פלוני נ' המרכז הרפואי "וולפסון" ואח'

בפניי תביעה לתשלום פיצויים בגין נזקים שנגרמו לתובע, לטענתו, עקב רשלנות רפואית באבחון ובטיפול באוטם לבבי, והכל כפי שיפורט להלן בהרחבה.

נתוני רקע

האשפוז בבית החולים וולפסון

1.ביום 23.5.07, שעה 22:58, נקלט התובע - בעודו בן 23 - בשערי חדר המיון של הנתבע 1 (להלן: "בית החולים"), כאשר הוא מתלונן על כאבים לוחצים בחזה עם הקרנה ליד שמאל, כאבים אשר מתגברים בנשימה עמוקה ובשיעול, ואינם משתנים עם שינויי תנוחה.

2.התובע אושפז תחילה במחלקה לטיפול נמרץ- לב, וזאת עקב חשד למיוקרדיטיס (דלקת בשריר הלב). יצוין כי בגיליון המחלה, הנושא כותרת אנמנזה סיעודית-טיפול נמרץ, צוין דווקא כי האבחנה המשוערת היא פרי-מיוקרדיטיס (דלקת בשריר וקרום הלב).

3.ביום 27.5.07 הועבר התובע למחלקה הפנימית בבית החולים, לצורך המשך טיפול והשגחה. במסגרת דו"ח הקבלה למחלקה זו צוין כי הלה עבר בדיקה גופנית, וכי הוא שרוי במצב כללי טוב ומשביע רצון.

4.ביום 28.5.07 שוחרר התובע מבית החולים. בטופס סיכום המחלה שנערך על ידי המחלקה הפנימית, צוינו בין היתר האבחנות הבאות: מיוקרדיטיס, עישון, עודף משקל וכבד שומני. כן ניתנה המלצה למעקב קרדיולוג בקהילה, דיאטה לירידה במשקל ונטילת תרופות - אספירין. בסיכום המחלה, תחת הכותרת תולדות המחלה, צוין כי מומלץ לתובע לבצע מיפוי לב במאמץ דרך קופת החולים.

תקופת האשפוז בבית החולים בתאריכים 27.5.07-23.5.07 תכונה להלן: "האשפוז הראשון".

הביקור במרפאת מכבי

5.ביום 30.5.07, יומיים לאחר שחרורו מבית החולים, פקד התובע את מרפאת הנתבעת 3 (להלן: "מכבי"). אין מחלוקת כי במהלך ביקורו במרפאה או במועד מאוחר יותר לא בוצעה לתובע בדיקת מיפוי לב בקופת החולים, כפי שהומלץ במכתב השחרור מבית החולים.

החזרה לבית החולים והאשפוז הנוסף

6.ביום 24.2.08, דהיינו כ- 8 חודשים לאחר שחרורו מבית החולים, פקד התובע פעם נוספת את שערי חדר המיון של בית החולים, כאשר הוא מתלונן כי מזה כ-6 שעות הוא סובל מכאבים בחזה בצד שמאל, בעלי אופי לוחץ, עם הקרנה לגב וליד שמאל. התובע אושפז גם הפעם במחלקה הפנימית של בית החולים.

7.ביום 28.2.08 שוחרר התובע מבית החולים. בטופס סיכום המחלה צוין כי הוא שהה בבית החולים באשפוז הקודם, ושוחרר עם אבחנה של פרי-מיוקרדיטיס. התובע אובחן שוב כסובל מפרי-מיוקרדיטיס, וניתנה לו המלצה על המשך מעקב אצל רופא מטפל בקהילה, המשך נטילת טיפול תרופתי, ומעקב קרדיולוגי לרבות ביצוע בדיקת אקו לב חודש לאחר השחרור.

תקופת האשפוז בבית החולים בתאריכים 28.2.08-24.2.08 תכונה להלן: "האשפוז השני".

ביצוע בדיקת אקו לב במרפאת מכבי

8.ביום 18.3.08 התקבל התובע, לאחר הפניה, לפגישת יעוץ ובדיקת אקו במאמץ על ידי קרדיולוג בקופת החולים מכבי. בטופס סיכום הייעוץ, ציין הקרדיולוג כי לא בוצעה לתובע בדיקת אקו במאמץ נוכח תלונות על כאבי חזה וכן נוכח העובדה שבדיקת האקו במנוחה הדגימה הפרעות בהתכווצות אזורית. צוין כי התובע הינו בחור צעיר עם כאבים תעוקתיים, וכי אין לשלול שמדובר במחלה קורונרית (מחלת לב כלילית). נוכח האמור הומלץ על ביצוע צנתור.

הצנתור וניתוח המעקפים שבא לאחריו

9.ביום 19.3.08 צונתר התובע באחד מבתי החולים של הנתבעת 4 (להלן: "אסותא"). בדו"ח הצנתור צוין כי בבדיקת אקו לב שבוצעה ביום 18.3.08 התגלתה עדות להפרעה סגמנטרית ברורה אחורית ואנפריורית, ובשל אבחנה מבדלת של מחלת לב כלילית הופנה התובע לצנתור.

10.הצנתור הדגים מחלה כלילית: בעורק הקדמי היורד (LAD)- נמצאה עכירות וירידה בזרימה שהתאימה לרובד טרשתי שנקרע, עם היווצרות קריש דם. בעורק הימני (RCA) – התגלתה מחלה דיפוזית מהחלק הפרוקסימלי ועד לחלקו הדיסטלי כלל הענף לחדר הימני. נוכח ממצאים אלו הומלץ לתובע לבצע ניתוח מעקפים.

11. ביום 21.3.08 בוצע ניתוח המעקפים באסותא, במסגרתו נעשה מעקף עורקי LIMA ל- LAD, וכן מעקף וריד לענף של העורק הכלילי הימני. צוין כי בקיר הקדמי התגלו מספר צלקות קטנות המעידות על אוטם ישן, וכי הממצאים שהתגלו בצנתור תומכים בכך שהתובע עבר אוטם תחתון בשלב כלשהו.

12.ביום 26.3.08 שוחרר התובע מבית החולים אסותא. הומלץ על המשך טיפול תרופתי ועל המשך מעקב רופא משפחה וקרדיולוג. עוד הומלץ על שיקום לב וביקור במרפאה המטולוגית לצורך בדיקת קרישיות יתר.

לאחר ניתוח המעקפים

13.לאחר ביצוע הניתוח, פיתח התובע תסמונת "דרסלר" שהינה תסמונת של דלקת בקרום הלב. הוא טופל במינון גבוה של סטרואידים, ואובחן לאחר מכן כסובל מנמק לא ווסקולרי של ראש הירך (AVN).

14.במהלך השנים שחלפו מאז ניתוח המעקפים עלה משקלו של התובע באופן משמעותי, ובשנת 2014 הוא כבר שקל 132 ק"ג.

חוות הדעת הרפואיות

15.מטעם התובע הוגשה חוות דעת בתחום הקרדיולוגי מיום 16.3.15, שנערכה על ידי ד"ר חנן שניידר (ת/1), וכן חוות דעת משלימה שנערכה על ידו, הנושאת תאריך 27.6.19. ד"ר שניידר נחקר על חוות הדעת שהגיש ביום 16.5.17.

בנוסף הוגשה מטעם התובע חוות דעת בתחום האורתופדי, שנערכה על ידי ד"ר יחזקאל טיטיון ביום 31.5.15.

16.מטעם הנתבעים 2-1 (להלן ולמען הנוחות: "הנתבעים") הוגשה חוות דעת בתחום הקרדיולוגי, אשר נערכה על ידי פרופ' אלכסנדר בטלר ביום 17.6.15 (נ/13). הלה הגיש בנוסף חוות דעת משלימה הנושאת תאריך 28.8.19. על חוות דעתו נחקר פרופ' בטלר ביום 16.5.17.

עוד הוגשה מטעם הנתבעים חוות דעת בתחום האורתופדי, שנערכה על ידי ד"ר מיכה רינות ביום 25.10.15.

17.חוות דעת רפואיות נוספות הוגשו מטעם יתר הנתבעים, ובכלל זאת מטעם מכבי ואסותא, אשר התביעה נגדם נדחתה בפסק דין המאשר את הסדר הפשרה שהושג עם התובע. בהתאם לאותו הסדר, התביעה כנגד הנתבעים 3-6 נדחתה ללא צו להוצאות. אציין כבר כאן כי בסיכומי התביעה נטען כי מכבי ואסותא הסכימו לשלם לתובע סך כולל של 200,000 ₪ בכפוף לדחיית התביעה כנגדם. לפיכך, התבקש בית המשפט להפחית סכום זה מכל סכום שיפסק לטובת התובע.

18.נוכח הפערים בין חוות הדעת בתחום הקרדיולוגי, החלטתי למנות את פרופ' אדוארד אבינדר כמומחה מטעם בית המשפט בתחום זה (להלן: "מומחה בית המשפט" או "המומחה"), על מנת שיחווה דעתו לגבי המחלוקות הרפואיות המתעוררות בתיק, אשר נוגעות לתחום מומחיותו. חוות דעתו הוגשה ביום 17.3.20 (מ/1), והוא נחקר עליה ביום 16.7.20.

טענה מקדמית - סילוק התביעה כנגד בית החולים על הסף

19.הנתבעים טענו בסיכומיהם כי יש לסלק את התביעה כנגד בית החולים על הסף הואיל והוא אינו מהווה אישיות משפטית הכשירה לתבוע או להיתבע. בהעדר התייחסות מטעם התובע לטענה זו שהעלו הנתבעים, בשים לב לפסיקה המלמדת כי בתי חולים בבעלות המדינה אינם מהווים אישיות משפטית הכשירה לתבוע ולהיתבע (ראו למשל: דב"ע נב/17- 4 מדינת ישראל נ' הסתדרות הכללית של העובדים בא"י, פד"ע כו 319), ומאחר שהמשמעות היא שהמדינה תישא בעצמה בכל סכום שייקבע בפסק דין זה, מצאתי לקבל את הטענה ולהורות על מחיקת התובענה כנגד בית החולים על הסף.

20על אף האמור, אני דוחה את בקשת הנתבעים לחייב את התובע בהוצאות בגין סילוק התובענה על הסף. זאת על שום שאין כל משמעות אופרטיבית לסילוק התביעה על הסף כנגד בית החולים, שכן זה נתבע מלכתחילה ביחד עם המדינה, הנתבעת 2, ושניהם יוצגו במשותף. הנתבעים לא ביקשו לברר את טענת הסילוק כבקשה נפרדת, אלא כללו את טענתם בגדר כתב ההגנה שהוגש מטעמם. משכך, דומה כי לא נגרמו לנתבעים הוצאות עודפות בשל ניהול ההליך גם בשמו של בית החולים, שהרי בסופו של יום הטענות אותן העלה בית החולים היו זהות לטענות שהיו מועלות לו היתה התביעה מוגשת כנגד המדינה בלבד.

