פלוני נ' קצין התגמולים

רקע כללי:

1. ביום 16.9.2014 דחה המשיב את בקשתו של המערער להכרת זכות שהוגשה ביום 14.11.2013 וקבע כי "לא הוכח קשר סיבתי בין תנאי שירותך הצבאי לבין מחלת EWING'S SARCOMA". עוד נכתב כי "יש לציין כי העיכוב באי(ב)חון היה סביר וממילא הדבר לא היה משנה את אופן הטיפול במחלה". המשיב נסמך על חוות דעתו של פרופ' יעקב ביקלס מיום 26.8.2014.

2. המערער התגייס למסלול לוחם בשייטת 13 כצוללן. לטענתו במהלך שירותו החל לסבול מכאבי ראש ומנפיחות סביב עין שמאל. לאחר שהופנה לבדיקות חזר לפעילות מלאה ואינטנסיבית ביחידתו. כאבי הראש המשיכו לפקוד את המערער ולאחר הישנות תופעת הנפיחות בעין שמאל שוב הופנה לטיפול רפואי. ביום 20.2.2012 עבר ניתוח לשם ניקוז מורסה מוגלתית ובמהלכו נלקחה ביופסיה. שלושה שבועות לאחר מכן נתבשר כי אובחן בו גידול מסוג "יואינג סרקומה" (להלן: הגידול). לימים אובחנה התפשטות של הגידול.

    

   עיקר טענות המערער:

3. נפלו פגמים בטיפול הרפואי שקיבל: חל איחור באבחון המחלה ובטיפול בה.

4. בעקבות הפגמים חלה החמרה במצבו של המערער והגידול התפשט.

5. נוכח הפגמים נזקק לטיפולים נרחבים וקשים יותר שהותירו אחריהם נזקים ותופעות לוואי אשר לא היה נזקק להם לו היה מאובחן ומטופל במועד.

6. ואלה הם הפגמים:

   • קיומם של כאבי ראש חד צדדים לאורך זמן שלא עברו ברור.

   • בביקורו הראשון בבית החולים "הדסה" לא הייתה התייחסות לממצא של הרס עצם שהודגם בבדיקת CT וחייב לקיחת ביופסיה שנלקחה הלכה למעשה רק 11 חודשים לאחר מכן.

   • בביקור הראשון הנ"ל לא בוצעה בדיקת סיב אופטי.

   • בביקורת בבית החולים הנ"ל לא חזרו על הבדיקות והומלץ על בדיקת CT רק כעבור חודש.

   • התשובה הפתולוגית הצביעה על ממצא של גידול אולם נמסרה רק בעבור שבועיים ורק לאחר מכן התחיל בטיפול.

   • הגם שמומחית מטעם הוועדה קבעה שאין קשר סיבתי בין האיחור באבחון לבין החמרת מחלתו של המערער, נכון לקבל את הערעור על סמך חוות הדעת שהגיש המערער.

      

     עיקר טענות המשיב:

7. לא נגרם למערער נזק שהוא תולדת איחור באבחון (איחור שאין עליו חולק בין הצדדים).

8. יש לאמץ את חוות הדעת של המומחים המוסכמים בין הצדדים.

9. מאחר והוכח שהאיחור לא הרע את מצבו של המערער הרי שאין קשר סיבתי בין האיחור האמור לבין הנזק ממנו סובל המערער.

    

   הרקע העובדתי עליו אין חולק בין הצדדים:

10. המערער התגייס לצה"ל ביום 4.8.2011 ולאחר מספר חודשים החל לסבול מנזלת. בהמשך הופיעו כאבי ראש מעל העין השמאלית שהלכו והחמירו. המערער פנה לחובש בתלונה על כאבי ראש ולאחר מספר פניות קיבל כדורים נגד כאבי ראש.

11. ביום 6.1.2012 הופיעה נפיחות מעל עין שמאל עם הגבלה בפתיחת העין אולם רק כעבור יומיים הופנה המערער לבית החולים שם אושפז באבחנה של פריאואביטל צלוליטיס עם אבסס פריאוסטלי. בבית החולים בוצע CT והודגם פאן סינוסיטיס של צד שמאל וחשד להרס קל של העצם לרבות אבסס. ניתנה למערער אנטיביוטיקה תוך ורידית והוא אושפז משך חמישה ימים במהלכם נצפה שיפור הדרגתי.

12. המערער שוחרר לביתו עם המלצה לביקורת כעבור שבועיים. לאחר שבוע מנוחה חזר לבסיס לפעילות מלאה בהתאם להנחית הרופא.

13. ביום 22.1.2012 התייצב המערער לביקורת בבית החולים שם נבדק במישוש בלבד. לא בוצעה בדיקת CT חוזרת ולא בדיקה באמצעות סיב אופטי (אנדוסקופית). בהיעדר ממצאים חיצוניים הומלץ על CT חוזר כעבור חודש נוסף, וחזרה לפעילות.

14. המערער המשיך לסבול מכאבי ראש עיתיים אולם לא נבדק על ידי רופא נוכח אופי הפעילות האינטנסיבית של יחידתו.

15. שוב הופיעה נפיחות בעין שמאל וביום 19.2.2012 הופנה לבית החולים "בני ציון" ומשם לבית החולים "הדסה".

16. עם קבלתו בבית החולים אובחן כיב מדמם מהספטום השמאלי ונמצאה עדות לפאנסינוססיטיס.

17. המערער עבר כירורגיה טיפולית ואבחנתית שכללה כריתת פוליפים אנטרוסטומי וביופסיה.

18. ביום 21.3.2012 התקיימה פגישת ביקורת בה נאמר שאובחן עם הגידול והומלץ על MRI, PET-CT.

19. ביום 23.3.2012 ביצע המערער MRI אשר הדגים מעורבות נרחבת יותר של הסינוס האתמוידאלי עם מעורבות נרחבת פרונטלית וכן מעורבות של הסינוס הספנואידלי.

20. בעצה אחת עם הוריו, עבר המערער לטיפול בבתי החולים "איכילוב".

21. ביום 25.5.2012 החל טיפול כימותרפי.

22. ביום 24.6.2012 בוצעה בדיקת MRI אשר הדגימה המשך גדילה של מסת הגידול והוחלט על טיפול קרינתי.

23. בחודש 2/2013 הוצא בניתוח הגידול והחלט לבצע השתלת מוח עצם עצמית.

24. נכון למועד כתיבת חוות הדעת לא נמצאה עדות למחלה.

     

    חוות הדעת הרפואיות:

25. פרופ' רמי בן יוסף, מומחה באונקולוגיה קלינית וברדיותרפיה, חתם חוות דעת בעבור המשיב ביום 12.1.2013 ואלה הן קביעותיו:

    • שירותו הצבאי כלוחם בשייטת לא גרמה להופעת המחלה.

