חברה פלונית בע"מ נ' פלוני ואלמונית

רקע

לפניי תביעה כספית בסך 600,000 ₪, להחזר הלוואה שנתנה התובעת לנתבעים.

הנתבע מועסק כשכיר אצל התובעת, והוריו הם בעליה.

הנתבעת היא רעיית הנתבע, בנפרד, ומתנהל ביניהם הליך גירושין.

עיקרי העובדות וטענות הצדדים

1. התובעת היא חברה העוסקת בשירותי המרת מטבע. הנתבע מועסק ע"י התובעת והשתכר, עד יוני 2016, 10,000 ₪, והחל ממועד זה הועלה שכרו לסך 15,000 ₪. במסגרת עבודתו היה הנתבע אחראי, בין היתר, על הקופה ועל תזרים המזומנים בחברה.

    

2. ביום 1.11.2011 נחתם הסכם הלוואה בין החברה לבין הנתבע (נספח ג' לכתב התביעה, להלן: "ההסכם"), לפיו החברה תעמיד לו הלוואה לצרכיו האישיים והמשפחתיים. בהסכם נקבע שכספי ההלוואה יירשמו בכרטסת ייעודית. על פי ההסכם, הנתבע רשאי לקבל הלוואה חודשית עד לסך 20,000 ₪ בחודש, ומעבר לסכום זה עליו לקבל אישור מפורש מאביו, נ' ב' (להלן: "האב").

    

3. בהסכם נקבעו שני מועדים פוטנציאליים להשבת הכספים: מועד קבלת כספי פיצויים בתביעת נזקי גוף שהגיש הנתבע נגד צד ג', או בעת נטילת משכנתא לצורך בניית בית מגורים. עוד הוסכם, כי לנתבע שמורה הזכות לבחור את מועד החזר ההלוואה.

    

4. לשיטת התובעת, לאורך שבע שנים, הנתבע משך מחשבונה, כהלוואה, 600,000 ₪. אין חולק שהכספים לא הוחזרו עד היום, למרות שהנתבע קיבל את הפיצויים בשנת 2016 ובני הזוג רכשו מגרש לבניית ביתם.

    

5. כאמור, הנתבעים מצויים בעיצומו של הליך גירושין בבית המשפט לענייני משפחה. התובעת, סבורה כי במצב דברים זה, לא יטלו משכנתא, וצפויה הפרה של ההסכם.

    

6. הנתבע לא הכחיש את ההלוואה, אך טען כי טרם הגיע מועד פירעונה. לטענתו, קיימת אפשרות כי במסגרת איזון המשאבים בין בני הזוג, בהליך הגירושין, יקבל את הזכויות במגרש ויוכל לקחת משכנתא, שאז יתגבש מועד השבת ההלוואה. אליבא הנתבע, הנסיבות אינן מצביעות על הפרה צפויה. עוד הוסיף, כי בסיכום עם אביו, בעל פה, ועל אף הקבוע בהסכם, המועד להחזר ההלוואה יחול רק בעת בניית הבית. הנתבע טען עוד, שיתרת ההלוואה עומדת על סך 500,000 ₪.

    

7. הנתבעת הכחישה את התביעה כולה. לטענתה, עסקינן בהסכם למראית עין, שנערך בדיעבד, לצרכי מס, ו/או לצרכי התביעה דנא, כניסיון "לנגח" אותה בהליך הגירושין. הנתבעת מצהירה שלא ידעה דבר על ההסכם. אין חולק כי אינה חתומה עליו. לחילופין, טענה כי מדובר בכספי מתנה שהעניקה התובעת לנתבע, כחלק ממערכת היחסים המשפחתית, ורק עם תחילת הליכי הגירושין, ובעטיים, הגישה התובעת תביעתה זו.

    

   הראיות ומשקל העדויות

    

   גרסת האב – בעלי התובעת

    

8. בתצהירו, חזר האב על האמור בתביעה, אולם בעדותו השתנתה התמונה. בראש ובראשונה האב אישר את טענת הנתבע, כי לאחר קבלת הפיצויים, הגיעו להסכמה על הארכת המועד להחזר ההלוואה (עמ' 6 ש' 23-24 לפרוט'). אולם, כאשר נשאל מדוע הוא סבור כי הגיע מועד פירעון ההלוואה, השיב: "מאז התוכניות עבר הרבה זמן ולא לקחו את המשכנתא" (עמ' 7 ש' 5-8 לפרוט').

    

9. בניגוד לאמור בתצהיר, לא ידע להתייחס לספרי הנהלת החשבונות של התובעת, והשיב: "לא יודע איך לקרוא את זה" ו"לא מבין בזה כלום". האב הסביר כי לחברה עורך-דין ורואה-חשבון, האמונים על נושאים אלה (עמ' 7, שו' 11-22 לפרוט') והוא נסמך עליהם. כשנשאל על סכום התביעה לא ידע להגדירו במדויק (עמ' 8, שו' 32-35).

    

10. הדבר הוביל לשאלה: האם האב יודע על מה הצהיר, וגם בנושא זה, שינה גרסתו. תחילה העיד שלא קרא את התצהיר בטרם חתם עליו, אך שוב מיהר לתקן את תשובתו (עמ' 9, שו' 26-28). ב"כ הנתבעת עימת את האב עם אי התאמות בין האמור בתצהירו לגבי סכומי ההלוואה, לבין הסכומים המופיעים בכרטסת. שוב לא עלה בידו להסביר את הדברים והפנה לרואה החשבון. בהמשך עדותו, שוב השתנתה הגרסה בנוגע לעיון בתצהיר: "אני אדם פשוט ורגיל ואני לוקח עורך דין ונותן בו את כל האמון, אני לעולם לא קורא מה הוא כותב. קראתי את התצהיר אבל לא שמתי לב שאין את סעיף 19 ויש דילוג" (עמ' 9 ש' 22-28 לפרוט').

     

11. על מנת שלא יווצר הרושם כי תשובות האב נובעות ממעמדו כאדם פשוט, שלא למד, ואינו בקיא בתחום הכספים, נפנה לתשובותיו ביחס לשכרו של הנתבע. בעוד שבסע' 4 לתצהיר, נטען כי משכורת הבן עלתה ל- 15,000 ₪, העיד בבית המשפט כי הנתבע משתכר כיום 10,000 ₪ בלבד, לאור קיצור שעות העבודה. אולם כשנשאל מדוע בתצהיר העיד אחרת, השיב: "כי לא נדרשתי. יש לו תלוש ואפשר לראות" (עמ' 8 ש' 21-27 לפרוט'). נראה כי שוב העיד האב בניגוד לאמור בתצהיר, כאילו אינו מכיר את הכתוב שם, למרות שהופנה במפורש לסע' 4 ולמרות שטען כי קרא אותו בטרם חתם. אין הסבר ממשי לגרסתו הבלתי עקבית של הנתבע בנושא זה, למעט המסקנה כי העד מנסה להסתיר את העובדות ומתחמק ממתן תשובות ישירות וברורות. כפי שאפרט להלן, המגמה הזו חזרה על עצמה לאורך כל העדות.

     

12. האב שלל בנחרצות הסתבכות של החברה עם הרשות להלבנת הון, אך שוב תיקן תשובתו וסיפר על חקירה מינורית ישנה, שנוהלה בנוגע לפרטים טכניים של לקוחות. ברם, התובע אישר, רק לאחר שהופנה לפסק הדין, כי ערעור החברה על קנס בסך 200,000 ₪ שהושת עליה, נדחה. התובע הקטין בעדותו את האירוע: "...אבל היו חסרים פרטים טכניים של כמה לקוחות וזהו...היינו חדשים במהלך ולא בכוונה או משהו. היינו חדשים...היו טעויות של חדשים ולא טעויות שאתה רוצה לקחת לשם...אני מכיר את זה וזה היה והייתי חדש וזה נגמר. מאז ראית משהו?" (עמ' 7 ש' 28 ועד עמ' 8 ש' 14). התרשמתי מניסיון להסתיר את המקרה הנ"ל, על מנת לשוות לחברה פעילות תקינה וחוקית, הגם שלמעשה השפעתו על הסכסוך בין הצדדים דנא כמעט ואינה קיימת. על כן, האב הותיר רושם כללי של עד בלתי מהימן.

     

13. האב לא ידע, לשיטתו, לערוך התאמות בין הסכומים המפורטים בתצהירו, כסכומים שהועברו לנתבע, לבין הסכומים המופיעים בכרטסת הנהלת החשבונות של החברה. סוגיה זו היא מהותית, כיון שחלק ניכר מההעברות בוצעו, לשיטת התובעת עצמה, במזומן (אפנה לסע' 14, סע' משנה

     

    1-12, 14, 19, 21-45 לתצהיר האב). גם כאשר נשאל על סכומים שהועברו לכאורה בהמחאות, לא הצליח להתמצא בכרטסת ולאתר את משיכת ההמחאות (עמ' 10, שו' 16-22 לפרוט'). האב לא ידע להשיב כיצד הכרטסת מלמדת על הפקדת מס' שיקים באותו יום, אך למרות שלא ידע להשיב על שאלות קונקרטיות לגבי הכרטסת, עמד על כך שהיא מהימנה (עמ' 13, שו' 1-11).

     

14. האב נחקר על נסיבות כריתת הסכם ועל תנאיו. לטענתו מטרת ההלוואה הייתה "לכסות תשלומי חובות שהם קנו רכב יוקרה בסכום של 700,000 ₪ ואני לא הסכמתי לתת את כל הכסף אלא רק לעזור שיהיה לו כל חודש לשלם את ההלוואה שקיבל על הרכב" (עמ' 11, שו' 26-28). זאת, בניגוד לאמור בסעיף 7 לתצהיר, לפיו ההלוואה הועמדה לצרכים אישיים ומשפחתיים של הנתבעים.

     

15. כמו כן, כאשר נשאל על המשיכות שביצע הנתבע במזומן, על אף שבהסכם נקבע כי הכסף יועבר בשיקים או בהעברות בנקאיות בלבד, טען כי נתן לנתבע אישורים בכתב למשיכות במזומן (עמ' 14, שו' 17-29). למותר לציין כי אף אחד מהאישורים הללו לא צורף לראיות התובעת. למרות שהנתבע היה זקוק לאישורים לצורך משיכות במזומן, העיד האב כי הנתבע היה מורשה חתימה בתובעת, ולכן רשאי היה לחתום על שיקים. גרסתו זו תמוהה נוכח תשובותיו הבאות:

     

    "ת. ... הוא לא יכול כי יש קופה ויש סכום בקופה. ברגע שיקח משהו זה חסר אז מה ירשום? הוא לא יכול לקחת מעבר למה שיש בקופה.

    ש. אם יש בקופה 300 אלף הוא יכול לקחת 50?

    ת. לא. כי יהיה חסר שורה של 50 אלף. אני לא מאשר ולא אישרתי את זה אני מסתכל בקופה וסופר קופה כל יום. אני בעל הבית. לספור כסף למדתי טוב".

