בנק מזרחי טפחות בע"מ נ' צ'(המנוח) ואח'

ובעניין:

1. דוד צ.

2. L.T.I. (חברה זרה)

ע"י בא-כוחם עו"ד מרדכי כהן

המשיבים

ובעניין:כונס הנכסים הרשמי – מחוז תל-אביב

ע"י באת-כוחו עו"ד ענבל מנוצ'הרי-כסיף

הכונס הרשמי

1. בפניי בקשה שהוגשה על-ידי עו"ד משה שפורן, הנאמן לנכסי החייבת הגב' ר. צ. ז"ל בפשיטת רגל (להלן בהתאמה: "הנאמן" ו"החייבת"), במסגרתה התבקש בית-המשפט לקבוע כי עסקת מכר הדירה הידועה כגוש x ברחוב x, בתל-אביב (להלן: "הדירה") הינה עסקה למראית עין בהתאם להוראת סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"), ומשכך בטלה (להלן: "הבקשה").

    

   על-פי הנטען בבקשה, הדירה הייתה בבעלות החייבת ובעלה המנוח, מר י. צ. להלן: "המנוח"), וכי השניים מכרו אותה ביום 31.12.1989 לחברה זרה הרשומה במדינת פנמה "L.T.I. " (להלן: "החברה הזרה") ואשר הינה בבעלות בנם, מר ד. צ. (להלן: "המשיב", המשיב והחברה הזרה ייקראו ביחד ולהלן: "המשיבים"). ההסכם למכירת הדירה ייקרא להלן: "הסכם המכר".

    

2. יצוין כי בנוסף לבקשה, עתר הנאמן למתן החלטה בבקשה אחרת שהוגשה על-ידו עוד ביום 2.6.2015 ואשר עניינה להורות כי הסתלקות החייבת מעיזבון בעלה המנוח לטובת המשיב, מהווה הענקה פסולה בהתאם להוראת סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: "הפקודה"), וכן להורות כי המחאת הזכות שרשמה החייבת לטובת המשיב בטלה (להלן: "בקשה מס' 9"). בנוסף, וככל ששתי הבקשות תתקבלנה, עתר הנאמן לחייב את המשיב בהשבת מלוא תמורת מכירת הדירה לצד ג' בסך של 7 מיליון ₪.

    

   רקע כללי והעובדות שאינן שנויות במחלוקת

    

3. החייבת והמנוח (להלן יכונו גם "בני הזוג צ.") היו בעלים של חברת ס. צ. בע"מ שעסקה ביצוא טקסטיל (להלן: "חברת צ.") וכן ערבים לחובותיה ביחד עם המשיב.

    

4. ביום 3.12.1989 ניתן צו לפירוקה של חברת צ. (תיק פש"ר 1554/89), ובני הזוג צ. והמשיב נדרשו לשאת בחובות שנותרו לחברה כלפי בנק לפתוח התעשיה בישראל בע"מ (להלן: "הבנק לפתוח").

    

5. כאמור לעיל, ביום 31.12.1989 מכרו החייבת והמנוח את הדירה שבבעלותם לחברה הזרה.

    

6. ביום 29.2.1996 (שעה שהליך הפירוק של חברת צ. טרם הסתיים) נטלו החייבת והמנוח, באמצעות המשיב כמיופה כוחם, הלוואה על סך של כ-2 מיליון ₪ מבנק מזרחי טפחות בע"מ (להלן: "בנק טפחות") זאת, לטובת סילוק חובותיהם לבנק לפתוח. כבטוחה להחזר החוב, הטיל בנק טפחות שעבוד על מבנה תעשייתי שהיה בבעלות החייבת והמנוח (להלן: "הנכס המשועבד"). בבקשה צוין כי החייבת והמנוח התכוונו לפרוע הלוואה זו באמצעות השכרת הנכס המשועבד.

    

7. לאחר קבלת ההלוואה התקשו בני הזוג צ. להשכיר את הנכס וכתוצאה מכך אף לעמוד בתשלומי החזר ההלוואה. משכך, ביום 25.12.2000 הגיעו בני הזוג להסדר פריסת חוב עם בנק טפחות במסגרתו התחייבו השניים למכור את הנכס המשועבד ולפרוע את החוב לבנק תוך חצי שנה ממועד חתימת הסדר החוב, אלא שגם בהתחייבות זו לא עמדו.

    

8. ביום 11.7.2005 נקט בנק טפחות בהליכים למימוש הנכס המשועבד במסגרת הליכי הוצאה לפועל, וביום 6.12.2006 נמכר הנכס המשועבד תמורת סך של 877,000 דולר ($).

    

9. בסיום הליכי המימוש, נותרה יתרת חוב לטובת בנק טפחות ומשכך ביום 29.5.2007 הגיש הבנק תביעה כספית לבית-המשפט השלום בתל-אביב על סך של כ-1.9 מיליון ₪ כנגד החייבת ועיזבון המנוח (תא"ק 36082/07) (להלן: "התביעה הכספית").

    

10. ביום 26.5.2011, במסגרת דיון שהתקיים בתביעה הכספית, הצהירה באת-כוחה של החייבת כי מרשתה הינה היורשת היחידה של עיזבון המנוח ומשכך הורה בית-המשפט על מחיקת עיזבון המנוח מכתב התביעה.

     

11. ביום 31.3.2014, לאחר הליך משפטי ממושך, הכריע בית-המשפט בתביעה הכספית ובפסק-דינו נקבע כי על החייבת לשלם לבנק טפחות סך של 1.9 מיליון ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית החל מיום מתן ההלוואה (לטענת הנאמן, חוב זה עמד על סך של כ 4.8 מיליון ₪ נכון ליום 20.10.2014).

     

12. לאחר מתן פסק-הדין, נודע לנאמן, ששימש באותה עת כבא-כוח בנק טפחות, כי ביום 17.4.2013, עובר למתן פסק-הדין, חתמה החייבת על תצהיר בגדרו הסתלקה מחלקה בעיזבון לטובת המשיב (נספח 3 לבקשה).

     

13. ביום 24.11.2014 עתר בנק טפחות בבקשה למתן צו כינוס לנכסי החייבת וביום 4.5.2015 ניתן הצו כמבוקש. תחילה מונה הנאמן כמנהל מיוחד לנכסי החייבת וביום 11.9.2016 עם הכרזת החייבת פושטת רגל, הוא מונה לתפקידו כנאמן.

     

14. עוד יצוין כי בטרם הוכרזה החייבת פושטת רגל, מכרה החברה הזרה את הדירה למר דוד חיות (להלן: "מר חיות"). מנסח הטאבו של הדירה עולה כי ביום 20.9.2015 נרשמה הערת אזהרה לטובת מר חיות, וביום 27.7.2016 הועברה הבעלות בדירה ברישום על שמו (נספח 5 לבקשה). יצוין כי הסכם מכר הדירה בין החברה הזרה לבין מר חיות לא הוגש לתיק, ברם אין חולק בין הצדדים כי זו אכן נמכרה לו כאמור תמורת סך של 7 מיליון ₪.

     

15. ביום 31.3.2017 הלכה החייבת לעולמה.

     

     

     

     

    הבקשה

     

16. ביום 3.5.2018 הוגשה הבקשה במסגרתה עתר הנאמן לקבוע כי העסקה למכירת הדירה שבוצעה בשנת 1989 בין החייבת והמנוח (המוכרים) לבין החברה הזרה שבבעלות המשיב (הקונה), הינה עסקה למראית עין בהתאם להוראת סעיף 13 לחוק החוזים, ומשכך יש להורות על ביטולה. הנאמן ציין עוד כי מאחר והדירה נמכרה פעם נוספת לצד ג' (מר חיות), הרי שלאחר הכרעה מחודשת בבקשה מס' 9 יהיה מקום לדון בסעד שעניינו לחייב את המשיב להשיב את מלוא תמורת המכירה בסך של 7 מיליון ₪.

     

17. הנאמן מבסס את הבקשה על מספר ממצאים וטענות כמפורט להלן:

     

18. ראשית, על חקירתו של המשיב במשרדי הנאמן ביום 17.1.2017, ממנה עלה כי החייבת התגוררה בדירה מאז רכישתה ועד לשנת 2016, עת עברה להתגורר בדיור מוגן. לשיטתו של הנאמן יש בהמשך מגוריה של החייבת בדירה לאחר מכירתה בסוף שנות ה-80 לחברה הזרה, מבלי ששילמה תשלום כלשהו בגין מגורים אלה, כדי להעיד על החזקה והשימוש שלה בדירה. אמנם המשיב ציין בהקשר זה בחקירתו כי לאחר מכירת הדירה נשאו החייבת והמנוח בדמי שכירות בסך של 1,000 דולר לחודש בגין הדירה, ואף צרף מסמך המעיד על כך ואשר נחתם בין החייבת והמנוח לבין החברה הזרה באמצעות מנהלה, מר ריקרדו הנושא כותרת "Memorandum of Understanding" (להלן: "מזכר הבנות") (נספח 7 לבקשה), ברם, לשיטת הנאמן אין במזכר הבנות זה כדי להעיד על קיומה של השכירות ותנאיה.

     

    לטענת הנאמן, המשיב אף לא מסר הסבר כיצד שולמו דמי השכירות בחמש השנים שקדמו למעבר החייבת לדיור מוגן, ואף לא הציג מסמכים נוספים המאששים את מהימנות העסקה כגון למשל אישור המעיד על תשלום מלוא התמורה על-ידי החברה הזרה והסכם שכירות עם החייבת. בנוסף, כפר הנאמן אף באישור העברה בנקאית שהמציא המשיב המעיד על תשלום דמי שכירות בסך של 6,000 דולר שבוצע על-ידי החייבת (נספח 15 לבקשה). הנאמן אף ציין כי החייבת עדיין רשומה בעירייה כמי שמחזיקה בנכס על אף שהעברת הזכויות נעשתה זה מכבר על שם החברה הזרה.

     

19. שנית, לטענת הנאמן, קיימת עמימות רבה בנוגע לעסקאות שביצעה החברה הזרה הן לגבי רכישת הדירה בשנת 1989 והן לגבי מכירתה בשנת 2016, וזאת כפי שעולה מהתשתית הראייתית הבאה:

     

    1. עיון במזכר ההבנות מעלה כי כתובת החברה הזרה אשר רכשה את הדירה מוגדרת ככתובתה של חברת נאמנות בריטית בשם "Kaye Tesler & co. Equity House" (להלן: "חברת הנאמנות הבריטית"), דבר המעלה חשד כי מניות החברה הזרה הוחזקו בנאמנות על-ידי חברת הנאמנות הבריטית עבור המשיב או עבור החייבת והמנוח. בירור שערך הנאמן בעניין זה העלה כי חברת הנאמנות הבריטית אמנם טיפלה בענייניה של החברה הזרה, אולם בשל חלוף הזמן החומר בוער או נגרס. עוד טען הנאמן כי השותף בחברת הנאמנות הבריטית שטיפל בעניינה של החברה, מר ג'פרי טסלר (להלן: "טסלר"), הורשע בעבר במעורבות בפרשת שוחד והלבנת הון בינלאומית, וריצה בשל כך תקופת מאסר בארצות-הברית.

        

    2. עיון בשטר המכר שנחתם במסגרת עסקת רכישת הדירה על-ידי החברה הזרה בשנת 1989, מעלה כי המשיב הוא זה שחתם על השטר בשם הוריו, בעוד שבשם החברה חתם עו"ד רודי ביברמן (להלן: "עו"ד ביברמן"). להשלמת התמונה יצוין, כי עיון בשטר המכר שצורף לתיק (להלן: "שטר המכר"), מעלה כי הדירה נמכרה לחברה הזרה תמורת סך של 669,585 ₪ בשלהי שנת 1989 (יצוין כי מספר הרישום של החברה הזרה כפי שהוא מופיע בשטר המכר אינו תואם את מספר הרישום של החברה הזרה כפי שצוין בכותרת הבקשה, ברם, אין מחלוקת כי מדובר באותה החברה).

        

    3. מנגד, במסגרת עסקת מכירת הדירה למר חיות בשנת 2016, המשיב הוא שחתם בשם החברה הזרה על ההסכם למכירת הדירה באמצעות מסמך שנחזה להיות יפוי כוח מטעם החברה הזרה נושא תאריך 25.8.2015 (נספח 8 לבקשה) (להלן: "יפוי הכוח מיום 25.8.2015").

        

    4. מסמך המעיד כי רישום המניות בחברה הזרה על שם המשיב בוצע רק ביום 29.10.2015 (נספח 10 לבקשה). בהקשר זה יצוין כי המשיב הסביר את הרישום במועד זה בשינוי רגולטורי שנעשה בפנמה והוסיף כי עד למועד רישום המניות על שמו המניות היו למוכ"ז ולא הייתה חובה לרושמן.

        

    5. זאת ועוד. ביום 15.4.2018 זומן המשיב לחקירה נוספת בפני הנאמן במסגרתה נדרש להשיב למספר שאלות וביניהן: מדוע נדרש שהחברה הזרה תיוצג בעסקת מכר הדירה על-ידי חברת הנאמנות הבריטית, מדוע המשיב, בהיותו בעל מניות בחברה הזרה, לא חתם על מזכר ההבנות בשם החברה, ומה ההיגיון בכך שעורכי דין באנגליה יערכו מסמך עליו יחתום מנהל החברה הזרה, כשבפועל ההסכם נעשה בין חברה שבבעלות המשיב לבין הוריו. בהקשר זה תהה הנאמן מדוע דווקא בעסקת רכישת הדירה על-ידי החברה הזרה חתם המשיב בשם הוריו, בעוד שבעסקת מכירת הדירה למר חיות, חתם המשיב על הסכם המכר בשם החברה הזרה באמצעות יפוי הכוח מיום 25.8.2015.

        

       על-פי הנטען בבקשה, במענה לתהיות אלה טען המשיב כי פעל בהתאם לייעוץ משפטי וחשבונאי שקיבל.

        

20. שלישית, סמיכות הזמנים שבין מועד מתן צו הפירוק לחברת צ. (ביום 3.12.1989) שהחייבת, המנוח והמשיב היו ערבים לחובותיה, לבין מועד העברת הזכויות בדירה לחברה הזרה (ביום 31.12.1989), מעלה את החשד כי מכירת הדירה נעשתה במטרה להבריחה מנושי החייבת והמנוח.

     

21. אשר על כן, סבר הנאמן כי יש בממצאים אלו כדי לגבש תשתית עובדתית מספקת לצורך היעתרות לבקשה ולקביעה כי מכירת הדירה לחברה הזרה הינה עסקה למראית עין בהתאם להוראת סעיף 13 לחוק החוזים ועל כן בטלה, או לכל הפחות לקבוע כי יש בממצאים אלו כדי להעביר את נטל הראיה להוכחת כשרות העסקה לכתפי המשיב (יצוין בהקשר זה כי אף שהנאמן התייחס למשיב נראה כי הכוונה לכתפי החברה הזרה, ולכך אתייחס בהמשך).

