התובע הגיש נגד הנתבעים, בנו וכלתו, תביעה על סך של 400,000 ₪ להשבת כספים, שנתן התובע לטענתו כהלוואה לנתבעים לרכישת בית ושיפוצו.
בין הנתבעים מתנהלים הליכים בבית המשפט ובבית הדין הרבני.
ביום 13.4.2021 ניתן, בהסכמת הנתבע 2 , פסק דין על מחצית מסכום התביעה, כך שעניינו של פסק הדין הוא תביעתו של התובע נגד הנתבעת 1 בלבד.
טענות הצדדים
טענות התובע
- הנתבעים נישאו בשנת **** ומצויים כאמור בהליכי גירושין. בשנת **** הלווה התובע לנתבעים סך של 400,000 ₪ לצורך רכישת דירה, המצויה ברח'... ב... (להלן: "הדירה"), כאשר הצדדים התגוררו בדירה עד לתחילת הליכי הגירושין.
בין התובע לנתבעים הוסכם בעל פה כי מדובר בהלוואה שיש להשיב לתובע, התובע זקוק לכספים והסתמך על כך שיושבו לו.
- כאשר העביר התובע את הכספים לנתבעים, ציין בהערה אישית בפעולת העברת הכספים כי מדובר בהלוואה לנתבעים עבור רכישת הדירה. הנתבעת יודעת היטב כי הכספים ניתנו לבני הזוג כהלוואה, ואף הודתה בכך במסגרת מסרונים שהוחלפו בין הנתבעים בחודש ינואר 2019.
- הדירה נרכשה על ידי הנתבעים תמורת סך של 1,445,000 ₪, כאשר לצורך רכישת הדירה נטלו הצדדים משכנתא בסך של 970,000 ₪ ובנוסף הלווה התובע לנתבעים סך של 400,000 ₪ כדלקמן:
-סך של 339,000 ₪ עבור רכישת הבית.
-סך של 32,400 ₪ נוספים עבור שיפוץ הבית ובכלל זאת: צבע וטיח, חיבור חשמל, רכישת מקרר, מכונת כביסה ומייבש כביסה, רכישת כסאות מטבח, חברת ניקיון, תשלום לעורך דין עבור הרכישה, רכישת שואב אבק וכסאות.
- במסגרת העברת הכספים מהתובע לנתבעים, ערך התובע זיכרון דברים עם בנו האחר, אח הנתבע 2, בו הוסכם כי סך של 145,000 ₪ שהלווה לו התובע בעבר, יעביר אח הנתבע 2 לנתבעים לצורך רכישת הדירה.
- הנתבעת הודתה למעשה בקיומה של ההלוואה במסרון ששלחה לנתבע, אולם התכחשה לכך בהמשך, והציגה גרסאות שונות בעניין המסרון שנשלח. אלא שאין בכך כדי לפטור את הנתבעת מהתחייבותה להשבת הכספים כפי שהובאה במסגרת חילופי המסרונים בינה לבין הנתבע. זאת ועוד, הנתבעת גילתה חוסר אמינות בחקירתה, כאשר היא מבקשת לחמוק מהחזרת הכספים שהתחייבה להשיב לתובע.
טענות הנתבעת
- מטרתה של התביעה היא סחיטת כספים שלא כדין מן הנתבעת, שכן התובע סייע לנתבעים לרכוש את הדירה באמצעות כספים שהעביר להם במתנה. אין שחר לטענה כי הכספים הוענקו לנתבעים כהלוואה ולא עלה בידי התובע להציג ולו ראשית ראיה לתמיכה בטענה זו.
- לצורך רכישת הדירה קיבלו הנתבעים סך של 300,000 ₪ ממשפחתו של הנתבע, סך של 110,500 ₪ העבירה הנתבעת ויתרת הסכום שולמה באמצעות משכנתא. התובע הוא אדם אמיד ביותר וביקש להעניק לנתבעים מתנה על מנת לסייע להם לרכוש את הדירה.