    (עמ' 12, שו' 15-20 לפרוט').

     

    אם נכונה טענת האב כי לנתבע הייתה זכות לחתום על שיקים, לשם מה נזקק למשוך מזומן ולקבל אישור מוקדם לכך? הרי לכאורה ניתן היה להפקיד את המזומנים לחשבון החברה בבנק, ולמשוך שיק, ללא צורך באישור. תמיהה זו מחזקת אף היא את חוסר מהימנותה של גרסת האב.

     

    חווה"ד ועדות רו"ח ע'

     

16. חווה"ד שערך רו"ח ע' מונה שני עמודים בלבד, ובה מסקנה ברורה. רו"ח ע' ערך השוואה בין יתרת ההלוואה, לבין תדפיסי חשבונות הבנק של הנתבעים (שהומצאו עפ"י צו לגילוי מסמכים). על פי חווה"ד, הכספים שפורטו בכרטסות 4502 (משיכת מזומן, קופת צ'יינג') ו-4007 (כרטסת ע"ש ע' ב', הנתבע) הופקדו בפועל לחשבונות הבנק של הנתבעים, ויתרת החוב, נכון ליום 4.9.19 היא בסך 619,965 ₪.

     

17. בחקירתו נדרש רו"ח ע' להסביר חלק מהממצאים שעלו מהכרטסות:

     

    "ש. תסביר, בכרטסת 4502 לכאורה כרטסת ההלוואה, מופיעה גם הכרטסת 4001 העברה ממזרחי של כל מיני סכומים בכל מיני תאריכים.

    ת. נכון.

    ש. למה זה מופיע פה?

    ת. זה לא למה זה מופיע פה. אני מבקש שתשימו לב לדבר חשוב בדפי הבנק הופקדו שיקים של התובעת. השיקים האלה נרשמו במערכת הנהלת החשבונות במס' כרטיסים. אין חולק על זה שהשיקים האלה הגיעו מהתובעת והופקדו גם לחשבון של הנתבעים. גם השיקים שעורך הדין מדבר עליהם מסומנים ומופיעים בדפי הבנק אלא שבמערכת הנהלת החשבונות רשמו את השיקים האלה בכרטסת 4001 שהוגדר "האב ב'". אני מתקן לא האב ב' אלא חו"ז בעלים. כאשר אנחנו עושים הנהלת חשבונות יש כמה אפשרויות. אפשר לעשות כרטיס אחד שסה"כ שלו 100 ₪ נניח ואפשר לעשות גם 10 כרטסות. אין חוק שאומר שחייב לעשות משהו מסוים אלא אפשר לעשות כמה כרטיסים. כאשר עברתי על הכרטסת ראיתי שחלק מהשיקים אכן נרשמו בכרטיס של ע' וחלק נרשמו בחו"ז בעלים ועשיתי פעולת העברה מכרטיס לכרטיס. כאשר בית המשפט אומר לי שלא כתבתי את זה בכרטסת – אני אומר שלא כתבתי אבל זה רק עניין טכני. יש כרטיס שנקרא חו"ז בעלים ויש המון פעולות שקשורות לע'.

    ש. איך ידעת מה שייך לע' ומה לא?

    ת. הלכתי לדפי הבנק ואין חולק שהשיקים שהופקדו אכן הופקדו והשיקים פשוט העברתי. כל מה שנכנס לאחד החשבונות של הנתבעים והעברתי לכרטיס שלהם והעברתי מחו"ז בעלים. גם המומחה שלהם לא בא בטענות לגבי העברות השיקים.

    ש. את הכרטסות ממי קיבלת?

    ת. אני קיבלתי את מערכת הנהלת החשבונות, הכל. קיבל בקובץ של חשבשבת במייל.

    ש. אין לך יכולת לבדוק את אמינות מה ששלחו לך?

    ת. לא נתבקשתי לבדוק אמינות. באופן מוחלט, כן. קיבלתי את דפי הבנק של ע' וא', התייחסתי אך ורק לסכומים שמופיעים בדפי הבנק מול כרטסת הנהלת החשבונות. אז גם אם נניח שנתנו לי משהו לא נכון, במפורש לא התייחסתי לזה. מבחינתי אני לא צריך למצוא אמינות בספרים. אני צריך לדעת שיש התאמה וזה הכל. אם יש דברים אחרים או רמאויות או נוכלויות זה לא מעניין אותי.

    ש. אתה מאשר שאתה לא יכול לבדוק אמינות של הכרטסת?

    ת. ההגדרה שלך לא נכונה. אני יכול לבדוק בוודאות את ההפקדות ואת הרישומים".

    (עמ' 18, שו' 1-29 לפרוט').

     

18. למעשה, מעדותו זו של רו"ח ע' נמצאנו למדים כי בדיקתו נועדה להשוות אך ורק את התאמת הפקדות כספים בחשבונות הנתבעים לרישומי התובעת בספרי הנה"ח, אולם לא נדרש ולא בדק את מטרת העברת הכספים מהחברה לחשבונותיהם, האם מדובר בהלוואה, בהחזר חוב, במתנה וכיו"ב. רו"ח ע' טוען כי מצא התאמה מלאה, אך בפועל אישר שחלק מההעברות נרשם בכרטסת האב (חו"ז בעלים) וחלק נרשם בכרטיס הנתבע (על שמו בלבד – עמ' 16 ש' 23-35 לפרוט').

     

19. ניתן ללמוד מעדות רו"ח ע', כי פיצול הרישום של כספי התובעת, שהופקדו בחשבונות הבנק של הנתבעים, מותר על פי דין (עמ' 18 ש' 5-12 לפרוט'), אולם בכל זאת ראה לנכון לתקן את הכרטסת, בדרך של פעולת העברה מכרטיס לכרטיס (שם, בשו' 12-15), כך שהכרטיס על שם הנתבע ישקף את כל הכספים שהועברו לנתבעים. מובן שהעדות מעלה את השאלה: מדוע מלכתחילה לא נרשמו כל ההעברות לנתבעים בכרטיס אחד, על שמם, ואת השאלה מדוע רו"ח מצא לנכון לתקן את הספרים כשנה לאחר הגשת התביעה.

     

20. עדותו של רו"ח ע' הבהירה, שאין בחווה"ד כדי לסייע לתובעת להוכיח שנתנה הלוואה. לשיטתו, בכרטסת 4007 אין אבחנה בין משכורת לבין הלוואה: "כל דבר חוץ ממשכורת" (עמ' 19, שו' 26-36). יודגש, מעיון בכרטסת 4007 עולה, כי חלק מההעברות סווגו כמשכורות, כאשר בתדפיס הבנק אותן העברות לא הוגדרו כמשכורת, וכן להפך: חלק מהמשיכות שנרשמו בכרטסת 4502 כמשיכת מזומן, סווגו בתדפיסי הבנק כמשכורת. בחקירתו הנגדית רו"ח ע' הסכים שאין בכוחו לדעת מה מהות הכספים שהופקדו בחשבונות הנתבעים מעבר לגובה השכר החודשי (עמ' 19 ש' 9-10; עמ' 19 ש' 26-34), ואף הגדיל לציין כי מבחינת בדיקתו אין משמעות לשאלה אם ההעברה נרשמה כמשכורת או כהלוואה.

     

21. רו"ח ע' נשאל בנושא הריבית וטען כי מאחר וכרטסת בעל המניות עמדה ביתרת זכות: "בעל המניות מגיעה לו ריבית, אבל אנחנו כרואה חשבון מקזזים את היתרות וכך עושים ובמקום לחייב בצד אחד ולזכות בצד שני, לא רושמים לא חיוב ולא זיכוי של ריביות" (עמ' 17 ש' 22-25 לפרוט'). דא עקא כי רו"ח ע' נמנע מלהתייחס לכך שאם נוטלי ההלוואה הם הנתבעים, שאינם בעלי מניות ואינם מצויים ביתרת זכות, יש לכאורה לחייב בכרטסת שלהם את הריבית עבור ההלוואה. נשאלת השאלה, האם רישום העברות הכספים שהעבירה החברה לנתבעים, בכרטיסים נפרדים, שרק אחד על שם הנתבע, נועד לחסוך מהם את החובה לשלם לחברה ריבית בגין ההלוואה. נראה כי על פניו, רישום הפעולות הכספיות בכרטסת הנהלת החשבונות של התובעת לוקה בחסר, אם לא למעלה מכך.

     

22. להבנתי, רו"ח ע' מסר גרסה בלתי עקבית לגבי פעולת התיקון שביצע בספרי התובעת ("סטורנו"). תחילה טען כי הבחין ברישום בכרטיס לא נכון וביצע תיקון של העברה מכרטיס לכרטיס, השיב שאינו יודע מדוע פעולת התיקון לא בוצעה זה מכבר (עמ' 21 ש' 3-4). ברם בשלב מאוחר יותר מצא: "פתאום בשנת 2017 אני רואה שרו"ח כן העביר את זה" (שם, בשו' 13-14) ולבסוף טען כי הוא ביצע את התיקון רטרואקטיבית משנת 2011 (שם, בשו' 16). לא עלה בידי להבין את פשר הדברים, וודאי לא באופן מפורט. נראה כי היה מקום שרו"ח ע' יתייחס לדברים בחוו"ד, כמו גם לעובדה שכרטיס 4502 לא הופיע במאזן הבוחן, וינמקם.

     

23. פרט לאמור לעיל, לטעמי, רו"ח ע' נכשל בעדותו בשני נושאים נוספים, המשפיעים על מהימנותו הכוללת: האחד, נוגע להרשעתו ע"י מועצת רואי החשבון בעבירות של התנהגות שאינה הולמת את כבוד המקצוע. הוא השיב באופן מתחמק לשאלות בעניין זה (עמ' 16 ש' 6-21) ואף הכחיש כי נקבע שטען בפני המועצה טענות בלתי נכונות. זאת בניגוד לעולה מפרסום המועצה (הודעה על החלטה בדיון משמעתי, י"פ 7016, י"ב ניסן התשע"ה – נ/1). לא למותר לציין כי רו"ח ע' יכול היה להשיב מלכתחילה עניינית לשאלות בנושא זה ואף להסביר את שאירע. השני, לעניין העיון במאזני הבוחן, כאשר העיד שקיבל אותם כחלק ממערכת הנהלת החשבונות של התובעת, ועיין בהם לצורך הכנת חווה"ד, ולאחר מכן שינה גרסתו, טען שקיבל אותם מעוה"ד והשיב: "כאשר רשמת את חוות הדעת לא הייתי זקוק למאזני הבוחן. הכנתי א חוות הדעת ללא מאזני בוחן" (עמ' 18 ש' 34 עד עמ' 19 ש' 8).