     

22. עוד טען הנאמן, כי מאחר ומרבית המסמכים שקשורים לעסקאות שביצעה החברה הזרה בנוגע לדירה, מצויים בשליטתו הבלעדית של המשיב, ובהתחשב בתהיות הרבות העולות מהממצאים שפורטו לעיל, ולאור הנחיתות האינפורמטיבית בה מצוי הנאמן, יש להחיל במקרה דנן את הדוקטרינה הפסיקתית שעניינה "אותות המרמה". בהתאם לדוקטרינה זו, ככל שהתשתית העובדתית מקימה חזקות עובדתיות רבות שאינן זוכות למענה, הרי שיש בכך כדי להצביע על קיומה של מרמה, וככל שמצטברים אותות מרמה רבים יותר כך עובר הנטל על כתפי המשיב להפריכן.

     

    בענייננו, ובהתאם לתנאים שנקבעו בפסיקה, סבור הנאמן כי יש בטעמים הבאים להעיד על קיומם של אותות מרמה: המשיב הוא בנה של החייבת, היינו קרוב משפחה ממדרגה ראשונה; במועד העברת הזכויות בדירה לחברה הזרה החייבת והמנוח היו תחת לחץ ואיומים בהגשת תביעות נגדם בגין ערבותם לחובות חברת צ.; העברת הזכויות נעשתה באופן חריג לחברה זרה שלא הייתה חובה לבצע רישום של בעלי מניותיה בהתאם לדין במקום מושבה (פנמה), והכל על מנת להסוות את הקשר בין החייבת והמנוח לבין החברה הזרה; עד למועד מכירת הדירה למר חיות בשנת 2016, המשיב לא חתם על מסמך כלשהו בשם החברה הזרה, הגם שזו הייתה בבעלותו; הדירה נותרה בחזקתה ובשימושה של החייבת למגוריה במשך 30 שנה לאחר העברת הזכויות לחברה הזרה וזאת מבלי שעלה בידי המשיב להראות כי שולמה על-ידי החייבת תמורה כלשהי עבור השימוש בה (שוב יצוין כי לא הובהר על-ידי הנאמן מדוע היפנה את הדרישה להוכיח תשלום למשיב דווקא ולא לעזבונה של החייבת או לחברה הזרה).

     

    לצד זאת טען הנאמן כי יש בצבר הדברים הבאים כדי לעלות לכדי אותות מרמה המתווספים לטעמים שפורטו לעיל והמצדיקים קבלת הבקשה: סתירות שנפלו בהצהרות המשיב בחקירותיו השונות, הטעיית בית-המשפט בתביעה הכספית על-ידי באת-כוח החייבת בנוגע לעזבונו של המנוח, והתנגדות המשיב לבקשת בנק טפחות לעיין בבקשה לקיום צוואת המנוח שהוגשה על-ידי המשיב.

     

23. אשר לבקשה מס' 9 שעניינה כאמור להורות כי הסתלקות החייבת מעיזבון המנוח לטובת המשיב מהווה הענקה פסולה בהתאם להוראת סעיף 96 לפקודה, טען הנאמן כי בקשה זו טרם נדונה מאחר וטרם הובהר האם קיימים נכסים נוספים לעיזבון פרט לכספים שעתידים להתקבל במסגרת תיק הפירוק של חברת צ., שלגביהם הגיעו הצדדים להסכמות בנוגע להסדר חלוקת הכספים תוך שמירת טענות. הסכמות אלו אושרו בהחלטת בית-משפט זה (כב' הנשיא (בדימוס) אורנשטיין) ביום 15.11.2016. לטענת הנאמן לאור הממצאים שפורטו לעיל, מתחייבת המסקנה לפיה נכסי העיזבון כללו גם זכויות בדירה ועל כן מתעורר הצורך לדון מחדש ולהכריע בבקשה מס' 9.

     

    תגובת המשיבים

     

24. ביום 30.5.2018 הוגשה תגובת המשיב והחברה הזרה לבקשה, בגדרה עתרו לדחיית הבקשה על הסף ואף לגופם של דברים וזאת מהטעמים העיקריים הבאים:

     

25. אשר לדחיית הבקשה על הסף נטען, ראשית, כי הבקשה לוקה בהתיישנות הן מבחינת הדין הכללי והן מבחינת דיני פשיטת הרגל וביטול הענקה מכוח סעיף 96 לפקודה בפרט, זאת, מאחר ועסקת רכישת הדירה על-ידי החברה הזרה בוצעה כ-25 שנים עובר לתחילת הליכי פשיטת הרגל בעניינה של החייבת; שנית, כי הבקשה אינה מתאימה להתברר על דרך של בקשה למתן הוראות במסגרת הליך זה, זאת מאחר ומדובר בתביעה כספית מורכבת בעלת תשתית עובדתית סבוכה המצריכה בחינת אירועים שארעו לפני למעלה משני עשורים, בחינת מסמכים רבים, השלכות הדין הזר על נסיבות המקרה, הידרשות לסוגית מעמדו של המשיב בחברה הזרה ושמיעת עדים רבים מהארץ ומחו"ל, ושלישית, כי לנאמן אין כל יריבות מול המשיב, זאת ומאחר והמשיב לא היה חלק מעסקת רכישת הדירה בשנת 1989. עוד צוין כי הן תמורות רכישת הדירה בשנת 1989 והן תמורות מכירת הדירה בשנת 2016 לא עברו תחת ידיו של המשיב וגם מטעם זה הוא נעדר כל זיקה עובדתית ומשפטית לבקשה. המשיב פעל אמנם כאורגן של החברה הזרה, אולם אין ליחס לו קשר ישיר לעסקאות שביצעה החברה הזרה, וכי יש לשמור על עקרון האישיות המשפטית הנפרדת.

     

26. לגופו של עניין ובפן העובדתי טענו המשיבים כי החברה הזרה הוקמה על-ידי המשיב לצורך ניהול פעילות בינלאומית בה עסק והייתה בבעלותו הבלעדית בכל אחד מהמועדים הרלוונטיים לבקשה והכל בהתאם לייעוץ משפטי שקיבל המשיב, וכי החברה פעלה בהתאם להוראות הדין לרבות דיווחים, תשלומי מסים וכיו"ב.

     

    אשר לדירה, הרי שזו נרכשה על-ידי החייבת והמנוח באמצע שנות ה-70 של המאה הקודמת, והחייבת התגוררה בה ממועד רכישתה ועד לשנת 2016 עת עברה להתגורר בדיור מוגן. בשנת 1989 נמכרה הדירה לחברה הזרה אשר שילמה בעבורה תמורה מלאה, העסקה דווחה לרשות המסים והעברת הזכויות נרשמה כדין. במסגרת עסקת הרכישה, סוכם בין החברה הזרה לבין החייבת והמנוח כי האחרונים ימשיכו להתגורר בדירה בכפוף לתשלום דמי שכירות, כאשר דמי השכירות עבור עשר שנות המגורים הראשונות הובאו בחשבון במסגרת התמורה ששולמה עבור הדירה. בעניין זה הדגישו המשיבים כי מתווה זה של העסקה נעשה בהתאם לייעוץ משפטי ומיסויי שקיבלו.

     

    המשיבים הודו כי לאחר שחלפו עשר שנים ממועד מכירת הדירה המשיכו החייבת והמנוח להתגורר בה מבלי לשאת בדמי שכירות, אם כי המשיב ציין כי למיטב זכרונו מדובר במספר חודשים מועט, ומכל מקום הדבר נעשה על מנת לאפשר להם להתגורר בדירה עד יום מותם. בשנת 2016 מכרה החברה הזרה את הדירה למר חיות תמורת סך של 7 מיליון ₪, וגם עסקה זו דווחה לרשות המסים והעברת הזכויות נרשמה כדין.

     

    עוד נטען כי החוב לבנק טפחות נוצר רק בשנת 1996 עם מתן ההלוואה, היינו כשבע שנים לאחר מכירת הדירה. משכך ובהסתמך על גרסתם העובדתית הנזכרת לעיל, טענו המשיבים כי מדובר בעסקה כשרה ולגיטימית ולא כנטען בבקשה.

     

27. בפן המשפטי התנגדו המשיבים לטענת הנאמן בדבר קיומם של אותות מרמה. בהקשר זה נטען על-ידם כי מניות המשיב בחברה הזרה הוחזקו עבורו תחילה בנאמנות "...כמקובל בגופים מן הסוג דנן...", עד לשנת 2016 עת נדרש להחזיק בהן באופן אישי וזאת בשל שינוי רגולטורי שארע בפנמה (מקום מושבה של החברה הזרה). מטעם זה המשיב לא חתם על מסמכי החברה הזרה עד לשנת 2016 (פסקה 31.ג. לתגובת המשיבים מיום 30.5.2018). לצד זאת טענו המשיבים כי אין בקשר המשפחתי שבין המשיב לחייבת כדי להעיד על קיומם של אותות המרמה הנטענים, וכי אין המדובר בעסקה חריגה שנועדה להבריח נכסים מידי נושי החייבת והמנוח. ולראיה, בשנת 1996 הסכים בנק טפחות להעמיד הלוואה לבני הזוג צ., זאת, אף לאחר שניתן צו פירוק לחברה שהייתה בבעלותם.

     

    זאת ועוד. לטענת המשיבים, בקשת הנאמן לוקה בכשלים ראייתים ומשפטיים רבים. כך, למשל, הבקשה נעדרת התייחסות לתמורה אותה שילמה החברה הזרה בעבור הדירה ולעובדה כי מדובר בתמורה סבירה בהתאם למחיר השוק. כמו כן, הנאמן לא הראה כי החייבת הייתה חדלת פירעון במועד ביצוע העסקה וכי העסקה נעשתה שלא בתום לב. משכך, לגישת המשיבים הבקשה אף אינה עומדת בתנאים הדרושים לביטול הענקה כפי שנקבעו בסעיף 96 לפקודה.

     

    לסיכום, טענו המשיבים, כי הנטל המוטל על הנאמן להוכיח את טענת התרמית, הינו נטל רב וכי הנאמן לא עמד בו, וכי לבטח לא ניתן לייחס לחייבת כוונה להונות את נושיה על סמך עסקה שנעשתה שבע שנים עובר למועד נטילת ההלוואה על-ידה ועל-ידי המנוח מבנק טפחות.

     

    אשר על כן, עתרו המשיבים לדחיית הבקשה.

     

    תשובת הנאמן ועמדת הכונס הרשמי

     

28. הנאמן שב בתשובתו מיום 18.6.2018 על טענותיו ועתר לקבלת הסעדים המבוקשים בבקשה.

     

    בתשובתו הבהיר הנאמן כי בשונה מבקשה מס' 9, הבקשה דנן אינה מושתתת מבחינה נורמטיבית על הוראת סעיף 96 לפקודה, אלא על הוראות סעיף 13 לחוק החוזים לפיו יש להורות על ביטול עסקת מכירת הדירה לחברה בהיותה עסקה למראית עין. בהקשר זה שב הנאמן וטען כי העובדה לפיה החייבת המשיכה לגור בדירה ולנהוג בה מנהג בעלים במשך שנים רבות, אף לאחר מכירתה לחברה הזרה, ומבלי שנשאה בדמי השכירות, יש בה וביתר הממצאים שפורטו בבקשה, כדי להראות כי העסקה נעשתה למראית עין ועל כן בטלה.

     

    עוד טען הנאמן, כי הוא סבור כי במסגרת ההליך המשפטי דנן "...עשויים להתגלות נתונים או חוסרים נוספים המצביעים על אופייה האמיתי של העסקה, כגון היעדר דיווחים מתאימים מצד המשיבים לרשויות המס" (פסקה 9 לתשובת הנאמן מיום 18.6.2018). על כן, וככל שייעתר בית-המשפט לבקשה דנן וכן לבקשה מס' 9, ניתן יהיה להורות כי תמורות מכירת הדירה למר חיות שייכים לקופת פשיטת הרגל.

     

29. אשר להתיישנות טען הנאמן, כי מכלול העובדות המבססות את הטענה כי מדובר בעסקה למראית עין התברר לו "בהדרגה" רק לאחר מינויו עם מתן צו הכינוס לנכסי החייבת ביום 4.5.2015 ובסמוך למועד הגשת הבקשה דנן. בהקשר זה הסתמך הנאמן על ההגנות המנויות בסעיפים 6 ו-8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), ולטענתו לא יכול היה לעתור קודם לכן בבקשה דנן מאחר ועילת התביעה שבבסיס הבקשה טרם התגבשה.

     

30. לעניין היעדר יריבות מול המשיב טען הנאמן כי מדובר בטענה מיתממת אותה יש לדחות, שכן הממצאים שפורטו בבקשה מוכיחים כי המשיב היה הרוח החיה מאחורי עסקת רכישת הדירה על-ידי החברה הזרה. לראיה, המשיב הוא שחתם בשם החייבת והמנוח על מסמכי העברת הזכויות לחברה הזרה וכן על מסמכי מכירת הדירה למר חיות בשנת 2016, ועמד מאחורי כל פעולה שנעשתה לצורך העברת הזכויות בדירה לחברה הזרה וכך גם בעת מכירתה. זאת ועוד. המשיב הוא הנהנה הבלעדי מתמורות מכירת הדירה בהיותו בעל המניות היחיד בחברה הזרה, וגם מטעם זה יש לדחות טענתו בדבר היעדר יריבות.

     

31. הנאמן עתר לדחות אף את הטענה לפיה הבקשה אינה מתאימה להתברר כבקשה למתן הוראות. לשיטתו, היקפם הדל של המסמכים שהציג המשיב בחקירתו על-ידי הנאמן והגרסה העובדתית הלקונית העולה מתגובתו, מלמדים כי אין המדובר בהליך מורכב שחורג בהיקפו מהמסגרת הדיונית שבבקשה למתן הוראות.

     

32. בנוסף טען הנאמן כי גרסתם העובדתית של המשיבים לוקה בסתירות ואי דיוקים מהותיים. כך, למשל, לא הובהר מה ייעודה של החברה הזרה ולשם מה הוקמה, באופן המחזק לשיטתו את הסברה לפיה תכלית ייעודה הייתה רישום הדירה על שמה כחלק מפעולת הברחתה מנושי החייבת. כמו כן, לא הוצגו ראיות כלשהן המעידות על ביצוע תשלום התמורה על-ידי החברה הזרה, על המועד בו בוצע התשלום ועל מקורותיו.

