פלוני נ' חברת דואר ישראל בע"מ ואח'

השאלה המונחת בפני היא האם נפילה בעת ירידה ממשאית לצורך סגירת רמפה בתום מלאכת פריקה לקראת נסיעה מהווה תאונת דרכים בהתאם לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים").

התובע יליד 5.9.1963, בזמן אירוע התאונה עבד אצל הנתבעת 1 – חברת דואר ישראל בע"מ (להלן – "דואר ישראל").

ביום 21.6.2017 נהג התובע ברכב משא סגור עם דופן הידראולית לצורך פריקת דברי דואר והעמסת דברי דואר במודיעין. נטען כי בתום פעולת הפריקה וההעמסה, שבוצעה על ידי עובדים אחרים, תוך כדי ירידת התובע מהמשאית הוא איבד שיווי משקל, מעד במדרגות ונפל לכביש וכתוצאה מכך נחבל בראשו ובעמוד השדרה (להלן - "התאונה").

הצדדים חלוקים ביניהם בשאלות הבאות: האם התאונה התרחשה במהלך פעולת "כניסה לרכב או ירידה ממנו", והאם פעולה זו בגדר פעולת ירידה מהמשאית או חלק אינטגרלי מהחריג של "טעינה ופריקה".

הרקע ותמצית טענות הצדדים

התובע טוען כי מהאמור והמפורט בכתב התביעה, בתצהיר התובע, מטופס התביעה לדמי פגיעה במל"ל, שפרטיו אושרו על ידי הנתבעת 1 (ת/9), מדוח בירור תאונת העבודה (ת/11), ומחקירתו של התובע בדיון ההוכחות ביום 18.5.21 עלתה גרסה מהימנה ועקבית לתאונה, כי התובע לא ניסה להתאים את עצמו למצב משפטי, ענה על כל השאלות ללא כל התחמקות וכי לא נמצאו סתירות בין מה שאמר לבין ההודעות אותן מסר לביטוח הלאומי ולמעביד, באשר לנסיבות קרות התאונה לפיהן התובע ישב במשאית הדואר והמתין עד שהפורקים יסיימו את פריקת דברי הדואר, ולאחר שהפורקים אישרו לו שהפריקה הסתיימה, פתח את דלת המשאית כדי לרדת, לסגור את הרמפה ההידראולית כדי להמשיך בנסיעה, ותוך כדי ירידתו חש בכאב עז בגבו, איבד את שיווי משקלו, נפל מהמשאית לרצפה ונחבל בראשו ובגבו.

בעניין זה הדגיש התובע כי במסגרת שהיית התובע בתחנת הדואר במודיעין התובע כלל לא עסק בפריקה ובטעינה של דברי הדואר, אלא המתין לסיומן על ידי עובדי סניף הדואר, ורק לאחר שהם סימנו לו שסיימו את פעולת הפריקה, הוא ניסה לרדת מהמשאית על מנת להמשיך בנסיעתו. נטען כי התובע נפל ממדרגות המשאית תוך כדי ירידה ממנה כאשר הדלת נפתחה, כי נזקו של התובע נגרם עקב נפילתו מהמשאית במהלך ירידה ממנה, כי לולא ירד מהמשאית, הוא בוודאי לא היה נופל ונפגע, וכי מטרת הירידה היתה לצורך המשך נסיעה והיא נעשתה למטרות תחבורה בהתאם ל"הלכת אסם" (רע"א 418/03 אסם תעשיות מזון בע"מ נ' סמג'ה, פ"ד נט(3) 541 (2004)).

ב"כ הנתבעת 2 טענה בסיכומיה, כי נסיבות אירוע התאונה תוארו במספר הזדמנויות, כשהגרסאות נבדלות זו מזו בשינויים קלים. כמו כן נתגלעו סתירות באשר לשאלה האם בעת המקרה החל התובע בירידה מהמשאית. לטענת הנתבעת 2 התובע טרם החל בירידה מהרכב, העובדה כי הוא התכוון לרדת אין משמעותה כי החל לרדת. בהתאם לתיעוד הרפואי ולמסמכי המל"ל התובע נפל מהקבינה של המשאית לאחר אירוע של כאב גב עצום שגרם לו למעין התעלפות רגעית, דבר שהביא אותו להתיישב בקבינה, לאחר מכן בשל העובדה שהדלת היתה פתוחה, נפל מהרכב, אך זאת לא תוך כדי ירידה ממנו. מכאן, כי יש לקבוע כי הרכב שימש אך כזירה וכי התאונה לא ארעה במהלך "כניסה וירידה" מהרכב.