    גרסת הנתבע

     

24. הנתבע אישר את קבלת ההלוואה, וטענותיו עוסקות במועד הפירעון ובגובה החוב. הוא צירף לתצהירו את הסכם הפשרה, בגינו קיבל את הפיצויים בשנת 2016. לשיטתו, מועד הפירעון לא הגיע, כיוון שסוכם בינו לבין האב, לאחר חתימת ההסכם, כי ההלוואה תוחזר במועד בו יקבל משכנתא לבניית בית. חשוב לציין, כי סיכום זה אושר ע"י האב.

    אליבא הנתבע, אין מחלוקת שמשכנתא לא התקבלה עד כה, ולכן, לפי הסיכום בין הצדדים, התביעה מוקדמת. זאת ועוד, נטען כי לא מן הנמנע שהנתבע יקבל הלוואה מובטחת במשכנתא, לאחר שתסתיים חלוקת הרכוש בין הנתבעים, ואז ההלוואה תוחזר (עמ' 22 שו' 14-15 לפרוט').

     

25. ברם, מעיון בתדפיסי הבנק עולה, כי החל מחודש יולי 2016 הנתבעים משלמים בכל חודש סכום כסף בגין משכנתא לבנק טפחות. איש מהצדדים לא הפנה את תשומת לב בית המשפט לעניין זה (הגם שרו"ח ע' בחן היטב את דפי החשבון) ולא הבהיר אם מדובר במשכנתא לבניית הבית. נתון זה, שלא ניתן לו כל הסבר, מעמיד את גרסת הנתבע תחת עננה. אם הנתבעים החלו לשלם תשלומי משכנתא בחודש יולי 2016, ואם המדובר במשכנתא הרלבנטית לבניית הבית, יש לשאול מדוע התובעת "נזכרה" לבקש את החזר ההלוואה באיחור של שלוש שנים ויותר ממועד זה?

     

26. אוסיף, ששני הנתבעים סיפרו על תביעת הפינוי שהגיש נגדם האב. משמע – כי הדירה בה התגוררו עם ילדיהם איננה שלהם, ולכן המשכנתא בחשבונם לא נקלחה לצורך רכישת דירת המגורים. מהי איפוא אותה משכנתא, מה ייעודה ומדוע לא שימשה להחזר ההלוואה – לתובעת הפתרונים.

     

27. לגרסת הנתבע, ביקש את ההלוואה בשל מצב כלכלי לא טוב. ובמילותיו: "שבינתיים נסתמך על הכסף של אבא שלי ובגלל זה ניקח הלוואה...המצב על הקשקש כמו שאומרים. היינו חיים על הקצה תמיד היינו במינוס ולא בפלוס" (עמ' 22, שו' 25-36 לפרוט'). התקשיתי מאד לתת אמון בדברי הנתבע. נראה כי הגרסה לפיה נזקקו הנתבעים להלוואה מהתובעת, אינה יכולה לעמוד בקנה אחד עם אורח החיים הראוותני שניהלו, ועם הפקדות בסכומי עתק בחשבונותיהם. די אם אפנה לתשובות הנתבע בחקירתו הנגדית:

    "ש.אני מציג לך תדפיס חשבון בנק לאומי 7.6.17 יש הפקדה ששני שיקים לחשבון ע"ס 200,00 ₪. מה זה?

    ת.אין לי מושג.

    ש.זה חשבון שלך?

    ת. כן.

    ש.אתה הפקדת את השיקים?

    ת.אני צריך לבדוק מה זה, אני לא זוכר בע"פ"

    (עמ' 23 שו' 1-8 לפרוט').

     

28. לא סביר בעיני, כי מי שמתמודד עם קשיים כלכליים, וחי לדבריו "על הקצה", כדי כך שנזקק להלוואה, לא יזכור הפקדות של מאות אלפי שקלים בחשבונו (וראו גם תשובותיו בעמ' 27 שו' 2-20 לפרוט'). לא זו אף זו, בהמשך עדותו הנתבע הכחיש שהפקיד שיקים של התובעת בחשבונו, וכשהוצגו לו הפקדות שיקים בחשבון, לא ידע להשיב במה מדובר.

     

29. לשיטת הנתבע, הנתבעת ידעה, ומסרה לשיקול דעתו את קבלת ההלוואה (עמ' 22 שו' 20-21; שו' 24-26; 29-30 לפרוט'). אולם גם בקשר לעדות זו עולים ספקות משמעותיים. מצד אחד, טען שידעה עליה מהשיחות ביניהם (עמ' 24, שו' 9-11), ובכל רגע נתון יכולה הייתה לברר באמצעותו את מצב ההלוואה (עמ' 29 שו' 19-24). מצד שני, הודה שהסכם ההלוואה אינו מתייחס אל הנתבעת (עמ' 24, שו' 15-16), אישר כי לא תיעד את סכומי ההלוואה שהופקדו לחשבונות המשותפים, ולכן: "אין לי אפשרות לדעת וגם לה אין אפשרות לדעת" (עמ' 27 שו' 26-34 לפרוט').

     

30. הנתבע היה חסר אונים באופן בולט בעת חקירתו על מעמד חתימת ההסכם. הוא סיפר כי ההסכם נערך במוצאי השבת במשרדו של עו"ד לוי: "הכנו אותו באותו רגע" (עמ' 23 שו' 26-29 לפרוט'), אך הנתבעת לא הוזמנה לחתום עליו: "למה אני צריך להחתים? כאשר הפקדתי את השיק של הפיצויים לא החתמתי אותה על השיק אז למה אני צריך להחתים על ההלוואה?" (עמ' 24 ש' 12-14). למעשה, הנתבע זכר פרטים דלים בלבד על מעמד חתימת ההסכם: המקום והזמן, והעובדה כי סכום ההלוואה לא הוגבל. הוא לא זכר על כמה מסמכים חתם ומסר גרסאות שונות (תחילה זכר כי חתם רק על שני מסמכים – החוזה ושטר חוב – ואח"כ לא זכר אם היה מסמך שלישי), לא ידע לציין את סכום שטר החוב, לא ידע להתמודד עם הטענה שאין שטר חוב, לא זכר הודעת משכון, לא ידע מה המשכון (עמ' 24 שו' 30 עד עמ' 25 שו' 13).

     

31. בעניין מועד החזר ההלוואה, הנתבע חזר על טענתו כי הוסכם בינו לבין האב על מועד שונה, ללא תיעוד בכתב: "לא. דיברנו כאבא ובן. אמרתי לו שאני רוצה מגרש ולבנות בית..." (עמ' 25 שו' 16-21). לשיטתו המגרש נרכש בשנת 2014 או 2015 מכספי הפיצויים שקיבל, למיטב זכרונו, ב- 2014 (פרוטוקול הדיון מיום 12.7.20 וכן עמ' 22 שו' 7-8 ועמ' 25 שו' 22-23 לפרוטוקול מיום 29.12.20). גרסה זו אינה מתיישבת עם קבלת הפיצויים לפי הסדר הפשרה שקיבל תוקף פס"ד רק ב- 2016, ומעלה תהייה כיצד בהסכם משנת 2011, כביכול, דובר על בנייה במגרש שטרם נרכש, והפיצויים עדיין לא שולמו. הנתבע הסביר שכבר בשנת 2011 אמר לאביו כי הוא מעוניין לרכוש את אותו המגרש (עמ' 25, שו' 16-29). האם על סמך רצונו זה, שלא ברור אם יתממש, הסכימה התובעת להלוות כספים, בלתי מוגבלים בסכום, ולהמתין להחזרתם עד מועד לא ידוע, שייקבע ע"י הלווה בלבד? תמהני.

     

32. מחקירת הנתבע עלה שהתובעת העבירה לו סכומים לא מבוטלים טרם חתימת ההסכם. גם סכומים אלה נועדו על מנת לשמר איכות חיים גבוהה של הנתבעים, למשל רכישת רכבי יוקרה (עמ' 26, שו' 28-36, עמ' 27, שו' 1-16). אולם, התובעת לא טוענת שנתנה כספים אלה כהלוואה, ולא דרשה מהנתבע לחתום על הסכם כלשהו. גם כאשר נערך ונחתם ההסכם דנא, סכומים אלה לא נכללו בו ולא במסגרת תביעה זו. נשאלת השאלה מדוע לא נחתם הסכם הלוואה בין התובעת לנתבע עם תחילת העברת הכספים, מה היה הגורם לכך שההסכם נכרת דווקא ב- 2011 ומה דין הכספים שקיבל קודם לכן? האם הם בגדר מתנה? או הטבות שכר?

    ואם הם בגדר שכר – היכן תלושי השכר? ושמא הם בגדר הלוואה – מדוע התובעת לא כללה אותה בהסכם בכתב, ומדוע איננה דורשת מהנתבעים להחזירה?

     

33. התובעת לא יכולה לטעון כי אכן מדובר בהלוואה, אך היא מנועה לדרוש את ההשבה במסגרת תביעה זו, בהיעדר הסכם בכתב. הרי הוכח כי התובעת, באמצעות האב, והנתבע – ערכו הסכמים בעל-פה, ששניהם מכירים בה, כדוגמת הסיכום בדבר מועד השבת ההלוואה. לכן, אין בהיעדרו של הסכם בכתב כדי לגרוע מן האפשרות לטעון שכל הכספים שהעבירה התובעת (מעבר למשכורת), לפני כריתת ההסכם ולאחריו, הם בגדרי הלוואה. ואולם, התובעת לא טוענת זאת, לא ביקשה ולא מבקשת מהנתבעים להחזיר את הכספים.

     

34. נראה כי הנתבע לקח מהתובעת כספים רבים, בסכומים גבוהים מאוד, כאשר הוא בעצמו כלל לא עקב אחרי אותן משיכות ולשיטתו יכול ויש טעויות בכרטסת, כך שגם התובעת בעצמה לא הצליחה לעקוב כראוי אחרי משיכת הכספים (ראו לדוג' עמ' 25 שו' 35 עד עמ' 26 שו' 10). לכך, יש להוסיף את העובדה כי כרטסת 4502, משיכת מזומנים, הוזנה רק לאחרונה ולא בזמן אמת. לא ברור, אם אכן מדובר בהלוואה, כיצד אף אחד מהצדדים להסכם – התובעת והנתבע – לא עקב אחר הסכומים שנלקחו, קל וחומר כאשר הנתבע העיד על אביו כי הוא "קשה עם כסף" (עמ' 23, שו' 35). היעדר מעקב בזמן אמת, תומך יותר במסקנה כי מדובר במתנות/סיוע, כפי שהיה לפני חתימת ההסכם, ולא בהלוואה שיש להחזירה.

