פלוני נ' הרשות לשמירת הטבע והגנים ואח'

לפניי תובענה על פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] בגין נזקי גוף אשר נגרמו לתובע. התובע מייחס לרשות הטבע והגנים (להלן: "הנתבעת") התרשלות אשר הובילה לנפילתו ולפגיעתו, בשטח הנתון לאחריותה. התובענה הוגשה אף כנגד מבטחתהּ של הנתבעת, הראל חברה לביטוח בע"מ.

התובענה

1. התובע, יליד X.X.94, נפגע בתאונה שאירעה ביום 10.7.16.

   לגרסת התובע, בבוקר יום התאונה הלך התובע עם שני בני דודיו, א. מ. (להלן: "א.") וה. מ. (להלן: "ה."), ל"חורשת טל", הממוקמת בצפון הארץ (להלן: "החורשה"). הכניסה לחורשה כרוכה בתשלום. בחורשה, מדשאות רחבות ידיים וכן אגם מים המאפשר שחייה. בזמן השהות במקום שיחק התובע כדורגל עם בני דודיו. במהלך המשחק, בעת שהלך לאחור בניסיון להשתלט על כדור שנבעט לעברו "נכנסה רגלו של התובע אל תוך בור עמוק שהיה במקום, בדשא" (סעיף 6 לכתב התביעה). בניסיון לבלום את הנפילה שבר התובע את ידו השמאלית. בסמוך לאחר הנפילה חשו אליו עובדי הנתבעת, בדארנה כמאל (להלן: "כמאל") וענאן קאדי (להלן: "קאדי") - אשר עבדו כמצילים במקום - והעניקו לו טיפול רפואי ראשוני. לאחר שידו נחבשה החיש אותו דודו, ע. מ. (להלן: "ע."), לחדר מיון בקריית שמונה ואולם משזה היה סגור נסעו השניים לבית החולים "זיו" בצפת.

   התובע עבר מספר ניתוחים בבית החולים, שם אושפז עד ליום 21.8.16.

   על הראיות

2. התובע הגיש את תצהיר עדותו הראשית וכן את תצהיריהם של א., ה., ע., כמאל ועו"ד יניב נשיא (להלן: "עו"ד נשיא"). כן הוגשו תיעוד רפואי, תלושי שכר, תצלומי אזור הנפילה ובהם הבור המדובר, טפסי דיווח על התאונה אשר נערכו על ידי עובדי הנתבעת, מסמכים מן הביטוח הלאומי ועוד. בנוסף הוגשה חוות דעתו הרפואית של פרופ' אלכסנדר לרנר (להלן: "פרופ' לרנר"), מומחה בכירורגיה אורתופדית.

    

3. מטעם הנתבעות הוגשו תצהירי העדות הראשית של קאדי וכן של מר דודו פרו (להלן גם: "פרו"). עוד הוגשו חוות דעתו של מר דורון בלדינגר (להלן גם: "בלדינגר"), מהנדס, מומחה לראיות מוקלטות ומשפט פלילי, וכן חוות דעתו הרפואית של מומחה בתחום האורתופדי, ד"ר שמואל וייס (להלן: "ד"ר וייס"). בנוסף, הגישו הנתבעות תיעוד רפואי, טפסי דיווח על התאונה ותעודת עובד ציבור מהמוסד לביטוח לאומי (ענף נכות כללית ונפגעי עבודה).

   כל המצהירים נחקרו על תצהיריהם. בנוסף, נחקר המומחה בלדינגר על חוות דעתו.

    

4. לאור הפער באחוזי הנכות שנקבעו לתובע על ידי המומחים מטעם הצדדים מונה מומחה רפואי בתחום האורתופדי מטעם בית המשפט.

    

5. הצדדים הגישו סיכומי טענותיהם בכתב.

    

6. גרסאות הצדדים ביחס לקרות התאונה ובדבר האירועים אשר התרחשו לאחריה, רחוקות אחת מהשנייה כרחוק מזרח ממערב.

   אפרט עתה את עיקרי טענותיהם.

   עיקרי טענות הצדדים

   עיקרי טענות התובע

7. לשיטת התובע המדובר בשטח המצוי בשליטתה והנתון לאחריותה של הנתבעת, אשר אף גובה תשלום בכניסה. לעניין אופן התרחשות התאונה טוען התובע, כי שיחק כדורגל בחורשה, באזור המיועד לכך, ונפל כתוצאה מבור שהיה במקום.

    

8. לגרסת התביעה, לאחר שפונה התובע לבית החולים נותרו שני בני דודיו, א. וה., בחורשה וצילמו את הבור המדובר. לאחר מספר שעות, נלקחו השניים לביתם על ידי דודם מ. מ. (להלן: "מ."). בהמשך לכך נטען, כי כיוון שהתיעוד שנעשה ביום התאונה לא היה ברור דיו חזרו א. וה. לחורשה אף ביום המחרת, 11.7.16, כדי לצלם תמונות נוספות של הבור. בסיכומיו של התובע הודגש, כי לשיטתו התמונה שהוגשה וסומנה כמוצג נ/3 צולמה בסמוך לאחר התאונה בעוד יתר התמונות צולמו ביום המחרת.

    

9. התובע מוסיף וטוען, כי ביום 22.9.16 נפגש לראשונה עם עו"ד נשיא כדי לבחון דרכי פעולה אפשריות ביחס לתאונה שבנדון. בפגישה זו, פירט בפני עו"ד נשיא את גרסתו בדבר אופן התרחשות התאונה וכן הציג בפניו את תמונות הבור, אשר צולמו על ידי בני דודיו. בסיכומים מטעמו הבהיר התובע, כי בעת פנייתו למוסד לביטוח לאומי, עוד בטרם נפגש עם עו"ד נשיא, ציין שנפל בשל הבור שהיה בחורשה.

   עיקרי טענות הנתבעות

10. הנתבעות טוענות, כי התובע נפל כתוצאה ממשחק הכדורגל עם בני דודיו ותו - לא. ולראייה, הן במסמכים הרפואיים של בית החולים אליו הובהל התובע והן ב"טופס דיווח - תאונה עם נפגעים" (להלן: "דו"ח התאונה"), אשר נכתב בסמוך לאחר התאונה ואשר תוקן בשלב מאוחר יותר (נספחים 1 ו-3 לתצהיר דודו פרו), אין אזכור של בור כלשהו. רק בטופס "תביעה לתשלום דמי תאונה" בביטוח הלאומי (להלן: "טופס דמי התאונה"), אותו הגיש התובע למוסד לביטוח לאומי ביום 21.9.16, יום קודם לפגישתו עם עו"ד נשיא, הוזכר לראשונה "בור קטן".

    הנתבעות מוסיפות, כי דו"ח התאונה אותו מילא קאדי זהה בפרטיו לטופס דמי התאונה אותו מילא התובע. די בכך, כדי לתת משקל משמעותי לדו"ח התאונה. לטענתן, התובע ניסה להסיט את הדיון מתוכן הדו"ח ולהיבנות מהבלבול שנוצר אצל עדי הנתבעות ביחס לגורם שמילא את דו"ח התאונה המתוקן, ואולם אין בכך דבר.

     

11. לפי הנתבעות, משהבין התובע, כי נסיבות התאונה כפי שאירעה אינן מקימות עילת תביעה שלח את בני דודיו לחורשה, כחודשיים לאחר התאונה, "לייצר" בור ולצלם אותו. לטענת הנתבעות, כל התמונות אשר הוגשו על ידי התובע צולמו ביום בו חזרו בני דודיו לחורשה. השקר הנשקף מגרסת התובע לעניין זה, כך לשיטת הנתבעות, משתקף אף מתצהיריהם של א. וה. לפיהם צולמו כל התמונות ביום התאונה. גרסת השניים השתנתה על דוכן העדים והוחלפה בגרסה לפיה צולמה תמונה אחת ביום התאונה, ללא ציון באיזו תמונה ספציפית מדובר, וכל יתר התמונות ביום המחרת. זאת, על מנת להתאים עדויותיהם לעדותו של כמאל, שהובאה אף היא מטעם התובע ואשר קדמה להן, לפיה כוסה הבור ביום שלמחרת התאונה. לכך יש להוסיף את "הודעת התובע" (אשר הוגשה במסגרת בקשה מס' 41, על רקע ביקור אותו ערכו התובע ובא-כוחו בחורשה), בה ניתנה הודאתו לפיה לא ניתן לשחזר את המועד המדויק בו נלקחו הצילומים, אלא ניתן לומר שהם צולמו לפני התאריך 25.9.2016. לכך מוסיפות הנתבעות, כי לאחר הפגישה עם עו"ד נשיא העביר אליו התובע חלק מן התמונות שצולמו ותמונות המקור אולם אלה לא נשמרו. לשיטתן, יש לזקוף "אובדן" תמונות המקור לחובת התובע.

     

12. עוד טוענות הנתבעות, כי עדותו של קאדי, אשר הובאה מטעמן, הייתה אמינה, ישרה וקוהרנטית. קאדי, אשר היה אחראי המצילים בחורשה בעת התרחשות התאונה, העיד, כי במועד התאונה לא היה בור וכן כי התובע שוחח עימו וניסה לשכנעו לספר גרסה שקרית לפיה היה בור במקום. עוד העיד קאדי, כי א. וה. הגיעו לחורשה כחודשיים לאחר התאונה כדי לצלם את התמונות עליהן מסתמך התובע בתובענה דנן. לשיטת הנתבעות, אין לקאדי עצמו כל עניין בתוצאות המשפט.