אין ולא היה כל סיכום בע"פ כי מדובר בהלוואה שיש להשיב, ולא נחתם בין הצדדים הסכם בכתב בעניין זה.
- הערות שנרשמו על ידי התובע בגין העברת הכספים הן חסרות משמעות, שכן מדובר בהערות אישיות שלו ולא בהבנה בין הצדדים. ממילא, לו מדובר היה בהלוואה היו הצדדים עורכים הסכם בכתב.
- אשר להתכתבות בין הנתבעת לבין הנתבע, מדובר בהתכתבות חלקית, חסרה ומגמתית, בה ביקש הנתבע להערים על הנתבעת ולגרום לה להתייחס לכספים שהועברו לנתבעים כהלוואה. אלא שניתן לראות, כי הנתבע הוא היחיד שעשה שימוש במונח הלוואה במסגרת התכתבות זו.
הנתבעת עברה טיפולי פוריות, ולאחר שהרתה הפעיל עליה הנתבע לחצים על מנת שתסיים את ההיריון. זוהי מהות ההתכתבות בין הצדדים אשר הובאה בפני בית המשפט, כאשר בתוך המסרונים הללו ניסה הנתבע לשתול את סוגיית ההלוואה תוך ניצול מצוקתה הנפשית של הנתבעת באותה עת.
- הנתבעת לא הייתה מודעת לזיכרון הדברים שנחתם בין התובע לבין אח הנתבע 2. כך או אחרת, אין היא חתומה על מסמך זה והוא איננו מחייב אותה. לטענת הנתבעת, יכול ומדובר במסמך פיקטיבי שהוכן לצורך התביעה. זאת ועוד, ביום 4.7.18 העביר אח הנתבע 2 לנתבעים סך של 86,600 ₪, כאשר מצוין כי מדובר בהעברה במתנה. מעבר לכך, העביר האח סך כולל של 148,600 ₪. היה ברור לכל כי מדובר במתנה, ולראיה כי אח הנתבע 2 כלל לא הגיש תביעה בגין סכום זה. התובע נמנע מלזמן את אח הנתבע 2 לעדות בעניין זה, והדבר פועל לחובתו.
- התובע העניק במתנה לנתבעים סך של 49,000 ₪ ונתן גם לנתבע סך של 129,000 ₪ נוספים. התובע לא הוכיח כי העניק לנתבעים סך של 400,000 ₪, כטענתו. כל שעלה בידי התובע להציג הוא העברת סך של 49,000 ₪ לחשבון המשותף במתנה ואף התובע הודה כי אין בידו ראייה לכך שנרשם כי מדובר בהלוואה. עוד הוכח, כי הנתבעת אכן סירבה לחתום על הסכם הלוואה.
- בכל לנוגע לתשלומים בגין שיפוצים ורכישת מיטלטלין לנתבעים, התובע עצמו הודה כי אין בידו אסמכתאות בנוגע לתשלומים הללו. בנוסף, נמנע התובע לזמן את ספקי השירותים לעדות, באופן הפועל לחובתו של התובע, ומוביל למסקנה כי הוא לא עמד בנטל המוגבר המוטל עליו שעה שבן משפחה מקרבה ראשונה טוען בע"פ לקיומה של הלוואה.
דיון
- ככלל, כאשר נתבע מודה בהעברת כספים אליו, אך טוען כי אלו הועברו במתנה, נטל ההוכחה מועבר אל כתפיו (רע"א 8068/16 קטן נ' כהן ). להלכה זו חריג, כאשר מדובר ביחסים בין בני משפחה.
