א.פ.נ' עיריית עכו ואח'

1.התובע נפצע ברגלו כאשר היה בחוף הים בעכו. הצדדים חלוקים בכל הנוגע לנסיבות התאונה והאחריות להתרחשותה, הן מצד העיריה, הן מצד הקבלן המבצע, והן מצד התובע. בנוסף, קיימת מחלקות בשאלת הנזקים שנגרמו לתובע כתוצאה מאותה תאונה.

הרקע ותמצית טענות הצדדים

2.לפי גרסת התובע, כאדם דתי הוא משתדל להגיע לחוף הים לטבילה קצרה לפני התפילה, אחת לשבוע. ביום 20.06.17 בסביבות השעה 17:00 נכנס התובע לחוף הים – חוף דתי – דרך שער בחוף החובלים, שהיה פתוח באותה עת, וטבל בים. כאשר יצא מהים וביקש לעזוב את החוף, הבחין כי השער ממנו נכנס נסגר, ולכן עבר דרך שער צידי לחוף הצמוד, הוא חוף ארגמן, משם עלה על שביל עשוי קורות עץ (להלן: הדֵק), לכיוון היציאה. לאחר מספר צעדים אחת מקורות הדק התפרקה והוא נפל בערך מגובה מטר לבור שנפער תחתיה, ונפגע ברגל שמאל (להלן: התאונה).

התובע טען כי התברר לו בדיעבד שבוצעו עבודות בניה במקום, אולם המקום לא היה מגודר מהכיוון ממנו הגיע ולא היה רמז לכך שמתבצע שם שיפוץ. לטענת התובע, מוטלת על הנתבעות חובת זהירות, שהופרה על ידן ולפיכך הן אחריות לפיצוי התובע בגין נזקיו בשל רשלנותן.

3.הנתבעות טענו כי במועדים הרלבנטיים בוצעו בטיילת עכו עבודות בניה ופיתוח להקמת טיילת חדשה ובין היתר, הותקן משטח דק, בוצעו עבודות בטון, חשמל, מים וגינון.

הנתבעת 1 (להלן: העירייה) טענה, באמצעות העד מטעמה – שעבד כבקר עבור העירייה בפרויקט זה – כי העבודות בוצעו על ידי הנתבעת 3 (להלן: הקבלן), ובכל הזמנים בהם התבצעו עבודות הוצבו גדרות למניעת מעבר בשטח העבודה. עוד טענה העירייה כי היה באתר העבודה ממונה בטיחות מטעם יזם הפרויקט, מנהל עבודה של הקבלן שהיה אחראי על הבטיחות באתר, ובנוסף היה גורם מפקח מטעם חברת ניהול פרויקטים שדאג למפקח צמוד לאתר במשך כל היום. לטענת העירייה, בוצעו באתר כל העת ביקורות בטיחות ולא היה ידוע לה על כל תקלה או מפגע.

הקבלן, באמצעות העד מטעמו, מהנדס בחברה, הבהיר כי מדובר בטיילת באורך של כ- 800 מטר כאשר עבודות הבניה בוצעו בשלבים, כך שכל פעם גודר היטב ונסגר מקטע מסוים בטיילת, כי הוצב באותו מקטע שילוט האוסר על כניסה למתחם העבודות, וכי הוא נפתח לאחר סיום העבודות בו. עוד נטען, כי כל עבודות הדק חוזקו עוד ביום בו בוצעו וכלל לא ידוע המיקום המדויק בו נפגע התובע. לשיטת הקבלן, לא ניתן היה למנוע לחלוטין גישה לחוף הים ולכן היו מעברים מוסדרים שמהם ניתן היה לגשת לחוף ואולם התובע ככל הנראה בחר שלא לעבור בהם. המהנדס צירף לתצהירו 4 תמונות אשר צולמו במועדים שונים בסמוך למועד הפגיעה.

4.מעבר לסוגיות הנוגעות לאחריות, פירטו הצדדים את טענותיהם בנוגע לנזק שנגרם לתובע כתוצאה מהתאונה.

דיון והכרעה

נסיבות התאונה

5.לטענת הנתבעות התובע לא עמד בנטל להוכיח את נסיבות התאונה שכן לא הובאו עדים אשר ראו את האירוע או שיכלו להעיד על מיקומו; לא הובאו תמונות ממועד האירוע או תיעוד אחר בנוגע לנסיבותיו; והיו סתירות בגרסת התובע, בהשוואה לתיעוד הרפואי שהוגש על ידו.

מצאתי לקבל את גרסת התובע כמהימנה, וזאת בשל אלה:

ראשית, גרסתו של התובע היתה עקבית, ברורה וסדורה. התובע עמד על גרסתו לאורך כל ההליך, לרבות במסגרת החקירה הנגדית, ללא כל שינוי. העובדה שטעה בשם החוף ממנו נכנס לים, אינה בבחינת סתירה בעדותו הפוגעת במהימנותו.

שנית, עדות אחיו של התובע (להלן: ש.) מהווה תמיכה לעדות התובע. ש. העיד כי התובע התקשר אליו לאחר שנפל וביקש סיוע שכן אינו יכול לדרוך על הרגל. ש. מסר כי כאשר הגיע לתובע, אמר לו התובע "שנפל מדק, דרך על דק והדק לא היה מקובע והוא נפל, הרגל..." (עמוד 19 שורה 11). מדובר באמרה של נפגע בסמוך מאוד לאחר פציעתו, התומכת בדברים שמסר במסגרת ההליך המשפטי.

