פלוני נ' משאבי אנוש בע"מ ואח'

תביעה לפיצויים בשל נזקי גוף שנגרמו לתובעת, ילידת 1980, בעקבות תאונת עבודה שארעה ביום 8.7.2015 עת נפגעה ממכונה לכיפוף מתכת עליה עבדה, ותביעת שיבוב של המוסד לביטוח לאומי ביחס לתגמולים ששולמו לתובעת בגין התאונה.

אירוע התאונה ונסיבותיו

1. הנתבעת 1 הינה "חברת כח אדם" אשר העסיקה את התובעת, והציבה אותה כ"עובדת כללית" במפעל של הנתבעת 3, אשר עוסק בין היתר בחיתוך וכיפוף רכיבי מתכת (להלן: "המפעל"). מדובר במפעל גדול שמעסיק כ- 180 עובדים וכולל 22 מחלקות.

   הנתבעת 2 הינה חברת ביטוח אשר ביטחה את אחריות הנתבעות.

    

2. התובעת החלה לעבוד אצל הנתבעת 1 ביום 1.7.2015, ונקלטה לעבודה במפעל בסמוך ליום 6.7.2015. עם הגעתה למפעל החלה התובעת לעבוד כעובדת ניקיון, ותוך זמן קצר הוצבה לעבודה על מכונה לכיפוף מתכת (להלן: "מכונת הכיפוף").

   לטענת הנתבעת 3, התובעת היא שביקשה לעבור לעבוד בייצור. לטענת התובעת, היא התבקשה ע"י מנהל המפעל לעבוד על מכונת הכיפוף במקביל לעבודת הניקיון. בכל מקרה, אין חולק כי הצבת התובעת לעבודה על מכונת הכיפוף נעשתה בהסכמת התובעת ובאישור מנהל המפעל.

   ביום השלישי לעבודתה במפעל, ביום 8.7.15, אירעה התאונה.

    

3. מעדויותיהם של התובעת ושל מר אבי ברששת, אשר היה מנהל המפעל במועד התאונה (להלן: "מנהל המפעל"), עולה כי המכונה עליה הוצבה התובעת מבצעת כיפוף של פסי מתכת שאורכם מספר סנטימטרים. כך הסביר מנהל המפעל בעדותו את אופן העבודה על המכונה (עמ' 21 לפרוטוקול):

   "זה פעולה פשוטה אני מדגים, יש חלקים ישרים והיא לוקחת את החלק ושמה במכונה ולוחצת עם הרגל זה יורד ועושה אותו טיפה עגול מוציאה ושמה על השולחן ושוב פעם אותו דבר. זה פעולה שכל אחד יכול לעשות אם מלמדים אותו. היא אמורה לשבת מול המכונה ושמה את המתכת בגובה עיניים לוחצת ואז המכונה יורדת ומכופפת ואז מורידה את הרגל ושמה על השולחן את החלק המכופף".

   "ש.ב.מכמה פסים מכופפים בדקה, שעה, רבע שעה?

   ת. 400 חלקים בשעה. זה פעולה של שנייה עד 3 שניות" (עמ' 23).

    

   ובאשר לאופן התרחשות התאונה (עמ' 21-22):

    

   "ש.ב.מ איך זה קרה, היא שמה ולחצה על הדוושה לפני שהוציאה את היד?

   ת.כן. היא אמורה להכניס את החלק ולהוציא את היד ואז ללחוץ ולהרים את הרגל ולהוציא את החלק ולשים את החלק בצד.

   ש.ב.מזה יכול היה לקרות אם היא שמה את הפס הזה ולחצה על הרגל בלי להזיז את הידיים?

   ת.היא לקחה את החלק ושמה על הפריזמה ותוך כדי לחיצה היא לא הזיזה את היד".

    

   כלומר, התובעת היתה אמורה להניח בתוך המכונה פס מתכת, להוציא את היד, ללחוץ על דוושת הרגל - לחיצה אשר מפעילה את המכונה ומכופפת את פס המתכת, להרים את הרגל מהדוושה, להוציא את פס המתכת המכופף ולהניחו בצד.

   התאונה ארעה כתוצאה מכך שהתובעת לחצה על דוושת הרגל מבלי שהשלימה את הוצאת היד מתוך המכונה, וכך החלק אשר מכופף את פס המתכת פגע באצבע השלישית של יד ימין שלה, ופצע אותה.

    

4. בעקבות התאונה פונתה התובעת לבית חולים קפלן. בבדיקתה נמצא פצע בקצה האצבע השלישית של כף יד ימין (חוסר עור ודימום לא משמעותי), אשר טופל, והתובעת שוחררה לביתה. כעבור כחודש התפתחה "גרנולומה ונוירומה בקצה האצבע", וביום 30.8.15 עברה התובעת ניתוח וקצה האצבע נכרת.

   לאחר התאונה וככל שחלפו החודשים, התפתחה אצל התובעת תסמונת כאב בכף היד שהביאה לחוסר שימוש בכף היד, לצד הפרעה נפשית.

   האחריות לתאונה

    

5. חובת הזהירות של מעביד כלפי עובדו היא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה. במסגרת חובת הזהירות על המעביד לדאוג לסביבת עבודה בטוחה, לשיטות עבודה נאותות, להדריך את עובדיו, להזהירם מפני הסיכונים הכרוכים בביצוע עבודתם, ולפקח על נקיטת אמצעי הזהירות הדרושים.

    

   על מעביד לקחת בחשבון את האפשרות שעובד עלול להיות בלתי זהיר במהלך עבודתו, ועליו להזהירו מפני הסיכונים, החריגים והרגילים, הנובעים מעבודתו. מעביד אף חייב לצפות כי תאונות עבודה יתרחשו עקב רשלנות של עובד ולנקוט אמצעים למניעתן.

    

   על אחריותו של מעביד כלפי עובדו ראה, בין היתר, ע"א 477/85 בוארון נ' עירית נתניה, פ"ד מב(1) 415; ע"א 662/89 מ"י נ' קרבון, פ"ד מה(2) 593; ע"א 707/79 וינר את טיקו נ. אמסלם, פ"ד לה(2) 592; ע"א 655/80 מפעלי קרור בע"מ נ. מרציאנו, פ"ד לו (2) 592, עמ' 603-604 ועוד פסקי דין רבים אחרים.

    

6. התובעת החלה לעבוד במפעל כעובדת ניקיון. עוד ביומה הראשון לעבודה, "אחרי חצי יום" (עדות מנהל המפעל בעמ' 27 לפרוטוקול), החלה לעבוד על מכונת הכיפוף. אין חולק שלתובעת לא היה כל ידע או נסיון קודם בהפעלת מכונת הכיפוף או בעבודה בייצור בכלל.

   מנהל המפעל הסביר בעדותו את ההליך שעברה התובעת לפני שהוצבה לעבודה על מכונת הכיפוף (עמ' 24,25):

    

   "ש.אמרת קודם שהתובעת לא עובדת מקצועית, בסעיף 1 לכללים האלה קובע שהפעלת המכונה תעשה ע"י בעל מקצוע מוסמך בלבד, מה אתה אומר?

   ת.מי שעובר את ההסמכה (בטעות נרשם "הסכמה" – א.ה) שלנו. לאחר (ש)עבר את ההדרכה שלנו הוא נחשב מוסמך. אם שמתי עובד בלי (בטעות נרשם "שלי" - א.ה) הסמכה זה בעיה. הדרכה של חצי שעה עד 3/4 שעה כולל איך לכופף ואחרי זה חתימה על המסמך (ההדגשה שלי - א.ה.). זה מסמך הוא סטנדרט אחרי שעוברים (בטעות נרשם "עובדים" - א.ה) הדרכה חותמים. ככה זה לגבי כל המכונות במפעל...

