פס"ד בעניין תביעה לסעד הצהרתי לזכויות התובעת במשק וביטול רישום זכויות על שם הנתבע במשק ועוד

תביעה לסעד הצהרתי לזכויות התובעת במשק וביטול רישום הזכויות על שם הנתבע במסגרתה תתברר השאלה האם הועברו הזכויות לידיו בנאמנות או במתנה, וכן תביעה לפינוי וסילוק יד אשר ידונו במאוחד.

1. המדובר בתובענה (תמ"ש 42979-09-17) שהגישה אם כנגד בנה, אחד משבעת ילדיה, במסגרתה התבקש בית המשפט להצהיר שהתובעת היא בעלת הזכויות של משק מס' 10 במושב XXX (ולהלן: "המשק") ועל ביטול הרישום של הנתבע כבעל הזכויות במשק ברשות מקרקעי ישראל (ולהלן: "רמ"י").

2. קדמה לתביעה זו תביעה שהגיש הנתבע 1 (כתובע) כנגד הנתבע 2, אחיו אלמוני, לפינוי וסילוק יד מהמשק (תמ"ש 1491-03-17).

למען הנוחות להלן תקרא האם – התובעת, הנתבע 1 (שהוא גם תובע) יקרא הנתבע, ואילו הנתבע 2 יקרא אלמוני.

הרקע הצריך לעניין:

3. בשנת 1950 קיבלו התובעת ובעלה XXX ז"ל מהאגודה השיתופית XXX את המשק וזכויותיהם נרשמו ברמ"י. לאחר פטירת בעלה ז"ל בשנת 1994 עברו כל הזכויות במשק על שם התובעת.

4. ביום 19.5.87 ביקשו התובעת ובעלה ז"ל לרשום את הנתבע כבן ממשיך וועד המושב אישר את בקשתם (נספחים ד' ו- ה' לכתב ההגנה).

5. בשנת 1998 התירה התובעת לנתבע לבנות את ביתו במשק כבן ממשיך. ביום 1.1.99 נחתם הסכם בין התובעת לבין הנתבע ורעייתו, עליו חתמו גם יתר ילדיה (פרט לילדים ר' וש' שלא חתמו על ההסכם והסיבה לכך אינה ידועה ואינה נוגעת לענייננו, ולהלן: "הסכם בן ממשיך" צורף כנספח א' לכתב התביעה). בהסכם נקבע בין היתר שהענקת מעמד בן ממשיך היא לצורך בניית ביתו בשטח המשק "ובאופן פורמאלי ייחשבו כ"בן ממשיך" לכל תקופת הבנייה" (סעיף 3) וכי במקרה של מכירה או הורשה יהיו זכאים הנתבע ורעייתי לפיצוי בגין שווי הבית (סעיפים 5-6) ולהם תינתן גם זכות לרכוש את המשק (סעיף 7) ושאם ניתן יהיה בעתיד לפצל את המשק ולרשום את הבית שיבנה הנתבע כיחידה נפרדת אז מוותר הוא על כל טענה בנוגע לזכות נוספת במשק לאחר אריכות ימיה של התובעת (סעיף 9).

6. ביום 2.5.99 חתמה התובעת על תצהיר לאישור בקשתה למינוי הנתבע ורעייתו כבנים ממשיכים במשק (נספח ו' לכתב ההגנה).

7. בשנת 2000 התירה התובעת גם לבנה ש' ורעייתו לבנות את ביתם במשק על חשבון זכויות הבנייה שטרם נוצלו בביתה. בחודש 3/2000 נחתם ביניהם הסכם שהוכתר "הסכם הרשאה" עליו חתמו גם הנתבע והבנות ז' וא' (להלן: "הסכם ש'", נספח ב' לכתב התביעה). בהסכם נקבע בין היתר שש' ורעייתו רשאים לבנות תוספת בנייה בשטח כולל של 60 מ"ר ואם יועברו זכויות התובעת במשק לאחרים אז מקבל הזכויות ישלם לש' את עלויות בניית התוספת (סעיף4א). ולאחר אריכות ימיה יחולק המשק בין יורשיה על פי דין ולש' ולרעייתו "לא תהיה זכות עדיפה על פני כל אחד מהאחים ומהאחיות ביחס למשק של ר'" (סעיף 4ב).

8. ביום 22.6.04 חתמה התובעת על ייפוי כח שנערך על ידי עו"ד ד' (ולהלן: "עו"ד ד'") להעברת זכויותיה במשק לידי הנתבע (ולהלן: "ייפוי הכח", נספח ד' לכתב התביעה).

9. באותו היום, 25.6.04, חתמה התובעת גם על צוואה שנערכה על ידי עו"ד ד' לפיה כל עיזבונה (שהיקפו לא פורט בצוואה) יתחלק באופן שווה בין שבעת ילדיה.

10. ביום 7.5.08 חתמה התובעת על הצהרה לרמ"י כמעבירת הזכויות במשק לנתבע ולרעייתו ואלה חתמו על התחייבות כמקבלי הזכויות (נספח יב' לכתב ההגנה).

11. ביום 5.6.08 חתמה התובעת על צוואה נוספת שנערכה על ידי עו"ד ב' ובה פירטה את היקף עיזבונה ככולל את כל הזכויות במשק וכן את התחייבויותיה כלפי הנתבע והבן ש' בהתאם להסכמים שנחתמו עמם. בצוואה זו מינתה את הבת א' כמנהלת עיזבונה.

12. ביום 5.11.08 חתמה התובעת גם על תצהיר מתוקן להעברת זכויותיה ללא תמורה לנתבע ולרעייתו. התצהיר המקורי שנערך קודם לכן (במועד לא ידוע אך ניכר שכבר ביום 25.6.04) כלל סעיף לפיו העברת הזכויות כפופה להתחייבותה כלפי ש' בהסכם ש'. ברם, לאור סירוב רמ"י לקבל את התצהיר על ההתנאה שבו נמחק סעיף זה מהתצהיר (נספח יב' לכתב ההגנה; מוצג נ/1).

13. ביום 12.1.09 השלים הנתבע את העברת זכויות התובעת במשק לבעלותו המשותפת עם רעייתו דאז (נספח חא' לכתב ההגנה) ולאחר שהתגרשו זמ"ז בשנת 2013 עברו הזכויות במשק במלואן לזכותו הבלעדית (נספח חג' לכתב ההגנה).

14. בשנת 2015 פרץ סכסוך בין הנתבע לבין אחיו אלמוני בעקבותיו עתר הנתבע ביום 1.3.17 בתובענה לסילוק יד (תמ"ש 1491-03-17). ביום 18.9.17 עתרו כנגדו התובעת וששת אחי הנתבע בתובענה לסעד הצהרתי לבעלות התובעת במשק (תמ"ש 42979-09-17). בהחלטה מיום 6.2.18 נמחקו האחים כתובעים בהעדר יריבות ואוחד הדיון בתובענות.

ההליך התמשך שנים ארוכות בשל נסיבות רפואיות של ב"כ התובעת וכן בשל מאמצים לסיים את המחלוקת בין הצדדים בהסכמה. למרבה הצער, הגם שניכר היה שהצדדים קרובים להסכמות, לא צלח הדבר ולאחר שהוגשו סיכומי הצדדים בכתב בשלה העת להכרעה.

תמצית טענות הצדדים:

15. ביום 1.3.17 עתר הנתבע בתביעה כנגד אלמוני לפינוי ולסילוק יד מהמשק. לדבריו "לפני מספר שנים" (סעיף 7 לכתב התביעה) פלש אלמוני למחסן הממוקם במרכז המשק וללול הממוקם מזרחית למשק, השתלט עליהם ומאז הוא עושה בהם כבשלו לאחסון חפצים וביצוע פעולות עסקיות.

16. אלמוני טען לדחיית התובענה. לטענתו התובעת היא בעלת הזכויות במשק ורישום הזכויות על שם הנתבע נעשה במרמה. כן טען שאת הזכות להשתמש במשק קיבל כבר בשנת 1991 מאביו ז"ל ולאחר פטירתו התירה לו אמו, בעלת הזכויות במשק, להמשיך ולעשות בו שימוש.

17. ביום 18.9.17 עתרה התובעת בתובענה כנגד הנתבע במסגרתה ביקשה להצהיר על בעלותה במשק ולביטול רישום זכויות הנתבע ברמ"י. לטענתה מעולם לא נתנה לנתבע את הזכויות במשק במתנה והחתימות עליהן חתמה הוצאו ממנה במרמה. כך גם לא אישרה לנתבע למשוך כספים לחשבונו או לקבל לידיו את כספי השכירות ממכסת הביצים.

18. הנתבע כפר בטענות התובעת וטען שיש לדחות את התביעה על הסף מפאת התיישנות שכן העברת הזכויות על שמו נערכה כבר בשנת 2004 והושלמה בשנת 2009 ועל כך ידעו התובעת ויתר אחיו בזמן אמת (סעיף 6א לכתב ההגנה). לדבריו יש לדחות את התביעה גם לגופו של עניין שכן התובעת העבירה לו את הזכויות במשק מתוך רצון חופשי ובחירה עצמאית וכי אין חזרה ממתנה שהסתיימה ברישום, ובהעדר פגמים בחוזה על פי חוק החוזים.

דיון והכרעה:

19. המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בשאלה עיקרית האם העניקה התובעת את המשק במתנה לנתבע או שהוא מחזיק בזכויות במשק בנאמנות עבורה. רק אם המענה לשאלה זו יהיה שהזכויות הועברו לנתבע במתנה תיסלל דרכנו לבחינת תביעתו לקיום עילה לפינוי אלמוני מהמשק.

20. לטענת התובעת כל רצונה מאז ומתמיד היה לחלק את המשק באופן שווה בין ילדיה כדי למנוע סכסוכים ומריבות ביניהם. לפיכך סירבה היא אף להקנות למי מהילדים זכויות של בן ממשיך, וכי מינוי הנתבע כבן ממשיך נעשה אך למראית עין כדי לאפשר לו לבנות במשק וכאמור בהסכם בן ממשיך מוסכם היה שאין הדבר מעניק לו זכויות אחרות כלשהן מעבר לזכות לקבל פיצוי בעד המבנה שהקים במשק. הוראות דומות נכללו גם בהסכם ש'. לדבריה בשנת 2004 לחץ עליה הבן ר' לקבל גם כן זכויות במשק ויתר ילדיה ובן דודם מר ו' (ולהלן: "ו'") טיכסו עצה ומצאו פתרון לפיו הזכויות יועברו בנאמנות באופן זמני על שם אחד הילדים שידע להתמודד עם ר' וכך להרחיק את דרישותיו ממנה. לאחר שאלמוני סירב לכך היא הסכימה להעביר את זכויותיה במשק לנתבע בנאמנות ובאופן זמני בלבד. לטענתה לאחר שנודע לה שהנתבע השלים את רישום הזכויות על שמו וכופר בנאמנות ביקשה היא לבטלה. את טענתה זו ביקשה לתמוך גם בעדויות אלמוני, בנה ש' והעד ו'. גרסתה לפיה גם לאחר החתימה על ייפוי הכח היא המשיכה לראות את עצמה כבעלת מלוא הזכויות במשק נתמכת לכאורה גם בעובדה שבד בבד עם החתימה על ייפוי כח חתמה על צוואה בה היא מצווה את כל עיזבונה באופן שווה בין ילדיה ובשנת 2008 ערכה צוואה נוספת בה פירטה שעיזבונה כולל את הזכויות במשק. כמו כן, במספר הזדמנויות הביעה התובעת באופן ישיר בפני בית המשפט שהיא בעלת מלוא הזכויות במשק ושרצונה הוא לחלק אותן באופן שווה בין ילדיה וכי העברתן לידי הנתבע הייתה אך "זמנית" (כך בשיחה שהתקיימה עמה ועם האפוטרופוסית לדין בלשכת בית המשפט ביום 7.11.16 במסגרת הליך האפוטרופסות וכך גם עולה מעדותה המקודמת מיום 2.8.17 במסגרת תמ"ש 1491-03-17, וכך במסגרת תצהירה וחקירתה).

