עיריית תל אביב נ' כונס הנכסים הרשמי

השופט ד' מינץ:

           ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט ע' מאור) בפש"ר 3049/09 מיום 11.8.2020 בה הורה על ביטול הליך עיקול שנקטה המערערת (להלן גם: העירייה) בגין חובות ארנונה שיצר משיב 3 (להלן: החייב) כלפיה.

הרקע לערעור

1. במוקד הערעור, חובות ארנונה שצבר החייב בקשר לנכס ששכר בתחום שיפוטה של העירייה בין השנים 2006 עד 2011. החייב נקלע להליכי חדלות פירעון, ביום 10.11.2009 ניתן צו כינוס בעניינו וביום 15.7.2010 הוא הוכרז פושט רגל ומשיב 2 מונה כנאמן לנכסיו (להלן: הנאמן). עוד טרם הוכרז החייב פושט רגל, ביום 23.12.2009 הוגשה לנאמן תביעת חוב מטעם המערערת בסך של 178,948 ש"ח בגין חובות ארנונה והוצאות אכיפה, החל מיום 1.8.2006. תביעת החוב אושרה במלואה באופן שסך של 114,417 ש"ח הוכרו כחוב בדין רגיל וסך של 64,750 ש"ח הוכרו כחוב בדין קדימה.

2. אלא שחוב הארנונה המשיך לתפוח. על כן, בשלב מסוים, בשנת 2015 חידשה המערערת את הליכי הגביה נגד החייב, הפעם ביחס לחוב הארנונה שנוצר לאחר מתן צו הכינוס. בקשת המערערת – אשר טענה כי החייב ממשיך לצבור חובות חדשים – לביטול הליך פשיטת הרגל, נדחתה ביום 14.10.2018 לאחר שנקבע כי אין מדובר בחובות חדשים כאשר "החובות החדשים לכאורה הן הוצאות גבייה מנהלית שבהתאם לפסיקה [...] לא ניתן להפעילה כאשר החייב בהליכי פשיטת רגל".

3. ביום 6.3.2019, לאחר שהתנהל דיון בעניינו של החייב, ניתן לו הפטר מותנה בכפוף להפקדת סך של 60,000 ש"ח לקופת פשיטת הרגל. בהמשך לכך, ביום 1.1.2020 הגיש החייב בקשה לביטול עיקול שהטילה המערערת על חשבון הבנק שלו במסגרת הליכי גבייה מנהליים שנקטה נגדו. במענה לכך, ביום 11.8.2020 הורה בית המשפט המחוזי על ביטול הליכי הגביה בהם נקטה המערערת. בהחלטה נקבע כך:

"בהמשך לעמדת הכונס הרשמי, מורה על ביטול הליכי הגבייה שנוקטת עיריית תל אביב מחוץ להליכי פשיטת הרגל.

אני מפנה לטעמים בפסק הדין בתיק 24574-08-11 היפים גם במקרה שלפנינו.

כפי שמציין הכנ"ר, העירייה פועלת שלא כדין ועושה דין עצמי.

לאחר שיסתיימו הליכי פשיטת הרגל תוכל העירייה לגבות חובות חדשים.

אם נוצרים חובות חדשים עליה לפנות לבית המשפט ובבקשות מתאימות, ולא להתעלם מהוראות הדין.

כאמור – מורה על ביטול העיקולים."

           ההחלטה האמורה היא ההחלטה מושא הערעור שלפנינו.

טענות הצדדים

4. לטענת המערערת, שגה בית המשפט המחוזי כאשר הורה על ביטול העיקול שהיא הטילה לצורך גביית החובות החדשים שיצר החייב, באופן המונע ממנה לפעול בכלי האכיפה המנהליים העומדים לרשותה נגד חייבים. משמעותה המעשית של ההחלטה היא שחייב בהליך פשיטת רגל שקיבל הפטר מותנה בכפוף לתשלומים שנקבעו, רשאי להמשיך ולצבור חובות ארנונה ללא מגבלת זמן, מבלי שהרשות תוכל לפעול על מנת לעצור את יצירתם, לצמצמם או לגבותם. הדבר עשוי גם ליצור פתח לטענות שיהוי והתיישנות אשר יופנו כלפי הרשות המקומית. זאת ועוד, החלטת בית המשפט המחוזי נוגדת את לשון פקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: פקודת פשיטת הרגל או הפקודה) ואת תכליתה המובילות באופן מפורש למסקנה כי עיכוב הליכים בהליך פשיטת רגל אינו חל על חובות שאינם "ברי-תביעה", היינו חובות חדשים שיוצר החייב לאחר מתן צו הכינוס. הותרת החלטתו של בית המשפט המחוזי על כנה עלולה ליצור תמריץ ליצירת חובות בסכומי עתק על ידי החייב, לפגוע בתכלית הליך פשיטת הרגל ולהטיל אחריות בלתי סבירה על נושים.
5. במסגרת הדיון שהתנהל לפנינו הוסיף בא-כוח המערערת כי גם אם היה נקבע כי יש להקפיא את הליכי הגבייה, יש להותיר בכל מקרה את העיקולים שהוטלו על נכסי החייב על כנם, כאשר החייב או הנאמן יכולים לפנות לבית המשפט בבקשה מתאימה. כמו כן, צוין כי בקביעת צו התשלומים שהושת על החייב, חוב הארנונה השוטף נלקח בחשבון כהוצאה קבועה של החייב, וכי גם עובדה זו מצדיקה את זכותה של העירייה לעיקול הנכס בגין אי-עמידה בתשלומי הארנונה השוטפים. בנוסף, אם מדובר בסכומי כסף אשר עוקלו על ידי העירייה שהנאמן לא ידע על קיומם, אין לו זכות לקבלם. אכן, הגבייה מסורה לשיקול דעת בית המשפט, אלא שעל החייב מוטל הנטל לפנות לבית המשפט כדי למנעה, שכן ברירת המחדל היא שמותר לעירייה לפעול ללא אישור בית המשפט. הטלת חובת הפנייה לבית המשפט על הרשות המקומית, תעמיס עליה באופן בלתי סביר. לא ניתן להעלות על הדעת כי עירייה לא תוכל לפעול בהליכי גבייה מנהליים נגד חייב המצוי בהליך פשיטת רגל והתרופה היחידה אשר תעמוד לה תהיה נקיטת הליך פשיטת רגל חדש נגד החייב (לפי סעיפים 90-88 לפקודה). גם פתרון מסוג זה מטיל על העירייה נטל בלתי סביר. עוד ביקשה המערערת להסתמך על השיקולים שעמדו בבסיס פסק הדין שניתן לאחרונה בע"א 999/20 עיריית תל אביב נ' עו"ד עוז עמית – מנהל מיוחד לבדיקות חוב (14.6.2021) (להלן: עניין עיריית תל אביב) אשר קבע כי ההלכה על פיה אין בכוחם של הליכי גבייה מינהליים שנקטה רשות מינהלית לעצור את מרוץ התיישנות בהליך אזרחי, לא חלה בהליכי חדלות פירעון.