ש. הצהיר כי התובע סיפר לו מיד עם בואו כי הדק התפרק והוא נפל (סעיף 4 לתצהירו). ש. ציין כי הגיע לחוף הים, נכנס בכניסה שליד הקיוסק ובהמשך הדרך מצא את התובע בכניסה לחוף כאשר הוא מוטל על הרצפה וסובל מכאבים חזקים. לדברי ש., הרים את התובע וסייע לו להגיע לרכב אותו החנה בסמוך ומשם נסעו למוקד הרפואי. בחקירתו הנגדית ציין ש. כי המרחק בין הקיוסק לבין היציאה לחוף קצר מאוד, מטרים ספורים (עמוד 18 שורה 17). ש. מסר כי לא היה כל מכשול או גדר בכניסה לחוף (עמוד 17 שורות 9-12 ועמוד 18 שורה 23) ולא ראה כל סימון של שטח עבודה (עמוד 17 שורה 22). ש. הסביר כי לא ניסה לאתר את המיקום המדויק בו אירעה התאונה מכיוון שהתרכז בניסיון לסייע לאחיו הפצוע: "כשאני הגעתי נכנסתי דרך הקיוסק... ראיתי את אח שלי שרוע על הרצפה עם כאבים מאוד חזקים, שהוא לא יכול לעמוד על הרגליים שלו. מה שעניין אותי באותו הרגע, לקחת אותו, להרים אותו, להיכנס איתו לקופת חולים... נכנסתי וראיתי את אח שלי מוטל קדימה... ראיתי את אח שלי, לא עניין אותי שום דבר אותו רגע, לא בחנתי שום דבר, פשוט אח שלי עם כאבים ואמר לי שהוא נפל, להרים אותו ולפנות אותו... אותו רגע חשבתי שנקע את הרגל או שבר את הרגל. אותו רגע רציתי לפנות אותו לגורם מקצועי שיעשו צילום" (עמוד 18 שורות 9-30). בחקירתו הנגדית המשיך ש. והסביר שחומרת המצב התבררה רק לאחר כמה ימים, והתרשמתי כי הוא לא מבין מדוע היה מצופה ממנו לחזור לחוף הים, לאתר ולצלם את המיקום המדויק של התאונה. אני רואה בדברים אלו גרסה אותנטית וסבירה ואני מקבלת אותה במלואה. מעבר לנדרש אציין כי מאחר ולשיטת הנתבעות עבדו במקום מדי יום, והתמונות שצורפו לתצהיר מהנדס הקבלן ממחישות את השינויים המשמעותיים במראה האזור בחלוף מספר ימים, יש להניח שגם אם ש. היה חוזר למקום לאחר תקופה קצרה, לא היה יכול לאתר ולתעד את המפגע שגרם לפציעת התובע.

שלישית, חבר של התובע (להלן: מוטי) הוזעק אף הוא על ידי התובע לאחר התאונה. מוטי מסר כי התובע התקשר אליו לטלפון האישי, ולא יכול היה לענות באותו רגע, וכאשר ניסה לחזור לתובע ש. ענה לשיחה ומסר כי הם בדרך לקופת החולים. מוטי ציין כי מיהר לקופת החולים, שם ראה את התובע צורח ונאנק מכאבים עזים (סעיפים 5-6 לתצהירו). בחקירתו הנגדית מסר מוטי כי כאשר שוחח עם ש., מספר דקות לאחר שהתובע ניסה ליצור איתו קשר, מסר לו ש. כי התובע נפל וכנראה שבר את הרגל (עמוד 21 שורות 14-15). דברים אלו מהווים תמיכה נוספת לאירוע התאונה ולנסיבותיה, מטעם עד אובייקטיבי שאין לו עניין בתוצאות ההליך.

עדותו של מוטי תאמה את עדותו של ש. באופן מובהק, לרבות התיאור של ההסבר שקיבלו מהרופא באשר לאופי הפציעה; המידה החריגה של צעקות הכאב של התובע בקופת החולים; והבקשה כי יפנו את התובע מהמקום בשל צעקותיו. דברים אלו, שלא מצאו ביטוי בתצהירי העדות מחזקים את מהימנות העדים בשל ההתאמה בגרסאות בעניינים אלו.

6.לעניין הפער בין תיאור המקרה כפי שנמסר על ידי התובע לבין המופיע בתיעוד הרפואי, הסבירו התובע, ש. ומוטי, שהתובע, בשל כאביו העזים, כלל לא שוחח עם הרופאים וכי המידע נימסר על ידם. לפיכך, שינויים קלים בגרסה, שכולם מדברים על נפילה, לא ייזקפו לחובת התובע. מכל מקום, גם אם יש סתירות קלות בעניין זה, עדיין הצליח התובע להרים את נטל השכנוע המוטל עליו להוכיח את אירוע התאונה ונסיבותיה.

7.לסיכום עניין זה, אני קובעת כי התובע נכנס לחוף הים ללא כל מניעה או מכשול, יצא מהחוף לכיוון חוף סמוך, משם עלה על דק מעץ ותוך כדי הליכתו על הדק נפל בשל התפרקות של אחת הקורות, ונפגע ברגלו.

האחריות

8.אקדים סוף דבר לראשיתו, ואציין כי בנסיבות מקרה זה מצאתי כי לכל אחת מהנתבעות קיימת אחריות מסוימת לאירוע ולתוצאותיו, בשיעורים שונים, כפי שיפורט להלן.

רשלנות הקבלן

9.חובת הזהירות של מבצע עבודות בנייה כלפי המגיעים למקום נקבע פעמים רבות בפסיקה.

כך למשל, בית המשפט העליון ע"א 6332/15 צלאח נ' עדוי (23.11.2017) קבע (בפסקה 11) כי "על פני הדברים התשובה ברורה: העדרו של מעקה או אמצעי בטיחות אחר, המונע נפילה מגרם מדרגות, עולה לכדי התרשלות. סטנדרט הזהירות המוטל על בעל מבנה סביר, או על הקבלן הסביר המבצע בו עבודות בינוי, כולל גם דאגה לאמצעי בטיחות מתאימים ביחס למִפגעים המועדים לפורענות... ברי כי גם בעת בניית מבנים כגון גרמי מדרגות יש לנקוט אמצעי זהירות כלשהם. יתכן שבמקרה ספציפי לא תהא חובה לנקוט דווקא אמצעי כזה או אחר, אך באפס מעשה ודאי לא סגי. לפיכך הקביעה כי המערער נפגע כתוצאה מהתרשלות אין פירושה כי הייתה חובה לקבוע מעקה דווקא. כאמור, רזולוציה פרטנית כזו היא גם שאלה שבמומחיות, ומומחה לא הובא. אך לנוכח הקביעה כי המדרגות לא גודרו באמצעות מעקה, ובהתחשב בכך שהמשיבים לא הציגו ולו בדל ראיה בדבר אמצעי זהירות אחר שננקט – יש להכריע את הכף לחובתם בנסיבות העניין..."