    • המחלה אובחנה במועדה ולא נגרם איחור כלשהו.

    • המחלה לא הוחמרה כתוצאה משירותו הצבאי של המערער.

26. ד"ר אהרון פופובצר, מומחה למחלות א.א.ג., אונקולוגיה ורדיותרפיה קלינית, חתם חוות דעת בעבור המערער ביום 20.3.2014 ואלה הן עיקריה:

    • על פי הספרות המקובלת, סימפטומים אפיים חד צדדים שמתמידים ללא תגובה לטיפולים שמרניים אמורים להעלות חשד לסרטן מערות פנים.

    • החשד הכללי לתהליך גידולי היה צריך לעלות חודש לאחר הופעת כאבי הראש החד צדדים מתקדמים שלא מגיבים לטיפול סטנדרטי על החייל.

    • בראי החשד שעלה בבדיקת ה-CT עת אושפז המערער היה צריך לחשוד במחלה גידולית בסינוסים ולהוליך לביצוע ביופסיה כבר באשפוזו הראשון של המערער בינואר 2012, מקום בו הלכה למעשה בוצעה ביום 20.2.2012.

    • בשלב זה אמנם הייתה מחלה נרחבת חד צדדית אך לא הייתה מעורבות נרחבת של בסיס גלגלת ולא הייתה מעורבות עצבית נרחבת.

    • אם האבחנה הייתה נעשית בשלב זה יתכן ומהלך הטיפול היה משתנה לכיוון טיפול כימי מוקדם המלווה בכירורגיה והיה נחסך הטיפול הקרינתי.

    • בשל האיחור בביצוע הביופסיה האבחנה הסופית של המערער נדחתה בעוד חודשיים למרץ 2012 ואז גם החל הטיפול. בשלב זה ועל פי השוואת בדיקות ה-CT הייתה המחלה כבר הרבה יותר נרחבת שכללה מעורבות פרונטלית מלאה וסינוס ספנואידלי.

    • ללא ספק היה כבר מדובר בגידול בנפח גדול יותר שנמצא משפיע משמעותית על הפרוגנוזה לרבות אי התאמה לכירורגיה "ויתכן לו התגלה קודם היה ניתן לניתוח".

    • בשל שלב הגילוי המאוחר הטיפול הכירורגי לא היה אופציה ועל כן נשלח למסלול טיפולי ארוך יותר ומורכב יותר עם תופעות לוואי קשות, לרבות טיפול קרינתי עוקב על תופעות הלוואי המלוות גם אותו.

    • אילו היה הגידול מתגלה בשלב מוקדם יותר יתכן וכלל לא היה צורך בקרינה וכל נזקי הקרינה לא היו נוצרים.

    • יתכן וגם אם היה מתגלה מוקדם יותר המערער היה עובר טיפול קרינה אדגובנטית אך במקרה זה מנת הקרינה שהיה מקבל הייתה פחותה משמעותית וכל שדה הקרינה לא היה כולל שטח נרחב של המוח ולכן היו נמנעים הנזקים המשמעותיים ביותר (פגיעה בזיכרון ופגיעה קוגניטיבית).

    • הלכה למעשה המחלה לא נגרמה על ידי השירות אך לשירות הייתה השפעה על הגילוי המאוחר ובעקבות כך טיפולים קשים יותר מהרצוי ובעקבות כך תופעות לוואי כרוניות קשות, סבל נפשי וחשש גבוה לחזרת המחלה ולנזקים עתידיים כאבדן ראיה וקטרקט.

       

      המומחה נחקר ארוכות על חוות דעתו לפני הוועדה בראשותו של כבוד השופט איזקסון.

27. פרופ' יעקב ביקלס, מומחה לכירורגיה אורתופדית ואונקולוגית חתם את חוות דעתו מטעם המשיב ביום 26.8.2014 וקבע בה כך:

    • אין קשר של גרימה בין תנאי שירותו של המערער לגידול.

    • הגידול הינו גידול המאובחן "באיחור יחסי" במוסדות הטובים בעולם וזאת על שום נדירותו ובעיקר משום שהוא מחקה מצבים רפואיים אחרים וביחוד תהליכים זיהומיים.

    • הבעייתיות הזו של הגידול מוכרת היטב לכל מי שמטפל במחלות הללו וקיימת ספרות רפואית ברורה בהקשר זה.

    • הספרות מצביעה על פרק זמן של 70 יום לאבחון המחלה ויש שמצאו 4 חודשים מתחיל הסימפטומים ועד לביצוע הביופסיה.

    • פרק הזמן שחלף בעניינו של המערער -49 ימים- לא חרג מהמקובל בגידול זה ואף אבחנתו הייתה מהירה יחסית למדווח בספרות הרפואית.

    • קביעתו של מומחה המערער כאילו החל לסבול מכאבי ראש חד צדדים עוד בחודש דצמבר 2011 אינה נתמכת בתיעוד רפואי, אדרבה נסתרת במסמך מיום 4.1.2012 שם נכתב "כאבי ראש וסחרחורת כבר יומיים, נזלת" ללא ציון של כאבי ראש חד צדדיים.

    • בפרק הזמן שחלף מתחילת תלונותיו של המערער ועד שבוצעה האבחנה של הגידול טופל המערער באופן הולם, המערכת הרפואית הגיבה במהירות והאבחנה של המחלה הזיהומית הייתה סבירה תוך טיפול כהלכה באבחנה זו.

    • לאחר שדיווח שוב על הופעה מחודשת של כאבים פרונטלים ונפיחות סביב עין שמאל, אושפז בדחיפות וזמן קצר לאחר מכן בוצעה ביופסיה אשר הדגימה תהליך גידולי.

    • לא נכון לבחון את עניינו של המערער בחוכמה שלאחר מעשה.

    • אין ממש בטענה כי לו היה המערער מאובחן מוקדם יותר היה נחסך ממנו הטיפול הקרינתי ו/או היה מטופל באופן אחר. המערער טופל בהתאם למדיניות המטופלת כיום.

    • גם לו היה המערער מאובחן ביום הראשון בו דיווח על כאבים ונפיחות סביב העין, היה מקבל בדיוק את אותו טיפול שניתן לו.

    • העיכוב באבחנה היה סביר ואך למעלה מזה ועל פי המקובל בגידול זה.

    • הטיפול הרפואי שניתן לו עד לאבחנת המחלה הגידולית היה סביר וראוי בנתונים שעמדו בפני הצוות המטפל.