   ת.הדבר הכי חשוב זה ההדרכה שהיא עברה במשך 3/4 עד שעה. הראו לה ואמרו לה. הראו לה כיצד לעבוד, אני הסברתי לה אישית".

    

   התובעת העידה על ההדרכה שקיבלה (עמ' 12):

    

   "ש.ספרי לי על ההדרכה שקיבלת על העבודה במכונה?

   ת.קיבלתי הדרכה קצרה של כמה דקות. מה אני צריכה לעשות איך להכניס את הרסיס למכונה וזהו. ולא היה מישהו צמוד אלי".

    

7. מהעדויות עולה אם כן, כי ההדרכה שקיבלה התובעת באשר לאופן הפעלת המכונה ארכה כחצי שעה עד 3/4 שעה, ומיד לאחר מכן החלה התובעת לעבוד על המכונה באופן עצמאי ומלא. באותו פרק זמן קצר שבמהלכו ניתנה ההדרכה היה צריך ראשית ללמד את התובעת כיצד להפעיל את המכונה. כך שגם אם ניתנו לתובעת הנחיות בטיחות ביחס לעבודה עם המכונה, הרי שלכל היותר הוקדש לכך פרק זמן של דקות בודדות. בנוסף, לא השתכנעתי כי ההדרכה כללה "הדרכה שלילית", קרי הדרכה מפורשת שלא להכניס את היד לתוך המכונה בעוד הרגל מונחת על הדוושה, לרבות ההשלכות שעלולות להיות לכך.

   יפים לענין זה הדברים שנפסקו בע"א 435/85 מחמור נ' אטדגי, פ"ד מא(4) 524:

    

   "על המעביד הייתה החובה להדריך אותה לא רק הדרכה חיובית כי אם גם הדרכה שלילית, בין בדיבור ובין תוך פיקוח על ביצוע העבודה, לבל תכניס את ידה להוצאת פרוסות הלחם".

    

8. מנהל המפעל הסביר בעדותו את הכח המופעל על ידי המכונה ואת פוטנציאל הסכנה הכרוך בהפעלתה (עמ' 24):

    

   "ש.ב.מבזמן שזה יורד, אם היד במלואה נמצאת שם, מה יקרה לה?

   ת.יש שליטה בלהוריד את המכונה. המכונה היא 170 טון. אם כל היד היתה בפנים כל היד היתה נקטעת לה. אני מכיר אנשים שהורידו ידיים". (ההדגשה שלי – א.ה).

    

   ובעמ' 26:

    

   "השיטה של המכונה המדוברת היא ע"י הרגל של המכופף. אם היתה הסחת דעת, היא שמה את החלק ותוך כדי נלחץ לה הרגל ואז זה ירד. אם יעבדו לפי הנהלים לא תהיה תאונת עבודה, זה הכל תלוי בעובד".

    

9. אני סבורה, כי הדרכה והכשרה של כחצי שעה, כפי שקיבלה התובעת, עובדת חדשה ללא כל ניסיון ורקע בייצור, באשר לעבודה על מכונה עם פוטנציאל סכנה כל כך גדול ומוחשי, כשברור ש"הכל תלוי בעובד", אינה ממלאת את חובתה של הנתבעת להדריך את התובעת ולהזהירה מפני הסיכון הכרוך בביצוע עבודתה.

    

10. הנתבעת טענה, כי התובעת חתמה על "הנחיות בטיחות" טרם שהחלה לעבוד על מכונת הכיפוף. עיון "בתקציר הנחיות הבטיחות" שעליו חתמה התובעת, מלמד כי מדובר בהנחיות בטיחות כלליות שרלוונטיות לכל המפעל ולאו דווקא להנחיות שנוגעות לעבודה על מכונת הכיפוף עליה הוצבה התובעת.

    בנוסף הוגש ע"י הנתבעת טופס שכותרתו: "כללי בטיחות בעבודה עם מכופפת". טופס זה אינו חתום על ידי התובעת, אינו חתום ע"י ממונה הבטיחות ולא ברור האם נמסר לתובעת בזמן אמת. בכל מקרה, מעיון בטופס כמו גם מעדותו של מנהל המפעל עולה, כי מדובר בכללי בטיחות שרלוונטיים ברובם לעבודה על מכונת כיפוף מסוג שונה לחלוטין ממכונת הכיפוף עליה הוצבה התובעת.

     

11. יתרה מזאת, בחקירתו הראשית העיד מנהל המפעל באשר לסיבת התאונה (עמ' 21):

     

    "ש.לאחר המקרה עשית בדיקה ותחקיר מה קרה?

    ת.עשינו בדיקה ותחקיר. זה מפעל מסודר. לאחר תחקיר, הכיסא שהיא ישבה עליו היא צריכה לשבת זקוף. הישיבה שלה הייתה לא זקופה ובצורה כזאת היא לא רואה מה היא עושה עם הידיים וזה מצב מסוכן".

     

    יש לתמוה על כך שהתחקיר אשר נערך, לא הוגש לבית המשפט.

    לגופם של דברים, אם הישיבה הזקופה היא כה אקוטית, כפי שהעיד מנהל המפעל, אזי לא ברור מדוע הדבר לא נכתב מפורשות בכללי הבטיחות.

     

12. בנוסף, לא התרשמתי שהנתבעת נקטה אמצעים ודאגה להטמעת שיטות עבודה להבטחת ישיבה זקופה במהלך ביצוע העבודה, ולהתמודדות עם הסיכון שהרגל תלחץ על הדוושה בעוד היד נמצאת בתוך המכונה. כך למשל, אם נושא הישיבה הזקופה הוא חיוני לבטיחות העבודה, ניתן היה לצפות שהכסא יותאם לעובד שיושב עליו, כך גם ניתן היה לצפות שינתנו הנחיות לגבי התדירות שהעובד נדרש להתרומם מהכסא ולהזדקף, ועוד.

     

13. הנתבעת גם לא קיימה את חובת הפיקוח המוטלת עליה, בוודאי כאשר מדובר בעובדת חדשה שעובדת יומיים בלבד על מכונת הכיפוף.

    לאחר ההדרכה הקצרה שעברה התובעת, היא החלה לעבוד על מכונת הכיפוף באופן עצמאי ומלא, מבלי שנילווה אליה עובד נוסף שיפקח על אופן ביצוע העבודה (עדות התובעת בעמ' 12 ש' 11, עדות מנהל המפעל בעמ' 23 ש' 12-23).

     

    מנהל המפעל העיד באשר לפיקוח על העובדים (עמ' 22):

     

    "ש.... היה נהוג ומקובל וגם עובדים אחרים נהגו להאזין למוסיקה במהלך העבודה וגם כאלה שעבדו על מכונת הכיפוף?

    ת.נכון, יש כאלה, אבל כשאני עובר אני אומר לו. זה משמעת של העובד. אני לא יכול לפקח על 120 עובדים. אם אני הולך וחוזר ורואה אותו שוב עובד עם אוזניות אחרי שהערתי לו, מה אני יכול לעשות".

     

    כאמור, לתובעת לא נילווה עובד/מנהל שיפקח על עבודתה, לפחות בימים הראשונים, ויבדוק שהעבודה מבוצעת כראוי על פי כללי הבטיחות והזהירות. חובת הפיקוח מקבלת משנה חשיבות שעה שברור, כי עבודה שלא בהתאם לנהלים עלולה להסתיים בתאונה קשה, וכדברי מנהל המפעל: "אם יעבדו לפי הנהלים לא תהיה תאונת עבודה, זה הכל תלוי בעובד".

    קיום חובת הפיקוח היתה מביאה לאחד משניים, או להטמעת נוהלי עבודה בטוחים וראויים או למסקנה שהתובעת אינה מתאימה לעבודה על מכונת הכיפוף. כל אחת מהדרכים היתה יכולה להוביל למניעת התאונה.