21. לעומתה טוען הנתבע שהעברת הזכויות לידיו הגשימה את רצון התובעת וכן את רצון אביו המנוח, כפי שבא לידי ביטוי כבר בשנת 1987, להעניק לו את הזכויות במשק כצעיר הבנים והיחיד שהסכים להיוותר עמם במשק, לתמוך בהם ולסעוד אותם. מינויו כבן ממשיך בשנת 1999 ולאחר מכן העברת הזכויות במשק נעשו לדבריו על ידי התובעת בלב שלם ובנפש חפצה. הנתבע כופר בטענה להעברת הזכויות בנאמנות וטוען להעדר מסגרת נורמטיבית המעגנת את הטענה. לדבריו גם אין אחיזה עובדתית לטענה שכן הליך השלמת רישום הזכויות על שמו בשנת 2009 החל כבר בשנת 2004 ובמהלך שנים אלו נדרשו הוא והתובעת לחתום על מסמכים לצורך כך, וכן נעשו על ידיו פעולות שונות במשק (כגון הריסת המחסן וקיר המחבר בין ביתו של ש' לזה של התובעת) על מנת לאפשר את רישום הזכויות על שמו. לטענתו פעולות אלו אינן עולות בקנה אחד עם החזקתו בזכויות אך בנאמנות. לדבריו התובעת ויתר אחיו היו מודעים לכך ואף מעורבים בנעשה וכי אין גם אחיזה לטענה שהופתעו מהשלמת הרישום על שמו. לדבריו אילולא פרץ סכסוך בינו לבין אלמוני בשנת 2015 לא הייתה באה תביעה זו אל העולם אשר התובעת כלל לא הייתה מעוניינת בה ומי שעומד מאחוריה הוא אלמוני. גרסתו נתמכת בעדות עו"ד ד' ששלל מכל וכל את הטענה ששירותיו נשכרו לצורך העברת הזכויות בנאמנות או באופן זמני.

22. הנטל על התובעת לסתור את המרשם ברמ"י, ולהוכיח את טענתה למרמה ולנאמנות לא רשומה בהעדר כל מסמך בכתב הוא נטל כבד ביותר. חרף האמור, והגם שחסרה ראיה בכתב לסתור את המרשם ולתמוך בטענתה לקיומה של נאמנות או למעשה מרמה, נעשה ניסיון להתחקות אחר כוונת הצדדים במיוחד לאור השינוי המהותי שהתחולל לכאורה בשנת 2004 בעמדת התובעת אז החליטה להעניק עוד בחייה את הזכויות במשק לנתבע, ולכאורה מבלי להבטיח את זכויות ש' בבית שנבנה על ידיו (ראו מוצג נ'1). הגם שגרסת התובעת מעורפלת וחסרה (ראו לעניין זה טענות הנתבע בסעיף ב' להקדמה בסיכומיו וכן להלן) נבחנה לעומקה טענת התובעת להעדר גמירת דעת, לפגם ברצון ואף לקיומה של נאמנות משתמעת. ברם, גם לאחר שבחנתי כל זאת לא השתכנעתי שניתן לקבל את גרסתה העובדתית של התובעת ועל כן אין אלא לדחות את תביעתה. להלן יפורטו הנימוקים למסקנתי האמורה.

23. המחלוקת בין הצדדים היא אפוא בשאלה האם רישום הזכויות במשק על שם הנתבע היה בנאמנות עבור התובעת, או שמא עסקינן במתנה אותה העניקה התובעת לנתבע. הנורמה המסדירה את סוגיית הנאמנות היא חוק הנאמנות, תשל"ט – 1979, אשר מגדירה את הנאמנות בסעיף 1 כ"זיקה לנכס שעל פיה חייב נאמן להחזיק או לפעול בו לטובת נהנה או למטרה אחרת". הגדרה זו אינה מתייחסת לדרך יצירתה של זיקת נאמנות, שכן מטרתה לחול על כל זיקה משפטית התואמת את תנאי ההגדרה - תהיה דרך יצירת אשר תהיה. הדרכים שעל פיהן נוצרת נאמנות לפי סעיף 2 לחוק הנאמנות אינן אלא דרכים אופייניות כדי ליצור אותה, אולם אין בפירוט זה כדי לשלול דרכים אחרות.

כלומר: אין דרך פורמלית מסוימת ליצור נאמנות. כל תבנית משפטית העומדת בתנאי סעיף 1 לחוק הנאמנות, קרי – זיקה לנכס וחובת הנאמן להחזיק בו לטובת הנהנה, תחשב כעסקת נאמנות והוראות חוק הנאמנות יחולו עליה [ש' כרם, נאמנות (מהדורה רביעית, 2004)  בעמ' 139 (להלן: "כרם"); ע"א 9225/01 זיידמן נ' קומרן (פורסם בנבו, 13.12.06); רע"א 5715/95 וינשטיין נ' פוקס, פ"ד נד(5) 792] (להלן: "עניין וינשטיין")]. גם שימוש במונח "נאמנות" לציון עסקת-נאמנות אינו דרוש. מה שקובע אם עסקה מסוימת היא עסקת- נאמנות הוא תוכנה, לאמור: אם נתמלאו בעסקה זו התנאים לתחולתה של הגדרת הנאמנות [עניין וינשטיין; כרם בעמ' 131-132]. מתוך כך אין הכרח שחוזה הנאמנות יעשה בכתב ואפשר שיעשה בעל פה, בהתנהגות ועוד, כמו כל חוזה אחר [כרם בעמ' 184].

העדר רישום הנאמנות אינו שולל אפוא את דבר קיומה [כרם בעמ' 307]. כך הוכרה בפסיקה האפשרות להיווצרות "נאמנות משתמעת", הנוצרת מכוח כוונת הצדדים ונלמדת מהתנהגותם ומפעולותיהם [ע"א 3829/91 וואלס נ' גת, פ"ד מח(1) 801 (להלן: "עניין וואלס"); ע"א 4351/01 איתן ארז נ' מדינת ישראל, פ"ד ס(1) 467; ה"פ (מחוזי י-ם) 4283/05 יוסף עמרם נ' עו"ד איתן צחי (פורסם בנבו, 30.3.08)].

24. מושגית עשויה להיווצר נאמנות משתמעת אף באשר לזכויות במקרקעין, ועל הסכם נאמנות הנוגע לזכות במקרקעין גם לא חלה דרישת הכתב [עניין וואלס]. עם זאת, על אף שאין בהעדר הסכם נאמנות בכתב בכדי להוות מחסום כנגד הוכחת הנאמנות אף כאשר מדובר בזכויות במקרקעין שעה שנרשם הנאמן כבעל זכות כלשהי מבחינת המרשם הוא בעליה, ויוצר הנאמנות לוקח על עצמו את הסיכון שהנאמן יתכחש לזכויותיו. ללא מסמך בכתב ההסברים והראיות מצד התובע צריכים להיות משכנעים במיוחד.  לפיכך, כאשר עסקינן בנכסי מקרקעין לגביהם מתקיים רישום בפנקסים נטל הראיה להוכיח שהרישום אינו משקף זכות בעלות אלא הוראתו בהסכם נאמנות שנערך בעל פה הוא נכבד ביותר [ע"א 2576/03 וינברג נ' האפוטרופוס על נכסי נפקדים (פורסם בנבו, 21.2.07); ה"פ (מחוזי מרכז) 30380-04-10 קרפ נ' קרפ (פורסם בנבו, 28.6.11); עמ"ש (מחוזי י-ם) 24628-11-11 ד.ה. נ' ס.ה. (פורסם בנבו, 20.2.12)]. לשם השלמת הדברים יאמר, כי אם לא נקבע מועד סיום הנאמנות בדרך-כלל רשאי כל צד להפסיקה, לאחר מתן הודעה על כך זמן סביר מראש [כרם, בעמ' 201].

25. אשר לבחינת השאלה כיצד תבחן שאלת יצירתה או אי יצירתה של נאמנות יש לפנות לחזקת המתנה וחזקת הנאמנות שהוכרו בדין [עניין וואלס; ע"א 34/88 רייס נ' אברמן, פ"ד מד(1) 278 (להלן: "עניין רייס")]. על פי חזקת הנאמנות, מקום בו כסף לרכישת נכס ניתן על ידי ראובן אך הבעלות נרשמה על שמו של שמעון, אזי – בהיעדר אינדיקציה לכך שהכסף ניתן בהלוואה או במתנה נוכח יחסי קרבה מיוחדים בין הצדדים – קמה חזקה לטובת ראובן כי הוא הבעלים של הנכס ואילו שמעון הינו נאמן בלבד.

על פי חזקת המתנה, שנגזרת מחזקת הנאמנות, כאשר מדובר ביחסי משפחה (למשל בהעברה מהורה לילד), העברה ללא תמורה נעשית בכוונה לתת מתנה [עמ"ש (מחוזי חיפה) 60265-11-13 צ.ח. ואח' נ' ע.ב. ואח' (פורסם בנבו, 3.10.17)]. כאשר מדובר ביחסי קרבה מיוחדים בין בני משפחה, כדוגמת המקרה דנן, שעניינו מערכת היחסים בין התובעת לבין בנה הנתבע, קיימת חזקה בדבר כוונה לתת מתנה. [פרשת וואלס; עניין רייס; רע"א 5237/12 סולימן נ' גולן [פורסם בנבו] (2012); רע"א 8068/16 קטן נ' כהן [פורסם בנבו] (2018); בע"מ 7757/07 התובעת נ' פלוני [פורסם בנבו] (2007).