6. מנגד, לעמדת משיב 1 (להלן: הכנ"ר), דין הערעור להידחות. לטענתו, מרגע שנפתח הליך קולקטיבי בעניינו של חייב, אין לאפשר ניהול הליכי גבייה פרטניים נגדו, בין אם מדובר בהליכי גבייה פרטניים בגין חוב בר-תביעה כהגדרתו בפקודה ובין אם מדובר בהליכי גבייה בגין חוב "חדש". הוראת סעיף 20(א) לפקודה מורה כי משניתן צו כינוס, "לא יפתח שום נושה בתובענה או הליכים משפטיים אחרים". אף כי לשון הסעיף סובלת את הפרשנות אותה מציעה המערערת – כי הסעיף לא חל על חובות שאינם ברי-תביעה, יש להעדיף את הפרשנות אשר תביא לעיכוב הליכים כולל, הן של הליכים בגין חובות ברי-תביעה והן של הליכים בגין חובות חדשים. פרשנות זו תביא להגשמת תכלית הליך חדלות הפירעון, לשוויון בין נושי החייב בהתאם להוראות הדין ולאחידות בין הדין הישן (הוראות הפקודה) לבין הדין החדש (הוראות חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018 (להלן: החוק או חוק חדלות פירעון)). פרשנות על פיה יתאפשר לנושה שחובו נוצר לאחר מתן צו הכינוס לנקוט הליכי גבייה, תביא לפגיעה בתכלית הליך חדלות הפירעון תוך העדפת הנושה המאוחר על פני הנושים הקודמים ללא כל בסיס. כל פעולת גבייה שתיעשה נגד נכסי חייב בעודו מצוי בהליכי פשיטת רגל, גם אם מדובר בחוב אשר נוצר לאחר צו הכינוס, יש בה כדי לפגוע במסת נכסי החייב המוקנית לנאמן לצורך חלוקתה לכלל הנושים. קבלת הפרשנות המוצעת לסעיפי הפקודה גם תביא להרמוניה בין דיני חדלות פירעון של יחידים ותאגידים. זאת, שכן ביחס לתאגידים (עוד טרם חקיקת חוק חדלות פירעון), הוראת סעיף 267 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983 (להלן: פקודת החברות) מורה באופן חד משמעי כי יעוכבו כל ההליכים המשפטיים נגדם. בנוסף, אף כי בענייננו חלה הפקודה ולא חוק חדלות פירעון, יש מקום לפרש את הוראות הפקודה בהתחשב גם בהסדר החוקי שעוגן במסגרת חוק חדלות פירעון ועל פיו לא ניתן לפתוח בכל הליך משפטי חדש נגד תאגיד או יחיד המצויים בהליך חדלות פירעון אלא באישור בית משפט. גם אין בסיס לטענת המערערת כי החלטת בית המשפט המחוזי מעמידה אותה בסיכון כי יטענו נגדה טענות התיישנות ושיהוי מצד חייבים. זאת משום שבכל הנוגע לחובות חדשים שהתגבשו לאחר צו הכינוס, ברי כי כאשר נשלל כוח התביעה הקונקרטי המונע מרשות מקומית לגבות את חובה, תקופת המניעות אינה נמנית בתקופת ההתיישנות.

7. גם לעמדת הנאמן, דין הערעור להידחות. ראשית, דין הערעור להידחות על הסף, שכן כבר ביום 14.10.2018 ניתנה החלטה חלוטה על ידי בית המשפט המחוזי הקובעת כי החובות שהמערערת פועלת לגבייתם הם חובות הנכללים בהליך הכינוס שהמערערת אינה יכולה להפעיל לגביהם גביה מנהלית. דין הערעור להידחות גם לגופו, שכן החלטת בית המשפט המחוזי אינה מונעת מהמערערת לגבות חובות חדשים שיוצר החייב. כל שנקבע הוא כי המערערת תוכל לגבות את אותם חובות רק לאחר שיסתיימו הליכי פשיטת הרגל, וכי בכל מקרה המערערת יכולה לפנות לבית המשפט בבקשות מתאימות. אין בהחלטת בית המשפט המחוזי כדי למנוע מהמערערת לשוב ולפנות לבית משפט של פשיטת רגל ולבקש לנקוט הליכים לעתיד לבוא נגד החייב, כאשר ייתכן שבנסיבות מסוימות בית המשפט אף יתיר ניהול הליכי גבייה נגד החייב בהליך פשיטת הרגל הנוכחי. אלא שעל המערערת מוטלת החובה, כמו כל נושה "חדש", לפנות לבית משפט ולאפשר לו לשקול את כל השיקולים הרלוונטיים לעניין ולאזן ביניהם, ואין לאפשר לנושה מסוים עדיפות על יתר הנושים, ללא כל ביקורת שיפוטית. מקום בו לא נקבע במפורש כי לרשות מקומית יש מעמד מיוחד, אין לאפשר לה ליטול עדיפות ללא כל מקור חוקי, תוך ניצול הכוח המיוחד שהוקנה לה, לנקוט בהליכי גבייה עצמאיים. במבט צופה פני הווה ועתיד, בראי חוק חדלות פירעון, ציין הנאמן כי הסוגיה הנדונה זוכה למענה במסגרת החוק. על פי הגדרת "חוב עבר" בסעיף 4 לחוק, חוב ארנונה בגין נכס שהחזקתו החלה לפני מתן הצו לפתיחת הליכים כבענייננו, ייחשב כולו "לחוב עבר" ויהיה על העירייה לגבותו במסגרת הליך חדלות הפירעון. בכל מקרה, לעניין חוב חדש שנוצר לאחר מתן צו הכינוס, על פי סעיף 29(5) לחוק לא ניתן לפתוח בכל הליך משפטי אלא באישור בית משפט של חדלות פירעון. באשר לטענת ההתיישנות והשיהוי, הצטרף הנאמן לעמדת הכנ"ר כי ממילא מושעית תקופת ההתיישנות והשיהוי עד לסיומו של הליך חדלות הפירעון באופן המאפשר את חידוש ההליכים נגד החייב.

דיון והכרעה

8. לאחר עיון בטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות וכך אציע לחבריי שייעשה.

           נקדים ונאמר כבר עתה כי מבחינה עיונית, ניתן להעלות על הדעת כי נושה בחוב שאינו בר-תביעה אינו מנוע מלנקוט בהליכים נגד החייב בפשיטת רגל. אולם, כפי שנראה להלן, חרף נקודת מוצא זו, נושה כאמור יתקל בקושי מעשי בגביית חובו, ועל כן יצטרך להצטייד מראש באישור בית משפט של פשיטת רגל על מנת לנקוט בהליכי הגביה.

9. הליך פשיטת רגל לפי הפקודה סובב כולו סביב קיומם של חובות ברי-תביעה. חובות אלו קובעים את היקף הנשייה נגד החייב בהליך והם אלו המעניקים לנושים זכויות בנכסי החייב. חובות ברי-תביעה גודרים את גבולות ההליך כולו. אין יוצא ואין בא זולת חובות ברי-תביעה. רק נושים שהגישו תביעה ביחס לחוב בר-תביעה רשאים לחקור את החייב על עסקיו ונכסיו, לפי סעיף 29 לפקודה; רק חובות ברי-תביעה משתתפים בחלוקת הנכסים בהסדר, לפי סעיף 35 לפקודה; הפטר לחייב ניתן רק לגבי חובות ברי-תביעה, לפי סעיף 69 לפקודה; חובות ברי-תביעה הם אלו הניתנים לשומת הנאמן, לפי סעיף 73 לפקודה; צירוף ריבית לחובות מוענק רק לחובות ברי-תביעה, לפי סעיף 75 לפקודה; נכסי החייב יחולקו בין אותם נושים שבידם חובות ברי-תביעה, לפי סעיף 76 לפקודה; והנאמן יכול להגיע להסדר רק עם נושי החייב שיש בידם חובות ברי-תביעה, לפי סעיף 125(א)(7) לפקודה.

10. "חוב בר-תביעה" מוגדר בסעיף 1 לפקודה כ"כל חוב או חבות שניתן לפי פקודה זו לתבעם בפשיטת רגל"; "תובע" מוגדר בסעיף 1 לפקודה כמי שיש לו תביעה לפי פרק ג' לפקודה שחובותיו ברי-התביעה מוגדרים בסעיף 71(א) לפקודה באופן הבא:

חוב וחבות קיימים או עתידים, ודאים או מותנים, החלים על החייב ביום מתן צו הכינוס, או שיחולו עליו לפני הפטרו עקב התחייבות מלפני מתן הצו, יהיו חובות בני תביעה בפשיטת רגל. חוב וחבות במטבע חוץ יחושבו לפי ערכם במטבע ישראלי ביום מתן הצו.