     

33. לשיטת הנאמן, יש במתן צו הפירוק לחברת צ. כדי ללמד על כך שמצבם הכלכלי של החייבת והמנוח באותה תקופה "...לא היה שפיר" (פסקה 22 לתשובת הנאמן מיום 18.6.2018). עוד שב הנאמן וטען כי נסיבות ביצוע העסקה עם החברה הזרה שמניותיה הוחזקו בנאמנות, העובדה כי לא הוצגה אסמכתא המעידה על ביצוע תשלום התמורה על-ידי החברה הזרה, הסתירות שעלו מטענות המשיב בנוגע לגביית דמי השכירות, וכן הסתלקות המשיבה מעיזבון המנוח, בכל אלה יש כדי להעיד על קיומם של אותות מרמה רבים שיש בהם כדי להעביר את נטל ההוכחה לכתפי המשיבים להראות כי מדובר בעסקת מכר כשרה.

     

34. הכונס הרשמי בעמדתו מיום 8.3.2019 תמך בבקשת הנאמן וסבר כי יש להיעתר לבקשה וזאת מהטעמים הבאים: במועד העברת הדירה החייבת ידעה כי היא חדלת פירעון וזאת נלמד בין היתר מתדפיסי רשות המסים (בהקשר זה נראה כי הכונס חזר בו מטענה זו בסיכומיו והבהיר כי ניתן לראות בחייבת כחדלת פירעון לכל המוקדם בשנת 2000 ואילך עת ביקשה לפרוס מחדש את חובה לבנק טפחות), מועד ביצוע עסקת רכישת הדירה על-ידי החברה הזרה ארע כחצי שנה לאחר צו הפירוק לחברת צ., צו אשר הקים את הערבויות האישיות עליהם חתמו החייבת והמנוח להבטחת החזר הלוואות שניתנו לחברה זו; החייבת המשיכה להתגורר בדירה עשרות שנים אף לאחר מכירתה לחברה זרה, וכן בשל כך שהמשיב לא הציג אסמכתאות המעידות על תשלום התמורה על-ידי החברה הזרה.

     

    הדיונים בבקשה וחקירת המשיב

     

35. ביום 11.3.2019 התקיים דיון מקדמי בבקשה ובסופו הוריתי לצדדים להגיש ראיותיהם לתיק ונקבע מועד לחקירת המשיב ליום 13.6.2019.

     

36. ביום 12.6.2019 הגיש המשיב ראיותיו לתיק וביניהן: הסכם המכר של הדירה שנחתם בין החייבת והמנוח לבין החברה הזרה (באמצעות חברת הנאמנות) (נספח 5 לתיק המוצגים מטעמו של המשיב) (להלן: "הסכם המכר"); מכתב ממשרד רואי חשבון פאהן קנה ושות' מיום 11.6.2019 בו צוין כי הכנסותיה של החברה הזרה מדמי השכירות החל משנת 2003 עמדו על סך של 12,000 דולר. הכנסות אלו יוחסו למשיב כבעל המניות החברה ודווחו לרשויות המס (נספח 4 לתיק המוצגים מטעמו של המשיב); אישור על העברת דמי שכירות לחברה הזרה בסך של 6,000 דולר ביום 17.3.1999 ואישורים נוספים המעידים לכאורה על ביצוע חלק מתשלומי התמורה עבור הדירה על-ידי החברה הזרה (נספח 6). 

     

37. ביום 13.6.2019 נחקר המשיב על תצהירו.

     

    המשיב העיד כי הוריו הפסיקו לעבוד עובר לרכישת הדירה על-ידי החברה הזרה, וזאת בין היתר בשל מצבו הרפואי של אביו המנוח; וכי חברת צ. נקלעה לקשיים כלכליים עקב השקעות שירדו לטמיון באזור התעשייה ברקן. במצב דברים זה, ביקש המשיב לסייע להוריו. ומאחר והיו למשיב כספים בחו"ל, ולאחר היוועצות עם רואי חשבון ועורכי-דין הוחלט (על-ידי המשיבים ובני הזוג צ.) על רכישת הדירה על-ידי החברה הזרה (פרוטוקול הדיון מיום 13.6.2019, בעמ' 20-19). עוד ציין המשיב כי בשל פרק הזמן המשמעותי שחלף מאז נרכשה הדירה על-ידי החברה הזרה לא נותרו בידיו מסמכים רבים, ברם עלה בידו למצוא את הסכם המכר ימים ספורים בלבד עובר למועד הדיון (שם, בעמ' 23); לכשנשאל מדוע הוסכם במסגרת הסכם המכר כי החברה הזרה תרכוש את הדירה על תכולתה ציין המשיב כי הדבר נעשה כדי למנוע אפשרות שיעוקלו הרהיטים (שם, בעמ' 24); לצד זאת הסביר המשיב כי כספי התמורה שולמו לכיסוי החובות להם ערב ביחד עם הוריו המנוחים כלפי בנק לפתוח ובמענה לשאלה מדוע לא שולמו הכספים ישירות לנושים (שלא באמצעות רכישת הדירה) טען כי מאחר ומצבת הנשייה לא הייתה ברורה ובשל מחלוקות בנוגע לשיעור החוב האמיתי שהגיע לאותם נושים, העדיף המשיב לסייע להוריו בדרך של רכישת הדירה ובד בבד לנהל משא ומתן עם הנושים עד לגיבוש הסכמות בנוגע לגובה החוב לכל אחד מהם (שם, בעמ' 29-28).

     

    המשיב נשאל על הסכם המכר ותנאיו, ובכלל זה נדרש להסביר מדוע סוכם בין הצדדים כי סך התמורה יעמוד על 350,000 דולר (סעיף 15 להסכם) וכי יתאפשר לחייבת ולמנוח להמשיך להתגורר בדירה 10 שנים נוספות ממועד המכירה. בהקשר זה טען המשיב כי המשך המגורים בדירה הובא בחשבון בסכום התמורה ששילמה החברה הזרה ובאשר ליתר התנאים פעלו הצדדים בהתאם לייעוץ משפטי שקיבלו מעורכי הדין שערכו את העסקה (שם, בעמ' 40 ו-42). המשיב הסביר כי הוריו ביקשו להמשיך להתגורר בדירה מעבר לתקופה של 10 השנים ממועד ביצוע העסקה, ומאחר ולא הייתה כל מניעה לאפשר זאת, ועל הפרק לא עמדה מכירתה ולאור רצונו של המשיב לעזור להם, חתמו הצדדים בשנת 1998 על מזכר ההבנות וזאת בהתאם לייעוץ משפטי שקיבלו ובהתאם להוראות הדין הפנמי (מקום מושבה של החברה הזרה) (שם, בעמ' 54-52). אשר לחתימה על שטר המכר ציין המשיב כי מאחר ובמועד החתימה על השטר הוריו לא היו בארץ, ייעצו לו עורכי-דינו כי יחתום בשמם באמצעות יפוי כוח כללי שהיה בידו ובכך התייתר הצורך בחתימתם (שם, בעמ' 56); בסיום החקירה הודה המשיב כי בפועל כספי רכישת הדירה הועברו על-ידו באופן אישי ישירות לבאת-כוחם של הוריו (עו"ד ליאורה סבירסקי (להלן: "עו"ד סבירסקי")) ולא על-ידי החברה הזרה וחברת הנאמנות. מנגד נרשם בספרי החברה הזרה חוב לטובת המשיב (שם בעמ' 71). המשיב הודה כי אין בידיו עותק חתום של הסכם מכר על-ידי הוריו אלא רק על-ידי החברה הזרה (שם, בעמ' 46).

     

    סיכומי הצדדים

     

38. ביום 18.5.2020 הגיש הנאמן סיכומיו בגדרם שב ועתר להורות כי עסקת רכישת הדירה על-ידי החברה הזרה נעשתה למראית עין בהתאם להוראת סעיף 13 לחוק החוזים ומשכך בטלה מעיקרא. כמו כן, עתר להכריע בבקשה מס' 9 לפיה הסתלקות החייבת מעיזבון המנוח מהווה הענקה פסולה בהתאם להוראת סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל.

     

39. הנאמן שב על טענותיו בבקשה ולפיהם בהתאם להוראות הפסיקה מתקיימים במקרה דנן מבחני העזר המצביעים על קיומם של אותות המרמה אשר יש בהם כדי להעביר את הנטל להוכיח את כשרות העסקה לפתחו של המשיב (סעיף 60 לסיכומיו).

     

40. עוד טען הנאמן, כי נפלו מספר פגמים בכל הנוגע ליסוד התמורה. המשיב הודה בחקירתו כי הכספים שהעביר מחו"ל לצורך רכישת הדירה שימשו בין היתר כדי לפרוע חובות שאף המשיב היה ערב להם (יחד עם הוריו), כך שאין המדובר בתמורה ששולמה עבור הדירה. כמו כן, ובניגוד לטענת המשיב לפיה החוב לבנק לפתוח סולק בשנת 1989 באמצעות כספי התמורה, הרי שמהחלטת בית-המשפט המחוזי מיום 22.10.2003 שניתנה במסגרת הליכי הפירוק של חברת צ. (להלן: "החלטת בית-המשפט המחוזי מיום 22.10.2003") עולה כי בפועל שולם לבנק סך של כ-393 אלף ₪ בלבד כשהיתרה בסך של כ-2.4 מיליון ₪ נפרעה בשנת 1996. לצד זאת כפר הנאמן באסמכתאות שצורפו לתיק המוצגים מטעמם של המשיבים לצורך הוכחת יסוד התמורה. בהקשר זה טען הנאמן כי למעט מסמך אחד הנושא תאריך 18.12.1989 והמעיד על תשלום מס בולים בסך של 13,440 דולר, כל יתר המסמכים שצורפו והמעידים לכאורה על העברת כספים לעו"ד סבירסקי (שייצגה את החייבת והמנוח בעסקה), נעדרים התייחסות לסיבה בגינה שולמו ואינם נושאים את שמות הצדדים. כמו כן, אין במסמכים אלו כדי להוכיח כי אכן אותם כספים ששולמו לעו"ד סבירסקי, הועברו בסופו של יום לידי החייבת והמנוח. מכל מקום, מאחר והמשיבים נמנעו מלהעיד את עו"ד סבירסקי, אזי שמשקלן של ראיות אלו נמוך מאד.

     

41. במאמר מוסגר יצוין כי בשולי הדברים העלה הנאמן טענות נוספות הנוגעות לבטלותן של המחאת הזכות והסתלקות החייבת מזכויותיה בעיזבון המנוח לטובת המשיב בהתאם לסעדים המבוקשים בבקשה מס' 9.

     

42. ביום 10.6.2020 הגישו המשיבים סיכומיהם, וחזרו על טענתם לפיה דין הבקשה להידחות על הסף, וזאת אף בשל כך שהסעד שעניינו השבת כספי מכירת הדירה בסך 7 מיליון ₪ מופנה כלפי המשיב, בעוד שהחברה הזרה היא זו שהייתה צד לעסקאות בעניינה של הדירה.

     

    בפן המשפטי שבו וטענו המשיבים כי הבקשה לוקה בהתיישנות ועוסקת בביטול עסקה שבוצעה לפני למעלה מ-30 שנה. זאת ועוד. לטענת המשיבים, הנאמן ובנק טפחות (שיוצג על-ידי הנאמן עובר להליכי פשיטת הרגל בעניינה של החייבת), מנועים מלהעלות טענות בדבר זכויותיה של החייבת בדירה זאת מאחר ובמהלך כל השנים ואף לאחר מתן ההלוואה לחייבת ולמנוח, לא נשמעו כל טענות מצידם בנוגע לדירה. לראיה, בעת מתן ההלוואה בחר בנק טפחות לשעבד את זכויות המנוח והחייבת בנכס המשועבד בלבד, וזאת בשעה שידע שבני הזוג צ. מתגוררים בדירה אשר רישום הזכויות בה פתוח לעיני כל, ואף במסגרת התביעה הכספית הבנק לא עתר להטיל עיקול על זכויות החייבת בדירה. עוד נטען כי לא הוכחו טענות הנאמן והכונס הרשמי בנוגע לחדלות פירעונה של החייבת במועד רכישת הדירה על-ידי החברה הזרה, שכן רק בשנת 2015, בחלוף 26 שנים ממועד ביצוע העסקה, ניתן צו כינוס לנכסי החייבת. עד למועד זה היו החייבת והמנוח חייבים כספים לנושה אחד בלבד והוא הבנק לפתוח ואשר לימים נאלצו לקחת הלוואה מבנק טפחות לצורך כיסוי חוב זה. ברי כי לא יכולה להישמע טענה בנוגע לחדלות פירעון על-ידי מי שזכותו לנשייה כלפי החייבת השתכללה רק כ-7 שנים לאחר מועד העסקה. עוד טענו המשיבים בהקשר זה כי יש ללמוד מהסכמת בנק טפחות ליתן הלוואה לחייבת ולמנוח ובהמשך אף לגיבוש הסדר לפריסת החוב, כי החייבת לא הייתה חדלת פירעון וכי אף הבנק לא החזיק בעמדה זו עובר למועד מתן צו הכינוס.

     

    אשר לטענה לבטלות הסכם המכר בהיותו חוזה למראית עין, נטען כי אף אם תתקבל הטענה לפיה העסקה נועדה להבריח את הרכוש מנושי החייבת (טענה המוכחשת על-ידי המשיבים), עדיין לא ניתן לראות בהסכם כחוזה למראית עין מאחר ומדובר בעסקה שקוימה במלואה ואשר שללה כל יכולת חזרה של החייבת לטעון לבעלות בדירה. המשיבים טענו עוד בהקשר זה כי הסכם המכר הינו הסכם תקף שאין בו כל כוונה נסתרת וכי הצדדים להסכם ביצעו את כל החיובים הנקובים בו ושינו את מצבם העובדתי והמשפטי על-פיו. כמו כן, הצדדים מעולם לא חזרו בהם מהסכמותיהם בהסכם המכר, לא הושבו כספים לחברה הזרה והבעלות בדירה לא הושבה לחייבת. בתוך כך יש גם לדחות את טענות הנאמן בנוגע להמשך מגורי החייבת והמנוח בדירה לאחר שזו נמכרה לחברה הזרה. עניין זה הוסדר מפורשות בהסכם המכר שאפשר לבני הזוג צ. להתגורר בדירה וכך פעלו הצדדים בלא כל כוונה נסתרת אחרת. היינו, הנאמן אינו יכול להסתמך על המשך מגורי החייבת והמנוח בדירה לצורך הוכחת הטענה בדבר חוזה למראית עין, מאחר ועניין זה מהווה דווקא ראיה לכשרותו של הסכם המכר לפיו פעלו הצדדים.