המדובר בחזקות עובדתיות, אשר ככל חזקה עובדתית ניתנות לסתירה [בע"מ 2101/13 פלוני נ' פלוני (פורסם בנבו, 15.7.13) סעיף 15 לפסה"ד; ע"א 9555/10 הופמן נ' יפה [פורסם בנבו] (2013) סעיף 28 לפסה"ד (להלן – "עניין הופמן"); י' קדמי, על הראיות, חלק רביעי, מהדורה משולבת ומעודכנת, תש"ע – 2009, הוצאת דיונון, בעמ' 1781].

26. גרסת התובעת בכל הנוגע ליצירת הנאמנות נטענה בעמימות ונותרה מעורפלת גם לאחר הסיכומים. אם ירדתי לסוף דעתה טוענת התובעת שסוכם בעל פה בינה לבין יתר ילדיה (ולרבות הנתבע) על עריכת הסכם נאמנות לפיו יוחזקו זכויותיה במשק באופן זמני בנאמנות על ידי הנתבע (סעיפים 15-19 לכתב התביעה), וכי הוטעתה לחתום על מסמכים להעברת זכויות הבעלות במשק. דומה שהמוסד המשפטי אליו מכוונת התובעת הוא בטלות מעיקרה של העברת זכויות הבעלות במשק בשל העדר כוונה וגמירת דעת מצדה לעסקה המגולמת במסמכי העברת הזכויות; "ההסכם" בטל בשל פגמים שנפלו בכריתתו: טעות, הטעיה ותרמית; וההסכם בטל על ידי צוואותיה המאוחרות לו.

למען שלמות הבחינה יש לבדוק גם האם הוכחה קיומה של נאמנות קונסטרוקטיבית (שלא נטענה בפה מלא) המבססת את זכותה הנטענת של התובעת במשק. הנטל להוכחת הטענה בדבר קיומה של נאמנות מוטל על התובעת, הן בהיותה בבחינת "המוציאה מחברה", הן בהיותה זו המנסה לסתור את הרישום במרשם והן נוכח חזקת המתנה האמורה. ודוק, ככל שיעלה בידי התובעת לסתור את חזקת המתנה תחול חזקת הנאמנות.

27. טרם נבחן את השאלות האמורות יש להסיר מעל הדרך את טענת ההתיישנות לה טען הנתבע בכתב הגנתו ואותה זנח בסיכומיו ולפיכך יש לראותו כמי שמוותר על הטענה [על משמעות זניחת טענה בסיכומים ראו: ע"א 401/06 מרום נ' מרום, פ"ד כא(1) 673; ע"א 447/92 הנרי רול נ' אינטרקונטיננטל קרדיט קורפריישן, פ"ד מט(2) 102]. על כך יש להוסיף שלא עלה בידיו להוכיח את הטענה. לטענת התובעת הנתבע מחזיק בזכויותיה במשק אך בנאמנות, ולקיומם של יחסי נאמנות השפעה מכרעת על שאלת ההתיישנות. המועד שבו מתחיל מרוץ ההתיישנות של תביעה שביחסי נהנה ונאמן הוא מן המועד שבו כופר הנאמן בנאמנותו או מן הרגע שבו הוא מפר את חובתו כנאמן, או אז נוצרת עילת התביעה [ע"א 3322/95 יצחק גמזו נ' עו"ד דניאל גושן, פ"ד נ(4)520; ע"א 3141/99 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' עו"ד ש' ז' פונדמינסקי, פ"ד נה(5)817). כפי שנקבע בע"א 6906/00 אחמד ענבטאוי נ' דר (דרויש) רינה, פ"ד נו(5) 280, 287]. לטענת התובעת התגלה לה (באמצעות ילדיה) שהנתבע כופר בכך שהוא מחזיק את הזכויות במשק בנאמנות לכל המוקדם בשנת 2014 ומשכך רק אז נולדה עילת התביעה ומאותה עת מתחיל מרוץ ההתיישנות שלא חלף.

28. העברת זכויות התובעת לידי הנתבע (ורעייתו) נעשו מכח ייפוי הכח מיום 22.6.04, הצהרה כמעבירת הזכויות מיום 5.6.08 ותצהיר העברת זכויות מיום 5.11.08. ייפוי הכח והתצהיר נערכו ואומתו על ידי עו"ד ד' ואילו ההצהרה לרמ"י מיום 5.6.08 אומתה על ידי עו"ד ט'. בכל אלה הסכימה התובעת להעביר את כל זכויותיה במשק לידי הנתבע (ורעייתו), ולא נזכר בהם, אף לא ברמז, שהמדובר על העברת זכויות בנאמנות, באופן זמני או בתנאי אחר כלשהו. התובעת אינה מכחישה את חתימותיה על מסמכים אלו שהכשירו את העברת הזכויות (לצורך הנוחות להלן יקראו יחד מסמכים אלו "מסמכי העברת הזכויות") אלא טוענת שמסמכי העברת הזכויות אינם משקפים את ההסכמה למעשה. הגם שלטענתה מסמכי העברת הזכויות אינם משקפים את ההסכמה למעשה נמנעה התובעת מלפרט מה לשיטתה הוסכם בהסכם הנאמנות בעל פה הנטען ועל מה סברה שחתמה. ודוק. לא ברור מגרסתה (סעיפים 6-8 לתצהיר עדותה הראשית) האם לטענתה הוסכם על העברת הזכויות אך שהנתבע יחויב להשיבן לידיה עם דרישתה (לכך ניתן למצוא רמז בטענה שמדובר בנאמנות וכי הוסכם על העברת הזכויות באופן זמני). או שלטענתה הוסכם שהנתבע לא יעביר את הזכויות למעשה על שמו (ולכך ניתן למצוא רמז בטענה שהופתעה מכך שהנתבע העביר את הזכויות על שמו). או שטוענת היא שהוחתמה בהטעיה על מסמכים להעברת הזכויות במשק בעוד שסברה שחותמת היא על מסמכים המעבירים את הזכויות אך באופן זמני בנאמנות (לכך ניתן למצוא רמז בטענה שהוטעתה ושבוצעה כלפיה תרמית מאחר שאינה יודעת קרוא וכתוב ולא ידעה על מה הוחתמה). בסיכומים טענה לראשונה לפעולה המשפטית שלכאורה נדרש עו"ד ד' לעשות "הפקדת זכויות המשק באמצעות המחאה על דרך השיעבוד ורישומה אצל רשם המשכונות" (סעיף 95). לא הוסבר האם זו הפעולה עליה סוכם לטענתה והיא זו שלסברתה נכתבה במסמכים עליהם חתמה, או שמא זו הפעולה שהיא מאמינה כיום שניתן היה לעשות אז.

29. הנה כי כן, אין התובעת טוענת – חתמתי על כל מסמכי העברת הזכויות מתוך הבנה שהזכויות יירשמו על שם הנתבע אך לא התכוונתי לתת לו את המשק במתנה אלא שיחזיק את הזכויות במשק בנאמנות עבורי עד להחלטה אחרת שלי – אלא טוענת בערבוביה שלא הבינה על מה היא חותמת (משום שאינה יודעת קרוא וכתוב), שהיא הוטעתה לחשוב שהיא חותמת על דבר אחר (ולא פירטה על מה סברה שהיא חותמת), שנעשה לה מעשה מרמה על ידי הנתבע ועל ידי עו"ד ד', ולכאורה שכלל לא הבינה שהזכויות אכן יועברו על שם הנתבע.

1. נטל ההוכחה מוטל על התובעת הטוענת שחרף החזות החיצונית של המסמכים החתומים על ידיה להעברת הזכויות הם בטלים מעיקרם בהעדר כוונה לעסקה המגולמת בהם. הנטל להוכיח כי הם בטלים מעיקרם הוא נטל כבד יותר מן הנטל הרגיל במשפט האזרחי. נדרשות ראיות חזקות וברורות, עדות חד משמעית ופוזיטיבית בדבר נסיבות החתימה והכוונה שליוותה אותה. בענייננו, הנטל המוטל על התובעת הוא כבד אף יותר בשעה שהיא טוענת למעשה לתרמית של הנתבע ושל עו"ד ד' בהחתמתה על ההסכם שאינו משקף את כוונתה. טענה זו מייחסת התנהלות פסולה ופלילית לצד שכנגד והמעט שניתן לומר הוא שהיא מצריכה הרמת נטל ראייתי מוגבר. הלכה היא שכמות הראיות ורף הראיות הנדרש לגבי טענה מעין-פלילית דוגמת תרמית הם גבוהים מהרגיל במשפט אזרחי [ע"א 1237/13 קונין נ' גפני, (פורסם בנבו, 7.4.13), בפסקה 14 להחלטה; ע"א 7456/11 בר נוי נ' מלחי, (פורסם בנבו, 11.4.13), בפסקה 15 לפסק-הדין]. טענה מעין זו מחייבת את בית המשפט לבחון את הראיות בזהירות ובקפדנות, כאשר קיימת זיקה בין חומרת הטענה לעוצמת ההוכחה הנדרשת להוכחת הטענה [ע"א 359/79 אלחנני נ' רפאל, פ"ד לה(1) 701, 711 (1980); ע"א 3725/08 חזן נ' חזן, (פורסם בנבו, 3.2.2011); ע"א 3546/10 מישאלי נ' קליין, (פורסם בנבו, 18.4.12), בפסקה 14 לפסק-הדין].

דא עקא, שבמקרה דנא לא עלה בידי התובעת ולו להרים את הנטל על פי מאזן ההסתברויות הנדרש במשפט האזרחי.

1. תנאי הכרחי לכריתת הסכם, ובלעדיו איִן, הוא הסכמת הצדדים אשר נבחנת על ידי קיומה האובייקטיבי של גמירת דעתם להתקשר בחוזה: סעיפים 2 ו-5 לחוק החוזים [חלק כללי] תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"). גמירת הדעת נבחנת על פי מבחן אובייקטיבי, קרי על פי אמות מידה חיצוניות. נסיבות העניין, התנהגות הצדדים, דברים שאמרו לפני כריתת החוזה ולאחריה, ותוכן החוזה עצמו הם הנתונים שעל פיהם יקבע בית המשפט את קיומה או העדרה של גמירת דעת [ע"א 158/77 רבינאי נ' שקד, פ"ד לג(2) 281, 287; ע"א 1049/94 דור אנרגיה נ' חמדן, פ"ד נ(5) 820, 831-833].

1. לא עלה בידי התובעת להוכיח שהנסיבות האובייקטיביות והתנהגותה החיצונית בעת חתימת ההסכם העידו על העדר גמירת דעת מצדה. חתימת אדם על מסמך מהווה ביטוי חד-משמעי של הסכמה לתוכן המסמך ומבחינה חוזית החתימה מסמלת את גמירת הדעת: "חתימתו של צד על גבי חוזה כתוב מהווה ראיה חזקה (אולי מכל ראיה אחרת) לגמירת דעתו" [ע"א 629/86 בוטקובסקי בע"מ נ' גת פ"ד מד(1) 57, 70 (1989)]., כלל הוא, כי מי שחותם על מסמך משפטי מוחזק כמי שקרא, הבין והסכים לתוכנו, ובמיוחד כך הדבר כאשר המסמך נוגע לנכסיו [ע"א 6055/04 לנדאו נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (פורסם בנבו, 12.7.06)].