     

     

     

     

    עדות הנתבעת

     

35. הנתבעת העידה לעצמה והביאה לעדות את רו"ח דניאל ע' שהגיש חוות דעת מטעמה (להלן: "רו"ח ע'") ואת עו"ד יוגב לוי שערך את ההסכם להלן: "עו"ד לוי"). הנתבעת טענה לכל אורך עדותה שכלל לא ידעה על ההלוואה, כפי שלא ידעה מה גובה שכרו של הנתבע, מה מס' חשבון הבנק וכיצד הוא מתנהל, מה הוצאות הנתבע בכרטיסי אשראי, מה עלות כלי הרכב שהחזיקו וכד'. גרסתה זו של הנתבעת לא נסתרה בחקירתה הנגדית. היא אף הודתה בפה מלא שנתנה בנתבע אמון מלא, קיבלה את חלוקת התפקידים ביניהם: "הוא היה מפרנס והתפקיד שלי היה הבית והילדים" (עמ' 29, שו' 6-11, 27-31) ולא שאלה שאלות, גם כשהתבקשה לחתום על מסמכים: "הייתי חותמת על מסמכים בבנק על עיוור" (עמ' 32, שו' 22-26). בדיעבד התבררו לה נתונים, לרבות מסמכים שנערכו, לגישתה, שלא כדין (הסכם הממון). נ

     

36. הנתבעת ציינה כי לא היו לבני הזוג בעיות כלכליות (עמ' 30, שו' 5-33). כשנשאלה אודות רכבי היוקרה ששימשו אותה ואת הנתבע, השיבה כי מדובר היה בהנאות של הנתבע, רכישתם נעשתה לפי החלטתו ורצונו בלבד: "אני אמרתי לו שזה מיותר ואין צורך. הוא עשה מה שהוא רוצה..." והיא לא ידעה את מחיריהם (עמ' 32, שו' 3-12). מכל מקום, סברה כי הכנסות הנתבע מאפשרות זאת: ע' עבד קשה מאוד וההנאות שלו בחיים זה רכבים. הוא תמיד הצהיר ואמר שכיף לו לחזור הבתה ולהסתכל על הרכב. זה הנאות אך ורק של ע'".

     

37. הנתבעת הודתה שהייתה מורגלת לאיכות חיים גבוהה, אך לדבריה אם הייתה יכולה לרכוש מוצר בזול, הייתה עושה כך (עת הצביעה על תיק שרכשה באינטרנט), ומכל מקום לא הייתה לוקחת הלוואה לצורך רכישת רכבי יוקרה. לגרסתה שימשה "בובה על חוט", שלא ידעה אפילו את מספר חשבון הבנק, וחתמה על כל מסמך לדרישת הנתבע, מבלי לדעת על מה היא חותמת (עמ' 33, שו' 31-36).

     

38. לצד זאת, עלו מעדות הנתבעת סימנים לכך שלגבי חלק מהפעולות הכספיות הייתה מודעת, או לכל הפחות העדיפה לא לדעת. כך כשהתבקשה להגיע לבנק ולחתום, כך כשידעה כי מדובר בכלי רכב יקרי ערך, וכאשר נרכשו שני כלי רכב יוקרתיים תחת רכב יוקרתי שנמכר. הנתבעת העידה שהשתמשה בכרטיס האשראי שהיה ברשותה, לעיתים רחוקות בלבד, כשלא היה בידה מזומן. לשיטתה, לא ידעה את הקוד, לא ביררה מעולם את מצב החשבון, ואפילו לא הייתה מודעת לכך שמס' חשבון הבנק מופיע ע"ג הכרטיס. לעומת זאת, ידעה כיצד לרכוש מוצרים באינטרנט, ויש להניח שאת התשלום בעדם ביצעה באמצעות כרטיס האשראי.

     

39. למרות האמור, השתכנעתי כי הנתבעת לא ידעה אודות ההלוואה הנטענת, ולא הייתה ערה לכך שרמת החיים הגבוהה של התא המשפחתי נגזרת מסכומי כסף גדולים, שבעלה לווה מהתובעת. עוד התרשמתי כי לא עסקה בפן הכספי/כלכלי, אלא הותירה את הטיפול בנושא לנתבע, במודע ומתוך בחירה, תוך הסתמכות מלאה ומתן אמון בו. מקובלת עלי עדותה של הנתבעת כי חלק לא מבוטל של ההתנהלות הכספית בתא המשפחתי נודע לה בדיעבד, והיא הודתה, לא בלי קושי: "הייתה לי רמת חיים גבוהה ואני לא מתכחשת... לא נעים לי לבוא ולומר את זה כמה מטומטמת הייתי אבל הייתי מטומטמת" (עמ' 33 שו' 28-36).

     

    חוו"ד ועדות רו"ח ע'

     

40. בחוות דעתו, סקר רו"ח ע' את כרטיסי הנהלת החשבונות 4007 ו-4502 אל מול מאזני הבוחן של התובעת בין השנים 2011-2018. לעניין כרטסת 4502, ציין כי מדובר בכרטסת "ציינג" –משיכות מזומן", למרות האמור בהסכם שהתיר את העברת הכספים מהתובעת לנתבע בהמחאות או העברות בנקאיות בלבד.

     

41. רו"ח ע' הצביע על כך שהיתרה בכרטסת 4502, העומדת על סך 315,400 ₪, נכון ליום 31.12.18. לא מופיעה במאזני החברה. לא זו אף זאת, מאזני הבוחן לשנים 2011-2018 אינם כוללים את כרטסת 4502. כלומר, המשיכות במזומן כלל לא נרשמו בספרי התובעת כהלוואה. בהעדר רישום ההלוואה (שצריכה הייתה להירשם כנכס של התובעת), הרי שמבחינת רואה החשבון שביקר את ספרי התובעת, המבקר היא כלל לא קיימת. לטענת רו"ח ע', תנועות היומן שבכרטסת זו, ובפרט מנה 515, נרשמו לכל המוקדם בשנת 2019. כאמור לעיל, רו"ח ע' הודה כי נכון הדבר.

     

42. לעניין כרטסת 4007, על שם הנתבע, מצא רו"ח ע' כי הכרטסת אמנם מופיעה במאזני החברה, אך מצויים בה אי התאמות: בין מאזני הבוחן של השנים 2018-2019 לבין כרטסת 4007 נמצאה אי התאמה בסך 31,400 ₪.

     

43. רו"ח ע' התייחס לסעיף 3(ט) לפקודת מס הכנסה, העוסק בזקיפת ריבית, ולפיו, כאשר המעסיק מעניק לעובד הלוואה ללא ריבית, או בריבית הנמוכה מהריבית הקבועה בפקודת מס הכנסה, אזי הפרש הריבית יוגדר כהכנסת עבודה המחויבת במס. לטענתו, מאחר וההלוואה הנטענת לא מופיעה במאזני החברה, הרי שגם לא נזקף הפרש ריבית. רו"ח ע' תהה מדוע לא נמצא הסבר לכך שההלוואה לא נכללה במאזני החברה ומדוע לא נזקף שווי הפרש הריבית בשכרו של הנתבע.

     

44. כתוצאה מהאמור לעיל, רו"ח ע' הגיע למסקנה שקיימת סבירות גבוהה לכך שההסכם נערך ונחתם לאחר ביצוע פעולות היומן בכרטיס 4502. כלומר, ההסכם שנערך לכאורה בשנת 2011, התבסס על כרטסת שנערכה לאחר סגירת מאזן 2018, ושנולדה לא לפני שנת 2019. לפי חוות דעתו אין כל ביטוי להלוואה במאזני החברה לשנים 2011-2018, ויתרת ההלוואה הסופית נודעה רק לאחר רישום מנה 515.

     

45. חקירתו הנגדית של רו"ח ע' התמקדה בכך שהכספים שהעבירה התובעת לנתבעים נרשמו בכרטיסים אחרים, ולאחר מכן בוצע תיקון, שמסביר את הפערים והכשלים שמצא. רו"ח ע' עמד על דעתו:

    "ת. במאזנים המבוקרים של הבנק משנת 2011 ועד שנת 2018 אין אזכור ואפילו אחד על ההלוואה. אני גם אומר שרו"ח בכל מאזן רושם חוות דעת שביקר את האנשים והדוחות נכונים ליום מסוים – הנכסים וההתחייבויות. הלוואה היא נכס ואין אזכור במאזנים עצמם ולא בפרוטים. למה אני צריך דפי בנק אם בשנת 2019 עושים תיקון על הלוואה ושיכתבו אותה משנת 2011. אם היתה קיימת למה לא נרשמה בספרים? אני מצטער לומר שעדיף שחוות הדעת של הצד השני לא הייתה נכתבת כי היא מסנדלת אותי. אם אתה אומר שיש הלוואה, איפה היא בספרים? התובע חותם על תצהיר שסיפק את כל המידע לרו"ח והאנשים היחידים שידעו על ההלוואה זה רק הבן והאבא, זו ההתרשמות שלי כי אחרת מס הכנסה לא יודע, השלטונות לא יודעים ואין שום אזכור.

    (עמ' 36, שו' 13-21).

     

46. וכן בהמשך:

    "ת. ... כרטיס 4502 לידתו בחטא כי במאזנים הוא לא מופיע. מנה 515 צועקת לשמיים. רשמו אחורה את מנה 515 במשך 8 שנים אותה מנה? כל מנהל חשבונות מתחיל יאמר שזה שקוף ולכן אני מתפלא שאתם בכלל שואלים. עדיף היה לשתוק. אמרתי לכאורה כי עד שנת 2018 ההלוואה הזו לא מצויינת בשום מקום. שום רו"ח שביקר את החשבונות לא ידע עליה כי אחרת היה מתעקש לא לחתום כדי לא להפר את האחריות שלו".

    (עמ' 37, שו' 32 - עמ' 38, שו' 2).

     

47. למעשה, חקירתו הנגדית של רו"ח ע' לא הובילה לממצאים הסותרים את חוות דעתו. יש להזכיר, שאין מחלוקת כי בוצע תיקון בספרים רטרואקטיבית. כפי שנוכחנו מחקירתו הנגדית של רו"ח ע', אמנם לתיקון השלכות במישור דיני המס: "היתה פה העלמת מס אגרסיבית" (עמ' 37 שו' 9-12), אך אין בו קושי ברמה החשבונאית. כשנשאל על ידי בית המשפט אם קיימת מגבלת זמן לביצוע סטורנו (תיקון בספרים) ענה בשלילה, וסייג: "אין מגבלה אם מעדכנים את כולם. אם לא משנים אז זה לא נחשב. אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה. זה בהנהלת החשבונות שלך. שלטונות המס לא יודעים על זה אז זה לא קיים. כלומר, סיכמת עם עצמך ולא עם שלטונות המס" (עמ' 39 שו' 8-11).

     

48. משמעות הדברים היא שהתיקון יכול להעיד על תקינות הפעולה אם היא מדווחת לרשויות המס, בדרך של עדכון הדו"חות שהוגשו. במקרה דנא, אין דות לכך שהתובעת עשתה זאת.