    בנוסף לעדותו של קאדי ולשם חיזוק גרסתן ביחס לאופן התרחשות התאונה הביאו הנתבעות אף את עדותו של מנהל החורשה, דודו פרו.

    הנתבעות הוסיפו וטענו, כי עדותו של כמאל הייתה שקרית שכן הנ"ל כלל לא חש אל התובע לאחר נפילתו. לטענת הנתבעת, רק קאדי הגיע אל התובע לאחר התאונה, כפי שניכר אף מתצהירו של א., המדבר על הגעה של מציל אחד בלבד אל התובע. בנוסף, אין מחלוקת שכמאל לא ראה את התובע נופל לבור וכל מה שראה, לטענתו, הוא את התובע בסמוך לבור לאחר הנפילה. הנתבעות מדגישות, כי תצהירו ועדותו של כמאל ניתנו על רקע עזיבת עבודתו אצל הנתבעת תוך שהוא טוען לאי קידומו בשל אפליה.

    לעניין העדויות מוסיפות הנתבעות, כי התובע בחר שלא להביא לעדות את דודו, מ., אשר לקח את א. וה. לביתם ביום התאונה ואשר השיב אותם לחורשה ביום המחרת, כפי שנטען, כדי לצלם תמונות נוספות של הבור.

     

13. כן הגישו הנתבעות, בתמיכה לטענותיהם ביחס לשאלת האחריות, את חוות דעתו של מר בלדינגר, זאת, בניסיון להפריך את גרסתו של התובע ביחס לקרות התאונה, בדגש על התמונות שצולמו על ידי בני דודיו.

    על פי האמור בחוות הדעת של מר בלדינגר, שנחתמה ביום 16.12.19, הגיע המומחה לחורשה ביום 16.7.19 כדי להתחקות אחר טענות התובע ובניסיון לשחזר את התמונות אשר הוגשו במסגרת התובענה. הביקור של המומחה במקום התבצע בחודש יולי, בדומה לחודש בו התרחשה התאונה, בין השעות 17:00-14:30. לפי המומחה, מבדיקת "הצללות" שנעשתה על ידו התברר, כי התמונות שהוגשו על ידי התובע צולמו זמן רב לאחר התאונה, עת הסתיימה עונת המבקרים והחורשה הייתה ריקה מאדם. המומחה סבור, כי: "יכול ומדובר בתמונות שצולמו באקראי במועד אחר בכלל, בתקופה מאוחרת ובעת שאין פעילות בשמורה והיא ריקה ממבקרים ואין התמונות קשורות כלל ליום הפציעה הנטען" (סעיף 7 לחוות הדעת, ההדגשה במקור - א' פ').

    לכך מוסיף המומחה, כי התובע, בן-דודו שצילם התמונות ועו"ד נשיא לא טרחו לשמור תימוכין הקושרים בין התמונות המדוברות לבין התאונה, או המלמדים על יום עריכתן. עוד ציין, כי ביום התאונה העלה א. לחשבון הפייסבוק שלו תמונות ממקום האירוע אשר לא הוגשו לבית המשפט. זאת, חרף העובדה שנטענה בתצהירים השונים מטעם התובע, כי כל התצלומים שנערכו ביום התאונה הועברו לבדיקת הנתבעות. יתרה מכך, בתמונה שהעלה א. לחשבון הפייסבוק, בניגוד לתמונות שהוגשו לבית המשפט, ניכר כי החורשה שוקקת חיים. ההתנהלות המתוארת, כך לפי המומחה, מצביעה על הסתרת מידע ויצירת עמימות מכוונת סביב מועד צילום התמונות.

     

14. הנתבעות מוסיפות, כי טענתו של התובע לפיה אירעה הנפילה בשעה מוקדמת יותר מהשעה המצוינת בדו"ח התאונה (14:20), נולדה נוכח סתירת גרסתו המקורית בדבר שעת עריכת התמונות בחוות דעתו של מר בלדינגר. בחוות דעתו הוכיח המומחה, כי בתמונות אשר צולמו באזור החורשה בחודש יולי, החל מהשעה 14:30, ישנה תאורת שמש חזקה ובוהקת על הדופן הימנית של סוכת המציל, אלמנט שאינו מופיע בתמונות אשר צולמו על ידי התובע. לעניין שעת התאונה, שבו והזכירו הנתבעות את השעה שנכתבה בדו"ח התאונה התואמת את טופס דמי התאונה בו ציין התובע עצמו, כי התאונה אירעה בשעה 14:20. בנוסף, שעת התאונה האמורה מתכתבת אף עם הגעת התובע לבית החולים בשעה 15:25. לעניין זה סבורות הנתבעות, כי אין לִשְעוֹת לעדות התובע לפיה התעכב במקום.

    לשיטת הנתבעות יש לקבל את חוות דעתו של בלדינגר כלשונה ובפרט בשים לב לכך שלא הוגשה חוות דעת נגדית מטעם התובע בעניין זה. הוּסף לעניין זה, כי במהלך דיון קדם המשפט, מיום 3.2.2020, ציין בא כוח התובע, שחוות דעתו של בלדינגר הועברה לבדיקת מומחה מטעמו ואולם בסופו של יום בחר התובע לא להגיש חוות דעת נגדית.

     

15. מעבר לאמור טוענות הנתבעות, כי אין מקום להטלת אחריות כלשהי על כתפיהן, שכן המדובר במשטח דשא טבעי המצוי בשמורת טבע, והפסיקה בנדון ידועה. מדובר במקום מתוחזק ומטופל בו דואגת הנתבעת להסרת המפגעים באופן שוטף ומיידי. בנוסף, לא הובאה חוות דעת המלמדת על כך שהבור המדובר, שעומקו הוא 15 ס"מ לכל היותר, מהווה מפגע המחייב הטלת אחריות על כתפי הנתבעת שעה שעסקינן בשמורת טבע.

     

16. בשולי הדברים יצוין, כי בכתב ההגנה מטעמן העלו הנתבעות טענת הסתכנות מרצון של התובע ואולם טענה זו נזנחה בסיכומיהן. מכל מקום, ספק רב אם היה מקום לקבל טענה שכזאת בנסיבות המקרה דנן.

     

    תגובת התובע לטענות הנתבעות

17. התובע מבהיר, כי טענת הנתבעות לפיה נחפר הבור על ידי בני דודיו לאחר מועד הנפילה, מייחסת לו ולעדיו קנוניה של ממש ואין לקבלה.

    לטענת התובע, כנגד עדיו של התובע, בחרו הנתבעות להביא את עדויותיהם של פרו וקאדי. לשיטתו, עדותו של פרו, אשר לא נתמכה בראיה כלשהי, אינה רלוונטית בהיותה עדות שמיעה וסברה. ביחס לעדות קאדי מציין התובע, כי עד זה לא זכר דבר בנוגע לתאונה, אותה אף לא ראה במו עיניו. בין היתר לא זכר קאדי את פרטי דו"ח התאונה אותו מילא לאחר התאונה, דו"ח אשר "שופץ" על ידי עובדי הנתבעת בשלב מאוחר יותר. כן הודגש, כי פניית התובע לקאדי על מנת שיעיד מטעמו היא סבירה בנסיבות העניין ואין לראות בכך משום ניסיון לשנות את גרסתו העובדתית של קאדי. מכל מקום, העדויות מטעם הנתבעות אינן אובייקטיביות נוכח מחויבותם של שני העדים, פרו וקאדי, לנתבעת, כמי שעובדים אצלה. לעניין העדויות הוסיף התובע, כי הנתבעת בחרה שלא להביא מי מאנשי האחזקה מטעמה לעדות.

     

18. לעניין דו"ח התאונה טוען התובע, כי מסמך זה, אשר נערך על ידי עובדי הנתבעת, חסר ערך ראייתי כלשהו שכן הוא הוכן בחופזה ואף עבר מקצה שיפורים כחודשיים לאחר התאונה, על ידי גורם לא ידוע. אם לא די בכך, בדו"ח התאונה אין זכר לבני דודיו של התובע אשר היו עדים לתאונה וזאת חרף החובה האמורה בדו"ח לרשום את שמות העדים כולם. בנוסף, בדו"ח המתוקן נרשם כי התובע פוּנה מהמקום על ידי אמבולנס, דבר שאינו נכון.

    כן הדגיש התובע, כי הוא חולק על שעת התאונה המופיעה בדו"ח, "2:20". לגרסת התובע, אירעה התאונה בסביבות השעה 13:00. ולראייה, התובע העיד ששהה בחורשה כשעה-שעתיים לאחר התאונה כאשר במסמך הרפואי מבית החולים "זיו" נרשמה הגעה למקום בשעה 15:25.

     

19. התובע מוסיף ומציין, כי חוות דעתו של בלדינגר, אשר הוגשה מטעם הנתבעות, בניסיון לקעקע את גרסת התובע ואמינות התמונות שהוגשו מטעמו, כוללת שני רבדים: הראשון - בתמונות אשר הוגשו על ידי התובע לא ניכר כי קיים עומס של מבקרים בחורשה, כפי שצפוי היה להיות בחודש יולי, בו אירעה התאונה. והשני - ניתוח אור/צל של התמונות שצילם המומחה, בעת ביקורו בחורשה - ביום 16.7.19, אל מול התמונות שהוגשו מטעם התובע. מאלה לומד המומחה בלדינגר, כי התמונות אשר הוגשו על ידי התובע לא צולמו בסמוך למועד התאונה.