בהיעדר הוכחה פוזיטיבית כי החותם לא הבין את משמעות מעשיו, חתימתו של בגיר כשיר מחייבת אותו ויש בה כדי להעיד חיצונית-אובייקטיבית על גמירת דעתו [ראו: ע"א 571/79 דירות מקסים בע"מ  נ' ג'רבי, פ"ד לז(1) 589 (1983)].

1. אין חולק שהתובעת אינה יודעת קרוא וכתוב. מגרסתה משתמעת הטענה שהיא לא הבינה על מה היא חותמת "אם היו אומרים לי שאני חותמת לתת לפלוני את המשק, לא הייתי חותמתי" (סעיף 7 לתצהיר עדותה הראשית). הלכה היא שאדם מוחזק כיודע את תוכנו של מסמך שעליו הוא חותם ולא תישמע מפיו הטענה שלא כך הם פני הדברים מן הטעם שאין הוא מסוגל לקרוא את המסמך מסיבה כלשהי. "בדרך כלל דין הוא, שאדם החותם על מסמך בלא לדעת תוכנו, לא יישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב. חזקה עליו שחתם לאות הסכמתו, יהא תוכן המסמך אשר יהא" [ע"א 467/64 שוויץ נ' סנדור, פ"ד יט(2) 113, 117 (1965)]. הלכה ותיקה זו מעוגנת בשכל הישר ומושרשת בפסיקת בית המשפט העליון "מקורה של חזקה זו בכך שמי שאינו מסוגל לקרוא מסמך נושא בחובה להבטיח שתוכנו של אותו מסמך יובא לידיעתו, על ידי פלוני המהימן עליו, לפני שיחתום עליו; ועל כן הוא זה הנושא בתוצאות אי קיומה של החובה" [ע"א 2119/94 צפורה לנדאו נ' ברוך וין, פ"ד מט (2) 77, 83; ראו גם: ע"א 624/88 גולד נ' מעוז, פ"ד מד(1) 497, 503 (1990); ע"א 1513/99 דתיאשווילי נ' בנק לאומי, פ"ד נד(3) 591, 594-595 (2000]. הנה כי כן, משנחתם מסמך על ידי אדם בר דעת ובוגר, וניתנה לו שהות לבחון את המסמך ולהיוועץ ואין כל סימן להפעלת לחץ על החותם, לא בנקל תישמע הטענה כי החותם לא הבין את תוכנו של המסמך עליו הוא חתם [השוו ע"א 325/88 טוויל נ' בית מנוחה לזקנים בני-ברק, פ"ד מד(1), 341, 349 (1990); ת"א (חי') 865/92 אלפא צפון נ' אלטשולר חברה לבניין, (פורסם בנבו, 23.1.96)]. ולא רק זאת, אלא ש"החותם נושא באחריות לחתימתו ואינו יכול ליהנות מעצימת עיניים" [ע"א 8510/09 בנק הפועלים נ' נויברג (פורסם בנבו, 24.11.11)].

1. הפסיקה פיתחה מעין כללי מניעות בסוגיה זו. הכלל הראשון - מי שלא קרא כלל את המסמך עליו הוא חתום, מנוע מלטעון טענה נוסח "לא נעשה דבר" [ע"א 467/64 שוויץ נ' סנדור, פ"ד יט(2) 113 (1965); ע"א 1513/99 דטיאשוילי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פד"י נד(3), 591, 594 (2000); ע"א 6645/00 ערד נ' אבן, פ"ד נו(5) 365, 376-375 (2002)).

הכלל השני, היפה במיוחד לענייננו – מי שחתם על מסמך תוך הסתמכות עיוורת על יועץ המהימן עליו, מנוע מלהעלות את הטענה שלא הבין על מה הוא חותם. וחזקה זו אינה יכולת להיסתר על בסיס טענות סתמיות ומרומזות. בע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' לופו, פ"ד נד(2) 559 נדונה טענת אישה שחתמה בפני בעלה על שטר משכנתא להבטחת חובותיו. האישה טענה כי בעלה החתים אותה על שטר המשכנתא מבלי להסביר לה את תוכנו. בית המשפט דחה טענת "לא נעשה דבר" באומרו:

"בענייננו לא נמנע מן האישה לקרוא את שטרי המשכנתה. האישה היא בוגרת בית-ספר תיכון בישראל, ואף העידה על עצמה כי היא מודעת למשמעות חתימה על מסמך משפטי. הסברה לכך שלא קראה את המסמך שאותו הגיש לה בעלה לחתימה, שדי היה בהעפת-עין כדי לעמוד על תוכנו, מלמד על אחד משניים: כי חתמה מתוך אמון בבעלה ונכונות לחתום על כל מסמך לפי שיקול-דעתו, או שנהגה ברשלנות. שתי האפשרויות שוללות טענת אפסות".

35. הנה כי כן, חזקה על התובעת, כמי שחתמה על מסמכי העברת הזכויות שחתמה עליהם לאחר שהבינה את תכנם. לא זו בלבד שאין בעדות התובעת כשלעצמה כדי לסתור את החזקה האמורה (ובמיוחד בהעדר גרסה על מה סברה שהוחתמה), אלא שבנוסף לכך העיד לפני עו"ד ד', ומצאתי את עדותו מהימנה, שהוא הקריא לתובעת את המסמכים עליהם חתמה והסביר לה את משמעותם.

1. התובעת אינה מפרטת על מה סברה שחתמה. התובעת אף לא כפרה בהצהרת עו"ד ד' שהקריא לה את המסמכים בטרם חתמה עליהם. בעדותה המוקדמת מיום 2.8.17 העידה התובעת בהקשר העברת הזכויות לנתבע כי "האחים שלו נתנו לו זמנית" (עמ' 2 שורה 4 לפרוטוקול) וכי לצורך כך היא חתמה על מסמכים לבקשת הנתבע בידיעת יתר ילדיה "פלוני לקח אותי לחתום. וכולם יודעים. הייתי אומרת לאלמוני "אלמוני אני הולכת עם פלוני לחתום" והוא אמר "אין בעיה". (עמ' 2 שורות 10-11 לפרוטוקול). אלמוני בחקירתו אישר את הדברים והסביר שסמך על הנתבע (עמ' 42 שורות 10-13 לפרוטוקול מיום 11.4.19). אך גם בעדותו לא נשמעה גרסה על מה סבר שפלוני ועו"ד ד' מחתימים את התובעת, וניכר ממנה שהבין שהתובעת חותמת על מסמכים שיאפשרו את העברת הבעלות. שהרי לדבריו המחשבה הייתה בתחילה שהוא יחזיק בזכויות על שמו אך הוא סירב לכך (סעיף 10 לתצהיר עדותו הראשית), ומעדותו עלה בבירור שהוא ידע שהזכויות עברו על שם הנתבע אך סבר שרק בנאמנות (ראו להלן).

1. עו"ד ד' העיד שאמנם פרטי העסקה אינם זכורים לו במדויק במרחק של שני עשורים (עמ' 11 שורה 8 לפרוטוקול מיום 11.4.19) אך שלל מכל וכל את הטענה ששירותיו נשכרו לצורך עריכת הסכם נאמנות "לא נתבקשתי וגם לא, אם הייתי מתבקש גם לא הייתי עושה כי במשקים יש בעיה לעשות העברה בנאמנות" (עמ' 10 שורות 7-8 לפרוטוקול). כן העיד שאינו זוכר שהתובעת אינה יודעת קרוא וכתוב אך זוכר בבירור שהקריא לתובעת את המסמכים בטרם החתימה עליהם והסביר לה את תכנם: "לגבי המשק עצמו - גברתי צריכה להבין, כבודה תבין, זה לא, הייתה פה, היא באה אליי עם יחסים מאוד טובים עם פלוני שהיא מבקשת להעביר את המשק על שמו, עכשיו אני, לא רק שאני הזהרתי אותה כי יש תצהיר, אלא אני גם הסברתי לה, לכן גם היה את הסעיף שהכנסנו שלשמור על הזכויות של ש', כלומר, למעשה, מי העלה את זה לשמור על הזכויות של ש'? זה היא העלתה" (עמ' 16 שורת 13-17 לפרוטוקול). עו"ד ד' כיוון בדבריו לתצהיר העברת הזכויות מיום 5.11.08 ממנו נמחק סעיף ההתחייבות כלפי ש'. עו"ד ד' העיד שלכתחילה נכלל סעיף זה בתצהיר משום שהתובעת עמדה על כך שהעברת הזכויות לנתבע כפופה להתחייבותה כלפי ש' (הוראה שהוסרה בשלב מאוחר יותר לאור דרישות רמ"י). עובדה זו מחלישה את הטענה לפיה התובעת הוטעתה לחתום על מסמך שאת תוכנו לא הבינה ומחזקת את המסקנה שהמסמכים נוסחו לבקשתה והוקראו לה בטרם חתמה עליהם ולגמירת דעתה להתקשר בהסכם העברת הזכויות.

1. עו"ד ד' הכיר את התובעת וערך עבורה שני הסכמים קודמים (הסכם בן ממשיך והסכם ש') עובר לעריכת הסכם העברת הזכויות ולא נשמעה מפיה הטענה שההסכמים הקודמים לא הוקראו לה ושהיא לא הבינה את תכנם. מהעדויות שנשמעו לפני עולה בבירור שההסכמים הקודמים היו תוצאה של רצון התובעת עליו עמדה ואותו הם משקפים במדויק. קשה לקבל את הטענה המרומזת שבמסמכי העברת הזכויות, להבדיל מההסכמים הקודמים, הוחתמה התובעת על ידי עו"ד ד' מבלי שהם הוקראו לה והוסבר לה במדויק על מה היא חותמת ושאינם משקפים את רצונה.

1. לא עלה בידי התובעת להפריך אפוא את החזקה בדבר הבנת המסמך עליו חתמה, את מהותו ומשמעות חתימתה. מכאן שלא עלה בידיה להוכיח שלא נכרת הסכם להעברת הזכויות בהעדר גמירת דעת. בהעדר הוכחה מקימה החתימה על ההסכם חזקת הסכמה, והדיון מועתק משאלת קיומו של הסכם לפגמים ברצון החותם. הטענה כי החתימה על החוזה נבעה מטעות לגבי מהות החוזה, מנותבת במשפטנו לדיני הטעות וההטעיה (סעיף 14 לחוק החוזים).

1. טענת התובעת מתמצית בטענות בעל פה כנגד מסמך כתוב. אמנם סעיף 80, חלק שני, לספר החוקים לפרוצדורה האזרחית העות'מנית, אוסר על קבלת עדות בעל-פה כנגד מסמך כתוב. ברם, הפסיקה התירה קבלת ראיות בעל-פה להוכחת פגמים בכריתת החוזה כמו תרמית [ע"א 133/67 כהן נ' נחשון, פ"ד כא(1) 547; ע"א 1458/95 בן עמי נ' א.ז. שבו (פורסם בנבו, 1.10.95)] וטעות [ע"א 37/48 בנק הפועלים נ' קרבצוב, פ"ד ב, 143; ע"א 4997/92 יאסר נ' מוסא, פ"ד נ(2) 524 (1996)].