לחילופין, טענה ב"כ הנתבעת 2, כי ככל שיקבע שמדובר בתאונה ככזו שאירעה אגב ירידה מהרכב, יש לשאול לאיזה מטרה ביקש התובע לרדת מהמשאית והאם מדובר בחלק מהשימוש התחבורתי. במקרה שלפנינו ולנוכח הראיות אין מדובר בירידה "למטרות תחבורה". התובע התכוון לרדת כדי לסגור את הרמפה ההידראולית באמצעות לוח הבקרה הנמצא בדופן הימני האחורי של המשאית ורק אז התכוון להמשיך בנסיעה. בהתאם להלכה שהותוותה בבית המשפט העליון, סגירת רמפה והדלתות של המשאית בסיום פעולת הפריקה / הטעינה מהוות חלק אינטגרלי מפעולת הפריקה והטעינה. עוד טענה, כי במקרה זה התובע הוא זה שפתח את הדופן ההידראולית של המשאית בהגיעו למקום והוא זה שנדרש לסגור את הדופן ההידראולית בכדי לסיים את פעולת הפריקה /טעינה. העובדה כי בין שתי הפעולות, התובע נח בקבינה של המשאית בזמן שאחרים ביצעו את פעולות הטעינה והפריקה, אינה מאיינת את היות הפתיחה וסגירת הדופן ההידראולית חלק אינטגרלי מהפריקה והטעינה. עוד טענה, כי "פעולת הביניים" שביקש התובע לבצע ולצורך ביצוע ירד מהרכב, היא שהופכת את האירוע לכזה שאינו חוסה בהגדרת תאונת דרכים.

בסיכומי התשובה השיב התובע, כי אין חולק שהתובע נהג במשאית, אחרים פרקו אותה ולא הוא. התובע נפל מהמשאית עת עמד לצאת ממנה. התובע לא ניתק מגע עם המשאית, לא עזב אותה, לא התרחק ממנה, לא נעל אותה ושב על עקבותיו למטרה שאינה נסיעה. אלא ביצע פעולת לוואי חיונית והפנה לע"א (ת"א) 7647-03-20 ש. שלמה חברה לביטוח בע"מ נ' שי כהן (7.3.21), ומכאן, שעסקינן, לשיטתו, בתאונת דרכים.

דיון והכרעה

סיווג התאונה

סעיף 1 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 (להלן – "חוק הפיצויים") קובע את ההגדרה של המונח "תאונת דרכים" כך:

"מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה;"

ואת ההגדרה של המונח "שימוש ברכב מנועי" כך:

"נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב או התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד;"

ברע"א 418/03 אוסם תעשיות מזון בע"מ נ' סמג'ה יעקב (13.12.2004) כבוד השופט ריבלין ציין בנוגע לכניסה מרכב וירידה ממנו כך:

"ניתן לצאת מתוך ההנחה כי האירועים נושא הערעורים שבפנינו מקיימים את חריג הטעינה והפריקה. משפורש חריג זה ככולל, דרך משל, את הפעולה של פתיחת הדופן האחורית של משאית לצורך טעינתה, כמו גם את פעולת סגירת הדופן עם סיום הטעינה (פרשת אלשעאר [8]), ניתן להניח כי גם פעולה של עלייה למשאית או ירידה ממנה לצורך טעינה ופריקה עשויה להיחשב פעולת לוואי של הטעינה והפריקה. זאת, מקום שבו נועדו הפעולות האלה לאפשר להקל את מלאכת הטעינה והפריקה שטרם נסתיימה או להשלימה. ודוק, מצבי הכניסה והירידה אינם עשויים מיקשה אחת לעניין זה. לא הרי אדם היושב ברכב פרטי ויורד ממנו בתום הנסיעה תוך שהוא "פורק" סל מצרכים המצוי במושב שלידו, כהרי אדם היורד דרך הפתח האחורי של משאית ועל גבו מטען. במקרה השני יקל לראות בירידה מן הרכב כ"חלק אינטגראלי" מפעולת הפריקה. דוגמאות אלה, הנמצאות בשוליים אך מדגישות את הקושי שהיה עלול להיווצר במקרים המצויים בתווך לוּ בחרנו במודל הראשון, שעל-פיו אין השימוש המוכר, שהוא גם חלק אינטגרלי מהפריקה או הטעינה, בא בגדר החוק. אלא שכמתואר לעיל, המודל השני מייתר קושי זה בקובעו כי השימוש המוכר – כניסה לרכב או יציאה ממנו – די בו כדי להביא את המקרה בגדר חוק הפיצויים. על-פי מודל זה, גם אם נראה בפעולת העלייה לרכב או הירידה ממנו, כפי שהתרחשה בערעורים שבפנינו, כפעולת לוואי הקשורה בזיקה הדוקה לטעינה או לפריקה, גם אז לא תישלל תחולת החוק."