     

    זאת ועוד. הנאמן בבקשתו לא ציין מהי אותה הסכמה נסתרת החותרת תחת הסכמות הצדדים בהסכם המכר הגלוי כך שבהתאם להוראות הפסיקה די בכך כדי לדחות את בקשת הנאמן לבטלות הסכם המכר בשל היותו חוזה למראית עין כנטען. עוד נטען כי לא בכדי נמנע הנאמן מלציין מהי אותה הסכמה נסתרת, מאחר והסכם המכר שקוים נועד בין היתר לכסות חובות לבנק לפתוח להם היה ערב גם המשיב. כך שלמשיב לא היה כל מניע אחר למעט ביצוע ההסכם ככתבו וכלשונו שאם לא כן היה מוצא עצמו חשוף לדרישות תשלום מצד הבנק לפתוח.

     

    לאור האמור טענו המשיבים כי הנאמן לא עמד בנטל ההוכחה הדרוש לביסוס הטענה בדבר קיומו של חוזה למראית עין, ואשר בהתאם לפסיקה דורש רמת הוכחה גבוהה. עוד בהקשר זה נטען כי הנאמן למעשה מבקש להשיג על עסקת מקרקעין שהושלמה ברישום, ברם אין בידיו ראיות שיש בהן כדי לסתור את הרישום. כך גם בעניין עדותה של עו"ד סבירסקי, שכן הנטל להוכחת הבקשה רובץ על כתפו של הנאמן, ומכאן שהחובה לזמנה לעדות מוטלת עליו.

     

    אשר לקיומם של אותות מרמה נטען, כי לא עלה בידו של הנאמן להצביע על קיומו של חוזה נסתר בין הצדדים, מכאן שאותות המרמה הנטענים אינם יכולים להקים יש מאין חוזה כאמור, ובמילים אחרות, אותות מרמה אינם יכולים להתקיים בלא תשתית עובדתית ומשפטית המלמדת על קיומו של חוזה נסתר. לגופו של עניין כפרו המשיבים בכל אותות המרמה הנטענים בסיכומי הנאמן: באשר לקשר המשפחתי שקיים בין הצדדים, נטען כי בשל קשריו עם הוריו ביקש המשיב לסייע להם ומשכך אף איפשר להם להמשיך ולהתגורר בדירה מבלי לשאת בתשלום דמי שכירות. לעניין אופן ביצוע העסקה נטען כי אין כל איסור חוקי או פסול ברכישת דירה על-ידי חברה פנמית; מעמדו של המשיב בחברה היה ידוע לכולי עלמא לרבות לרשויות המס; החברה הזרה אף נרשמה במשרדי רשם החברות בישראל כחברה זרה בהתאם להוראות הדין, העסקאות דווחו לרשויות, המס בגינן שולם על-ידי החברה הזרה ומנגנון פעולה זה של החברה הזרה ודיווחיה ממשיכים להתקיים עד עצם היום הזה כפי שעולה ממכתב ממשרד רואי חשבון פאהן קנה ושות' מיום 11.6.2019 (נספח 4 לתיק המוצגים מטעם המשיבים), וכי כל הפעולות שביצעו נעשו בהתאם לייעוץ משפטי וחשבונאי שקיבלו.

     

    זאת ועוד. בכל הנוגע למסמכי העסקה טענו המשיבים כי בשל חלוף הזמן ממועד ביצוע העסקה, ושעה שמדובר על פרק זמן העולה על 30 שנה, נתקל המשיב בקושי לאתר את כל המסמכים הרלוונטיים, ברם, עלה בידו להציג את הסכם המכר, שטר המכר, יפוי כוח וחלק מאסמכתאות המעידות על התמורה ודי בכל אלו כדי להעיד על כשרות עסקת מכירת הדירה לחברה הזרה.

     

43. ביום 21.6.2020 הוגשו סיכומי תשובה מטעם הנאמן במסגרתם התייחס גם לטענות המקדמיות שהעלו המשיבים בסיכומיהם. לעניין הקושי בהפניית סעד ההשבה כלפי המשיב (להבדיל מהחברה הזרה), טען הנאמן כי המשיבים הודו בסיכומיהם שהתכלית היחידה להקמת החברה הזרה הייתה לצורך ביצוע העברת הזכויות בדירה. משמע, לחברה הזרה אין כל פעילות או נכסים משל עצמה, כך שהסיבה היחידה להקמתה ולקיומה הייתה יצירת מראית עין של בעלות צד שלישי בדירה עד למכירתה על-ידי המשיב. לבסוף נטל המשיב את כל כספי תמורת מכירת הדירה לעצמו מכאן שמדובר בשימוש לרעה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת המצדיק היעתרות לבקשה.

     

    לעניין ההתיישנות, השיב הנאמן כי בהתאם להוראות הפסיקה, יש למנות את מרוץ הזמן להתיישנות עילת התביעה החל מהמועד שבו ניתן היה לגלות את מאפייניה הפסולים של העסקה בשקידה ראויה, זאת בשונה מהמועד שבו בוצעה העסקה. לטענת הנאמן, אין חולק כי עובר למינויו לא היה ביכולתו ובסמכותו לבחון את העברת הזכויות בדירה, וכי המסכת העובדתית המלאה והדרושה לעתירה התבררה בפניו רק לאחר שחקר את המשיב וקיבל מידע ונתונים מרשויות המס ומלשכת רישום המקרקעין. משכך, ובהתאם להוראות סעיפים 6 ו-8 לחוק ההתיישנות יש לדחות את טענות המשיבים בעניין זה. כמו כן, ומטעם זה, יש אף לדחות את טענות המשיבים בעניין מניעות בנק טפחות מהעלאת טענות הקשורות לפעולות שנעשו עובר למועד מתן ההלוואה על-ידו.

     

    אשר לשאלת הוכחת חדלות פירעונה של החייבת, הבהיר הנאמן כי אין המדובר בתנאי הדרוש לצורך ההוכחה כי הסכם המכר בטל בהיותו חוזה למראית עין וכי סוגיית חדלות פירעונה של החייבת והמנוח מהווה חוליה אחת בשרשרת אותות המרמה המעידה על המטרה האמיתית שעמדה ביסוד העסקה. לא כל שכן, עצם העובדה שהיו לחברת צ. חובות רבים להם ערבו בני הזוג צ. והמשיב, די בה כדי ללמד על חדלות פירעונה של החייבת במועד ביצוע העסקה.

     

    זאת ועוד. לטענת הנאמן יש לדחות את האמור בסיכומי המשיבים בנוגע להיעדר קיומו של חוזה נסתר ואת הטענה כי הסכם המכר קוים במלואו. זאת, מאחר והמשיבים לא עמדו בתנאי העיקרי והיסודי בהסכם והוא הוכחת יסוד התמורה. בהקשר זה שב הנאמן ודחה את האסמכתאות שצורפו לתיק המוצגים מטעם המשיבים שהוגש ביום 12.6.2019). כך גם לעניין החזקה בדירה ותשלום דמי השכירות. גם לאחר תקופת השכירות בת 10 שנים כפי שנקבע בהסכם המכר, המשיכו החייבת והמנוח להתגורר בדירה, באופן המנוגד להסכם.

     

44. אשר לבקשה מס' 9 נטען, כי הכרעה בבקשה דנן כרוכה בהכרעה בבקשה לביטול הסתלקות החייבת מזכויותיה בעיזבון המנוח, זאת מאחר וככל שבית-המשפט ייעתר לבקשה הנוכחית ויורה כי עסקת רכישת הדירה על-ידי החברה הזרה נעשתה למראית עין, עדיין תוכל להישמע הטענה לפיה הזכויות בדירה מוקנות למשיב ולא לחייבת ולמנוח, וזאת מכוח הסתלקות החייבת מעיזבון בעלה.

     

45. הכונס הרשמי הגיש סיכומיו ביום 31.12.2020 ותמך בבקשת הנאמן. לשיטתו, עסקת מכירת הדירה לחברה הזרה נעשתה למראית עין. עוד הוסיף הכונס, כי בפועל הזכויות בדירה היו שייכות לחייבת ולמנוח וזאת עד שנמכרו לרוכש בשנת 2016 וזאת מהטעמים הבאים: עלה בידו של הנאמן להוכיח קיומם של אותות מרמה המעבירים את הנטל על כתפי המשיבים להראות כי אין המדובר בהסכם למראית עין. זאת, בין היתר, בשל כך שהחייבת המשיכה להתגורר בדירה במשך 30 שנה לאחר מכירתה; מהממצאים שהונחו בפני בית-המשפט עולה כי המשיב היה הרוח החיה מאחורי עסקת מכירת הדירה לחברה הזרה וכך גם בשנת 2016 עת נמכרה למר חיות, משכך יש לדחות את הטענה לפיה המשיב לא היה צד לעסקה; לא עלה בידו של המשיב להוכיח כי שילם להוריו את התמורה האמיתית בגין הדירה וכי מצבם הכלכלי באותה העת היה שפיר; הכונס הרשמי ציין כי לא שוכנע בלגיטימיות של אופן ביצוע הסכם המכר שכן מדובר בצדדים שמקום מושבם בישראל ואשר העבירו בעלות בנכס המצוי בשטחה, כך שביצוע העסקה באמצעות חברה זרה שמושבה בפנמה נעדרת כל תכלית הגיונית למעט הצורך בהסתרת הבעלות האמיתית בדירה והסכם המכר; לעניין יסוד התמורה סבר הכונס כי אין באסמכתאות שצורפו, למעט מסמך אחד, כדי ללמד שאכן שולמו הכספים בעבור הדירה ובהקשר זה היה על המשיבים לזמן את עו"ד סבירסקי למתן עדות אודות נסיבות העברות הכספים לידיה כנטען; אשר למצבה הכלכלי של החייבת במועד ביצוע העסקה נטען כי לא ניתן להתעלם מכך שחברת צ. לה הייתה ערבה נכנסה להליכי פירוק באותן שנים וכפי שעולה מחקירתו של המשיב בדיון, וכי הוא והוריו נערכו לתרחיש שבו ידרשו לשאת בחובות מכוח ערבותם.

     

    אשר לבקשה מס' 9 ציין הכונס הרשמי כי מדובר במסגרת משפטית נפרדת ויש להכריע בה בנפרד מהבקשה דנן. ברם, ככל ובית-המשפט יסבור כי יש מקום לדון בבקשות במאוחד, אזי שהכונס הרשמי תומך בבקשה לפיה יש להורות על ביטול הסתלקות החייבת מזכויותיה בעיזבון המנוח וזאת בהתאם להוראת סעיף 96(ב) לפקודת פשיטת הרגל. כך גם בעניין המחאת הזכות שנעשתה לטובת המשיב, בשעה שהחייבת הייתה חדלת פירעון. כאמור, החייבת הייתה נתונה בחובות עוד בסוף שנות ה-80 של המאה הקודמת, עם זאת בסוף שנת 2000 הגיעו החייבת והמנוח להסדר פריסת חוב עם בנק טפחות שגם בו לא עמדו. משמע, לכל הפחות ממועד זה ואילך יש לראות בחייבת ובמנוח חדלי פירעון באופן שמצדיק את ביטול המחאת הזכות שנעשתה בשנת 2006 והסתלקות מעיזבון המנוח בשנת 2013.

     

    דיון בבקשה - המסגרת הנורמטיבית

     

46. חוזה למראית עין מוסדר בסעיף 13 לחוק החוזים, לפיו:

     

    חוזה שנכרת למראית עין בלבד - בטל; אין בהוראה זו כדי לפגוע בזכות שרכש אדם שלישי בהסתמכו בתום לב על קיום החוזה.

     

47. הוראת חוק זו נדונה לא אחת בפסיקה וכך תוארה בע"א 630/78 ביטון נ' מזרחי, פ"ד לג(2) 576, (1979), בעמ' 581 (להלן: "עניין ביטון"):

     

    בחוזה למראית עין מסכימים ביניהם הצדדים, כלפי חוץ, על הסדר משפטי מסוים, בעוד שכוונתם האמיתית שונה. נמצא, כי מתקיימות בעניין זה שתי מערכות משפטיות. המערכת האחת, החיצונית והגלויה, הקובעת הסדר מסוים המוסכם על הצדדים, והמערכת השנייה, הפנימית והנסתרת, המבטלת בהסכמה הסדר זה או משנה אותו... בחוזה למראית עין אין צד אחד מרמה או מטעה את הצד האחר. שני הצדדים כאחד הסכימו, כי כלפי חוץ תוצג מציאות משפטית שאינה משקפת את שהוסכם בין הצדדים כלפי פנים.

     

48. כידוע, חוזה למראית עין יכול ללבוש שתי צורות: האחת, חוזה למראית עין שמאחוריו לא מסתתרת כל עסקה משפטית בין הצדדים – הידועה בפסיקה כסימולציה מוחלטת; השנייה, חוזה למראית עין שמאחוריו מסתתרת עסקה אחרת ושונה מזו שבחרו הצדדים להציג בחוזה הגלוי – סימולציה יחסית. בהקשר זה נקבע בעניין ביטון, בעמ' 583-582:

     

    במקרה הראשון - סימולציה מוחלטת - קיימת חזות חיצונית של חוזה הבא להכניס שינוי במצב המשפטי בו היו נתונים הצדדים בטרם נכרת החוזה, בעוד שכוונתם האמיתית של הצדדים היא כי המצב המשפטי שהיה בתוקפו בטרם נעשה החוזה למראית עין יישאר בעינו. זהו מצב הדברים, כאשר ראובן ושמעון עושים למראית עין חוזה לפיו ראובן מוכר נכסיו לשמעון. למעשה מסתבר שהדבר נעשה כדי ליצור רושם כלפי נושיו של ראובן שהוא משתחרר מנכסיו. לאמיתו של דבר, ראובן נשאר בעל הנכסים. במקרה השני - סימולציה יחסית - קיימת חזות חיצונית של חוזה פלוני, אשר מאחוריה מסתתר הסדר שונה בין הצדדים. במצב דברים זה קיימות, אפוא, שתי עסקאות משפטיות בין הצדדים. האחת הגלויה, זו שלמראית עין ואשר הצדדים כלל אינם מתכוונים לבצעה, והאחרת הנסתרת, אותה מתכוונים הצדדים לבצע.

     

    ראו גם ע"א 810/17 גיל באשה נ' סמי גרדג'י (31.10.2018), בפסקה 35 (להלן: "עניין באשה"); ע"א 6634/15 טופ במרחבי השרון ייזום בע"מ נ' קפלן (‏24.10.2017), בפסקה 15; ע"א 4305/10 אילן נ' לוי (9.5.2015), בפסקה 22; וכן החלטתי בתיק פש"ר (מחוזי ת"א) 29020-07-14 עו"ד יניב אינסל, מנהל מיוחד לנכסי החייב בפשיטת רגל נ' ולדלן אברמוביץ (22.7.2018), בפסקה 29; גבריאלה שלו דיני חוזים – החלק הכללי (מהדורה שלישית, 2005), בעמ' 259 (להלן: "שלו, דיני חוזים").