28. ד"ר אהרון פופובצר בחר להגיב לחוות הדעת הנ"ל וביום 21.7.2015 קבע כדלקמן:

    • גם אם מקובל להתייחס לכאבי ראש חד צדדים כלא ספציפיים, לכל הפחות היה צריך להפנות את המערער לנוירולוג ורופא א.א.ג. סביר להניח שהיה מתבצע צילום מערות פנים רגיל או בדיקת סיב אופטי ועם כך סבירות גבוהה שהגידול החד צדדי היה מתגלה 3 חודשים קודם לאבחנה.

    • על פי הספרות המקובל סימפטומים אפיים חד צדדים שמתמידים ללא תגובה לטיפולים שמרניים, אמורים להעלות חשד לסרטן מערות הפנים ודורשים התייחסות ראשונית שאמורה לכלול לכל הפחות בדיקה אנדוסקופית של האף- בדיקה זו לא נעשתה במערער.

    • אמנם המערער חלה במחלה נדירה המתגלה בד"כ בשלב מאוחר, אך הסיבה שהיא מתגלה מאוחר הוא העדר סימפטומים מכוונים, אך במקרה של המערער מראש הגידול לחץ ויצר סימפטומים חד צדדים באף וכמו כן גם ב-CT הראשון היה אמור להעלות חשד לתהליך גידולי חד צדדי.

    • האיחור באבחון גם גרם לטיפול קשה יותר בעל השפעה חמורה יותר על המערער.

29. המשיב בחר לצרף את חוות דעתו המגיבה של פרופ' ביקלס לחוות דעתו של עמיתו הנ"ל וביום 9.8.2015 כתב המומחה כי הוא דוחה את קביעותיו של עמיתו וכי הוא עומד על הדברים שכתב בחוות הדעת המייעצת.

     

    המומחה נחקר ארוכות על חוות דעתו לפני הוועדה בראשותו של כבוד השופט איזקסון.

     

30. הוועדה בראשותו של כבוד השופט איזקסון מינתה את פרופ' דורון הלפרין, מומחה א.א.ג. בהסכמת הצדדים, לבחינת עניינו של המערער. בחוות דעת מיום 1.9.2017 ציין המומחה הנכבד את השאלות שנשאל על ידי הוועדה:

    

    

     

    • בראש צוואר שכיחותו של הגידול הנדיר האמור נמוכה עוד יותר מ-1 לכל מיליון איש ורק 3 אחוזים ממקרי התחלואה מאותרים באזור הראש והצוואר בעיקר בעצמות הגולגולת והלסת התחתונה.

    • סימני המופע של גדול זה אינם ספציפיים: לעיתים נפיחות מקומית, כאב מקומי, סימנים סיסטמיים מחקי זיהום.

    • לעניין השאלה הראשונה (נקיטת גישה שונה מזו שננקטה על ידי הצוות שטיפל במערער לראשונה): התשובה חיובית. מופע חד צדדי פתאומי פרוגרסיבי ואגרסיבי כמו במקרה של המערער חייב התייחסות רצינית ומעמיקה. ביופסיה מיידית וחתירה לאבחנה מהירה הייתה מחויבת המציאות.

    • גם אם היה שיפור קליני בתקופה לאחר בדיקתו הראשונה בבית החולים, היה מקום לחזור עם תום הטיפול על ההדמיה. שבועיים לאחר מכן היה מקום לחזור על בדיקת אף עם סיב אופטי ביצוע CT חוזר במידי ולא להמליץ על כך בעוד חודש.

    • בפנייה השנייה לבית החולים ההתייחסות הייתה שונה והתקדמות מהירה להתערבות ניתוחית אף ללא הדמיה חוזרת.

    • צורמת העובדה שבביקור המעקב לאחר הניתוח כבר הייתה התשובה הפתולוגית שנחתמה באותו יום (7.3.2012) ובכל זאת התשובה נמסרה למערער רק שבועיים לאחר מכן ביום 22.3.2012.

    • לעניין השאלה השנייה וספיחיה (סוגיית ה"אילו" הנוגעת להקדמת ההערכה והטיפול במערער בחודש וחצי) הרי שלא נכון להשוות בין שני אמצעי דימות שונים ומכל מקום אין מדובר בשינוי מהותי.

    • לעניין שאלת המשמעות של הזמן "כאן ממש קשה לי להיות חד משמעי". לא מדובר בתחלואה גידולית שכיחה שמנוהלת על פי פרוטוקולים "נהירים". מדובר בתחלואה נדירה שקיבלה את הטיפול הראוי המבוסס על טיפול כימי אגרסיבי ורק לאחר חוסר התקדמות ואפילו החמרה נשלח לטיפול קרינתי שהביא לשיפור ולמצב שניתן לנתח את הגידול. גם הטיפול לאחר הניתוח היה ראוי.

    • האבחון המוקדם לא היה מונע את הצורך בטיפול הכימי הראשוני "לא ולא". מדובר באבן יסוד של הטיפול.

    • האם היה גורם לנסיגה של הטיפול ללא צורך בטיפול קרינתי או בטיפול קרינתי מצומצם יותר הרי "לאלוהים פתרונים. לתחושתי שאינה מבוססת ניסיון- לא!!". מדובר באיש צעיר ואין לשיטתי מקום להנחות.

       

31. הצדדים הסכימו על מינויה של ד"ר שפרה אש, מומחית ברפואת ילדים, המטולוגיה ואונקולוגיה בילדים, כמומחה נוסף לבדיקת עניינו של המערער. המומחית ענתה על שאלות א',ב' וג' שהופנו לפרופ' הלפרין. ביום 3.2.2020 חתמה ד"ר אש את חוות דעתה ואלה הם ממצאיה:

    • לא היה שינוי באקסטנט הכללי של התהליך ופלישתו לאיברים סמוכים אך עם זאת ניכרת גדילה שלו- שאין לו משמעות מבחינת ההחלטה הטיפולית על מתן כימותרפיה תחילה ועל התגובה לטיפול.

    • ההשפעה העיקרית על מצבו של המערער כיום אינה נובעת מהשינוי בגודל הגידול לפני תחילת הטיפול אלא נובעת מעצם הטיפול שקיבל, הסבל שנגרם בשל הטיפולים בעקבות הסרטן שבו חלה וכן בעיות פסיכולוגיות הקשורות לצורת ההתנהלות, לדחיית האבחנה והמהלך במהלך התקופה עד האבחנה ולאחריה.

    • ההחלטה הטיפולית בעת האבחנה של הגידול הינה על ידי כימותרפיה. גם על פי הספרות רוב החולים בגידול של ראש צוואר ובעיקר סינוסים מטופלים על ידי תוספת של קרינה. במקרה של המערער לא הייתה אפשרות של ניתוח ולכן הוחלט על קרינה. מכאן שלשינוי שחל בגודל הגידול לפני האבחנה לא הייתה השפעה על המהלך הטיפולי אלא לתגובה לטיפול שבמקרה זה לא הייתה מספקת על מנת להתקדם לניתוח ולהמשיך באותה כימותרפיה.