ברע"א 8744/18 מדינת ישראל נ' פלוני, בפסקה 23 (12.5.2019) ציינה כבוד השופטת וילנר בנוגע לכניסה לרכב וירידה ממנו כך:

"נשוב, אפוא, אל השאלה שעמה פתחנו את הדיון שלעיל: מהו השלב שבו מתחילה הכניסה לרכב מנועי, ומהו השלב שבו תמה הירידה ממנו? לאמור, מהם גדריו של מתחם השימוש ברכב? המשנה לנשיאה א' ריבלין היטיב להשיב על שאלה זו בספרו, שם כתב כי "הכניסה אל הרכב מתחילה עם תחילת המגע הפיסי בין הנכנס לבין הרכב", ואילו הירידה ממנו, מסתיימת "כאשר רכש היורד עמידה יציבה מחוץ לרכב" (ראו: ריבלין תאונת דרכים, בעמוד 180). כמו כן, נכתב שם כי "הכניסה לרכב והירידה ממנו כוללות גם את פתיחת דלת הרכב וסגירתה". זאת, בין אם סגירת הדלת נעשית בטרם רכש היורד עמידה יציבה מחוץ לרכב, ובין אם לאחר מכן. ואולם, נדמה כי אין די בהגדרה טכנית של מתחם השימוש ברכב על מנת לקבוע כי פעולה זו או אחרת באה בגדר "שימוש ברכב מנועי", שכן, כאמור לעיל, ייתכנו מקרים שאף שנוצר בהם מגע פיסי בין הנכנס לבין הרכב – ועל כן מצויים בתוך מתחם השימוש ברכב – לא ניתן לראות בהם התחלה של "כניסה" לתוכו. כך גם לא ניתן לומר כי כל הפעולות הנעשות בטרם רכש היורד עמידה יציבה מחוץ לרכב, או בטרם סגר הוא את דלת הרכב, מהוות חלק מפעולת ה"ירידה".

לפיכך, אני סבורה כי יש להוסיף למבחן הטכני האמור, הבוחן אם הפעולה הנדונה מצויה בתוככי מתחם השימוש ברכב או מחוצה לו, אף מבחן מהותי, במסגרתו אציע להחיל את שני התנאים המצטברים אשר נקבעו בעניין ינטל לגבי "נסיעה" ברכב, אף על פעולות ה"כניסה" לתוך רכב וה"ירידה" ממנו. כלומר, ככל שהפעולה הנדונה אשר הביאה לקרות האירוע הנזיקי מצויה בתוככי מתחם השימוש ברכב – היינו, בין תחילתו של המגע הפיסי עם הרכב לבין עמידה יציבה מחוצה לו וסגירת דלתו (שאם לא כן, בכך מסתיים מסענו) – עלינו להמשיך ו"לחלץ" מבין הפעולות המבוצעות בגדר מתחם זה את אותן פעולות אשר חיוניות במובן ה"פיסי" לכניסה לרכב או לירידה ממנו, ומהוות חלק טבעי ואינטגרלי משימושים מוכרים אלה. פעולות אלה, ואלה בלבד, תבואנה בגדר "כניסה" ו"ירידה" מהרכב, וממילא בגדר "שימוש ברכב מנועי" על-פי לשונו של חוק הפיצויים ותכליותיו."

ומן הכלל אל הפרט.