1. צד שטעה או הוטעה לגבי תוכן החוזה, משמעות חתימתו, מהות החוזה או תוצאותיו המשפטיות "רשאי לבטל את החוזה" כאמור בסעיפים 14(א) (טעות) ו- 15 (הטעיה) לחוק החוזים. אלא שלא עלה בידי התובעת להוכיח את יסוד הטעות המהווה מרכיב חיוני הן של עילת הביטול על פי סעיף 14 לחוק והן של עילת הביטול על פי סעיף 15 לחוק, ובהעדרה לא ניתן לבטל את החוזה מחמת טעות או הטעיה.

42. התובעת חזרה על כך שכל רצונה בחלוקה של המשק באופן שווה בין שבעת ילדיה וכי מעולם לא הסכימה להעניק את הזכויות בו לאחד מילדיה, בין בדרך של מינוי בין ממשיך או בכל דרך אחרת וטענה שהוטעתה לחתום על מסמכי העברת הזכויות. על מנת להוכיח פער בין כוונת הצדדים לבין הצהרותיהם בהסכם, יש להציג תשתית ראייתית להוכחת עובדה זו. התובעת הטוענת לקיומה של טעות אשר תוצאתה אי התאמה בין ההסכם האמתי לבין ביטויו הכתוב, נדרשת להוכיח שני יסודות: האחד - הסכמתם האמתית של הצדדים, השני – שוני בין הסכמה זו ובין הביטוי שקיבלה בכתב. לא עלה בידי התובעת להוכיח את טענתה להסכמה שונה של הצדדים.

43. פרט לטענה שהסכימה להעביר את הזכויות לנתבע בנאמנות ובאופן זמני ושהמשיכה לראות את עצמה בעלת הזכויות במשק לא סיפקה התובעת הסבר מה נאמר לה במעמד החתימה ועל מה היא חשבה שהיא חתמה. התובעת אמנם טענה שהסכם הנאמנות הנטען הושג בין ילדיה והיא אך צייתה ואולם גם מעדויות עדיה (הבנים אלמוני וש' והבן ד'), וכפי שיפורט לקמן, לא ניתן היה להשלים גרסה ברורה מה נטען שהוסכם.

1. העד ו' שהוא לכאורה עד ניטראלי שאין לו אינטרס בתוצאת ההליך העיד שהיוזמה להעביר את הזכויות בנאמנות על שם אחד מהילדים הייתה שלו, מתוך מטרה להרחיק את הבן ר' מפני התובעת ובכך להגן עליה "הצעתי שנעביר את הבית על שם מישהו זמנית למשך שנה, שנתיים לפי הצורך, עד שר' יירגע" (עמ' 11שורות 11-12 לפרוטוקול מיום 18.11.19). לדבריו הוא שיצר לכתחילה קשר עם עו"ד ד' לצורך העניין וביקש ממנו מפורשות להעביר את הזכויות בנאמנות באופן זמני לתקופה של מספר שנים "אמרתי לו אבל שזה יהיה פיקדון למשך שנה שתיים או שלוש שנים, משהו כזה והוא אמר אין שום בעיה" (שם, שורות 25-26; וכן עמ' 12 שורה 35 לפרוטוקול). "אני יודע דבר אחד, שאנחנו ביקשנו העברה זמנית, אני אישית ביקשתי מעו"ד ד'" (עמ' 13 שור 21). לדבריו "באמת היה שקט והאמא נרגעה ור' הלך לדרכו והוא יודע שאין לו עם מי להילחם. עברו 8-9 שנים הכל שקט", אלא שאז הסתבר לו לדבריו ולתדהמתו שהנתבע העביר את הזכויות על שמו (עמ' 12 שורות 3-8 לפרוטוקול). מעדותו שהיה "בהלם" ממהלך זה ניתן להבין שלכתחילה לא הוסכם שהנתבע יעביר את הזכויות על שמו והכוונה הייתה ליצור מצג כלפי ר' כדי להרחיקו מהתובעת. ברם, גרסה משתמעת זו אינה עולה בקנה אחד עם הפעולות שנעשו על ידי הנתבע לאורך השנים עד לשנת 2009 לצורך העברת הזכויות במשק על שמו (כגון הריסת קיר המפריד בין דירת ש' לדירת התובעת והריסת המחסן שבשימוש אלמוני). גרסה משתמעת זו גם אינה מתיישבת עם דברים שהוסיף ו' מאוחר יותר בעדותו במענה לשאלה "מתי העברתם את המשק לפלוני?" עת השיב: "לא זוכר לא באתי מסודר עם תאריכים ושנים, המסר שלי לעו"ד ד' ופלוני זה העברה זמנית ואחר כך להעביר לאמא. נתנו לשניהם לעשות מה שהם רוצים האמנו לעו"ד ד'  ולפלוני אף אחד לא בדק אותם" (עמ' 12 שורה 34 ואילך לפרוטוקול).

מדברים אלו עולה שהסיכום היה דווקא שהעברת הזכויות על שם הנתבע תושלם "ואחר כך להעביר לאמא". אלא ששוב היא עומדת בסתירה לדבריו שהושמעו אחר כך "זה שהוא עשה העברת זכויות זה חמור מאד" (שם, שורה 11). הדברים הובאו באריכות על מנת להמחיש שגם מהעד שהגה את הרעיון לכאורה, יזם אותו ופעל לביצועו לא ניתן ללמוד על גרסה פוזיטיבית וסדורה מה הוסכם לשיטת התובעת וכפועל יוצא ללמוד מה לטענתה הפער בין מה שהוסכם לבין הביטוי בהסכם העברת הזכויות.

45. מנגד, גרסת הנתבע לפיה הסכם העברת הזכויות משקף את הסכמת התובעת להעביר לו את הזכויות במשק הלכה למעשה חוזקה בעדות עו"ד ד' ששלל מכל וכל את האפשרות ששירותיו נשכרו לצורך עריכת הסכם נאמנות או להעברה זמנית, או שכלל ידע מכך ("לא היו דברים מעולם", עמ' 20 שורה 9 לפרוטוקול). עו"ד ד' העיד שאכן ו' הוא שקישר בין הצדדים לבינו ואולם לדבריו הקשר ביניהם נעשה באמצעותו כבר בשנת 1999 עובר להסכם בן ממשיך שנערך על ידיו לבקשת הצדדים (עמ' 17 שורות 13-15 ו- 23 לפרוטוקול). מצאתי את עדותו של עו"ד ד' עקבית וקוהרנטית ונתתי בה אמון. לעו"ד ד' אין אינטרס כלשהו בתוצאה והשתכנעתי שהעיד על הדברים כהווייתם.

1. התובעת טענה ש"החתימות עליהן חתמה הוצאו ממנה במרמה" (סעיף 45 לכתב התביעה) וזאת מבלי לפרט כנדרש בהוראת תקנה 78 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 (שעמדו בתוקפן בעת הגשת התביעה) את הפרטים הדרושים להוכחת טענתה. הלכה היא שבהעדר טיעון מפורט ומדויק לא יזדקק בית המשפט לטענה [ע"א 744/81 לסלו נ' ציון, פ"ד לט(2) 472]. כמו כן, זכרה של טענת התרמית גם לא נזכר בסיכומים. די בכך שהתובעת לא חזרו על הטענה במפורש בסיכומיה כדי לראותה כמי שמוותרת על הטענה [על משמעות זניחת טענה בסיכומים ראו לעיל]. בסיכומיה טענה הנתבעת שאם היה נערך הסכם בין הנתבע לבין ש' בו מתחייב הנתבע לקחת על עצמו את התחייבותה כלפי ש' אזי "הייתה מגלה את כוונות עו"ד ד' להעביר את המשק לנתבע ולא להפקיד אותו בידיו בנאמנות" (סעיף 51). גם אם נראה בכך משום חזרה על טענת התרמית (מבלי לקרוא לה בשמה אך לתת בה תוכן) הרי שיש לדחותה משלא הוכחה.

47. כמו כן, ההתרחשויות לאחר מועד החתימה על ייפוי הכח והתנהלות הצדדים ובני המשפחה מאז מחזקים את המסקנה שהסכם העברת הזכויות משקף את הסכמת הצדדים ולא נפלה טעות אצל התובעת וכי לא נעשה כלפיה מעשה מרמה. עו"ד ד' העיד שתהליך העברת הזכויות על שם הנתבע התחיל למעשה מעת החתימה על ייפוי הכח (בשנת 2004) וארך מספר שנים עד להשלמת הרישום בשנת 2009:

"התהליך הזה לקח המון זמן כי היו המון בעיות, היו חריגות בנייה במשק, הייתי צריך להגיש השגה למיסוי מקרקעין כי הם לא קיבלו את ... העצמיות, בסוף הצלחנו, זה הסתיים בסביבות 2008, זה לקח 4 שנים עד שקיבלנו את כל אישורי הסוכנות והמנהל, עד הצלחתי לקבל את כל האישורים" (עמ' 11 שורות 21-24 לפרוטוקול). עדותו חיזקה את גרסת הנתבע לפיה לצורך השלמת העברת הזכויות נדרשו "שינויים מבניים שהיה צורך לערוך במשק ובכלל זה הריסת מחסן וחיבור מבנה הבית הישן לחדש" (סעיף 23 לתצהיר עדות ראשית הנתבע). "העברת המשק על שמי ועל שם ק' הייתה כרוכה בעריכת מסמכים רבים, תשלומי מיסים, העמידה בדרישת המנהל להרוס מחסן חקלאי אותו ראה המנהל כבית סוכנותי, והיה בנוי בסמוך לבית ושינוי מבנה בבית אמי והתוספת שאחי ש' בנה במשק. כל הטרחה הרבה והעלויות הרבות לא נעשו לשם העברה "זמנית" או "בנאמנות"" (סעיף 29 לתצהיר עדותו הראשית). אלמוני העיד שידע על הריסת המחסן (שהיה בשימושו) אך לא היה מעורב בכך ולא שאל את הנתבע שאלות בנוגע לכך משום שסמך עליו וכי לא הבין מדוע המחסן נהרס "בשפת רחוב הוא חרטט אותי כשהוא אומר לי דברים כאלה אני מאמין לכל מה שהוא אומר" (עמ' 43 שורות 26-27 לפרוטוקול) אך לא פירט מה נאמר לו ומה ההסבר שקיבל מהנתבע בעטיו הוא נדרש לבצע את השינויים במשק.