     

    אם כן, לצורך הכרעה בשאלה האם מדובר בחוזה פיקטיבי שנעשה למראית עין בלבד, על בית-המשפט לבחון מה הייתה כוונת הצדדים בעת כריתת החוזה, ועד כמה כוונה זו משתקפת בחוזה. כוונת הצדדים תיקבע על בסיס ממצאים עובדתיים העולים מהראיות המוגשות בתיק, לרבות ראיות נסיבתיות וכן מהתנהגות הצדדים שיש בה כדי ללמד על יחסם לזכויות ולחובות שנובעות מהחוזה הנבחן (ראו: עניין באשה, בפסקאות 37-36; ע"א 6295/95 בוחסירה נ' בוחסירה, פ"ד נ(1) 259 (1996), בעמ' 262 (להלן: "עניין בוחסירה"); ע"א 623/85 סלהוב נ' גליה, חברה קבלנית לבניין ופתוח בע"מ, פ"ד מג(2) 1989), בעמ' 218).

     

    בענייננו, על הנאמן להוכיח כי החייבת והמשיבים יצרו במכוון מצג לפיו הדירה ותכולתה נמכרו לחברה הזרה, ברם כוונתם האמיתית הייתה כי בפועל תמשיך הדירה להיות בבעלות ובחזקת החייבת והכל במטרה להבריחה מנושיה.

     

    במאמר מוסגר יצוין, כי הנאמן ייחס לחייבת את הברחת הדירה מתוך כוונה להונות את נושיה, ברם, בל נשכח כי החייבת הלכה לעולמה טרם הגשת הבקשה ולא ניתן היה לחקור אותה על כוונה זו ואף שאין מניעה להסתמך על ראיות נסיבתיות לצורך הוכחת קיומו של חוזה למראית עין (ראו עניין בוחסירה), הרי שלא ניתן להתעלם מהעובדה כי החייבת לא נחקרה על כוונה זו ויש בכך כדי להקשות מלכתחילה על המסד הראייתי הנסיבתי עליו נשען הנאמן.

     

    עם זאת, נפסק כי אף אם המניע למכירת הזכויות בדירה לחברה הזרה נועד לכאורה להרחיקה מידי נושי החייבת, אין די בכך כדי לקבוע כי ההעברה עצמה בהכרח נעשתה למראית עין בלבד, אלא יש להוכיח שהצדדים לחוזה לא התכוונו לקיימו. בהקשר זה יפים הדברים ברע"א 1780/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' אולצ'יק ואח', פ"ד נ(2) 41 (1996), בעמ' 44 (להלן: "עניין אולצ'יק"):

     

    הסכם המבריח נכסים מן הנושים מן הסתם הוא נגוע בחסרון תום-לב כלפי הנושים, ויש שניתן לבטלו על-פי פקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980, אבל אין הוא בהכרח הסכם למראית עין. טול, למשל, אדם המוכר נכסיו לקונה תמים בתמורה מלאה לפני שנושיו יספיקו לשים יד עליהם. מכירה כזו אינה כלל למראית עין, שהרי הצדדים התכוונו בדיוק להסדר המשפטי הכלול בהסכם.

    וכדי להתקרב לענייננו, נניח שאדם מבקש להתגרש מאשתו ולשם השגת הגירושין הוא מתחייב להעביר לה זכויות בנכסיו, והוא ממהר לעשות כן בטרם ישיגו אותו נושיו. גם כאן הבהילות היא להקדים את הנושים כדי להבריח נכסיו. אבל ההעברה עצמה אינה בהכרח למראית עין בלבד. אם ההעברה היא אמיתית, ואם אין הנושים יכולים לבטלה לפי פקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש] או לפי כל דין אחר, לא תעמוד להם טענת הסכם למראית עין.

     

    ראו גם ע"א 8789/96 מריאנה פולק נ' סיסמיקה חיפושי נפט בע"מ (בפירוק), פ"ד נג(5) 689 (16.11.1999), בעמ' 696 (להלן: "עניין פולק").

     

    בתוך כך יש גם ליתן את הדעת למועד שבו בוצעה העסקה אל מול מועד היווצרות החוב לנושים. ודוקו, אין מניעה לפיה צדדים יבחרו לבצע עסקה בנוגע לנכס מסוים שתכליתה לחסום נושים עתידיים מהאפשרות להיפרע מנכס זה. ככל שהסדר קנייני זה בין הצדדים קודם בזמן למועד התגבשות חובם של הנושים, הרי שהרחקת הנכס ממסת הנכסים של צד מסוים יכולה להיחשב תכלית לגיטימית שאינה בבחינת חוזה למראית עין. בהקשר זה אפנה לדבריו של כב' השופט ע' גרוסקופף בה"פ (מחוזי מרכז) 13815-07-09 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' דוד (17.5.2011) (להלן: "עניין דוד"), בפסקה 24:

     

    בעניין שלפני לא יכולה להישמע טענה של ממש כי רישום בית המגורים על שם האישה הוא רישום פיקטיבי או שמדובר בהברחת נכסים. הרישום על שם האישה בלבד נעשה בכוונת מכוון, ובנקודת זמן בה מצבו הכלכלי של הבעל היה טוב... ודוק, אין לשלול את האפשרות שבני הזוג בחרו מראש לרשום את הדירה על שם האישה על מנת להגן עליהם מפני כישלון עסקי עתידי של הבעל. עם זאת, החלטה מושכלת ומוקדמת של בני זוג לתכנן מראש את חלוקת הנכסים שלהם באופן המפריד בין נכסים פרטיים לנכסים המשמשים לצורך עסקו של הבעל היא החלטה לגיטימית, אותה ניתן לבצע במגוון רחב של דרכים משפטיות... נושים הבוחרים להעמיד אשראי עסקי לבעל בידיעה (ממשית או מיוחסת) כי נכסים מסוימים (ובמיוחד נכסים משפחתיים, כגון דירת המגורים) אינם רשומים על שמו, יודעים (או צריכים לדעת) כי נכסים אלו לא ישמשו לפירעון חובות העסק... מבחינה זו קיים כמובן שוני של ממש בין מצב בו חלוקת הנכסים נעשתה מראש, קרי לפני שהבעל נקלע לצרות, למצב בו העברת הנכסים נעשתה בדיעבד, לאחר שהועמדו ההלוואות, בראיית חדלות הפירעון של הבעל. חלוקה מראש היא, כאמור, פעולת תכנון לגיטימית, שאין מקום לפסול; העברה בדיעבד עלולה להיות הברחת נכסים, אותה מבקש הדין, ובצדק, למנוע.

     

    ראו גם ע"א 4374/98 עצמון נ' רפ, פ"ד נז(3) 433 (2002), בעמ' 448; עניין פולק, בעמ' 695.

     

49. אשר לנטל השכנוע כי מדובר בחוזה למראית עין, נקבע כי נטל זה מוטל על הטוען לקיומו של חוזה מסוג זה, קרי הנאמן במקרה שבפנינו, וכי על כתפיו נטל הוכחה רב. זאת בשים לב לכך כי הטענה כי מדובר בחוזה למראית עין עשויה לייחס מרמה או מצג כוזב לבעל הדין שהטענה מופנית כלפיו. בהקשר זה ראו את דברי כב' השופטת א' פרוקצ'יה בע"א 3725/08 חזן נ' חזן (3.2.2011), בפסקה 31 שם נקבע:

     

    אשר לרמת ההוכחה הנדרשת לביסוס טענת חוזה למראית עין יש להוסיף, כי בעל דין המייחס לצד שכנגד עריכת חוזה פיקטיבי מעלה כנגדו טענה קשה, העשוי להגיע אף כדי ייחוס מרמה או מצג כזב. ככלל, טענות מסוג זה, שנילווה להן, על פי רוב סממן של חוסר נקיון כפיים, טעונות בשל טיבן רמת הוכחה נכבדה לצורך ביסוסן. ייחוס לאדם התנהגות שיש בה חוסר ניקיון כפיים, מרמה או כזב מחייב בראיות בעלות משקל ואמינות.

     

    ראו גם עניין באשה, בפסקה 36; רע"א 10098/16 רוזנפלד נ' קרויז (4.1.2017), בעמ' 6; עניין בוחסירה, בעמ' 262; שלו, דיני חוזים, בעמ' 257.

     

    עוד נקבע בהקשר זה כי התובע רשאי להיעזר בקיומם של "אותות מרמה", שיש בהם כדי להעביר את חובת הבאת הראיות אל הנתבע להפריכם, וככל שלא יעלה ביד הנתבע לעשות כן, יהיה בכך כדי לסייע לתובע לעמוד בנטל השכנוע המוטל עליו. בהקשר זה ראו הדברים שנקבעו בע"א 8482/01 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' סנדובסקי ואח', פ"ד נז(5) 776 (2003), שם בעמ' 782:

     

    שני גורמים חברו להקל את הנטל המוטל על המערער במקרה זה: האחד הוא הכלל הראייתי בדבר מידע המצוי ברשותו של הנתבע; השני, חזקות שבעובדה שקמו לטובת המערער. בהקשר זה יש לציין את כללי ה-Badges of Fraud ("אותות המירמה") שפותחו במשפט האנגלו-אמריקני. כללים אלה מכילים חזקות שבעובדה, ואם חזקות אלה נותרות ללא מענה הן מצביעות על קיומה של מירמה. ככל שמצטברים יותר "אותות מירמה" כך עובר הנטל אל הנתבע להפריכן. מבין אותות המירמה ניתן למנות קשרים בין המעביר לנעבר; איום בתביעות שתוגשנה נגד החייב; חשאיות; שמירת הנאה למעביר ושמירת החזקה בידיו ועוד. הכוח הראייתי של אותות אלה הוא בהעברת הנטל לחייב, ועליו להראות כי העיסקאות נעשו בתום-לב או להסבירן באופן שיניח את הדעת. אמנם, נטל השכנוע נותר על כתפי התובע, אולם ככל שהמידע מצוי בידי הנתבע, וככל שהתובע יראה יותר אותות מירמה ונסיבות עובדתיות המצביעות על מירמה מצד הנתבע, יהיה ניתן להפחית את נטל הראיות המוטל על התובע.

     

     

    בהקשר של הליכי חדלות פירעון נמנו בין היתר החזקות העובדתיות הבאות: חדלות פירעון של מעביר הבעלות, קשרים בין המעביר לנעבר, חריגה מדרך מקובלת לניהול עסקאות, שמירת החזקה בנכס ועוד. ראו: ע"א 1680/03 חנה לוי נ' אלי ברקול, פ"ד נח(6) 941 (2004), בעמ' 947 (להלן: "עניין ברקול").

     

     

     

     

     

    מן הכלל אל הפרט

     

50. לאחר שבחנתי את מכלול הראיות שהונחו בפניי, שמעתי את עדותו של המשיב ובחנתי את הוראות החוק והפסיקה, הגעתי לכלל מסקנה כי הנאמן לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח כי ההסכם למכירת הדירה לחברה הזרה נעשה למראית עין.

     

51. בטרם יפורטו הטעמים למסקנה זו, אעיר תחילה כי בקשת הנאמן למתן הכרעה בבקשה מס' 9 דינה להידחות על הסף. כאמור לעיל, בקשה מס' 9 הינה בקשה לביטול הסתלקות החייבת מזכויותיה בעיזבון המנוח וכן לביטול המחאת הזכות שהעניקה למשיב וזאת מכוח סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל. מנגד, הבקשה דנן כאמור עוסקת בבקשת הנאמן לביטול הסכם מכר הדירה שנחתם בשנת 1989 וזאת בהיותו חוזה למראית עין על-פי הנטען. בשל כך, טענות הצדדים, ראיותיהם וסיכומיהם עסקו במסד העובדתי והמשפטי הרלוונטי לסוגיית חוזה למראית עין. משכך, וכפי שציין הכונס הרשמי בסיכומיו, מדובר בבקשות המבוססות על מסגרת משפטית שונה זו מזו ומכאן שיש להכריע בהן בנפרד. אף אם הכרעה בבקשה מס' 9 דרושה לנאמן לצורך הפניית סעד השבת התמורה כלפי המשיב, כפי שיפורט בהמשך נראה כי לנאמן קיימים קשיים נוספים ובלתי מבוטלים לעתור לסעד המבוקש ואשר אינם קשורים בהכרח להכרעה בבקשה מס' 9. מכל מקום, אין בסעדים המבוקשים על-ידי הנאמן כדי לפטור את הצורך בקיום דיון ענייני בבקשה מס' 9 ומשכך דין עתירה זו להידחות.

     

52. אם כן, נפנה עתה לבחינת השאלה האם הסכם המכר בין החייבת והמנוח לבין החברה הזרה הינו חוזה למראית עין? כאמור לעיל, בהתאם להוראות הפסיקה, לצורך מענה על שאלה זו יש לבחון מה הייתה כוונת הצדדים בעת כריתת ההסכם, ועד כמה כוונה זו משתקפת בהסכם. מהטעמים שיפורטו להלן שוכנעתי כי אין המדובר בחוזה למראית עין, אלא בחוזה אמיתי שלא נפל בו פגם חוקי.

     

53. הסכם המכר והמסמכים הנלווים לעסקה: בפתח הדברים יצוין כי הנאמן מבקש להשיג במסגרת הבקשה הנוכחית אשר הוגשה בשנת 2018, נגד עסקה במקרקעין שנערכה ונסתיימה ברישום כ-30 שנה לפני הגשת הבקשה. ברי כי נקודת מוצא זו מציבה בפני הנאמן קושי בלתי מבוטל בהתחשב בכך שהבעלות בדירה הייתה רשומה על שם החברה הזרה במשך תקופה של כ-27 שנה. ובענייננו, גם בפן הראייתי ניצב הנאמן בפני משוכה לא פשוטה וזאת עוד בטרם תיבחן האפשרות להיפוך הנטל בשל קיומם של אותות מרמה שכן "המוציא מחברו עליו הראיה" (משנה בבא קמא, ג, י"א; בבלי בבא קמא, מו, ע"א). מטבע הדברים, מאחר והראיות הקשורות לעסקה נערכו לפני למעלה משלושה עשורים, אין להתפלא על כך כי חלק מהעתקי המסמכים שצורפו הינם קשים לקריאה. בהקשר זה מקובלת עלי טענת המשיבים לפיה בשל חלוף הזמן התקשו לאתר את כלל המסמכים הדרושים להוכחת גרסתם ומכל מקום אין הדבר צריך לעמוד להם לרועץ, אלא יש לזקוף זאת לחובתו של הנאמן (ראו והשוו: ע"א 3546/10 מישאלי נ' קליין (18.4.2012), בפסקה 18).