לנוכח האמור לעיל, יש לבדוק האם התאונה ארעה במהלך הירידה מהמשאית למטרת תחבורה, הן בהיבט המבחן "הפיסי" והן בהיבט "המבחן המהותי", כאשר מטרת הירידה נועדה לצורך הרמת הידית ההידראולית לקראת המשך נסיעה בתום פעולת הטעינה, כאשר טעינת המשאית ופריקתה נעשו על ידי אחרים, ואם כן, האם השימוש המוכר של ירידה מהמשאית למטרות תחבורה, גם אם הוא פעולת לוואי הקשורה בזיקה הדוקה לטעינה ולפריקה, האם גם אז לא תישלל תחולת החוק.

התובע בתצהירו ציין כך:

"11. בתאריך 21.6.17 בשעה 03:45 לפנות בוקר, נהגתי ברכב משא סגור עם דופן הידראולית, מ.ר. 4359608...לכיוון מודיעין, כדי לפרוק דואר שהגיע מחיפה ולהעמיס דואר אחר.

12. אני הגעתי לדואר המרכזי במודיעין והחנתי את המשאית לצורך העמסתה בדברי דואר, והמתנתי לסיום העמסה כאשר ישבתי במושב הימני של המשאית שהינו מושב כפול ומרווח.

13. בסיום העמסה, ירדתי מהמשאית כדי לסגור את הרמפה ההידראולית באמצעות לוח הבקרה הנמצא בדופן הימני האחורי של המשאית ולהמשיך בנסיעתי לצורך חלוקת הדואר, ותוך כדי ירידה איבדתי את שיווי משקלי וכתוצאה מכך נפלתי מהמדרגות לכביש ונחבלתי בגופי ובמיוחד בראשי ובעמוד השדרה."

במסגרת התביעה לתשלום דמי פגיעה והודעה על פגיעה בעבודה (ת/9) ציין התובע בתיאור הפגיעה כך "בזמן שירדתי מהמשאית של חלוקת הדואר, נפלתי...". בסעיף 16 הצהרת המעסיק, הגב' דרורית ברנדט, אחראית על התחבורה, מאשרת את גרסת התובע.

בדו"ח בירור תאונת עבודה על ידי המעסיק דואר ישראל (ת/10) בתיאור המקרה צוין " בשעה שירד מהמשאית נפל עקב כאב עז בגבו".

בהודעה על תאונת עבודה או מחלת מקצוע (ת/11) תיאור מהלך התאונה "בזמן שירד מהרכב הרגיש כאב חד בגב, כתוצאה מכך מעד ונפל".

בדו"ח רפואי מיום 21.6.17 (ת/14) צוין "ישב בקבינה של משאית עם כאב גב תחתון בעקבותיו נפל מהקבינה...".

במכתב שחרור מבית חולים שיבא (ת/15) צוין "ניסה לרדת מקבינה של משאית, הרגיש כאב חד בגב תחתון ונפל...".

הנתבעת 2 הפנתה לדו"ח סיכום חקירה מיום 17.10.2017 (תיק מוצגים מטעם הנתבעת 2) שם צוין "עובד כנהג משאית בדואר. עובד מ21:30 עד 08:30. ביום 21.6.2017 החל לסבול מכאבי גב אחר הצהריים לקח כדורים נגד כאבים. ובשעה היעודה התייצב לעבודה. בסביבות השעה 03:00 ישב לנוח בתא הנהג של המשאית בצד של הנוסע עד שיגמרו לפרוק ולהעמיס את המשאית. כאשר עמד לצאת לדרך רצה לרדת מהמשאית על מנת לעבור לצד הנהג. ברגע שהתרומם מהכיסא חש כאב עז בגב התחתון התיישב על רצפת תא הנהג כאשר הדלת פתוחה. מהכאבים איבד את ההכרה ונפל מתא הנהג לכביש פונה ע"י אמבולנס לבית החולים.".

התובע נחקר ביום 18.5.21 במסגרת חקירתו ציין כי הוא לא פורק ומעמיס סחורה "יש אנשים שעושים את זה. התפקיד שלי הוא להיכנס עם המשאית לרמפה כדי שאנשים יפרקו ויעמיסו, למעט ר"ג ות"א – שם אני פורק לבד..."(שם בעמ' 6).