     

49. רישום הפעולות הכספיות בספרים באופן רטרואקטיבי ובאיחור ניכר כגישת רו"ח ע', או ביצוע תיקון רטרואקטיבי לפעולות שנרשמו בצורה שגויה כגישת רו"ח ע', מובילים שניהם למסקנה כי ספרי התובעת לשנים הרלוונטיות לא שיקפו את ההלוואה הנטענת. הדבר מעלה תהיות, ומציף את השאלה - האם סכומי הכסף שהעבירה התובעת לחשבון הנתבעים הם אמנם הלוואה, ומדוע לא נרשמו ככזו, או שמא מדובר בסיוע כספי של אב לבנו כמתנה, שהפכה בסיכום ביניהם להלוואה, נוכח פרוץ המשבר בין הנתבעת לנתבעת?

     

50. העיון בחוות הדעת של שני המומחים ובתשובותיהם בחקירות הנגדיות מעלה שבחנו ובדקו שאלות שונות, והגיעו לממצאים במישורים שונים, אולם זו של רו"ח ע' אינה תורמת לבירור השאלה המרכזית במחלוקת – האם הכספים שהופקדו לחשבון הנתבעים, למעט משכורות הנתבע, הם הלוואה. כאמור, רו"ח ע' השווה בין הכרטסות לבין תדפיסי הבנק של הנתבעים. אולם, השוואה זו אינה תורמת מאום לשאלה האם הכספים ניתנו כהלוואה, או הוענקו ע"י אב לבנו, ללא התחייבות בהשבתם. יוער כי רו"ח ע' הודה שכלל לא עיין במאזני הבוחן של התובעת (עמ' 19, שו' 4-5), אלא התמקד בקביעת גובה הסכום הכולל שהועבר לנתבעים, תוך איתורו בספרי התובעת. לעומת זאת, חוות דעתו של רו"ח ע', אשר השוותה בין הכרטסות לבין מאזני הבוחן, מצאה כי ההלוואה כלל לא דווחה במאזנים, כך שלא הייתה נתונה לביקורת רואה החשבון של התובעת. כן מצא שכרטסת 4502 הוכנה בדיעבד, ולשיטתו, הכספים שהועברו לנתבע לא ניתנו כהלוואה.

     

51. הגישה הכללית של רו"ח ע' נתמכת בממצא נוסף, שלא נסתר. הכוונה היא לכרטיס 4004 על שם הנתבעת. בבדיקתו, מצא במאזני הבוחן לשנים 2016 ו-2019 יתרת חובה לנתבעת, אך התנועות בכרטיס לא היו ברורות, ולא ניתן להן מענה מרוה"ח של התובעת (סע' 21-22 לחוו"ד ע'). בעדותו הבהיר שקיימות בכרטיס זה מספר פעולות איפוס של יתרות חובה כנגד כרטיס בעל המניות: "הוא לוקח על עצמו את החוב הזה", וכן פעולות שיקים הנובעות מהתאמות בנק, אך: "זה לא בהכרח היה מסמך חלוט עם שיק לטובתה אבל לא יכול לומר בוודאות אבל הפקודה מיועדת רק להתאמות" (עמ' 38 ש' 11-17 לפרוט'). ממצאים אלה מקימים סימני שאלה, בפרט כשהנתבע לא ידע להסביר מדוע התובעת יצרה שני כרטיסים בהנהלת החשבונות: האחד על שמו, והאחר על שם הנתבעת, אם ממילא כל הכספים שקיבל מהתובעת הופקדו לחשבונות בנק משותפים (עמ' 27 שו' 35 – עמ' 28 שו' 7). ותשומת הלב לניסיון לטשטש קיומו של כרטיס על שם הנתבעת (עמ' 28 שו' 15-17 לפרוט').

    עדות עו"ד לוי

     

52. עו"ד לוי העיד שההסכם נערך ביוזמתו, בין האב לנתבע, בפגישה במשרדו במוצא"ש, ונערך במקום. כשנשאל על מטרת ההלוואה ענה: "אני לא יודע...אני יודע שהסכם ההלוואה בוצע כי נ' לא סמך על ע' והיו ביניהם מחלוקת לגבי כספים שהוא קיבל ולא החזיר ואמרתי לנ' שיותר טוב לעשות נייר מסודר ושידווח לרו"ח והכל יהיה מסודר וזו הייתה המטרה" (עמ' 41, שו' 1-3). קיימת סתירה בין עדות זו לבין עדותו של האב. האב טען שההסכם היה פרי יוזמה שלו ומטרתו כיסוי חובות (כאמור, קיימת סתירה בין עדותו של האב לבין תצהירו). משמע, אם לפי עדות האב, ההסכם צפה פני עתיד – כספים שיועברו לנתבע, הרי לשיטת עו"ד לוי, ההסכם ביקש להסדיר העברות מהעבר.

     

53. העד אישר שהצדדים לא קבעו מנגנון לקבלת אישור האב למשיכות הכספים, אך הניח שלכל פעולה עליו לקבל אישור. כמו כן אישר שלא נקבעה מגבלה על סכום ההלוואה. כן אישר כי ההסכם אינו קשור לנתבעת.

     

54. במהלך החקירה התברר כי עו"ד לוי ראה לנכון לייצר בטחונות להחזר הכספים בדרך של חתימת שטר חוב ומשכון הזכויות הסוציאליות של הנתבע הנובעות מעבודתו כשכיר אצל התובעת. דא עקא, שהתברר כי לא עקב אחר חתימת שטר חוב והודה כי לא ביצע בפועל את משכון הזכויות (בהנחה והן ניתנות למשכון). עו"ד לוי טען שלעמדתו שטר החוב הוא בטוחה אותה, הגם ש: "הסתפקתי בזה כי ידעתי שע' עבר תאונה וידעתי שהוא אמור לקבל כספי פיצויים" (עמ' 41 שו' 21-24) ומכאן לא ברור מדוע לא מושכנה הזכות לפיצויים. בנוסף, הגם שנקבע כי יש צורך בפתיחת כרטיס ייעודי לכספי ההלוואה אצל רו"ח, לא ידע אם בפועל הדבר נעשה. גם בנושא רכישת מגרש ונטילת משכנתא לבניית בית, לא נמסרו תשובות ברורות וחד-משמעיות.

     

55. מעדותו של עו"ד לוי עולה כי מטרת ההלוואה הייתה לסכם באופן מסודר את כל המשיכות שביצע הנתבע לחשבונו מכספי התובעת, ולהסדיר את האופן בו יילקחו הכספים והזמן בו הם יוחזרו. אולם, כרטסת מסודרת לתיעוד ההלוואה לא נפתחה, וזו שנפתחה בדיעבד, היא על משיכות כסף מזומן מהקופה, כשבהסכם אושרו משיכות בשיקים או בהעברות בנקאיות בלבד. כמו כן תנאים נוספים של ההסכם לא מולאו, ואותם אפרט בהמשך. למעשה עו"ד לוי הסכים כי: "...אני עשיתי את ההסכם ולא טיפלתי בזה בכלל. עשיתי ושיגרתי וזה לא משהו שטיפלתי בו".

     

    דיון והכרעה

     

56. בסע' 1 לסיכומיה, הגדירה התובעת ארבע שאלות שבמחלוקת, הדורשות הכרעה, לשיטתה. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בתצהירים ובראיות בכתב שצורפו אליהם, לרבות חוות הדעת, ולאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת עדויות העדים בבית המשפט, כפי העולה מהפרוטוקול, הגעתי למסקנה כי ניתן לקבוע, שהשאלה הדורשת הכרעה היא – האם הכספים שהופקדו בחשבונות הנתבעים מקורם בהלוואה, ידועה ומוכרת, והנתבעים מתחמקים מהשבתה, נוכח הליך הגירושין, או בהעברות ש"הפכו להלוואה" בעקבות הפרידה והגירושין. ודוק, כפי שיפורט להלן, בעוד התובעת לא הניחה הסבר מניח את הדעת לעיתוי הגשת התביעה, הנתבעים שניהם טענו, כל אחד מטעמיו, כי אלמלא הליך הגירושין, התביעה לא הייתה מוגשת.

    הסכם ההלוואה – תנאיו

     

57. התביעה נסמכת על ההסכם, שהוגדר כהסכם הלוואה, ונערך בין התובעת לבין הנתבע, ביום 1.1.11, כביכול. הנתבעת אינה מוזכרת בהסכם ואינה חתומה עליו.

     

58. בהסכם נקבע כדלקמן:

    • ההלוואה תועבר ישירות מחשבון התובעת לחשבון הנתבע, אך ורק בהמחאה ו\או בהעברה בנקאית (סע' 1 להסכם).

    • הוסכם כי הנתבע יהיה רשאי לקבל הלוואה חודשית עד לסך של 20,000 ₪. מעבר לסכום זה יידרש אישור האב (סע' 2 להסכם).

    • הנתבע ישיב את ההלוואה כאשר יקבל את הפיצויים מתביעת הנזיקין ו\או בעת שייקח משכנתא לבניית ביתו (סע' 3 להסכם). מועד ההשבה ייקבע על ידי הנתבע בלבד, אך התובעת תוכל לדרוש את החזר ההלוואה בהודעה של 6 חודשים מראש, ובלבד שהנתבע קיבל את כספי הפיצויים (סע' 4 להסכם).

    • להבטחת החזר ההלוואה יחתום הנתבע על שטר חוב וכן יסכים כי כל זכויותיו הסוציאליות בגין עבודתו בחברה ימושכנו (סע' 5 להסכם).

    • בספרי התובעת, המנוהלים אצל רואה החשבון שלה, תיפתח כרטסת משיכת הלוואה על שם הנתבע שתשקף את כל כספי ההלוואה שיקבל. הוסכם כי הכרטסת תהווה ראיה חלוטה לסכום ולמועדי ההלוואה שקיבל הנתבע מהתובעת (סע' 6 להסכם).

       

59. כפי שניתן להבחין מדובר בהסכם קצר, בן שישה סעיפים בסך הכל. ההסכם אינו קובע פרטים מהותיים, ובעיקר אינו קובע את סכום ההלוואה, או את תקופת מתן ההלוואה. יוצא מן האמור – שעסקינן בהסכם למתן הלוואה בלתי מוגבלת. ההסכם אינו קובע את אופן קבלת האישור למשיכה העולה על 20,000 ₪, אינו מפרט מהי תביעת הנזיקין הרלבנטית למועד החזרת ההלוואה, אינו מפרט מהן הזכויות הסוציאליות שימושכנו ואינו נוקב בסכום שטר החוב. אין בהסכם התייחסות לריבית.