     

    על כל פנים, עיון בהסכם המכר שצורף לתיק המוצגים שהוגש מטעם המשיבים ביום 12.6.2019 מעלה כי מדובר בהסכם האוחז 15 עמודים באנגלית ובו סעיפים רבים העוסקים בהסדרה של מכירת הדירה לחברה הזרה. בין יתר הסעיפים, ניתן למצוא הוראות העוסקות בהצהרות הצדדים (סעיפים 2 ו-3 להסכם), מהות העסקה (סעיף 4 להסכם), יסוד התמורה ופעימות התשלום (סעיף 5 להסכם), ביטוח (סעיף 8 להסכם), בטחונות לביצוע העסקה (סעיף 13 להסכם), סנקציות במקרה של הפרה (סעיף 19 להסכם) וכן חיובים נוספים. משמע, ניסוח הסכם המכר על סעיפיו הרבים מלמד כי מדובר בהסכם אמיתי שנוסח על-פי כללי הניסוח המקובלים ומסדיר את כלל הסוגיות הקשורות לעסקה באופן המחזק את המסקנה בנוגע לאמיתותה ולאמיתות ההסכם.

     

    אשר לחתימות הצדדים על גבי הסכם המכר, יצוין כי עותק ההסכם שצורף למוצגי המשיבים אינו חתום על-ידי החייבת והמנוח, אלא על-ידי גורמים מטעם החברה הזרה בלבד (לצד חתימת אישור קונסולרי מטעם שגרירות פנמה). ברם, בעותק ההסכם שצורף למוצגי הנאמן (מנ/9) מופיעות חתימות מטעמה של עו"ד סבירסקי (שכאמור ייצגה את בני הזוג צ. בעסקה) בשולי כל עמוד ועמוד בהסכם המכר. עוד יצוין כי בתחתית העמוד הראשון, לצד חתימתה של עו"ד סבירסקי, מופיעות מספר שורות בכתב יד שאינן ניתנות לקריאה. הצדדים בסיכומיהם נמנעו מלהתייחס לעניין זה, עם זאת לא ניתן לשלול את האפשרות לפיה הכיתוב שלצד חתימתה של עו"ד סבירסקי מספק הסבר מדוע חתמה בשמם של החייבת והמנוח, ויש להניח שהדבר נעשה בשל הימצאות בני הזוג צ. בחו"ל באותה תקופה כטענת המשיב בחקירתו בדיון. מכל מקום, גם אם תתקבל הטענה לפיה נפל פגם בהסכם המכר, אין די בכך כדי לקבוע כי מדובר בחוזה למראית עין, שכן יש ביתר המסמכים הנלווים לעסקה כדי לחזק את המסקנה בדבר אמיתותה כפי שיפורט להלן (ראו והשוו: ע"א 8393/99 יצחק לופטין נ' מוניקה תכשיטים בע"מ (17.6.2004), בפסקה 11).

     

54. עיון ביתר המסמכים שהוגשו על-ידי הצדדים מעלה כי ביום 31.12.1989 נחתם שטר המכר על-ידי רשם המקרקעין (מנ/10), בו הצהירו הצדדים (ה"ה צ. מצד אחד והחברה הזרה מצד שני) כי שולמה תמורה בסך של 669,585 ₪ בגין מכירת הדירה. שטר המכר נחתם על-ידי בני הזוג צ. ביום 20.6.1989 (באמצעות יפוי כוח שניתן למשיב), והחברה הזרה חתמה על שטר המכר ביום 5.10.1989 (באמצעות עו"ד ביברמן). לאחר שכל המסמכים הדרושים נבדקו, אושרה העסקה לרישום בהתאם להוראת סעיף 7(א) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין"). בעקבות האמור, ביום 31.12.1989 נרשמה הבעלות בדירה בלשכת רישום המקרקעין על שם החברה הזרה (נספח 5 למוצגי המשיבים וכן נספח 5 לבקשת הנאמן). כמו כן, העסקה דווחה לרשויות המס בזמן אמת והצהרות החייבת והמנוח בדיווח זה אומתו ואושרו ביום 25.7.1989 על-ידי קונסול בשגרירות ישראל בפריז (מנ/9). כך גם בנוגע להצהרות לצורך פטור ממס שבח מקרקעין בשל מכירת דירת מגורים (מנ/9). עוד ראו פלט עסקאות שדווחו על-ידי החייבת והמנוח לרשות המסים ובו מופיע דיווח אודות עסקת מכר הדירה מיום 6.6.1989 (נספח 4 לבקשה), וכן פרוטוקול חתום של ישיבת דירקטוריון החברה הזרה מיום 2.5.1989 המאשר לחברה הזרה להתקשר בהסכם המכר (נספח 5 למוצגי המשיבים). לצד זאת, צירפו המשיבים אסמכתאות המעידות לשיטתם על העברות התמורה בגין הדירה, להן כאמור התנגד הנאמן. לעניין יסוד התמורה אייחד דיון נפרד, אולם בנקודה זו יצוין כי הנאמן לא חלק על העברת כספים בסך של 13,440 דולר לעו"ד סבירסקי על-ידי החברה הזרה (באמצעות חברת הנאמנות) וזאת עבור תשלום מס בולים (נספח 6 למוצגי המשיבים). פרט זה מהווה אינדיקציה נוספת המעידה על אמיתות העסקה.

     

55. הנה כי כן, יש בראיות הבאות: אופן ניסוח הסכם המכר והירידה לפרטים בו; המסמכים הנוספים שנלוו לעסקה ושהיו דרושים לביצועה, לרבות שטר המכר, הצהרות מס שבח מקרקעין ותשלום מס בולים, כדי לסתור את טענת הנאמן לעניין אי-חוקיות העסקה, שכן ראיות מסוג זה אינן אופייניות לחוזה שנעשה למראית עין בלבד.

     

56. לכך יש להוסיף שהנאמן מבקשה למעשה לכפור באמיתות הרישום בפנקסי לשכת רישום המקרקעין. כידוע, סעיף 125(א) לחוק המקרקעין קובע כי: "רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתכנו...". משכך, לא אחת נקבע כי נקודת המוצא היא שהרישום משקף נכונה את מצב הזכויות בקרקע, וזאת מאחר ואחת ממטרות המחוקק הייתה לבצר את מעמדו הקנייני של בעל הזכות הרשומה (ע"א 7744/12 מרזוק פואז שעלאן נ' מדינת ישראל (14.8.2014), בפסקה 10). על כן, נפסק כי הנטל לסתירת הרישום בטענה כי אינו משקף את מצב הזכויות האמיתי בנכס הוא נטל כבד מאד (ע"א 2576/03 אהובה וינברג נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים (21.2.2007), בפסקה 37). בענייננו, לאחר בחינות הראיות הנזכרות לא שוכנעתי כי עלה בידו של הנאמן לסתור את אמיתות הרישום ולהוכיח כי הרישום אינו משקף את מצבן האמיתי של הזכויות בדירה.

     

57. נסיבות עריכת הסכם המכר וביצוע העסקה: מרבית טענות הנאמן הופנו כנגד נסיבות עריכת הסכם המכר. לשיטתו, המניע לביצוע העסקה היה הברחת הדירה מנושי החייבת שכן זו הייתה חדלת פירעון במועד ביצוע העסקה. לצד זאת העלה הנאמן טענות בנוגע לאופן ביצוע העסקה לפיה נרכשה דירה בישראל על-ידי צדדים בני משפחה אחת וזאת באמצעות חברת נאמנות בריטית עבור חברה זרה שמושבה בפנמה והיא מצויה בבעלותו של המשיב.

     

    בהקשר זה יצוין כי לא שוכנעתי כי יש לקבל את טענת הנאמן לפיה במועד ביצוע עסקת מכירת הדירה לחברה הזרה בשנת 1989, הייתה החייבת חדלת פירעון. כפי שפורט לעיל, עיון במסמכי העסקה מעלה כי מרביתם נערכו ונחתמו בחודשים יוני-יולי 1989, קרי עובר למועד בו ניתן צו פירוק לחברת צ. לו הייתה החייבת ערבה יחד עם המנוח והמשיב. ראו למשל, מועד חתימת החייבת והמנוח על שטר המכר (באמצעות יפוי הכוח שניתן למשיב), המועדים המופיעים באסמכתאות המעידות על ביצוע התשלום הנטען, המועד בו נחתמה ההצהרה בנוגע לפטור ממס שבח ועוד. לבסוף, ביום 31.12.1989 הושלמה העסקה ברישום וזאת מספר שבועות לאחר מתן צו הפירוק לחברת צ. (ביום 3.12.1989). מכל מקום, לא ניתן להניח כי החייבת הייתה חדלת פירעון אך בשל מתן צו הפירוק לחברה. כידוע, בהתאם להוראות סעיף 305 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983, עם מתן צו פירוק לחברה, כלל נכסיה מוקנים למפרק שפועל למימושם וחלוקתם בין נושי החברה. בתוך כך פועל המפרק לגביית חובות המגיעים לחברה בין היתר מהערבים לה בכפוף להסכמות הצדדים בכתב הערבות. בהקשר זה יצוין כי הנאמן לא צירף את כתב הערבות עליו חתמה החייבת לכיסוי חובות החברה על כן לא ניתן לעמוד על טיבה ותוקפה של ערבות זו.

     

    יתרה מכך. עיון בבקשה מס' 9 בתיק זה מעלה כי בסיום הליכי הפירוק של חברת צ. אף נותרו כספים לחלוקה לבעלי המניות בחברה. ביום 16.11.2016 הגיעו הנאמן והמשיב להסכמות בנוגע לאופן חלוקת הכספים כך שבסופו של יום מחציתם (סך של 204,930 ₪) הועברו לקופת פשיטת הרגל בהליך זה ומחציתם למשיב. היינו, אף אם במועד ביצוע העסקה הייתה החייבת ערבה לחובות חברת צ., וביום 3.12.1989 ניתן צו הפירוק לחברה, אין בכך כדי להביא מיניה וביה למסקנה כי הייתה חדלת פירעון. קל וחומר שבסופם של הליכי הפירוק של חברת צ. אף חולקו דיבידנדים לבעלי המניות בחברה. עוד בהקשר זה יצוין כי הנאמן לא עמד ולו בראשית נטל הוכחת הטענה כי החייבת הייתה חדלת פירעון במועד ביצוע העסקה, שכן לא צירף אסמכתאות המעידות על מצבה הכלכלי באותה תקופה, כגון תדפיסי בנק, הליכי הוצאה לפועל ככל שהיו, טענות בדבר קיומם של נושים וכיו"ב.

     

    מנגד, מהתשתית העובדתית שהונחה בפניי נראה כי קיימות מספר ראיות הסתברותיות אשר מפריכות טענה זו וביניהן: קיומו של נכס נדל"ן נוסף שהיה בבעלות בני הזוג צ. שלימים שועבד לבנק טפחות כנגד מתן הלוואה; העובדה כי בנק טפחות הסכים בשנת 1996 להעניק לחייבת ולמנוח הלוואה בסך של כ-2 מיליון ₪ אינה תומכת באפשרות שהחייבת אכן הייתה חדלת פירעון, שכן יש להניח כי הבנק לא היה מסכים ליתן הלוואה זו או למצער בתנאים שניתנה. לא בכדי טען הכונס הרשמי בסיכומיו כי ניתן לראות את החייבת כחדלת פירעון רק משנת 2000 ואילך, וכן העובדה כי צו הכינוס לנכסי החייבת ניתן רק ביום 4.5.2015, היינו כ-26 שנים (!) לאחר מתן צו הפירוק לחברת צ.. בכל אלו יש כדי לחזק את המסקנה כי במועד מכירת הדירה לחברה הזרה, לא הייתה החייבת חדלת פירעון. מכל מקום, על הנאמן החובה להראות כי החייבת הייתה חדלת פירעון במועד זה והנאמן לא עמד בנטל זה.

     

58. משלא הוכח בפניי כי במועד ביצוע העסקה הייתה החייבת חדלת פירעון, נראה כי די בכך כדי לשמוט את הקרקע תחת התיזה שהעלה הנאמן בדבר קיומו של חוזה למראית עין שנועד להבריח רכוש מנושי החייבת. ובכל זאת, אף אם נידרש לשאלת המניע לעסקה לא מצאתי כי נפל כל דופי גם בסוגיה זו. בחקירתו נשאל המשיב רבות על נסיבות ביצוע העסקה והמניע שעמד מאחוריה. לדבריו, תכלית העסקה הייתה לסייע להוריו שהתקשו לפרנס את עצמם באותה תקופה וזאת באמצעות כספים שהיו ברשותו בחו"ל. בהקשר זה טען כדלקמן:

     

    עו"ד שפורן ברתנא: זאת אומרת שככה. הרוכשת, לונגאין, חברה רשומה בפנמה. הכתובת של חברת טרסט קין טסלר בלונדון.

    העד, מר צ.: כן.

    עו"ד שפורן ברתנא: למה צריך את זה?

    העד, מר צ.: איפה הבעיה פה?

    עו"ד שפורן ברתנא: לא, אני שואל למה צריך את זה? בעסקה של מכירת נכס בארץ.

    ...

    עו"ד שפורן ברתנא: מה ההיגיון בזה?

    העד, מר צ.: התשובה נשארה אותה תשובה. זה הייעוץ המשפטי שקיבלתי, והייעוץ של רואי החשבון. מה לעשות עם כסף שהיה לי בחוץ לארץ, בדין, ואיתו אני.

    עו"ד שפורן ברתנא: תכף נגיע לדין.

    העד, מר צ.: ואיתו אני רוצה לעזור להורים שלי. איך אני? ואני אמור לרכוש את הדירה מהם. מה עלינו לעשות? זה הייעוץ שקיבלנו וזה מה שעשינו.

    ...

    כב' הש' לושי-עבודי: אז למה היית צריך לעזור להם? זו שאלה במקומה.

    העד, מר צ.: אז אני אסביר לכם. כי ההורים שלי הפסיקו לעבוד כבר בשלב הזה, אוקי? הם כבר הגיעו לגיל שאמי כבר הייתה בגיל פנסיה, ואבי היה קרוב אליו, אבל אחרי ניתוח מסובך מאוד של מעקפים, שהוא עבר שנה או שנה קודם. הוא נאלץ להפסיק לעבוד. עכשיו, ככל שהוא נאלץ להפסיק לעבוד, ומקורות הפרנסה שלו ירדו, והחברה לא הצליחה לתת לו מקור פרנסה כמו שצריך, אז הוא ביקש ממני, אם אני יכול לעזור להם, כי הוא תכנן כל מיני תכנונים, מה הוא רוצה לעשות, איך לעשות וכן הלאה. אז חיפשנו להתייעץ, עם עורכי דין שיש ועם רואי חשבון, יש לי כסף בחו"ל. אני רוצה לעזור להורים שלי, אני חושב שכל אחד מאיתנו, אם היה נקלע לסיטואציה הזאת, היה עוזר להורים שלו.