אשר לסדר העבודה במודיעין ציין "הם רואים אותי. אני נכנס ברוורס לרמפה, עומד על הרמפה והם פורקים את הדואר. אני יורד מהמשאית ואז פותח את הרמפה. בדופן הימנית אחורית יש לי לוח בקרה שאיתו אני פותח את הדופן ההידראולית שהיא נפתחת על הרמפה הקבועה. כשאני פותח את הרמפה הם יודעים שאני מעמיס. אני ממתין עד שהם פורקים. ברגע שזה מוכן הם קוראים לי שזה מוכן." (שם, בעמ' 7) פעולת העמסה ופריקה נמשכת "10 דקות, 20 דקות מקסימום" (שם, בעמ' 7).

התובע ציין כי בזמן הפריקה במועד האירוע ישב בקבינה, המתין שיסיימו וברגע שסיימנו קיבל קריאה לצאת (שם, בעמ' 7). בקבינה הדלת היתה סגורה (עמ' 7) "ישבתי בצד הימני של הקבינה. ברגע שהם הודיעו לי פתחתי את הדלת הימנית כדי לרדת, ותוך כדי זה שאני יורד חשתי כאב עז, נורא, ונפלתי לכביש. חטפתי מכה חזקה בראש ואיבדתי את ההכרה". (שם, בעמ' 7) ובהמשך: "יש שתי מדרגות מעל הרצפה. זה בעצם שתי מדרגות והרצפה של הקדימה, שזה יוצר שלוש. כשהתחלתי לרדת בשניה הראשונה הרגשתי את זה. הייתי בקבינה וביצעתי את הצעד הראשון לרדת והרגשתי את המכה. איבדתי את השיווי משקל שלי." (שם, בעמ' 7) והוסיף "הפעולה של הירידה עצמה, אני לא יודע מה קרה לי שם, חטפתי זץ חזק בגב שבעצם שם איבדתי את שיווי המשקל ונפלתי על הקרקע. בעצם ההרגשה שהרגשתי זה היה בגב. זה הימם אותי. לא יכולתי לזוז מהכאב. הירידה עצמה, איך שהתחלתי את הפסיעה השניה הרגשתי את זה. בנקודת ה"זץ" בגב המצב היה שרגל אחת שלי היתה בקבינה והרגל שניה במדרגה ובזמן הזה איבדתי את שיווי המשקל ונפלתי על הרצפה." (שם, בעמ' 7).

התובע הדגיש כי הנפילה קרתה במהלך הירידה ולא עת ישב על רצפת הקבינה:

"ש: השלב של הנפילה היה אחרי שהתיישבת על רצפת הקבינה?

ת: לא. ניסיתי לרדת במדרגה הראשונה ושם הרגשתי את הכאב העז. ניסיתי להחזיק את עצמי כשהדלת פתוחה ואז נפלתי לרצפה. התיישבתי כדי להחזיק את עצמי ולא הצלחתי וזה מה שמסרתי לחוקרי המל"ל.

ש: איפה התיישבת כדי להחזיק את עצמך?

ת: זה בעצם המדרגה הראשונה.

ש: התיישבת על המדרגה הראשונה ולא על רצפת הקבינה?

ת: רצפת הקבינה זה למעשה המדרגה הראשונה.

ש: הספקת להתיישב ואז נפלת?

ת: לא הספקתי להתיישב. ניסיתי להתיישב והחזקתי את עצמי ואז נפלתי כשאיבדתי שיווי משקל." (שם בעמ' 9)

לאור האמור והמפורט לעיל, ולאחר שהתרשמתי מעדות התובע, אשר היתה עקבית ומתיישבת עם רצף השתלשלות הארועים והפעולות שביצע, אני קובע כי נסיבות התרחשות התאונה היו כדלקמן:

התובע הגיע ביום התאונה במשאית עם דופן הידראולית לרמפת הסניף במודיעין, על מנת לפרוק דברי דואר ולהעמיס אחרים. עם החניית המשאית התובע ירד ופתח את דופן המשאית ועלה והתיישב בצד הימני של הקבינה. עובדי הדואר, ולא התובע, עסקו בפריקה ובהעמסה. עם סיום העמסת דברי הדואר מי מעובדי הדואר סימן לתובע כי הסתיימה ההעמסה. במצב זה התובע התכוון לרדת מהמשאית, לסגור את הדופן ולהמשיך בנסיעה. התובע החל בפעולת הירידה מהמשאית, ובהתאם פתח את דלת המשאית, ובתחילת פעולת הירידה בעודו פוסע למדרגות, כאשר רגל אחת בקבינה ורגל שניה במדרגה, הרגיש "זץ" של כאב חד בגב, ניסה להתיישב על המדרגה הראשונה כדי להחזיק את עצמו, ולפני שהספיק להתיישב איבד את שיווי המשקל, נפל על הרצפה ונחבל.