48. בשנת 2010 החל הליך גירושין בין האח ש' לבין רעייתו והנתבע שיגר אליהם ביום 30.8.10 מכתב "התראה לפני הודעת פינוי" במסגרתו פירט בין היתר שביום 12.1.09 עברו לידיו כל הזכויות של המשק (נספח י' לכתב ההגנה). בשולי המכתב מתנוססות חתימות האחים ר' ואלמוני המאשרים שהמכתב נמסר לש' ורעייתו בנוכחותם. אין צורך להידרש לשאלה מה הייתה הסיבה והמטרה של משלוח המכתב (אם לפנות גם את ש' או רק את הרעייה, ראו עדותו של אלמוני עמ' 52 שורות 1-3 לפיה הפעולה נעשתה בעקבות בקשת התובעת שהופנתה אליו לפנות את רעייתו של ש' מהמשק) שכן הבנת הסיבה והמטרה אינה הכרחית לצורך הכרעה בסכסוך דכאן. ממכתב זה ומשיתוף הפעולה של ר' ניתן ללמוד שבמועד זה כבר לא היה סכסוך בינו לבין יתר אחיו. כן ניתן ללמוד ממנו שלמצער במועד זה שלושה אחים: ש', ר' ואלמוני כבר ידעו שזכויות המשק הועברו על שם הנתבע ביום 12.1.09. אלמוני העיד על עצמו כבן מאוד דומיננטי במשפחה שנדרש אישורו לצורך פעולות כגון בנייה בנחלה (עמ' 39 שורות 8-9 ושורות 23-24 לפרוטוקול). לדבריו הוא התייחס לפעולות הנתבע כנובעות מהחזקתו את הזכויות בנאמנות (עמ' 50 שורה 19 לפרוטוקול). ש' שלל בעדותו בתחילה את הטענה שהוא קיבל לידיו את המכתב (עמ' 61 שורה 27 לפרוטוקול), לאחר מכן הוסיף "אני לא מתייחס למכתבים שלו כי אני לא ידעתי בכלל מה זה בכלל" (עמ' 62 שורה 6) ולבסוף העיד "אני לא זוכר מכתב כזה" (עמ' 64 שורה 3) וטען "מי הוא בכלל שהא יכול להוציא אותי? כי אני יש לי הסכם עם אמא שלי ואמא שלי היא בעלת המשק, זה מה שידעתי כל הזמן, לא התעסקתי בקטנות האלה" (עמ' 65 שורות 24-26).

49. אין בידי לקבל את טענת התובעת ועדיה שהם לא היו מודעים להשלמת הרישום ולפעולות שנעשו לצורך כך. התובעת העידה בעדותה המוקדמת שיתר ילדיה וביניהם אלמוני ידעו על העובדה שהיא חותמת לבקשת הנתבע על מסמכים לצורך העברת הזכויות (עמ' 2 שורות 3-11 לפרוטוקול מיום 2.8.17). עדות אלמוני וש' בכל הנוגע למכתב ההתראה הייתה מתחמקת ומיתממת. השתכנעתי שהם ידעו היטב על תוכן מכתב ההתראה ממנו עלה בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים שהנתבע הוא בעל הזכויות הרשומות בנחלה למן שנת 2009 וכי פנייתו לש' ורעייתו במכתב התראה נעשתה כבעלים של הזכויות במשק. אינני מקבלת גם את הטענה שמקור זכות הנתבע לפעול כאמור נבע אך מהנאמנות הנטענת. מטרת הנאמנות הייתה לכאורה מראית עין כלפי ר' כדי להשיג שקט. נקיטת פעולות כגון אלה חורגות מאוד ממצג שווא למראית עין וניכר שאינן הכרחיות כדי להשיג רק אותו מצג כלפי ר', והדברים אמורים במיוחד כאשר הן נעשות לאחר שהסכסוך עם ר' הסתיים זה מכבר. קשה אפוא להלום את טענת התובעת ועדיה לפיה הפעולות של העברת הזכויות והשינויים המבניים שנעשו לצורך כך, כל כולם נועדו ונעשו לצורך אותו מצג שווא כלפי ר'.

50. התובעת טענה שתכלית העברת הזכויות באופן זמני הייתה כדי להרחיק את ר'. התובעת לא פירטה בכתב התביעה מתי הוסכם שהנאמנות תבוא לקיצה. העד ו', הוגה ויוזם המהלך הנטען, העיד שדובר על שנה שנתיים "עד שר' יירגע". בסיכומיה טענה התובעת שהבינה "שהזכויות חוזרת אליה לאחר שבנה ר' – בכורה, ירגע" (סעיף 22). התובעת לא פירטה אימתי השתקמו היחסים עם ר' או אימתי הוא חדל להוות איום שהכשיר את הבאת הנאמנות לקיצה והשבת הזכויות לידיה. ו' העיד שר' חדל להוות איום למצער מעת המועד שהוא נישא בשנית (עמ' 13 שורות 32-34 לפרוטוקול). גם אלמוני העיד שהיחסים הסתדרו עם ר' "לפחות אולי מאז שהוא התחתן, אולי" (עמ' 46 שורה 18 לפרוטוקול). בסעיף 51 לתצהירו טען הנתבע "כל הסכסוכים עם ר' הסתיימו כבר בשנת 2009. כל האחים הגיעו לחתונתו בשנת 2005 והתובע 2 הסדיר את הויכוח ביניהם כבר בשנת 2009 כאשר נודע לר' שהנתבע הוא בעל המשק". העולה מעדויותיהם הוא שהיחסים עם ר' שבו למסלול תקין כבר בשנת 2005 או לכל המאוחר בשנת 2009.

51. התובעת לא הציעה כנזכר כל מועד אחר שבו נפסק הסכסוך עם ר' (ולא טענה שהסכסוך נמשך עד כה). לא נטען על ידיה שבשלב כלשהו לאחר הסכם העברת הזכויות ביקשה לבטל את הנאמנות עם סיום הסכסוך עם ר'. אלמוני העיד בתחילה שתקופת הנאמנות הוסכמה עד שיירגעו הרוחות עם ר' (עמ' 45 שורות 1-5 לפרוטוקול). אך מאוחר יותר בעדותו העיד שהעברת הזכויות בנאמנות לא הוגבלה למועד שבו ייפתרו הבעיות עם ר' אלא "עד שאמא שלי תחליט מה היא רוצה, היא רוצה למכור, ללכת לגור לידנו, מה שהיא תחליט" (עמ' 48 שורות 1-2 לפרוטוקול). לדבריו בסופו של דבר מה שהניע את התובעת להפסיק את הנאמנות הייתה התגלית שהנתבע "גנב" ממנה כספים.

לא זו בלבד שהתובעת בעצמה לא סיפקה הסבר לתנאים שסוכמו לכאורה להפסקת הנאמנות (עד שר' יירגע כטענת ו' או בכל מועד שתבחר כטענת אלמוני), אלא שהיא גם שללה בעדותה את הטענה שסברה שהנתבע גנב ממנה כספים (עמ' 27 שורות 13-21 לפרוטוקול) וכפועל יוצא שזו הייתה הסיבה לרצונה לבטל את הנאמנות.

52. העולה מהאמור הוא שהתנהלות הצדדים לאחר הסכם העברת הזכויות מחלישה את גרסת התובעת לפי ההסכם להעברת הזכויות במתנה לידי הנתבע אינו משקף את ההסכמות האמתיות של הצדדים.

53. במועד בו חתמה התובעת על ייפוי הכח (ביום 22.6.04) חתמה היא כנזכר גם על צוואה בה ציוותה את כל רכושה בחלקים שווים בין ילדיה, ולא ברור איזה מסמך נחתם ראשון (ראו עדות עו"ד ד' עמ' 22 שורות 11-12 לפרוטוקול). ביום 5.6.08 ערכה התובעת צוואה נוספת אשר גם בה הורתה על חלוקת עיזבונה באופן שווה בין שבעת ילדיה ובה גם פירטה שעיזבונה כולל את כל זכויותיה במשק. בקשר עם צוואותיה מעלה התובעת שתי טענות. הראשונה, שהציווי בהן מלמדת שהיא ראתה את עצמה כל הזמן כבעלת הזכויות במשק ורצונה המובהק הוא לחלקו באופן שווה בין כל ילדיה, וזו אינדיקציה להעדר גמירת דעתה להעניק את הזכויות במשק לידי הנתבע בלבד. השנייה, שאם תוכר טענת הנתבע שהזכויות הועברו לידיו במתנה הרי שלמצער בצוואתה המאוחרת, מיום 5.6.08, ובטרם הושלם רישום הזכויות על שם הנתבע הביעה התובעת את חזרתה בה מהתחייבותה להעניק לו אותן במתנה (סעיף 101-102 לסיכומים).

54. כמפורט לעיל, לא עלה בידי התובעת לסתור את החזקה שהבינה שהיא חותמת על העברת זכויותיה במשק לידי הנתבע. אין בעובדה שהיא ערכה צוואות כאמור, כשלעצמה, כדי לשנות מהמסקנה האמורה. אמנם אין חולק שעיקר רכושה של התובעת היה הזכויות במשק ואולם דומה שאין אלה הן זכויותיה היחידות שכן התובעת צברה סכומי כסף בחשבון הבנק (נטען שאלמוני נטל ממנה מאה אלף ₪ ונטען שהנתבע נטל ממנה סכומים גבוהים מהכנסות מכסת הביצים ומפדיון קופת גמל, סעיפים 31-35 לכתב התביעה). מכאן, שלא ניתן לשלול את האפשרות שלמצער הצוואה הראשונה נעשתה לחלוקת יתר זכויותיה באופן שווה בין כל ילדיה.

1. הצוואה השנייה נערכה בסמוך לסיום השלמת רישום הזכויות על שם הנתבע ובסמוך לסיום הסכסוך עם ר'. לנתבע טענות בנוגע למעורבות אלמוני בעריכת הצוואה השניה שלא פורטו במלואן ואין זו העת או ההליך המתאים לבררן. ברם, אכן עולה תהייה מה ארע בשנת 2008 שהניע את התובעת לפרט את מצבת עיזבונה באמצעות צוואה חדשה, שהרי לשיטתה הצוואה הראשונה הסדירה היטב את רצונה.

בסעיף 15 לתצהיר עדותו הצהיר אלמוני שהוא יזם את עריכת הצוואה השניה לצורך מינוי מנהל עיזבון (ראו גם סעיף 9 לתצהיר עדות התובעת). בסעיף 20 לכתב התביעה טענה התובעת שילדיה הם שהעמידו אותה על הצורך בעריכת צוואה חדשה במסגרתה תורה גם על זהות מנהל עיזבונה, ואולם לא נטען על ידיה בשום שלב שהנתבע נמנה על ילדיה שהיו שותפים למהלך או שידע עליו.