           הגדרת חוב בר-תביעה כוללת בחוּבּה אפוא חוב קיים וגם חוב עתידי, ומשמעו של "חוב עתידי" אינו חוב שוטף חדש שנוצר לאחר צו הכינוס, כי אם חוב הנובע מ"התחייבויות מלפני מתן צו [כינוס]" (בע"מ 2255/19 פלוני נ' פלונית, פסקה 14 לחוות דעתי (23.2.2020)(להלן: עניין פלוני)).

11. בנוסף, נפקותו של צו כינוס לנכסי החייב, המונע גבייה מחוץ להליך פשיטת הרגל, היא כלפי חובות ברי-תביעה בלבד. וכך קובע סעיף 20(א) לפקודה:

משניתן צו כינוס היה הכונס הרשמי שליד בית המשפט הכונס של נכסי החייב, ומכאן ואילך, ובאין הוראה אחרת בפקודה זו, לא תהיה תרופה לנושה נגד החייב לו חוב בר-תביעה, ולא יפתח שום נושה בתובענה או הליכים משפטיים אחרים, אלא ברשות בית המשפט ובתנאים שיראה לקבוע.

           היינו, משניתן צו כינוס נגד חייב מושהים כל ההליכים האינדיווידואליים התלויים ועומדים נגדו ונמנעת האפשרות לפתיחת תובענה חדשה נגדו. לפיכך, אין אפשרות להיפרע מהחייב אלא במסגרת הליכי פשיטת הרגל כאשר על פני הדברים, עיכוב ההליכים בעניינו חל על חוב בר-תביעה בלבד (ע"א 1516/99 לוי נ' חיג'אזי, פ"ד נה(4) 730, 742-739 (2001); רע"א 7697/11 גבילי נ' כונס הנכסים הרשמי, פסקה 20 (1.12.2011); רע"א 6149/20 גרינברג נ' ויקטור, פסקה 6 (18.10.2020)). זאת, למרות שבסיפא נאמר כי לא יפתח שום נושה בתובענה מבלי שנאמר שהיא מתייחסת רק לחוב בר-תביעה. קביעה ברורה יותר בכיוון זה משתמעת מנוסחה הקודם של הפקודה (סעיף 8(1) לפקודת פשיטת הרגל, 1936):

בתת בית המשפט את הצו לקבלת נכסים יחשב מקבל הנכסים הרשמי הנספח לבית המשפט, למקבל נכסים רשמי של החייב, ומכאן ואילך, אם לא נקבע אחרת בהוראות הפקודה הזאת, לא תהא לשום נושה, שהחייב חייב לו חוב בר הוכחה בפשיטת רגל, כל תרופה משפטית נגד רכושו או גופו של החייב בשל החוב, ולא יתחיל בשום משפט או כל מו"מ משפטי אלא עפ"י רשות בית המשפט, ובאותם התנאים שבית המשפט יקבע.

           חיזוק לכך שהוראת עיכוב ההליכים חלה על חוב בר-תביעה בלבד נמצא בהוראת סעיף 22 לפקודה המחריג מגדרי הסמכות הנתונה לבית המשפט להורות על עיכוב הליכים, תובענות מסוימות. וכך לשונו של הסעיף:

22. (א) משהוגשה הבקשה רשאי בית המשפט לעכב כל תובענה, הוצאה לפועל ואמצעי אחר על פי דין נגד החייב. ואולם, אם הוגשה הבקשה בידי חייב וטרם ניתן צו כינוס, לא יורה בית המשפט על עיכוב לפי סעיף זה, אלא בכפוף להוראות סעיף 22א.

(ב) כל בית משפט או בית דין שהוכח לו כי נגד נתבע במשפט התלוי ועומד לפניו קיימת עתירת פשיטת רגל, רשאי לעכב את הליכי המשפט או להתנות את המשכם בתנאים שיראה.

(ג)...

(ד) על אף האמור בסעיף זה –

(1) לא יעכב בית המשפט תובענה נגד פושט רגל אם הפטרו לא היה משמש בה הגנה.

(2) לא יעכב בית המשפט בעל משכנתה או נושה מובטח אחר בהעפלת תרופותיהם המשפטיות לענין הערובה שברשותם (ההדגשה אינה במקור – ד.מ.).

           סעיף 69(א) לפקודה קובע בראשיתו כי צו ההפטר שניתן לחייב בסוף הליך פשיטת הרגל יפטור אותו רק "מכל חוב בר-תביעה בפשיטת רגל". המשכו של הסעיף מונה חובות אשר גם לגביהם לא יחול צו ההפטר למרות שהם חובות ברי-תביעה (כגון קנסות, חובות שנוצרו במרמה וחוב מזונות), אך כאמור רק חובות ברי-תביעה נכנסים לגדרו של צו ההפטר. משמעותו של סעיף 22(ד)(1) היא אפוא, כי בית המשפט אינו רשאי לעכב תובענה שאינה נכללת בצו ההפטר שאפשר לתת לחייב בסוף ההליך, היינו, בין היתר, תובענה לגבי חוב שאינו בר-תביעה. כלומר, אין מקום ליתן בתחילת ההליך צו עיכוב הליכים לפי סעיף 22 לפקודה על חובות שאינם ברי-תביעה, הואיל וממילא בסוף ההליך לא יינתן צו הפטר לגבי חובות אלו. רוצה לומר כי הליך פשיטת הרגל המתחיל עם הגשת בקשה למתן צו כינוס ונתינת צו עיכוב הליכים; והמסתיים במתן צו הפטר, פורש את כנפיו רק על חובות ברי-תביעה. "מעגל הנשייה" תוחם אפוא באופן ברור את גבולותיהם של החובות מהסוגים השונים – חובות ברי-תביעה מצויים בתוכו וחובות שאינם ברי-תביעה מצויים מחוצה לו.

12. ונחזור למושכלות היסוד. סעד של עיכוב הליכים הוא כדברי המלומד ד' האן (דוד האן דיני חדלות פירעון (מהדורה שנייה, 2018) (להלן: האן)):

"סעד ראשוני וחיוני בכל הליך של חדלות פירעון. זהו האמצעי המנתב את הנושים השונים לזירה המשפטית הקיבוצית. עיכוב ההליכים הוא תמרור 'עצור' גדול, המונע בעד כל נושה יחיד להוסיף ולגבות מן החייב את המגיע לו על פי דין או לנהל מולו מערכה משפטית עצמאית." (שם, בעמ' 455).