במערכת היחסים המשפחתית, נקבע בפסיקה כי קיימת "חזקה הפוכה" לפיה, כאשר מערכת היחסים של התובע והנתבע מאופיינת בדאגת התובע לצרכיו של הנתבע, כגון יחסי הורה וילד- חזקה כי הכספים הועברו במתנה, ונטל ההוכחה מוטל מלכתחילה על כתפי התובע להוכיח כי מדובר בהלוואה ולא במתנה. זאת, מאחר שניסיון החיים מלמד כי הורים נוהגים להעניק לצאצאיהם מתנות כספיות ואחרות. חזקה זו, אף היא נתינת לסתירה. אף פסיקת ביהמ"ש העליון החילה חזקה זו על קירבה משפחתית (ע"א 3829/91 וואלס נ' גת, פ"ד מח (1) 801,811, ע"א 180-51 גולדקורן נ' ויסוצקי, פ"ד ח 262,265 (1951), ע"א 4396/90 רוזנמן נ' קריגר, פ"ד מו(3) 254 (1992), ע"א 34/88 רייס נ' עזבון אברמן ז"ל, פ"ד מד(1) 278 (1990), עמ"ש (מחוזי חיפה) 41194-06-17 מ.ט. נ' ח.ט.).
חזקת המתנה חלה רק מקום בו מתקיימים שני אלה: (1) המדובר ביחסים משפחתיים, (2) היחסים בין בני המשפחה הינם בעלי אופי המצדיק לייחס לנותן כוונת מתנה (תמ"ש (משפחה תל אביב) 35951-12-14 ש.א. נ' א.ס. (נבו 14.12.2015)).
- הפסיקה אף התייחסה למערכת היחסים שבין בן-הזוג של הילד להורה. לאחר שנישאים הילדים הופך בדרך כלל בן הזוג לחלק מהמארג המשפחתי החוסה "תחת כנפיהם" של ההורים ונתמך בסיועם (תמ"ש (משפחה ראשון לציון) 7630/06 י.פ. נ' ר.פ.ה ).
לעניין הצורך בהסכם בכתב, נקבע כי "ניסיון החיים בכל הנוגע ליחסים משפחתיים מלמד, כי אלה אינם מתאפיינים בפורמאליות יתירה, וכבר נפסק (לעניין העברת זכות בפטנטים!) "כי אין דרכם של קרובים לערוך את ההסכמים שביניהם בכתב" (ד"נ 2/84 רוזנברג נ. רובינשטיין, פ"ד לח (3) 689, 696 ור' פרופ' פרידמן ופרופ' כהן, חוזים, עמ' 399, וכן סעיף 82(א) לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומנית").
לעניין זה, ראו גם תמ"ש (משפחה נצרת) 11715-04-13 א.ס. נ' .א.ס. שם נאמר כי " עד כאן ביררנו אופן סיווג העברת הכספים בין קרובים וקבענו, כי לאורה של ההנחה העובדתית שכספים שמועברים בין קרובי משפחה הן בדרך כלל כספי מתנה, הנטל להוכיח אחרת הוא על הטוען לכך. על כך נוסיף כעת את דרכי ההוכחה; מתן הלוואה בין קרובים ניתן להוכחה בכל אמצעי הראיה הקיימים, בדיוק כשם שניתן להוכחה בין צדדים הזרים זה לזו, ואין כל דבר חקיקה או דין ההופכים את "המסמך בכתב" לגבי הלוואה בין קרובי משפחה למסמך קונסטיטוטיבי שבלעדיו אין. הוא הדין לעניין מתנה (ראו תמ"ש (כ"ס) 1970/03 טויזר עופר נ' טויזר אורית (30/09/2003, פורסם במאגרים [פורסם בנבו])). ויודגש, הן ביחס לסיווג העברת הכספים כמתנה מהורים לבנם וכלתם לא נדרש מסמך בכתב כראיה להוכחת כוונת המתנה, והוא הדין לעניין סיווג אותה העברה כהסכם הלוואה (תמ"ש (ראשל"צ) 7630/06 י. פ. נ' ר. פ. ה. (11/12/2006, פורסם במאגרים [פורסם בנבו]) ; תמ"ש (ת"א) 1666-01-12 ל' נ' ע' (29/04/2012, פורסם במאגרים [פורסם בנבו]))."
ובתמ"ש (משפחה ראשון לציון) 11056/03 פלונים נ' אלמונים: "כב' השופט יעקב כהן בתמ"ש (כ"ס) 1970/03, טויזר נ. טויזר [פורסם בנבו], אמר כי ניתן להוכיח הלוואה בין קרובים, בכל אמצעי הראיה הקיימים ואין צורך רק בראייה בכתב.
