תמ"ש
בית משפט לעניני משפחה אשדוד
|
54844-03-21
25/05/2021
|
בפני השופטת:
עפרה גיא
|
| - נגד - |
תובע:
פ.מ
|
נתבע:
ה.מ
|
| פסק דין |
בפניי תביעה לפינוי הנתבע (אחי התובע) מהדירה המצויה ברחוב ... ב ... (להלן: "הדירה") וזאת בשים לב לצוואה אמם המנוחה של הצדדים.
רקע ועובדות שאינן במחלוקת
- התובע והנתבע אחים ולהם חמש אחיות, כאשר אחות נוספת ז"ל נפטרה במהלך שירותה הצבאי.
- אמם המנוחה של הצדדים נפטרה ביום 29/03/2019.
- בצוואתה מיום 9/7/2017 קבעה המנוחה כי מורישה רכושה ובכלל זה את הדירה לשבעת ילדיה. במסגרת החלוקה קבעה כי חלקו של התובע בדירה יהיה 46% ואילו חלקו של הנתבע יהיה 27% ממנה.
- בין היתר במסגרת סעיף 5 לצוואה קבעה כי:
"אני קובעת ומצווה כי לאחר פטירתי ימשיך פ (להלן התובע- הערה שלי, ע.ג), בני המתגורר עימי בדירה, להתגורר בדירה חמש שנים לאחר פטירתי ללא תמורה כלשהי ליתר הנהנים, ולאחר מכן תימכר הדירה ותמורתה תחולק בין הנהנים השונים על פי צוואה זו בהתאם לחלקים שפורטו על ידי לעיל לכל אחד מילדיי".
- ביום 14/01/2021 ניתן צו קיום לצוואה על ידי כבוד הרשם לענייני ירושה.
- התובע נאסר ושהה בכלא מיום 28/11/2018 ועד ליום 20/10/2020.
- אין מחלוקת כי בעת שהותו של התובע בכלא, נכנס הנתבע לדירה ועבר להתגורר עם האם המנוחה.
טענות התובע
- לטענת התובע הוא בעל זכות המגורים והשימוש הבלעדי בדירה.
- הוא קיבל את זכותו זו כתוצאה מצוואתה של אמו אשר נפטרה ביום 29/03/2019.
- זכות השימוש והמגורים שלו הן למשך חמש שנים על פי הצוואה והוא הבעלים של 46% בדירה.
- ביום 26/11/2018 החל לרצות עונש מאסר כאשר תוך כדי שהותו במאסר כאמור, נפטרה אמו. התובע סיים לרצות עונש המאסר ביום 20/10/2020 ואז לאחר שהגיע חזרה לדירה בה התגורר עם אמו, התברר לו כי אחיו, הנתבע, פלש לדירה, במקום להתגורר בדירתו החדשה אותה בחר להשכיר ולקבל דמי שכירות עבורה וזאת כאשר הוא פולש לדירת אחיו, הוא התובע וזאת על פי צוואה.
- לגישת התובע, מגורים משותפים אינם אפשריים נוכח התנהגות הנתבע.
- ניסיונות אחיות הצדדים להביאם לכדי פשרה בכך שהנתבע ישלם לתובע מחצית דמי השכירות בסך של 2,200 ₪, מחצית דמי השכירות ואתם מקבל עבור דירתו, לא צלחו.
- הנתבע ממשיך ומתגרה בתובע, שבר בקבוקים וגנב חפצים ובין הצדדים קרתה תקרית שהובילה לאלימות, הזמנת משטרה ואף מעצר ולמעשה הנתבע מנצל את המצוקה בה הוא נמצא על מנת לרמוס את הזכויות שהוענקו לו מתוקף צוואת אמו.
טענות הנתבע
- מנגד, טען הנתבע כי הוא מתגורר בדירה מאז שנת 2018 וזאת על פי רצון האם המנוחה. עוד הוסיף כי סייע לאם במהלך התקופה בה התגורר בדירה ולאחר פטירתה המשיך לגור בדירה על מנת לשמור על הדירה, לכבד את נשמת האם ועל פי רצון אחיותיו.
- הנתבע אף שיפץ את הדירה ועל אף שקיבל מפתחות דירתו, הוא התקשה לעזוב הדירה נוכח הסנטימנטים החזקים לאמו.
- בנובמבר 2019 השכיר דירתו לשנה. בנוסף, ועל פי בקשת התובע, אשר רצה שימשיך להתגורר עמו, השכיר דירתו לשנה נוספת עד ליום 31/11/2021.
- לגופן של טענות טען כי הדירה שייך לכלל האחים ולא לתובע בלבד. התובע אינו בעל הנכס.