    (פרוטוקול הדיון מיום 13.6.2019, בעמ' 17-16, 19).

     

    בהמשך נשאל המשיב מדוע בחר לבצע את העסקה בדרך בה בוצעה, וזאת במקום לשלם ישירות לנושים, ובהקשר זה ענה כך:

     

    העד, מר צ.: ממש לא, וממש לא דרך לא נכונה גברתי.

    כב' הש' לושי-עבודי: למה? בוא תסביר לי.

    העד, מר צ.: עצה רעה מאוד.

    כב' הש' לושי-עבודי: תסביר לי למה.

    העד, מר צ.: מכיוון שבאותה עת, של יצירת מקור הכסף, שיהיה זמין, עדיין מצבת החובות שצריכים לשלם לא', לב' או לג', הייתה, לא הייתה ברורה. עובדה שהבנק לפתוח התעשייה, שהוא טען במשך שנים שמגיע לו למעלה מ-5,000,000 שקל, הוא הסתדר איתי בסופו של דבר על סכום של פחות מחצי מזה.

    עו"ד שפורן ברתנא: הסתדר.

    העד, מר צ.: ואת רוב הכסף.

    עו"ד שפורן ברתנא: הסתדר איתו.

    העד, מר צ.: ואת רוב הכסף הלוויתי מבנק מזרחי. ומה שהיה חסר לי, היו לי עוד כספים שיכולתי, הנה, למטרות כאלה. זאת הסיבה שבה, קודם כל יצרתי מצב שבו יהיה לי מקור כספי שאני איתו אוכל להתמודד עם המצבים האלה. אתה לא יודע, כאשר אתה נכנס למצב כזה, באיזה, עם איזה סכום תגמור כל חוב וחוב. בנק לאומי למשל, או בנק דיסקונט, או מי שזה לא יהיה, החברה הגישה תביעה, תביעות נגד הבנקים. החברה זכתה בתביעות כנגד הבנקים. אז מה, אני צריך לרוץ מראש ב-88', ולתת להם את הכסף?

    ...

    העד, מר צ.: בסדר, אז אני אומר שוב פעם גברתי, שבשנת 89', כאשר עשיתי את העסקה של הדירה, נערכנו במשפחה כדי שנוכל להתמודד עם מצב שבו אולי נצטרך להתמודד עם תשלומים של ערבויות אישיות.

    כב' הש' לושי-עבודי: אוקי.

    העד, מר צ.: וחלק מההיערכות הזאת, חלק מההיערכות הזאת הייתה שרכשתי את הדירה מההורים. הבאתי את הכסף הפרטי שלי מחוץ לארץ לטובת הנושא הזה.

    כב' הש' לושי-עבודי: יפה.

    העד, מר צ.: מתי הצטרכנו לשלם את זה? בשלבים יותר מאוחרים. מתי שהיה צורך לשלם למישהו, אם היה צריך לשלם, אז שילמנו. הפעם היחידה שהיה צריך לשלם, זה היה במסגרת ההסדר עם הבנק לפתוח התעשייה. כי קיבלנו מבנק מזרחי את רוב הכסף בהלוואה, כנגד הנכס המסחרי, ויתרת הכסף היינו צריכים להביא עוד סכום מסוים במזומנים, וזה היה חלק מההיערכות שלנו. לא היה שום נושה נוסף שהוא, של החברה.

    (פרוטוקול הדיון מיום 13.6.2019, בעמ' 29, 32-31).

     

59. משמע, לטענת המשיב, מכירת הדירה לחברה הזרה נעשתה כחלק ממהלך שתוכנן מראש שנועד הן להותיר כספים על בסיסם יוכלו לבוא בדברים עם הבנק לפתוח במטרה להסדיר את החוב מולו (ואולי מול נושים נוספים ככל שיהיו), והן לצורך הותרת קורת גג לבני הזוג צ. לעת זקנה. אין חולק בין הצדדים, כי הבנק לפתוח לא נקט בהליכי גבייה כנגד החייבת המנוח או המשיב וכי בשנת 1996 סולק מלוא החוב לבנק לפתוח בסך של כ-2.8 מיליון ₪. כך גם עולה מהחלטת בית-המשפט המחוזי שניתנה במסגרת הליכי הפירוק של חברת צ. ביום 22.10.2003, שם תחת הפרק שעוסק בעובדות המוסכמות על הצדדים נקבע כי בין השנים 1996-1990 פרעו ה"ה צ. והמשיב לבנק לפתוח חוב בסך של 2.8 מיליון ₪. כאמור לעיל, ביום 29.2.1996 נטלו החייבת והמנוח, באמצעות המשיב כמיופה כוחם, הלוואה מבנק טפחות בסך של כ-2 מיליון ₪ וכבטוחה להחזר החוב, הטיל בנק טפחות שעבוד על הנכס המשועבד. עוד יוזכר כי בבקשה צוין שהחייבת והמנוח התכוונו לפרוע הלוואה זו באמצעות השכרת הנכס המשועבד.

     

60. הנה כי כן, בנסיבות המקרה דנן ובדומה לקבוע בעניין דוד, לא שוכנעתי כי נפל פגם בנסיבות עריכת הסכם המכר או במניעיו. התכלית שלשמה בוצעה העסקה נועדה לאפשר לבני הזוג צ. ולמשיב מרווח נשימה לצורך התמודדות עם חובות חברת צ. להם ערבו ולצורך גיבוש הסדר מול הנושים האוחזים חוב אמיתי בשיעורים ריאליים כטענת המשיב. לשם כך ייחד המשיב כספים שהרוויח והיו ברשותו בחו"ל (טענה שלא הופרכה על-ידי הנאמן) וכן את הנכס המשועבד שהיה ברשות הוריו. בהתאם לייעוץ משפטי וחשבונאי שקיבלו, נמכרה הדירה לחברה הזרה, בד בבד גובשו הסכמות מול בנק לפתוח בנוגע לגובה החוב עד שזה סולק במלואו בשנת 1996 באמצעות הלוואה שנלקחה מבנק טפחות, כאשר במשך כל התקופה הנ"ל המשיכו בני הזוג צ. להתגורר בדירה. בל נשכח כי בנק טפחות התנה את מתן ההלוואה בשעבוד על הנכס המשועבד וברבות השנים אף נאות לפרוס את החוב ולהגיע להסכמות נוספות עם החייבת והמנוח עד לשנת 2005 שאז נקט בהליכי מימוש הנכס המשועבד במסגרת הליכי ההוצאה לפועל.

     

61. כפי שנקבע בעניין דוד כך גם בענייננו. בשעה שבנק טפחות הסכים להעמיד הלוואה לחייבת ולמנוח, חזקה עליו שידע מה היקף הנכסים שבבעלות האחרונים ובהסתמך על כך שיקלל את תנאי העסקה. יתרה מזו, ההלוואה ניתנה כאמור לאחר שהבנק מצא לבטח עצמו באמצעות הטלת שעבוד על הנכס המשועבד בלבד. אמנם, לימים נמכר הנכס המשועבד תמורת סך של 877,000 דולר באופן שלא כיסה את מלוא החוב לבנק טפחות, אולם אין בכך כדי להצדיק את הגשת הבקשה דנן והדבר אינו צריך לפעול לחובתם של המשיבים כשלושים שנה לאחר מועד ביצוע העסקה. אשר על כן, לא שוכנעתי כי העסקה נעשתה שלא לתכלית ראויה באופן המצדיק היעתרות לבקשה.

     

62. אשר לאופן ביצוע העסקה, אכן אין המדובר בעסקת מכר שגרתית, שכן עסקינן בנכס המצוי בשטחי מדינת ישראל, מצוי בבעלות הוריו של המשיב ונרכש על-ידי חברה פנמית שבבעלות המשיב וזאת באמצעות חברת נאמנות בריטית. עם זאת לא עלה בידיו של הנאמן לסתור את טענת המשיבים לפיה לא הייתה כל מניעה חוקית לבצע את העסקת כפי שבוצעה, לבטח לאחר שזו דווחה לרשויות המס ושעה שהצדדים לעסקה פעלו בהתאם לייעוץ משפטי וחשבונאי שקיבלו. תמוהה ככל שתהיה גרסת המשיבים, עדיין קיים הסבר שלא נשלל על-ידי הנאמן לפיו מדובר בכספים שהמשיב הרוויח מעבודתו בארצות-הברית, ומכאן מעורבות הגורמים הזרים בעסקה. בנקודה זו השגותיו של הנאמן בנוגע לאי-חוקיות העסקה מנקודת מבטה של החברה הזרה והשינויים הרגולטוריים שנטענו על-ידי המשיבים לעניין רישום הבעלות במניות, חסרות התייחסות להוראות הדין הפנמי שחל במועד ביצוע העסקה ולאחריו. מחדל זה רובץ לפתחו של הנאמן שכן על כתפיו הנטל הרב להוכחת הטענה בדבר אי-חוקיות הסכם המכר בהיותו חוזה למראית עין.

     

63. יסוד התמורה: במסגרת תיק המוצגים שהוגש ביום 12.6.2019 הגישו המשיבים מספר תדפיסי בנק המעידים לשיטתם על העברת התמורות כדלקמן: מסמך בנקאי באנגלית מיום 30.5.1989 שנחתם על-ידי טסלר (השותף בחברת הנאמנות הבריטית) ובו הוראה על העברת סך של 100,000 דולר לבנק Barclays לפקודת עו"ד סבירסקי; מסמך בנקאי בעברית מטעם בנק ברקליס דיסקונט בע"מ מיום 5.6.1989 שעניינו המרת מטבע חוץ בסך של 100,000 דולר לבקשת חברת הנאמנות הבריטית ולטובת עו"ד סבירסקי; וכן מסמך נוסף, כמעט בלתי קריא, אך דומה למסמך הקודם – קרי מסמך מטעם בנק ברקליס דיסקונט בע"מ מיום 14.7.1989 שעניינו המרת מטבע חוץ בסך של 124,855 דולר לבקשת חברת הנאמנות הבריטית ולטובת עו"ד סבירסקי.

     

    כאמור, לשיטת הנאמן, ערכם הראייתי של מסמכים אלו נמוך מאד מאחר ובאף אחד מהמסמכים הנזכרים לא צוינה הסיבה שבגינה שולמו הכספים וכי המשיבים נמנעו מזימונה של עו"ד סבירסקי למתן עדות ביחס להעברות כספים אלו. מנגד, שבו המשיבים וטענו כי בשל חלוף הזמן, מסמכים אלו הינם הראיות הרלוונטיות והטובות ביותר שעלה בידם להשיג, וכי על הנאמן רובץ הנטל לזמן את עו"ד סבירסקי כדי לסתור ראיות אלו.

     

    לטעמי קיים קושי לקבל את עמדת הנאמן, שכן מחד גיסא הוא סבור שהחברה הזרה נעדרת תכלית של ממש שכן הוקמה אך ורק במטרה לביצוע העסקה הפסולה, ומאידך גיסא מתנגד להכיר באסמכתאות אלו שיש בהן כדי להעיד על העברת סך של 338,295 דולר (324,855 דולר בצירוף תשלום בסך 13,400 דולר בעבור מס בולים עליו לא חלק הנאמן) לעו"ד סבירסקי על-ידי החברה הזרה באמצעות חברת הנאמנות הבריטית כתשלום התמורה עבור הדירה. מכל מקום, ככל שתתקבל טענת הנאמן כי תכליתה היחידה של החברה הזרה הייתה לצורך רכישת הדירה, אזי שיש לתהות מדוע הועברו הכספים אם לא לצורך מטרה זו.

     

    עוד בהקשר זה יצוין כי הצדק עם המשיבים כי הנטל לזימונה של עו"ד סבירסקי למתן עדות מוטל על כתפיו של הנאמן כמי שמבקש להשיג על חוקיות העסקה. הפסיקות עליהן נסמך הנאמן בסיכומיו אינן רלוונטיות למקרה דנן שכן אינן עוסקות בסוגיית הימנעות בעל דין מזימון עד למתן עדות רלוונטית להוכחת טענותיו, אלא בהשלכות הראייתיות שבהימנעות הצגת מסמך (ע"א 7870/09 משה אבוטבול נ' מנהל מקרקעי ישראל (28.7.2014), בפסקה 8), ובחזקה הראייתית שפועלת לחובתו של בעל דין שמסרב לבצע בדיקת סיווג רקמות לצורך הכרעה בשאלת אבהות (ע"א 548/78 פלונית נ' פלוני, פ"ד לה(1) 736 (1980), בפסקה 20). בסופו של יום, מדובר בבקשת הנאמן להורות על בטלות הסכם המכר, בהיותו חוזה למראית עין. כשלעצמה דורשת הבקשה רמת הוכחה גבוהה מאד שכן מייחסת לבעל הדין שכנגד מרמה או מצגי שווא (ראו: עניין חזן, בפסקה 31), קל וחומר במקרה בו מדובר בהסכם מכר שנערך לפני למעלה משלושה עשורים ושעה שהחייבת הלכה לעולמה. במצב דברים זה היה מצופה מהנאמן להביא את כל הראיות הרלוונטיות להוכחת טענתו ולא להסתפק בניסיון בהעברת הנטל לכתפיו של המשיב.

     

    זאת ועוד. שעה שהמשיבים הציגו הסכמי מכר החתומים על-ידי עו"ד סבירסקי מכוח יפוי כוח וכן מסמכים המעידים על העברת כספים לידיה בגין הסכם המכר, הרי שיש במסמכים אלה כדי להראות כי העסקה אכן בוצעה באופן הנטען על-ידי המשיבים, וככל שהנאמן מבקש לסתור את תוכן המסמכים או את נסיבות עריכתם היה עליו לזמן את עו"ד סבירסקי להעיד על כך.

     

    טעם נוסף שיש בו כדי ללמד על קיומו של יסוד התמורה מצוי בהחלטת בית-המשפט מיום 22.10.2003 שניתנה במסגרת הליכי הפירוק של חברת צ.. לגרסת המשיבים, כספי תמורת מכירת הדירה שימשו לכיסוי חובות חברת צ. לבנק לפתוח להם היו ערבים. אמנם לא נמצאו כל אסמכתאות לפיהן ניתן להתחקות אחר מסלול כספי התמורה, ברם, בהחלטת בית-המשפט המחוזי מיום 22.10.2003 נקבע כך:

     

    מכוח הערבות שילמו המבקשים [החייבת המנוח] לבנק [הבנק לפתוח], על חשבון חוב החברה [חברת צ.], את הסכומים הבאים: 393,642 ₪ אשר שולם לשיעורין בין השנים 90' ל- 96' וסכום של 2,423,124 ₪ אשר שולם ביום 29.2.96 [מועד לקיחת ההלוואה בנק טפחות]. הסכום הכולל בערכי קרן הינו 2,816,766 ₪.