     

14. על יסוד האמור לעיל עד כה, הגעתי למסקנה כי הנתבעת לא קיימה את החובה שהיתה מוטלת עליה להדריך את התובעת, להזהירה מפני הסיכונים הכרוכים בעבודתה, לפקח על נקיטת אמצעי הזהירות הדרושים, ולדאוג לסביבת עבודה בטוחה. משכך, הנתבעת הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה כלפי התובעת, והיא חבה כלפיה בשל רשלנותה.

     

15. כאמור, הגעתי למסקנה כי התובעת הוכיחה את התרשלות הנתבעת. בכל מקרה, בענייננו חל סעיף 38 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], אשר מעביר את נטל ההוכחה אל הנתבעת.

    המכונה ממנה נפגעה התובעת הינה בגדר "דבר מסוכן" - מכונה ששימוש לא זהיר בה עלול להביא לקטיעת היד. מנהל המפעל העיד, כי נעשו נסיונות להוסיף מיגון ולשפר את בטיחות השימוש במכונה אולם אלה לא צלחו, וכי הוא חושב שבסופו של יום המכונה נמכרה (במועד מתן העדות הוא כבר לא עבד במפעל). אלה מחזקים את המסקנה בדבר המסוכנות הטבועה במכונה.

    הנתבעת 3 היתה בעלת המכונה או המחזיקה בה או הממונה עליה.

    לפיכך, ובהתאם להוראות סעיף 38 לפקודת הנזיקין, על הנתבעת הראיה שלא היתה לגבי המכונה והשימוש בה התרשלות מצידה. הנתבעת לא הרימה את הנטל ולא הוכיחה העדר התרשלות, ולכן הנתבעת חבה כלפי התובעת בעוולת הרשלנות.

     

16. התובעת טוענת גם לעוולה של הפרת חובה חקוקה - סעיף 37 לפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], תש"ל-1970, אשר קובע כי "במכונות שאינן מניע ראשי או ממסרת" יש לגדר "כל חלק מסוכן שבהן". התובעת לא הביאה חוות דעת של מומחה בטיחות. מעדותו של מנהל המפעל התברר כי גידור המכונה כולה לא יועיל לבטיחות השימוש בה, וגידור החלק המסוכן אינו אפשרי ואינו מעשי. בכל מקרה, משהגעתי למסקנה כי הנתבעת אחראית כלפי התובעת מכח עוולת הרשלנות, לא מצאתי מקום להידרש לעוולה של הפרת חובה חקוקה.

     

    אשם תורם

     

17. הנתבעות טוענות כי יש לייחס לתובעת אשם תורם. לטענתן, התובעת לא שמרה על הנהלים ועל כללי הבטיחות, והתאונה ארעה אך בשל התנהלות התובעת וחוסר תשומת ליבה להוראות הבטיחות ולאופן הפעלת המכונה. עוד טוענות הנתבעות כי התובעת שמעה מוסיקה במהלך ביצוע העבודה למרות שנדרשה להפסיק זאת.

     

18. הלכה פסוקה היא שרמת הזהירות הנדרשת ממעביד כלפי עובדו אינה נדרשת מעובד כלפי עצמו. בשל העובדה שמדובר ביחסי עובד ומעביד, אין מקפידים עם העובד. הנטייה היא שלא להטיל אחריות על העובד הנפגע בשל אשם תורם, אלא במקרים ברורים שבהם אשמו של העובד כגורם לתאונה בולט לעין (ראו למשל ע"א 3769/97 דהן נ' דני, פ"ד נג(5) 581 והאיזכורים שם). בהתבסס על אלה, אפנה לבחינת שאלת אשמה התורם של התובעת בענייננו.

     

19. לטענת הנתבעת, התובעת שמעה מוסיקה באוזניות במהלך ביצוע העבודה, דבר שהיה אסור, ומנהל המפעל אף העיר לה על כך.

    התובעת בתצהירה אישרה כי "נכון שנהגתי לשמוע מוזיקה כשאוזניות תלויות על צווארי אך אף אחד לא מנע זאת ממני ולא נאמר לי שהדבר אסור, ההפך זה היה נהוג ומקובל וגם עובדים אחרים נהגו להאזין למוסיקה במהלך העבודה".

    תשובותיה של התובעת בענין זה בחקירתה הנגדית היו מתחמקות ולא עקביות. בתחילה העידה שכלל לא שמעה מוסיקה במהלך ביצוע העבודה, ורק לאחר שעומתה עם דבריה בתצהיר השיבה שאמנם שמעה מוסיקה מאוזניות שהיו תלויות על הצוואר (לא בתוך האוזניים), אך לא היתה הנחיה שאסרה זאת.

    אם אמנם כטענתה, מותר היה לשמוע מוסיקה תוך כדי ביצוע העבודה, לא ברור מדוע לדבריה היתה עם האוזניות על הצוואר ולא בתוך האוזניים.

    מנגד, מנהל המפעל העיד בחקירתו, שפעמיים העיר לתובעת שלא להיות עם אוזניות במהלך ביצוע העבודה (עמ' 22 ש' 10).

     

    עדותו של מנהל המפעל (אשר במועד מתן העדות כבר לא עבד במפעל), מתחילתה ועד סופה, הותירה בי רושם מהימן. ניכר היה שהוא מוסר את הדברים כהווייתם וכפי שהם זכורים לו, ללא הטיות. כאשר הוצגה בפניו "הודעה על תאונת עבודה" מיום 6.6.18, אשר נכתבה לכאורה מפיו (ע"י סוכן הביטוח), לא היסס להבהיר שאינו עומד מאחורי כל מה שנכתב בהודעה. כך, למרות שבהודעה נכתב, שהתובעת התבקשה לשבת כאשר ידיה נמצאות על מפסקי העבודה, הבהיר בעדותו (עמ' 23 ש' 31 - עמ' 24 ש' 2) שכלל לא היו "מפסקי עבודה" במכונה (לא ברור מדוע הנתבעת שבה וחזרה על טענה זו בסיכומיה). מנגד, על האמור בהודעה כי "במהלך הימים הראשונים הבחנו כי היא עובדת עם אוזניות טלפון באוזניים, נתבקשה להסיר את האוזניות במהלך עבודתה", חזר מנהל המפעל גם בעדותו, ואישר את הדברים.

    משכך, גם בנקודה זו מצאתי ליתן אמון בדבריו, ולהעדיף את גירסתו כי לפני התאונה העיר לתובעת שאסור לשמוע מוסיקה תוך כדי ביצוע העבודה, על פני גירסתה של התובעת כי הדבר היה מותר.

    עם זאת, לא הוברר האם בזמן התרחשות התאונה התובעת שמעה מוסיקה. מנהל המפעל לא היה עד לתאונה ולכן לא יכול היה להעיד שכך היה. התובעת מצידה העידה שבזמן התרחשות התאונה לא שמעה מוסיקה. כאמור, עדותה בנקודה זו היתה מתחמקת ולא עקבית, אולם לא השתכנעתי כי ניתן לקבוע על סמך זה ממצא פוזיטיבי.

     

20. העובדה שהתובעת, כבר בימים הראשונים לעבודתה במפעל, בחרה שלא להישמע להוראות הממונים עליה, מעידה על מידה של חוסר רצינות ואחריות ביחסה לתפקיד. בכל מקרה, התאונה התרחשה, בין היתר, בגלל חוסר תשומת לב וחוסר הקפדה של התובעת. שהרי, אם היא היתה לוחצת על דוושת הרגל רק לאחר שהוציאה את היד לחלוטין מתוך המכונה, כפי שעשתה עד שהתאונה קרתה, התאונה לא היתה מתרחשת.

    מנגד, מדובר בעובדת חדשה אשר הגיעה למפעל כעובדת ניקיון, ללא הכשרה וללא ניסיון בייצור, כשהתאונה ארעה ביום השלישי לעבודתה במפעל. בנסיבות שכאלה, האשם התורם שיש ליחס לתובעת הוא מוגבל, ועיקר האחריות להבטחת שלומה מוטל על הנתבעות.

