פלוני נ' הנוסד לביטוח לאומי

התובע עתר לבית הדין בתביעה להכיר במחלת הסוכרת כ"פגיעה בעבודה" בעילת המיקרוטראומה

כאמור בפרק ה' לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשנ"ה - 1995.

רקע עובדתי

1.תביעת התובע לנתבע להכיר במחלת הסוכרת כ"פגיעה בעבודה", נדחתה על ידי המוסד לביטוח לאומי בטענה, כי "בהתאם לחוות דעת רופא המוסד, עלי לדחות את האבחנות בגין סכרת, שאינו קשורות לתנאי עבודתך/לפגיעה שבנדון". כנגד החלטה זו הוגשה תביעת התובע לבית הדין.

2.עובדות המקרה פורטו בהחלטת ביניים מיום 17.9.20 ועל פיהן:

א.התובע יליד 1990.

ב.התובע עובד כמוביל מיכלים של "מי עדן" (מפיץ).

ג.ביום 9.1.20 בעת הרמת משא כבד במסגרת עבודתו חש התובע כאב עז בגבו התחתון ופונה באמבולנס לבית החולים (להלן: האירוע).

ד.האירוע הוכר כפגיעה בעבודה לעניין הגב ונדחה לעניין מחלת הסוכרת.

ה.מצבו הרפואי של התובע הוא כעולה מן המסמכים הרפואיים.

3.הצדדים הסכימו למינוי מומחה רפואי ופרופ' שמעון גליק מונה כמומחה יועץ רפואי מטעם בית הדין כאשר הוא נתבקש להשיב על השאלות המקובלות באשר לקשר סיבתי רפואי בין תנאי עבודתו של התובע, לבין מחלת הסוכרת ממנה הוא סובל.

4.פרופ' גליק קובע בחוות דעתו:

"ש. מהי המחלה שממנה סובל התובע?

ת. החולה סובל מסוכרת.

ש. האם קיים קשר סיבתי-רפואי בין האירוע מיום 9.1.20 לבין הליקוי שממנו סובל התובע?

ת. מחלת הסוכרת אובחנה אצל התובע כמה שנים לפני האירוע. כבר ב-2013 הוזכרה האבחנה של היפרגליקמיה. היו רמות מעל הנורמה רשומות ב-2015 (140 מג/דל), ב-2015 ו-2016. אבחנה מפורשת של סוכרת הופיעה בתיק כבר ב-2016. רמות גלוקוזה מעל לנורמה הופיעו ברישומים ב-2018 ו-2019. אי לכך ברור ללא ספק שהאירוע לא גרם לסוכרת. מצד שני התופעות היו קלות ולא טופלו בתרופות לסוכרת. האירוע של הפגיעה הקשה בגב הופיע ב-9.1.20. האירוע גרם לתובע סבל רב במשך כמה שבועות לאחר מכן, סבל שהצדיק טיפול לפגיעה הגופנית וגם דחק קשה שהביא אותו לפנייה לפסיכיאטריסט.

ב-3.3.20 הוא הופיע לרופא עם סיפור של שתייה מרובה, השתנה מרובה, ירידה רבה במשקל במשך השבועות שקדמו לביקור והוא נשלח לטיפול בבית החולים, בו מצאו רמות גלוקוזה גבוהים מאוד ורמת המוגלובין מסכרן גבוה מאוד. משמעות הממצאים האלה מצביעים על הידרדרות הסוכרת שכבר נמשכה כמה שבועות ואולי כמה חדשים. אני מגיע למסקנה שהאירוע והדחק המלווה את האירוע גרם להחמרת הסוכרת" (הדגשה שלי – י.א.ש).

5.הנתבע ביקש להפנות שאלות הבהרה לד"ר גליק. בהחלטה מיום 30.12.20 אושרה בקשתו, למומחה הועברו שאלות הבהרה והוא מסר תשובותיו כדלקמן:

"ש. האם מוכרת בספרות הרפואית העדכנית אסכולה שלפיה כאב פתאומי (אשר מוקל תוך שעות), יכול לגרום להחמרת סוכרת? האם הגישה הזו מופיעה בספרי לימוד מקובלים? אם כן אנא צרף אסמכתאות.

ת. לא מדובר כאן באירוע של כאב פתאומי שנעלם מיד עם הטיפול. הכאב והמגבלות ממנו סבל התובע המשיכו זמן רב אחרי האירוע החד. במשך החודשים לאחר האירוע הוא פנה לרופאיו בגלל המשך הכאבים והמגבלות. היה אצל אורתופד, ורופא תעסוקתי, ופיזיותרפיסט. הוא לא הוחזר לעבודה במשך חודשיים. הספרות הרפואית הרבה המכירה ב'דחק' כגורם להתפרצות הסוכרת או להחמרתה לא מודדת אורך הדחק, ומזכירה כל מיני סוגים של דחק, מהם מוות פתאומי של קרוב משפחה. גם מוכרת התופעה שמחלה גופנית פתאומית מלווה בקפיצה ברמת הגלוקוז מיידית. אבל כפי שהדגשתי לא מדובר באירוע חולף אלא בפגיעה מתמשכת.