יחד עם זאת קבע כב' השופט כהן בתמ"ש 7630/06 [פורסם בנבו], למרות שהחזקה החלה לגבי מתן הלוואה בין קרובים במעגל הקירבה הראשוני אינה מקימה אמנם "דרישת כתב", אך היא יוצרת חובת הוכחה מוגברת, ועל התובע לעמוד הן בדרישה של: "המוציא מחברו עליו הראיה", והן בנטל לשכנע כי חרף יחסי הקרבה הראשוניים בינו לבין המקבל, אין מדובר במתנה שהוענקה אלא בהלוואה שיש להשיבה."
- ביחסים שבין התובע לבנו ולכלתו, חזקה כי הכספים שהעביר התובע לנתבעים, ניתנו להם במתנה. על התובע להוכיח אפוא כי לאו מתנה היא וכי מדובר בכספים שניתנו לנתבעים כהלוואה.
אין חולק, כי התובע והנתבעים לא ערכו הסכם כתוב המתייחס לכספים נשוא התביעה. בעניין זה, הציג התובע תדפיסי חשבון בהם הופיעו הערות שלו כי מדובר בהלוואה לנתבעים (ראו נספח א' לתצהיר התובע), אולם כאשר נשאל בחקירתו אודות קיומו של הסכם בינו לבין הנתבעים, הודה התובע כי לא ערך הסכם בכתב . לדבריו: "היה הסכם בע"פ. גם בע"פ זה תופס" (ראו עמ' 7 ש' 14 לפרוטוקול). התובע גם לא רשם הערת אזהרה על הנכס. לדבריו, נעשה הדבר בתום לב (עמ' 12 ש' 1).
אולם, גם בהעדר הסכם כתוב, יוכל התובע לנסות ולהוכיח כי בין הצדדים התקיים הסכם בעל פה להשבת הכספים שהעביר לנתבעים.
- הנתבעים כאמור חלוקים בעניין זה, כאשר הנתבעת מכחישה כליל קיומה של הלוואה שהלווה התובע לנתבעים, וטוענת כאמור כי כספים שהעניק התובע לנתבעים ניתנו במתנה, בעוד הנתבע, בנו של התובע, טען בתצהירו כי התובע הלווה לנתבעים סך של 400,000 ₪, וכי התובע והנתבעים סיכמו, כי ככל שהנתבעים יתגרשו זה מזה, יש להשיב את הכספים לתובע.
בעדותו, טען הנתבע כי שוחח עם הנתבעת אודות העברת הכספים, הבהיר לה את רגישות העניין וסיכם עמה כי הכספים יושבו לתובע. בעדות זו, טען הנתבע לראשונה, כי הכין הסכם המתייחס להשבת סך של 400,000 ₪, הסכם עליו סירבה הנתבעת לחתום (ראו עמ' 17 ש' 16-18). הוא הוסיף, כי סמך על מילתה של הנתבעת.
מכיוון שהדברים עלו לראשונה בעדותו של התובע ולא נזכרו כלל בתצהירו – איני נותנת אמון בדבריו אלה של הנתבע. מעבר לכך, אף אם נקבל את גרסתו, לפיה סירבה הנתבעת לחתום על הסכם הלוואה שהציג בפניה, ברי כי יש בכך כדי לחזק את גרסת הנתבעת, אשר ראתה בכספים שהתקבלו - כספי מתנה.
- זאת ועוד, התובע צירף לתצהירו (נספח ד') זכרון דברים שערך עם בנו האחר, ****, הנושא תאריך 10.4.18, בו נאמר:
"מוסכם כי הסכום בסך של 145 אלף הלווה *** לבנו ****, יועבר *** ו*** על ידי **** כהלוואה לצורך רכישת דירה. על פי הוראת ***.
ההלוואה הועברה ל*** על ידי **** בהוראתו של ***".