10.אין חולק כי הקבלן היה האחראי על מקום ביצוע העבודות, במועד התאונה, לכל הפחות, ביחד עם אחרים. מטעם הקבלן הגיע עד יחיד, מהנדס בחברה, שמסר כי אינו יודע דבר אודות נסיבות התאונה. העד לא ציין שהיה במקום ביום התאונה ובשעה בה ארעה, אולם מחקירתו עלה כי שעות העבודה במקום היו בכל יום עד 15:00-16:00 (עמוד 29 שורה 13). הקבלן לא דאג לזמן כעד מטעמו גורם כלשהו שהיה באזור החוף בשעה בה היתה התאונה. לא נטען כי נעשה ניסיון לאתר גורם כזה, או כי לא היו עובדים, מפקחים או בעלי עסקים באותה שעה בחוף הים.

11.מהנדס הקבלן צירף 4 תמונות (אחת צורפה פעמיים) הממחישות לשיטתו "כי קטעי הטיילת שהיו תחת עבודות היו סגורים למעבר" (סעיף 11 לתצהירו). עיון בתמונות שצורפו מעלה כי אין כל אינדיקציה לסגירת המעבר לאזור ביצוע העבודות אלא להיפך.

בתמונה שצולמה שנושאת תאריך 08.06.17 (12 ימים לפני התאונה מושא הליך זה) נראה דק החצוי לשני גבהים שונים, כאשר הגדר היחידה הנראית בתמונה היא זו החוצצת בין הכביש לבין חוף הים. אני מקבלת, בנוגע לתמונה זו, את טענתו של מר בלנק

גדר איסכורית הנמצאת בצד הרחוק של התמונה, ככל הנראה מפרידה בין חוף ארגמן לבין חוף הקצינים;

בתמונה שנושאת תאריך 18.06.17 (יומיים לפני התאונה) ניתן להבחין במספר מתרחצים ומטיילים במקום, חלקם בסמוך לקו המים ומקצתם יושבים על דק העץ. לא ניתן להבחין בתמונה זו בכל סוג של גדר או מחסום;

בתמונה שנושאת תאריך 21.06.17 (למחרת התאונה) נראה דק עץ ארוך שנחזה להיות שלם ותקין כאשר בניצב לו משני צדדיו, בנקודה מסוימת אחת, מוצבת גדר: הגדר מגיעה עד לדק, שם היא נגמרת, וגדר אחרת ממשיכה מעברו השני של הדק. ההתרשמות מעיון בתמונה היא שהעוברים במקום מכוונים ללכת על הדק שכן משטחי החול משני צדדיו חסומים. לא נראה כל שער לרוחב הדק או כל אמצעי אחר שהוזז ממקומו בסמוך לפני צילום התמונה;

בתמונה נוספת הנושאת תאריך 27.06.17 (שבוע לאחר התאונה) ניתן להבחין באותה גדר איסכורית באותו מקום בדיוק ושוב, לא נראה כי מדובר בגדר התוחמת אתר בניה. לא ניתן להבחין בשלטים על גבי הגדר או בשילוט אחר כלשהו, על אף שניתן לראות בתמונה זו את פעולתם של העובדים במקום.

12.במהלך חקירתו הנגדית הסביר מהנדס הקבלן כי האזור לא היה סגור, אלא נפתח באופן חלקי וכי אנשים נכנסו למקום הן במהלך שעות העבודה והן אחרי שעות העבודה (עמוד 40 שורות 9-16). המהנדס מסר כי נתנו למבקרים להישאר בחוף, גם בזמן ביצוע העבודות בפועל, בשעות העבודה, ולדבריו "אני לא יכול למנוע את זה" (שם, שורה 18). כאשר נשאל המהנדס אם הוא מדווח על בואם של מבקרים לחוף הים בתחום אתר העבודה, מסר כי "יש מנהל פרויקט ויש מפקח. אני קבלן. יש חברת ניהול ופיקוח מלמעלה והם יום יום נמצאים" (שם, שורה 24).

13.המהנדס מסר כי הוא נוהג לצלם את מקום ביצוע העבודות באופן תדיר ולשאלתי באשר למספר התמונות שצולמו בשנת 2017 מסר כי יש לו יותר ממאות תמונות, וגם סרטונים (עמוד 35 שורות 1-4). לא ברור מדוע בחר הקבלן לצרף לתצהיר העד מטעמו 4 תמונות בלבד אשר מהן ניתן ללמוד על ביקור של אזרחים בחוף הים, גם בשעות העבודה, כאשר קיימות מאות תמונות וסרטונים שהיו יכולים להמחיש בצורה טובה ביותר את אותם גדרות אשר נטען שהיו מוצבות במקום. חרף טענת הקבלן כי אתר העבודות היה מגודר, הוא נמנע מלהגיש ראיה או להביא עדות של המפקחים ואנשי הבטיחות האחרים במקום, לתמיכה בטענה זו, על אף שמדובר באנשים שבשליטתם, או בשליטת העיריה.

הלכה היא, כי "ככלל, אי העדת עד רלוונטי יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו" [ע"א 641/87, קלוגר נ. החברה הישראלית לטרקטורים וציוד בע"מ, פ"ד מד(1) 239, 245 (1990), וכן ע"א 548/78, שרון נ. לוי, פ"ד לה(1)736 (1980)], וכי "מעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שהיא בהישג ידו ואין לכך הסבר סביר – ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה הייתה פועלת כנגדו" [ע"א 55/89, קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ. טלקאר חברה בע"מ, מ"ד (4)595, 602 (1990)].

14.המסקנה היא, וכך גם ציינתי לאחר שמיעת עדות המהנדס, כי הנוגעים בדבר ידעו שנכנסים אנשים לחוף הים באזור עבודות הבניה ולא מנעו את הכניסה, וזאת גם לפני מועד אירוע התאונה, כפי שעולה מהתמונה מיום 18.06.17, יומיים בלבד לפני פציעתו של התובע.

לא היתה כל מניעה כי יוצבו שלטים גדולים בסמוך לדק, בתחום החוף עצמו, שהכתוב בהם פונה לכל הכיוונים. ביצוע שילוט כזה, בעלות כספית שאינה משמעותית, היה מאפשר קריאת תוכנם על ידי מי שמתקרב לאזור אשר לשיטת הנתבעות, מהווה "אתר בנייה".