    לעניין היעדר העומס משיב התובע, כי המומחה לא טרח לבקש את פירוט כניסת האנשים לחורשה ביום התאונה. לכך מוסיף התובע, כי בעת ביקורו של בלדינגר בחורשה פעלו במקום קייטנות. מכאן, שאין להשליך מן התמונות שצילם המומחה על התמונות שהוגשו על ידי התובע.

    ביחס לטענת האור והצל נטען, כי המומחה פעל תחת הנחת יסוד שגויה לפיה השמש נמצאת במרכז השמיים בשעה 12:00 כאשר בחודש יולי באזור החורשה, השמש נמצאת במרכז השמיים בשעה 12:45. מכאן, שבעת צילום התמונה ביום האירוע (נ/3) הצל היה ניטראלי. מכל מקום, כך התובע, די לנו שהעדים מטעם התובע זיהו את הבור המופיע במוצג נ/3, אשר על פי עדותו של א. צולם ביום התאונה, ככזה שהוביל לנפילתו של התובע כדי לקבל את התביעה.

    דיון והכרעה

20. אציין כבר עתה, כי לאחר שבחנתי את טענות הצדדים וראיותיהם הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל. הכול, כמפורט להלן.

    המסגרת הנורמטיבית

21. יסודות עוולת הרשלנות שבסעיפים 36-35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], הובהרו, בין היתר, בע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש (9.11.82) (להלן: "ועקנין"). בעניין זה נקבע, כי לשם קיומה של עוולת הרשלנות יש לבחון: חובת זהירות (מושגית וקונקרטית) של המזיק כלפי הניזוק; הפרה של חובת הזהירות האמורה (במעשה או במחדל); וקיומו של נזק.כמו כן, יש להצביע על קשר סיבתי, עובדתי ומשפטי, בין ההתרשלות לבין הנזק (ראו גם ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון (11.2.85)). הקשר הסיבתי העובדתי בוחן האם התנהגותו הפיזית של המזיק הובילה להתרחשותו של הנזק שנגרם בבחינת – "סיבה בלעדיה אין". לעומתו, בוחן הקשר הסיבתי המשפטי האם ראוי להטיל חבות משפטית נוכח אותו סיכון שגרם לנזק. במסגרת הקשר הסיבתי המשפטי עלינו לבחון האם יכול וצריך היה המזיק לצפות את התרחשות הנזק שנגרם (ראו לשם הרחבה - ע"א 8146/13 ג'ושה נ' בית החולים אלדג'אני (בפירוק) (21.7.16)).

    יצוין, כי בפסקי דין מן השנים האחרונות נבחן תוקף ה"מודל המסורתי" של עוולת הרשלנות, על פיו יש לבחון חובת הזהירות של המזיק עובר לבחינת התרשלותו, ואף הוצע לשנותו. על פי המודל המוצע, יש להפוך את סדר הדברים ולבחון תחילה, במרבית המקרים המובאים לפתחו של בית המשפט, את ההתרשלות עצמה ורק לאחר מכן את חובת הזהירות של המזיק. שכן, במקרים כאלה, כגון יחסי עובד-מעביד או רופא-חולה, אין טעם לשוב ולהידרש לשאלת חובת הזהירות של המזיק. יודגש, כי מודל זה טרם הוכר כמודל אשר באמצעותו יש לבחון את עוולת הרשלנות (ראו לעניין זה: ע"א 4486/11 פלוני נ' פלוני (15.7.13); ע"א 3521/11 וגנר נ' עבדי (22.6.14)).

     

22. כבר נפסק בעבר, לא אחת, כי על מחזיק במקרקעין חלה חובת זהירות מושגית כלפי המבקרים במקרקעין (ראו: ע"א 1531/04 סידי נ' מלכה (19.2.07); עניין ועקנין – פסקה 5). זאת, בהיות מחזיק המקרקעין "בעל היכולת הטובה ביותר לחזות סיכונים הטמונים במקרקעין, ולפעול למניעתם" (ע"א 1167/11 פלוני נ' פלוני (18.11.13)). ואולם, אין בכך די. שכן, על מנת לגבש חובת זהירות קונקרטית עלינו לבחון האם המפגע אשר גרם לנזק, מצוי בשליטת המזיק והאם ניתן היה, באופן סביר, לצפות את התרחשות הנזק.

    בתביעה הנסובה סביב פגיעה במהלך פעילות ספורטיבית, כבענייננו, עשויה הפגיעה להיות פועל יוצא ישיר של אותה הפעילות. מכאן, שככל שמדובר על אותם סיכונים טבעיים הנובעים מן הפעילות הספורטיבית לא תוטל חובת זהירות קונקרטית על כתפי מחזיק המקרקעין (השוו: ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם (9.1.84)). זאת, בין היתר, כיוון שיש לראות באדם הלוקח חלק בפעילות ספורטיבית כמי שלוקח בחשבון את הסכנות הטבעיות הטמונות בה. בתביעה מסוג זה, "על בית המשפט לאזן בין האינטרס של הפרט הניזוק לביטחונו האישי, לבין האינטרס של המזיק לחופש פעולה, וכל זה על רקע האינטרס הציבורי בהמשכה או בהפסקתה של אותה פעילות" (עניין ועקנין – פסקה 17). במידה ונמצא מפגע במקום, החורג מן הסכנות הטבעיות הכרוכות בפעילות הספורטיבית, יש להשיב לשאלה האם ננקטו על יד מחזיק המקרקעין אמצעי זהירות סבירים, אשר מחובתו לנקוט, על מנת למנעו. ויודגש, אין מדובר בנקיטת כל אמצעי הזהירות האפשריים אלא אך באמצעים הסבירים בנסיבות העניין.

    חובת הזהירות

23. עסקינן בענייננו בגן לאומי, כהגדרתו בס' 1 לחוק גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה, תשנ"ח-1998 (להלן: "חוק גנים לאומיים"). זאת, בהינתן הכרזה על החורשה כגן לאומי, לראשונה, במסגרת אכרזה על גן לאומי (חורשת טל), תשכ"ח-1968. בהתאם לס' 6 לחוק גנים לאומיים אחראית הנתבעת, בין היתר, "לטפל בכל עניני שמורות הטבע והגנים הלאומיים ולקדם את ענייניהם, וכן להגן על ערכי הטבע והמורשת, לפקח על שמירתם ולטפח אותם" ובנוסף "להקים, לנהל, להחזיק, להפעיל ולטפח שמורות טבע וגנים לאומיים". בנסיבות אלה, חלה על הנתבעת חובת זהירות מושגית כלפי התובע, כמי שבילה בחורשה, וזאת מכוח היותה הרשות האמונה על ניהולה ואחזקתה של החורשה, ואשר אף גובה תשלום בכניסה אליה (ראו לדוגמא ת"א (מחוזי נצרת) 18970-06-10 פרלשטיין נ' רשות הגנים הלאומיים ושמורות הטבע (17.03.13)).

     

24. אשר לחובת הזהירות הקונקרטית. המדובר בענייננו, כאמור, על משחק כדורגל. מטבע הדברים עלולה הפעילות הגופנית המאומצת הכרוכה במשחק הכדורגל, לגרום לנפילות ולפגיעות שונות וזאת אף בהיעדר מפגע (ראו ע"א 715/79 דניאלי נ' אורט ישראל, נתניה (11.3.81); ע"פ 119/93 לורנס נ' מדינת ישראל (30.6.94)). וכן - "מי שמשתמש במתקן ספורט – אם כמשתתף ואם כצופה – עשוי להיפגע מסיכונים, הכרוכים בפעילות ספורטיבית" (עניין ועקנין הנ"ל – פסקה 8). בהתאם לכך, "שחקן כדורגל צריך לקחת בחשבון כי הוא עשוי להיפגע מהסיכונים הכרוכים בפעילות זו, כמו בכל פעילות ספורטיבית" (ת"א (מחוזי ת"א) 62188-02-15 דהן נ' סרנה (30.12.19)). יוצא אפוא, שאין די בפציעה במהלכו של משחק כדורגל, כשלעצמה, כדי להוביל להטלת חובת זהירות קונקרטית. על מנת שתחוב הנתבעת אף בחובה זו, על התובע להוכיח קיומו של מפגע, לו אחראית הנתבעת, אשר יצר סיכון בלתי טבעי למשחק הכדורגל, במקום בו שוחק.

     

25. התובע טוען, כאמור, כי בור אשר היה במקום בו התקיים משחק הכדורגל, הוא זה אשר הוביל לנפילתו ולפציעתו. ככל שהתובע אכן נפל ונחבל כתוצאה מבור שהיה במקום ברי, כי עסקינן, בנזק אשר נגרם מסיכון שאינו טבעי למשחק הכדורגל. דהיינו, התקיימותה של חובת הזהירות הקונקרטית הינה פועל יוצא של ההכרעה בשאלה מהו הגורם אשר הוביל לפציעתו של התובע - הבור שהיה בקרקע, כטענתו, או שמא משחק הכדורגל עצמו, כטענת הנתבעות.

     

    סיבת הנפילה – קיומה של חובת זהירות קונקרטית

26. כמפורט לעיל, גרסאות הצדדים בדבר אופן התרחשות התאונה הינן שונות בתכלית. בטרם אבחן לעומק סוגיה זו אכריע תחילה במחלוקת בדבר שעת התרחשות התאונה.