באשר לטענת הנתבעת לסתירה כביכול בגרסאות התובע באשר לנסיבות קרות התאונה, שכן בדו"ח סיכום החקירה של המל"ל עולה כביכול כי התאונה ארעה טרם החל התובע בפעולת הירידה מהמשאית, אציין כי לטעמי אין המדובר בסתירה, שכן הדו"ח הנ"ל, שנכתב על ידי חוקרי המל"ל, שלא הובאו לעדות, נעדר פרטים באשר למכלול רצף הפעולות שבוצעו על ידי התובע, ומעיון ביתר הגרסאות, כמפורט לעיל, עולה כי התובע היה במהלך פעולת הירידה, והתובע בחקירתו הבהיר את הפעולות שביצע [עמ' 8 לפרוטוקול ש' 24-31, עמ' 9 לפרוטוקול ש' 1-20].

מהאמור לעיל עולה כי התאונה התרחשה במהלך פעולת הירידה, זאת נלמד הן מכוונת התובע לרדת ולסגור את דופן המשאית משסומן לו כי הסתיימה פעולת ההעמסה, והן מרצף פעולות התובע שנעשו כחלק מהירידה, כגון פתיחת הדלת ודריכה על מדרגת המשאית. כן עולה כי פעולת הירידה נעשתה למטרת תחבורה (ולא למטרת טעינה או פריקה), זאת נלמד הן מכוונת התובע לסגור את דופן המשאית ולהמשיך בנסיעה, והן מהעדר תפקידו של התובע בפעולת ההעמסה והפריקה, בהן, כאמור, לא נטל חלק, והן מכך שנסתיימה פעולת ההעמסה, כאשר ירידת התובע מהמשאית נועדה להרים את הרמפה ההידראולית, אשר היתה חיונית ואינהרנטית לפעולת הנסיעה ונועדה לקדמה, ומשכך אין לראות בפעולת הירידה משום פעולת לוואי של טעינה, ואף אין לראות בפעולת סגירת דופן המשאית כ"פעולת ביניים" המנתקת את הקשר בין ירידת התובע מהמשאית לכוונתו להמשיך בנסיעה [וראו בעניין זה פסק הדין בע"א 6936/11 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני (17.03.2014)].

יתירה מכך, בהלכת אוסם נקבע כי במקום שבו ניתן לשייך ארוע אחד לכמה קטגוריות בהגדרת השימוש, כאשר על-פי אחת מהן הפעולה מהווה שימוש, ועל פי האחרת – לאו (לדוג' הוראה ממעטת של חריג הפריקה והטעינה), תקום לנפגע זכאות על פי חוק הפיצויים, ובהתאם נקבע (שם) כי אין עוד מקום לבחון אם פעולת הירידה מהרכב היתה "חלק אינטגרלי" מפעולת הטעינה או הפריקה של הרכב, וכי השימוש המוכר, כמו כניסה לרכב או יציאה ממנו, מהווה ארוע שחוק הפיצויים חל לגביו, אפילו הדבר קשור בתהליך הפריקה או הטעינה. [למסקנה דומה הגיעה כב' השופטת צבייה גרדשטיין פפקין בפבק דינה בת"א (שלום רשל"צ) 33852-10-18 יגאל יצחקוב נ' קירור חשמלי מישה בע"מ ואח' (2.8.2020).

אשר על כן, יש לראות את התובע כמי שנפגע תוך כדי שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה. מכאן, שיש לסווג את התאונה כ"תאונת דרכים" כהגדרתה בדין.

לפיכך יש לבחון את נזקי התובע שנגרמו לו בשל התאונה.

משנקבעה נכות על פי דין הצדדים יגישו תחשיבי נזק כדלקמן:

התובע עד ליום 15.12.2021

הנתבעות עד ליום 20.1.2022

אני קובע תזכורת פנימית לבדיקת תחשיבי הצדדים ליום 23.01.2022.

המזכירות תמציא החלטה זו לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ה' כסלו תשפ"ב, 09 נובמבר 2021, בהעדר הצדדים.