ש. בחוות דעתך נכתב "דחק" – האם לטענתך מדובר בדחק נפשי? אם כן מי הפסיכיאטר שקבע אבחנה של דחק נפשי ואיזה טיפול ניתן לבעיה זו? האם התובע היה במעקב רפואי בנושא זה?

ת. לא מצאתי בתיק שום קביעה של פסיכיאטר. היעדר של טיפול פסיכיאטרי לא מבטל את קיום של 'דחק'. כאבים מגבילים וממשיכים מהווים 'דחק' בשבילי.

ש. האם ממצא של המוגלובין מסכרן – 12 ג"ר 0% (פי שניים מהערך הנורמלי העליון) יכול להעיד על החמרה בסוכרת כבר לפני ה-9.1.20?

ת. ערך המוגלובין מסוכרן של 12 ב-3.3.20 מעיד על סוכרת בלתי מאוזנת במשך השבועות לפני התאריך הזה ולאו דווקא לפני התאריך 9.1.20. רופאת המשפחה שלו בביקור של 3.3.20 רשמה בתיק שלפני תאריך של התאונה הוא היה מאובחן 'כחולה טרום סוכרתי'. התוצאה של ההמוגלובין מתאים גם לתמונה הדרמטית של החמרה פתאומית של סוכרת עם ירידה קיצונית במשקל, צמא, וריבוי שתן-תמונה קלסית של התפרצות המחלה שהתחילו מאז האירוע.

ש. האם לעובדה כי לתובע עודף משקל ניכר למעלה מ-100 ק"ג ו-BMI 35.78 אינה מעידה כשלעצמה על אפשרות להחמרת מחלת הסוכרת הבסיסית אצל התובע עובר ליום 9.1.20?

ת. המשקל העודף של התובע מעידה על מצב המהווה בסיס לאפשרות התפרצות של סוכרת קלינית אם מגיע דחק כלשהו, כפי שהתרחש במקרה דנן" (הדגשה שלי – י.א.ש).

טענות הצדדים

6. לטענת התובע, עבר בעבודתו אירוע חריג שכלל סטרס גדול מאוד וכאב חריג שכתוצאה ממנה התפרצה אצלו מחלת הסוכרת. לדבריו, קודם לכן לא טופל כנגד סוכרת וניהל אורח חיים רגיל שכלל עבודה פיזית קשה ללא הגבלות וללא טיפול תרופתי של אינסולין. לעמדת התובע, יש לאמץ את חוות דעת המומחה ולקבוע כי לאור סמיכות הזמנים בין התפרצות מחלת הסוכרת לבין מועד קרות התאונה, קיים קשר סיבתי עובדתי ומשפטי המצדיק הכרה במצבו כנובעת מפגיעתו בעבודה.

    

7. לטענת הנתבע, כוללת חוות דעת המומחה התערבות בעובדות המוסכמות שכן, בניגוד לאמור בחוות הדעת, לא עולה מהעובדות כי התובע עבר אירוע דחק בעבודתו ולא עולה כי פנה לקבלת טיפול פסיכיאטרי. הנתבע טוען, כי לתובע גורמי סיכון ניכרים (עודף משקל ומחלת סוכרת קודמת) וכי המומחה עצמו קבע כי האירוע לא גרם למחלת הסוכרת. הנתבע מציין, כי בניגוד לחוות הדעת, כשבועיים לאחר האירוע אישר רופא תעסוקתי לתובע לשוב לעבודתו. עוד טוען הנתבע, כי בדיקות ההמוגלובין שנמצאו בערכים גבוהים מאוד מצביעים על רמת גלוקוז בדם בשלושת החודשים שקדמו לבדיקה ועל כן הבדיקות שנעשו עובר לאחר האירוע מעידות על רמות גלוקוז גבוהות עוד לפני האירוע. לטענתו, כל אלה בצירוף העובדה שהמומחה לא סמך קביעותיו על ספרות רפואית מקובלת ולא התייחס למידת ההשפעה של האירוע על מידת ההחמרה במצבו, מחייבות את דחיית תביעת התובע או לחילופין מינוי מומחה נוסף.

    

   הכרעה

    

   8.הלכה פסוקה היא כי -

    

   "אין המומחה-היועץ הרפואי בא במקום בית הדין לפסיקה. אך הפוסק הוא בית הדין וחוות-הדעת אינה באה אלא להדריך ולייעץ בתחום שאינו בידיעתו המקצועית של המשפטן, היינו בתחום ידיעתו המקצועית של הרופא. לפי שיטת המשפט בישראל חוות-דעת כזאת אף היא בבחינת ראיות ויש להתייחס אליה בהתאם לכך. השוני העיקרי שבין חוות-דעת רפואית מטעם מומחה-יועץ רפואי הפועל מטעם בית-הדין לבין חוות-הדעת של רופא המעיד מטעם צד להתדיינות, הוא במשקל אשר בית-הדין ייחס לחוות הדעת. אך טבעי הדבר שבית-הדין ייחס משקל מיוחד לחוות-דעת המוגשת על ידי מומחה הפועל מטעמו ולא מטעם אחד הצדדים" (דב"ע לו/0-8 סימון דוידוביץ - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ז 374; ההדגשה שלי - י.א.ש.).