     

27. בכל הנוגע לשעת אירוע התאונה, התובע לא הוכיח שיש מקום לפקפק בדו"ח התאונה שנערך בזמן האמת, לפיו התרחשה הנפילה בשעה "2:20" (הכוונה הינה, כמובן, לשעה 14:20 – א' פ'). יתר על כן, התובע עצמו ציין בטופס דמי התאונה, כי הנפילה אירעה בשעה המצוינת בדו"ח התאונה. לכך יש להוסיף, כי אין כל היגיון בטענת התובע, אשר באה לעולם בניסיון להסביר את שעת ההגעה לבית החולים "זיו" – 15:25, לפיה שהה בחורשה כשעה-שעתיים לאחר התאונה (עמ' 28, שו' 10-11), וזאת, בין היתר, נוכח חומרתה של הפציעה. מן המקובץ עולה, כי לעניין זה יש לקבל את גרסת הנתבעות לפיה אירעה הנפילה בשעה 14:20.

     

    משהוכרעה המחלוקת האמורה, אעבור לבחינת הראיות ביחס לאופן התרחשות התאונה.

     

28. בבואנו להידרש לשאלת קיומו של הבור בחורשה, אשר הוביל, על פי הנטען, לנפילתו ולפציעתו של התובע עלינו לבחון את כלל הראיות העומדות בפנינו וביניהן: המסמכים והתמונות אשר הוגשו מטעם הצדדים, התצהירים והעדויות מטעמם וכן חוות דעתו של בלדינגר. באמצעות כל אלה ניתן יהיה להשיב על השאלה האם הוכיח התובע, במאזן הסתברויות וכמי שנטל ההוכחה מוטל על כתפיו, את טענותיו. אפתח בסקירת המסמכים השונים אשר הוגשו על ידי הצדדים.

     

29. בדו"ח התאונה, אשר נערך על ידי קאדי בסמוך לאחר נפילת התובע, נכתב "תוך כדי משחק כדורגל נפל על היד". כחודשיים לאחר התאונה תוקן דו"ח התאונה על ידי גורם לא ידוע מעובדי הנתבעת (פרוט' עמ' 243, שו' 4-2; עמ' 301, שו' 19; ס' 10 לתצהיר פרו). בדו"ח המתוקן צוין, כי "לפי דברי קרוב משפחתו דודו תוך כדי משחק כדורגל נפל לאחור ונפגעה יד שמאל ... הוזמן אמבולנס על ידי משפחתו". עינינו הרואות, כי בדו"ח התאונה לא צוין שהתובע נפל כתוצאה מבור שהיה במקום. אף בתיעוד הרפואי, אשר הוגש על ידי התובע, לא צוין שהתובע נפל כתוצאה מבור שהיה בחורשה. כך לדוגמא, בסיכום האשפוז בבית החולים "זיו", מיום 21.8.16, צוין: "לדבריו ביום קבלתו נפל בחורשת טל ונחבל ביד שמאל". את אי אזכור הבור בתיעוד הרפואי ביום שהגיע לבית החולים "זיו" מסביר התובע בכך שהיה "מטושטש" (פרוט' עמ' 65, שו' 14). בדו"ח סיכום ריפוי בעיסוק מיום 13.9.17 נכתב: "לאחר שבר באמה 10.7.16 לאחר נפילה" ובביקור בקופת חולים "לאומית" מיום 6.6.18 צוין, כי "נפל במהלך משחק כדורגל".

    בניגוד לאלה, במסמכי המוסד לביטוח לאומי ישנו אזכור של הבור המדובר. בטופס דמי התאונה, אשר נחתם על ידי התובע ביום 17.9.16, צוין "תוך כדי ריצה הרגל ירדה בבור קטן ונפלתי על היד". כן צוין בטופס זה, כי דודו של התובע, ע., היה עד לתאונה. הבור המדובר לא אוזכר בשנית במסמכי הביטוח הלאומי. כך לדוגמא, במסמך אבחון רפואי אשר נחתם ביום 21.11.16 נכתבו תולדות המקרה מפי התובע באופן הבא: "לדבריו ב-10.7.16 נפל בחורשת טל ...". בדומה, באבחון רפואי מיום 8.5.17 נכתב מפי התובע "נפלתי ב-10.7.16". את אי אזכור דבר קיומו של הבור מעבר לטופס דמי התאונה מסביר התובע בכך שלא נשאל מה הייתה הסיבה לנפילה (פרוט' עמ' 65, שו' 24-21).

     

30. משנסקרו המסמכים השונים אעבור עתה לבחינת התצהירים, העדויות וחוות דעתו של בלדינגר. במסגרת זו נדרש אף לשאלת מועד צילום התמונות אשר הוגשו על ידי התובע.

     

31. התובע והעדים מטעמו העידו בקול אחד, כי בור שהיה בחורשה, במקום בו שיחק התובע הכדורגל, הוא זה אשר הוביל לנפילתו ולפציעתו (ס' 11 לתצהיר התובע; פרוט' עמ' 55, שו' 4; ס' 6 לתצהיר ה.; ס' 10-9 לתצהיר ע.; פרוט' עמ' 149, שו' 19; ס' 5 ו-7 לתצהיר כמאל; פרוט' עמ' 93 שו' 18-17). ראוי לציין, כי מבין עדי התובע רק כמאל ראה את הבור קודם לנפילה (ס' 9 לתצהיר התובע; פרוט' עמ' 50, שו' 18; פרוט' עמ' 89, שו' 24 – עמ' 90, שו' 7-1; פרוט' עמ' 182, שו' 5-4). בנוסף לאלה ולשם חיזוק טענותיו הגיש התובע מספר תצלומים של הבור, אשר לטענתו צולמו ביום התאונה וביום המחרת.

    לעומת זאת טוענות הנתבעות, כי כלל לא היה בור במקום (ס' 7-6 לתצהירו של קאדי). לסברת עדי הנתבעות, חזרו ה. וא. לחורשה אחרי זמן מה, חפרו בור במקום הנפילה וצילמו אותו וזאת לשם ביסוס אחריותה של הנתבעת לנפילת התובע (פרוט' עמ' 289, שו' 10-6; עמ' 279, שו' 10 -11). קאדי הוסיף בעדותו, כי התובע יצר איתו קשר כחודשיים לאחר הנפילה בניסיון להוביל אותו לשינוי גרסתו בדבר התאונה (פרוט' עמ' 269, שו' 21 - עמ' 270, שו' 7; ס' 9 לתצהיר קאדי) לחיזוק טענותיהן ביחס לאי קיומו של הבור בעת הנפילה צירפו הנתבעות את חוות דעתו של בלדינגר, המבקשת להוכיח טענות הנתבעות בהתבסס על השוואת ה"הצללות" בין התמונות שהוגשו על ידי התובע ותמונות השחזור שערך המומחה וכן על כמות המבקרים הנשקפת מהתמונות שהוגשו (ראו גם פרוט' עמ' 328, שו' 18-17), כמפורט בהרחבה לעיל. לעניין כמות המבקרים ציינו קאדי ופרו בעדויותיהם, כי במועד התאונה הייתה החורשה מלאה באנשים (פרוט' עמ' 229, שו' 17-15; עמ' 294, שו' 4-3).

     

32. לטעמי, כשל התובע מלהוכיח מהו המועד בו צולמו התמונות המדוברות. אבאר. בתצהיריהם של א. וה. נטען, כי התצלומים צולמו ביום הנפילה בסמוך לאחר התרחשותה (ס' 9 לתצהיר א.; ס' 1 לתצהירו המשלים של א.; ס' 8 לתצהיר ה.). בחקירתם על דוכן העדים שינו השניים את גרסתם לעניין זה וציינו, כי התמונות צולמו ביום התאונה ובבוקר יום המחרת, עת הוסעו למקום על ידי דודם, מ. (פרוט' עמ' 169, שו' 3; עמ' 176, שו' 4-1; עמ' 177,שו' 18; עמ' 196, שו' 9-8; עמ' 214, שו' 13-12). בעדותו של ה. הודגש, כי השניים לא שמרו את כרטיסי הכניסה לחורשה שנרכשו ביום שלאחר הנפילה (פרוט' עמ' 185, שו' 14-11). לכך יש להוסיף, כי השניים לא הציגו גרסה אחידה בנוגע לשאלה איזו מן התמונות צולמה בכל אחד מן הימים (פרוט' עמ' 174, שו' 19; עמ' 196, שו' 20-19). אף עו"ד נשיא והתובע עצמו לא הצביעו על התאריך המדויק בו צולמו התמונות (פרוט' עמ' 19-17, שו' 3; עמ' 47, שו' 10). אם לא די בכל אלה, אף תמונות המקור לא נשמרו (ס' 3 לתצהירו המשלים של א.), עובדה אותה יש לזקוף לחובת התובע (ראו והשוו לעניין זה ע"א 8294/14 גנגינה נ' פקיד שומה פתח תקוה (20.3.18) והאסמכתאות המוזכרות שם, בפסקה 24).

    לאור הגרסאות הסותרות של ה. וא. להן לא ניתן הסבר מניח את הדעת (פרוט' עמ' 171, שו' 15), אובדן תמונות המקור, אי הזמנת מ. לעדות ואי שמירת כרטיסי הכניסה לחורשה ביום שלאחר התאונה, לא ניתן להצביע על המועד בו צולמו התמונות. כל שידוע בוודאות הוא שהתמונות צולמו קודם לפגישת התובע עם עו"ד נשיא, אשר התרחשה ביום 25.9.2016 (פרוט' עמ' 19, שו' 3-1), כחודשיים וחצי לאחר התאונה שבנדון. נוכח כל אלה ועל רקע עדותו של כמאל, אשר העיד מטעמו של התובע, לפיה כוסה הבור יום או יומיים לאחר התאונה (פרוט' עמ' 96, שו' 15 - עמ' 97, שו' 4) יש לקבוע, כי התובע לא הוכיח מהו מועד צילום התמונות ומשכך אין בהגשתן כדי לחזק את גרסתו בדבר אופן התרחשות התאונה.