דיון

21.התובע טען כי הנתבעים התרשלו באבחון אוטם שריר הלב ובטיפול הרפואי שניתן לו, ומשכך הם נושאים באחריות לנזקים שנגרמו לו כתוצאה מאותה רשלנות. לטענתו היה על בית החולים לערוך אבחנה מבדלת על מנת לשלול מחלה של אוטם שריר הלב. הנתבעים, מאידך, טענו כי אבחנה שגויה כשלעצמה אינה מקימת רשלנות רפואית, וציינו כי רק טעות בלתי סבירה באבחון המחלה תחשב לרשלנות. לשיטתם זהו אינו המקרה.

22.בטרם אבחן את שאלת האחריות, אציין כי הוכח שעל פי הנחיות איגוד הקרדיולוגים בישראל, יש לבצע צנתור טיפולי לחולה הסובל מאוטם שריר הלב בתוך 90 דקות מהמועד שבו פנה החולה לגורם הרפואי, וזאת על מנת להקטין את היקף הנזק לשריר הלב. הנחיות אלו ניתנו עוד בשנת 2004, כלומר עובר לאשפוז הראשון של התובע בבית החולים, כך שהן חלו במועדים הרלוונטיים לענייננו. לא מצאתי בחוות הדעת של מומחה הנתבעים כל אמירה או התייחסות להנחיות אלו, לא כל שכן הסתייגות מכך שיש לבצע צנתור טיפולי בתוך 90 דקות, כפי שציין מומחה בית המשפט בחוות דעתו.

23.בנוסף אציין, כבר בשלב זה, כי הוכח שעוד במועד אשפוזו הראשון של התובע בבית החולים, עמדו בפני בית החולים הכלים הרפואיים על מנת לערוך אבחנה מבדלת שיש בה כדי לשלול מחלה כלילית, וזאת הן באמצעות צנתור אבחנתי והן באמצעות בדיקת CT כלילי. מומחה הנתבעים לא חלק על כך שניתן היה לבצע צנתור אבחנתי, אולם טען בחוות דעתו המשלימה כי בדיקת ה- CT הכלילי לא הייתה זמינה בשנים 2008-2007, היינו בתקופת האשפוזים בבית החולים (עמ' 2 לחוות דעתו המשלימה). טענתו זו נשללה על ידי מומחה בית המשפט בחוות דעתו, שם הפנה המומחה לעבודות שפורסמו עוד בשנת 2005, המעידות על זמינותו של מכשיר ה- CT הכלילי במועדים הרלוונטיים לאשפוז הראשון והשני. מומחה בית המשפט לא נחקר על האמור במהלך עדותו בבית המשפט, ולכן קביעתו בכל הנוגע לזמינותם של הכלים הרפואיים הדרושים לצורך ביצוע אבחנה מבדלת, לא נסתרה.

אחריות בית החולים – התחום הקרדיולוגי

24.לית מאן דפליג כי שאלת אחריות בית החולים תוכרע על בסיס התשובה לשאלה האם היה על בית החולים לבצע אבחנה מבדלת שיש בה כדי לשלול מחלה כלילית. אקדים אחרית לראשית ואציין כבר עתה כי שוכנעתי כי עלה בידי התובע להוכיח את התרשלותו של בית החולים שעה שלא ביצע אבחנה מבדלת השוללת מחלה כלילית.

25.אין חולק כי בית החולים חב חובת זהירות כלפי התובע. לפיכך, נותר לבחון באם התנהלותו של בית החולים בטיפול אותו העניק לתובע הייתה רשלנית וכפועל יוצא האם התנהלות זו הביאה לנזק. על מנת להכריע בשאלה זו, יש לבחון האם רופאי בית החולים פעלו בזהירות הסבירה כמתחייב מהנורמה המקובלת בעולם הרפואה. אין המדובר במבחן של חוכמה לאחר המעשה, היינו חוכמה בדיעבד. בחינת החלטותיו של הרופא המטפל, צריכות להיות מבוססות על שיקולים סבירים וברמה מקובלת, תוך ביסוסן על הידע העדכני ובהתאם לנורמות המקובלות בעולם הרפואה במועד הרלוונטי. מדובר אפוא במבחן אובייקטיבי נורמטיבי (ע"א 323/89 פכרי קוהרי נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות, מה(2) 142 (1991)). טיפול על פי הנורמות המקובלות כאמור מקים חזקה לפיה הטיפול שניתן לא לווה ברשלנות (ע"א 6936/09 יהודה נ' כללית שירותי בריאות, 11 (5.3.2012), פס' 11).

26.בית המשפט העליון עמד על חשיבותה של אבחנה מבדלת, תוך שקבע כי על רופא המבצע אבחון, מוטלת חובה לתת את הדעת לכל האבחנות האפשריות, גם כאשר אחת האבחנות נוגעת למחלות נדירות או פחות שכיחות. על הרופא הסביר חלה חובה לחקור, לברר ולעקוב אחר החולה הנזקק לטיפולו ואחר קורותיו, בכדי לאמת או לשלול ממצאים מסוימים שיש בהם כדי לסייע לאבחון נכון. יחד עם זאת, יש להימנע מקידום רפואה מתגוננת מקום בו נעשתה טעות בשיקול דעתו של הרופא, קל וחומר כאשר הממצאים שעלו באבחון הרפואי מצויים בתחום האפור הרחב של אפשרויות האבחון (ע"א 8591/06 פלונית נ' מדאינווסט אינטרנשיונל (1985) בע"מ (9.2.2010); ע"פ 116/89‏ ‎נתן אנדל‎ ‎נ' מדינת ישראל, פ''ד מה(5) 276, 289 (1991)).

27.על רקע הדברים הללו נבחן עתה את נסיבותיו הפרטניות של המקרה הנדון, שהובילו אותי כאמור למסקנה לפיה הנתבעים אכן התרשלו כלפי התובע.

האשפוז הראשון

28.במהלך אשפוזו הראשון של התובע בבית החולים, הן במחלקת טיפול נמרץ-לב והן במחלקה הפנימית, בוצעו לו בין היתר הבדיקות הבאות: (1) בדיקות מעבדה; (2) אקו לב; (3) א.ק.ג. מתאריך 24.5.07; ו-א.ק.ג. מתאריך 30.5.07.

29.מומחה בית המשפט קבע באופן חד משמעי שממצאי הבדיקות הנ"ל, כמו גם תיאור הכאבים מהם סבל התובע, העידו על אוטם חריף בשריר הלב ושללו אבחנה של דלקת בשריר ובקרום הלב -

א.תיאור הכאבים – התובע תיאר כאבים לוחצים בחזה עם הקרנה ליד שמאל, כאבים אשר לא משתנים עם שינויי תנוחה (נספחים א(1) ו- (2) למוצגי התביעה). המומחה ציין כי כאבים שמשתנים בשינויי תנוחה אופייניים לדלקת בשריר ובקרום הלב, והעדרם מדבר כנגד אבחנה דלקתית. בעדותו אישר כי כאבים תעוקתיים אינם מתגברים בנשימה עמוקה אלא במאמץ; וכפועל יוצא אישר שהכאבים שתוארו על ידי התובע כמתגברים בנשימה עמוקה, אינם טיפוסיים לכאב תעוקתי. יחד עם זאת הסביר המומחה כי כאביו של התובע היו כאבים הנובעים מאוטם שריר הלב ולא כאבים הנובעים מתעוקת חזה (עמ' 44-43 לפרוטוקול).

ב.בדיקות מעבדה – אין מחלוקת בין הצדדים כי בדיקות המעבדה הדגימו עליה בטרופונין וב- CPK. המומחה הסכים עם מומחה הנתבעים כי עלייה כזו אופיינית גם לסובלים מדלקת שריר וקרום הלב, אך ציין כי העלייה במחלה הדלקתית קיימת באחוזים פחות גבוהים מאשר הערכים שעולים באוטם שריר הלב - שם קיימת עלייה ב- 100% מהמקרים. בנוסף, אין מחלוקת כי מדדי הדלקת, ובפרט מדד אנזים ה- CRP, היו תקינים, מה שמדבר גם כן נגד אבחנה של מחלה דלקתית;

ג.שלילת מחלת חום –בהגיעו של התובע לבית החולים נשללה מחלת חום, ובמהלך אשפוזו לא אותרה מחלה כזו (ראו בין היתר נספחים א(1)-(4) למוצגי התביעה). מומחה בית המשפט ציין כי דלקת בשריר ובקרום הלב מאופיינת בחום גבוה ולפיכך העדר מחלת חום מדברת כנגד אבחנה דלקתית;

ד.העדר שפשוף פריקרדיאלי – בגיליון הבדיקה והמעקב של בית החולים, נרשם בכתב יד כי נשמעו קולות לב תקינים וכי אין שפשוף פריקרדיאלי (נספח 45 למוצגי התביעה). המומחה העיד כי העדר שפשוף קרדיאלי הינו ממצא השולל מיוקרדיטיס. עדות זו לא נסתרה על ידי מומחה הנתבעים או בכלל.

ה.אקו לב (נ/1) – הדגים את הפריקרד (קרום הלב) כבעל עובי תקין וללא נוזל בחלל הפריקרד. המומחה העיד כי הימצאות נוזל בחלל שמסביב ללב שכיחה אצל חולי מיוקרדיטיס ב- 60-55 אחוזים. המומחה אישר את טענת הנתבעים והמומחה מטעמם, לפיה הבדיקה הנ"ל לא הדגימה פגיעה אזורית, וכן אישר כי פגיעה זו נתגלתה לראשונה רק לאחר שחרורו של התובע משני האשפוזים בבית החולים. יחד עם זאת, העיד המומחה כי בדיקת האקו לב אינה בדיקה בעלת רגישות מוחלטת, ולכן לא בכל מקרה ניתן לראות באותה בדיקה את הפגיעה האזורית. הדברים מקבלים משנה תוקף לשיטתו כאשר עסקינן במקרה של אוטם קטן (עמ' 46 לפרוטוקול), ומתכתבים עם העובדה שבדו"ח בדיקת האקו לב צוין כי מדובר בבדיקה באיכות ירודה.