מכאן, כי הקבלן יכול וצריך היה לצפות שאנשים ייכנסו לתחום אתר העבודה, יעלו על הדק ויסתובבו במתחם כולו, וכי לא נעשה דבר כדי למנוע את הסיכונים האינהרנטיים הקיימים בסביבת אתר עבודה. מחדל זה מהווה סטייה מנורמת התנהלות סבירה של קבלן המבצע עבודות בניה. בשל כך, אני קובעת כי הקבלן הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו ונושא באחריות כלפי התובע בשל רשלנותו.

רשלנות העירייה

15. כדי לקבוע כי העירייה אחראית כלפי התובע, יש לבחון אם העירייה חבה בחובת זהירות כללית וקונקרטית כלפי התובע, אם הפרה את חובתה זו ואם יש קשר בין הפרת החובה לבין האירוע. ככל שייקבע קיומה של אחריות, יהיה צורך להמשיך ולקבוע אם יש לתובע אשם תורם ואת שיעורו, או אם זה עולה כדי ניתוק הקשר הסיבתי בין הפרת חובת הזהירות של הנתבעת, לבין התרחשות הנזק.

כפי שנקבע לא פעם, על עירייה מוטלת חובת זהירות כללית כלפי כל המשתמשים בשטח הציבורי שבתחום שיפוטה (ראו: סעיפים 235-249 לפקודת העיריות [נוסח חדש]). בהעדר כל שילוט הכוונה או הסברה, צריכה העירייה לצפות כי המשתמשים ייכנסו למקום ציבורי, ויעשו שימוש במתקניו, ויעברו על השבילים הנחזים להיות למעבר הולכי הרגל. לפיכך, קיימת גם חובת זהירות קונקרטית עקרונית [ראו, ככל שהדבר דרוש: ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113 (1982)].

16.מטעם העירייה התייצב עד אחד בלבד, אשר שימש כבקר עבור העירייה, ועבר במקום התאונה מדי בוקר בדרכו מביתו לכיוון מקום עבודתו. העד, מר בלנק, טען אף הוא – בדומה למהנדס – כי בכל הזמנים שבהם התבצעו עבודות בטיילת, הוצבו גדרות למניעת מעבר בשטח העבודה (סעיף 5 לתצהירו).

כאמור לעיל, למרות שהובאו תמונות וניתן היה להביא רבות נוספות, לא מצאה לנכון העירייה להגיש אסמכתאות כלשהן לתמיכה בטענה זו. לא הוגשו יומני עבודה, לא זומנו ממוני הבטיחות במקום, מנהל העבודה של הקבלן או הגורם המפקח הנוסף במקום, אשר על פי הנטען, שהו באתר העבודה מדי יום, במהלך כל היום.

17.במהלך חקירתו הנגדית של מר בלנק, התברר כי העירייה פינתה בעלי עסקים ממקום ביצוע עבודות הבניה, ואולם, לא הובאה אסמכתא לטענה זו, שהיתה יכולה לתמוך בגישה לפיה מדובר במקום שנחזה להיות אתר בניה (עמוד 30 שורות 11-17, וכן עמוד 32 שורות 18-19). מר בלנק ציין כי הפקחים מטעם העירייה נמצאים כל הזמן (עמוד 29 שורה 24), ואישר כי חשש שאנשים פרצו את הגדרות שנועדו למניעת מעבר והתריע על כך בפני הקבלן והמפקח (עמוד 29 שורה 28 עד עמוד 30 שורה 5).

העד לא דאג להציג אסמכתאות כלשהן לדברים אלו, אולם עולה מהם, כי העירייה היתה יכולה – ולמצער היתה צריכה – לצפות שאנשים ייכנסו למקום ביצוע העבודות על אף הגדרות שנטען כי הוצבו במקום (טענה שלא הוכחה).

מר בלנק טען כי הריבועים שנצפים על הגדר בתמונה שנושאת תאריך 21.06.17 - בה נראית גדר לאורך הכביש, עם צלע נוספת לכיוון החוף – הם שלטים המזהירים ואוסרים על הכניסה לחוף, כאשר כל השלטים למעט אחד, נמצאים על הגדר הסמוכה לכביש (עמוד 25, שורתו 19-27). לא הוצגה תמונה על בסיסה ניתן לקבוע אם אותם ריבועים על הגדר הם שלטי אזהרה, או מה כתוב בהם, ועם זאת, אני מקבלת את טענת העד כסבירה, שכן לא ניתן הסבר אחר לשלטים שעל הגדר. על אף האמור, אזכיר כי מדובר בגדר שלא הוכח מיקומה והיקפה, ובשילוט שלא נראה גדול במיוחד, שרובו המכריע בצד הכביש. כלל לא ברור אם ניתן לקרוא את השלטים מהכיוון ממנו הגיע התובע, או ממקום כניסתם של המבקרים האחרים בחוף.

נוסף על כך, כאמור לעיל, הגדר ככל הנראה לא היתה רציפה, והשלטים (המעטים והקטנים) שהיו רק בהיקף החיצוני של הגדר לא מנעו כניסת מבקרים לאזור החוף בכלל, וכניסה מכיוון המים בפרט.

בחקירתו החוזרת, הוצגה בפני מר בלנק התמונה שנושאת תאריך 21.06.17, בה לא נראה שער לרוחב הדק. מר בלנק התייחס לעניין זה ומסר כי "זה שלב במהלך ביצוע ההכנה, מתכוננים לקראת הפתיחה של החוף שנפתח באוגוסט והתחילו לבנות פה את הגדר שחוצה בעצם את החוף לשניים. בהמשך זה לא נפתח בלי שער באמצע..." (עמוד 32 שורות 22-23). מדברים אלה עולה כי ביום התאונה, יום לפני צילום תמונה זו, לא היה כל שער או מחסום אחר לרוחב הדק שמנע את המעבר בו.

בשים לב לכלל הנסיבות כפי שפורטו, לא ניתן לקבל את גישתו של מר בלנק כי האנשים שנכנסו לחוף בפתיחת ביצוע העבודות "פרצו לאתר בניה" (עמוד 28 שורה 30).

18.כפי שנקבע בנוגע לקבלן, גם העירייה נמנעה מהבאת עדים וראיות שהיו בחזקתה ומכאן אין לי אלא להסיק כי עדים וראיות אלו היו פועלים לחובתה.

אשר על כן, אני קובעת כי העירייה הפרה את חובתה להגן על שלומם של המבקרים בחוף הים בתקופת ביצוע העבודות והתרשלה כלפי התובע.