     

33. בשים לב להכרעה ביחס לתמונות האמורות עלינו להמשיך ולבחון האם די בראיות הנוספות מטעם התובע כדי להוביל לקבלת גרסתו העובדתית ביחס לאופן התרחשות התאונה. לטעמי, יש להשיב על שאלה זו בחיוב. אנמק.

     

34. בטופס דמי התאונה של המוסד לביטוח לאומי אשר נחתם, כאמור, על ידי התובע ביום 17.9.16, בטרם פגישתו הראשונה עם עו"ד נשיא, צוין במפורש שהנפילה אירעה בשל בור שהיה במקום. אוסיף לעניין זה, כי אני מקבל את גרסת התובע, המובאת לעיל, בדבר אי אזכור נוסף של הבור ביתר מסמכי המוסד לביטוח לאומי. אמנם בחומר הרפואי ובדו"ח התאונה, הראשון והמתוקן, לא צוין שהיה בור במקום ואולם יש לזכור, כי מסמכים אלה, בניגוד לטופס דמי התאונה, לא נערכו על ידי התובע עצמו ולא נרשם כי הדברים שנרשמו בטופס נאמרו על ידו. כך בדו"ח התאונה הראשון לא נכתב מי מסר את הגרסה המתוארת בו, ואילו בדו"ח המתוקן נרשם במפורש, כי הדברים נאמרו על ידי "קרוב משפחתו". יודגש, שאין בתיעוד הרפואי או בדו"ח התאונה כדי לשלול את גרסתו העובדתית של התובע. אוסיף, כי לטעמי יש להפחית ממשקלו של דו"ח התאונה נוכח תיקונו המאוחר על ידי גורם לא ידוע מטעם הנתבעת וכן בשל הטעויות העובדתיות שנפלו בו, וביניהן העובדה, כי נכתב שהתובע פונה מהמקום באמצעות אמבולנס.

    המסמכים השונים אשר הוגשו מטעם הצדדים מחזקים, אם כן, את גרסתו של התובע בדבר אופן התרחשות התאונה. כפי שיפורט להלן, יש אף בעדויות השונות כדי להוביל לחיזוק גרסתו העובדתית של התובע.

     

35. אין מחלוקת בין הצדדים, כי ארבע מן העדויות אשר נשמעו בהליך דנן ניתנו על ידי עדים אשר חשו אל התובע בסמוך לאחר התאונה - ע., ה., א. וקאדי (עדותו של פרו אינה רלוונטית לעניין זה, משאין חולק שלא היה במקום הנפילה בעת התאונה - ס' 7 לתצהירו). עם זאת, חלוקים הצדדים, כאמור, בדבר הגעתו של כמאל אל התובע לאחר התאונה.

    את טענותיו בדבר הגעת כמאל למקום הנפילה תומך התובע, בנוסף לעדות כמאל עצמו, בעדויותיהם ותצהיריהם של ה. וע. לפיהם הגיעו אל התובע שני מצילים בסמוך לאחר התאונה (ס' 6 לתצהיר ה.; פרוט' עמ' 184, שו' 18; ס' 11 לתצהיר ע.; פרוט' עמ' 143, שו' 11-10; ס' 4 לתצהיר כמאל). לכך יש להוסיף את גרסת התובע עצמו אשר ציין מפורשות, כי כמאל חש לעזרתו לאחר הנפילה (ס' 15-14 לתצהיר התובע). אל מול אלה העמידו הנתבעות את תצהירו של קאדי (ס' 8) וכן נסמכו על תצהירו של א. לפיו הגיע אל התובע "מציל" (ס' 7). במכלול הדברים לא עלה בידן של הנתבעות לסתור את עדותו של כמאל, אשר הייתה אמינה בעיניי, לפיה הוא חש אל התובע לאחר הנפילה על מנת לסייע לו. אוסיף, כי בתצהירו ובעדותו של א. לא הובררה זהותו של אותו "מציל" המצוין בתצהירו ומכאן שאין להניח, כטענת הנתבעות, שמדובר דווקא בקאדי. בְּעָמְדָה לבדה, אין בגרסתו של קאדי כדי לסתור את גרסת כמאל בנוגע להגעה למקום הנפילה. בפרט כאשר גרסה זו מחוזקת על ידי מרבית מן העדים הנוספים, כמפורט. מן האמור עולה, כי יש לקבל טענת התובע לעניין זה ולקבוע כי כמאל אכן הגיע אליו לאחר הנפילה.

    מכאן, שהובאו לפניי עדויותיהם של חמישה עדים שהיו במקום בעת התרחשות התאונה – ארבעה מטעם התובע - ע., ה., א. וכמאל - ואחד מטעם הנתבעות - קאדי.

     

36. כידוע, מהימנותם של העדים נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט וזאת בין היתר על פי "אותות האמת המתגלים במשך המשפט" (ס' 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971). אדגיש לעניין זה, כי עדויות בני משפחת התובע, אשר מטבע הדברים תמכו בגרסתו, נבחנו על ידי בזהירות רבה (ראו לשם השוואה ת"א (מחוזי חיפה) 11825-06-14 פלוני נ' פיודור (30.08.18)).

    לאחר שבחנתי לעמקן את העדויות שנשמעו לפניי, לעניין אופן התרחשות התאונה, נחה דעתי, כי יש לקבל את גרסתו של התובע ביחס לנפילה כתוצאה מבור שהיה בחורשה, והיא נמצאה מהימנה בעיניי. זאת ועוד. עדותו של כמאל היא עדות המפתח לעניין זה. עדות זו, אותה מצאתי מהימנה, הובאה מטעם התובע על ידי עד שעבד אצל הנתבעת במועד התאונה. מכאן, האובייקטיביות היתרה שיש לייחס לה בהשוואה לעדויות האחרות (עדויות בני משפחת התובע ועדות קאדי מטעם מעסיקתו). לכך יש להוסיף, כי על פי עדות זו אין בין כמאל לבין משפחת התובע היכרות מוקדמת (פרוט' עמ' 101 שו' 3 – עמ' 102, שו' 13), דבר שלא נסתר (ראו לעניין זה אף את עדות התובע – פרוט' עמ' 75, שו' 2 – עמ' 77, שו' 12). אמנם, כמאל העיד שעזב את עבודתו אצל הנתבעת, בשנת 2018, כיוון שהרגיש מקופח (פרוט' עמ' 114, שו' 22-20), ואולם מכאן ועד מתן עדות שקר שנועדה לפגוע בנתבעת, כטענת הנתבעת, שלא הוכחה, המרחק רב. אל עדות זו יש להוסיף, כמובן, את עדויות בני משפחתו של התובע. במכלול הדברים, בחרתי, כאמור, להעדיף את העדויות מטעם התובע, בדגש על עדותו של כמאל, על פני העדות מטעם הנתבעות לעניין זה.

    לשם השלמת התמונה אבהיר, כי אין מקום לקבלת גרסת הנתבעות לפיה נחפר הבור זמן רב לאחר התאונה על ידי בני דודיו של התובע. גרסה זו מייחסת לבני דודיו של התובע ביצוע מעשה רמיה של ממש וזאת מבלי שהונחה לכך תשתית ראייתית כלשהי.

    לעניין זה אני מבקש לייחד מספר מילים לחוות דעתו של בלדינגר. לטעמי, אין בחוות דעת זו, הלקוחה מעולם המשפט הפלילי, כדי לחזק את גרסת הנתבעות ביחס לאופן התרחשות התאונה. המומחה בלדינגר הגיע לחורשה כשלוש שנים לאחר התאונה, ביום 16.7.19, ושהה במקום מספר שעות בודדות, בתקופה המשקפת "פחות או יותר" את העניין (ראו בין היתר פרוט' עמ' 320, שו' 23-18). באמצעות ביקור זה ותמונות השחזור שנערכו במהלכו מבקש המומחה לקעקע את גרסת התובע. ואולם, ברי שאין כל מקום להקיש, בהיעדר ראיה תומכת, ממספר המבקרים שהיו בחורשה ביום בו ביקר המומחה בחורשה למספר המבקרים שהיו במקום במועד התאונה. אף עניין ה"הצללות" לא הוכח לטעמי כדבעי. ראשית, חוות הדעת בעניין זה לא נתמכה בבסיס אמפירי מספק, באמצעותו ניתן לבחון הנטען. המבקש להוכיח, כי דרך הילוכה של השמש במרומים וזוויות קרניה היו זהות לחלוטין ביום מסוים וכשלוש שנים לאחריו, צריך לגבות טענותיו בנדון באופן שאינו משתמע לשני פנים, דבר שלא נעשה בענייננו. זאת, בפרט נוכח העובדה שביקור המומחה בחורשה לא נערך בתאריך המדויק בו אירעה התאונה.

     

37. מן המפורט עולה כי התובע הוכיח, במאזן הסתברויות, כי אכן היה בור במקום וכי בור זה הוביל לנפילתו ולחבלה בידו. ברי, כי קיומו של הבור בקרקע אינו סיכון טבעי ורגיל למשחק הכדורגל. מכאן, שבענייננו חלה אף חובת זהירות קונקרטית על הנתבעת.