- שם התובע הודגש בצוואה על מנת שיהיה לו היכן להתגורר אך אין בכך בכדי להעניק לו זכויות עודפות על אחיו.
- הדירה אף רשום עדיין על שמה של האם המנוחה ובפועל הוא שמשלם מלוא המיסים על הדירה.
דיון והכרעה
- בתיק התקיים דיון במעמד שני הצדדים. במסגרת הדיון נעשה ניסיון להביא הצדדים להסכמה, שכן התרשמתי ששני הצדדים מתקשים לדור יחד. למרבה הצער, הניסיון לא צלח.
- לגופה של התביעה, המחלוקת בין הצדדים היא מחלוקת פרשנית, שכן העובדות והנסיבות הקיימות ברורות, ידועות ומפורטות לעיל והמחלוקת כאמור הינה בשאלה אחת בלבד, האם על פי הצוואה ניתנה לתובע זכות מגורים בלעדית בדירה, כטענתו או שמא, אין בזכות המגורים שניתנה לו בכדי להגביל יורשים אחרים מלהתגורר יחד עמו בדירה, כטענת הנתבע.
- הוראות סעיף 54 (א) לחוק הירושה, התשכ"ה- 1965, שעניינן פירוש הצוואה, קובעות כי:
"מפרשים צוואה לפי אומד דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה, ובמידה ואינה משתמעת מתוכה- כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות".
בכל הנוגע לדרך הפרשנית שבה יש לפעול מקום בו קיימת מחלוקת באשר לכוונת המצווה, הרי שבע"א 7631/12 אמסטר נ' קרן קיימת לישראל, (עניין אמסטר) פורסם ביום 12/08/2015 בחן בית משפט עליון את העמדות השונות בפסיקה בהתייחס לפרשנות צוואה- פרשנות פנימית במובן המצומצם ופרשנות חיצונית במוצב הרחב והפנה לע"א 239/89 שרש נ' גלילי, פורסם ביום 16/3/1992 שם נקבע כי:
"ביסודה של הבחינה הפרשנית ה"פנימית" ניצבת ההנחה הלכאורית, שדברי המצווה מבטאים את כוונתו לאשורה. מהלכה הראשון של הבחינה הפרשנית מיועד אך לאשש, או להפריך, הנחת יסוד זו. מקום שהלשון ברורה ואינה לוקה באי בהירות או בדו משמעות, קל לאשש הנחה זו: צוואה שלשונה אינה מעוררת כל קושי, ראויה להתפרש "מתוכה", על פי משמעותן הפשוטה של מילות המצווה...ראוי להדגיש "הנחת היסוד היא, שהוראה בצוואה וביטוי מילולי המצוי בה, ראוי להם שיתפרשו לפי מובנם הלשוני הרגיל. רק מקום שמן ההקשר הניסוחי שבו משמש הביטוי בצוואה, או מן הדרך, בה משתלבת הוראת המצווה במרקם הכללי של הוראות הצוואה ונסיבות עריכתה הנלמדות מתוכה, אכן מתחייב, שהביטוי או ההוראה טעונים פירוש שונה, ניתן לסטות מן הפירוש המבוסס על משמעותן הפשוטה והרגילה של המצווה..."
הכוונה אם כן, היא כי בהתאם להלכה, בעת פירוש צוואה על בית משפט לנקוט בגישה "דו שלבית", תחילה עליו לפרש הצוואה מתוכה ורק אם לשון הצוואה מעוררת קושי, רק אז פונים לנסיבות חיצוניות.
ואילו פסיקה אחרת אליה הפנו בע"א אמסטר , היתה הגישה החד שלבית שנקבעה בע"א 1900/96 טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי, נ"ג (2) 817, 1999, שם נקט כבוד השופט אהרון ברק בגישה מרחיבה יותר ולפיה מצבים מיוחדים יצדיקו נקיטה פרשנית במובן הרחב תוך כדי התחקות אחר אומד דעתו של המצווה מעבר ללשון הצוואה. כלומר, באותם מצבים בהם תהא הצדקה לצאת מלשון הצוואה ולפנות לנסיבות חיצונית לה, תוך מתן מובן לצוואה, אף אם אין למובן זה קשר מילולי עם לשון הצוואה.
בעניין אמסטר, נחלקו הדעות באם יש להחיל בפרשנות צוואה את הגישה החד שלבית או הדו שלבית.
- כך או כך, נראה שבמקרה דנן, כל אחת מהגישות מובילה לכך שכוונת האם המנוחה היתה לדאוג תחילה לבנה התובע והוא יתגורר בה לבדו ואפרט.