           משמעותה המעשית של הוראת עיכוב ההליכים היא כי החל ממועד מתן צו הכינוס, ניתן לתבוע ולגבות חוב בר-תביעה רק באמצעות השתתפות בהליכי פשיטת הרגל על ידי הגשת תביעת חוב לפי סעיף 71 לפקודה (וראו: עניין עיריית תל אביב, פסקה 25). עיכוב ההליכים נועד להגשים מספר מטרות, וביניהן בעיקר, מניעת פגיעה בשוויון בין הנושים. זאת מפני שדיני חדלות הפירעון שואפים להביא לשוויון בין נושי החייב בעלי אותו מעמד, בין היתר באמצעות שלילת זכויות תביעה אינדיווידואליות של נושים (ראו גם: ע"א 10650/08 אלישיוב נ' כונס הנכסים הרשמי, פסקה 81 (14.11.2010)). על כן נשללת האפשרות כי נושה (שאינו נושה מובטח) יפעל באופן עצמאי ויגבה את חובו, בעוד שהנושים האחרים המשתתפים בהליך יסתפקו בדיבידנד רק לאחר שתאושרנה תביעות החוב שהגישו במסגרתו. פגיעה נוספת בעיקרון השוויון עשויה לנבוע מכך שתביעתו של נושה הפועל באופן עצמאי תתברר בבית משפט, בעוד שיתר הנושים ייאלצו להביא את תביעתם לבירור לפני הנאמן (שלמה לוין ואשר גרוניס פשיטת רגל, 118 (מהדורה שלישית, 2010) (להלן: פשיטת רגל)). קשה אפוא להפריז בחשיבותו של סעד עיכוב ההליכים, שהוא הכרחי וחיוני על מנת למנוע מנושים לנקוט הליך עצמאי נגד חייב כדי לזכות ביתרון על פני נושים אחרים. לכך מצטרפות תכליות נוספות העומדות בבסיסו של סעד עיכוב ההליכים: ריכוז התביעות בהליך אחד באופן שיקל על חלוקת הנכסים באופן שוויוני, מהיר ויעיל; וחיסכון בזמן של בתי המשפט השונים (רע"א 7205/18 מנורה מבטחים ביטוח בע"מ נ' אסולין, פסקה 12 (2.1.2019) (להלן: עניין מנורה מבטחים); רע"א 5976/14 ביטקובר נ' כונס הנכסים הרשמי, פסקה 2 (16.12.2014)). בשים לב לאמור, גם נקבע בעבר כי היתר לניהול הליכים משפטיים נגד חייב המצוי בהליכי פשיטת רגל יינתן רק במקרים חריגים ויוצאי דופן (רע"א 6272/15 טולצ'נסקי נ' עו"ד ירון כהנא – מנהל מיוחד של החברה, פסקה 12 (27.10.2015); עניין מנורה מבטחים, פסקה 12).

13. ברם, תכליות אלו אינן קיימות בכל הנוגע לחובות שאינם ברי-תביעה, לגביהם לא קיימת מניעה לנקוט הליך משפטי. לפי הפקודה כאמור, חובות מסוג זה אינם נמנים במצבת החובות המשתתפים בהליך וגם הנושה בחובות אלה לא יכול ליהנות מחלוקת נכסי החייב בתומו. על כן, לא בכדי לא חל עיכוב הליכים אוטומטי על הליך שננקט לגבי חוב מסוג זה. אין מדובר בסוג ההליכים אשר יש לרכזם בידי הנאמן. אין מדובר בהליך שניתן כלל להגיש לגביו תביעת חוב. ממילא, אין תוחלת בעיכוב אוטומטי של הליך מסוג זה ואין על פניו מקום למנוע מנושה בחוב שאינו בר-תביעה לנקוט בהליך כלפי חייב מחוץ להליך פשיטת רגל שהוא אינו יכול ליטול בו חלק.

14. זאת ועוד. הוראות הפקודה בנוגע לאפשרות לפתוח בהליך פשיטת רגל נוסף לגבי חוב שהתגבש לאחר מתן צו הכינוס, מנתקות עוד יותר את הזיקה בין החוב שאינו בר-תביעה לבין הליך פשיטת הרגל "הראשון" מושא הדיון. על פי סעיפים 90-88 לפקודה, יכולים להתנהל נגד אותו חייב מספר הליכי פשיטת רגל בעת ובעונה אחת. זאת בשל אירוע שהתרחש לאחר מתן צו פשיטת הרגל הראשון בזמן. כך למשל כאשר פושט רגל נפטר וניתן צו שעזבונו ינוהל בפשיטת רגל. מקרה אחר הוא כאשר ניתנו נגד פושט רגל צווי כינוס נוספים בעקבות יצירת חובות חדשים (רע"א 7745/18 ערדאת נ' כונס הנכסים הרשמי, פסקה 8 (20.12.2018); עניין פלוני, פסקה 14 לפסק דיני). במצב דברים זה, נכסים שנרכשו "בתקופת הביניים" שלאחר הכרזת פשיטת הרגל הקודמת, ולא חולקו בפשיטת הרגל הקודמת, יוקנו לנאמן בפשיטת הרגל הנוספת, והנאמן בפשיטת הרגל הקודמת ייחשב כנושה בפשיטת הרגל הנוספת (פשיטת רגל, 194-193).

15. על פי פשטותם של דברים ועל פי לשונה של הפקודה, אין אפוא כל מניעה כי נושה בחוב שאינו בר-תביעה ינקוט בהליכים משפטיים חדשים נגד חייב. על כן, מתוך הדברים שנאמרו עד כה ניתן היה לומר כי הדין עם המערערת. ברם, כאמור בפתח הדברים, נושה בחוב שאינו בר-תביעה עשוי להיתקל באופן טבעי בקושי מעשי לגבות את חובו (שלא באמצעות הליך פשיטת רגל נוסף), גם אם יזכה בדין, שכן נכסי פושט הרגל מוקנים כולם לנאמן (ראו גם: ע"א 1656/90 זילברמן נ' הנאמן בפשיטת-רגל לנכסי החייב חיים גושן, פ"ד מו(3) 854, 864 (1992); פשיטת רגל, 226).

16. נקודת המוצא היא כי פשיטת הרגל חלה למן היום בו נעשה "מעשה פשיטת רגל" על ידי החייב (משמעו של "מעשה פשיטת רגל" לפי סעיף 5 לפקודה הוא שהחייב עשה אחד המעשים הבאים: שנתן נכס מנכסיו במרמה; העדיף נושה במרמה; התחמק מנושיו; עוקלו נכסיו בהוצאה לפועל; הצהיר לפני בית המשפט כי אינו יכול לפרוע את חובותיו; הודיע לנושיו כי הוא מפסיק לפרוע את חובותיו כלפיהם; או לא מילא אחר הדרישות הכלולות בהתראת פשיטת רגל לפי סעיף 4 לפקודה) ומאותו מועד מוקנים נכסיו לנאמן (סעיף 84(א) לפקודה; ראו גם: ע"א 5709/99 לוין נ' גד שילר עו"ד, פ"ד נה(4) 925 (2001)). כך גם סעיף 85(1) לפקודה מורה כי בגדר נכסי פושט הרגל המוקנים לנאמן ייכלל כל נכס אשר שייך לפושט הרגל מתחילת פשיטת הרגל. אמנם כאמור לעיל, נכסים שנרכשו לאחר מתן צו הכינוס, עשויים להיות משוחררים מעולו של הליך פשיטת הרגל, או מוקנים לנאמן בפשיטת רגל נוספת אם תהיה כזאת, אך אם לא הוגשה בקשה נוספת לפשיטת רגל, במישור המעשי כאמור – עומד נושה "החוב החדש" בפני "שוקת שבורה".

17. להבהרת התמונה נחזור על ציר הזמנים: "קו פרשת המים" לגבי השאלה אם מדובר בחוב בר-תביעה או חוב שאינו בר-תביעה הוא מועד מתן צו הכינוס (הוראת סעיף 71(א) לפקודה). חוב שנוצר לאחר מועד זה, אינו חוב בר-תביעה ולא ניתן להגיש תביעת חוב לגביו. ברם, נכסי החייב מוקנים לנאמן כבר למן מועד מעשה פשיטת הרגל ועד למתן צו הפטר. נושה בחוב שאינו בר-תביעה "לכוד" אפוא בין שמיים לארץ – מצד אחד הוא אינו נכלל בגדרי הנושים אשר יכולים להגיש תביעת חוב לנאמן; אך מצד שני אין ביכולתו להיפרע ולגבות את חובו, שכן כל נכסי החייב מוקנים לנאמן עד תום הליך פשיטת הרגל. הוא אמנם רשאי להגיש בקשת פשיטת רגל נוספת – או אז יוקנו לו הנכסים שלא חולקו בהליך פשיטת הרגל הקודמת והצטברו לאחר מועד הכרזת החייב פושט רגל. אך אם לא הוגשה בקשת פשיטת רגל נוספת – אין לו כיצד להיפרע מן החייב עד לאחר תום ההליך.