ו.בדיקת א.ק.ג. מיום 24.5.07 (נ/14) – המומחה ציין כי בדיקה זו הדגימה עליות בקטעי ST בחיבורים אנפרו –לטרלים ולא דיפוזיים כפי שרואים בדלקת שריר וקרום הלב. עוד ציין כי הבדיקה הדגימה התפתחות גלי Q משמעותיים ושינויים דינמיים בגלי T בדופן התחתון ללא שינויים ב- PR. בנסיבות, קבע כי הממצאים הנ"ל תומכים באבחנה של אוטם חריף STEMI, ואינם תומכים או אופייניים לדלקת שריר וקרום הלב.

30.לעמדת המומחה - 90% מהממצאים שהודגמו במהלך האשפוז הראשון תמכו באבחנה של אוטם בשריר הלב, מה שחייב ביצוע אבחנה מבדלת לשלילת מחלה כלילית. במהלך עדותו הדגיש המומחה כי הממצא היחיד שהיה מחשיד למיוקרדיטיס הינו הכאב שתואר כמתגבר בנשימה, ופרט לממצא זה לא היה שום סימפטום התומך באבחנה זו (עמ' 46 לפרוטוקול).

31.המומחה התרשם כי הנתבעים נתלים בגילו הצעיר של התובע ככזה המלמד כי לא היה מקום לערוך אבחנה מבדלת השוללת מחלה כלילית. אלא שלעמדתו, וחרף גילו הצעיר של התובע, לתובע גורמי סיכון כליליים הכוללים כבד שומני, שומנים בדם, עודף משקל ועישון כבד, ואלה חייבו ביצוע אבחנה מבדלת (עמ' 44 לפרוטוקול). המומחה לא נשאל במהלך עדותו אף שאלה בכל הנוגע להיותם של הגורמים הנ"ל גורמי סיכון כליליים, ומכאן שקביעותיו בסוגיה זו לא נסתרו.

32.טעם נוסף המחזק את הצורך בקיום אבחנה מבדלת, נוגע לשכיחות המחלה הכלילית אל מול המחלה הדלקתית, בין היתר אצל גברים צעירים. המומחה העיד (עמ' 45 לפרוטוקול) כי בדיקה שערך העלתה כי המחלה הדלקתית היא אינה מחלה שכיחה, וכי מדובר למעשה במחלה נדירה. לפי עדותו באזור חיפה ישנם כ- 60-30 מקרים של חולים הסובלים ממחלה דלקתית בשנה. הוא בדק את מספר המקרים בהם התגלתה מחלה דלקתית בבית החולים שבו עבד בחיפה, וגילה שבמהלך 7 שנים התגלו 73 מקרים שכאלה, דהיינו בין 11-10 מקרים בכל שנה בממוצע.

אל מול המקרים הנ"ל, העיד המומחה (עמ' 46 לפרוטוקול) כי לפי הסטטיסטיקה סך החולים מתחת לגיל 30 הסובלים מאוטם בשריר הלב מהווים בין 1%-0.5% מסך החולים בארץ (25,000), דהיינו 250 מקרים בכל שנה. עוד העיד (שם, בעמ' 43) כי טיפל במקרים של צעירים מתחת לגיל 25 שסבלו מאוטם בשריר הלב, וציין שקיימים מקרים דומים אצל צעירים מתחת לגיל 30, לפי סדרת בדיקות בהם הגיל הממוצע היה 26.

33.המומחה התייחס בחוות דעתו למחקר שערך בשנות ה- 90 של המאה הקודמת במסגרתו נבדקו בבית חולים 42 גברים צעירים מתחת לגיל 43, כאשר הצעיר ביניהם היה בגיל 29. הוא ציין כי גורם הסיכון השכיח ביותר (60 אחוז מהמקרים) היה עישון. בסיכומיהם טענו הנתבעים כי במחקר אותו ערך המומחה היה רק מקרה אחד של אדם בן 29, ואף אחד ממשתתפי הניסוי לא היה בן 23 או 24. לכן לטענתם לא היה למומחה הנכבד שום ניסיון עם מקרה בגילו של התובע.

יש לתהות מדוע בחרו הנתבעים לטעון כנגד המחקר הנ"ל וכנגד קביעות המומחה בנוגע לשכיחות המחלה הכלילית אצל גברים צעירים בגילו של התובע, שעה שבחוות דעת המומחה הרפואי מטעמם צוין ברחל בתך הקטנה כי "השכיחות של אוטם שריר הלב בגילו של התובע הייתה של אחוזים בודדים בלבד" (עמ' 6 לחוות דעתו של פרופ' בטלר). לפיכך לא רק שעמדת המומחה - כי סך החולים מתחת לגיל 30 הסובלים מאוטם בשריר הלב מהווים בין 1%-0.5% מסך החולים - לא נסתרה (עמ' 46 לפרוטוקול), אלא שמחוות דעתו של מומחה הנתבעים עולה שמדובר למעשה בשיעור גבוה יותר של חולים צעירים, ובפרט בני גילו של התובע בתקופה הרלוונטית.

34.גורם סיכון נוסף שלא הובא בחשבון בחוות דעתו של מומחה בית המשפט, נוגע להיסטוריה המשפחתית של התובע. בטופס האנמנזה הסיעודית (נספח 13 למוצגי התביעה) סומן תחת פרק גורמי הסיכון כי לתובע היסטוריה משפחתית (סבים וסבתות). מומחה הנתבעים נשאל על כך במהלך עדותו, והשיב שבפגישתו עם התובע במרפאתו, הוא ואמו שללו היסטוריה משפחתית של מחלת לב. אלא שגם אם אאמץ את עדותו של מומחה הנתבעים בעניין זה, חרף העובדה שהתובע או אמו לא נחקרו על האמור בבית המשפט, הרי שאת בחינת התרשלות בית החולים יש לבחון על בסיס המידע שהיה בידי הגורמים הרפואיים במועד האירוע.

35.בסיכומו של דבר, אני שותף לקביעתו ומסקנתו הסופית של מומחה בית המשפט כי בהעדר ממצאים המאפיינים פרי-מיוקרדיטיס, ובשים לב לממצאים הקליניים שהודגמו בבדיקותיו של התובע במהלך האשפוז הראשון, קמה חובה לשלול אירוע לבבי חריף, בין היתר באמצעות הליך מידי של צנתור כלילי. שוכנעתי כי יישום הידע המקצועי בניהול המקרה של התובע חייב לשלול אירוע כלילי חריף, והעדר בירור כאמור מלמד כי בית החולים לא עמד במבחן הסבירות הרפואית המצופה מצוות הרופאים שטיפל בתובע.

36.על יסוד המקובץ לעיל, אני קובע כי בית החולים התרשל כלפי התובע כאשר לא ערך אבחנה מבדלת שיש בה כדי לשלול מחלה כלילית. לאור מסקנתי זו מתייתר הצורך מלדון בשאלת התרשלותו של בית החולים במועד האשפוז השני, אולם בבחינת למעלה מן הצורך, אדגים להלן מדוע גם במועד המאוחר התרשל בית החולים.

האשפוז השני

37.בחוות דעתו עמד מומחה בית המשפט על הממצאים שהודגמו במהלך אשפוזו השני של התובע בבית החולים, ובפרט על בדיקות מעבדה; בדיקה גופנית; בדיקת א.ק.ג. ובדיקת אקו - לב.

38.המומחה ציין כי התובע הגיע לבית החולים כאשר הוא מתאר כאבים בעלי אופי לוחץ בצד השמאלי של החזה, כי הכאבים הללו החלו שש שעות לפני כן, וכי מדובר בכאבים אשר מחמירים בנשימה עמוקה ובשינויי תנוחה. עוד צוין כי התובע שלל מחלת חום.

39.ביחס לבדיקות שבוצעו לתובע במהלך האשפוז השני, ציין מומחה בית המשפט כי אלו הדגימו את הממצאים הבאים: קולות לב בעוצמה תקינה וללא שפשוף או נוזל בחלל הפריקרד שהיה בעל עובי תקין; העדר שינויים דיפוזיים בבדיקת הא.ק.ג.; מקטע פליטה של 50%; ועליה באנזימי הלב.

40.מומחה בית המשפט ציין כי הממצאים שהתגלו בבדיקות שנערכו לתובע, ובפרט בבדיקת הא.ק.ג., אשר לא הדגימה שינויים דיפוזיים, מלמדים על ממצא קלאסי של אוטם בדופן התחתון. למרות האמור, וחרף התייעצות חוזרת עם קרדיולוג במהלך האשפוז השני, לא נשללה אבחנה של אוטם שריר הלב באמצעות בדיקת מיפוי לב, CT או צנתור, והתובע אובחן כסובל ממיוקרדיטיס.

41.על קביעותיו הנ"ל לא נחקר מומחה בית המשפט, ולפיכך אני מוצא לאמצן במלואן. מקום בו קביעותיו דומות עד כדי זהות לאלו שניתנו ביחס לאשפוז הראשון, שוכנעתי כי גם ביחס לאשפוז השני הוכח במידה הנדרשת כי בית החולים התרשל כלפי התובע כאשר לא ביצע אבחנה מבדלת שיש בה כדי לשלול מחלה כלילית.

הקשר הסיבתי – הנכות הקרדיאלית

42.הנתבעים טענו שגם אם בית החולים נהג בחוסר זהירות כלפי התובע, הרי שלא קיים קשר סיבתי בינו לבין נזקי התובע בתחום הקרדיולוגי, וזאת בשל העובדה שהתובע הגיע לבית החולים לאחר שסבל מכאבים במשך מספר שעות. לפיכך, לטענתם בנסיבות אלו, גם אם בית החולים היה מבצע לתובע צנתור מיד עם הגעתו לבית החולים, היה נותר התובע עם נכות של 20% כפי שקבע המומחה מטעם בית המשפט.

43.דין טענה זו להידחות, מן הטעמים אותם אפרט להלן.