חלוקת האחריות

19.הנתבעות כולן גרמו יחד לנזק אחד, שלא ניתן לחלוקה ועל כן, הן אחראיות ביחד ולחוד לפיצוי התובע בגין מלוא נזקיו, אולם יש לחלק את מידת ההשתתפות של כל אחת מהן בתשלום הפיצוי, במישור היחסים בין הנתבעות לבין עצמן, בשים לב למידת התרומה של כל אחת לנזק והאשמה המוסרית שבהתנהלותה [ראו למשל: ע"א 10078/03 שתיל נ' מקורות חברת מים בע"מ, פ"ד סב (1) 803 (2007); ע"א 8199/01, עיזבון מירו נ' מירו, פ"ד נז(2) 785 795-796 (2003); ע"א 7436/12 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' ב.י.מ חברה לבניה בע"מ (06.07.2017)].

בת"א (מחוזי חי') 3447-07-12, עיזבון הייב נ' מדינת ישראל (17.04.2019), נקבע, לעניין חלוקת אחריות במקרה של תקיפה קשה של תלמיד בחצר בית הספר שהביא למותו (בפסקה 136) כך: "האחריות המוטלת על הנתבעים, גרמה נזק בלתי ניתן לחלוקה, ועל כן יש להורות כי הנזק ישולם ביחד ולחוד, כאשר החלוקה בין הנתבעים, בינם ובין עצמם, תיקבע לפי מידת האשם המוסרי אשר יש לייחס לכל אחד מהמעוולים, הזכאים להשתתפות ולשיפוי מלא ביניהם".

20.לפיכך, הנתבעות 1 ו-3 אחראיות כלפי התובע בגין מלוא נזקיו, ביחד ולחוד.

באשר לחלוקה בין הנתבעות, שקלתי את מידת האשמה החלה על כל אחד מהצדדים, ומצאתי לחלק את האחריות ביניהן באופן הבא: הנתבעת 1 (העירייה), כגורם מפקח, תישא באחריות בשיעור של 30%, והנתבעת 3 (הקבלן), שהיא מונע הנזק הטוב ביותר והאחראית לביצוע העבודות, תישא ב- 70% מהאחריות לאירוע ולתוצאותיו.

אשם תורם

21.בע"א 316/75 שור נ' מדינת ישראל (משרד העבודה, מחלקת עבודות ציבוריות, נצרת), פ"ד לא(1) 299 (1976) נקבע כי "שאלה שניה ונפרדת היא מהו המבחן שעל-פיו יש להכריע כאשר מבקשים לחלק את האחריות בין המזיק לבין הניזוק הנושא באשם-התורם. מקובל עלינו, כי יש להכריע בחלוקה זו על-פי המבחן של "מידת האשמה"... הווה אומר, בית-המשפט מציב את מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה, כדי להשוות ולהעריך, מבחינת האשמה המוסרית, את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד. בתהליך בדיקה זה מתגבשות מסקנותיו של בית-המשפט לגבי "מידת אחריותו של התובע לנזק", כלשון סעיף 68(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], על-פיה רשאי בית-המשפט לקבוע אותה מידת הפחתה בשיעור אחריותו של המזיק, כפי שהוא מוצא אותה לנכונה ולצודקת... מידת האשמה המוסרית עולה בעיקרה מתוך הבחינה של ההתנהגות של הנוגעים בדבר במקרה הקונקרטי אשר נדון בפני הערכאה השיפוטית... אך יקרה לא אחת, כי לצורך הערכת מידתה ומשקלה של האשמה המוסרית ייזקק בית-המשפט גם למבחן חיצוני, המפנה אל רמתו של האדם הסביר... בחינה כמתואר איננה בגדר מלאכה שיסודותיה במדע המדוייק, אלא היא מושתתת בהכרח על שקילתו של הנכון והצודק, לפי מיטב הערכתו ושיקולו של בית-המשפט, לאור נסיבותיו של כל מקרה ומקרה..."

במקרה דנן, כפי שפורט לעיל לא הוכח כי היה שילוט ראוי ומספיק במקום, גידור או כל אמצעי אחר שיש בו כדי להתריע בפני התובע על קיומה של סכנה. בתמונות שצורפו לתצהיר מהנדס הקבלן נראה משטח ההליכה כשהוא שלם על פניו, ונחזה להיות בטוח להליכה עליו.

עם זאת, נראה כי התובע, אדם בגיר ונורמטיבי, נכנס לחוף הים בדרך אחת, ויצא בדרך אחרת, מבלי לבחון או לתת את דעתו לשאלה אם דרך זו ראויה או מתאימה. התרשמתי כי מדובר במקום המוכר לתובע, הנוהג להגיע לחוף מידי שבוע, כך שבוודאי היה מודע לשילוט הקיים – אף אם הוצב בעיקר בסמוך לכביש – המעיד על ביצוע עבודות בנייה בטיילת.

לאחר שנתתי דעתי למכלול הנסיבות, אני קובעת כי ראוי להטיל על התובע אשם תורם בשיעור של 20% לאירוע ותוצאותיו.

נזקי התובע

הנכות הרפואית

22.בשל פער בין חוות הדעת שהוגשו על ידי הצדדים, מונה מומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה, פרופ' ישראל דודקביץ', אשר קבע כי כתוצאה מהתאונה מושא הליך זה, נותרה לתובע נכות בשיעור של 20% בשל מצב שלאחר שבר בעקב והגבלת תנועה במפרק הרגל. המומחה קבע כי הצלקת משתלבת בצבע העור ואינה רגישה, ועל כן לא נותרה בגינה נכות.

הצדדים לא ביקשו לחקור את מומחה בית המשפט ומכאן, שאינם חולקים על שיעור הנכות שקבע מומחה בית המשפט והתוצאה היא, כי הנכות הרפואית שנגרמה לתובע בגין תאונה זו היא בשיעור של 20%.

הנכות התפקודית

23.הלכה היא, כי הנכות התפקודית נקבעת בידי בית המשפט על-יסוד מכלול הראיות והנסיבות שלפניו. הנכות הרפואית משקפת בדרך כלל את מידת הפגיעה בכושר התפקוד, אולם על בית המשפט לבחון את השפעת הנכות הרפואית על הנפגע שלפניו. במסגרת זו, בית המשפט ישקול את היקפה, אופייה ומיקומה של הפגיעה שנגרמה, את השפעת הנכות על מקצועו של הנפגע, ויתחשב בגילו, בהשכלתו ובמכלול כישוריו, עת נקבעת הנכות התפקודית.