18. אכן ניתן להעלות על הדעת מצב שיש לחייב נכסים "בעודף", היינו נכסים מרובים יותר מחובותיו. זאת מפני שהוראות הפקודה (בניגוד להוראות חוק חדלות פירעון – ועל כך עוד נרחיב בהמשך), אינן דורשות כי תוכח בהכרח חדלות פירעונו של חייב לצורך פתיחת הליך פשיטת רגל על ידי נושה, אלא כאמור ביצוע "מעשה פשיטת רגל" על ידו (ע"א 8263/16 אור סיטי נדל"ן מקבוצת ענבל אור בע"מ נ' עו"ד איתן ארז, פסקה 81 (19.3.2018) (להלן: עניין אור סיטי נדל"ן); בשג"ץ 3609/18 כוכבי נ' הכנסת, פסקה 5 (22.5.2018)). על כן, העובדה שכל נכסיו של החייב מוקנים לנאמן, אין משמעותה הבלעדית כי אין די נכסים מהם יכול נושה בחוב שאינו בר-תביעה להיפרע, מחוץ להליך פשיטת הרגל. במצב שכזה, הליכי הגביה שיכול לנקוט נושה שאין בידיו חוב בר-תביעה לא יהיו הליכי סרק, ויהיה על הנאמן לשחרר את עודף הנכסים שבידיו לטובת הנושה. ברם, התמונה המלאה על אודות מצבו הכלכלי של החייב, ובכלל זה מצבת נכסיו אל מול היקפי החובות, אינה פרושה לפני הנושה. הוא אינו יכול לדעת אם יש בנמצא נכסים "עודפים" לגביהם הוא יכול לנקוט בהליכי גבייה, אם לאו. לשם כך ועל מנת שיוכל להיפרע מנכסי החייב העודפים, נדרש אישורו של בית משפט. זאת גם בשים לב לכך, שנקיטת הליך נגד החייב בלא כל פיקוח עלולה להשפיע גם על מסת נכסי החייב ועל קופת פשיטת הרגל העומדת להתחלק בין הנושים שבידיהם חובות ברי-תביעה (והשוו: רע"א 5306/04 ביאעה נ' אחים בולוס חברה לבנין ושיכון 1978 בע"מ, פסקה 5 (17.3.2005); רע"א 6341/16 עזרא נ' רון אהרון, על-ידי המנהל המיוחד לנכסי החייב, עו"ד ירון גולדין (11.9.2016) (להלן: עניין עזרא); רע"א 2135/19 תדמור נ' שירן השקעות בע"מ, פסקה 18 (24.6.2019) (להלן: עניין תדמור); ע"א 8044/13 לוי נ' שיכון ובינוי נדל"ן השקעות בע"מ, פסקה 27 (13.2.2014) (להלן: עניין לוי)). רוצה לומר, כי על אף שגביית החובות על ידי נושים שאינם נוטלים חלק בהליך פשיטת הרגל בשל כך שאין בידם חוב בר-תביעה מצויה מחוץ לגדרו של הליך פשיטת הרגל, בית המשפט של פשיטת רגל פורש את כנפיו גם על הליכי הגבייה של נושים אלו. זאת כאמור בשל השפעתם של הליכים אלו על הליכי פשיטת הרגל של החייב.

19. סמכות זו של בית המשפט מסורה לו מכוח הוראת סעיף 178 לפקודה, הקובעת כי לבית המשפט של פשיטת רגל סמכות רחבה לדון בכל עניין המתעורר בנוגע לפשיטת רגל, או בעניין "שראה תועלת או צורך" להחליט בו "למען השלמות בעשיית צדק או בחלוקת הנכסים במקרה הנדון". תכלית הסעיף להבטיח כי "בית המשפט לא ימצא עצמו 'חסר סמכות' במקום שהצדק דורש את מעורבותו" (ע"א 3756/92 מנס נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד מח(4) 121, 129 (1994)). מכוח סעיף זה הוכרה סמכותו הרחבה של בית משפט של פשיטת רגל, המוסמך אף לדון בשאלה הנתונה ברגיל לסמכותו של בית משפט אחר (רע"א 4258/17 מגן נ' ענבי, פסקה 9 (29.6.2017); רע"א 5156/17 קובלנץ נ' קובלנץ, פסקה 7 (24.8.2017); רע"א 2270/19 עו"ד יניב אינסל נ' כונס הנכסים הרשמי, פסקה 12 (24.6.2019); ע"א 3069/17 משרד החינוך נ' עמותת גני חב"ד צפת (בפירוק), פסקה 20 (29.10.2017)).

         [בהערת אגב יצוין כי כיום חלף סעיף 178 לפקודה, "סעיף הסל" המקנה סמכות רחבה ביותר לבית משפט של פשיטת רגל, נקבע במסגרת החוק סעיף 279(א) (וראו בדברי ההסבר להצעת החוק: ה"ח התשע"ו 1027, עמ' 604 (להלן: דברי ההסבר להצעת החוק)), הקובע כי: "בית המשפט מוסמך, בכפוף להוראות לפי חוק זה, להחליט בכל שאלה שבמשפט או שבעובדה, המתעוררת בעניין הליכי חדלות פירעון שלפניו או אם מצא כי הכרעה בה נדרשת לשם ייעול ההליכים כאמור, למעט החלטה שעניינה הכרעה בהליכים פליליים או הליכים מינהליים, בכפוף להוראות סעיף 31". אמנם, הסעיפים אינם זהים, אך רב הדמיון ביניהם על השונה. מגמת המחוקק לא הייתה בפקודה ואיננה גם היום בחוק להצר את צעדיו של בית המשפט לחדלות פירעון בעשייתו השיפוטית המורכבת במציאת פתרונות מיטביים למכלול הסוגיות והקשיים המתעוררים בהליכי חדלות פירעון (וראו גם: רע"א 8038/20 ב.ר.ן יזמות והשקעות בע"מ נ' חיים ומשה מנגד בע"מ (בפירוק), פסקאות 28-27 (26.1.2021))].

20. הנה כי כן, בהתחשב בנקודת המוצא על פיה הליכים בקשר לכלל מסת נכסי החייב מתבררים בבית המשפט בו מתנהלים הליכי פשיטת הרגל (רע"א 2100/04 בלאס נ' עו"ד יעקב בויאר, הנאמן על נכסי החייבים (6.6.2004); רע"א 9082/05 שרידב השקעות בע"מ נ' הרטמן, פסקאות 7-6 (26.3.2007); רע"א 1922/08 ראש מרקט בע"מ נ' רונן מנור, עו"ד מפרק חברת גבירול 76 (2002) בע"מ (בפירוק), פסקה 11 (28.7.2008); רע"א 6170/13 תנעמי נ' כונס הנכסים הרישמי (5.6.2014)) ובהתחשב בסמכותו הרחבה של בית משפט של פשיטת רגל, האכסניה הטבעית בה יש לדון בשאלה האם ישנם נכסים "עודפים" מהם יכול להיפרע נושה שאינו נכלל בהליכי פשיטת הרגל, היא בית משפט של פשיטת רגל בו מתנהל הליך פשיטת הרגל של החייב.