44.תקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז- 1956 (להלן: "התקנות"), מתייחסות לקביעת דרגת הנכות של חולה הסובל ממחלת לב כלילית. בסעיף 9(ד)(1) לתוספת הראשונה נקבע כי –

"קביעת דרגת הנכות למחלת לב כלילית עם אוטם שריר הלב המתבטא בתיעוד של אקג, במיפוי לב או ב-ECHO עם אזור ברור, או מחלת לב כלילית עם איסכמיה הפיכה המתבטאת במיפוי לב, ב-ECHO במאמץ, או צנתור עם חסימה מעל – 50% בעורק כלילי, תהיה לפי הטבלה שלהלן:

מקטע פליטה לפי בדיקת מדרג מבחן מאמץ /NYHA

ה-ECHO III III IV

(א)  60%<                          אין נכות      5%        10%        15%

(ב)   60%-45%                       20%        25%       30%        35%

(ג)   44%-30%                       40%        45%       50%        60%

(ד)   30%>                             70%        80%      90%       100%

הערה: המספרים שבשורה המאוזנת והמסומנים בספרות רומיותIעדVIמציינים את הדרגות במדרג מבחן מאמץ על פי פרוטוקולBRUCEאו עפ"י מדרג התפקודNYHA. האותיות שבטור המאונך א' עד ד' מציינות את מקטע הפליטה על פי בדיקת ה-ECHO. המספרים שבמשבצות בהצטלבות כל אחת מהשורות עם כל אחד מהטורים הם אחוזי הנכות לפגימה הנדונה;

מדרג התפקוד מסוג NYHA, עליו הסתמך מומחה בית המשפט בחוות דעתו, הוגדר בסעיף 9(ב) באופן הבא:

45.מהאמור עולה כי קביעת הנכות תלויה הן בתוצאה אבסולוטית של מקטע הפליטה על פי בדיקת האקו; והן ביכולת התפקוד של האדם הסובל ממחלה כלילית. מדובר בבדיקה משולבת שמטבע הדברים תלויה בנסיבותיו הייחודית של כל מקרה וחולה.

46.מומחה בית המשפט העיד כי בחינת המקרה הפרטני של התובע מלמדת כי - "התובע לא היה אפילו בדרגה פונקציונאלית 1, כלומר הוא לא מתלונן ואין לו הגבלה" (עמ' 42 לפרוטוקול). בעדותו, ציין המומחה כי היה מקום לבצע צנתור גם כאשר התובע הגיע לבית החולים לאחר מספר שעות ממועד תחילת הכאבים, והיה מקום לעשות זאת גם אם היה מגיע עד 12 שעות מאותו המועד (שם, בעמ' 41). המומחה קבע כי מקום בו היה מבוצע צנתור, היה ניתן להגיע בעניינו של התובע למקטע פליטה אשר עולה על 60 אחוזים, כך שבהעדר פגיעה בתפקודו של התובע, הוא היה נותר ללא נכות כלשהי (שם, בעמ' 42). עוד קבע המומחה בחוות דעתו כי צנתור טיפולי בשלב החריף היה מאפשר ביצוע אנגיופלסטיה (הרחבת כלי דם) מוצלחת לעורק הימני אשר אחראי לאוטם הראשון. ביחס לעורק ה- LAD, קבע המומחה בחוות דעתו כי היות ולא בוצע לתובע צנתור, לא ניתן לדעת מה היה מצבו בעת האשפוז הראשון, אך יתכן מאד שכן היה ניתן לטפל בו גם כן. הסבריו ונימוקיו של המומחה מקובלים עלי, ולא מצאתי כל סיבה שלא לאמצם.

47.בשולי הדברים, אם כי לא בשולי חשיבותם, אציין כי בית החולים הכשיל או למצער הקשה על בירור השאלה האם ניתן היה למנוע את נכותו הלבבית של התובע במועד האשפוז הראשון או השני, שעה שלא ביצע את הבדיקות הנדרשות, ובכלל זאת לא ביצע צנתור אבחנתי, CT כלילי, או כל בדיקה מבדלת אחרת, אשר היה בה כדי לשלול מחלה כלילית. הלכה היא "כי נזק ראייתי אשר נגרם על ידי הנתבע מצדיק בנסיבות מתאימות את העברת נטל השכנוע מן התובע אל הנתבע. אם קיימת מחלוקת לגבי עובדות אשר היה ניתן להוכיחן לולא התרשלות הנתבע, דהיינו אלמלא הנזק הראייתי שגרם, תקבענה העובדות כטענת התובע, אלא אם ישכנע הנתבע שהעובדות הן כטענתו" (ע"א 9328/02 לאה מאיר נ' ד"ר דן לאור, נח(5) 54 (2004); כן ראו ע"א 2886/05 אליהו אשכנזי נ' קופת חולים כללית (8.11.10)). החלת האמור על ענייננו מלמדת כי על בית החולים מוטל הנטל להוכיח כי גם לולא התרשלותו היה נותר התובע עם הנכות הרפואית אותה קבע הממחה. נוכח האמור לעיל, ברי כי בית החולים לא עמד בנטל זה לא מני ולא מקצתי.

48.על יסוד מקבץ הטעמים שפורטו לעיל, אני דוחה את טענת הנתבעים בכל הנוגע לניתוק הקשר הסיבתי, דהיינו שהתובע ממילא היה נותר עם נכות רפואית מינימלית של 20%. כפועל יוצא, אני קובע כי הוכח קשר סיבתי בין התרשלות בית החולים לבין הנזק שנגרם לתובע, אם כי לא באופן מלא ובלעדי, כפי שאפרט עוד בהמשך.

אחריות בית החולים בתחום האורתופדי, ושאלת קיומו של קשר סיבתי

49. המומחים הרפואיים בתחום הקרדיאלי הסכימו כי ניתוח המעקפים אותו עבר התובע, הוביל להתפתחותה של תסמונת דרסלר, אשר חייבה מתן סטרואידים. עוד הסכימו כי נטילת הסטרואידים הובילה לתופעות לוואי לרבות הופעת נמק לא ווסקולרי בירך התובע (AVN). בחוות דעתו קבע מומחה בית המשפט כי ניתוח המעקפים אמנם בוצע בצורה נאותה, אך קרוב לוודאי שלא היה צורך בביצועו לו היה התובע מאובחן כראוי על ידי בית החולים באשפוז הראשון, וכפועל יוצא מקבל טיפול רפואי מתאים.

50.המומחה מטעם הנתבעים בתחום האורתופדי ביקש לנתק את הקשר הסיבתי שבין נטילת הסטרואידים לבין היווצרותה של מחלת ה- AVN, היות וקיימים אצל התובע גורמי סיכון אשר לטענתו גרמו בסבירות גבוהה לנזק לירך, ובכלל זה עישון כבד, צריכת אלכוהול, משקל יתר, ורמת שומנים גבוהה בדם. עוד ציין כי בשנת 2009 חדל התובע מלקבל טיפול בסטרואידים, אך תלונותיו אודות פרק הירך החלו כשנתיים מאוחר יותר, מה שמלמד לטענתו על הקטנה או ניתוק מוחלט של הקשר הסיבתי הנ"ל. בנוסף טען כי התובע לא תרם את חלקו להפחתת הנכות האורתופדית שעה שלא נענה להמלצת הרופאים להליכה עם קביים.

51.לא אוכל לקבל את עמדתו של מומחה הנתבעים בהקשר זה. עיון בחוות דעתו מלמד כי הוא לא הפנה לאף מקור בספרות הרפואית התומך בקביעתו כי הגורמים הנ"ל מהווים גורמי סיכון להתרחשותה של מחלת AVN. אל מול עמדתו, שלא הוכחה, עומדת קביעתם המשותפת של כלל המומחים האחרים שהתייחסו לנושא, לפיה קיים קשר הדוק בין נטילת סטרואידים לבין הופעתה של מחלת ה- AVN. בהעדר הוכחת גורמי הסיכון הנ"ל ככאלו שתרמו להיווצרותה של מחלת ה- AVN, לא נותר לי אלא לקבוע כי מחלה זו הינה תוצר ישיר של נטילת הסטרואידים.

52.לסיכום פרק זה, אני מאמץ את קביעותיו של מומחה בית המשפט לפיהן בית בית החולים היה יכול למנוע את ניתוח המעקפים, לו היה מפנה את התובע לביצוע צנתור טיפולי. בכך היה בית החולים מונע מראש את התפתחותה של תסמונת דרסלר, את נטילת הסטרואידים, ואת הנזק שנגרם לירך. קביעות המומחה עולות בקנה אחד עם האמור לעיל, ביחס להתרשלות בית החולים, ואיני רואה מקום לחזור על הדברים פעם נוספת.

האם עסקינן בריבוי מעוולים?

53.הנתבעים טענו כי מקום בו הרופאים באסותא היו מבצעים צנתור טיפולי במקום ניתוח המעקפים, או לפחות היו מציגים לתובע שתי אופציות טיפוליות, יש להניח שהתובע היה בוחר בצנתור חלף ביצוע ניתוח מעקפים. בחירה בהליך זה, לטענתם, הייתה מונעת את ההתפתחויות שאירעו לאחר מכן, ובכלל זה את הדלקת בקרום הלב ממנה סבל התובע וכן את הנמק הלא ווסקולרי של ראש הירך שנגרם כתוצאה מנטילת סטרואידים.

54.מהשתלשלות האירועים והמסקנות העולות מחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט נראה כי בית החולים צריך היה לשמש כגורם ראשון, וכנראה גם היעיל ביותר, למניעת הנזק. לפי קביעות מומחה בית המשפט, אותן אימצתי, קיומה של אבחנה מבדלת ומתן טיפול רפואי הולם, היו מונעים את ההחרפה שהובילה לביצוע ניתוח המעקפים.

55.השיקולים בפסיקה ביחס לחלוקת האחריות בין מעוולים במשותף, מבוססים על מבחנים של אשמה, אשמה מוסרית או צדק ויושר (ראו למשל ע"א 7008/09 ג'אבר עדנאן עבד אלרחים נ' מוסבאח עבד אלקאדר ואח' (07.09.2010)). יישום מבחנים אלו בענייננו מוביל לדעתי למסקנה כי הן בית החולים והן אסותא נושאים בחלקים שווים ביניהם באחריות לנזקים שנגרמו לתובע. אנמק טעמיי למסקנתי זו.

56.אמנם "החטא הקדמון" רובץ על שכמו של בית החולים אשר לא ביצע אבחנה מבדלת ולא ערך לתובע צנתור. לו היה פועל כפי שנדרש ומצופה הימנו, יש להניח כי ניתן היה למנוע את ניתוח המעקפים ואת הנזק במישור האורתופדי שנגרם בעקבותיו.

57.יחד עם זאת, אסותא הוא זה שביצע את הצנתור. לאור העובדה שאותו צנתור הדגים ממצאים של מחלה דו כלילית משמעותית, לא ברור מדוע לא עבר אסותא על אתר לצנתור טיפולי. בחוות דעתו, ציין מומחה בית המשפט כי "במשך השנים ובשל התפתחות והתקדמות בטכניקת הצנתורים הטיפוליים כולל דור חדש של סטנטים, פחות חולים מופנים לניתוח מעקפים בפרט בשלב החריף, כשרוב רובם של החולים מטופלים על ידי צנתור טיפולי". גם בחקירתו בפניי חזר המומחה על דברים אלה בציינו כי "במעל 90% ניתן לעשות הרחבה ולטפל בעורקים על ידי צנתור. רק באחוז קטן הוא מגיע לניתוח" (עמ' 41 שורה 3 לפרוטוקול). לאור זאת, לא ברור מדוע לא בחר אסותא בצינתור טיפולי תחת להחליט על ניתוח מעקפים.