ככלל, יש לקבוע שיעור הנכות התפקודית כגובה הנכות הרפואית.

בע"א 3049/93‏, גירוגיסיאן נ' רמזי, פ''ד נב(3)792 (1995) (להלן: הלכת גירוגיסיאן), נדון עניינה של עובדת ניקיון עם נכות רפואית אורתופדית של 15% בגין פגיעה בברך + 10% בגין פגיעה במרפק. נפסק שם (בפסקה 8, עמ' 799): "בדרך-כלל, הנכות הרפואית משקפת אל נכון גם את מידת הפגיעה בכושר התפקוד... אך לא תמיד כך. לעתים, הנכות התפקודית - דהיינו מידת ההגבלה של פעולות התובע עקב נכותו - אינה זהה לנכות הרפואית... נכות תפקודית, אשר באה להצביע על הפרעה בתפקודו של מי שנפגע גופנית, יכולה אפוא להיות זהה או דומה לנכות הרפואית, וכך בהרבה מקרים. אך היא יכולה להיות גם שונה ממנה."

24.אני סבורה כי בשים לב לאופי הנכות, הגורמת להפרעה בעמידה ממושכת ובהליכה, ומכאן, בכל פעולה הדורשת תנועות, מאמץ או הפעלת משקל ממשי על הרגל הפגועה, ישנה השלכה ממשית לכך על תפקודו הכללי של התובע.

התובע סיים 12 שנת לימוד, ולפני התאונה עבד כסדרן ואחראי על ניקיונה של ישיבה. אין לתובע הכשרה מקצועית או השכלה אקדמאית. אני קובעת כי הנכות שנקבעה בתחום האורתופדי – שהיא מטבעה בעלת משמעות תפקודית – פוגעת באופן ממשי בתפקודו הכללי של התובע.

25.במכלול השיקולים מצאתי כי יש בענייננו לקבוע את נכותו התפקודית של התובע בשיעור זהה לנכות הרפואית, קרי, בשיעור של 20%.

הפגיעה בכושר ההשתכרות

26.הפגיעה בכושר ההשתכרות אינה בהכרח זהה לנכות התפקודית.

כפי שנקבע בהלכת גירוגיסיאן (עמ' 801): "יש, כמובן, חשיבות למידת ההשפעה של הנכות על יכולתו של התובע להמשיך לעבוד במקצועו, ובקביעת הפסד כושר ההשתכרות יינתן לכך ביטוי. ראוי אף להביא בפני בית-המשפט ראיות למידת ההשפעה של הנכות הרפואית על יכולת התפקוד בעבודות מסוימות, כולל בעבודות הקשורות במקצועו של התובע. הדבר עשוי לסייע לבית-המשפט להחליט עד כמה הנכות התפקודית שנגרמה לתובע עלולה להגביל אותו בעבודתו. אך רצוי שנדבר בפסקי-דין בשפה אחת. וכשמזכירים "נכות תפקודית" כוונת האמירה תהיה אחת, דהיינו מידת ההשפעה של הנכות על התפקוד בדרך-כלל. למידת השפעתה על כושר השתכרותו של התובע המסוים יינתן ביטוי. אך זה לא ייכלל במסגרת המונח "נכות תפקודית", לבל ניתפס לטעות בהבנת כוונת "הנכות התפקודית" שאותה מציינים."

27. בשים לב למקצועו, להעדר הכשרה או השכלה גבוהה, בהתחשב בסוג העבודה שביצע ומבצע התובע (הן לפני התאונה והן אחריה) ובאופי הנכות, אני קובעת כי הפגיעה בכושר ההשתכרות שנגרמה לתובע היא בשיעור הנכות הרפואית והתפקודית, קרי, בשיעור של 20%.

בסיס השכר

28.התובע עבד בעבודה בהיקף חלקי לפני התאונה, ברשת "אל המעיין", בשכר של 1,326 ₪ לחודש. כשנה לאחר התאונה החל התובע לעבוד – בנוסף לעבודתו הקודמת – ככורך במשרה מלאה בבית דפוס.

התובע טען כי סיכם עם בעל בית הדפוס שיחל בעבודה בחודש אוגוסט 2017, כעובד בסידור והעברת סחורה בין העובדים, אולם עקב התאונה המשיך בעבודתו במקום העבודה הקודם, והחל לעבוד בבית הדפוס באיחור של כמעט שנה (סעיף 21 לתצהירו). מר דני אלכתב, מעבידו של התובע, אישר את הדברים וציין בתצהירו כי תחילת עבודתו של התובע נדחתה לשנה מאוחר יותר והוא החל לעבוד בבית הדפוס בחודש יוני 2018, במשרה חלקית.

מר אלכתב הצהיר כי עבור משרה מלאה, יכול היה התובע להשתכר 9,000 ₪ כשכר התחלתי (סעיף 3 לתצהירו), אולם, כפי שהתברר בחקירתו הנגדית, התובע עובד במשרה מלאה ולא במשרה חלקית. בדיקת תלושי השכר שניתנו לתובע עבור עבודתו בבית הדפוס, החל מתחילת עבודתו במקום, מעלה כי התובע עובד במשרה מלאה וכי שכרו נותר קבוע בכל תקופת עבודתו (לפחות עד חודש 12/19, אליו מתייחס תלוש השכר האחרון שצורף). אף אם המעביד רצה לתת לתובע מטלות נוספות כדי "לחסוך" עבודה של עובד נוסף, במסגרת שעות נוספות, אין בכך כדי להעיד כי משאלת לב זו היתה יוצאת אל הפועל, ולפיכך, אינני נותנת כל משקל לאפשרות תיאורטית זו. מעבר לכך, התובע המשיך כל העת לעבוד במקביל במקום עבודתו הקודם, ואם היה מבצע שעות נוספות בבית הדפוס, הדבר עשוי היה לצמצם במקביל את הכנסתו הנוספת.