21. לסיכום אפוא, גם אם נתונה האפשרות בידי נושה בחוב שאינו בר-תביעה לנקיטת הליך משפטי נגד חייב, אין מקום לנקיטת הליכי גבייה על נכסי החייב – המוקנים על פי פקודת פשיטת הרגל לנאמן – מבלי שניתן אישורו של בית משפט כי ניתן לגבות את החוב מנכסים עודפים.

22. בהמשך לאמור, עלתה השאלה לה נתן בא כוח המערערת משקל מכריע והיא על מי חלה החובה לפנות לבית המשפט של פשיטת רגל. הנושה שבידיו תביעה לגבי חוב שאינו בר-תביעה, או הנאמן השומר על נכסי החייב המוקנים לו וזאת לאחר הטלת העיקולים על ידי הנושה. כאשר מדובר בחוב בר-תביעה, ברור שמהלך הדברים הרגיל הוא כי הנושה – המבקש לנקוט הליך – הוא זה שנדרש לפנות לבית המשפט לקבלת אישור, וכך גם משתמע מהוראת סעיף 20(א) לפקודה. לעומת זאת כאשר מדובר בנושה אשר אין בידיו חוב בר-תביעה, הואיל ואינו משתתף באופן פעיל בהליך פשיטת הרגל, ניתן היה להעלות על הדעת כי הוא לא נדרש לפנות לבית המשפט מיוזמתו כדי לנקוט בהליכי גביה והוא רשאי כל אימת שבית המשפט לא יורה לו אחרת, לפעול ככול העולה על רוחו. אלא נראה כי יש להטיל חובה זו על הנושה, וזאת כפי שהובהר לעיל, כדי למנוע מבעוד מועד את האפשרות שינוהלו הליכי גביה אשר תהיה להם השפעה על מסת נכסי החייב (ראו למשל: עניין עזרא, פסקה 10; עניין תדמור, פסקה 18; והשוו: רע"א 79/16 גורן נ' הרברט (3.5.2016)).

23. בהקשר זה, ניתן גם לקבל השראה מהוראות הדין הנוגעות לנושה מובטח המבקש לממש את הבטוחה שבידיו מחוץ להליך פשיטת הרגל, גם אם ההשוואה בין נושה מסוג זה לבין נושה בדין רגיל שאין בידיו חוב בר-תביעה, מטבע הדברים, איננה מדויקת.

           סעיף 20(ב) לפקודת פשיטת הרגל מחריג מפורשות נושה מובטח מגדרי הכלל הקבוע בסעיף 20(א), בקובעו כי "הוראות סעיף זה אינן באות לגרוע מכוחו של נושה מובטח לממש את ערובתו או לעשות בה בדרך אחרת". הנושה המובטח הוא בעל זכות קניינית הרשאי להיפרע מהנכס עליו מוטל השעבוד גם כאשר החייב מצוי בהליכי פשיטת רגל (רע"א 5156/18 פבליקוב נ' עו"ד שרון טויס – מנהל מיוחד, פסקה 2 לחוות דעתי והאסמכתאות שם (6.11.2018)). ברם, אף נושה מובטח אינו רשאי להתעלם מהליכי חדלות הפירעון המתקיימים נגד החייב, באופן מוחלט. נושה מסוג זה המבקש לפעול למימוש הבטוחה שבידיו במנותק מהליכי פשיטת הרגל, נדרש לדווח על כוונתו זו לכנ"ר או לנאמן, בהתאם למנגנון הקבוע בסעיף 129 לפקודה ובתקנות 85 ו-86 לתקנות פשיטת הרגל, התשמ"ה-1985 (עניין לוי, פסקה 40; 6905/19 לוגבינסקי נ' כונס הנכסים הרשמי, פסקה 16 (18.5.2020)). בית המשפט גם עמד בעניין לוי על הנסיבות השונות המצדיקות את הגברת הפיקוח מצד בית המשפט על הליכי מימוש הבטוחה. כך למשל, כאשר הנושה המובטח נמנע באופן בלתי סביר מלנקוט בהליכי המימוש או השתהה במידה ניכרת בפעולותיו במסגרת הליכי המימוש. עוד נקבע בעניין לוי כי ניגוד אינטרסים בין הנושה המובטח לבין יתר הנושים עשוי להביא לפיקוח הדוק יותר על הליך המימוש מטעם בית משפט של פשיטת רגל. כך גם הוטלה על נושה מובטח החובה להפעיל את זכותו בתום לב (ע"א 7188/18 עו"ד אריק אמיר נ' חנאי, פסקה 29 (28.12.2020)), כאשר הפסיקה אף הכירה במעין "חובת אמון" של הנושה המובטח כלפי יתר הנושים (ע"א 1057/18 עברון נ' ורדי, פסקה 21 (23.1.2019)).

24. הנסיבות האמורות, בגינן עשוי בית המשפט להגביר את הפיקוח על הליכי מימוש של נושה מובטח אינן בהכרח רלוונטיות "אחד לאחד" למקרה שבו מדובר בנושה בחוב שאינו בר-תביעה. זאת, שכן כאמור לעיל הנחת היסוד היא כי נושה בחוב שאינו בר-תביעה יפעל לגבות את החוב אך ורק מיתרת הנכסים, ולא מתוך מסת הנכסים לחלוקה בין הנושים. אולם, מצבו של נושה בחוב שאינו בר תביעה אינו יכול להיות טוב יותר ממצבו של נושה מובטח – שהוא כאמור בעל זכות קניינית בנכס של החייב. כשם שנושה מובטח אינו יכול לפעול למימוש הבטוחה שבידו מבלי ליידע את בית המשפט, כך יש להטיל על נושה שאין בידו חוב בר-תביעה את החובה לפנות לבית משפט בטרם נקיטת הליך גביה כלשהו.

25. ולבסוף ייאמר כי לכשתונח לפניו פנייתו של הנושה, בית המשפט יידרש בעיקר, בהקשר זה, לשאלה עד כמה הליכי הגבייה שינקטו על ידי הנושה יפגעו במאמצי הנאמן באיתור נכסים של החייב; עד כמה הליכי הגבייה יפגעו במסת הנכסים שיש לחייב העומדים לחלוקה בידי הנושים שבידיהם חובות ברי-תביעה; והאם קיימת יתרה עודפת המאפשרת נקיטת הליכים מצד אותו נושה.

הוראות פקודת החברות, חוק החברות וחוק חדלות פירעון

26. לצורך העמקת הדיון נפזול לרגע אל עבר סעיפי החוק המקבילים, בפקודת החברות (בנוסחה טרם כניסתו לתוקף של החוק וזאת מבלי להתייחס להליך הבראת חברות לפי סעיף 350 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 שחל עובר לכניסת החוק לתוקף והדומה במאפייניו להליך השיקום הכלכלי של חברה לפי החוק), ולהוראות נוספות בחוק אשר הגם כי אינו חל בענייננו, ראוי להידרש לו.