    • נכון הדבר גם לעניין שדות הקרינה שנטען כי היו גבוהות יותר נוכח האיחור באבחנה. אלה נקבעים בהתאם להיקף המחלה ואין קשר לעיכוב באבחנה במקרה הנדון.

    • לא צפויה להיות משמעות להבדל בין השדות שהיו מתוכננים אם ה-CT מיום 8.1.2012 היה נלקח בחשבון או ה-MRI של יום 24.3.2012 היה נלקח בחשבון.

    • במקרה של המערער לא הייתה תגובה לטיפול הכימותרפי אלא הייתה דווקא גדילה של הגידול המעידה על חוסר תגובה. ההחלטות הטיפוליות הובילו לריפוי המחלה.

       

       

       

      דיון והכרעה:

32. אין חולק עוד בין הצדדים כי חל איחור רשלני באבחנת המחלה של המערער.

33. אין גם חולק בין הצדדים כי מיקומו של הגידול שהתפתח אצל המערער (סינוסים) הינו נדיר ובלתי שכיח ("נדיר שבנדירים" קובע פרופ' ביקלס, ראה גם חוות דעתו של פרופ' הלפרין).

34. המערער טוען תוך הפנייה לפסיקת בתי המשפט, כי כאשר הטיפול הרפואי אינו תקין או שחל אחור באבחון ובטיפול, כבעניינו, ונגרמה נכות, מדובר בנכות "תוך ועקב השירות" והחייל זכאי להיות מוכר כנכה צה"ל.

35. דעתנו שונה. קביעתו של המערער לעניין זה כוללנית מדי ומתעלמת משאלת הקשר הסיבתי.

36. הכלל הוא כי מחלה או נכות שנגרמו או הוחמרו כתוצאה מטיפול רפואי רשלני "שסטה מכללי האמנות הרפואית" שניתן במסגרת השירות הצבאי, ייחשבו ככאלו שנגרמו עקב השירות.

    "... מקום שהטיפול הרפואי, שניתן לאדם בתקופת שירותו הצבאי, סטה מ"כללי האמנות הרפואית", ומקום בו בשל סטייה זו נגרמה או הוחמרה מחלתו של החייל – נקשר הקשר הסיבתי הדרוש".

    בדומה לכך נקבע רע"א 6336/12 עזבון המנוחה רונית שליו ז"ל נ' קצין התגמולים [פורסם בנבו] (מיום 16.1.13):

    "על פי הלכת שוקרון, אבחון לקוי או טיפול לקוי במחלה של אדם במהלך שירותו הצבאי יכול שיקימו זכאות להכרה על פי חוק הנכים, אם המחלה נגרמה או הוחמרה עקב טיפול רפואי שניתן בתקופת השירות".

    כבוד השופטת י. שבח קבעה בע"א 34668/12/12 (מחוזי-ת"א) כי:

    "... מתן הטיפול הרפואי לבדו, אינו יוצר "בהכרח" את זיקת הסיבתיות הנדרשת. כלומר, אומנם אין עסקינן באחריות אבסולוטית אלא שעדין לפי פס"ד שוקרון, הזיקה הינה אפשרית וניתנת להוכחה גם אם לא הוכחה הרשלנות. משכך הגיע כב' בימה"ש למסקנה כי: "... יש לפרש את פס"ד מלמד כך שעל מנת ליצור את הקשר הסיבתי הנדרש לשירות הצבאי – יש צורך להוכיח כי המחלה נגרמה בעטיו של הטיפול הרפואי אף אם לא היה רשלני".

37. בכל הפסיקה אליה הפנה המערער נקבע חד משמעית כי ההכרה הנ"ל תיעשה רק במקרים בהם סטה הטיפול הרפואי מכללי הרפואה המקובלים ובשל סטיה זו נגרמה או הוחמרה המחלה. אכן, יש צורך להוכיח קיומו של נזק שלא היה נגרם ממילא אלמלא הסטייה מכללי הרפואה הנ"ל. אין חולק כי המחלה לא נגרמה על ידי השירות ו/או האיחור באבחונה.

38. המערער מפנה לפסק דינו של בית המשפט המחוזי ברע"א 2270-10-19 מ"י נגד א' ו' מיום 26.12.2019 ועם זאת גם בפסק דין זה אין כדי להושיע. כבוד השופטת עינת רביד קבעה מפורשת בחוות דעתה, תוך הסתמכות על הלכות של בית המשפט העליון, שנזק גוף שאירע לחייל מחמת רשלנות רופאים אשר לא אבחנו במועד את המחלה, יוכר ככל חייל שנפגע תוך ועקב השירות הצבאי. אכן, נדרש קשר סיבתי בין המחדל לבין התוצאה.

39. המערער משווה בין חוות דעתו של המומחה מטעמו לחוות הדעת המייעצת מטעם המשיב. להשוואה שעורך המערער, ברובה, אין מקום, ונסביר.

40. כבר ציינו לעיל כי בניגוד לחוות דעתו של פרופ' ביקלס, מטעם המשיב, הסכים המשיב לקבל את הקביעה כי היה איחור באבחנת מחלתו של המערער, וטוב עשה כן בראי חוות הדעת מטעם הוועדה שהסבירו "ברחל בתך הקטנה" את מהלך הטיפול במערער והסיבות לאיחור באבחנה.

41. כך גם טענתו של המערער כי פרופ' ביקלס אינו המומחה המיטבי לשם מתן חוות דעת בעניינו וכי קביעותיו תיאורטיות בלבד, מאבדת ממשקלה נוכח הכרת המשיב ברשלנות רופאי בית החולים ובראי חוות דעת מומחי הוועדה. גם המערער מסכים כי המומחה מטעמו לא קובע כי הרופאים היו צריכים לחשוד דווקא בגידול מסוג שנתגלה אצל המערער לימים, שכן הוא נדיר ביותר, אך החשד לקיומו של גידול כלשהו היה קיים. עם זאת, לשאלת המומחיות נודעת חשיבות בפן אחר של הערעור ולעניין זה הצדק עם המערער, כמוסבר להלן.

     

    האיחור באבחון והעיכוב בטיפול:

42. המערער טוען כי גילוי מוקדם יכול היה למנוע ממנו חלק מהטיפולים הקשים להם נזקק ומהנזק בגינם (קרינה מרובה לראש ו/או להסתפק בשדה קרינה קטן יותר). גם לעניין זה צריך המערער להוכיח שניים: שהטיפולים העודפים ניתנו בשל האיחור וכי נגרם בשלם נזק שלא היה נגרם למערער אלמלא היה איחור באבחון מחלתו. לחילופין עליו להוכיח כי ניתן היה להעניק לו טיפול אחר, פחות פוגעני, לו היה מתגלה הגידול במועד הנכון.