     

60. למעלה מכל אלה, התנאים שנקבעו בהסכם מעוררים ספק בעצם אומד דעת הצדדים להעמיד הלוואה ולהחזירה. אבהיר: כפי שציינתי אין בהסכם התייחסות לתביעת הנזיקין ולסכום הפיצויים שעתיד להתקבל (אם יתקבל), אף לא צוינו פרטים כמושם הנתבע/ת/ים באותה תביעה (ואף לא ציון מס' התיק בבימ"ש). אין התייחסות לשלב בו מצוי הדיון בתביעה, או מה המועד הצפוי לקבל את הפיצויים. מנגד, התובעת מוכנה, לכאורה, להעניק לנתבע הלוואות לאורך פרק זמן לא מוגבל, בסכום שעשוי להגיע, לפי הסכום החודשי המירבי המוסכם, ל- 240,000 ₪ לשנה, סכום לא מבוטל לכל הדעות. משמע, כי אם עד קבלת הפיצויים יחלפו שנים (כפי שאירע בפועל), צפוי הנתבע להגיע לחוב של מאות אלפי שקלים, מבלי שהצדדים יודעים אם הפיצויים יתקבלו ואם הסכום שיתקבל עומד בפרופורציה לסכומי ההלוואה שיינתנו.

     

61. אם הפיצויים היו בגדר גורם לא וודאי, אזי שווי הזכויות הסוציאליות של הנתבע, שמשכונן נועד להבטיח את השבת ההלוואה, הוא גורם ידוע. מדוע איפה לא פורטו בהסכם מהן הזכויות, היכן הן מוחזקות, ומה שווין? שוב, התובעת מתחייבת כביכול לתת לנתבע הלוואה בסכום לא מוגבל, מבלי לבחון את יכולת ההשבה, הגם שלפחות לעת ההסכם שוויי הזכויות הסוציאליות ידוע.

     

62. בהסכם נקבעה אלטרנטיבה למועד השבת ההלוואה: המועד בו הנתבע יקבל הלוואה מובטחת במשכנתא לצורך בניית בית. כזכור במועד ההלוואה (לכאורה) עדיין לא היה בבעלות הנתבעים מגרש לבניית בית. הצדדים להסכם לא הגבילו את התקופה המיועדת לנטילת משכנתא, הגם שבאותה שעה לא היה צפי למועד בו יירכש מגרש – אם בכלל. כיצד איפוא ניתן היה להסתמך באותו מועד, על כך שהנתבע יקבל הלוואה מובטחת במשכנתא, ובאיזה סכום. שוב, יש להזכיר את המצב הכלכלי, את העובדה שהנתבעת לא השתכרה, את רמת החיים שסיגלו הנתבעים ויתרת החובה בבנק. התובעת הייתה מודעת לנסיבות אלה, בשל הקשר המשפחתי בין בעליה לנתבעים, ובשל גובה הכספים שנטל ממנה הנתבע לפני ההסכם.

     

63. הסתירה המובנית בהסכם, ביחס למועד הפירעון, מעלה קושיה לא מבוטלת. מצד אחד, ניתנה בידי הנתבע, הלווה, הזכות הבלעדית לקבוע את מועד ההשבה, מבין שתי האפשרויות הנ"ל. מצד שני, אותה זכות בלעדית מתבטלת אם התובעת תדרוש את השבת ההלוואה בכל מועד לאחר קבלת הפיצויים, תוך מתן התראה של שישה חודשים מראש. לטעמי, עצם הפרורגטיבה לתובעת להעמיד את ההלוואה לפירעון מיידי לאחר קבלת הפיצויים, שוללת את זכות הלווה לבחור באופציה השנייה, עד ריקונה המוחלט, מה שמלמד כי זכות בלעדית ללווה, לבחור את מועד ההשבה, בוודאי אין כאן. לא הוברר מדוע הצדדים בחרו לנסח את ההסכם באופן זה, אך להבנתי, סתירה פנימית זו, אומרת דרשני. ניסוח זה מאפשר להסיק, כי הצדדים הבינו שהלוואה ללא הגבלת זמן וסכום, תוך הענקת זכות בלעדית ללווה לבחור במועד השבה עתידי ולא וודאי, איננה הגיונית ועלולה לעורר שאלות. אולם, הפתרון שמצאו יוצר סתירה ומעורר קושי לא פחות.

     

64. בנוסף, הצדדים בחרו שלא לקבוע את סכום שטר החוב. האם כוונתם היא לשטר חוב בלתי מוגבל בסכום, שהתובעת תוכל להשלים בו את סכום החוב במועד הפירעון, ואם כך – מדוע ההסכם שותק לגבי ההרשאה שמעניק הנתבע לתובעת להשלימו?

     

65. בנוסף, ההסכם שותק בסוגית הריבית. האם התובעת, תאגיד שמטרתו השאת רווח, הייתה נכונה ליתן הלוואה לפרק זמן לא ידוע, בסכום לא ידוע, מבלי לדרוש ריבית? ואם נכונה עדותו של עו"ד לוי, שהוחלט לא לגבות ריבית מטעמי דת, האם התובעת מורשית לכך עפ"י דין? מקובלת עלי עדותו של רו"ח ע' בנושא הריבית, ולפיה קיים חיוב בריבית והיה על התובעת לגלמה בשכרו של הנתבע, תוך תשלום המס בהתאם. ודוק, רו"ח ע' ניסה לחמוק מעניין הריבית בטענה כי הרשויות אינן מקפידות בכגון דא, בשל הריבית הנמוכה בשוק. איני נותנת אמון בגרסה זו, שכן שיעור הריבית קבוע בדין. בנוסף, אני סבורה, שדין טענת רו"ח ע', כי אין חשיבות יתירה לריבית, משום קיזוז להידחות: לא זו בלבד שאין עדות לקיזוז בפועל, או לחיובי ריבית בכלל, תמוה בעיני כיצד ניתן לקזז חיוב בו חב העובד, אל מול זיכוי של בעל המניות. מכאן, כי התעלמות ההסכם מסוגית הריבית, שבה על המעסיקה – התובעת, לחייב את העובד - הנתבע, מלמדת שעסקינן בהסכם מפוקפק.

     

66. מהראיות שהוצגו עלה, כי עובר למועד הנחזה של חתימת ההסכם, התובעת העבירה כספים לחשבון הנתבעים (סע' 31-32 לעיל). נטען, כי היה על הנתבע להחזיר את מה שקיבל מהתובעת (מעבר לשכר) והוא לא עשה כן, עד שנתגלעו מריבות בינו לבין האב. למרות זאת, באופן תמוה, אין זכר בהסכם לכספים שנתנה התובעת לנתבע לפני ההסכם, והם אינם כלולים במסגרת ההלוואות שיינתנו בהמשך. האם התובעת, כתאגיד שמטרתו להשיא רווח, ויתרה או מחלה על השבתם? מה משמעות הימנעותה של התובעת מלדרוש השבה של הכספים שהפקידה לנתבע לפני ההסכם?

     

67. בניגוד גמור לטענת התובעת כי ההסכם מחיל חבות על הנתבעת, הרי עיון בהסכם מלמד שאין בו התייחסות לנתבעת. הן הנתבע והן עו"ד לוי העידו שההסכם אינו קשור לנתבעת ואינו מתייחס אליה. הותרת הנתבעת מחוץ להסכם, מחזקת אף היא את האפשרות שמדובר בהסכם שנערך בדיעבד, לצרכי התביעה דנא, ואינו משקף את כוונתם האמיתית של הצדדים, אחרת מדוע התעלמו מהנתבעת? יש לזכור כי היא לא התכחשה לכך שנדרשה לסור לבנק כדי לחתום על מסמכים, לרבות על הסכם הלוואה. מה היה לו לנתבע, שראה לשתף את רעייתו באופן פורמלי בנטילת הלוואה מהבנק, ולהדירה מההסכם דנא? ויודגש, אין חולק כי חשבונות הבנק של הנתבעים הינם חשבונות משותפים, הווה אומר, כי לפי שיטת התובעת והנתבע, ממילא הנתבעת חבה לפי חזקת השיתוף בין בני זוג. קרי, לפי היגיון זה, לא היה בכלל צורך להחתים את הנתבעת על ההלוואה מהבנק, על מנת שתחוב בה. לגישתי, הדרתה של הנתבעת מההסכם דנא היא מהותית ביותר לעצם התפיסה של ההסכם כפעולה משפטית ברת-תוקף, ובמילים אחרות – היא מצביעה על כוונה סמויה של הצדדים להסכם להסתירו מפני הנתבעת.

     

68. כל הקשיים, השאלות והתהיות הנ"ל, ביחס למה שיש בהסכם, וביחס למה שחסר בו, מערערים את היסוד לקביעה כי מדובר בהסכם אמיתי, ומעניקים משנה תוקף לסבירות כי מדובר בהסכם למראית עין.

    הסכם ההלוואה – קיומו

     

69. אין חולק כי הצדדים להסכם לא קיימו את התנאי הראשון בהסכם, שכן כמחצית מהסכום אותו דורשת התובעת, נסמכת על כרטיס 4502, כרטיס קופה ובו נרשמו משיכות מזומן, המיוחסות לנתבע. האב אישר בחקירתו:

    "ת. היו מקרים שבבנק הוא היה בחובה ולא נתנו לו שיק שייקח 3 ימים. לא נתנו לשיק רק אחרי 3 ימים יפדה אז נתתי לו מזומן.

    ש. מה הסכום הכי גבוה שנתת לו מזומן?

    ת. לא זוכר. כתוב בכל דף כמה כסף. כל יום שחסר כסף בקופה רשום למי זה הלך. בכל רישום בכרטסת רשום למי עבר הכסף.

    ש. היית סופר מזומן ונותן לו?

    ת. לא. נתתי אישור בע"פ. אני בעל הבית וזכותי לומר כן או לא. נתתי אישור אם להוציא מהקופה בשטרות או לא.

    ש. נתת לו אישור להוציא מהקופה?

    ת. כן וזה רשום".

    (עמ' 14, שו' 19-28 לפרוט').

     

    דהיינו, הצדדים הפרו, לכל אורך הדרך וביודעין, את סע' 1 להסכם, על פיו כספי ההלוואה ישולמו רק בהעברות בנקאיות או המחאות.

     

70. התובעת לא המציאה אישורים המלמדים כי האב אישר לנתבע למשוך מזומנים מהקופה. אף אם הייתי מקבלת כי האישורים נמסרו בעל-פה בלבד, בשל הקשר המשפחתי, החריגה מהוראת ההסכם יכולה הייתה להישמע הגיונית, אילולא הסכומים במזומן מגיעים כדי מחצית מסכום התביעה הכולל. אם ההסכם אותנטי והצדדים התכוונו לקיימו, חריגה כאמור היא קיצונית. בעניין זה, יש לזכור, כי לפי עדותו של עו"ד לוי, יזם את ההסכם על רקע סכסוכים בין האב לנתבע בקשר לכספים שנטל מהתובעת ולא החזיר. לפי עדות זו, כוונת ההסכם הייתה למנוע חילוקי דעות בשאלה מה היקף הסכומים שהנתבע נוטל. נטילת כספים במזומן איננה מתיישבת, כמובן, עם מגמה זו, ויצרה את אחת המחלוקות דנא: כמה כסף הלוותה התובעת לנתבע בסופו של דבר.