     

38. בהינתן הקביעה בדבר קיומה של חובת זהירות קונקרטית בענייננו ובהתאם למפורט לעיל, עלינו להידרש לסוגיית הפרתה. במסגרת זו יש לבחון האם קיומו של הבור האמור מהווה מפגע בלתי סביר בנסיבות העניין, אשר נבע מהתרשלות של הנתבעת והאם נקטה הנתבעת באמצעים סבירים על מנת למנעו.

    הפרת חובת הזהירות

39. יודגש תחילה, כי אין מחלוקת בין הצדדים שמשחק הכדורגל, בו לקח חלק התובע, נערך במקום בו מותר היה לעשות כן (עדות פרו פרוט' עמ' 290, שו' 12-11), וכי התובע, בעת המשחק, לא חרג מהנחיות הבטיחות של הנתבעת בחורשה (עדות פרו פרוט' עמ' 306, שו' 5-4).

     

40. עסקינן בחורשה שגודלה הכולל הוא כ- 780 דונמים מתוכם מדשאות המשתרעות על שטח של כ-200 דונמים (ס' 3 לתצהיר פרו; פרוט' עמ' 282, שו' 21-20; עמ' 283, שו' 2-1). מחובתה של הנתבעת כמחזיקת המקרקעין וכמי שאחראית על פי חוק, כמפורט לעיל, להפעיל ולטפח את המקום, למנוע קיומם של מפגעים כלשהם בשטח החורשה. חובתה של הנתבעת לדאוג לביטחון המבקרים בחורשה מתעצמת עת היא גובה תשלום בכניסה אל המקום.

     

41. על פי עדותו של כמאל, אשר לא נסתרה, עומקו של הבור המדובר היה כ- 20-15 ס"מ (פרוט' עמ' 125, שו' 12-4). בנסיבות אלה, קשה לקבל את טענת הנתבעות לפיה בור בעומק שכזה הינו מהמורה טבעית המהווה חלק מתוואי השטח הטבעי במקום. המדובר במפגע החורג מן הסביר בנסיבות העניין ואשר ניתן היה למנעו באמצעות תחזוקה מתאימה. אמנם, הנתבעת העסיקה בשנת 2016 שמונה עובדי אחזקה בחורשה (פרוט' עמ' 283, שו' 12-10) ואולם לא הוכח, כי מדובר במספר מספק בנסיבות העניין, בשים לב לשטחה הרחב של החורשה. כן לא הוכחו מה היה תפקידם המוגדר של עובדי האחזקה והאם ננקטו פעולות מסודרות ושיטתיות אשר נועדו לאיתור מפגעים במדשאות החורשה ולתיקונם.

    לכך יש להוסיף, כי בהינתן קיומו של הבור הייתה יכולה הנתבעת לצפות באופן סביר, כי מפגע שכזה, המצוי בשטחה והנתון לשליטתה ולאחריותה, יוביל לנפילה ולנזק כפי שאירע. מכאן, אחריותה של הנתבעת לנזקיו של התובע.

42. בנסיבות העניין, מטבע הדברים, מתקיים אף קשר סיבתי, עובדתי ומשפטי, בין נפילתו ופציעתו של התובע, כתוצאה מהבור שהיה בחורשה, לבין הנזק שנגרם לו.

     

43. בהינתן הקביעות האמורות עלינו להידרש לסוגיית הנזק. ואולם, בטרם אעשה כן אפרט את עיקרי חווֹת הדעת הרפואיות העומדות בפניי.

    חווֹת הדעת הרפואיות

    חוות דעת המומחה מטעם התובע

44. התובע הגיש מטעמו את חוות דעתו הרפואית של פרופ' לרנר - מומחה בכירורגיה אורתופדית. בחוות דעתו של פרופ' לרנר, אשר הושלמה ביום 1.8.17 (היום בו בדק המומחה את התובע), נקבע כי התובע סובל מן הנכויות הצמיתות הבאות בעטיה של התאונה: 15% בגין הגבלות בתנועות שורש כף היד ובתנועות סיבוביות של האמה; 10% בגין הגבלות בתנועה Supination ו- Pronation; 10% בגין פגיעה קשה בשריר מיישר של אגודל יד שמאל; 20% בגין צלקות מכאיבות סביב אמה ביד שמאל.

    פרופ' לרנר הוסיף וקבע, כי הצלקות גורמות להפרעה תפקודית ותחושתית. כן ציין המומחה, כי התובע עבר 6 ניתוחים לאחר התאונה. סך הנכות המשוקללת, על פי חוות דעתו של פרופ' לרנר, היא 44.92%.

    חוות דעת המומחה מטעם הנתבעות

45. הנתבעות הגישו מטעמן את חוות דעתו הרפואית של ד"ר וייס - מומחה בתחום האורתופדיה. התובע נבדק על ידי ד"ר וייס ביום 28.5.18 וחוות הדעת הושלמה ביום 5.6.18. ד"ר וייס קבע, כי התובע סובל מן הנכויות הצמיתות הבאות כתוצאה מהתאונה דנן:

    20% בגין צלקות ביד שמאל. המומחה ציין שנכות זו כוללת הגבלות בתנועות שורש כף היד וביישור הבוהן; 10% בגין השברים ברדיוס ובאולנה. סך הנכות המשוקללת, על פי חוות דעתו של ד"ר וייס, היא 28%.

    חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט

46. בשים לב לפערים המשמעותיים בין חווֹת הדעת הרפואיות מטעם הצדדים, מונה פרופ' רמי מושיוב (להלן: "פרופ' מושיוב") - מומחה בכירורגיה אורתופדית, כמומחה רפואי מטעם בית המשפט. התובע נבדק על ידי פרופ' מושיוב ביום 6.6.19 וחוות הדעת הושלמה ביום 29.12.19. פרופ' מושיוב קבע, כי התובע סובל מן הנכויות הצמיתות הבאות עקב התאונה: 20% בגין התדלדלות שרירים והגבלות תנועה ("בשל מכלול הממצאים הקליניים והרנטגניים"); 10% בגין היעדר יישור אקטיבי של האגודל; 20% בגין צלקות קוסמטיות.

    נכותו המשוקללת של התובע, על פי חוות דעתו של פרופ' מושיוב, עומדת על 42.4%. הנכות הרפואית המשוקללת, ללא הנכות שנקבעה בגין הצלקות, עומדת על 28%.

    הצדדים בחרו שלא לחקור את המומחה הרפואי מטעם בית המשפט.

     

47. משנסקרו חוות הדעת הרפואיות, נעבור עתה לבחינת נזקיו של התובע.

    סוגיית הנזק

    טענות הצדדים

48. אפרט תחילה, בקצרה, את טענות הצדדים ביחס לנזקים אשר נגרמו לתובע בעטיה של התאונה.

     

49. התובע מעריך את נזקיו באופן הבא: הוצאות לעבר – סך גלובאלי של 20,000 ₪; הפסדי שכר לעבר – סך של 80,000 ₪, המהווה מחצית משכר המינימום ממועד התאונה ועד למועד הגשת סיכומי התובע; כאב וסבל – סך של 500,000 ₪ המשקף את מצבו הרפואי של התובע, הניתוחים והאשפוז שעבר וכן הבושה ממנה הוא סובל כפועל יוצא של הצלקות שנותרו לו; אובדן כושר השתכרות – סך של 1,427,426 ₪ המשקף מכפלה של נכותו התפקודית של התובע, 43.4%, בשכר הממוצע במשק, 11,500 ₪, והיוון סך המכפלה בשים לב לגילו הנוכחי של התובע; אובדן זכויות פנסיוניות – סך של 188,428 ₪ המהווה 12.5% מכלל הפסדי השכר של התובע; עזרת הזולת לעבר ולעתיד – סך של 581,649 ₪ עבור שעת עזרה יומית, בשווי 50 ₪, ממועד התאונה ועד לתוחלת חייו של התובע. לשיטת התובע, אין לייחס לו אשם תורם כלשהו בגין התאונה המדוברת.

     

50. הנתבעות מעריכות את נזקיו של התובע באופן הבא: הוצאות לעבר –סך של 5,000 ₪, בהיעדר אסמכתאות; הפסדי שכר לעבר - סך גלובאלי של 10,000 ₪. נטען, כי התובע עבד באופן חלקי ביותר והשתכר סכום נמוך קודם לתאונה. מה גם, שלא היה צפוי להמשיך לעבוד בזמן לימודיו. כאב וסבל- סך של 90,000 ₪ נוכח מצבו הרפואי של התובע; אובדן כושר השתכרות – סך של 400,000 ₪ המשקף מחצית מחישוב אקטוארי מלא, לפי השכר הממוצע במשק ולאור נכות תפקודית בשיעור 28%; אובדן זכויות פנסיוניות – סך של 50,000 ₪; עזרת הזולת לעבר ולעתיד – סך של 50,000 ₪, שכן לא מדובר ביד דומיננטית והתובע מתפקד כרגיל.

    בהמשך, כך לטענת הנתבעות, יש לנכות מכל סכום שייפסק אשם תורם בשיעור של 70% לפחות. זאת כיוון שהתובע בחר לזנק לאחור בניסיון לעצור כדור שנבעט אליו ממרחק של כ-30 מטרים. לשיטת הנתבעות, הסיבה היחידה בגינה נפל התובע היא ריצתו לאחור. לכך מוסיפות הנתבעות, מכל פיצוי שייפסק יש לנכות את התגמולים אותם קיבל התובע מן המוסד לביטוח לאומי.