1. גם אם אניח שכל שהיה בידי הנתבע אותה עת הוא התחייבות מצד התובעת להעניק לו מתנה (כפי שנרמז על ידיה בסיכומים) סבורתני שאין בכוחה של הצוואה לבטל את התחייבותה. הלכה היא שעל אף אופייה ההדיר של ההתחייבות ליתן מתנה זכות הביטול תשתכלל רק בתנאי שנמסרה הודעה למקבל: "חוק המתנה קבע את האופן שבו תעשה ההתחייבות ואת זכות המתחייב לחזור בו ממנה, לא קבע ...את הדרך שינקוט המתחייב כדי לחזור בו מהתחייבותו. החזרה מההתחייבות היא פעולה משפטית חד צדדית...אולם חל עליה העיקרון הידוע שלפיו משתכללת פעולה כזו רק אם היא נקלטת על ידי הצד הנוגע בדבר. הצורך בקליטת הביטול נובע מדיני החוזים החולשים על ההתחייבות, בין בהחלה ישירה של חוק החוזים, בין מכוח סעיף 61 (ב) שבו, ובין מכוח העקרונות הכלליים של הדין...אין להתעלם מן האינטרס של...המחזיק בהתחייבות, שפיתח ציפיות למימושה. בידי הנותן הכוח לבטל את נתינתו. עליו להשתמש בכוח זה בתום לב ובדרך מקובלת שהיא... יידוע מקבל ההתחייבות בדבר ביטולה" [דנ"א 1522/94 נייגר נ' מיטלברג פ"ד מט(5) 314 (1996). העולה מהאמור הוא שאין תוקף לחזרה מההתחייבות כל אימת שלא נודע למקבל שהנותן חזר בו. כאשר הודעה אינה בנמצא אזי אין ביטול וההתחייבות נשארת בתוקפה.

57. הנה כי כן, על התובעת היה להודיע לנתבע על ביטול התחייבותה כלפיו כתנאי מכונן של הביטול. התובעת לא טענה, וממילא לא הוכיחה, שהיא יידעה את הנתבע בדבר ביטול התחייבותה להעניק לו מתנה במסגרת הצוואה שערכה או בכל דרך אחרת. התובעת כלל לא טענה שנעשה מצג גלוי כלשהו על ידיה ולפיו היא חזרה בה מהתחייבותה להעניק לו מתנה. גם אלמוני, שהעיד שהיה מודע לעריכת הצוואה המאוחרת ושהיה ביחסים קרובים ביותר לנתבע באותם ימים, לא טען שיידע את הנתבע על כך. בהעדר ביטול ללא הודעה הרי שגם אם הייתה מתקבלת הטענה שהתובעת בצוואתה ביטלה מכללא את ההתחייבות לתת לנתבע את זכויותיה במשק – לא השתכלל רצונה לכלל פעולה משפטית בת תוקף, והביטול לאו ביטול הוא משום היא לא יידעה את הנתבע בדבר הביטול.

58. מאז השלים הנתבע את רישום הזכויות על שמו ואין עוד מדובר על התחייבות ליתן מתנה כי אם על מתנה שהושלמה. אמנם אין המדובר על זכות במקרקעין שהקנייתה מסתיימת ברישומה במרשם המקרקעין [על השאלה האם בזכויות שאינן רשומות בלשכת רישום מקרקעין, אין לראות ברישום הפנקסים של רשות מקרקעי ישראל תחליף כמעט זהה ראו הדיון בע"א 954/93 חג'בי נ' בן יונה, פ"ד נ(1) 417; ע"א 6529/96 טקסטיל ריינס בע"מ נ' ענת רייך, פ"ד נג(2) 218, עמ' 228-230]. ואולם, אם בקשר לזכויות בן ממשיך שנרשמה אצל המוסדות המיישבים כבר נקבע שיש לראותן כמתנה שהושלמה, ושככלל אינה ניתנת לחזרה [עמ"ש (ב"ש) 38381-06-16 ש.פ. ואח' נ' א.פ. ואח' נ'(לא פורסם)]. הרי שעל אחת כמה וכמה העברה זכויות במתנה שרישומן הושלם אצל המוסדות המיישבים. לאותה מסקנה נגיע גם אם נבחן את כוונת הצדדים לעסקה [ע"א 2643/97 גנז נ' גנז נ' בריטיש וקולוניאל חברה בע"מ, פ"ד נז(2) 385; ע"א 6439/99 "טפחות" בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' חיים פרח, פ"ד נח(2) 106, 117]. עולה בבירור שהצדדים לא התכוונו שהזכויות יועברו לנתבע לאלתר עם מסירתן אלא שיידרש רישומה של הזכות על שם הנתבע. לפיכך, משהועבר הרישום על שם הנתבע הושלמה המתנה והתובעת אינה יכולה לחזור בה ולקבל חזרה את שנתנה, ואינה יכולה להוריש את אשר כבר אינו חלק מעיזבונה. להשלמת הדיון בסוגיה זו יודגש שהתובעת כלל לא טענה להתנהגות מחפירה של הנתבע כלפיה (ובעדותה תיארה דווקא שההיפך הוא הנכון, עמ' 26 שורות 109 לפרוטוקול), או לכל טעם אחר שיכול להקים עילה לחזרה מהתחייבות ליתן מתנה, ולא כל שכן ממתנה שהושלמה.

59. דרך הילוכנו לעיל הותווה על ידי התובעת שטענה להעדר גמירת דעת, טעות ומרמה בחתימה על מסמכי העברת הזכויות מכוחם הושלם רישום הזכויות על שם הנתבע. גם אם הייתה טוענת התובעת בפשטות שידעה שהיא מעבירה את הזכויות על שם הנתבע ואולם העברת הזכויות נעשתה אך בנאמנות בעוד שהיא נותרה בעלת הזכויות למעשה, הרי שעל אף שלא מצאתי מענה לשינוי בעמדתה בשנת 2004, לא השתכנעתי שניתן היה לקבל את טענתה.

60. יש לזכור שכבר בשנת 1987 ביקשו התובעת והמנוח מוועד המושב למנות את הנתבע כבן הממשיך במשק, ובקשתם אושרה. התובעת לא צירפה את המוסדות המיישבים כצד להליך, והנתבע לא הוכיח שהתקבל גם אישור הסוכנות והמנהל לכך. נקודת המוצא לדיון היא אפוא שהרישום לא הושלם. מסקנה המתחזקת גם לאור מינוי הנתבע כבן ממשיך בשנת 1999. שהרי, אם המינוי היה מושלם כבר בשנת 1987 לא היה צורך במינויו בשנית בשנת 1999. בפסיקה הוכרה חזקה נוספת ולפיה חזקה על הורים הממנים ילדיהם ל"בנים ממשיכים", שהם מודעים למשמעות המושג, התהליך ותוצאותיו. כך נאמר בעניין דומה : "איני מקבלת את הטענה, כי ההורים לא ידעו מה משמעות בן ממשיך, וקביעת הנתבע כבן ממשיך נעשתה אך ורק לצורך מתן רשות לנתבע להקים יחידה בשטח מצומצם במשק. חזקה על בעל זכות של בר-רשות במשק, אשר חי במשק ומתפרנס ממנו במשך שנים, כי ידע "בן-ממשיך" מהו, ולכל הפחות מה משמעותו" [תמ"ש (ת"א) 50500/99 א. ל. נ' צ. ל. (פורסם בנבו,26.6.07)]. בענייננו ערכה התובעת את הסכם בן ממשיך עם הנתבע ולפיו מינויו כבן ממשיך נעשה אך למראית עין כלפי המוסדות המיישבים על מנת לאפשר לו לבנות את ביתו במשק. עם זאת רישומו כבן ממשיך הושלם ולא נטען שבוטל על ידי התובעת בשלב כלשהו.

1. אינני מוציאה מכלל אפשרות שהתובעת ביקשה לחזור בה ולהשיב לעצמה את הזכויות במשק בין היתר לאור הקרע שנקרע בין ילדיה כתוצאה מכך "אין לי ברירה, אבל אי אפשר, יש ילדים שאין להם איפה לגור, אין" (עמ' 26 שורה 10 לפרוטוקול) "באתי לפה, הרבה פעמים אמרתי שיעבירו על שמי, אין לי ברירה, קשה לי אבל את לא יכולה להביא לאחד את הכל ואני השני תזרקי אותו" (עמ' 27 שורות 7-8 לפרוטוקול). אינני שוללת אף את האפשרות שכפי שטוען הנתבע הופעל עליה לחץ להגיש את התביעה (עמ' 26-28 לפרוטוקול). על הלחץ שהופעל על התובעת בקשר עם הזכויות במשק על ידי כל ילדיה ובמיוחד על ידי הבן אלמוני ניתן ללמוד גם מתסקיר העו"ס מיום 11.4.16 שהוגש במסגרת הליך האפוטרופסות (א"פ 13694-01-16) ומהעדכון מיום 23.6.16. על דברים אלו חזרה העו"ס גם בדיון שהתקיים לפני ביום 7.11.16 (עמ' 2 שורות 20-24 לפרוטוקול).

1. התובעת טענה שהבת א' התנגדה בתחילה להעברת הזכויות בנאמנות לפלוני אך התרצתה לבסוף בשכנוע יתר האחים ובמיוחד אלמוני. א' היא שהגישה את הבקשה להתמנות כאפוטרופוסית על התובעת בטענה שהנתבע ניצל אותה ודומה שהיא מעורבת בכל נבכי ההסכמים שנעשו ובחייה של התובעת. חרף האמור לא הזמינה התובעת את הבת א' לעדות הגם שלכאורה היא הייתה יכולה לשפוך אור על נסיבות העסקה. כידוע, "אי-הבאתו של עד רלוואנטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד, כי יש דברים בגו וכי בעל הדין, שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד" [ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה, פ"ד מה(4) 651, 658; ראו גם ע"א 8382/06 בוטח נ' כהן (26.8.12) פסקה 28; בע"מ 2468/11 פלוני נ' פלונית (26.5.11) פסקה 7]. הימנעות זימון הבת א' למסור פועלת גם היא לחובתה של התובעת ומחזקת את גרסת הנתבע.

1. העולה מהמורם ומהמקובץ לעיל שלא עלה בידי התובעת להוכיח קיומה של הסכמה אחרת זולת זו שבאה לידי ביטוי בהסכם העברת הזכויות. השתכנעתי שההסכם משקף את הסכמות הצדדים וכי לא נפלה כל טעות אצל התובעת. התובעת לא הצליחה להוכיח במאזן ההסתברויות הנדרש במשפט האזרחי כי הייתה הסכמה אחרת וטעות מצדה בחתימה על ההסכם. לא עלה אפוא בידי התובעת לסתור את חזקת המתנה ולהוכיח שהזכויות הועברו לנתבע אך בנאמנות, ולא הוכחה עילה בדין המקימה לתובעת זכות לחזור בה ולהשיב לידיה מתנה שהושלמה.

64. אשר על כן, דין תביעת התובעת לסעד הצהרתי ולביטול רישום הזכויות על שם הנתבע – להידחות.

תמ"ש 1491-03-17 תביעת הפינוי נגד אלמוני

65. שני הצדדים קימצו בחקירות ובהתייחסותם בסיכומיהם לתביעה זו. מטיעוניהם עולה שאין מחלוקת שלאלמוני אין זכויות במשק וניתנה לו רק רשות לעשות שימוש במשק והוא בבחינת בר רשות.