     

71. לא השתכנעתי כי האב היה מודע למשיכות המזומן שביצע הנתבע, ונתן להן את אישורו בזמן אמת, וספק בעיני אם נתן להן את אישורו בדיעבד. הא ראיה, שלא יכול היה להשיב תשובות ברורות ביחס לסכומי הכסף שנמשכו במזומן, כמו למשל – מה היה הסכום הגבוה ביותר שאישר לנתבע למשוך. כפי שציינתי לעיל, סכומים שניתנו בעבר לא באו לידי ביטוי בהסכם. אחד ההסברים האפשריים לכך הוא שהאב לא ידע כמה כסף נטל בנו במזומן, ואי אפשר היה לקבוע בהסכם את הסכום להשבה. אם אמנם זוהי הסיבה, ואם בשל כך טרחו הצדדים לקבוע את סע' 1 להסכם, אזי מדוע הפרו בגלוי ובמודע את הוראות ההסכם, ומדוע המשיכו בדרכם – משיכת כספים במזומן?

     

72. בהקשר זה, לסברתי הוכח, שכרטיס 4502 ש"תיעד" את משיכות המזומן, נוצר בדיעבד, וממילא לא הופיע במאזני הבוחן של התובעת. אותם כספים המסווגים ע"י התובעת כהלוואה, אינם מופיעים במאזנים השנתיים ככאלה. ודוק, אין בנמצא, בהנהלת החשבונות של התובעת, כרטיס נפרד להלוואה על שם הנתבע, מלבד הכרטיס המיועד לרישום התשלומים בגין שכר. בכך, לא קיימו הצדדים את הוראות סע' 6 להסכם, שלא זו בלבד שחייב פתיחת כרטיס נפרד, אלא יצר מכשיר ראייתי ("ראיה חלוטה") לקביעת סכום ההלוואה ומועד מתן הכספים.

     

73. אין מחלוקת שלעיתים נמשכו סכומים גבוהים מ-20,000 ₪. הדבר עולה בבירור מהכרטסות. כך למשל ביום 8.9.16 משך הנתבע שיק על סך 30,000 ₪. כך גם ביום 4.1.17 נמשכו 4 שיקים על סך כולל של 50,000 ₪, וביום 5.9.18 משך הנתבע שיק על סך 30,000 ₪. לא ברור אם ניתנו, בכל מקרה ומקרה, אישורים מפורשים של האב, אך ספק אם היה צורך בהם בשים לב לעובדה כי הנתבע היה מורשה חתימה, ויכול היה לחתום על השיקים בעצמו (עמ' 12, שו' 7-11). כיצד מתיישבת ההוראה בהסכם המחייבת את אישור האב למשיכה חודשים מעל 20,000 ₪ עם מתן זכות החתימה לנתבע?

     

74. עמדתי על חוסר ההיגיון בתנאים שקבעו הצדדים ביחס למועד החזר ההלוואה. ככלל, דרישה להשיב את הלוואה, כשהלווה יקבל פיצויים עתידיים, היא דרישה סבירה. עם זאת, יש לחזור ולהבהיר כי מדובר בסיכון גדול, כיוון שהאחרון היה מצוי בהליך משפטי לצורך קבלת הפיצויים, ולא ברור מאין הביטחון כי אכן יקבל את הכספים ואם הסכום שייפסק לו יספיק לצורך החזר ההלוואה. בדומה לכך, לא נהיר כיצד לקיחת משכנתא היא מועד מתאים להחזר הלוואה, הרי מדובר בהתחייבות כספית חדשה. בהסכם הוסבר, שהנתבע יקח הלוואה בסכום גדול, במידה שתספיק גם להשבת ההלוואה מהתובעת. אולם גם כאן, מדובר בסיכון גדול, שכן לא זו בלבד שהצדדים לא ידעו מה יהיה סכום ההחזר לתובעת, אלא הנתבע לא יכול היה לצפות את הסכום שהבנק יסכים להלוות לו, אם בכלל.

     

75. יש לזכור שהנתבע העיד על הסכמה בעל פה, בינו לבין אביו, שההלוואה לכאורה תוחזר בעת בניית הבית בפועל, עדותו זו לא נסתרה. הסכמה זו עומדת בסתירה לתנאים שקבעו הצדדים בהסכם ולמעשה יוצרת מועד לא יודע להשבת הכספים. צא ולמד – כי לא זו בלבד שתקופת ההלוואה לא הוגבלה, הנה גם מועד ההחזר לא הוגבל. משמע – גם אם נכון שמדובר בהלוואת אמת, הרי המועד להשבתה לא הגיע והתביעה מקדימה את זמנה.

     

76. מעבר לחוסר ההיגיון בקביעת תנאי ההחזר, עולה כי התנהלות הנתבע לאחר ההסכם לא תאמה את ההתנהגות המקובלת והסבירה של מי שחייב כספים למעסיקתו. מהתנהגות הנתבע ניכר, שלא ראה בכספים שנטל מהתובעת הלוואה: לא ערך רישום ומעקב אחרי הסכומים שלקח (נראה כי ההלוואה לא נרשמה כמקובל בתלושי השכר, ומכל מקום התובעת לא מצאה לנכון להגישם), לא צמצם את הוצאותיו, השתמש בכסף לצרכי מותרות כגון רכבי יוקרה ופריטים יקרים אחרים, כשבתוך כך העיד כי מצבם הכלכלי של הנתבעים לא היה מזהיר והם היו מצויים באופן קבוע ביתרת חובה לבנק (עמ' 22, שו' 33-36). האדם הסביר שלוקח הלוואה, ויודע כי עליו להשיבה, ובפרט למעסיקתו, לא ינהג כפי שנהג הנתבע, אלא אם ידע שלא יידרש להחזיר את הכספים, כפי שקרה בעניינו של הנתבע בעבר, ואילו התחייבותו בהסכם לכאורה, נועדה רק כדי להניח את דעתו של האב.

     

77. על פי ההסכם, היה על הנתבע לחתום על שטר חוב וכן למשכן את זכויותיו הסוציאליות בגין עבודתו אצל התובעת. שטר חוב או מסמך המעיד על המשכון לא צורפו לכתב התביעה או לתצהיר האב. הנתבע כלל לא זכר אם חתם על מסמכים אלה. הוא זכר שחתם על מסמך פרט להסכם, אך הסביר שאינו יודע על מה חתם. יתרה מכך, העיד שכלל לא הבין מה הוא ממשכן והודה שלא ייחס לכך חשיבות (עמ' 24, שו' 30-36, עמ' 25, שו' 1-11). כאמור, גם עו"ד לוי, שערך את ההסכם, כלל לא ידע אם הביטחונות נערכו ונחתמו. משמע: התובעת לא הוכיחה כי הצדדים קיימו את סע' 5 להסכם. חזקה היא, כי צד לא ימנע מבית המשפט ראיה התומכת בעמדתו. התובעת לא הסבירה מדוע שטר החוב או מסמכי המשכון לא הובאו לראיה. בהיעדר ראיות אלה, מוקמת החזקה כי לו היו בידי התובעת (או עו"ד לוי) שטר חוב חתום ו/או מסמכי משכון, הייתה טורחת להציגם בבית המשפט. ודוק, ניתן היה לקבל את המידע בנקל מרשם המשכונות, גם אם המסמכים אינם בידי הנ"ל. לכן, החזקה הנ"ל לא נסתרה והיא פועלת לחובת התובעת.

     

78. התובעת טוענת בסיכומיה שההסכם קוים, מאחר שאין מחלוקת כי העבירה כספים לנתבע (ולמעשה הוא נטל אותם בעצמו). לדידי אין די בכך כדי לקבוע שמדובר בהלוואת אמת, שכן גם התנהגותה של התובעת מלמדת כי התייחסה להפקדות לחשבונו, כאל כספים שאין צורך להחזיר: ראשית, הכספים הועברו לאורך שנים, מבלי שהתובעת עורכת רישום מדוקדק ומבלי לעצור את השטף, כאשר ברור כי הנתבעים אינם במצב כספי המאפשר להם להחזיר ולו מעט ממה שהופקד. שנית, התובעת לא מימשה את זכותה להעמיד את ההלוואה לפירעון לאחר שהנתבעת קיבל פיצויים. ודוק, הוא העיד, ואין מחלוקת, שרכש מגרש סמוך מאד לקבלת כספי הפיצויים (2016). הנה כי כן, המועד הראשון להחזר ההלוואה הגיע, והתובעת מאבדת את ההזדמנות להשיב את הכספים, או חלקם, והיא אינה דורשת אותם. אם לא די בכך, היא לא פועלת למשכן את זכויות הנתבע במגרש על מנת שתהא בידה בטוחה כלשהי. הרי שטר חוב אין ומשכון זכויות סוציאליות אין. האם כך נוהג מלווה סביר? שלישית, התובעת יושבת באפס מעשה מאז קיבל הנתבע את הפיצויים (סמוך למרץ 2016) ועד הגשת התביעה (דצמבר 2019). אם נתנה התובעת הזדמנות לנתבע להחזיר את ההלוואה בעת שיקבל משכנתא לבניית הבית, אזי מגרש כבר יש, ומשכנתא אין (אם אתעלם מהמשכנתא המוחזרת מחשבון הנתבעים מאז יולי 2016). התובעת מבקשת שאתן אמון בגרסתה כי משך ארבע שנים כמעט לא ראתה צורך להעמיד את ההלוואה לפירעון מיידי, ללא כל הסבר לשיהוי זה, אולם לפתע, סמוך לפרוץ המשבר בחיי הנישואין של הנתבעים, קמה דחיפות לדרוש את ההחזר. ובכן, אינני נותנת אמון בגרסה זו, שהינה חסרת כל היגיון כלכלי והיא נטולת אחיזה, ולו מינימלית, במציאות סבירה ומקובלת.

     

79. לא למותר לציין כי בכל אותן ארבע שנים, הנתבע המשיך למשוך כספים מחשבון התובעת, בסכומים מופרזים, באין מפריע. האם זוהי התנהלות סבירה ומקובלת של תאגיד שכל מטרתו השאת רווח?

     

80. אם אסכם חלק זה של הדיון – התוצאה היא שחלק משמעותי מהוראות ההסכם הדורשות ביצוע לא קוימו, או הופרו. יתר על כן, התנהגות הצדדים לאחר כריתת ההסכם, לכאורה, תומכת יותר במסקנה שהצדדים לא התכוננו ולא התכוונו להשבת הכספים לתובעת. מכאן - שאין זו הלוואה. לשון אחר, עסקינן בהלוואה שתנאיה הם: "To good to be true" שהרי הדעת וניסיון החיים נותנים שלא תמצא הסכמי הלוואות בתנאים מרחיקי לכת כדוגמת תנאי ההלוואה במקרה זה, ולא תמצא מלווה ולווה שנוהגים כפי התובעת והנתבע דנא.