    אומדן הנזק

51. כחלק מנטל ההוכחה בעוולות נזיקיות, נדרש התובע להוכיח את היקף נזקיו. בתביעות נזקי גוף עסקינן בשני סוגים של ראשי נזק – מיוחד וכללי. על פי רוב, ניתן להוכיח הנזק המיוחד, הצופה פני עבר, בצורה מדויקת ומלאה באמצעות ראיות ונתונים (רע"א 3608/17 הנסון (ישראל) בע"מ נ' ספאלדין (10.9.17)). לעומת זאת, חישובו של הנזק הכללי, הצופה פני עתיד, נערך על ידי בית המשפט באמצעות שימוש בחזקות שונות. פיצוי בגין הנזק העתידי "מבוסס במידה רבה על השערות באשר למהלך חייו ובאשר לנתוני העסקתו של הניזוק בשלב שלאחר מתן פסק הדין" (ע"א 7950/02 קלישבסקי נ' לוין (19.6.07)). ככל שקיימים קשיים אובייקטיביים באומדן הנזק, על התובע להביא את אותם נתונים אשר באופן סביר ניתן להביאם ובית המשפט יעניק לו פיצוי על דרך האומדנה (ע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ (9.3.81)). עם זאת, ככלל יש להעדיף פסיקת פיצויים על יסוד נתונים מדויקים על פסיקה בדרך של אומדנה (רא' לשם השוואה ע"א 3853/11 רונית דגלי אומות בע"מ נ' שטן (13.5.13)).

52. על מנת לשום את נזקיו של התובע עלינו להגדיר תחילה את בסיס שכרו וכן את שיעור נכויותיו.

     

53. בענייננו, במועד התאונה היה התובע כבן 21 שנים ו-9 חודשים וכיום הוא כבן 26 שנים וחצי, כאשר עד למועד התאונה עבד התובע בעבודות מזדמנות. בחודש אוקטובר 2017, החל התובע לימודי מכינה ומחודש אוקטובר 2018 את לימודיו האקדמיים לתואר ראשון במסלול "חינוך וקהילה" עם תעודת הוראה (ס' 28-27 לתצהירו). נקודת המוצא לחישוב הפסד השתכרותו של בגיר-צעיר, המצוי בתחילת דרכו המקצועית, היא על פי השכר הממוצע במשק (רא' לדוגמא: ע"א 3751/17 המאגר הישראלי לביטוח רכב (הפול) נ' פלוני (8.8.19); ע"א 4772/02 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' צי'בוטארו (25.11.09); ע"א 10064/02 "מגדל" חברה לביטוח בע"מ נ' אבו חנא (27.9.05)). בנסיבות אלה, יש לראות את התובע כמי שמצוי בתחילת דרכו המקצועית ומשכך יש להעמיד את בסיס שכרו על השכר הממוצע במשק.

    על פי הוראות סעיף 2 לחוק השכר הממוצע (הוראת שעה – נגיף הקורונה החדש), התשפ"א-2020 (ס"ח 2891 מיום 29.12.20), בשנת הכספים 2021 יש לקרוא את ההגדרה "השכר הממוצע במשק", לצורך חישוב הפסדי שכר ואובדן כושר השתכרות, לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן: "חוק הפלת"ד"), כאילו במקום "ערב יום הפיצוי" יבוא התאריך 29 במרס 2020. חרף העובדה שהתובענה דנן לא נדונה על פי חוק הפלת"ד אלא בהתאם לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], מצאתי לנכון לחשב את נזקיו של התובע בשים לב לבסיס השכר הממוצע במשק בטרם תחילת מגפת הקורונה – חודש מרץ 2020. משכך, יועמד בסיס שכרו של התובע על 10,589 ₪.

     

54. אעבור עתה לבחינת שיעור נכותו של התובע. לעניין זה אדגיש תחילה, כי יש להבחין בין נכות רפואית לנכות תפקודית, כאשר המונח האחרון משמש לתיאור השפעת הנכות הרפואית על תפקודו של הנפגע בכל תחומי החיים. בהמשך לאמור, יש להבחין בין נכות תפקודית לבין ראש הנזק של גריעה או אובדן כושר השתכרות, שהוא אך אחד המישורים של התפקוד הכללי (ע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ (11.1.15); רע"א 8532/11 כהן נ' קרקובסקי (25.3.12)).

     

55. בנסיבות ענייננו, ובשים לב לעדיפות האינהרנטית של מומחה הממונה מטעם בית המשפט על פני המומחים מטעם הצדדים, בהיותו אובייקטיבי וניטראלי, ובהיעדר אינדיקציה, או טענה מטעם מי מהצדדים, ביחס לחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, ובשים לב כי הצדדים בחרו שלא לחקור את פרופ' מושיוב, מצאתי כי יש מקום להעדיף את חוות דעתו של פרופ' מושיוב (השוו: ע"א 5681/19 דאוד ח. אחזקות והשקעות בע"מ נ' דניה סיבוס בע"מ (5.11.20); רע"א 1157/15 מארון נ' שומרה חברה לביטוח בע"מ (10.5.15); ע"א 3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי על שם חיים שיבא (4.2.02)). לא למותר לציין, כי גם הנתבעות בסיכומיהן, בהגינות רבה, הציעו להעמיד את נכותו התפקודית של התובע בשיעור של 28%.

    כמובא לעיל, המומחה מטעם בית המשפט קבע, כי התובע סובל מנכות רפואית צמיתה בשיעור משוקלל של 42.4%. לעניין נכותו התפקודית של התובע יש להפחית משיעור הנכות האמור את חלק היחסי של הנכות אשר נקבעה בגין הצלקות. זאת, משצוין על ידי המומחה מטעם בית המשפט, מפורשות, שמדובר בנכות "קוסמטית". משכך, יועמד שיעור הנכות התפקודית של התובע על 28%.

    לעניין שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות, התובע מצוי, כאמור, בתחילת דרכו המקצועית. במקרים שכאלה, בהם טרם התגבש עתידו המקצועי של התובע, יכול לשמש שיעור נכותו התפקודית של התובע כאמת מידה לגריעה מכושר השתכרותו (ראו לדוגמא - ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי (8.6.95); ע"א 7008/09 ג'אבר עדנאן נ' עבד אל קאדר (7.9.10)). כך, לטעמי, יש לעשות אף בענייננו. דהיינו, להעמיד את הגריעה מכושר השתכרותו של התובע על 28%.

     

56. בטרם חתימת חלק זה ומעַבר לחישוב ראשי הנזק אציין, כי בהתאם לגילו של התובע עומד שיעור ההיוון עד הגיעו לגיל 67, הוא מועד הפרישה מעבודה על פי ס' 4 לחוק גיל הפרישה, תשס"ד-2004, על 283.25. בהמשך לכך, שיעור ההיוון עד לתוחלת חייו של התובע, על פי "לוח התמותה" הרלוונטי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, הוא 324.66. כן אדגיש, כי "ברגיל רצוי לעגל את הסכומים לצורך נוחות החישוב והקריאה, ואין מקום להגיע לרמת השקל הבודד" (ע"א 2124/12 שירותי בריאות כללית נ' פלונית (30.10.14)).

    ראשי הנזק

57. כאב וסבל - בהתחשב בשיעור הנכות הרפואית, 42.4%, בתקופת האשפוז של התובע, כחודש וחצי, ובניתוחים אשר עבר כתוצאה מפציעתו אני פוסק לתובע ברכיב זה סך של 200,000 ₪.

     

58. הוצאות רפואיות לעבר - התובע לא הציג אסמכתאות עבור הוצאות כלשהן בהן נשא מתקופת התאונה ועד היום. בהמשך לזאת, בהיעדר ראיה אחרת יש להניח כי מרבית מהוצאותיו הרפואיות של התובע יושבו לו על ידי קופת החולים וזאת מכוח חוק ביטוח בריאות ממלכתית, תשנ"ד -1994 (רא' לדוגמא האמור ב- ע"א 5557/95 סהר נ' אלחדד (30.4.97)). עם זאת, ונוכח שיעור נכותו הרפואית ותקופת אשפוזו של התובע אני פוסק ברכיב זה סך של 10,000 ₪, על דרך האומדנה.

     

59. הפסדי שכר לעבר - המדובר, כאמור, ברכיב נזק הנדרש להוכחה ב"רחל בתך הקטנה". בענייננו, ממועד התאונה ועד היום חלפו 57 חודשים. על פי תלושי השכר אותם הגיש התובע בששת החודשים אשר קדמו לתאונה (ינואר – יוני 2016) הוא השתכר סך של 18,000 ₪. דהיינו, סך של 3,000 ₪ לחודש.

    לטענת התובע, מהתאונה ועד היום לא שב לעבוד (ס' 25 לתצהיר התובע). עם זאת יש לזכור, שיש לייחס זאת, בין היתר, ללימודיו של התובע. כמו-כן, אין לקבל, בהיעדר סיבה מספקת, אשר לא סופקה בענייננו, היעדרות מוחלטת מעבודה למשך תקופה כה ארוכה בשל שיעור הנכויות מהן סובל התובע. בנסיבות אלה, בחרתי לייחס 25% מחישוב הפסדי השכר לעבר לתאונה שבנדון.