29.בחודשים 3-12/19 השתכר התובע 5,300 ₪ לחודש בבית הדפוס, ו- 1,326 ₪ ב"אל המעיין", וסה"כ, 6,626 ₪ לחודש. בהתאם לכך, אני מעמידה את בסיס השכר של התובע, לצורך תחשיב זה, על סכום חודשי של 6,626 ₪.

חישוב הנזק

הפסדי שכר

30.לאחר התאונה היה התובע באי-כושר מלא לעבודה, על פי קביעת מומחה בית המשפט, למשך 4 חודשים, ובתקופה של 4 חודשים נוספים, היתה נכותו התפקודית הזמנית בשיעור של 40%. כאמור, על פי הנטען – והדבר לא נסתר – היה התובע מתחיל בעבודתו בבית הדפוס, אלמלא התאונה, בחודש אוגוסט 2017. לא ניתן הסבר מדוע לא החל התובע לעבוד בעבודה ככורך, עבודה המתבצעת בישיבה, בתוך תוקפת אי-הכושר, או לכל הפחות, בתום תקופת הנכות הזמנית (ששיעורה משמעותי), קרי, בחודש מרץ 2018.

בשים לב לנסיבות המקרה ולאמור לעיל, מצאתי לחשב את הפסדי התובע בתקופת אי-הכושר על ההפסד בפועל. בהמשך, ועד תחילת עבודתו בבית הדפוס, יחושבו הפסדי התובע בהתאם לשיעור נכותו.

בחודש 6/17 לא נגרע משכרו של התובע. בחודש 7/17 נגרם לתובע הפסד שכר של 1,326 ₪. בחודשים 8-10/17 נגרם לתובע הפסד בסך מלוא שכרו משני מקומות העבודה, קרי, הפסד שכר של 6,626 ₪ לחודש וסה"כ למשך 3 חודשים 19,878 ₪.

עבור 4 חודשים נוספים (11/17 עד 2/18) אני קובעת לתובע פיצוי בשיעור של 40% משכרו הכולל האפשרי, משני מקומות העבודה, דהיינו, 2,650 ₪ לחודש, ומכאן שהפיצוי המגיע לו עבור תקופה זו הוא בסכום של 10,600 ₪.

עבור 4 חודשים נוספים, עד תחילת עבודת התובע בבית הדפוס, יחושבו הפסדיו לפי 20% כשיעור נכותו, דהיינו, 1,325 ₪ לחודש, ובסה"כ 5,300 ₪.

בגין התקופה שמאז תחילת עבודתו של התובע בבית הדפוס, לא הוכח כי נגרם לו הפסד שכר בפועל. אזכיר, כי מדובר בנזק מיוחד הטעון הוכחה, וכי כאמור לעיל, לא ניתן לקבל את הצהרת המעביד שהתובע החל לעבוד במשרה חלקית ואילו עבד במשרה מלאה היה שכרו גבוה יותר.

31.התובע בתצהירו לא התייחס לעבודתו מאז פרצה מגיפת הקורונה, ולמרות שהתצהיר נחתם ביום 28.10.20, לא הזכיר התובע את יציאתו לחל"ת מהעבודה בבית הדפוס. עובדה זו נזכרה לראשונה בחקירתו הנגדית של מר אלכתב, על אף שלא מצא לנכון להזכיר עניין זה בתצהירו. בהעדר תלושי שכר (ולו לתקופה שעד להגשת תצהירו של התובע), לא אוכל לקבוע מהי תקופת החל"ת הרלבנטית, או כי נגרם לו הפסד שכר, בשים לב להטבות שניתנו לו על ידי המדינה. לפיכך, לא ייפסק לתובע פיצוי בגין תקופה זו.

סכום כל נזקי התובע בגין הפסדי שכר בעבר הוא של 37,104 ₪, ובשערוך להיום 39,000 ₪ (במעוגל).

32.על יסוד כלל הנתונים הרלבנטיים במקרה דנן, ובמיוחד העדר הכשרה והשכלה של ממש וגילו של התובע, יליד 10.04.74, מצאתי לנכון לערוך חישוב גלובלי של הפסדי השכר לעתיד, ולפסוק כ- 60% מהחישוב האריתמטי. חישוב אריתמטי של הפסדי השכר לעתיד בשים לב לבסיס השכר וגיל הפרישה, מביא לתוצאה של 239,341 ₪. בהתאם לכך, הפיצוי הכולל המגיע לתובע עבור הפסדי שכר בשנים אלו, מסתכם בסך של 144,000 ₪ (במעוגל).

33.עבור הפסד פנסיה יש לפצות את התובע לפי 12.5% מהפסד השכר הכולל שלו, קרי, 23,000 ₪ (במעוגל).

עזרת הזולת

34.אין חולק שהתובע לא העסיק עזרה בשכר. נתתי דעתי לגילו של התובע, לעובדה כי חרף גילו (47) הוא גר בבית הוריו וכי אביו נפטר, לשיעור הנכות הנובעת מהתאונה, לאופי הנכות, לתקופת אי-הכושר, לאופי הנכות ולשיעורה (אפנה בין היתר, לנתונים שפורטו בדיון על הנזק הבלתי ממוני).

מצאתי כי ראוי לפסוק לתובע פיצוי המבטא עזרה בהיקף של 2-3 שעות שבועיות, בממוצע, הן בעבר והן לעתיד. בהתאם, אני פוסקת לתובע פיצוי גלובלי בגין הצורך בעזרה, בעבר ולעתיד, בסכום של 120,000 ₪.

הוצאות רפואיות וניידות

35.התובע נפגע ברגלו, באופן שהוא מוגבל בעמידה והליכה. התובע מסר בתצהירו (סעיף 24) כי במשך כשנה נעזר בנסיעה במוניות או בהסעה על ידי בני משפחה וחברים, וכי כיום הוא משתמש ברכב של אחיו. דברים אלה לא נסתרו. בנוסף, לא מן הנמנע כי היו לתובע, ויהיו גם בעתיד, הוצאות מסוימות עבור משככי כאבים כפי שמסר (סעיף 25 לתצהירו), או בגין ביקורים אצל רופאים.

מנגד אציין, כי לא צורפו קבלות כלל, למרות שלכאורה, ולמצער בנוגע להוצאות הניידות, מדובר בסכומים שאינם זניחים.