    בהתחשב בכל אלה, הגעתי למסקנה כי יש לייחס לתובעת אשם תורם בשיעור של 5%.

     

    חלוקת האחריות בין הנתבעת 1 (חברת כח האדם) ובין הנתבעת 3 (המפעל)

     

21. הנתבעת 1 הינה חברת כח האדם אשר העסיקה את התובעת והציבה אותה לעבודה במפעל. הנתבעת 3 הינה המפעל בו עבדה התובעת בפועל.

    הנתבעת 3 היתה בעלת השליטה האפקטיבית על עבודת התובעת. היא שנתנה לתובעת הוראות והנחיות כיצד לבצע את עבודתה, ועליה היתה מוטלת החובה לדאוג לאמצעי בטיחות, לפקח על ביצוע העבודה וכיוצ"ב, כפי שנדון לעיל. לפיכך, עיקר האחריות לתאונה מוטלת עליה.

    חובה זו של הנתבעת 3, המפעל, אינה פוטרת את הנתבעת 1, חברת כח האדם, מכל אחריות. חברת כח האדם חייבת לוודא כי המפעל שאליו היא שלחה את התובעת מקיים סביבת עבודה בטוחה ומקפיד על נוהלי וכללי בטיחות נאותים, כי המפעל העביר לתובעת הדרכות והכשיר אותה כפי שנדרש, וכי התובעת מוצבת לעבודה בתפקיד אשר מתאים לכישוריה ואשר אליו נשלחה.

     

22. לא הוצגה בפני כל ראיה הנוגעת להתקשרות בין הנתבעת 1 לנתבעת 3, אשר ניתן היה ללמוד ממנה על מערכת היחסים בין השתיים ועל הגדרת האחריות של כל אחת מהן כלפי העובדים. כך, לא הוצג הסכם ההתקשרות בין השתיים. כך גם לא הוברר, האם הנתבעת 1 סיפקה לנתבעת 3 את כלל עובדי המפעל או שמא רק את התובעת או עובדים בודדים, האם התפקיד "עובדת כללית" שאליו הוצבה התובעת כלל הגבלות או הגדרת תחומי פעילות - נקיון, ייצור וכו', האם הנתבעת 3 היתה אמורה להעביר דיווחים לנתבעת 1 באשר לעובדים ולהפך, ועוד כיוצ"ב.

    כשזה מצב הדברים, ובהעדר ראיות ממשיות אשר יכולות היו להטות את הכף לכאן או לכאן, מצאתי לייחס לנתבעת 1 אחריות בשיעור של 10% ואת עיקר האחריות בשיעור של 90% להטיל על הנתבעת 3.

     

    הנזק והפיצוי

     

    הנכות הרפואית

     

23. בעקבות התאונה פונתה התובעת לבית חולים קפלן, שם אובחן פצע בקצה האצבע השלישית של כף יד ימין. הפצע נשטף, נוקה ונתפר בהרדמה מקומית, והתובעת שוחררה לביתה. כעבור כחודש התפתחה "גרנולומה ונוירומה בקצה האצבע", וביום 30.8.15 עברה התובעת ניתוח וקצה האצבע נכרת.

    בחודשים שלאחר מכן החלה לסבול מתסמונת כאב בכף היד, שהביאה לחוסר שימוש בכף היד, לצד הפרעה נפשית. עלה חשד להתפתחות תסמונת CRPS.

     

    הנכות האורתופדית

     

24. התובעת הגישה חוות דעת מומחה של ד"ר ליאור דיין, אותרופד, אשר קבע כי לתובעת נכות לצמיתות בשיעור של 60% בגין הגבלה תפקודית קשה של יד ימין הדומיננטית (למעשה חוסר תפקוד מוחלט של יד זו) משנית לתסמונת כאב איזורית כרונית CRPS מסוג 1, לפי סעיף 40(14) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: "התקנות").

     

25. הנתבעת הגישה חוות דעת מומחה של פרופ' יואל אנגל, אורתופד. פרופ' אנגל קבע, כי לתובעת נכות אשר מותאמת למצב דמוי קטיעה והינה בשיעור של 30% לפי סעיף 35(1)(ג) לתקנות. זאת ללא קשר לסיבה שגרמה לכך (בין אם מדובר בתסמונת CRPS ובין אם לאו. לדבריו, "אינני בטוח כלל ועיקר שמדובר אמנם בתסמונת CRPS").

     

26. לאור הפער בין חוות דעת המומחים, מונתה ד"ר מיכל עמית-כהן כמומחית מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה. ד"ר עמית-כהן קבעה, כי "מדובר בתסמונת כאב שבעקבותיה התפתחה נוקשות באצבעות 2-4 והפרעה קשה בתפקוד היד, גם אם אינה עונה בדיוק על הגדרות תסמונת כאב כרונית CRPS".

     

    ד"ר עמית-כהן קבעה כי לתובעת נכות צמיתה כדלקמן:

     

    5% בגין קטיעה של חלק מהגליל הסופי של אצבע 3, לפי סעיף 43(3)(ד) לתקנות.

    12% בגין קשיון לא נוח של אצבע 3, לפי סעיף 44(1) והפניה לסעיף 43(3)(ב) לתקנות.

    10% בגין קשיון לא נוח של אצבע 4, לפי סעיף 44(1) והפניה לסעיף 43(4)(א,ב) לתקנות.

    7% בגין קשיון נוח של אצבע 2, לפי סעיף 44(3) לתקנות.

     

    סה"כ נכות אורתופדית משוקללת בשיעור של 30.03%.

     

    המומחית קבעה כי לתובעת נכות זמנית בשיעור של 100% למשך שנה מיום התאונה ונכות זמנית בשיעור של 50% למשך חצי שנה נוספת.

     

    המומחית נחקרה בבית המשפט על חוות דעתה. עדותה היתה בהירה ומקצועית, ובחרתי לאמצה במלואה. לפיכך אני דוחה הן את טענת התובעת כי היה מקום לקבוע נכות בשיעור גבוה יותר (בגין הפגיעה באצבע 5 ובגין הפגיעה הנוירולוגית באצבע), והן את טענת הנתבעות כי היה מקום לקבוע נכות בשיעור נמוך יותר. טענת הנתבעות אף אינה מתיישבת עם קביעת המומחה מטעמן, פרופ' אנגל, אשר אף הוא, כמו המומחית מטעם בית המשפט, קבע נכות בשיעור של 30%. חוות דעתה של המומחית אף עולה בקנה אחד עם סרטון המעקב אשר הוצג ע"י הנתבעות, ולכך אתייחס בהמשך.

     

27. למען שלמות התמונה יצויין, כי התובעת הגישה תביעה למוסד לביטוח לאומי, שם נקבעה לה נכות אורתופדית בגין הפגיעה בכף יד ימין בשיעור של 30% (לא משוקללת), והופעלה תקנה 15 במלואה.

     

    הנכות בתחום הפסיכיאטרי

     

28. התובעת קיבלה פטור מהגשת חוות דעת בתחום הפסיכיאטרי.

     

29. הנתבעת הגישה חוות דעת של מומחה לפסיכיאטריה, ד"ר חיים שם דוד, אשר קבע כי לתובעת 5% נכות בגין הפרעת הסתגלות בעלת מאפיינים דכאוניים, לפי סעיף 34(ב)(1)-(2) לתקנות.

     

30. מטעם בית המשפט מונתה מומחית בתחום הפסיכיאטריה, ד"ר רמונה דורסט, אשר קבעה כי לתובעת 30% נכות בגין הפרעת הסתגלות דיכאונית חרדתית שמגיעה לכדי חומרה דיכאונית קלינית, לפי תקנה 34(ב)(3-4) לתקנות, מתוכם יש לנכות 10% בגין הפרעת אישיות וקשיי הסתגלות טרם התאונה, כך שהנכות בתחום הפסיכיאטרי כתוצאה מהתאונה עומדת על שיעור של 20%.