43. מחוות הדעת של המומחים שמונו בהסכמה עולה, על פניה, מסקנה אחרת.

    פרופ' הלפרין התקשה לענות על השאלה מה היה עשוי לקרות לו היה המערער מאובחן במועד, אך גם הוא קובע כי אבחון מוקדם לא היה חוסך את הצורך בטיפול כימותרפי ראשוני ואף לא את הטיפול הקרינתי (הוסיף סימני קריאה). עם זאת קביעה זו ניתנה שלא על בסיס ניסיון, ואליה הצטרפה המומחית ד"ר אש, אשר מציינת בחוות דעתה כי היא אינה מומחית לקרינה. ד"ר אש ביקשה, קודם מתן חוות דעתה, לקבל חוות דעת של רדיולוג שיערוך השוואה בין שתי ההדמיות שנערכו למערער (8.12.2012 ו-23.3.2012). ד"ר לוקמן אשר עיינה בבדיקות קבעה כי בשתיהן מודגם תהליך דומה, ללא שינוי באקסטנט של התהליך אך עם גדילה באספקט הלטראלי (3.3*1.5*3.5 לעומת 3.4*2*3.5). ד"ר אש מצאה כי לשינוי הנ"ל לא הייתה משמעות מבחינת ההחלטה על מתן טיפול כימותרפי ועל התגובה לטיפול, אלא שתגובת הגידול למרבה הצער לא הייתה טובה- לא בשל האיחור באבחון כי אם בשל אופי הגידול. מכאן כי היה צורך להמשיך אל עבר הטיפול הקרינתי. אכן, מחוות דעתה של ד"ר אש עולות מספר קביעות שניתן לסכמן כך:

    • לשינוי אין משמעות על ההחלטה הטיפולית לבצע כימותרפיה.

    • לשינוי אין משמעות בכל הנוגע לתגובה הרפה של הגידול לטיפול הכימותרפיה.

    • התגובה לטיפול אינה תלויה בגודל הגידול אלא בביולוגיה שלו ותגובת התאים לכימותרפיה.

    • מכאן כי לשינוי שחל בגידול לא הייתה השפעה על המהלך הטיפולי.

    • המהלך הטיפולי הושפע מהתגובה הרפה של הגידול לכימותרפיה ומכאן הצורך שעלה בטיפול קרינתי.

44. הלכה למעשה הודו שני המומחים מטעם הוועדה ברוב הגינותם כי אינם בעלי ידע מקצועי בתחום הקרינה וזו אינה בתחום מומחיותם. מקור המומחיות היחיד שעומד לפנינו בתחום הרדיותרפיה הוא ד"ר פופובצר. כאן המקום לחזור ולציין כי הגם שחוות הדעת הראשונה מטעם המשיב ניתנה על ידי פרופ' בן יוסף המומחה בתחום הנ"ל, בחר המשיב שלא להיעזר בו בהמשך ההליך. זאת ועוד, ההכרעה בערעורי נכים אינה מבוססת רק על קביעות רפואיות, והיא מערבת בתוכה גם מדיניות ושיקולים משפטיים. שני אלה מובילים אותנו למסקנה שונה מזו של המומחים שמונו בהסכמה, כפי שנפרט להלן.

45. ראשית, כאמור אין חולק כי האבחון נעשה באיחור רשלני. האבחון וכן הטיפול במחלה נעשו כמובן במסגרת המתקנים הרפואיים הצבאיים שנכפו על המערער ובמסגרת הלו"ז הצבאי אליו היה מחויב, כפי שיפורט בהרחבה. אלמלא אותו אבחון רשלני אשר סטה מכללי האמנות הרפואית, קרוב לוודאי כי הגידול לא היה תופס מקום נרחב, טיפולי הקרינה אותם נאלץ לעבור היו מצטמצמים וכפועל יוצא היו נחסכים מן המערער לפחות חלק מן הנזקים מהם סובל, כגון: פגיעה בזיכרון ופגיעה קוגניטיבית. לחילופין, ניתן להניח כי בנסיבות העניין האיחור באבחון גרם למערער נזק ראייתי בדבר האפשרות לצמצום נזקי הטיפול, הנזק הראייתי מעביר את הנטל אל המשיב להוכיח כי גם בהינתן האיחור הרשלני באבחון- לא נגרמו למערער נזקים "עודפים" תוצאתיים.

46. לדידם של פרופ' הלפרין וד"ר פופובצר היה על הצוות הרפואי לחשוד בקיומו של גידול כבר בתחילת ינואר 2012 וליטול ביופסיה מהמקום הנגוע, אולם בפועל נשלחה דגימה לביופסיה רק בסוף חודש פברואר 2012, תוצאות הפתולוגיה היו ב-7.3.12. משום מה למערער נודע על הפענוח רק בסוף מרץ 2012, והטיפולים הכימותרפיים החלו כחודשיים לאחר מכן.

47. קרי האיחור הרשלני באבחון גרר עיכוב של טיפולים רפואיים שהיה עליו לקבל לצורך ריפוי המחלה.

48. הצדדים כאמור חלוקים בהקשר זה לגבי משמעות העיכוב? האם האיחור באבחון גרם בפועל לשינוי בגידול באופן שהצריך היקף נרחב יותר של טיפולים קרינתיים אשר הסבו לנזקים הנטענים? המשיב גורס כי ממילא המערער היה נזקק בדיוק לאותה מסכת טיפולים שעבר, גם אלמלא האיחור באבחון, קרי- כימותרפיה, ניתוח והקרנות.המערער נסמך על חוות דעתו של ד"ר פופובצר שציין כי לו האבחנה הנכונה הייתה נעשית ביום 8.1.12, קרי במועד בו אושפז ונערך לו CT אשר הראה קיומה של מחלה נרחבת חד צדדית אך ללא מעורבות נרחבת של בסיס הגולגולת ולא הייתה מעורבות עצבית נרחבת- אזי יתכן ומהלך הטיפול היה משתנה לכיוון טיפול כימי מוקדם מלווה בכירורגיה והיה נחסך הטיפול הקרינתי.

49. עיון בחוות הדעת של ד"ר הלפרין מלמד כי אין בידיו תשובה נחרצת לשאלה האם אבחון מוקדם יותר יכול היה לייתר/ לצמצם את הטיפול הקרינתי ("לאלוהים הפתרונים") ציין כי לתחושתו שאינה מבוססת ניסיון התשובה היא לא, אולם הוסיף כי מדובר באיש צעיר ואין מקום להנחות. הווה אומר- יש להמשיך ולחקור אחר תשובה לשאלה.