27. סעיף 267 לפקודת החברות קבע לגבי חברה, באופן גורף, כי משניתן צו פירוק, לא ניתן לפתוח או להמשיך "בשום הליך נגד החברה" אלא ברשות בית המשפט. היינו, כאשר מדובר בחברה, הכרעת המחוקק החד-משמעית הייתה כי לא ניתן לפתוח בכל הליך, בין שמדובר בחוב בר-תביעה ובין אם לאו, ללא קבלת אישור בית המשפט. הבדל זה בין הליכי גביה בעניין חייב לפי פקודת פשיטת הרגל לבין הליכי גבייה בעניין חברה לפי פקודת החברות נעוץ בתכליות השונות העומדות בבסיס הליכים אלו. בעוד שהמגמה המוצהרת של פקודת פשיטת הרגל היא חלוקת נכסי החייב בין נושיו, ומתן הפטר על יתרת חובותיו, תוך ניסיון על דרך "החסד" לחלצו ממצבו ולשקמו כלכלית (וראו: ע"א 7113/06 ג'נח נ' כונס הנכסים הרשמי (20.11.2008); ע"א 7375/18 גל נ' מוטי בן ארצי, עו"ד, פסקה 9 (2.10.2019); רע"א 962/20 מוחארב נ' עו"ד שמואל מיכאל – מנהל מיוחד לנכסי החייב, פסקה 12 (8.7.2020); ע"א 1193/21 רחמני נ' כונס הנכסים הרשמי, פסקה 4 (3.5.2021)), מטרת פירוק חברה היא לחלק את נכסיה בין נושיה ובסוף ההליך לחסלה לפי סעיף 315 לפקודה (וראו לעניין זה ולעניין ההבדל הקיים בין פירוק חברה לבין חיסולה: פשיטת רגל, 223, ה"ש 8; ע"א 272/83 מעוף נתיבי אויר בע"מ נ' מדינת ישראל – משרד התחבורה, פ"ד לט(3) 561 (1985); רע"פ 9008/01 מדינת ישראל נ' א.מ. תורג'מן בע"מ (בפירוק), פ"ד נז(5) 799 (2003); פר"ק (מחוזי י-ם) 26836-07-14 הרמטיק נאמנות (1975) בע"מ נ' חברת דואר ישראל בע"מ, פיסקה 47 (4.9.2014); פר"ק (מחוזי י-ם) 615/02 קול נ' חברת משה קול ובניו חברה לניהול בע"מ (18.8.2010); פר"ק (מחוזי י-ם) 5679-06-10 איתן נ' א.מ.י.ת. יועצי תעופה בע"מ (3.11.2010)). כפועל יוצא מהבחנה זו, לאחר הפטרו של חייב בפשיטת רגל, יכול נושה להגיש תביעה נגד החייב ולפעול למימוש פסק הדין שבידיו (או לגרום לפשיטת רגל נוספת כאמור). לעומת זאת, במקרה של פירוק חברה, החברה איננה אישיות משפטית עוד, וממילא אין עוד ממי לגבות את החוב.

28. יתר על כן, בניגוד למבחן לכניסתו של חייב להליכי פשיטת רגל – שהמבחן המרכזי שבו כאמור אינו חדלות פירעונו של החייב (זאת למעט סעיף 5(4) לפקודה המייחס לחייב "מעשה פשיטת רגל" אם החייב הצהיר כי אין ביכולתו לפרוע את חובותיו), על פי פקודת החברות, העילה המרכזית לפירוק חברה היא חדלות פירעונה (סעיף 257). בין אם לפי המבחן התזרימי, במסגרתו נבחנת נזילותה הכספית של החברה ויכולתה לעמוד בחיובים השוטפים; ובין אם לפי המבחן המאזני במסגרתו נבחנים סך נכסי החברה וכלל משאביה מול מצבת חובותיה והתחייבויותיה (ראו: סעיף 258 לפקודת החברות; האן, עמ' 218; עניין אור סיטי נדל"ן, פסקאות 53-51). קיומה של עילת חדלות פירעון של חברה, נבחן אפוא בפרספקטיבה של מכלול התחייבויותיה, זאת גם במבט צופה פני עתיד. במובן זה, פשיטא כי על מנת להיפרע מנכס מסוים, אף אם מדובר בחוב שהתגבש לאחר שניתן צו פירוק, לא ניתן לממשו במנותק מהליך הפירוק וללא אישורו של בית משפט של חדלות פירעון.

29. ומכאן להסדר הקבוע בחוק אשר ניתן למצוא בו דמיון להוראות פקודת החברות. בסעיף 29 לחוק נקבע ביחס לתאגיד כי:

לא יהיה ניתן לפתוח או להמשיך כל הליך משפטי נגד התאגיד, אלא באישור בית המשפט שנתן את הצו לפתיחת הליכים; אישור כאמור יינתן אם מצא בית המשפט כי מתקיימים טעמים מיוחדים שיירשמו, הנוגעים לטבעו או מורכבותו של ההליך המשפטי או לניהולו היעיל, שבשלהם ראוי לנהל את ההליך המשפטי בנפרד מהליכי חדלות הפירעון. (ההדגשות אינן במקור – ד.מ.)

           בהתאם להוראת סעיף 121(3) לחוק, הוראה זו חלה גם ביחס ליחיד. משמעות הדבר כי על פי החוק, החל ממועד מתן הצו לפתיחת הליכים, לא ניתן לפתוח בהליך משפטי כלשהו נגד יחיד או נגד תאגיד, אלא באישור בית משפט של חדלות פירעון. הטעם לכך לפי דברי ההסבר להצעת החוק, הוא על מנת:

"לרכז את כל הדיונים המשפטיים [...] בבית משפט אחד כדי לנהלם ביעילות ובמהירות. זאת, כדי למנוע בזבוז משאבי התאגיד [והיחיד – ד.מ.] ולאפשר הבנה מהירה ככל האפשר של תמונת המצב המלאה לגבי מצבת חובותיו [...], וכן כדי למנוע כפל הליכים." (שם, 627).

           יצוין גם בהקשר זה, כי הבדל זה בין הוראות החוק לבין הוראות פקודת פשיטת הרגל (והדמיון בין הוראות החוק לבין הוראות פקודת החברות), מצטרף לתמונה כוללת של שינויים שבאו לידי ביטוי במסגרת החוק. אין זה המקום לעמוד בהרחבה על הדומה והשונה בין הוראות החוק לפקודה, אך נציין על קצה המזלג מספר הוראות, בעיקר בעניין ההסדרים הרלוונטיים לענייננו: על פי החוק, במקום "צו כינוס" והכרזה על החייב פושט רגל, ניתן "צו לפתיחת הליכים", ו-"צו לשיקום כלכלי". על פי החוק הנאמן אחראי על ניהול קופת הנשייה (סעיף 226 לחוק), להבדיל מההסדר בפקודת פשיטת הרגל על פיו נכסי החייב מוקנים לנאמן. בנוסף ובעיקר לענייננו, שער הכניסה להליך חדלות פירעון לפי החוק אינו "מעשה פשיטת רגל" כפי שקובעת פקודת פשיטת הרגל, אלא מבחן המתבסס על חדלות פירעונם של חייב או תאגיד, בהתייחס למבחן משולב – מאזני ותזרימי גם יחד (סעיפים 7(א), 9(א), 104(א) ו-109(א) לחוק בצירוף סעיף 2 לחוק; וראו גם: עניין אור סיטי נדל"ן, פסקה 58). ממילא, בראי האמור לעיל, נוכח העובדה שהמבחן המשולב לחדלות פירעון עומד בבסיס ההליך, גם קיים היגיון בהחלת החובה לקבלת אישור לניהול הליך לגבי חוב שוטף שנוצר לאחר מתן צו פתיחת ההליכים. זאת משום שהליך חדלות הפירעון לפי החוק מתייחס מיניה וביה לתרחיש שבו הגוף – יחיד או תאגיד – חדל פירעון או נמצא במצב שבו נדרשת פתיחה בהליך על מנת למנוע את חדלות פירעונו.