58.יתר על כן, אסותא נמנע מהצגת שתי האפשרויות הטיפוליות שעמדו בפני התובע - היינו, ביצוע צינתור טיפולי לעומת ניתוח מעקפים. ראוי היה שאסותא יציג בפני התובע את האלטרנטיבות הטיפוליות שעמדו בפניו, תוך מתן הסבר לגבי היתרונות והחסרונות הכרוכים בכל אחת מהגישות הטיפוליות, על מנת שזה יקבל החלטה עצמאית באילו מבין שתי השיטות הוא בוחר. אף לכך התייחס המומחה מטעם בית המשפט בגדר חוות דעתו בציינו כי "לפי דעתי גם בשנת 2008 חובה להציג לחולה את שתי האופציות על ידי צוות קרדיולוגי מנוסה שכולל מנתח לב וקרדיולוג מומחה בצנתורים טיפוליים".

59.בחנתי באם יש במסקנה דלעיל, בכל הנוגע להתנהלותו של אסותא, כדי לנתק את הקשר בין הרשלנות אותה ייחסתי לבית החולים, כפי שהתגלתה בשני האשפוזים של התובע וכפי שפורט לעיל, לבין הנזק שנגרם לו. שהרי לו ביצע אסותא צנתור טיפולי, אפשר והדבר היה מייתר את הצורך בניתוח המעקפים לרבות התוצאות שהיו כרוכות בו במישור האורתופדי. סבורני כי הגם שיש להטיל אחריות על אסותא בגין כך שלא ביצעה לתובע צנתור טיפולי, אין מקום לשחרר את בית החולים כליל מאחריותו.

לא זו בלבד שבית החולים נושא באחריות "לחטא הקדמון" כפי שפורט לעיל, אלא שניתוח המעקפים בוצע לאחר שהצנתור הדגים ממצאים חמורים של מחלה דו כלילית משמעותית, מחלה אשר בוודאות גבוהה הוחמרה במהלך כ- 10 חודשים שחלפו מאז אושפז התובע בבית החולים בפעם הראשונה. בהקשר זה העיד המומחה כי הנזק הלבבי של התובע גדל שעה שבית החולים לא טיפל בו באופן מידי בהתאם להנחיות איגוד הקרדיולוגים בישראל, וציין כי עיכוב בביצוע צנתור גורם לסיכון גבוה לשריר הלב (עמ' 47 לפרוטוקול).

במצב דברים זה, לא ניתן לשלול לחלוטין את האפשרות כי מצבו של התובע, בהגיעו לאסותא, חייב את ביצוע ניתוח המעקפים אותו עבר.

60.אשר למכבי, לא מצאתי להטיל עליה אחריות כלשהי לנזקי התובע, וזאת מהטעמים המצטברים הבאים-

א.ראשית, משום שהנתבעים לא טענו בסיכומיהם להתרשלות מצדה של מכבי, ולא ביקשו להטיל עליה חבות כלשהי כפי שביקשו להטיל על בית החולים אסותא.

ב.שנית, משום שסבורני, כמו מומחה בית המשפט, כי לא מצופה מרופא בקהילה לפעול לאבחנת אוטם בשריר הלב כאשר עומד בפניו אבחון של בית החולים לפיו התובע סובל ממחלה דלקתית.

ג.שלישית, לנוכח העובדה שבית החולים הפנה את התובע לבצע את בדיקת המיפוי בקהילה תחת ביצוע הבדיקה בזמן שהתובע מאושפז בבית החולים. ביצוע בדיקת המיפוי במאמץ או כל בדיקה אבחנתית מבדלת אחרת, הייתה מונעת מלכתחילה את הצורך בהפנייתו של התובע לביצוע בדיקות נוספות בקהילה. הפניית התובע לבדיקה בקהילה, דהיינו מחוץ לכותלי בית החולים, הגדילה את ההסתברות להחמרת מצבו הרפואי בתקופת הביניים ממועד השחרור מבית החולים ועד למועד ביצוע הבדיקה בפועל.

ד.רביעית, משום שההמלצה לביצוע בדיקת מיפוי הלב בקהילה, המלצה שאין חולק שלא יושמה על ידי מכבי, לא נכללה תחת פרק ההמלצות, אלא נכללה תחת פרק תולדות המחלה. האמור מקבל משנה תוקף שעה שבית החולים לא התייחס להעדר ביצוע הבדיקה, כאשר התובע חזר לחדר המיון ואושפז בבית החולים בפעם השניה.

הנכויות

הנכות הרפואית בתחום הקרדיולוגי 

61.המומחה מטעם בית המשפט העמיד את שיעור נכותו הצמיתה של התובע בתחום הקרדיולוגי על 20%, בהתאם לתקנות אותן אזכרתי לעיל. בסיכומיהם הסכימו הצדדים כי יש להעמיד את הנכות הנ"ל על 20% בהתאם לקביעתו של מומחה בית המשפט.

62.בהינתן האמור, ובשים לב לכך ששללתי כבר קודם את טענת הנתבעים כי אין קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק בתחום הקרדיאלי, הרי שאני מעמיד את נכותו הרפואית של התובע בתחום הקרדיולוגי על 20%.

הנכות הרפואית בתחום האורתופדי  

63.בגין הפגיעה בירך קבע המומחה מטעם התובע נכות בשיעור של 30%, ואילו המומחה מטעם הנתבעים העמידה על שיעור של 20%. מומחי הצדדים בתחום האורתופדי לא זומנו לבית המשפט ולא נחקרו על חוות הדעת שהגישו.

64.מומחה התובע התבסס על תקנה 48(1)(ז) לתקנות המקנה 30% נכות מקום בו קיימת "הגבלה בינונית בכל התנועות"; ואילו מומחה הנתבעים הפנה לתקנה 48(1)(ו) המקנה 20% נכות מקום בו קיימת "הגבלה בהטייה (ABDUCTIO), קירוב (ADDUCTIO) או סיבוב (ROTATIO) של הגף".

65.כל אחד מהמומחים האורתופדיים ערך לתובע בדיקה של טווחי התנועה של פרקי הירכיים, וכן מדידה של היקפי הירכיים. בדיקות אלו ביססו את קביעות המומחים הרפואיים בכל הנוגע למגבלות מהן סובל, או לא סובל, התובע כתוצאה מהנזק שנגרם למפרק הירך. עיון בתוצאות הבדיקות של שני המומחים מלמד כי קיימים פערים משמעותיים ביותר בממצאי הבדיקות. מומחה התובע מצא כי טווחי תנועות מפרק ירך ימין נמוכים באופן משמעותי מהטווחים שנמדדו ביחס למפרק ירך שמאל. לעומתו, מומחה הנתבעים מצא כי רוב טווחי התנועה של המפרק השמאלי והימני של הירך הינם זהים, למעט הגבלה קלה שנמצאה בתנועות הסיבוב הפנימי והחיצוני של מפרק ירך ימין.

66.אמחיש זאת באמצעות מספר דוגמאות-

בעוד מומחה התובע מצא שטווח התנועה בכיפוף של מפרק ירך ימין הינו 100 מעלות, מצא מומחה הנתבעים כי טווח תנועה זה הינו 140 מעלות;

בעוד מומחה התובע מצא שטווח התנועה ביישור של מפרק ירך ימין הינו 0 מעלות, מצא מומחה הנתבעים כי טווח תנועה זה הינו 20%;

מומחה התובע מצא שטווח התנועה בסיבוב פנימי של מפרק ירך ימין הינו מינוס 30 מעלות, ואילו מומחה הנתבעים מצא כי טווח תנועה זה הינו 0 מעלות;

בעוד מומחה התובע מצא שטווח התנועה באבדוקציה הינו 10 מעלות, מצא מומחה הנתבעים כי טווח תנועה זה הינו 60 מעלות.

67.מכאן למעשה נובע הפער בין אחוזי הנכות שנקבעו על ידי מומחי הצדדים. הואיל ומדובר בקביעות שניתנו על סמך בדיקה גופנית, ובהעדר חקירה נגדית למומחה הנתבעים אשר הייתה עשויה, אולי, לקעקע את הממצאים שגילה בבדיקה הפיזית, אין לי אלא לקבוע כי התובע לא עמד בנטל להוכיח כי יש לבכר דווקא את קביעת הנכות לפי חוות הדעת של המומחה מטעמו.

68.בנסיבות אלה, יעמוד שיעור הנכות האורתופדית על 20%.

69.בטרם סיום חלק זה, אתייחס לנושא נוסף שהועלה על ידי התובע כאשר התייחס לנכות האורתופדית, שכן יש לו השלכה על נושאים נוספים עליהם אעמוד עוד בהמשך.

בחוות דעתו של מומחה התובע בתחום האורתופדי צוין כי התובע יאלץ לעבור בעתיד ניתוח להחלפת מפרק הירך. עוד צוין שם כי לאור גילו הצעיר של התובע, ובשים לב לשחיקה הקיימת במפרק הירך המלאכותי, יאלץ התובע לעבור במהלך חייו לפחות שני ניתוחים להחלפת מפרק הירך. מומחה התובע טען כי הפרוצדורות הרפואיות הנ"ל נתונות לסיכונים וסיבוכים, שיש בהם כדי להחמיר את מצבו של התובע ואף להוביל לניתוח חוזר. לעומתו, מומחה הנתבעים ציין כי על פי ממצאי הבדיקה שערך ועל פי צילומי הרנטגן שעמדו בפניו, אין כל וודאות שהתובע יזדקק לביצוע ניתוח להחלפת מפרק הירך. עוד ציין כי אפילו יתרחשו שינויים בעתיד המצריכים את הניתוח, הרי שהם לא יתרחשו עובר לגיל 60-50, כך שהתובע יזדקק לכל היותר לניתוח חוזר אחד. באשר לסיבוכים והסיכונים הטמונים בניתוח החלפת מפרק הירך, ציין מומחה הנתבעים כי הסיכוי להתרחשותם נמוך עד כדי אפסות. לשיטתו, מדובר בניתוח נפוץ מאד שסיכויי הצלחתו גבוהים מאד תוך שהוא מביא להעלמות הכאבים וליכולת תפקודית גבוהה לשנים רבות.