    המומחית מטעם בית המשפט נחקרה על חוות דעתה, וזו נותרה בעינה.

    אינני סבורה, כי זה המקרה החריג בו בית המשפט יתערב בשיעור הנכות הרפואית שנקבעה ע"י המומחה מטעם בית המשפט. לפיכך אני דוחה הן את טענת התובעת שלפיה היה מקום לקבוע נכות בשיעור גבוה יותר (לא לנכות 10% בגין הפרעת אישיות וקשיי הסתגלות טרם התאונה), והן את טענת הנתבעות שלפיה היה מקום לקבוע נכות בשיעור נמוך יותר.

     

31. שוב יצויין למען שלמות התמונה, כי הוועדה הרפואית של המל"ל קבעה לתובעת נכות בתחום הפסיכיאטרי בשיעור של 10% לפי סעיף 34(ב)(2) לתקנות, וכאמור הופעלה תקנה 15 במלואה. החלטת הוועדה הרפואית עמדה לנגד עיני המומחית מטעם בית המשפט בעת עריכת חוות דעתה, אולם היא סברה ששיעור הנכות שנקבע שם אינו משקף את נכותה של התובעת.

     

32. לסיכום, הנכות הרפואית הצמיתה המשוקללת לפי חוות דעת המומחים מטעם בית המשפט, עומדת על 44%.

     

     

    ההשלכה התפקודית והפגיעה בכושר ההשתכרות

     

33. לטענת התובעת, היא בוגרת 12 שנות לימוד, ללא השכלה אקדמאית או הכשרה מקצועית. טרם התאונה היא עבדה כמוכרת בחנות ובעבודות ניקיון - עבודות כלליות שדורשות עבודה פיזית עם הידיים. מאז התאונה היא לא עובדת. ניסיון לעבור הליך שיקומי במסגרת המוסד לביטוח לאומי לא צלח, והיא לא הצליחה להשתלב במעגל העבודה. בנסיבות אלה, הפגיעה האורתופדית הקשה בידה הימנית הדומיננטית בשילוב הפגיעה הנפשית, מעמידים לטענתה את נכותה התפקודית והפגיעה בכושר השתכרותה על 100%.

     

    בתצהיר עדותה הראשית (שנערך ביום 2.6.20) תארה התובעת את מצבה כך:

    "כל מכה קטנה ביד גורמת לתופעות קשות ביותר של כאב שלא ניתן לתאר במילים, קור, נפיחות עם הקרנה לזרוע ולכתף, שריפה ונמלול, תחושת קור קבועה ושינוי בצבע העור, הפכתי מאוד רגישה לקור. אני מאוד מתקשה להזיז את היד יש הגבלת ניכרת בטווחים של אצבעות 2-5... מאז התאונה הפכתי חרדתית מאוד, פחדתי שמשהו או מישהו ייגע לי ביד...

    עד היום אני סובלת כאבים תמידיים וקשים בכל היד עד לכתף ולעורף, המלווה בתחושת שריפה, כל נגיעה ביד גורמת לי לקפיצה וכאב ותחושת אי נוחות, מכל מכה קטנה היד מתנפחת והופכת להיות קרה, היד באופן קבוע סגורה איני מצליחה לפתוח את האצבעות לפעמים היד מסריחה מזיעה ואני מקפידה לשטוף אותה באופן תדיר, אני מתקשה בפעולות יום יומיות".

     

    בחקירתה בבית המשפט אישרה התובעת שהאמור בתצהיר משקף את המצב הקבוע שלה.

     

34. התובעת הגיעה לדיונים כאשר ידה בתוך גרב אלסטית, ובמהלך השעות באולם בית המשפט מיעטה לעשות שימוש ביד ימין.

     

35. מנגד, לטענת הנתבעות, נכותה התפקודית של התובעת אינה מגיעה כדי נכותה הרפואית. הנתבעות הגישו דו"חות חוקרים אשר ביצעו מעקב אחר התובעת. סרטון שצולם על ידם הוגש לבית המשפט. לטענת הנתבעות, מהסרטון עולה שהתובעת מסוגלת לעשות שימוש בכף ידה הימנית, ושהאופן בו היא תארה את הכאבים מהם היא סובלת אשר משליכים על יכולת התפקוד שלה, חוטא לאמת. בוודאי שנכותה התפקודית אינה מגיעה כדי 100% כטענתה.

36. הלכה היא, כי הפגיעה התפקודית נקבעת על ידי בית-המשפט על-יסוד מכלול הראיות והנסיבות שלפניו. הנכות הרפואית משמשת נקודת מוצא, אולם יש להוסיף ולבחון את השפעתה על הנפגע המסוים. כך, בין השאר, יש לתת משקל להיקפה, אופייה ומיקומה של הפגיעה, ולהתייחס להשפעתה של הנכות על מקצועו של הנפגע תוך התחשבות בגילו, השכלתו וכישוריו.

    (ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי [פורסם בנבו] (8/6/95); ע''א 2113/90 אדלר נ' סוכנויות דרום בע''מ [פורסם בנבו] (21/12/1992); ע"א 6601/07 אבו סרחאן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ [פורסם בנבו] (23/08/2010)).

     

37. ראשית אציין, כי קיים פער משמעותי בין האופן בו הציגה התובעת את מצבה הרפואי והתפקודי היום ובין מצבה כפי שהוא עולה מצפייה בסרטון. פער זה גורם לקושי במתן אמון בגירסת התובעת. בניגוד למתואר ע"י התובעת בתצהירה ובעדותה, בסרטון נראית התובעת עושה שימוש בכף ידה הימנית ונוגעת בחפצים מבלי שניכרים רגישות וכאב כתוצאה מכך. התובעת מקלידה בטלפון הנייד באמצעות האצבע השניה של יד ימין, מחזיקה ידית של ספל ביד ימין, אוחזת ביד ימין את מפתחות הרכב עם סיום הנסיעה לצורך כיבוי הרכב והוצאת המפתח, אוחזת את ההגה בשתי הידיים, מוציאה דברים מהרכב בעזרת שתי הידיים. היד הימנית אינה נתונה בגרב אלסטית.

    עם זאת ניכר, כי אצבעות 3-5 של כף יד ימין מצויות במצב מכופף, וכי אצבע 2 במנח מיושר ונוקשה.

38. תיפקוד התובעת, כפי שהוא משתקף בסרטון, עולה בקנה אחד עם חוות דעתה של המומחית מטעם בית המשפט בתחום האורתופדי, ד"ר כהן-עמית.

    המומחית מטעם בית המשפט לא ביססה את הנכות שקבעה על כאב ורגישות של כף היד, אלא על נוקשות באצבעות 2-4 וקטיעה חלקית של חלק מהגליל הסופי של אצבע 3, אשר גורמות להפרעה קשה בתפקוד.

    המומחית הבהירה בעדותה והדבר אף עולה ממסקנותיה בחוות הדעת, כי האגודל מתפקד כרגיל, כי באצבע 2 הקשיון שבגינו נקבעה נכות הינו קשיון נוח, וכי בגין אצבע 5 לא ניתנה נכות כלל (תוך שהסבירה שהמצב של אצבעות 2 ו- 5 משתנה לסירוגין).

    בשים לב לכל אלה קבעה המומחית כי לתובעת נכות בשיעור של 30%. כך גם קבע המומחה מטעם הנתבעת. המומחית אף העידה בחקירתה, כי הנכות שקבעה משקפת לדעתה את מצבה התפקודי של התובעת.