מדובר בזיכרון דברים שערך התובע עם אח הנתבע 2 בגין הלוואה בסך של 145,000 ₪ אשר הוסכם לכאורה כי תועבר לנתבעים, כאשר התובע נמנע מלערוך הסכם מקביל עם הנתבעים. התהייה בעניין האופן בו בחר התובע לנהוג מתגברת אל מול טענת התובע כי לנתבעים הלווה סכום גבוה יותר, 400,000 ₪ (ר' עמ' 7 ש' 22-23).
אם הכין התובע הסכם עם בנו, אח הנתבע 2, מדוע לא הבטיח באותו אופן את הכספים שהעביר לנתבעים? מדוע לא ערך הסכם המשלים את ההסכם עם אח הנתבע 2, בו הובהר כי הכספים שמעביר אח הנתבע 2 לנתבעים ניתנים להם כהלוואה?
- בהמשך לכך, על גבי תדפיסי החשבון שהציגה הנתבעת הופיעה התייחסות להעברה בסך של 80,600 ₪ שהועבר מחשבונו של אח הנתבע 2 אל הצדדים הוא סכום לגביו נכתב כי מדובר במתנה. התובע טען בעדותו: "זה פיקציה שהיא עשתה בחשבון שלה. יש לי זכ"ד ובחשבון שלי לא רשום ככה. זה פיקציה שהיא הורידה במחשב שלה" (עמ' 8 ש' 23-24).
- אשר לסכומים הנוספים הנזכרים בכתב התביעה, ואשר נטען כי התובע שילם לצדדי ג' כהלוואה, השיב התובע כי אין בידיו אסמכתאות להוכחת תשלומים אלה (עמ' 8 ש' 36). התובע גם לא זימן את הגורמים הרלוונטיים לעדות, והדבר פועל לחובתו בכל הנוגע להוכחת רכיב זה של התביעה.
- זאת ועוד, התובע נמנע מלפנות ישירות אל הנתבעת ולעמת אותה עם קיומה של הלוואה שעליה להשיב. לדבריו, נהג כך כיוון שביקש להותיר סוגיה זו להידברות בין הנתבעים: "נתתי שיסתדרו ביניהם והם ידעו בדיוק מהתחלה" (עמ' 11 ש' 35). אלא, שבאין הסכם כתוב בין הצדדים, יש אף בהתנהלות זו כדי לבסס את טענת הנתבעת כי למעשה לא הייתה בפי התובע טענה של ממש להניח בפניה עם פרוץ הסכסוך בינה ובין הנתבע.
- באין הסכם כתוב, ושעה שכל צד טוען בעל פה טענות הסותרות את טענות הצד האחר, וכן ללא עדים נוספים לתמיכה בגרסאות הצדדים, נותרנו אפוא עם אותם חילופי מסרונים בין הנתבע לבין הנתבעת.
הנתבעים החליפו ביניהם מסרונים ביום 12.5.19, כשחלק ניכר מהם עסק בסוגיית הריונה של הנתבעת וסירובו של הנתבע להמשיך בהריון (ראו נספח 20 לתצהיר הנתבעת).
אז כתב הנתבע:
"אבא שלי רוצה להבטיח תכסף שלו וזו זכותו הוא הלווה לנו קרוב ל400 אלף שקל"
והנתבעת השיבה:
"סבבה 400 אלף של אבא שלך".
בהמשך, כתב הנתבע:
"לא דיברתי על הסכם אחר וזה הוא אמר לי את זה אני לא הבנתי מה הבעיתות כאן את ידעת מזה כבר ממזמן"
והנתבעת השיבה:
"לא הבנתי כלום מה בהסכם רשום" ( כך במקור, ראו נספח 13 לתצהיר הנתבעת).
הנתבעת הסבירה בתצהירה, כי התובע כלל לא העביר לנתבעים סך של 400,000 ₪, ומדובר בסכום של 49,000 ₪ שהועבר במתנה לנתבעים ובסך נוסף של 129,000 ₪ שהועבר לנתבע. היא הוסיפה, כי לא הודתה, גם במסרון, בקבלת הלוואה בסך של 400,000 ₪ (ראו סע' 62-65 לתצהיר הנתבעת), וכי הנתבע הסתיר מבית המשפט את המסרון הנוסף בו כתבה כי לא הבינה כלום.