סיכום ביניים

30. ההסדר שהיה קיים בפקודת החברות כמו גם ההסדר הקבוע כיום בחוק חדלות פירעון הינם הסדרים שונים מזה הקבוע בפקודת פשיטת הרגל. האיסור לנקיטת כל הליך משפטי בקשר לחוב מתקשר למארג ההוראות הקבועות בכל אחד מהסדרים אלה, ובכלל זה המקום המרכזי שניתן לשאלת חדלות פירעונו של הגוף, לצורך כניסתו להליך. אם כי, כפי שצוין לעיל, נוכח הקושי המעשי בגביית חוב שאינו בר-תביעה מנכסי החייב המוקנים לנאמן ובהתייחס לסמכותו הרחבה של בית המשפט לפשיטת רגל, הלכה למעשה אין הבדל ממשי בין סוגי ההליכים. כשם שבהליך חדלות פירעון, הן בעניינו של תאגיד והן בעניינו של יחיד, על הנושה שבידיו תביעה שנולדה לאחר כניסת התאגיד או החייב להליך חדלות פירעון להצטייד עם אישור בית המשפט כדי לגבות את חובו (כאמור, לפי סעיף 29 לחוק), כך על הנושה שבידיו תביעה של חוב שהוא לא בר-תביעה בהליך פשיטת רגל להצטייד עם אישור בית המשפט כדי לפעול לגביית חובו.

טענות נוספות

31. בשולי הדברים אתייחס לטענותיה הנוספות של המערערת. ראשית אומר כי אינני מוצא ממש בטענת המערערת שהשמיעה במהלך הדיון לפנינו לפיה התוצאה צריכה להיות שונה לגביה בשל ייחודיותו של חוב הארנונה, המתבטאת בכך שאין לה לעירייה כלי אחר באמצעותו היא יכולה לאכוף את החוב כלפיה. לדעתי לא ניתן לקבל את הנחת היסוד העומדת בבסיס עמדת המערערת, כי רשות מקומית הינה ייחודית בכך שלא נתונים לה כלי אכיפה משמעותיים. אם כבר, ההיפך הוא הנכון.

32. ככלל, נושה "רגיל" נזקק לערכאות משפטיות ולהליכי הוצאה לפועל "רגילים" לצורך גביית חובותיו. בשונה מכך, בפני רשות מקומית פתוח מסלול נוסף שבו היא יכולה לפסוע, מלבד מסלול הגבייה המשפטית הרגיל – מסלול הגבייה המנהלית. זאת כתוצאה מפרסום אכרזת המסים (גביה) (ארנונה כללית ותשלומי חובה לרשויות המקומיות) (הוראת שעה), התש"ס-2000, אשר החילה את פקודת המסים (גביה) ואת מנגנון הגבייה המנהלי הקבוע בה על גביית חובות ארנונה ותשלומי חובה אחרים לרשויות המקומיות. פתיחת ערוץ זה נועדה להקל על הרשויות המקומיות בהליכי גבייה נגד סרבני תשלום (וראו: עניין עיריית תל אביב, פסקה 16 והאסמכתאות שם). זאת מתוך הכרה בכך שמוצדק להרחיב את קשת האמצעים הנתונים בידי רשות מקומית, המתמודדת מול חייבים רבים ומהווה "שחקן חוזר" בנעליה כנושה; שפיתוח מנגנוני אכיפה אפקטיביים עשוי לגזול משאבים רבים מתקציבי הרשות; ושלהבדיל מנושה "רגיל", הכספים הנגבים על ידה אמורים לשרת את כלל הציבור ולספק שירותים מוניציפאליים בסיסיים לתושבים (עע"ם 1164/04 עיריית הרצליה נ' יצחקי, פסקה 7 (5.12.2006)).

33. טענת המערערת כי היא "מופלית לרעה" ביחס לנושים אחרים, אינה מדויקת אפוא. אדרבה, בידי הרשות נתונים כלים שאינם מצויים אצל נושים אחרים מן השורה, שכן הדין מכיר בצורך להקל על הליכי הגבייה המתבצעים על ידי הרשות המקומית. אין מקום להכיר בהקלה אוטומטית נוספת עבורה. היכולת לנקוט הליכי גבייה מנהליים לא באה להקנות לרשות זכויות נוספות שאינן נתונות לה מכוח הדין (השוו: רע"א 4302/16 עיריית ירושלים נ' צבי, פסקה 12ג (16.4.2018)). הרשות רשאית לעשות שימוש באותם כלים אפקטיביים שהוקנו לה – בהתאם להסדרים הקיימים בדין.

34. ולבסוף באשר לטענת המערערת כי תוצאת פסק דינו של בית המשפט המחוזי חושפת אותה לטענות התיישנות ושיהוי. סעיף 6 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 קובע כי תקופת ההתיישנות של תביעה מתחילה "ביום שבו נולדה עילת התובענה". בפסיקת בית משפט זה נקבע זה מכבר כי "עילת התובענה" נוצרת למן המועד שבו התקיימו שלושה תנאים מצטברים: היווצרות עילת תביעה, ידיעת התובע על אודות העילה וקיומו של כוח תביעה קונקרטי בידי התובע (ע"א 7589/13establishment adoka נ' מכון ויצמן למדע, פסקה 6 (8.6.2015)). ענייננו מתמקד בתנאי השלישי, שעוסק בכוח תביעה המותנה ביכולתו הממשית והדיונית של התובע להעמיד את המחלוקת להכרעה שיפוטית בלא תנאי מוקדם (ע"א 10192/07 פסגת אשדוד הנדסה אזרחית ותשתיות בע"מ נ' חן גל השקעות ומסחר בע"מ, פסקה 17 (24.5.2010)). בפסיקת בית משפט זה נשמעו גישות שונות בדבר פרשנות המושג "כוח תביעה" בהקשר זה. כך במקרים מסוימים ננקטה פרשנות מצמצמת על פיה מירוץ ההתיישנות ייעצר רק כאשר קיימת מניעה משפטית ממשית השוללת מן התובע את האפשרות להגיש את תביעתו; במקרים אחרים ננקטה פרשנות מרחיבה יותר של המונח, על פיה מירוץ ההתיישנות עשוי להיעצר גם במקרים שבהם התובע רשאי היה להגיש את תביעתו אך לא היה זה סביר לעשות זאת מטעמי יעילות או כדאיות (ראו בעניין שתי הגישות: ע"א 977/17 עו"ד יצחק מלכו בתפקידו כמנהל מיוחד נ' יונה, פסקה 18 (6.5.2021); רע"א 3402/18 מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון נ' אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ, פסקה 21 (11.6.2019)). מכל מקום, בענייננו אף לעמדה המצמצמת על פיה נדרשת מניעה משפטית ממשית לצורך עצירת מירוץ ההתיישנות, ברי כי אם נמנע מהמערערת לנקוט הליכי גבייה, מחמת אי-קבלת אישור לכך, משמעות הדבר היא כי מירוץ ההתיישנות יעמוד מלכת. הוא הדין גם באשר לטענות שיהוי, בכפוף לכך שהמערערת אכן תפעל באופן סביר, בהתאם לאפשרויות הנתונות בידה, לגביית החוב.

35. ויצוין בשולי הדברים, כי סוגיית ההתיישנות קיבלה מענה מפורש במסגרת חוק חדלות פירעון – משנקבע בסעיף 32 שבו כי "התקופה שבה הוקפאו הליכים לפי פרק זה לא תבוא במניין התקופות הקבועות לפי חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958".

           לאור כל האמור לעיל, שעה שהעיקול הוטל מבלי שהעירייה ביקשה את אישור בית המשפט, אכן היה מקום לבטלו. משכך, הערעור ידחה והמערערת תישא בהוצאות הכנ"ר והנאמן, כל אחד בסך של 10,000 ש"ח.

           חרף דחיית הערעור, כפי שגם ציין בית המשפט המחוזי, המערערת רשאית להגיש בקשה מתאימה לצורך נקיטת הליכי גבייה נגד החייב.

ש ו פ ט

השופט י' עמית:

           אני מסכים.

ש ו פ ט

השופט נ' סולברג:

           אני מסכים.

ש ו פ ט

           הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ד' מינץ.

           ניתן היום, ‏כ' באב התשפ"א (‏29.7.2021).