לאחר ששקלתי את כלל הנתונים, מצאתי לנכון לפסוק לתובע בגין הוצאותיו, לעבר ובעתיד, סכום גלובלי של 40,000 ₪ עבור הוצאות ניידות, וסכום של 5,000 ₪ עבור הוצאות רפואיות ואחרות.

נזק בלתי ממוני

36.כפי שסוכמו הדברים בחוות דעת מומחה בית המשפט, התובע סבל משבר תוך מפרקי מרוסק בעצם העקב, וכאשר התאפשר הדבר, עבר ניתוח והשבר קובע בפלטה וברגים. התובע שוחרר לאחר הניתוח כשרגלו מגובסת, בהמשך טופל במגף הליכה, ונאסרה עליו הדרישה למשך 3-4 חודשים. התובע ביצע טיפולי פיזיותרפיה לצורך שיקומו. אני קובעת את הפיצוי המגיע לתובע בהתחשב בנתונים אלה, ובשיעור נכותו, בסכום של 90,000 ₪.

ניכוי גמלאות המל"ל

37.על פי המסמכים הרלבנטיים שצורפו לנספח 6 לתיק המוצגים של הנתבעת, קיבל התובע מהמוסד לביטוח לאומי, במסגרת גמלאות נכות כללית, סכום כולל של 14,227 ₪. לסכום זה יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה, כך שהסכום לניכוי עומד על 15,000 ₪ (במעוגל).

ב"כ התובע טען כי יש להפחית מהסכום המנוכה מהפיצוי את שכ"ט עו"ד שנדרש התובע לשלם עבור הטיפול בתביעתו מול המל"ל. על אף קיומן של דעות שונות בפסיקת הערכאות הדיוניות, ובכלל זה עמדתי שהבעתי בעניין אחר, מצאתי התייחסות של בית המשפט העליון בסוגיה זו, שיש בה כדי לחייב ולהכריע במחלוקת, וזאת אף אם הדברים נקבעו בשולי פסק הדין וללא דיון ענייני. כך נקבע בע"א 8326/12 כהן נ' עזבון טורוק (29.04.2013): "איני רואה מקום לפסיקת הוצאות בגין הליכי הגירושין שניהלה המערערת ולו בשל ריחוק הנזק, כמו גם אין מקום לפסיקת שכר טרחת עורך דין בגין הליכי המל"ל." [ההדגשה שלי – ר.ה.].

38.ריכוז סכומי הפיצויים:

סוף דבר

39.אני מחייבת את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובע פיצוי בסך כולל של 354,000 ₪.

40.באשר לשכ"ט עו"ד: מאחר שלא היו לנתבעות ראיות של ממש לתמיכה בעמדתן בנוגע לשאלת האחריות לאירוע, ובשים לב להימנעותן מהגשת כל הראיות וזימון עדים רלבנטיים, מוטב היה אילולא עמדו הנתבעות על טענותיהן בשאלת האחריות, תוך התמקדות בשאלת האשם התורם ובסוגיית הנזקים. נראה, כי במקרה כזה, ניתן היה להביא לסיום ההליך בשלב מוקדם הרבה יותר וייתכן שהיה מתייתר הצורך בישיבת ההוכחות ובדיון הנוסף שנקבע לצורך סיכומים. בשל התנהלות זו של הנתבעות, אני מוצאת כי יש לחייבן בשכ"ט עו"ד בשיעור העולה על זה שנקבע בכללי לשכת עורכי הדין לכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ), תש"ס-2000.

בהתאם, אני על הנתבעת לשלם לתובע סכום של שכ"ט עו"ד לפי 25% משיעור הפיצוי בצירוף מע"מ, קרי, סך 103,545 ₪.

41.התובע בחר להגיש את התביעה בבית המשפט ברחובות, שעה שהתאונה אירעה בעכו, והעדים – לרבות התובע עצמו – הגיעו מאזור עכו והצפון. אמנם, קיימת סמכות מקומית לבית משפט זה, בשל צירוף מבטחות הנתבעות בהליך, אולם החלטה זו גרמה להוצאות מיותרות לנתבעת, ובין היתר, הוצאות התייצבות עדיה.

בהקשר זה יוזכר כי בחוות דעת עקרונית קבעה נציבת תלונות הציבור על השופטים, כב' השופטת (בדימוס) טובה שטרסברג כהן, כי הסמכות המקומית המתאימה "עשויה למנוע בעיות, קשיים, תקלות, הוצאות, טרחה והטרחת בעלי דין ובאי כוחם ממקום מרוחק שלא לצורך" [ר': נציבות תלונות הציבור על השופטים, חוות דעת 11/07 העלאת נושא הסמכות המקומית ביוזמת בית המשפט (26 בנובמבר 2007); וכן: יששכר רוזן-צבי, הרפורמה בסדר הדין האזרחי: מורה נבוכים 89 (2021)]. במקרים המתאימים יכול והגשת תביעה במרוחק מהסמכות המקומית ה"טבעית" לדון במחלוקת אף תעלה כדי "פעולה בלתי מידתית לאופי הדיון, לעלותו או למורכבותו" כלשון תקנה 4 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות) ונראה כי אף ביחס לפסיקת ההוצאות המתאימות במצב דברים זה, על בית המשפט לאזן בין זכויות הצדדים ובין האינטרס הציבורי התומך בקיומו של דיון משפטי צודק, מהיר ויעיל תוך חיסכון במשאבי זמן ועלויות, כקבוע בתקנות 5 ו- 153(ג) לתקנות.

לפיכך, מצאתי לנכון להפחית את ההוצאות שנפסקות לטובת התובע. אני מחייבת את הנתבעות להשיב לתובע מחצית מהוצאות שנפסקו לעדיו עבור התייצבותם, בסך של 1,700 ₪, ללא תשלום עבור הוצאות התובע עצמו בגין ניהול ההליך והתייצבות לדיונים.

מעבר לכך, על הנתבעות להשיב לתובע את הוצאותיו עבור חוות הדעת מטעמו ועבור חלקו בשכר מומחה בית המשפט (בהתאם לחשבוניות מס שיוצגו ובשערוך להיום) ואגרת בית משפט ששולמה (כשהיא משוערכת להיום).

42. הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים, ולאחר מועד זה יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין, מהיום ועד התשלום בפועל.

זכות ערעור כחוק.

ניתן היום, כ"ז אייר תשפ"א, 09 מאי 2021, בהעדר הצדדים.