בחקירתה, הוסיפה הנתבעת כי תשובתה לנתבע היתה "סבבה מתוך ייאוש", וכי "ההודעה נכתב מייאוש, תסכול, רק שיעזוב אותי כבר" (עמ' 12 ש' 24,26).
- בבחינת הנסיבות בהן נשלחה ההודעה אל הנתבע: כאשר הנתבעת היתה בהריון והנתבע, על פי ההודעות הנוספות, הודיע לה כי עליה להפסיק אותו, הריני נותנת אמון בדברי הנתבעת, כי ההודעה נכתבה על מנת להפסיק את הלחץ שהפעיל עליה הנתבע בעניין הכספים, ואין בה משום הודאה בקיום ההלוואה, ומעדיפה אותה על פני האופן בו מבקש התובע לקרוא את ההודעה – הודאה בחוב של 400,000 ₪.
- מעבר לכך, סבורני כי התובע כלל לא הוכיח כי העביר לנתבעים סך של 400,000 ₪.
התובע צירף לתצהירו תדפיסי חשבון עו"ש בהם מופיעה העברה בסך של 49,000 ₪ ביום 27.8.18 לנתבעים, וכן המחאה נוספת לנתבע על סך 129,000 ₪ מיום 21.8.18.
מעבר לכך, צורף זיכרון הדברים בין התובע לאח הנתבע 2, ולא צורפו אסמכתאות נוספות.
דירת הצדדים נרכשה תמורת סך של 1,445,000 ₪, כעולה מן ההסכם נספח 2 לתצהיר הנתבעת.
בתדפיסי החשבון שצירפה הנתבעת לתצהירה מופיעה העברה של 110,000 ₪ מחשבונה, העברות בסך 148,600 ₪ מאח הנתבע 2, ללא הסכם בעניין סכומים אלה. כן מופיעות בתדפיסי החשבון ההמחאה שנתן התובע לנתבע, בסך של 129,000 ₪ והסך של 49,000 ₪ שהעביר התובע לנתבעים.
מכאן, כי התובע העביר לנתבעים סך של 49,000 ₪ בלבד, נוסף על ההמחאה לנתבע בסך 129,000 ₪.
בשים לב לכך שביחס לנתבע כבר ניתן פסק דין על סך של 200,000 ₪, הרי אף לו היתה מתקבלת טענת התובע כי העביר לנתבעים כספים כהלוואה, לא הועבר להם אלא סך של 178,000 ₪ לכל היותר.
- סיכומם של דברים, התובע היטיב לסכם את הדברים במילותיו שלו: "עשיתי טעות וזה לא יחזור לעולם" (עמ' 12 ש' 4).
באין הסכם, בהעדר אסמכתאות למלוא סכום התביעה, בהיות התביעה נשענת על אמירות בעל פה שלא הוכחו, ועל מסרון שאין בו כדי להוות הודאה בחוב לתובע, כשל התובע בהרמת הנטל המוטל עליו להוכחת תביעתו לקיומה של הלוואה לנתבעים, מקום שחזקה כי העניק להם כספים במתנה מתוך רצון לסייע להם. ככל שאכן ביקש התובע ליתן הלוואה לנתבעים – היה עליו לעגן את הדבר בכתובים.
בנסיבות אלה, הריני מורה על דחיית התביעה נגד הנתבעת, תוך חיוב התובע בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך של 25,000 ₪, שכן הנתבעת מיוצגת בידי הלשכה לסיוע משפטי.
הכספים נשוא ההסכמה מיום 29.1.20 - ישוחררו, נוכח סיום ההליכים בתיק זה.
המזכירות תסגור את התיק.
פסק הדין מותר לפרסום ללא שמות הצדדים.
ניתן היום, ז' אייר תשפ"א, 19 אפריל 2021, בהעדר הצדדים.