הרשות ניתנה לו לדבריו בשעתו עוד כשאביו המנוח היה בין החיים, בשנת 1991, ולאחר מכן אמו, כבעלת הזכויות במשק, הסכימה להמשך הרשות. טענת ההגנה היחידה שהעלה אלמוני מפני תביעת הנתבע לפנותו מהמשק הייתה כפירה בזכויות הנתבע במשק.

66. ניכר גם שאין מחלוקת בין הצדדים שהזכות שניתנה לאלמוני עוד קודם להעברת הזכויות במשק לידי הנתבע היא זכות שימוש חינם ללא תשלום תמורה ושלא הוגבלה בזמן. ככזו מדובר בזכות שניתנה לביטול בכל עת על פי הפסיקה [ראו: ע"א 32/77 טבוליצקי נ' בית כנסת ובית מדרש החסידים, פ"ד לא (3) 210, 214 (להלן: עניין טבוליצקי); ע"א 602/84 ריבוא נ' גל, פ"ד לט(3) 693, 698; ע"א 126/83 אלעלמי נ' אל ח'טיב פ"ד מ (1) 397, 409, ע"א 618/05 דיאמנשטיין נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 21.3.07) (להלן: "עניין דיאמנשטיין"].

67. לפיכך, הרי שהנתבע, כבעל הזכויות במשק, רשאי להפסיק את רשות השימוש בכל עת ולעתור לסילוק יד, אלא אם כן תנאי הצדק מחייבים שלא לעשות כן, בהתאם לכל מקרה ונסיבותיו [עמ"ש (ח"י) 4194-10-17 ע' ח' נ' ר' ח' (פורסם בנבו, 8.1.19); תמ"ש 4141/02 פלונית נ' פלוני (פורסם בנבו, 11.3.09)]. על בית המשפט לבחון בכל מקרה הנדון לפניו על נסיבותיו, האם הצדק מחייב את המשך קיום הרישיון. במסגרת השיקולים יבואו בין היתר: כוונת הצדדים ליצירת הרישיון, משך הזמן שהחזיק בעל הרישיון בקרקע, הסתמכות על הציפיה והשקעות בנכס, היקף ההשקעות, האם ההשקעות היו על דעת בעל המקרקעין ובשיתוף פעולה עמו וכיוצ"ב [ע"א 463/79 ג'בראן נ' ג'בראן, פ"ד לו (4) 403; ע"א 496/82 רוזן נ' סלונים, פ"ד לט (2) 337, 341)].

68. בענייננו, השליך אלמוני את כל יהבו על טענת (העדר) הבעלות של הנתבע במשק ולא על טענות הרישיון. אין לפניי כל טענה לרשות בלתי הדירה במקרקעין, ולא נטען לקיומן של נסיבות מיוחדות שיכולות להצדיק רישיון שלא ניתן לבטלו.

משכך, בשים לב לנסיבות המקרה ועת נדחו טענות אלמוני להעדר בעלות הנתבע בזכויות במשק, וכאשר ניתנה לאלמוני זכות חינם להשתמש במשק, וכאשר המגמה הרווחת היא שרשות חינם אינה יכולה ככלל להיות בלתי הדירה והיא ניתנת לביטול בכל עת, כאשר המגמה צריכה להיות צמצום מופעיה של רשות בלתי הדירה ולא הרחבתם [רע"א 1156/02 חי נ' לידאי, פ"ד נז(3) 949, 955-957 (להלן: "עניין לידאי"] ועת לא הונחו אינדיקציות למתן רשות בלתי הדירה,  הרי שלא מצאתי "שיקולי צדק" שלא לבטל את הרישיון או להפכו לבלתי הדיר (זאת בשים לב גם לכך שלא נטען על ידי אלמוני שניתנה לו רשות בלתי הדירה להשתמש במשק).

69. אלמוני ריכז את כל טיעוניו כנגד בעלות הנתבע במשק ולא עתר לפיצוי למקרה שייקבע שזכותו במשק היא זכות של בר רשות במקרקעין. רק בסיכומים צוין שאם היה מדובר בהעברת זכויות לנתבע כפי שנטען על ידיו הרי שאז היה עומד אלמוני על פיצוי בגין הפינוי ותמורה בעד השקעותיו (סעיף 100).

70. על פי הפסיקה החבות בפיצוי של בר הרשות במקרה של ביטולה וסילוקו מהמקרקעין אינה מובנת מאליה. היא צריכה לנבוע מהסכם מפורש או להשתמע מהסכם או הסדר מכללא. ברם בהיעדר התחייבות מפורשת או משתמעת כאמור לא ניתן להסיק חובה שכזו לא מדיני הגנת הדייר ולא מכל דין אחר [ע"א 160/62 עובדיה לוי נ' עיריית תל אביב-יפו, פ"ד טז 1773, 1780]. מקום שנפסקו פיצויים לבר הרשות ללא תמורה בנכס המקרקעין שרישיונו בוטל נפסקו הפיצויים עבור השקעותיו בלבד בנכס והשבחתו [ע"א 4163/91 מינהל מקרקעין ישראל נ' בראשי (פורסם בנבו, 28.4.98); עניין טבוליצקי; עניין לידאי, שם היה מקרה שבו בוטל רישיון חינם במקרקעין לאחר 40 שנים ולא נמצא בסיס לפיצוי (עמ' 7 לפסק הדין)].

הפסיקה חידדה בשנים האחרונות את הקביעה של פסיקת פיצוי במקרה של ביטול רישיון במקרקעין בהיבט מהותי ודיוני כאחד. בהיבט המהותי בוססה הקביעה בהלכות דיאמנשטיין ולידאי שלפיה פיצוי בגין ביטול רשות במקרקעין יינתן רק עבור השקעות והשבחת המקרקעין ולא בגין הסתמכות מקבלת הרישיון או ציפייתו להמשך שימוש במקרקעין. בהיבט הדיוני, הונחו הערכאות הדיוניות לבסס חיוב בפיצוי על בסיס ראיות מוצקות, חוות דעת מקצועיות (שמאיות) וחישובים מדויקים [בע"מ 1894/16 פלוני נ' פלונית (פורסם בנבו, 10.5.17)]. על מנת שניתן יהיה להידרש לשאלת היקף הפיצוי, על בר הרשות להגיש אפוא תביעה לפיצויים כאשר מוגשת כנגדו תביעה לסילוק יד ולכל הפחות לטעון זאת כטענת הגנה ולהניח מסד עובדתי וראייתי שעל בסיסו יוכל בית המשפט לקבוע אם בוצעה השבחה והשקעה בנכס ומה שוויה [עניין לידאי, בעמ' 7].

71. בענייננו התמקד אלמוני אך ורק בטענות הבעלות בזכויות וכלל לא התייחס לאפשרות שטענתו תידחה ולא ביקש סעד חליפי של פיצוי בגין ביטול הרשות במקרקעין. הפעם הראשונה שכלל העלה טיעון בקשר לכך היה כנזכר לעיל בסיכומים, ורק כאמרת אגב. ודוק. אלמוני לא טען במסגרת כתב הגנתו או תצהיריו שהשקיע והשביח את המשק וגם במסגרת הסיכומים לא פורטה ההשקעה ומה שוויה הנטען. מדובר אם כן בסעד אשר לא נטען ולא הובאו לגביו כל ראיות ולא הוגשה בקשה למינוי שמאי. בהעדר מסד דיוני ועובדתי וראייתי לא ניתן להידרש לשאלת הפיצוי. במצב דברים זה לא ניתן להמציא טענות, ראיות וסעדים עבור בעל דין. יש לזכור שגם "עשיית צדק" אינו מפתח קסמים היכול לגשר על כל מחדל דיוני של בעלי הדין בהליך המשפטי. כך בהליך האזרחי וגם בענייני משפחה. בהיעדר טיעון מפורט בעניין ההשקעות וההשבחה ולא כל שכן כאשר לא הובאו הוכחות ולא בוססה על ידי אלמוני תשתית ראייתית בהקשר זה כבולות ידי בית המשפט מלקבוע שהייתה השקעה ולפסוק פיצוי בגינה.

72. לאור האמור לעיל אני מוצאת לקבל את התביעה כנגד אלמוני לסילוק יד ולחייבו לפנות את המחסן והלול שבתחומי המשק מכל אדם וחפץ וזאת בתוך 60 יום ממועד המצאת פסק הדין לידיו.

על מנת למנוע אי הבנות מובהר בזאת כי אין באמור כדי למנוע מאלמוני לבקר את אמו התובעת במשק, אשר פלוני התחייב כלפיה לזכות שימוש במשק לאריכות ימים וזכות זו כוללת מאליה גם את הזכות לארח את ילדיה.

73. טרם סיום יוער שבית המשפט הציע מתווי פשרה שניסו לשקף מעבר להערכת "סיכונים וסיכויים" גם את המורכבות הקשורה במערכת היחסים ששררה ועתה - מסיבות שאין צורך לקבוע מסמרות לגביהן - התקלקלה; ואת הרצון לשקם ככל הניתן את מערכת היחסים המשפחתית; ואת המורכבות המובנת כאשר מתגוררות במשק מספר משפחות שבנו את ביתם בו. יש להצר על כך שעל אף שעלה בידי הצדדים לגבש הסכמה לא יצאו הדברים מהכח אל הפועל ונדרשה הכרעה אשר בה להנציח במידה רבה את הפיצול שנוצר במשפחה שכתוצאה ממנו העיד בן נגד אמו ואף הוגשה בקשה לצו הגנה בין אלמוני ופלוני שמאחים קרובים הפכו לניצים. ואולם, משלא השכילו הצדדים להגיע למתווה מוסכם, ניתן פסק דין זה בהתאם לשורת הדין. בית המשפט מצטער שהצדדים הגיעו לכך וחבל שלא השכילו להתפשר בהתאם לאחד מהמתווים השונים שהוצעו. טוב יעשו אם ינסו - חרף מתן פסק הדין - להגיע להסכמות שיאפשרו חזרה ליחסים משפחתיים תקינים כפי שהתובעת מייחלת.

74. סיכומו של דבר הוא שתביעת התובעת נדחית ואילו תביעת הנתבע כנגד אלמוני מתקבלת.

75. על מנת שלא להחריף עוד את הקרע במשפחה מצאתי לחייב את התובעת ואלמוני בהוצאות הנתבע בסך נמוך יותר משכר טרחה ריאלי ביחס להליכים שנוהלו במשך תקופה כה ממושכת. אני מחייבת אפוא את התובעת ואלמוני לשאת בהוצאות הנתבע בסך של 25,000 ₪.

בהעדר התנגדות עניינית של מי מהצדדים בתוך 7 ימים יותר פרסום פסק הדין בהשמטת פרטים מזהים.

ניתן היום,  כ"ט אייר תשפ"א, 11 מאי 2021, בהעדר הצדדים.