בהינתן המחלוקת שבין המומחים, ובשים לב לכך שעסקינן בשתי חוות דעת של מומחים שלא נחקרו, סבורני כי במאזן ההסתברויות הוכח שהתובע יאלץ לעבור בעתיד ניתוח אחד להחלפת ירך. למסקנה זו הגעתי בין היתר על יסוד העובדה שמומחה הנתבעים ציין בחוות דעתו כי "אין כל וודאות" שהתובע יאלץ לעבור בעתיד ניתוח להחלפת הירך, דהיינו הוא לא שלל את ביצוע הפרוצדורה הרפואית הנ"ל, וזאת בניגוד לחוות דעתו של מומחה התובע שם צוין כי "אין ספק" שהתובע יאלץ בעתיד לעבור פרוצדורה שכזו. יחד עם זאת, לא אוכל לקבוע, על סמך המחלוקת בין המומחים, שהתובע יאלץ בעתיד לעבור ניתוח חוזר. בנוסף, ולאור ההסכמה בין המומחים כי הסיכונים הטמונים בניתוח החלפת מפרק הירך מתממשים רק באחוזים בודדים, לא אוכל גם לקבוע שתחול החמרה במצבו של התובע בעתיד שתפגע בו או תצריך ניתוח חוזר להחלפת מפרק הירך.

נכות בגין הצלקות שנוצרו בעקבות ניתוח המעקפים

70.תקנה 75(1)(א) לתקנות קובעת כי צלקות בגוף שאינן מפריעות, אינן מכערות וצלקות שאינן גורמות להתרופפות קיר הבטן, אינן מקנות נכות כלשהי; ואילו תקנה 75(1)(ב) לתקנות קובעת כי צלקות בגוף מכאיבות או מכערות מקנות נכות בשיעור של 10%.

71.המומחה מטעם התובע בתחום הקרדיולוגי קבע כי בהתאם לתקנות הנ"ל, ובשים לב לגילו ומצבו המשפחתי של התובע, יש להעמיד את שיעור נכותו בגין הצלקות שנוצרו כתוצאה מניתוח המעקפים על 5%.

72.מומחי הנתבעים לא התייחסו לצלקות שנגרמו לתובע כתוצאה מניתוח המעקפים, ובכלל זה לשאלה האם זכאי התובע בגינן לשיעור כלשהו של נכות. ההתייחסות היחידה של הנתבעים לעניין זה ניתנה בסיכומיהם, שם ציינו כי כל ניתוח מסתיים בצלקת כתוצאה מחיתוך העור והשרירים, וטענו כי יש להטיל את האשמה הבלעדית לקיומה של צלקת על הניתוח המיותר שביצע בית החולים אסותא, תחת ביצוע צנתור טיפולי.

73.בהינתן קביעתי לעיל לפיה האחריות לביצוע ניתוח המעקפים רובצת הן על בית החולים והן על אסותא בחלקים שווים ביניהם, ובשים לב לכך שקביעת מומחה התביעה בכל הנוגע לצלקות או לשיעור הנכות המגיע בגינן לא נסתרה, אני מעמיד את שיעור הנכות הרפואית בגין הצלקות על 5%.

נכות זמנית בגין השמנת יתר

74.בחוות דעתו של המומחה מטעם התובע בתחום הקרדיולוגי, צוין כי יש לקבוע לתובע נכות רפואית בשיעור של 20% בגין עליה במשקל של 40 ק"ג כתוצאה מהטיפול בסטרואידים, בהתאם לקבוע בתקנות.

75.בסיכומי ב"כ התובע צוין כי בעקבות האירועים מושא התביעה, העלה התובע בצורה מאסיבית במשקלו, ולמעשה החל לסבול מהשמנת יתר קיצונית ומסוכנת. עוד נטען כי בשל עליה מאסיבית זו במשקל, בשל הטיפול הסטרואידי שניתן, לא יכל התובע לרדת במשקלו באופן עצמאי, ולכן בשנת 2019 עבר ניתוח לקיצור קיבה במסגרתו השיל מגופו למעלה מ-40 ק"ג. התובע בקש להעמיד את נכותו הזמנית בגין השמנת יתר על שיעור של 20% למשך עשר שנים.

76.לאחר עיון בחומר הראיות שהוצג בפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי אין מקום לקבוע נכות זמנית בגין השמנת היתר ממנה סבל התובע.

77.תחילה, אציין כי קביעתו הנחרצת של המומחה מטעם התובע כאילו הטיפול בסטרואידים גרם לעלייה של 40 ק"ג במשקלו של התובע, לא נתמכה במאום. אין בפניי ולו מחקר רפואי אחד, או אסמכתה אחרת כלשהי, המלמדת כי טיפול בסטרואידים גורם להשמנת יתר, לא כל שכן השמנה בממדים שתוארו. בהעדר תימוכין לטענה, ובשים לב לכך שמומחה בית המשפט לא קשר את הטיפול בסטרואידים להשמנת היתר, אני דוחה את התביעה לקביעת נכות זמנית בגין השמנת יתר.

78.מבלי לגרוע מהאמור, אציין כי עיון ברשומות הרפואיות מלמד כי התובע סבל מהשמנת יתר עובר למועד שבו התחיל ליטול סטרואידים, ואף עובר למועד שבו אושפז בבית החולים בפעם הראשונה. אני מפנה בהקשר זה לאישור בריאות של מכבי מיום 28.2.06 (נ/10) שם צוין OBESITY; לסיכום מחלה מיום 28.5.07 (נספח א(1) למוצגי התביעה), שם תחת האבחנות צוין OBESITY; לסיכום מחלה מיום 28.2.08 (מוצג ב(1) למוצגי התביעה), שם שוב צוין כי מאובחן כסובל מ OBESITY; ולעדותו של מומחה בית המשפט המאשרת כי התובע סבל מעודף משקל מה שהיווה גורם סיכון כלילי (עמ' 44 לפרוטוקול). בנוסף עלה מהחומר שבפניי כי התובע לא פעל על מנת לשנות את הרגלי התזונה שלו, אלא ביקש לעבור ניתוח לקיצור קיבה, שגם אותו עבר לטענתו רק בשנת 2019 (ראו בין היתר נ/7, נ/8 ו- נ/12).

79.לסיכום, ועל סמך הנכויות אותם קבעתי לעיל, יעמוד שיעור הנכות הרפואית הצמיתה המשוקללת של התובע על שיעור 39%.

הנכות התפקודית

80.ככלל, שיעור הנכות הרפואית מבטא לרוב גם את שיעור הנכות התפקודית, בעיקר שעה שעסקינן בנכות רפואית בתחום האורתופדי. ראו ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792, 799 (1995), שם קבע בית המשפט העליון כי -

"בדרך כלל, הנכות הרפואית משקפת אל נכון גם את מידת הפגיעה בכושר התפקוד. כך, למשל, נכות רפואית בשיעור 20% עקב פגיעה בתחום האורתופדי- כמו פגיעה ביכולת התפקוד של יד או רגל- תשקף, בדרך כלל, גם את שיעור הנכות התפקודית. הנפגע מוגבל בתנועותיו ובכושר פעילותו עקב אותה נכות, ושיעור הנכות הרפואית אשר נקבע לו משקף גם את שיעור נכותו התפקודית. אך לא תמיד כך. לעתים, הנכות התפקודית - דהיינו מידת ההגבלה של פעולות התובע עקב נכותו- אינה זהה לנכות הרפואית. כך, למשל, במקרה של נכות רפואית עקב צלקות נרחבות בגוף. במקרה כזה, הנכות הרפואית לפי התוספת לתקנות הנ"ל היא בשיעור של 20%, אף שייתכן שלא יהיה בהן הפרעה תפקודית כלשהי, או שזו תהיה בשיעור הנמוך מ-20%. נכות תפקודית, אשר באה להצביע על הפרעה בתפקודו של מי שנפגע גופנית, יכולה אפוא להיות זהה או דומה לנכות הרפואית, וכך בהרבה מקרים. אך היא יכולה להיות גם שונה ממנה".

81.קביעתה של הנכות התפקודית נעשית על פי מכלול שיקולים "שיש בהם כדי להשליך על תפקודו ועל השתכרותו וכושר השתכרותו של הנפגע בנסיבותיו הפרטניות, כגון גילו, השכלתו, כישוריו, משלח ידו, עיסוקו לפני התאונה ולאחריה, האפשרויות שעומדות בפניו לנתב בעתיד את עיסוקו במומו" וכיו"ב (ע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ (11.1.2015).

82.באשר לפגיעה התפקודית בתחום הקרדיולוגיה - מומחה בית המשפט העמיד, כאמור, את שיעור הנכות הצמיתה של התובע בתחום הקרדיולוגי על 20%. למסקנה זו הגיע בין היתר על סמך התרשמותו כי התובע מצוי בדרגה הפונקציונאלית 1, שמלמדת לפי התקנות על כך ש- "אין הגבלה בפעילות גופנית, פעילות גופנית יום-יומית שגרתית לא גורמת לעייפות, פלפיטציות, קוצר נשימה או תעוקת לב". בבדיקת התובע במרפאתו של המומחה בתאריך 30.1.20, התרשם המומחה כי עיקר ההגבלה של התובע נובעת ממחלת ה- AVN והבעיה ברגל (עמ' 6 לחוות דעתו).

 המומחה מטעם התובע בתחום הקרדיולוגי אישר בעדותו כי התובע חזר לעבודה מלאה, כי אין לו תלונות למעט לגבי כושר ירוד, וכי הבדיקה אותה ביצע לתובע הדגימה מצב כללי טוב ללא סימני מצוקה (שם, בעמ' 12-11). עוד העיד מומחה התובע כי בדיקת המאמץ שביצע התובע בשנת 2009 מלמדת כי הלה נמצא בדרגה תפקודית ראשונה, המקבילה לעלייה של 3 או 4 קומות בשיא המאמץ, ושנתון זה מאפשר לחולה לב - על פי הנחיות משרד הבריאות - לחזור לעבודתו (שם, בעמ' 13-12).

83.באשר לפגיעה התפקודית בתחום האורתופדי, יוזכר כי אימצתי את קביעתו של מומחה הנתבעים, וקבעתי כי שיעור הנכות של התובע יעמוד על 20%, לפי תקנה 48(1)(ו) המתייחסת ל-" הגבלה בהטייה (ABDUCTIO), קירוב (ADDUCTIO) או סיבוב (ROTATIO) של הגף". בנוסף קבעתי כאמור כי במאזן ההסתברויות הוכח שהתובע יאלץ לעבור בעתיד ניתוח להחלפת מפרק הירך, מה שמשפיע לטעמי על קביעת דרגת הנכות התפקודית, שכן פגיעה בתחום האורתופדי הינה בעלת משמעות תפקודית במגוון תחומי החיים.