    תשלומים אלה נועדו לפרוע את ההלוואות אשר קיבלה החברה מהבנק שהובטחו באגרת החוב. כנגד התשלומים שאותם ביצעו המבקשים לבנק, שחרר הבנק את החברה מתשלום יתרת החוב לבנק, כפי שעולה מנספח י"א2 לתצהירו הראשון של מר ד. צ..

     

     

    להשלמת התמונה יצוין, כי החלטת בית-המשפט המחוזי מיום 22.10.2003 עסקה בבקשת בני הזוג צ. להכרה בהם כנושים מובטחים בנכסי חברת צ., וזאת בשל כך שפרעו את חובות החברה לבנק לפתוח שלטובתו ניתן שעבוד לצורך הבטחת ההלוואה. לטענתם, משפרעו את חובות החברה לבנק, אזי שבהתאם להוראת סעיף 12 לחוק הערבות, התשכ"ז-1967 יש לראותם כבאים בנעלי הבנק וכפועל יוצא מכך כנושים מובטחים בנכסי החברה.

     

    מכל מקום, האמור בהחלטת בית-המשפט המחוזי מיום 22.10.2003 מחזק את האמור בגרסת המשיבים בדבר תשלום התמורה והשימוש בכספים לצורך כיסוי החובות לבנק לפתוח. על כן ובצירוף מארג הראיות שהונח בפניי וביניהם הסכם המכר והמסמכים הנלווים לו לרבות דיווח לרשויות המס אליהם התייחסתי לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי שולמה התמורה בגין מכירת הדירה לחברה הזרה.

     

64. התנהלות הצדדים בהתאם להסכם המכר: על כוונת הצדדים לעסקה, ניתן אף ללמוד בין היתר מהתנהגות הצדדים המעידה על יחסם לזכויות ולחובות הקבועות בהסכם המכר. אין חולק כי הסכם המכר לחברה הזרה הושלם ברישום הדירה שנותרה רשומה על שמה עד שנמכרה למר חיות בשנת 2016. כמו כן, וכפי שפורט בהרחבה לעיל, העסקה דווחה לרשויות המס והצהרות החייבת והמנוח אומתו על-ידי נציגי השגרירויות כדין. היינו, הצדדים פעלו בהתאם להוראות הקבועות בהסכם המכר והוציאו אותו לפועל. עיקר טענותיו של הנאמן בהקשר זה הן לעניין המשך מגוריה של החייבת בדירה לאחר מכירתה לחברה הזרה והן לעניין תשלום דמי השכירות, אין בהן כדי ללמד על כך שהצדדים פעלו בשונה מהוראות הסכם המכר או כדי להעיב על כוונתם, וזאת מהטעמים הבאים:

     

    ראשית, המשך מגורי החייבת בדירה לאחר מכירתה לחברה הזרה נקבע והוסדר באופן מפורש בסעיף 7(b) להסכם המכר המאפשר לבני הזוג צ. או לאחד מהם להמשיך ולהתגורר בדירה וזאת עד ליום 30.6.1998 ללא צורך בתשלום דמי שכירות (נספח 5 לתיק המוצגים שהוגש מטעם המשיבים). היינו, לא יכולה להישמע הטענה כנגד המשך מגורי החייבת בדירה בתקופה שבין השנים 1998-1989, שכן יש בכך כדי ללמד על אמיתות העסקה ולא להיפך.

     

    שנית, לאחר תקופה זו, המשיכה החייבת להתגורר בדירה וזאת בהתאם להסכמות הצדדים כפי שעולה ממזכר ההבנות שצורף בנספח 7 לבקשה ובכפוף לתשלום דמי שכירות חודשיים בסך של 1,000 דולר. ודוקו, במסמך זה צוין כי בהתאם להוראות סעיף 7 להסכם המכר, עד ליום 30.6.1998 היה על בני הזוג צ. למסור את החזקה בדירה לחברה הזרה, אולם הצדדים מסכימים כי תקופה זו תוארך עד ליום 30.6.2003 בכפוף לתשלום דמי שכירות כאמור. משמע, מסמך זה מהווה ראייה נוספת המלמדת על יחסם של החייבת והמשיבים באשר לזכויות ולחובות הקבועות בהסכם המכר ועל הצורך בעמידה בחיוביו.

     

    שלישית, בנספח 6 לתיק המוצגים שהוגש על-ידם צירפו המשיבים אסמכתא המעידה כי ביום 17.3.1999 העבירה החייבת סך של 6,000 דולר לחברה הזרה בעבור תשלום דמי שכירות, וכן בנספח 4 צירפו המשיבים מכתב ממשרד רואי חשבון פאהן קנה ושות' מיום 11.6.2019, בו צוין כי הכנסותיה של החברה הזרה מדמי השכירות החל משנת 2003 נאמדות בסך של 12,000 דולר וכי הכנסות אלו יוחסו למשיב בלבד כבעל מניות החברה ואף דווחו לרשויות המס. אכן כטענת הנאמן, אין די בראיות אלו כדי להראות כי בפועל שולמו כל דמי השכירות במשך כל תקופת מגורי החייבת בדירה עד למעבר לדיור מוגן בשנת 2016 בהתאם להסכמות הצדדים. ברם, לא ניתן לשלול את גרסת המשיב כי מאחר ומדובר היה באמו נמנע ברבות השנים מגביית יתרת דמי השכירות. טענה זו אף מתיישבת עם התכלית שעמדה בבסיס העסקה כאמור לעיל לפיה המשיב ביקש לסייע להוריו. משכך, בחינת התנהלות הצדדים מלמדת כי הם פעלו בהתאם להוראות הסכם המכר באופן המעיד על כוונתם האמיתית כפי שזו משתקפת בהסכם.

     

65. אשר על כן ולאור האמור לעיל, אני סבורה כי לא עלה בידיו של הנאמן להוכיח כי הסכם המכר נעשה למראית עין וכי יש להורות על ביטולו בהתאם להוראות סעיף 13 לחוק החוזים.

     

66. אף-על-פי-כן, וגם אם נניח לטובת הנאמן כי חרף העובדה שלא עלה בידו להוכיח דבר קיומו של חוזה למראית עין, הרי שעדיין עומדת לזכותו האפשרות להיעזר בקיומם של אותות מרמה על מנת להעביר את הנטל לכתפי המשיבים, הרי שגם בעניין זה לא צלחה דרכו של הנאמן. כאמור לעיל, הנאמן ביקש להסתמך על אותות המרמה שנקבעו בעניין ברקול וביניהם: חדלות פירעון של מעביר הבעלות, קשרים בין המעביר לנעבר, חריגה מדרך מקובלת לניהול עיסקאות, שמירת החזקה בנכס ועוד. ברם, כפי שפורט בהרחבה לעיל, הנאמן לא עמד בנטל ההוכחה להראות כי החייבת הייתה חדלת פירעון במועד בו נמכרה הדירה לחברה הזרה. כמו כן, לא הוכח הקשר הישיר שבין המעביר לנעבר שכן הצדדים לעסקה הינם החייבת והמנוח מצד אחד והחברה הזרה מהצד השני. כפי שעוד יובא בהמשך, העובדה כי החברה הינה בבעלות המשיב אין די בה כדי להביא להתעלמות אוטומטית ומוחלטת מהאישיות המשפטית הנפרדת של הצדדים. גם הטענות לעניין האופן החריג שבו בוצעה העסקה לרבות היעדר חתימת המשיב על ההסכם בשם החברה הזרה, ולעניין שמירת החזקה בנכס וכישלון בהוכחת יסוד התמורה, נדחו על-ידי לעיל והדברים שנקבעו בעניינים אלו יפים גם כאן.

     

    אשר ליתר הטענות הקשורות להמחאת הזכויות, הסתלקות החייבת מזכויותיה בעיזבון המנוח לטובת המשיב והתנהלות הצדדים בתביעה האזרחית, כאמור לעיל, עניינים אלו קשורים לבקשה מס' 9 שאינה נתונה להכרעה בהחלטה זו ומשכך לא מצאתי מקום להידרש לעניין.

     

67. לא-זו-אף-זו, אף לו היה עולה בידיו של הנאמן להראות כי התקיימו התנאים הדרושים להוכחה כי הסכם המכר הינו חוזה למראית עין או לחילופין להוכיח קיומם של אותות מרמה באופן שמעביר את הנטל לכתפי המשיבים, ולצד זאת אף היה זוכה בסעדים המבוקשים בבקשה מס' 9, עדיין היה הנאמן ניצב בפני קושי נוסף ובלתי מבוטל הקשור לסעד ההשבה לו עתר.

     

    כזכור, הנאמן עתר בבקשתו לחייב את המשיב בהשבת כספי התמורה שהתקבלו ממכירת הדירה למר חיות בשנת 2016 בסך של 7,000,000 ₪. גם בעניין זה טענו המשיבים בצדק כי נפלה שגגה בבקשת הנאמן שכן החברה הזרה היא שהייתה צד להסכמים הן בעניין רכישת הדירה בשנת 1989 והן בשנת 2016 עת נמכרה למר חיות. בהקשר זה השיב הנאמן כי המשיבים הודו שהתכלית היחידה להקמת החברה הזרה הייתה לצורך ביצוע העברת הזכויות בדירה וכי לחברה הזרה אין כל פעילות או נכסים משל עצמה. עוד טען הנאמן כי המשיב נטל את כל כספי תמורת מכירת הדירה לעצמו מכאן שמדובר בשימוש לרעה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת באופן המצדיק היעתרות לבקשה. ברם, מדובר בטענות שנטענו בעלמא מבלי שנתמכו בראיה כלשהי. כפי שנקבע ב ע"א 8147/13 גרנות ונצ'ורס בע"מ נ' ארנון גיצלטר (8.11.2015), בעמ' 15-14:

     

    הסכם ההלוואה הנדון נערך בין חברת BHCO לבין החממה. אף-על-פי-כן, במסגרת הבקשות השונות למתן הוראות שהגישו הנאמנים, מייחסים הם את ביצוע העסקה לחייב עצמו כעניין מובן מאליו ומשתמע, וכך גם את שאר פעולות החברה עצמה, תוך התעלמות ממסך ההתאגדות של החברה וללא העלאת כל טענה לעניין זה במישרין או הגשת בקשה מתאימה... כל זאת, כאשר BHCO כלל אינה צד להליך ונתונים עובדתיים לגבי פעילותה ופרטיה מצויים בתיק באופן תמציתי למדי. בית המשפט המחוזי, בהחלטה מושא הערעור שבפנינו, נתן גושפנקא למהלך זה ובחר לילך בדרך שסללו הנאמנים, כאשר כבר בתיאור העובדות יצר זהות בין החייב לבין החברה ולמעשה לא נתן דעתו לבחינה האם מוצדק בנסיבות העניין לבצע הרמה של מסך ההתאגדות בין החברה לחייב, אלא ניגש ישירות לבחינת תחולתו של סעיף 96 לפקודה על העסקאות שבמרכז המחלוקת בין הצדדים. כל זאת, על-אף שהמערערים חזרו בתגובותיהם על הטענה כי לחברה אישיות משפטית נפרדת והיא זו אשר נקשרה בהסכם ההלוואה... 

    ואולם, מהלך מעין זה אין בידי לקבל. אף אם היה מקום לביצוע הרמת מסך בין החייב ל-BHCO, לא ניתן לבצע זאת אגב אורחא, כמעין דיון נלווה לעניין העיקרי, וזאת ללא נימוקים סדורים ובחינה מפורטת של מערך העובדות המצדיק יישומה של הדוקטרינה, וכאשר בית המשפט אף אינו "קורא לילד בשמו" ... יוטעם, כי גם אם הייתה לבית המשפט הסמכות לדון בסכסוך בין שתי חברות סולבנטיות בגדרי הליך פשיטת הרגל (שכן לא נטען בפנינו כי BHCO נמצאת בהליכי פירוק) מכוח סעיף 178 לפקודה, ולא להעבירו לאפיק של תובענה רגילה – כאשר איני רואה להכריע בסוגיה זו בגדרי הערעור, נוכח תוצאתו, אף כי אכן מדובר בשאלה נכבדה – משנמצא כי נכון לדון בבקשה, אל לבית המשפט להסוות את המורכבות הנשקפת ממנה. הסכם ההלוואה נערך בין החממה לבין חברתBHCO  והחייב אינו צד להסכם, ועל כן לא ניתן להתעלם מהשלב ההכרחי של הרמת מסך ההתאגדות ו"לדלג" ישירות למסקנה כי מדובר בהענקה בטלה. זאת ועוד, כפי שיובהר להלן, לגופו של עניין סבורני כי הקביעה הנוגעת לידיעתם של המערערים על מצבו של החייב, אשר דומה כי היא היוותה שיקול מרכזי בקשר לאותה זהות שייחס בית המשפט ל-BHCO ולחייב, אינה מעוגנת בתשתית הראייתית שהונחה בפני בית המשפט.

     

    פסיקה זו אמנם עסקה בסוגיית הרמת מסך על דרך בקשה לביטול הענקה בהתאם להוראת סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל, אולם הדברים יפים גם לענייננו. ברי כי לא ניתן לבצע הרמת מסך בין המשיב לבין החברה הזרה במסגרת בקשה לביטול הסכם מכירת הדירה בהיותו חוזה למראית עין. כידוע, שימוש בדוקטרינת הרמת המסך כלפי בעל מניות תיעשה במקרים חריגים בלבד, בהם הוכח כי בעל המניות עשה שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה ובאופן פסול, המצדיק כי יעמוד באופן אישי מול דינה של החברה (ראו ע"א 313/08 נשאשיבי נ' רינראוי (1.8.2010), בפסקה 80). בנסיבות המקרה דנן טענות הנאמן לפיהן המשיב עשה שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה הזרה לא הוכחו ולו בראשית ראיה ואף לא הוגשו במסגרת בקשה מתאימה להרמת מסך ודי בכך כדי לדחות את סעד ההשבה המופנה כלפי המשיב.

     

68. משנדחו כלל טענות הנאמן, לא מצאתי מקום להידרש למחלוקות הצדדים בשאלת התיישנות הבקשה.

     

     

     

    סוף דבר

     

69. מכלל האמור לעיל, דין הבקשה להידחות.

     

    הנאמן יישא בהוצאות המשיבים בסך של 35,000 ₪.

     

    המזכירות תשלח העתק ההחלטה לצדדים ותסגור את הבקשה.

     

     

     

     

     

     

     

    ניתנה היום, ח' תשרי תשפ"ב, 14 ספטמבר 2021, בהעדר הצדדים.