     

81. מאחר ולא היה בכוחה של התובעת להסתמך על עדות האב, שלא ידע דבר, ולשיטתו לא הבין דבר, וכאשר השיב עניינית, עדותו עמדה בסתירה לתביעה, היא מבקשת לבסס טענותיה על עדות הנתבע ועל תדפיסי חשבונות הבנק של הנתבעים. מאחר ואיני נותנת אמון בעדות הנתבע, כי נכרת הסכם המשקף את המציאות לאשורה, בין היתר משום שלא ידע להשיב על שאלות רבות הנוגעות לתנאי ההסכם, אני מוצאת כי התובעת לא יכולה לסמוך טענתה, שהכספים אשר הופקדו בחשבון הנתבעים הם הלוואה, על עדותו.

     

82. יש להזכיר את הקשר המשפחתי מדרגה ראשונה של הנתבע לבעלי התובעת – הוריו. בנסיבות אלה, הנתבע מוחזק כעד לא אובייקטיבי, שעדותו נועדה לסייע במופגן לתובעת, בפרט על רקע הסכסוך בינו לבין הנתבעת – רעייתו בנפרד. זאת ועוד, בהינתן כי הנתבע מצוי בהליכים משפטיים אל מול הנתבעת, לרבות תביעותיה המבוססות על רמת החיים של בני הזוג, עדיף מבחינתו להכיר בהלוואה לכאורה, על מנת להצדיק את הסכומים שהפקיד לחשבונותיהם המשותפים, תחת האפשרות שאלה ייחשבו כמתנות או שכר.

     

83. איני מתעלמת מטענת התובעת בסיכומיה, שאין אפשרות אחרת "לצבוע, את הכספים, אלא בצבע "הלוואה". אולם, אינני מקבלת את הקונסטרוקציה שבנתה התובעת:

     

    • לא ברור לי מהם האדנים עליהם נשענת התובעת בטענתה כי חל על תאגיד איסור לתת מתנות. אין זה סוד שתאגידים נתנו ונותנים מתנות כדבר שבשגרה, בפרט לעובדיהם, אך יש צורך לדווח על כך לרשויות המס כנדרש ולשאת במס המתחייב. כאמור לעיל, הנתבעים קיבלו מהתובעת כספים לא מבוטלים לפני ההסכם, והתובעת לא ראתה לדרוש השבתם כהלוואה. באותה מידה, קיימת האפשרות שגם הכספים דנא, שהתובעת לא טרחה לדרוש משך ארבע שנים לערך, הם בגדר מתנה.

       

    • נוכח עדותה של הנתבעת כי הנתבע עבד קשה בעסק המשפחתי, השקיע בו שעות עבודה מרובות ולמעשה הוא שניהל אותו, עדות אשר מתיישבת זכויות החתימה שלו ועם חוסר הידע וההבנה של האב, במיוחד בקשר להנהלת החשבונות של התובעת, עולה אפשרות שהכספים שמשך הנתבע מהתובעת, הם בגדר שכר.

       

    • כפי שניתן להיווכח, התובעת לא הקפידה בדיווח לרשויות המס, ולמעשה לא דיווחה דבר אודות הכספים במזומן, כך שבאותה מידה שניתן להחשיבם כהלוואה, ניתן להחשיבם כמתנה או כשכר.

       

      הסכם למראית עין - נטל ההוכחה

       

84. הנתבעת טענה כי הסכם ההלוואה פיקטיבי, ומדובר למעשה בחוזה למראית עין. סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973 קובע - "חוזה שנכרת למראית עין בלבד – בטל". בע"א 3725/08 חזן נ' חזן (03.02.2011) דן בית המשפט העליון במהותו של חוזה למראית עין וברמת ההוכחה הנדרשת לקיומו:

    "24. מה טיבו של חוזה למראית עין? חוזה למראית עין הינו חוזה שקיימת לגביו אי התאמה מכוונת בין הצהרות הרצון של הצדדים לעיסקה, לבין רצונם וכוונותיהם האמיתיות. בעוד שכלפי חוץ, מסכימים הצדדים על הסדר משפטי מסוים שיחול ביניהם, כוונתם האמיתית היא שההסכם נועד להשיג תכלית מסוימת. היסוד העיקרי בחוזה למראית עין הוא, אפוא, "קיומה של הסכמה סמויה בין הצדדים, אשר באה במקום ההסכמה הגלויה, שהיא אך למראית עין" (גבריאלה שלו דיני חוזים – החלק הכללי 255 (2005) (להלן: שלו); ראו עוד ע"א 630/78 ביטון נ' מזרחי, פ"ד לג(2) 576, 581 (1979); ע"א 53/86 סולל נ' צוקרמן, פ"ד מב(2) 625, 632 (1988))...

    25. ענייננו, אפוא, בהתחקות אחר כוונתם האמיתית של הצדדים בעת כריתת החוזה ובשאלה האם כוונה זו היא המשתקפת בחוזה המכר, או שמא החוזה משקף מצג שונה. שאלה זו היא שאלה שבעובדה, והתשובה לה נלמדת ממכלול נסיבות המקרה. הנטל להוכיח כי חוזה נכרת למראית עין, וכי כוונתם המוצהרת של הצדדים בהשתקפותה בחוזה אינה משקפת את כוונתם האמיתית, מוטל על שכמו של הטוען טענה זו (שלו, בעמ' 257; ע"א 8567/02 גליק נ' מיוסט, פ"ד נז(6) 514, 525 (2003); ע"א 623/85 סלהוב נ' גליה, פ"ד מג(2) 214, 218 (1989); ע"א 6295/95 בוחסיקה נ' בוחסירה, פ"ד נ(1) 259, 262 (1996); ע"א 545/79 בראונר נ' דיאמסלס, פ"ד לח(2) 191, 198 (1984); ע"א 2699/92 בכר נ' ת.מ.מ. פ"ד נ(1) 238, 244 (1996); ע"א 1780/93 בנק המזרחי נ' אולצ'יק, פ"ד נ(2) 41, 43 (1994); ע"א 7497/07 רינגל נ' לינדאור, פסקה 11 (לא פורסם, 22.2.2010); גד טדסקי, "חוזה למראית עין ודבר פסלותו" משפטים כח 507, 509-10 (1978))".

     

85. הנה כי כן, הנטל להוכיח שהסכם ההלוואה הוא הסכם למראית עין, מוטל על שכמי הנתבעת.

    מהסקירה שערכתי לעיל עולה כי בכל הנוגע להסכם, רב הנסתר על הגלוי. תנאי ההסכם, היעדר הגבלה בזמן ובסכום, צורת הניסוח שלו, הסתירה העולה ממנו ביחס למועד ההשבה המוסכם, הפרטים הרבים החסרים בו, ובפרט סוגית הריבית, אי שיתוף הנתבעת, אי קיום תנאי ההסכם בפועל, או חריגה קיצונית מתנאיו, התנהגות הצדדים לאחריו, ובפרט הסתרת ההלוואה בדו"חות השנתיים, כמו גם השיהוי בדרישת ההשבה, הוליכו אותי למסקנה כי עלה בידי הנתבעת להוכיח כי מעולם לא נכרת הסכם הלוואה בין התובעת לבין הנתבע, וכי מדובר בהסכם למראית עין, שהצדדים מעולם לא התכוונו לקיימו. אשר על כן, ולפי סעיף 13 לחוק החוזים, הרי שהסכם זה בטל ומבוטל.

     

86. להשלמת מלוא התמונה - כחודשיים לפני הגשת התביעה דנן, הגישו הורי הנתבע, שהם בעלי התובעת, תביעת פינוי כנגד הנתבעים. לשיטת הנתבעת הדבר היה לצורך "ניגוח" אישי נגדה, שכן באותה תקופה היא זו שהתגוררה בדירה עם הילדים. האב נשאל על ידי בית המשפט מדוע השתהה בהגשת התביעה להחזר כספי ההלוואה עד שנת 2019, והשיב: "הגשתי את התביעה כי ראיתי שהכספים לא מגיעים. מאז הוא לקח יותר כסף מהקופה" (עמ' 15, שו' 9 - למותר לציין כי התובעת לא ביקשה לתקן את סכום התביעה בהתאם). לטענתו, עד תחילת הסכסוך בין בני הזוג, הנתבע הראה נכונות והתקדמות עם בניית הבית, הוציא תכניות ועוד, אך הקרע עצר את התהליך (עמ' 15, שו' 14-15). לטעמי מדובר בתירוץ בלבד. אני מסכימה עם טענת הנתבע, שאין בהליכי הגירושין, כדי לשנות מכוונת הבנייה. יכול ובמסגרת חלוקת הנכסים, המגרש יישאר בידי הנתבע והוא יבנה עליו את ביתו. זאת, כמובן, בהנחה כי הכספים אכן ניתנו כהלוואה. הגשת התביעה להשבת הכספים, חודשים ספורים לאחר שהחל הליך הגירושין בין הצדדים, ולאחר שהורי הנתבע הגישו כנגד הנתבעים תביעת פינוי, שפגעה בפועל בנתבעת בלבד, כאשר התובעת המתינה בסבלנות רבה במשך למעלה משלוש שנים, שהנתבעים יבנו את ביתם, ולא דרשה את כספיה בחזרה, מלמדת כי התביעה נולדה מתוך כוונה לפגוע בנתבעת בלבד.

     

87. משהגעתי למסקנות אלה, איני נדרשת לדון בטענת התובעת, כי הנתבעת חייבת בהשבת הכספים מכח הלכת השיתוף בין בני זוג, החלה גם על החובות המשותפים, אולם אציין, כי התובעת לא ראתה להגיש את הסכם הממון בין בני הזוג, כדי להראות שאינו עומד בסתירה לחזקה הנ"ל.

     

88. בדומה לכך, מתייתר הצורך לדון בטענה להפרה צפויה ובטענה לעשיית עושר שלא כדין (שהיא כשעצמה בבחינת הרחבת חזית).

     

    סיכום

89. התביעה נדחית, על כל חלקיה.

     

    התובעת תשלם לנתבעת הוצאות משפט, לרבות הוצאותיה לרו"ח ע', וכן תשלם לה שכר טרחת עורך דין בסך 55,000 ₪.

    בנוסף, בשים לב להחלטתי מיום 1.12.20 אני מחייבת את התובעת בהוצאות לזכות הנתבעת, בגין האיחור בגילוי המסמכים ובגין הגילוי החלקי, בסך 5,000 ₪.

     

    הפיקדון שהפקידה התובעת יחולט ויועבר לנתבעת, באמצעות בא-כוחה, על חשבון ההוצאות כאמור. המזכירות תפעל בהתאם. 

     

    בהתחשב בנסיבות המקרה, לא מצאתי לפסוק הוצאות לזכות הנתבע.

     

    ניתן היום, כ"ח חשוון תשפ"ב, 03 נובמבר 2021, בהעדר.