     

39. אני סבורה, כי הנוקשות באצבעות כף היד הימנית הדומיננטית, אשר אליה התייחסה המומחית מטעם בית המשפט ואשר ניתן להיווכח בה בסרטון, משפיעה באופן משמעותי על המסוגלות של התובעת לעבוד בעבודות בהן עבדה לפני התאונה - עבודות ניקיון, ייצור, וזבנות - אשר דורשות שימוש בכפות הידיים ומבוססות על כך.

    עם זאת, וכפי שניתן להיווכח בסרטון, התובעת אינה מנוטרלת לחלוטין משימוש בכף היד.

     

    לפגיעה האורתופדית בכף היד יש להוסיף את הנכות הנפשית בשיעור 20% בגין הפרעת הסתגלות דיכאונית חרדתית. כפי שקבעה המומחית מטעם בית המשפט בתחום הפסיכיאטריה "התובעת סובלת מדיכאון וממצבי רוח תנודתיים, מקשיי שינה, ממחשבות פסימיות וקשות, חוסר סבלנות ונטייה להתפרצויות, קשריה החברתיים הצטמצמו...".

     

    התובעת לא שבה למעגל העבודה אחרי התאונה, וניתן להניח כי לשילוב הנכויות שנגרמו לה כתוצאה מהתאונה (האורתופדית והפסיכיאטרית) היתה תרומה משמעותית לכך, אם כי לא בלעדית. לטעמי, הדבר נובע גם מאישיותה ומהרגלי העבודה שלה כפי שאלה משתקפים לאורך השנים לפני התאונה (וכפי שאתייחס בהמשך).

     

40. יוצא שכושר השתכרותה של התובעת, אשר עבדה כל חייה בעבודות כפיים פשוטות ואשר לאור השכלתה וכישוריה מוגבלת לעבודות אלה, נפגע כתוצאה מהתאונה באופן לא מבוטל.

    על יסוד מכלול השיקולים שהובאו לעיל הגעתי למסקנה, כי נכותה הרפואית המשוקללת של התובעת – האורתופדית והפסיכיאטרית - בשיעור של 44%, משקפת את הפגיעה בכושר ההשתכרות שלה.

    על יסוד הדברים האלה אבחן את שיעור הנזק וגובה הפיצוי לו זכאית התובעת.

     

    ראשי הנזק והפיצוי 

     

    בסיס השכר

     

41. התובעת, ילידת 1980, היתה בת 35 במועד התאונה, כך שבהחלט ניתן לומר כי החלה לכתוב את סיפור חייה התעסוקתי. סיפור זה מלמד, כי התובעת עבדה לאורך השנים באופן חלקי בלבד, ולא התמידה במקומות העבודה בהם עבדה.

     

    נתוני השכר אשר הוגשו ע"י התובעת חסרים, ומתייחסים לשנים 2014 ו-2015 בלבד.

    לא הוגש דו"ח רציפות ביטוח של המוסד לביטוח לאומי שיכול היה ללמד על נתוני שכרה של התובעת לאורך השנים, אולם הוגש דו"ח תקופות עיסוק, אשר מפרט את המעסיקים ותקופות ההעסקה לאורך השנים ועד התאונה.

    מהדו"ח ניתן ללמוד כי התובעת החלה לעבוד בחודש מאי 1999, בהיותה בת 19. משנה זו ועד שנת 2011 - במשך 12 שנים - עבדה התובעת ב- 18 מקומות עבודה שונים לכל היותר, ולא ברצף (כשנתיים במצטבר לא עבדה כלל).

    בשנת 2012 נולד בנה, ואני מניחה כי זו הסיבה שבגללה לא עבדה בשנה זו ובשנת 2013, ולפיכך לא הבאתי שנים אלה בחשבון.

     

    מתלושי השכר ומדו"ח תקופות העיסוק עולים הנתונים הבאים ביחס לשנים 2014 ו- 2015:

     

    בשלושת החודשים הראשונים של שנת 2014 התובעת לא עבדה כלל.

    בחודשים אפריל-מאי עבדה התובעת אצל ד.י.א בליני מותגי אופנה, והרוויחה סך של 2,077 ₪ לחודש.

    לאחר מכן לא עבדה במשך חודשיים.

    בסוף חודש אוגוסט החלה לעבוד בחברת דוסטרי שרותי נקיון ואחזקה, שם עבדה במשך כ- 7 חודשים והרוויחה סכום ממוצע של 4,065 ₪ לחודש.

    בחודש אפריל 2015 החלה לעבוד אצל שומרון שרותי נקיון, עבדה שם במשך 3 חודשים, והרוויחה בממוצע 3,136 ₪ לחודש.

    בחודש יולי 2015 עברה לעבוד אצל הנתבעת 1 וכעבור שבוע קרתה התאונה.

     

    מנתוני השכר שהוגשו עולה, כי במשך שנה וחצי, מתחילת שנת 2014 ועד התאונה, עבדה התובעת בארבעה מקומות עבודה שונים, ובחלק מהתקופה לא עבדה כלל. התובעת לא עבדה בהיקף משרה מלא באף אחד מהמקומות בהם עבדה, ושכרה החודשי הממוצע הגיע לכל היותר ל- 4,065 ₪ לחודש, פחות משכר המינימום החודשי למשרה מלאה.

     

    כאמור, התובעת לא הביאה נתונים ביחס לשכרה בשנים שקדמו לשנת 2014, ויש להניח שאילו שכרה החודשי בשנים אלה היה גבוה יותר מהשכר בשנים 2014-2015, היא היתה דואגת להציגו.

     

42. התובעת טוענת, כי משהתחילה לעבוד אצל הנתבעת היתה עתידה להרוויח סך של 6,000 ₪ לכל הפחות (בשיערוך להיום כ- 6,900 ₪), עם אפשרות לקידום והעלאה בשכר, וכי זה הסכום אשר אמור לעמוד בבסיס השכר שעל פיו יחושב הפיצוי המגיע לה בגין הפסד שכר בעבר. בגין הפסד שכר בעתיד, טוענת התובעת כי יש לפסוק לפי השכר הממוצע במשק.

     

    אינני מקבלת את הטענה. לסכומים הנטענים אין כל בסיס ראייתי, ואין כל קשר לתובעת ולעבר התעסוקתי שלה. קבלת הטענה תעמיד את התובעת במצב טוב יותר מהמצב בו היתה לולא התאונה, ותחטא לעקרון השבת המצב לקדמותו העומד ביסוד הפיצוי הנזיקי.

     

    התובעת לא הגישה את הסכם העבודה שלה עם הנתבעת 1, אשר יכול היה לשפוך אור על השכר שהיתה צפויה להרוויח בעבודתה החדשה אצל הנתבעות.

    מעדויות התובעת ומנהל המפעל, עולה כי התובעת החלה לעבוד על בסיס שעתי, וכי המשכורת הצפויה היתה לפי שעות עבודה בפועל ולא משכורת חודשית קבועה.

    תלושי השכר אשר הגישה התובעת מלמדים, שבאף אחד ממקומות העבודה בהם עבדה בעבר, היא לא עבדה במשרה מלאה, ואין כל בסיס להנחה שבעבודה אצל הנתבעות היה מצב הדברים שונה. בוודאי שאין בסיס להנחה שהתובעת היתה משתכרת שכר ממוצע במשק.

    גם היום, בחלוף שבע שנים מהתאונה, התובעת אינה עובדת. כאמור, אינני סבורה כי ניתן לייחס זאת באופן בלעדי לתאונה, אלא הדבר נובע גם מאישיותה ומהרגלי העבודה שלה כפי שאלה משתקפים לאורך השנים לפני התאונה.