84.בבואי לבחון את נכותו התפקודית של התובע במקרה דנן, נתתי דעתי למכלול הנתונים שלעיל, וכן הבאתי בחשבון את גילו הצעיר של התובע, את העובדה שנגרמה לו פגיעה באיבר כה חשוב – שריר הלב, ואת העובדה שהוכח בפניי שהתובע יאלץ לעבור בעתיד ניתוח להחלפת מפרק הירך, מה שמלמד על פגיעה עתידית נוספת בתפקודו, פגיעה שאינה משוקללת באחוזי הנכות הרפואית הקיימים. עוד נתתי דעתי לכך שמהנתונים אותם הציג התובע עולה כי כושר השתכרותו לא ירד אלא אף עלה במהלך השנים שחלפו מאז אשפוזיו בבית החולים ומאז ניתוח המעקפים שעבר; וכי הוא חזר מיד בתום החלמתו מהניתוח לעבוד באותה משרה שבה עבד קודם לכן.

85.במצב דברים זה הגעתי לכלל מסקנה כי דרגת הנכות התפקודית המשוקללת של התובע צריכה לעמוד מעט מתחת לנכות הרפואית המשוקללת שלו, וזאת בעיקר לאור העדר פגיעה תפקודית ממשית בשל הנכות הקרדיאלית. בניכוי הנכות הפלסטית בגין הצלקת, שאין לה השלכה על יכולת התפקוד של התובע, אני מעמיד את דרגת הנכות התפקודית של התובע על 30%.

הנזק

כאב וסבל

86.בהתאם להלכה הפסוקה, פיצוי בגין כאב וסבל ניתן על מה שאינו יכול להישקל בכסף, והוא אך אומדנה של סבל סובייקטיבי (ראו למשל ע"א 283/89 עיריית חיפה נ' איה מוסקוביץ , מז (2) 718 (1.6.1993). בהקשר זה גובשו בפסיקה מספר קריטריונים מנחים לעניין פסיקת הפיצוי, ובכלל האמור גילו של הניזוק במועד אירוע הפגיעה, מידת כאבו וסבלו בעת האירוע ובסמוך לאחר מכן, אורך אשפוזו ואופי הטיפול שנכפה עליו, מידת השפעת הפגיעה על מהלך חייו וכו' (ע"א 2517/93 פלונית נ' אברהם גטהין (18.7.94); ע"א 63/88 ברגר נ' צדוק).

87.לאור גילו הצעיר של התובע במועד האירועים, שיעור נכותו הרפואית, תקופת אשפוזו ומידת ההשפעה על מהלך חייו, אני אומד את הפיצוי המגיע לתובע בעבור כאב וסבל בסך של 200,000 ₪, כאשר סכום זה נכון ליום מתן פסה"ד.

הפסדי השתכרות לעבר

88.לטענת התובע, יש לחשב את הפסד השתכרותו לעבר, לפי רמת הכנסתו כיום, העומדת על 8,500 ₪ לחודש. משכורתו של התובע עובר לאשפוזו הראשון הייתה אמנם נמוכה יותר משכרו כיום, אך הלה טוען כי לולא התרשלות הנתבעים הוא היה יכול לחזור לעבודה בהיקף מלא, לכל היותר בתוך חודש ימים ממועד הצנתור, וכן יכול היה לעבוד בשעות נוספות ולהתקדם בחברה בה עבד. התובע העיד על עצמו כי הינו אדם חרוץ, בעל מוסר עבודה גבוה, אשר לא נתן לעצמו הנחות והמשיך לעבוד למרות נכותו ורצף האירועים המצערים שפקדו אותו.

89.הנתבעים הסתמכו על משכורתו של התובע במועד אשפוזיו בבית החולים כבסיס לחישוב רכיב זה. הם התבססו על שכרו במועד האשפוז הראשון שעמד על כ- 5,500 ₪ בחודש, ועל שכרו במועד האשפוז השני שהיה כ- 9,300 ₪. על בסיס השכר הממוצע במועדים הרלוונטיים לאשפוזים הנ"ל, חישבו הנתבעים את הפסד השתכרותו של התובע במהלך שהייתו בין כותלי בית החולים.

90.מהנתונים אותם הציג התובע עולה כי בשנת 2007 הוא השתכר בממוצע כ- 5,500 ₪ בחודש. בשנת 2008 עמד שכרו הממוצע על כ- 9,300 ₪ בחודש (בתקופה זו עבד התובע רק חצי שנה, ובשאר התקופה החלים מניתוח המעקפים והיה זכאי להבטחת הכנסה). שכרו החודשי הממוצע של התובע בגין השנים 2008-2007 עומד על סך של כ- 6,800 ₪.

91.בגין ימי האשפוז השני (חמישה ימים), ימי האשפוז בגין ניתוח המעקפים (8 ימים) וששת החודשים בהם לא עבד התובע לאחר ניתוח המעקפים אותו עבר (מאי עד אוקטובר 2008) זכאי התובע לפיצוי בשיעור מלא לפי השכר הממוצע אותו הרוויח בשנים 2008-2007 שעמד כאמור ע"ס 6,800 ₪. בסה"כ זכאי התובע בגין תקופה זו (6.5 חודשים) לפיצוי בסך 44,200 ₪ (6.5 חודשים x 6,800 ₪) בניכוי הבטחת הכנסה בסך 5,580 ₪ אותה קיבל התובע בתקופת החלמתו מהניתוח. סה"כ זכאי התובע בגין תקופה זו לפיצוי בסך 38,620 ₪.

92.אשר לתקופה מחודש נובמבר 2008 ועד היום לא הצליח התובע להוכיח כי חלה הפחתה בשכרו. נהפוך הוא, מהנתונים אותם הציג ביחס לשכרו בתקופה הרלוונטית, עולה כי שכר זה עלה בהדרגה, וכי בממוצע הוא גבוה יותר משכרו עובר לאירועים מושא התביעה. אמנם בשנים שלאחר ניתוח המעקפים חלה ירידה מסוימת בשכרו הממוצע של התובע, אלא שלאחר מכן החלה עליה שבשיאה הוא הגיע לשכר של כ- 9,000 ₪ בחודש (בשנים 2018-2017). חישוב שכרו החודשי הממוצע של התובע, במהלך השנים 2009- 2019 מלמד כי זה עמד על סך של כ- 7,000 ₪.

93.כידוע, ככל שמדובר בראש נזק של הפסד השתכרות לעבר, על התובע להמציא פרטים וראיות בדבר הפסדי השתכרותו בפועל, שהם בבחינת נזק מיוחד. יחד עם זאת, שעה שברור כי נגרם לתובע הפסד השתכרות, אך אין נתונים מספיקים לחישוב מדויק של הפסד זה, לדוגמה כאשר התובע נפגע בתחילת דרכו המקצועית, אין לשלול מהתובע את הפיצוי המגיע לו, ועל בית המשפט לקבוע את הפיצוי בדרך של אומדן (ע"א 448/87 צבי המרמן, קבלן לבנין בע"מ נ' עיד אברהים חסן, מג(3) 810 (4.10.89)).

94.כפי שצוין קודם, שכרו הממוצע של התובע לשנים 2009-2019 הסתכם בסך 7,000 ₪. זאת לעומת שכר ממוצע לשנים 2007-2008 שעמד ע"ס 6,800 ₪. אני נכון להניח כי אלמלא הנזק שנגרם לו בגין האירועים מושא הדיון, היה שכרו הממוצע של התובע עולה במהלך התקופה שבין 2009 ו- 2019 נוכח קידומו בעבודה. נכון הוא שבשלהי אותה תקופה עמד שכרו ע"ס של כ- 9,000 ₪ לחודש, אך עדיין ממוצע השכר בגין עשר השנים שלאחר ניתוח המעקפים נותר כמעט זהה לשכר שהיה קודם לכן.

לפיכך, מצאתי לקבוע על דרך האומדנא כי הפסד השתכרותו של התובע לתקופה זו עומד ע"ס 30,000 ₪ (כולל זכויות פנסיוניות).

95.על יסוד מקבץ האמור אני קובע כי התובע זכאי לפיצוי בגין הפסדי השתכרות לעבר, בסך כולל של 68,620 ₪.

הפסד השתכרות לעתיד

96.במועד אשפוזו הראשון היה התובע כבן 23, ובמועד ניתוח המעקפים כבן 24 בלבד. התובע הציג עצמו כאדם חרוץ, בעל מוסר עבודה גבוה, שחרף נכותו ביקש להמשיך ולהשתלב במעגל התעסוקה. הוא ציין כי שכרו היום עומד על סך 8,500 ₪, אך אלמלא נכותו, שכרו במהלך 31 השנים עד הגיעו לגיל פרישה, היה עולה על השכר הממוצע במשק.

הנתבעת מאידך טענה כי התובע חסר השכלה מעבר ללימודיו התיכוניים, אותם סיים ללא תעודת בגרות. היא עמדה על העבודות הפשוטות התואמות את כישוריו של התובע, וביקשה לקבוע את הפסדי השתכרותו לעתיד לפי שכרו כיום, העומד על כ- 8,500 ₪ בחודש, כאשר היא טוענת שעליה לשאת בשיעור של 10% משכרו לאור אחריותה או העדר אחריותה לנזקיו.

97.במחלוקת זו סבורני כי הדין עם הנתבעת. מדובר בתובע יליד 1984, כבן 36 כיום. לא מדובר בקטין או במי שמצוי בתחילת דרכו המקצועית, שאז ניתן לומר כי קיימים סיכויים לעלייה עתידית בשכרו עד לשכר הממוצע במשק העומד כיום על סך של 11,624 ₪ לחודש. התובע מצוי שנים רבות בשוק העבודה, וחרף העובדה כי מדובר באדם חרוץ שהחל לעבוד בגין צעיר

ואשר לא הוציא עצמו ממעגל העבודה למרות ניתוח המעקפים שעבר, לא הגיעה הכנסתו לשכר הממוצע במשק. לפיכך, אין כל סיבה לחשב את הפסד הכנסתו לעתיד על פי השכר הממוצע, כתביעתו.

98. כפי שצוין התובע כיום בן 36, ועל כן נותרו לו כ- 30.4 שנות עבודה עד הגיעו לגיל פרישה. לפיכך, הפסד ההשתכרות לעתיד עומד על סך 607,930 ₪ לפי החישוב הבא -

8,500 ₪ x 0.3 x 238.404 (מקדם היוון ל- 363 חודשים) = 607,930 ₪.