    3,000 ₪ * 57 (חודשים) * 0.25 = 42,750 ₪. לאחר הוספת ריבית והצמדה מאמצע התקופה מגיע סכום זה לסך מעוגל של 44,000 ₪.

     

60. אובדן כושר השתכרות - בהתאם למפורט לעיל, יחושב רכיב זה באופן הבא: 10,589 ₪ (בסיס השכר של התובע) * 283.25 (שיעור ההיוון הרלוונטי) * 0.28 (שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות) = 839,814 ₪. ובמעוגל סך של 840,000 ₪.

     

61. אובדן זכויות פנסיוניות - על פי דרך החישוב שהותוותה בפסיקה יש להעניק ברכיב זה, מיום 1.1.17 – עת הוחל צו הרחבה בדבר הגדלת ההפרשות לביטוח פנסיוני במשק 2016 – 12.5% מסך כל הפסדי השכר שנפסקו, עבר ועתיד גם יחד (ת"א (מחוזי חיפה) 16951-04-10 ע.מ.מ נ' ע.מ.ר (31.12.13); ע"א 8930/12 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' טוויג (31.7.14)). בענייננו, יש לפסוק לתובע פיצוי ברכיב זה בסך מעוגל של 110,000 ₪.

     

62. עזרת הזולת לעבר ולעתיד - התובע לא הוכיח עד כה, בחלוף כחמש שנים ממועד התאונה, ולא הגיש כל ראייה המצביעה על הזדקקות כלשהי לעזרת הזולת. ואולם בשים לב לשיעור ולאופי נכויותיו, הגם שמדובר בידו השמאלית שאינה דומיננטית, יש להניח כי יזדקק, ולו בעתיד הרחוק, לעזרה שכזאת.

    בשים לב לאמור, יש להעניק ברכיב זה פיצוי המושתת על עזרה של שעתיים שבועיות, בשווי של 50 ₪ לכל שעת עזרה, עד לתוחלת חייו של התובע. מכאן, ובהינתן שיעור ההיוון עד לתוחלת חייו של התובע, כפי שהוגדר לעיל, אני פוסק לתובע ברכיב זה פיצוי בסך מעוגל של 140,000 ₪.

     

63. אשם תורם - עניינו של האשם התורם הוא תרומת התנהלותו של התובע לקרות הנזק (ע"א 3388/12 נהרות משלחות רפטינג בע"מ נ' עזבון המנוח שלמה חרובי ז"ל (13.4.14)). בקביעת האשם התורם יש לבחון האם נהג התובע בזהירות סבירה בנסיבות העניין, כאשר חלוקת הנזק בינו לבין הנתבעות תתבצע בהתאם למידת "אשמתו" להתרחשות התאונה (רא' לדוגמא ע"א 8664/06 חוות צברי אורלי בע"מ נ' מדינת ישראל (27.8.12)). בטרם אכריע בנדון אציג עתה מספר הכרעות במקרים דומים:

    בע"א (מחוזי נצרת) 264/08 אסולין נ' עיריית קרית מוצקין (1.6.19) אישרה ערכאת הערעור את קביעת ערכאת קמא בדבר אשם תורם בשיעור של 30% לתובע בגיר שנפצע במהלך משחק כדורגל, במגרש ייעודי לכך, עת נתקלה רגלו בבור בקוטר של 15 ס"מ, תוך שהתובע היה מודע לקיומו של הבור. בית המשפט המחוזי הוסיף וציין, בהערת אגב, כי ייתכן והיה מקום לקבוע אשם תורם גבוה יותר בנסיבות העניין.

    בת"א (שלום קריות) 49679-08-15 פלוני נ' מועצה מקומית כאוכב אבו אלהיג'א (27.4.20) קבע בית המשפט אשם תורם בשיעור של 30% לתובע בגיר אשר נפל במהלך משחק כדורגל בשל מהמורה שהייתה במקום.

    בת"א (שלום עכו) 5419-11-15 פלוני נ' מועצה מקומית אבו סנאן (14.8.18) דובר על תובע בגיר אשר נפל ונחבל במהלך משחק כדורגל, במקום ייעודי לכך, כתוצאה מלכלוך שהיה על רצפת המגרש. בית המשפט קבע, כי בנסיבות העניין יש להטיל את התובע אשם תורם בשיעור של 25%.

    בת"א (שלום ת"א) 33505-01-10 א. ב נ' מועצה מקומית עומר (7.2.16)) נדחתה תביעתו של תובע קטין אשר נפגע במהלך משחק כדורגל, עת נכנסה רגלו הימנית לבור שהיה במקום. עם זאת נקבע, מעבר לצורך, כי היה מקום להשית על התובע, בנסיבות העניין וככל שתביעתו הייתה מתקבלת, אשם תורם בשיעור של 30%.

    בת"א (שלום עפולה) 3268-06-08 פסיס נ' עירית חולון (10.5.15) נקבע אשם תורם בשיעור של 35% לתובע בגיר, בן 28 במועד התאונה, אשר נפל ונחבל במהלך משחק כדורסל כתוצאה מבור שהיה במקום. בקביעה זו התחשב בית המשפט, בין היתר, בכך שהתובע שיחק בעבר במגרש המדובר.

    ולענייננו. אין ספק בעיניי, כי יש לייחס לתובע אשם תורם משמעותי בנסיבות דנן. עסקינן באדם בוגר, אשר בחר לקחת חלק בפעילות ספורטיבית עצימה – על כל הסיכונים הכרוכים בכך, כמפורט לעיל. בנוסף, עסקינן בשטח חורשה שאינו ייעודי למשחק הכדורגל, הגם שלא נאסר לשחק שם, בו שיחק התובע אף מספר פעמים בעבר (ס' 9 לתצהירו של התובע). אם לא די בכך, אירעה הנפילה, על פי תצהירו של התובע עצמו (ס' 11), בעת ריצה לאחור. זאת ועוד, לטעמי, בטרם החל התובע לשחק היה עליו לבחון את השטח ולשים לב לבור שהיה במקום. בנסיבות אלה, ראיתי לייחס לתובע אשם תורם בשיעור של 40%.

     

64. ניכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי – התובע פנה למוסד לביטוח לאומי, ענף נכות כללית וענף נפגעי עבודה, לאחר ובשל התאונה דנן. הוועדות הרפואיות של המוסד לביטוח לאומי קבעו לתובע את הנכויות הבאות: נכויות זמניות: 100% מיום 10.7.16 – 30.9.16; 50% מיום 1.10.16- 30.6.17; 50% מיום 1.7.17 – 31.12.17. נכויות צמיתות (ועדה רפואית לעררים מיום 24.4.19): 20% בגין צלקות; 20% בגין תגובה הסתגלותית דיכאונית; 10% בגין שברים באמה; 10% בגין הגבלה בשורש כף יש שמאל; 10% בגין קישיון נח באגודל שמאל. סה"כ הנכות הצמיתה המשוקללת, כפי שנקבעה על ידי הוועדות הרפואיות של המוסד לביטוח לאומי – 53.34%.

     

65. על פי תעודת עובד הציבור של המוסד לביטוח לאומי – ענף נכות כללית וענף נפגעי עבודה, אשר הוגשו על ידי הנתבעות, קיבל התובע תגמולים, דמי תאונה וקצבאות נכות, בסך כולל של 42,673 ₪. שערוך הסכומים שהתקבלו, ממועד קבלתם, מובילנו לסך מעוגל של 45,000 ₪.

    סיכום ראשי הנזק

    • כאב וסבל- 200,000 ₪.

    • הוצאות רפואיות לעבר- 10,000 ₪.

    • הפסדי שכר לעבר- 44,000 ₪.

    • אובדן כושר השתכרות – 840,000 ₪.

    • אובדן זכויות פנסיוניות – 110,000 ₪.

    • עזרת הזולת לעבר ולעתיד – 140,000 ₪.

    • סך הנזק – 1,344,000 ₪.

       

    • שיעור האשם התורם- 40%.

    • סך הנזק לאחר ניכוי האשם התורם, כאמור, עומד על סך של- 806,400 ₪.

    • סך ניכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי – 45,000 ₪.

    • סה"כ – 761,400 ₪.

       

      סוף דבר

      על יסוד האמור, התביעה מתקבלת.

      הנתבעות תשלמנה לתובע סך של 761,400 ₪, כמפורט לעיל. סכום זה יישא הפרשי ריבית והצמדה כחוק, מחלוף 30 ימים מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום המלא בפועל.

      בנוסף, תשאנה הנתבעות בשכ"ט עו"ד בשיעור 20% מהסכום שנפסק ובצירוף מע"מ כחוק.

      אשר לאגרת בית המשפט. הפיצוי שנפסק נמוך מ-60% מתחום סמכותו העליון של בית משפט השלום – 2,500,000 ₪ (רא' ס' 51(2) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984). משכך, תשאנה הנתבעות בשיעור האגרה שהייתה מושתת עליהן לו היה התיק מתנהל בבית משפט השלום וביתרה יישא התובע. זאת, בהתאם לתקנה 5(ג) לתקנות בתי המשפט (אגרות), תשס"ז-2007.

      כן תשאנה הנתבעות ביתרת ההוצאות בהן נשא התובע לצורך ניהול תובענה זו, על פי קבלות שיוצגו. זאת, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום הוצאתן ועד ליום התשלום המלא בפועל.

       

       

      המזכירות תשלח העתקים לבאי כוח הצדדים.

       

      ניתן היום, כ"ב אייר תשפ"א, 04 מאי 2021, בהעדר הצדדים.