     

43. עוד טוענת התובעת כי היא עבדה בעבודות נוספות, בעיקר עבודות משק בית אצל חברות, אולם לא דיווחה על הכנסותיה מעבודות אלה. הטענה נטענה בעלמא, ללא כל פירוט וביסוס. התובעת לא נקבה בשמות מעסיקים שאצלם עבדה לפי הנטען ולא ציינה פרטים שלהם, קל וחומר שאלה לא הובאו לעדות. התובעת גם לא ציינה מה היה היקף המשרה באותם מקומות עבודה ומה היה השכר שהרוויחה. משכך, אינני מקבלת את הטענה כי יש להביא בחשבון בסיס שכרה של התובעת שכר נוסף מעבר לשכר המשתקף בתלושי השכר כמפורט לעיל.

     

44. אשר על כן אני קובעת, כי בסיס השכר ערב התאונה עמד על סך של 4,065 ₪.

    ניתן להניח כי השכר ערב התאונה היה מתעדכן במהלך השנים (שכר המינימום עלה בשנים שחלפו מאז התאונה).

     

    הפסד שכר לעבר

     

45. מאז התאונה התובעת לא שבה לעבודה.

     

46. תקופה ראשונה - מיום התאונה למשך שנתיים

     

    בחודשים שלאחר התאונה הלך מצבה של התובעת והחמיר. היא סבלה מכאבים קשים ביד וממצוקה נפשית, שגם אם יש מחלוקת באשר לסיווגם כתסמונת CRPS, הרי שאין מחלוקת שמדובר בתסמונת כאב קשה, שגרמה לתובעת סבל רב. התובעת היתה בשיקום בבית חולים רעות במסגרת אשפוז יום במשך ארבעה חודשים (עד חודש יוני 2016). לאחר מכן טופלה במרפאת פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק בבי"ח ברזילי ובטיפול פסיכולוגי. התובעת הוכרה ע"י המל"ל כנכה נזקק עד ליום 1.2.17.

    המומחית מטעם בית המשפט בתחום האורתופדי קבעה בחוות דעתה, כי בשנה הראשונה שיעור הנכות הזמנית של התובעת עמד על 100%, ובחצי שנה שלאחריה על 50%. זאת ללא קשר לנכות הפסיכיאטרית.

    רופא תעסוקתי תאר את מצבה שנתיים לאחר התאונה: "סובלת מכאבים בלתי נסבלים בכף יד ימין, שמתפשטים למרפק, כתף, צוואר ימין, לא יושנת בלילות, דיכאון, מתח נפשי...". לתובעת אושרו 19 חודשי אי כושר.

    השתכנעתי מעדות התובעת, מחוות דעת המומחים ומהמסמכים הרפואיים, שבשנתיים שלאחר התאונה סבלה התובעת מתסמונת כאב קשה, אשר בעקבותיה ובשים לב לסוג העבודות להן היא מוכשרת, לא יכלה לשוב לעבודה כלל וכושר השתכרותה נפגע באופן מלא.

    אשר על כן, בגין שנתיים מיום התאונה נגרמו לתובעת הפסדי שכר בשיעור של 97,560 ₪ (4,065 x 24).

    בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה ועד היום עומד הסכום על 106,110 ₪.

    התובעת זכאית לפיצוי בגין הפסד זה.

     

47. תקופה שניה - מיום 8.7.2017 ועד מועד פסק הדין (52 חודשים)

     

    בגין תקופה זו ייעשה חישוב הפסדי השכר על פי שיעור הפגיעה בכושר ההשתכרות כתוצאה מהתאונה, אשר כפי שקבעתי זהה לשיעור הנכות הרפואית ועומד על 44%.

    בסיס השכר בתקופה זו יעמוד על 4,700 ₪, מתוך הנחה שהשכר היה מתעדכן עם השנים.

    4,700 x 52 x 44% = 107,536 ₪, ובתוספת ריבית והצמדה מאמצע התקופה – 111,110 ₪.

     

48. סה"כ הפסדי שכר לעבר – 217,220 ₪, ובמעוגל 217,000 ₪.

     

    אובדן כושר השתכרות בעתיד

     

49. חישוב הפסד השכר לעתיד ייעשה אף הוא על פי שיעור הפגיעה כושר ההשתכרות כתוצאה מהתאונה, אשר כפי שקבעתי זהה לשיעור הנכות הרפואית ועומד על 44%.

    התובעת ילידת 27.8.1980.

    מקדם היוון עד גיל פרישה - 216 (26 שנים).

    בסיס השכר לעתיד יעמוד על 5,000 ₪ לחודש.

     

    5,000 x 44% x 216= 475,200 ₪, ובמעוגל 475,000 ₪ .

     

    הפסד פנסיה וזכויות סוציאליות

     

50. הפסדי השכר לעבר ולעתיד מסתכמים בסך של 692,000 ₪, ובהתאמה יש לפסוק פיצוי בגין הפסדי פנסיה וזכויות סוציאליות (לפי 12.5%) בסך של 86,500 ₪ ובמעוגל 87,000 ₪.

     

    הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ולעתיד

     

51. לטענת התובעת, בעקבות התאונה היא הוציאה הוצאות על טיפולים וייעוצים רפואיים ונסיעות מרובות לצורך כך, וכן הוצאות על תרופות ואביזרים. התובעת טוענת, כי לאחרונה אושר לה שימוש בקנביס רפואי וטוענת לפיצוי גם בגין הוצאה זו.

    הוצגו קבלות שמסתמכות בסכומים לא גבוהים (מאות שקלים עד כדי אלפים בודדים), זאת למעט קבלות בגין דלק וקנאביס רפואי אליהם אתייחס בנפרד.

     

52. הנתבעות טוענות מנגד, כי מדובר בתאונת עבודה וכי כל ההוצאות הרפואיות והנילוות שנגרמו לתובעת, מכוסות ע"י המוסד לביטוח לאומי. באשר להוצאות בגין קנביס רפואי, טוענות הנתבעות כי אף אחד מהמומחים לא קבע כי השימוש בקנביס רפואי מומלץ או קשור לתאונה, ולפיכך אין לפצות את התובעת בגין הוצאה זו.

     

53. התובעת עברה שיקום ממושך שכלל 4 חודשי אישפוז יום בבית חולים רעות ולאחר מכן טיפולי פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק בבי"ח ברזילי. בנוסף התובעת מטופלת לאורך השנים במרפאה לבריאות הנפש באשדוד. התובעת מתגוררת במושב שתולים, והגעה לכל הטיפולים מצריכה מן הסתם נסיעות אשר כרוכות בעלויות. בשנה הראשונה שלאחר התאונה מדובר היה בנסיעות על בסיס יום יומי. הוגשו עשרות חשבוניות בגין דלק. מובן שלא ניתן לייחס את כולן לנסיעות לטיפולים, אולם חלק מתוכן בהחלט ניתן.

     

54. באשר לשימוש בקנביס רפואי ולפיצוי הנדרש בגין הוצאה זו - אף אחד מהמומחים שמונו בתיק זה לא קבע שהשימוש בקנביס רפואי הינו טיפול מומלץ למצבה של התובעת בעקבות התאונה. לפיכך, אין מקום לפיצוי בגין הוצאה זו.

     

55. לאחר שנתתי דעתי למכלול השיקולים לרבות - העובדה שמדובר בתאונת-עבודה ולפיכך התובעת זכאית לתשלום בגין הוצאותיה מהמוסד לביטוח לאומי; ומאידך הנסיעות המוגברות, וההנחה הסבירה כי בכל זאת התובעת, אשר נפגעה גם אורתופדית וגם נפשית, נדרשה ותידרש לשאת בהוצאות כאלה ואחרות עבור טיפולים, ייעוצים תרופות ואביזרים (גרב אלסטית), אני מוצאת לאמוד הפיצוי בגין ראש נזק זה לעבר ולעתיד בסכום גלובאלי של 25,000 ₪.