50. ד"ר אש הסבירה בחוות דעתה, כמוסבר לעיל, כי "התגובה לטיפול איננה תלויה בגודל הגידול (שלא השתנה משמעותית גם לפני האבחנה) אלא בביולוגיה של הגידול ותגובת תאי הגידול לכימותרפיה. מכאן שלשינוי שחל בגידול לפני האבחנה לא הייתה השפעה על המהלך הטיפולי אלא לתגובה לטיפול שבמקרה זה לא הייתה מספקת על מנת להתקדם לניתוח ולהמשיך באותה כימותרפיה".

51. ההחלטה הטיפולית הראשונית בסרקומה ע"ש יואינג היא כימותרפיה (ועל כך יש הסכמה בין המומחים). ההחלטה על המשך הטיפול נעשית לאחר מכן בהתאם לתגובה לטיפול. בענייננו נמצא שלא הייתה תגובה לטיפול אלא גדילה של מסת הגידול, ולכן לא הייתה אפשרות ניתוחית והוחלט להוסיף קרינה בשלב הזה. כלומר גידול שאינו נתיח מופנה לקרינה לפי הפרוטוקול.

52. לאחר ששקלנו טענות הצדדים ועיינו בחוות הדעת, שוכנענו לאמץ את העמדה הגורסת כי לו המחלה אובחנה בשלב מוקדם יותר (קרי ב-8.1.12) יתכן ומהלך הטיפול היה משתנה לכיוון טיפול כימי מוקדם מלווה בכירורגיה והיקפו של הטיפול הקרינתי היה מצטמצם בשל העובדה כי הגידול עצמו היה תופס שטח קטן יותר. עמד על כך ד"ר פופובצר בחוות דעתו: "... יתכן וגם אם היה מתגלה מוקדם יותר היה עובר טיפול קרינה אדגובנטית, אך במקרה זה מנת הקרינה שהיה מקבל הייתה פחותה משמעותית וכן שדה הקרינה לא היה כולל כלל שטח נרחב של המוח ולכן היו נמנעים הנזקים המשמעותיים ביותר והם הפגיעה בזכרון וכן פגיעה קונגניטיבית". עוד הוסיף כי בסופו של דבר, בשל שארית מחלה לאחר טיפול זה ששולב עם כימותרפיה נוספת, עבר גם טיפול ניתוחי כאשר נזקי הניתוח גדולים לאין ערוך ברקמה שעברה הקרנות מול רקמה בריאה.

53. יצוין כי עמדתנו נובעת מן האיחור הרשלני והאפשרות כי יתכן וניתן היה להקטין את נזקי המערער. ודוק, גם השוואה בין ה-CT מיום 8.1.12 ל-MRI שבוצע ביום 23.3.12 מלמדת על גדילה באספקט הלטרלי כפועל יוצא מהעיכוב באבחון- בדיקת ה-CT הראתה ארוזיה רטרומקסילרית וארוזיה של הפלטה הקריבפורמית ללא הסננה שומנית וללא מחלת סינוסים כרונית. לעומת זאת, MRI מיום 23.3.12 הדגים תהליך תופס מקום נרחב באתמואידים משמאל עם המשכות לסינוס פרנטלי משמאל ולחץ על ארובת העין עם מרכיב של הידקקות עצם. אמנם ד"ר הלפרין ציין כי אין להשוות בין אמצעי דימות שונים, אולם ציין כי קיימת מעורבות ספונאידלית בבדיקה המאוחרת יותר (מעבר לכך אין שינוי מהותי לדבריו). ד"ר אש השוותה בין שתי הבדיקות וסברה כי אין שינוי באקסטנט הכללי של התהליך ובפלישתו לאיברים סמוכים, אך ניכרת גדילה שלו.

54. מעבר לכך, קביעותיו של ד"ר פופובצר לא נסתרו במסגרת חקירתו הארוכה בפני הוועדה בראשותו של כבוד השופט איזקסון. מה גם שתחומי מומחיותו הינם רלוונטיים לסוגיות שמחלוקת (בניגוד לפרופ' ביקלס).

55. לא נעלם מעינינו כי בסוגית צמצום הקרינה- מדובר בהתכנות ובנושא שניטשה לגביו מחלוקת בין מומחי הוועדה, שברוב הגינותם הצהירו כי אינם מומחים לנושא, אולם נראה כי בשל האיחור באבחון אשר הוביל לטיפולים שניתנו בשלב מאוחר יותר כאשר הגידול כבר השתנה ונצפתה מעורבות ספונאידלית ו/או ניכרת גדילה שלו, נגרם למערער "נזק ראייתי" להוכחת הטיעון הנ"ל באשר לאפשרות לצמצום מינון ושדה הקרינה אלמלא האיחור באבחון. ממילא היחיד שהוכח שמומחה בנושא זה הוא פרופ' פופובצר ומשקל עדותו לעניין זה ניכר.

56. בנוסף, אנו סבורים כי בנסיבות העניין כאשר מתעורר ספק והוא פועל לטובת הנכה- יש לאמצו. עמדה זו עולה בקנה אחד עם הגישה כי יש לנהוג בנכי צה"ל בלב פתוח ובנפש חפצה, בייחוד בראי נסיבות המקרה הנ"ל. המערער עבר מסכת ייסורים קשה. מחלתו אמנם לא נגרמה משירותו הצבאי אך דומה כי השתלשלות העניינים העובדתית זועקת ומדברת בעד עצמה- ההתנהלות האיטית וגרירת הרגליים מצד רשויות הצבא לספק למערער מענה רפואי הולם בזמן אמת תוך המשך שילובו בפעילות אינטנסיבית בצבא חרף תלונותיו וקשייו- מקוממת וסותרת כל הגיון בריא, ובפרט משעה שמדובר בחייל שהוא ממיטב בנינו- "מלח הארץ" כלשון העם. אם לא די בכך, המשיב עשה כל שלאל ידו על מנת להקשות ולהוסיף עוד ועוד משוכות עד שייתש כוחו של המערער.

57. מכאן נלמד כי יש לקבוע מהו החלק היחסי של הנזק שנגרם למערער כתוצאה מן האיחור באבחון ואשר בעטיו נאלץ לספוג מינונים עודפים של קרינה. עיון בחוות הדעת מלמד כי בנוגע לשאלה של השלכות האיחור באבחון על שדה הקרינה ועוצמתו- יש לסמוך על חוות דעתו של ד"ר פופוצבר שכן הוא בעל הידע הנדרש לסוגיה זו מבחינת תחום מומחיותו - בין היתר מומחה לרדיותרפיה קלינית. בנוסף לכך הלכה למעשה, הוא היחיד שידע לענות על השאלות בעניין הנ"ל ללא הסתייגויות. גם חקירתו משכנעת יותר לעניין זה.