    

   9.מעיון בחוות דעתו של המומחה עולה, כי המומחה סבור באופן חד משמעי שקיים קשר סיבתי-רפואי בין האירוע מיום 9.1.20 לבין החמרת מחלת הסוכרת שבה לקה התובע.

    

   קביעת המומחה שלפיה האירוע גרם לכאבים מתמשכים המהווים מצב דחק שהביא להתפרצות מחלת הסוכרת אצל התובע, מבוססת לעמדת המומחה על הרישומים הרפואיים שעל פיהם טרם האירוע אובחן התובע כ"חולה טרום סכרתי" וכי תוצאת ההמוגלובין שהתקבלה כחודשיים לאחר האירוע בצירוף ירידה קיצונית במשקל, צמא וריבוי שתן מתאימים לתמונה הדרמטית של החמרה פתאומית של מחלתו.

    

   10.טענת התובע כי קודם לאירוע ניהל אורח חיים רגיל שכלל גם עבודה פיזית קשה ללא הגבלות וללא טיפול תרופתי, לא נסתרה ואף נתמכת מהרישומים בתיקו הרפואי של התובע.

    

   מנגד, אין לקבל את טענת הנתבע כי המומחה התערב בעובדות המוסכמות שכן המומחה הסביר במדויק מה הוא אירוע "הדחק" שאינו דחק נפשי-פסיכיאטרי אלא כאבים חזקים ומגבילים שבעקבותיהם הוחמרה מחלת הסוכרת של התובע. כך גם אין יסוד לטענה כי רופא תעסוקתי אישר לתובע כשבועיים לאחר האירוע לשוב לעבודה שכן האישור ניתן ביום 24.2.20 שהוא כחודש וחצי לאחר האירוע וגם בו צוין כי "העובד יהיה מסוגל לשוב לעבודה קלה שלא דורשת מאמץ גופני". בהינתן כי עבודתו של התובע היא עבודה פיזית הדורשת מאמץ גופני ניכר, ברור כי התובע לא שב לעבודתו, כפי שאכן קבע המומחה.

    

   11.אשר לבדיקת ההמוגלובין המסוכרר - טענת הנתבע, כי הבדיקה שנערכה ביום 3.3.20 משקפת ריכוזים של גלוקוז בתקופה של כשלושה חודשים קודם לבדיקה ועל כן היא מעידה כי הריכוז היה גבוה עוד קודם למועד האירוע ביום 9.1.20 אינה גורעת מטענות התובע. ראשית, הנתבע עצמו טוען כי מדובר בהמוגלובין שנוצר בתקופה של 2-3 חודשים ועל כן מדובר בתקופה שממועד האירוע ואילך. שנית, טענת הנתבע משקפת אסכולה אחת כאשר במקביל לה קיימות אסכולות אחרות הטוענות כי החמרה שכזו עשויה להיווצר בתקופה של שבועות ספורים (2-4 שבועות) וכך גם עולה מחוות דעת המומחה. על כן, לא מן הנמנע כי ההחמרה אכן נובעת מעת האירוע ועד למועד הבדיקה.

    

   12.בניגוד לטענת הנתבע, המומחה אינו מתעלם מגורמי הסיכון של התובע, היינו, השמנת היתר וקיומו של "מצב טרום סכרתי" ואולם הוא אינו מוצא כי יש בכך כדי לגרוע מהקשר הסיבתי שבין האירוע והדחק בעקבותיו לבין החמרת מחלת הסוכרת אצל התובע.

    

   חוות הדעת בהירה, מנומקת ומפורטת וממנה עולה כי המומחה סבור שהאירוע גרם ל"דחק" שהביא להחמרת מחלת הסוכרת. לא מצאתי כי נפל פגם בחוות הדעת ולא מצאתי מקום שלא לאמצה.

    

   13.לאור כל האמור, משלא מצאתי כל עילה לסטות מהאמור בחוות הדעת, מתקבלת חוות דעתו של פרופ' גליק והנני קובעת, כי מחלת הסוכרת של התובע הוחמרה כתוצאה מהאירוע התאונתי מיום 9.1.20 ויש לראות בה כ"פגיעה בעבודה".

    

   אשר על כן, התביעה מתקבלת.

    

   הנתבע יישא בהוצאות התובע סך של 4,000 ₪ אשר ישולמו תוך 30 יום מיום מתן פסק הדין.

    

   זכות ערעור לשני הצדדים תוך 30 יום לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים.

    

   ניתן היום, ו' כסלו תשפ"ב, (10 נובמבר 2021), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.