- עיון בצוואה מלמד שהאם בחרה להעניק לתובע דווקא את האחוזים הרבים ביותר בדירה (46%) וזאת על פני יתר אחיו אשר קבלו אחוזים קטנים יותר בזכויות בדירה. האם בחרה ליתן לתובע כמעט מחצית הזכויות. עוד מצאתי כי האם המנוחה בחרה לציין באופן מפורש כי הבן התובע הוא זה שיתגורר בדירה בחמש שנים שנים לאחר פטירתה וזאת מבלי שישלם לאחיו תמורה כלשהי.
האם לא בחרה להעניק זכות שכזו לאף אחד מילדיה האחרים ונראה כי מכלל ההן ניתן להסיק את כלל הלאו.
- יתרה מזאת, אף הנסיבות החיצוניות של הצוואה מלמדות כי זו היתה כוונת האם המנוחה. אין מחלוקת כי התובע אינו "מסודר כלכלית" בניגוד לאחיו, אין לו נכסים ובעבר הוא נכנס ויוצא מבתי הכלא. בנוסף, ועל אף שלאם המנוחה שבעה ילדים ומתוכם שני בנים, היא בחרה להעניק דווקא לתובע 46% מהזכויות בדירה. בנסיבות אלו, אין לומר כי מדובר בהוראה שנולדה לחלל ריק אלא הוראה שממנה ניתן ללמוד כי מטרת האם המנוחה היתה לסייע לבנה שנמצא במצב כלכלי מורכב ביחס לאחיו האחרים ולהבטיח עד כמה שניתן את עתידו תוך כדי פגיעה מצומצמת בזכויות אחיו.
- בנוסף, נתתי דעתי לכך שהבן הנתבע התגורר תקופה מסוימת עם המנוחה לאחר שהתובע שהה בכלא והיא לא מצאה לנכון לשנות צוואתה כך שתכלול גם אותו. כך גם המנוחה סייעה לו ברכישת דירה אחרת, אותה הוא משכיר כיום .בנסיבות אלו, הפרשנות הראויה היא כי האם רצתה להגן בעיקר על בנה התובע שנכנס ויוצא מהכלא באופן תדיר.
- אשר לטענה כי לא ניתן למנוע מהנתבע להתגורר בדירה, אני קובעת כי דינה דחייה. המנוחה כאמור העניקה זכות מגורים ללא תמורה לתובע בלבד ולא לאף אחד מששת היורשים הנוספים. קבלת טענתו של הנתבע לפיה לא ניתן למנוע ממנו את המגורים בדירה יחד עם התובע תביא לסיכול רצון המנוחה שכן נוכח היחסים המורכבים והאלימים שקיימים בין האחים, התובע והנתבע, מבלי להידרש לסוגיית האשם העיקרי בכך, אינם יכולים לדור יחד וסביר שיהיה צורך בפינוי מי מהם מהדירה ולכן אני קובעת כי זכות המגורים של התובע גוברת על זכותו הקניינית של הנתבע בסך של 26% בדירה וכפופה לה למשך חמש שנים ממועד פטירת המנוחה.
- בנסיבות אלו ושעה שרצון המנוחה היה לדאוג לבנה התובע שאין לו נכסים נוספים ואין לו אלטרנטיבה אחרת פרט למגורים בדירה למשך חמש שנים ממועד פטירת המנוחה (וזאת בניגוד לנתבע שבבעלותו דירה אותה השכיר לאחרים), אני קובעת שהן לפי הפרשנות החד שלבית והן לפי הפרשנות הדו שלבית, רצון האם המנוחה הוא כי התובע יגור בגפו וללא הנתבע. משכך ואף אם התובע אינו הבעלים היחיד בדירה, די בכך בכדי להקנות לו זכויות מגורים למשך חמש שנים ממועד פטירת האם המנוחה בגפו וללא נוכחות הנתבע.
- יוער כי אין בזכות המגורים הבלעדית של התובע בכדי למנוע מאחיו לממש הדירה מקום בו יתברר כי אינו נושא בחשבונות הדירה וזאת על רקע הטענה לפיה הנתבע הוא זה שנושא בהוצאות המגורים בדירה. משכך, התובע חייב לשאת בכלל הוצאות המדור מהמועד בו יתגורר בגפו.
אשר על כן, אני מורה על פינוי של הנתבע מהדירה בתוך שבעה ימים. המזכירות תמציא העתק פסק הדין לעיונם של הצדדים.
בנסיבות העניין ושעה שאין מחלוקת כי הנתבע נשא בהוצאות הדירה, איני עושה צו להוצאות.
מותר לפרסום ללא פרטים מזהים.
מורה על סגירת התיק שבכותרת.
המזכירות תמציא את פסק הדין לעיון לצדדים.
ניתן היום, י"ד סיוון תשפ"א, 25 מאי 2021, בהעדר הצדדים.