     

    עזרת זולת לעבר ולעתיד

     

56. לטענת התובעת, כתוצאה מהתאונה ובעקבותיה, היא נזקקה ונזקקת לעזרה מרובה בכל הקשור בפעולות היום-יום לרבות טיפול בעצמה, בבנה, ובמשק הבית. לטענתה, היא אינה מצליחה לסרק את שערה, אינה יכולה לאחוז חפצים, אינה יכולה לבשל, אינה מסוגלת לבצע עבודות משק בית ונזקקת לעזרה וסיוע צמודים של אמה. התובעת ובנה מתגוררים בבית הוריה, כך היה לפני התאונה וללא קשר אליה, וכך ועד היום. מדובר, לטענתה, בעזרה שחורגת מהעזרה המצופה מבני משפחה, ויש מקום לפסוק פיצוי בגינה.

     

    הנתבעות טוענות מנגד, כי טענות התובעת לחוסר יכולת תיפקוד יום יומי נסתרו באמצעות הסרטון שהוגש, ולפיכך אין מקום לפיצוי העולה על 50,000 ₪ בגין ראש נזק זה.

     

57. התובעת לא הסתייעה ואינה מסתייעת בעזרה בשכר בשום שלב.

     

58. השתכנעתי, כי בעקבות התאונה סבלה התובעת מתסמונת כאב קשה בכף היד הימנית הדומיננטית, כל נגיעה בכף היד גרמה לה לכאב ולתחושת שריפה. במסמכים הרפואיים מהתקופה הסמוכה לתאונה נכתב כי "כל היד הימנית מנוטרלת מפעילות אקטיבית ופאסיבית". התובעת הופנתה למרפאת כאב ולאחר מכן לבית חולים שיקומי רעות אשר מתמחה בתסמונת CRPS, שם היתה באשפוז יום במשך כארבעה חודשים. לתובעת אושרו כאמור 19 חודשי אי כושר. כתוצאה מהכאב נמנעה התובעת משימוש בכף היד והתפתחה נוקשות בשלוש אצבעות, אשר מגבילה את יכולת התיפקוד.

    אמנם מהסרטון שהגישו הנתבעות עולה שהיום, שש שנים לאחר התאונה, הכאב חלף או לכל הפחות אינו בעוצמות שהיו בתחילת הדרך, אולם לקח מספר שנים עד שהמצב התייצב. שלוש אצבעות נותרו מצב של קישיון עד היום.

     

59. בשים לב לכל אלה הגעתי למסקנה, כי סמוך למועד התאונה וכתוצאה מתסמונת הכאב ומהמצב הנפשי בו היתה שרויה התובעת, היא ניזקקה לעזרה משמעותית בטיפול בעצמה ובבנה שהיה אז כבן שלוש. הסיוע שקיבלה התובעת מאמה חרג מהסיוע המקובל המצופה מבני משפחה, ויש לפסוק פיצוי בגינו.

     

    על כן, בשנתיים שלאחר התאונה מצאתי לפסוק פיצוי בגין עזרת זולת סכום גלובלי של 2,000 ₪ לחודש (אשר מבוסס על היקף של כ- 10 שעות שבועיות, לפי 50 ₪ לשעה), 48,000 ₪ לשנתיים, ובמעוגל 50,000 ש"ח.

     

    בגין התקופה שלאחר מכן ועד מועד פסק הדין (52 חודשים) – מצאתי לפסוק סכום גלובלי בסך של 50,000 ₪.

    סה"כ עזרת זולת לעבר – 100,000 ₪.

     

    באשר לעתיד - מהסרטון עולה כי למרות טענות התובעת, ובניגוד להן, היא מבצעת פעולות יום יומיות מחוץ לבית ללא הגבלת ניכרת. עם זאת, לא ניתן להתעלם מהנוקשות באצבעות היד הימנית הדומיננטית, אשר יכול ותשליך בעתיד, וככל שיחלפו השנים והתובעת תתבגר, על התיפקוד היום יומי בעיקר בביצוע עבודות משק הבית - ניקיון, בישול וכיוצ"ב.

    אשר על כן ובשים לב לגילה של התובעת, מצאתי לפסוק בגין בעזרת זולת לעתיד סכום גלובלי של 100,000 ₪.

     

    סה"כ עזרת זולת לעבר ולעתיד – 200,000 ₪.

     

    נזק לא ממוני

     

60. כפי שמפורט בהרחבה לאורך פסק הדין, התובעת, בת 35 במועד התאונה, חוותה כאב וסבל קשים בעקבות התאונה, היתה במסגרת אישפוז יום במשך 4 חודשים, ונותרה עם נכות רפואית משוקללת של 44% כשהיא סובלת מהפרעה נפשית ומהגבלה בתיפקוד כף היד. בשים לב לכל אלה, מצאתי לנכון להעמיד את הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני שנגרם לתובעת כתוצאה מהתאונה על סך של 250,000 ₪.

     

    סיכום נזקי התובעת 1

     

61. נזקי התובעת בגין התאונה עומדים על סך כולל של 1,254,000 ₪, כמפורט להלן:

     

    א. הפסד שכר לעבר - 217,000 ₪

    ב. אובדן כושר השתכרות בעתיד -  475,000 ₪

    ג. הפסד פנסיה וזכויות סוציאליות - 87,000 ש"ח

    ג. הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ולעתיד - 25,000 ₪

    ד. עזרת זולת לעבר ולעתיד - 200,000 ₪

    ה. נזק לא ממוני - 250,000 ₪

    __________

    סה"כ1,254,000 ₪  

     

62. מסכום זה יש לנכות אשם תורם בשיעור של 5% כפי שקבעתי לעיל, וסה"כ עומד הפיצוי על סך של 1,191,300 ₪.

     

    תגמולי המוסד לביטוח לאומי

     

63. התאונה הינה תאונת עבודה, ובהתאם לתעודת עובד ציבור אשר הוגשה ע"י התובע 2, סכום התגמולים אשר שולמו וישולמו לתובעת ע"י התובע 2 עומד על סך (מהוון) של 775,919 ₪.

    הדברים אינם במחלוקת.

     

64. את תגמולי הביטוח ששילם וישלם התובע 2 לתובעת 1 בסך של 775,919 ₪, יש לנכות מהפיצוי לו זכאית התובעת 1.

    משכך, עומד הפיצוי לו זכאית התובעת 1 על סך של 415,381 ₪.

     

65. הנתבעת 1, אשר כאמור אחראית ל- 10% מהנזק, היתה המעביד של התובעת, ולפיכך לתובע 2 לא עומדת זכות שיבוב כלפיה. לתובע 2 עומדת, אם כן, זכות שיבוב כלפי הנתבעת 3 בלבד. בהתאם להוראות סעיף 331 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995, הנתבעת 3 אינה זכאית להשתתפות מהנתבעת 1 בגין החזר תגמולי המל"ל, וסכום הפיצוי יקטן בסך שבו היתה הנתבעת 1 חייבת כהשתתפות אילולא הוראות הסעיף.

    אשר על כן, התובע 2 זכאי לשיפוי מהנתבעת 3 בגין התגמולים ששילם בסך של 698,327 ₪.

     

    סוף דבר

     

66. הנתבעות, ביחד ולחוד, ישלמו לתובעת 1 פיצוי בסך של 415,381 ₪.

    הנתבעות 2 ו-3 ישלמו לתובע 2 פיצוי בסך של 698,327 ₪.

    לסכום הפיצוי לתובעת 1 יתווסף שכ"ט עו"ד בסך של 100,000 וכן החזר אגרה, ושכ"ט אשר שולם על ידה בגין חוות דעת המומחים.

    לסכום הפיצוי לתובע 2 יתווסף שכ"ט עו"ד בסך 100,000 ₪.

    כן ישאו הנתבעות בתשלום המחצית השנייה של האגרה.

     

67. הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים מקבלת עותק פסק-הדין, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית החל מהיום ועד ליום תשלומם המלא בפועל.

     

    ניתן היום, כ"א חשוון תשפ"ב, 27 אוקטובר 2021, בהעדר הצדדים.