פנסיה וזכויות סוציאליות

99. פיצוי בגין ראש הנזק שלעיל יחושב לפי 12.5% מהפסדי העבר והעתיד, וזאת בהתאם לצו ההרחבה בדבר הגדלת ההפרשות לביטוח פנסיוני במשק 2016 לפי חוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז – 1957 (ע"א 8930/12 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' טוויג (31.7.2014), וההפניה שם לת"א (חי') 16951-04-10 ע.מ.מ. נ' ע.מ.ר. (31.12.2013)).

100.בהינתן האמור, התובע זכאי לפיצוי בגין ראש נזק זה, בסך כולל של 84,569 ₪ בהתאם לחישוב הבא :

68,620 ₪ (הפסד השתכרות לעבר) + 607,930 ₪ (הפסד השתכרות לעתיד) = 676,550 ₪ x 12.5%= 84,569 ₪.

קיצור תוחלת חיים

101.התובעת הינו רווק, כבן 36, שכל החיים עוד לפניו. מומחה בית המשפט העריך את קיצור תוחלת חייו בנסיבות העניין בשיעור של 10-7 שנים. מאידך, לא אוכל להתעלם ממצבו הרפואי של התובע, שאינו קשור לאירועים הלבביים ולנכותו עליה עמדתי לעיל. בנסיבות אלו ראיתי לנכון להעמיד את הפיצוי בגין ראש נזק זה על סכום של 100,000 ₪.

הוצאות נסיעות וניידות לעבר ולעתיד

102.אלמלא התרשלות הנתבעים היו נחסכות מהתובע נסיעות מרובות לצורך קבלת טיפולים ומעקבים רפואיים. בעיקר היו נמנעים אותם 60 טיפולים בתא לחץ אותם עבר התובע לנוכח הבעיה האורתופדית ומחלת ה- AVN שפיתח, מחלה אשר הייתה נמנעת אלמלא התרשלות הנתבעים. כן ראיתי להביא בחשבון את ניתוח החלפת מפרק הירך אותו יאלץ התובע לעבור בעתיד, ואת ההוצאות העתידיות הכרוכות בכך בהיבט של נסיעות. פרט להוצאות אלו, לא הוכח כי נגרמו לתובע הוצאות נסיעות או ניידות שקשורות להתרשלות הנתבעים, או שעוד יגרמו לו הוצאות כאלו בעתיד.

103.בהינתן האמור, ובשים לב לכך שטענת הנתבעים ביחס לראש נזק זה הסתכמה באמירה כי יש להטיל את ההוצאות הנ"ל על כתפיו של בית החולים אסותא, כמי שגרם לטענתם לנכות האורתופדית של התובע, אני קובע את הפיצוי בגין ראש נזק זה על סכום גלובאלי של 20,000 ₪.

עזרת צד ג' לעבר ולעתיד

104.בסיכומיו טען התובע כי בשל חוסר יכולת כלכלית לשכור שירותי עזר, נאלצה אמו לסעוד אותו במשך האשפוזים, הניתוחים ותקופת השיקום שלאחר ניתוח המעקפים. נטען כי כיום מסתייע התובע בבני משפחתו לעזרה בפעולות היום יום, בשל קושי בהליכה ממושכת, עייפות וחולשה. בנוסף נטען כי התובע יאלץ לקבל עזרה בהיקף נרחב בעתיד לאור נכותו האורתופדית והצורך בניתוחים להחלפת מפרק הירך וסיכוני ההחלמה בעתיד. לצורכי פשרה בקש התובע להעמיד את ראש הנזק הנ"ל בסך כולל של 300,000 ₪.

הנתבעים מאידך טענו כי התובע לא הוכיח כי קיבל עזרה כלשהי, ופרט לטענה סתמית שאמו נאלצה לסעוד אותו, לא הובא אף עד ולא הוצגה כל ראיה לביסוס טענתו זו.

105.במחלוקת שבין הצדדים, נוטה אני יותר לעמדתם של הנתבעים. הפסיקה הכירה אמנם בזכותו של נפגע לקבל פיצוי בגין עזרת המשפחה, אך במקרה דנן אין כל ראיה המלמדת כי התובע נזקק בעבר לעזרת צד ג' ואין גם כל ראיה ממנה ניתן ללמוד מהו היקף העזרה שניתנה בפועל. כפי שציינו הנתבעים, התובע או אמו לא העידו לגבי אותה עזרה שניתנה בתקופות הרלוונטיות, ובהעדר הוכחות, ברי כי התובע אינו זכאי לפיצוי בגין עזרת צד ג' לעבר.

106.שונים הם פני הדברים ביחס לעזרת צד ג' לעתיד. בהינתן העבודה שהוכח שהתובע יאלץ לעבור בעתיד ניתוח להחלפת מפרק הירך, נראה לי כי יש לפסוק לו פיצוי גלובאלי בגין העזרה לה יידרש בעתיד. בחוות דעתו של מומחה הנתבעים בתחום האורתופדי לא ניתנה התייחסות כלשהי לקביעת המומחה מטעם התובע לפיה ניתוח החלפת מפרק ירך ימין כרוך בהתאוששות ממושכת ודורש תקופת שיקום של כחצי שנה, ולפיכך קביעה זו לא נסתרה. יחד עם זאת, מומחה התביעה לא התייחס לאופי השיקום ולצורך בקבלת עזרה במהלך אותה תקופה, לא כל שכן להיקף העזרה שלה יזדקק התובע. בשקלול הנתונים, אני רואה להעמיד את הפיצוי בגין עזרת צד ג' לעתיד ע"ס 10,000 ₪.

הוצאות רפואיות

107.התובע טען בסיכומיו כי בשל מצבו הוא נדרש ויידרש גם בעתיד לטיפולים רבים, מעבר לאלו הכלולים בסל הבריאות, וכן טען כי יידרש לאביזרי עזר לרבות קביים. בנוסף טען כי לאור הפגיעה במפרק הירך יש לשקלל הוצאות של התאמות דיור אליהן יזדקק עוד בעתיד. בגין ראש נזק זה ביקש כי ייפסק סכום גלובאלי לעבר ולעתיד בסך של 50,000 ₪.

108.ביחס לפיצוי בגין הוצאות עבר, קבעה הפסיקה כי בהעדר תשתית ראייתית אין מקום לפסוק פיצוי בעבור ראש נזק זה )ע"א 9474/03‏ ‏יורם גדיש תשתית ובנייה (1992) בע"מ נ' בהג'את מוסא, פ''ד סא(3) 603 (21.11.06)). התובע לא הוכיח כי הטיפולים אותם קיבל בעבר חרגו מסל התרופות והשירותים להם היה זכאי במסגרת קופת החולים בה הוא חבר וזאת מכח חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד – 1984 (ע"א 6881/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחדד ואח', פ"ד נא(2) 724 (30.4.97)). התובע אף לא הוכיח כי נדרש לאביזרי עזר ובכלל זה שנשא בעלות כלשהי בגינם.

109.הוא הדין באשר לזכאות התובע לקבל פיצוי המתייחס לעתיד לבוא. עיון בחוות דעתו של המומחה מטעם התובע בתחום האורתופדי מלמד כי לא ניתנה כל התייחסות לטיפול רפואי או הוצאות רפואיות בהן יאלץ התובע לשאת בעתיד, וזאת פרט להוצאות בגין ניתוח פרטי להחלפת מפרק הירך. אלא שבסיכומיו זנח התובע את בקשתו לפיצוי בגין עלות ניתוח פרטי כאמור, ולכן אין מקום לפסוק לו פיצוי כלשהו בקשר עם הוצאות רפואיות עתידיות.

פגיעה באוטונומיה

110.בסיכומיו עתר התובע לחייב את הנתבעים לפצותו בסך של 250,000 ₪, וזאת מאחר שמנעו ממנו מידע אשר היה מסייע בידו לקבל החלטה מושכלת ביחס לטיפול הרפואי, ובכך שללו ממנו את זכותו לאוטונומיה על גופו. נטען כי עילת תביעה זו היא עילה עצמאית ונתבעת בנפרד ובמצטבר ליתר עילות התביעה.

111.בע"א 2278/16 פלונית נ' מדינת ישראל (12.3.2018) קבע בית המשפט העליון ש"אין להוסיף פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה לצד פיצוי בגין כאב וסבל". על קביעה זו חזר בית המשפט העליון לפני חודשים ספורים ברע"א 1519/20 פלונית נ' רעות- שרות נשים סוציאלי (11.8.20). לפיכך, אני דוחה את התביעה ככל שהיא נוגעת לחיוב הנתבעים בפיצוי בגין הפגיעה הנטענת באוטונומיה של התובע.

סיכום הפיצוי הכולל

112.סך הפיצוי לו זכאי התובע עומד על 1,091,119 ₪ לפי הפירוט הבא:

כאב וסבל - 200,000 ₪;

הפסדי השתכרות לעבר - 68,620 ₪;

הפסד השתכרות לעתיד - 607,930 ₪;

פנסיה וזכויות סוציאליות - 84,569 ₪;

קיצור תוחלת חיים - 100,000 ₪;

הוצאות נסיעות וניידות לעבר ולעתיד - 20,000 ₪;

עזרת צד ג' לעבר ולעתיד - 10,000 ₪.

113.נוכח חלוקת החבות שנקבעה לעיל, חלקה של הנתבעת 2 בפיצוי עומד ע"ס 545,560 ₪. בנסיבות, ברי כי אין להפחית את הפיצוי ששולם לתובע במסגרת ההסדר שהושג בינו לבין הנתבעים האחרים, שכן סכום הפיצוי ששולם נמוך מחלקם של אותם נתבעים בפיצוי הכולל המגיע לתובע.

סוף דבר

114.על יסוד מקבץ האמור אני מורה על מחיקת התביעה כנגד הנתבע 1.

אני מחייב את הנתבעת 2 לשלם לתובע סך של 545,560 ₪, וכן מחצית מהוצאות משפט, על פי קבלות שיוצגו, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד ההוצאה ועד למועד פסק הדין. בנוסף תישא הנתבעת בשכ"ט עו"ד בשיעור 20% מסכום הפיצוי האמור בתוספת מע"מ כדין.

115.כלל הסכומים דלעיל ישולמו תוך 30 ימים מהיום אחרת יישאו ריבית והפרשי הצמדה כחוק החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, כ"ז שבט תשפ"א, 09 פברואר 2021, בהעדר הצדדים.