58. המערער קיבל שילוב של קרינת פרוטונים וקרינת פוטונים . cGy 6560 הייתה סה"כ כמות הקרינה שניתנה ב-36 פרקציות יומיות. כאמור, ד"ר פופובצר ציין במקור בחוות דעתו כי אילו הגידול היה מתגלה בשלב מוקדם יותר יתכן וכלל לא היה צורך בקרינה וכל נזקי הקרינה לא היו נוצרים (טענה שלא קיבלנו). כן הוסיף כי יתכן וגם אם היה מתגלה מוקדם יותר היה המערער עובר טיפול קרינה אדגובנטית אך במקרה זה מנת הקרינה שהיה מקבל הייתה פחותה משמעותית (9-11) וכן שדה הקרינה לא היה כולל שטח נרחב של המוח ולכן היו נמנעים הנזקים המשמעותיים ביותר והם פגיעה בזכרון וכן פגיעה קוגניטיבית. בחוות דעתו המשלימה ציין כי "...גם אם מניחים לפי דברי פרופ' ביקלס שבכל מקרה יש מקום להוסיף קרינה לאחר ניתוח מנת הקרינה ושדה הקרינה היה שונה מהותית אילו טופל חודש וחצי קודם לכן. ראשית, מבחינת מנה, מנה אדגובנטית לגבולות שליליים לאחר ניתוח היינו סך הכל 45 גרי וזאת לעומת המנה 66 גריי שקיבל, ולכן מנת הקרינה מקסימלית במוח, באונה הטמפורלית וגזע המוח במקום להיות סביב השישים ושש גריי היה במקרה מקסימלי 45 גריי. שנית, שדה הקרינה היה שונה. שדה הקרינה מבוסס על גודל הגידול בתוספת של 2 סנטימטר. כך שאילו טופל קודם שדה הקרינה היה קטן משמעותית וכמות המח שנחשף לקרינה היה מתכווץ משמעותית. וכן חשוב לציין שהפגיעה ותופעות הלוואי הם בקורולציה ישירה למנת הקרינה וגם כאן מנות הקרינה באזורים כגון האונה הטמפוראלית שקיבלה מעל 60 גריי, ההיפוקמפוס שקיבל עד 8 גריי ומנת הקרינה למוח הממוצעת שהיה 5 גריי היה כמעט נעלם אילו טופל קודם, ונגזר מכך שמנת הקרינה לכל האזורים הללו היה מצטמצם וזאת גם במנה ממוצעת וגם במנה מקסימלית. לפי מאמר מסכם בנושא שהופיע בquantao יש קורלציה ישירה בין רמות קרינה לאזורים אלו לבין יכולת ריכוז וזכרון. שתי תופעות לוואי אלו הן המרכזיות שנפגעו אצל ע' ומונעות ממנו להתפתח".

59. ד"ר פופובצר נחקר שתי וערב על שתי חוות הדעת ועמד על האמור בהן, לרבות שדה הקרינה ומנת הקרינה שהיו מצומצמים לו אובחן קודם לכן ונזקי הקרינה העודפת. הלכה למעשה, חוות דעתו ועדותו לא נסתרו. פרופ' ביקלס ניסה להפריך את טיעוניו של ד"ר פופובצר, אולם לא היו בידיו הסברים משכנעים ומקיפים דיים. כמו כן, אין לו כל מומחיות בתחום הרדיותרפיה. בנוסף, המומחים מטעם הוועדה נזהרו וסייגו את קביעותיהם בתחום הנ"ל מפאת העדר מומחיותם בתחום, ולכן משעה שאין כל מומחה נוסף בתיק הנדון בתחום הרדיותרפיה, נותרנו בסוגיה זו עם חוות דעתו של ד"ר פופובצר בלבד.

60. בהינתן כי המשיב בחר להימנע מלצרף חוו"ד בתחום הרדיותרפיה ואף לא ביקש מינוי מומחה מטעם הוועדה בתחום הנדון ומשעה שלא סתר את קביעותיו של ד"ר פופובצר, נראה כי לא עלה בידו להרים את הנטל שהועבר אל שכמו (בראי הנזק הראייתי) כי גם אלמלא האיחור באבחון, הרי שהטיפול הרפואי (והקרינתי בפרט) לא היה משתנה.

61. נוכח האמור לעיל, נחה דעתנו לקבוע כי נזקי הטיפול הקרינתי שקיבל המערער, קרי פגיעה בזיכרון ופגיעה קוגניטיבית, הידועים נכון לעת הזו, נגרמו- כולם- תוך ועקב השירות.

     

    התנהלות המשיב:

     

    לא נוכל לסיים הכרעה זו מבלי להתייחס להתנהלות המשיב.

    יש לציין כי התנהלותו מעוררת תהיות. ובמה דברים אמורים?

    המומחה הראשון שנתן חוו"ד מטעם המשיב הוא פרופ' רחמים בן יוסף, מומחה באונקולוגיה קלינית וברדיותרפיה. עיון בחוות דעתו מעלה כי היא קצרה ולקונית- תיאר את טיבה של המחלה בכללותה ואת הטיפול המקובל וכן את שיעורי הריפוי ומיד לאחר מכן קבע כי המחלה אובחנה במועדה ולא נגרם איחור כלשהו. יש לציין כי בתיקו הרפואי של המערער אותרה תכתובת מטעם המשיב המעידה בפני עצמה על כך שחוות הדעת הנ"ל איננה הולמת את מהות והיקף התיק הנדון, מה גם שהמערער עצמו כלל לא נבדק ע"י המומחה (188 לת"ר אשר בחרנו לא לצטט מפאת כבודם של המעורבים).

    ככל הנראה, בעקבות ההתכתבות הנ"ל ניתנה החלטת המשיב כי ההחלטה הקודמת מקורה בטעות והוחלט לזמן את המערער לבדיקה ולחוו"ד נוספת- הפעם של פרופ' ביקלס.

    אלא שפרופ' ביקלס הוא מומחה בכירורגיה אורטופדית, אשר עבר התמחות-על באורטופדיה אונקולוגית בוושינגטון. בכל הכבוד הראוי, משעה שעניינו של הערעור לפנינו הוא בגידול ממוקד מסוג סרקומה ע"ש יואינג בסינוסים, היה מצופה מן המשיב מלכתחילה לנתב את התיק למומחה א.א.ג/ ניתוחי ראש וצוואר מטעמו/ אונקולוג ורדיותרפיה, וזאת בייחוד משעה שהניתוב הראשוני של התיק היה מקצועי מבחינת המשיב ותאם לתחום המומחיות הנדרש. כלל לא ברור מהם השיקולים שהנחו את המשיב בהחלפת המומחה ובבחירת פרופ' ביקלס דווקא אולם סביר כי לו המשיב ניתב נכון יותר- קרוב לוודאי כי היו נחסכים מן המערער למצער חלק מתלאותיו תוך צמצום המחלוקות בין הצדדים כבר בשלבים המקדמיים. כך למשל, פרופ' ביקלס פסק נחרצות בחוות דעתו הראשונית (עליה התבססה החלטת המשיב), כי העיכוב באבחנה היה סביר ואף למעלה מזה ע"פ המקובל בגידול זה. ומסקנתו הנחרצת ניתנה חרף העובדה כי אין המדובר בגידולים הקשורים לתחום מומחיותו. מנגד פרופ' הלפרין, מומחה א.א.ג מטעם הוועדה קבע באופן חד משמעי כי היה על הצוות הרפואי שטיפל במערער לראשונה לנקוט בגישה שונה- ביופסיה מיידית וחתירה לאבחנה מהירה הייתה מחויבת המציאות לשיטתו. בתוך כך פרופ' הלפרין שלל מכל וכל את קביעתו של פרופ' ביקלס כי סינוסיטיס כרונית מהווה אבחנה סבירה בנסיבות העניין

    הסבריו של פרופ' הלפרין בחוות הדעת היו נהירים ומשכנעים ואף הוא עצמו הדגיש כי קל לו לענות באופן נחרץ על שאלת האיחור באבחון מתוקף העובדה כי מדובר בתחום הכשרתו ובפעילותו היום יומית כמתווה טיפול ונהלים במחלקה בראשה הוא עומד.

    בסופו של יום, הצדדים הגיעו להסכמה לאמץ את חוות דעתו של פרופ' הלפרין כי בנסיבות התיק הנדון היה איחור רשלני באבחון, וטוב עשה המשיב שהסכים לכך, אולם לו מלכתחילה פעל באופן מקצועי יתכן ולא היינו מגיעים למצב בו התיק מתנהל למעלה מ-6 שנים תוך שלמערער נגרם עינוי דין.

     

     

    התנהלות הצבא

    1. רשויות הצבא הן בגדר רשות מינהלית.

       • משכך מוטל על בעלי תפקידים בצה"ל לפעול לטובת הציבור, קרי החייל, במסגרת הסמכות שהוענקה להם.

       • מחובת נאמנות זו נגזרת ההלכה, כי שיקול הדעת של הרשות המינהלית יופעל על ידה בהגינות, ביושר, מתוך שיקולים עניינים בלבד ובסבירות .חובת הנאמנות כלפי הציבור כוללת את חובתה של הרשות המינהלית כלפי כל פרט ופרט שבו. (יצחק זמיר, הסמכות המינהלית, מהדורה 1996, עמוד 35, 36)

         ובהקשר לצה"ל נאמר כי "אף ששיקול דעתם של רשויות הצבא הוא רחב ביותר אין הוא מוחלט. ככל רשות ציבורית כך גם הגורם המוסמך בצבא הינו נאמן הצבא, ומחובת נאמנות זו נגזרת חובתו להפעיל שיקול דעתו, בסבירות ,בתום לב, ללא שרירות ומתוך התחשבות בכל הנתונים הרלבנטיים" (בג"צ 6840/01 פלצמן (בל) יפה נ' ראש המטה הכללי פדאור 05(22) 839.

          

    2. עם זאת, חובת ההגינות אינה עומדת לבדה. לצידה, מוטלת על הרשות חובת היעילות כחובה עיקרית. קרי, לספק את השירות המיטבי, בהתחשב במשאבים ובצרכים, במהירות הראויה, ללא טרחה יתרה, ברמה גבוהה ובהוצאות נמוכות ככל שניתן.

    3. יוצא, אפוא, כי קיים מתח מובנה , בין שתי חובותיה העיקריות של הרשות המינהלית: היעילות, מחד גיסא, וההגינות, מאידך גיסא ויש להבטיח שהרשות תפעל באופן שיש בו משום איזון ראוי בין שתי חובותיה האמורות.

    4. במקרה הנדון עיון בתצהירים שצורפו ובחומר הרפואי מלמד כי האיזון הנ"ל הופר בצורה בוטה ע"י רשויות הצבא. המערער, כך מעידים גם מי שפיקדו עליו, התלונן משך תקופה ארוכה על כאבי ראש, אולם פטרו אותו בלא כלום. עד שהתלונות הגיעו לחופ"ל האחראי לקח זמן רב, "שכן היה תור ארוך של חיילים לחופ"ל והיה קושי להקדיש לכל חייל זמן ותשומת לב".

    5. בכל הכבוד הראוי, מצב בו ישנן תלונות בגין כאבי ראש הנמשכות חודש וחצי ואינן מקבלות מענה רפואי הולם- הוא תופעה שיש לעקור מן השורש. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בחייל בעל מוטיבציה גבוהה ששירת בשייטת אשר ודאי לא ניתן ולא ראוי לחשוד כי ילין תלונות שווא.

    6. מן הראוי כי רשויות הצבא יסיקו מסקנות מן המקרה הנדון ויפעלו לגיבוש נהלים ברורים וחדים יותר באשר לניתוב פניות של חיילים, תוך תעדוף מצבים רפואיים מסוימים אשר אמורים להדליק נורה אדומה ולחייב התייחסות מיידית.

    7. לבסוף נציין את קביעתה של ד"ר אש כי "על פי החומר שבידי ההשפעה העיקרית על מצבו כיום אינה נובעת מהשינוי בגודל הגידול לפני תחילת הטיפול, אלא נובעת מעצם הטיפול שקיבל, הסבל שנגרם בשל הטיפולים בעקבות הסרטן שבו חלה וכן בעיות פסיכולוגיות הקשורות לצורת ההתנהלות, לדחיית האבחנה והמהלך במהלך התקופה עד האבחנה ולאחריה" (ההדגשות של חברי הוועדה). אנו סמוכים ובטוחים כי המערער ידע לכלכל צעדיו גם בהתאם לקביעה זו מול המשיב.

        

       המשיב יישא בהוצאות המערער בסך כולל של 35,000 ₪ תוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין.

        

        

       מזכירות תעביר העתק מפסק הדין למנכ"ל בית החולים "הדסה" הפרופ' רוטשטיין 

       ולרמטכ"ל צבא הגנה לישראל.

        

        

       זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 60 ימים מיום קבלת פסק הדין

        

        

        

       

       ________________________________________

       עוה"ד צפורת בלאושטייןפרופ' יעקב יהב

       חברת וועדהחבר וועדה

        

       ניתן היום, י"ט שבט תשפ"א, 01 פברואר 2021, בהעדר הצדדים.