פלוני נ' אלמוני ואח'

לפניי תביעה לסילוק יד ולמתן פסק דין הצהרתי, שיקבע כי התובע הוא דייר מוגן בשני נכסים כפי שיפורטו להלן, מכוח מעמדו הנטען כידוע בציבור של הדיירת החוזית בנכסים האמורים, גב' נ’ ו’ ג’ ז"ל (להלן: "המנוחה").

רקע עובדתי

התובע טוען כי היה בן זוגה והידוע בציבור של המנוחה.

הנתבע 1 (להלן: "הנתבע") הוא בנה של המנוחה.

הנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת") היא חברה ממשלתית המנהלת עבור מדינת ישראל את השיכון הציבורי ובין השאר את הנכסים נשוא תביעה זו.

טענות התובע

התובע, יליד שנת 1961, טוען כי ההיכרות בינו לבין המנוחה החלה בשנת 1988, במסגרת עבודתו אצל בעלה ג’ ג’ (להלן: "ג’"), שאז החלה להתפתח ביניהם מערכת יחסים רומנטית. לטענת התובע, תמורת עבודתו אצל ג’, אפשרו לו המנוחה וג’ לגור בקומה העליונה של דירתם ברחוב XXXXXXX תל אביב – יפו (להלן: "הנכס המרכזי").

בעת ההיכרות בין התובע ובין המנוחה, התובע היה בן 27 שנים ואילו המנוחה הייתה כבת 52 שנים, פער של כ-25 שנה.

לטענת התובע, בשנת 1990 תקף ג’ את המנוחה לאחר שגילה את הרומן שביניהם, ועל רקע האמור המנוחה עברה להתגורר במעון לנשים מוכות בהרצליה למשך כחודש ימים, מיום 25.4.1990 ועד ליום 22.5.1990.

התובע מציין כי לאחר שהמנוחה עזבה את המעון לנשים מוכות, הוא עבר להתגורר עימה בשלוש דירות שכורות בנס ציונה ובתל אביב במשך כשנתיים, תוך ניהול חיי אישות ומשק בית משותף תחת קורת גג אחת.

התובע טוען כי במהלך חודש נובמבר 1990 התגרשה המנוחה מג’ ומספר חודשים לאחר מכן הוא והמנוחה נישאו בטקס נישואין פרטי אצל הרב הבולגרי של יפו.

התובע מוסיף, כי במהלך חודש נובמבר 1992 הוא והמנוחה עברו להתגורר בנכס המרכזי, זאת לאחר שהוא עזר למנוחה לרכוש את חלקו של ג’ בנכס, כאשר המנוחה הייתה אותה עת חסרת כל.

לטענת התובע, בשלהי שנת 1992 ג’ תקף אותו באלימות, לאחר שהוא ניסה למנוע את כניסתו לנכס, ובגין אירוע אלימות זה הוגש כתב אישום כנגד התובע והנתבע, כתב אישום אשר בוטל בסופו של דבר והם זוכו.

לטענת התובע, במהלך שנת 1993 חתמה המנוחה על חוזה שכירות עסקים מול עמידר בנוגע לנכס העסקי – גלריה המצויה ברחוב XXXXXXX (פינת רחוב ********* ) הצמוד לנכס המרכזי (להלן: "הנכס העסקי").

עוד מציין התובע כי בשנת 1993 הוא והמנוחה חתמו על "הסכם חלוקת רכוש".

התובע טוען כי הוא והמנוחה עבדו יחד משך שנים רבות בתחום האומנות בנכס העסקי תוך כדי ניהול מערכת יחסים זוגית פונקציונאלית, כאשר חלוקת העבודה ביניהם הייתה כזו שהמנוחה ניהלה את העניינים הכספיים השוטפים לרבות ארגון הירידים ומכירת הציורים ואילו התובע במסגור תמונות וייצור חפצי אומנות שונים.

התובע מציין כי לבקשתו ולבקשת המנוחה, בתחילת שנת 1997 נערכה הערכת שווי לנכס המרכזי ולנכס העסקי ע"י השמאית רונה ברדה מנוסביץ, שקבעה את שווי זכותו של התובע בנכס כדייר מוגן בנכסים אלו.

התובע מוסיף כי במהלך שנת 2001 הוגש כתב אישום כנגדו בגין ביצוע עבודות בניה ללא היתר של תוספת בנייה, וכי הוא הורשע בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. במסגרת גזר הדין הוטל על התובע, בין היתר, להרוס את שנבנה ללא היתר ובהתאם התובע הרס את כל הבנייה הלא חוקית בנכס העסקי.

עוד טוען התובע כי בתחילת שנות ה- 2000 סיכם עם המנוחה כי לאור גילה המתקדם – הוא יוכל להינשא לאישה אחרת לצורך הבאת ילד לעולם. ביום 2.6.2002 התחתן התובע בטקס נישואין אזרחי עם הגב' ל’ ו’ באוזבקיסטן (להלן:" ל’") , וביום 3.9.2003 נולד בנו היחיד של התובע – ת'.

התובע טוען כי ביום 17.5.2005 חתמה המנוחה על כתב ערבות במסגרתו התחייבה לפצות את ל’ בקשר לצו עיכוב יציאה מהארץ שביקש.

לטענת התובע, במהלך שנת 2007 החל ללמוד משפטים במרכז האקדמי למשפט ועסקים במכללת רמת גן, כאשר המנוחה היא זו שממנה לו את שכר הלימוד באמצעות המחאות ששולמו ישירות למוסד הלימוד.

בשנת 2010 נפטר אחיו של התובע מדום לב בהיותו בן 30 שנים, ובמהלך שנת 2011 התובע הוכר כנכה בביטוח לאומי בדרגת נכות רפואית יציבה בשיעור של 76% ודרגת כושר בשיכור של 100%.

התובע טוען כי ביום 1.8.2015 מצא את המנוחה מוטלת חסרת הכרה בשירותים בנכס המרכזי והזעיק אמבולנס. ביום 2.8.2015 נפטרה המנוחה בבית החולים איכילוב.

לטענת התובע, הנתבע – בנה של המנוחה, התגורר ביחידת מגורים נפרדת הממוקמת בחציה המזרחי של החלקה ברחוב ********* 32.

ביום 31.10.2016 הגיש התובע תביעה בבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב – תמ"ש 44193-10-16 בפני כב' הרשמת ענת הלר-כריש, כנגד שלושת בניה של המנוחה להכיר בו כיורש של מחצית מעזבון המנוחה מכוח היותו ידוע בציבור שלה (להלן: "תביעה בבית המשפט לענייני משפחה").

באותו היום ניתנה החלטתו של בית המשפט לפיה ככל שהתובע עותר להכריז עליו כיורש של המנוחה עליו לפנות לרשם הירושות בהליך המתאים, ולפיכך נמחק הסעד האמור מכתב התביעה. ביום 30.11.2016 הגיש התובע כתב תביעה מתוקן בו ביקש ליתן פסק דין הצהרתי על היותו הידוע בציבור של המנוחה ועל היותו זכאי למחצית מזכויות של המנוחה שנצברו במהלך חייהם המשותפים מכוח חזקת השיתוף.

התובע מציין כי במהלך ניהול ההליך בבית המשפט לענייני משפחה נפטר בנה של המנוחה – ז’ ב’, ובן נוסף שלה – ה’ פ’ הודיע לבית המשפט שאין לו כל עניין בהליכים אלה וכי הוא יכבד כל פסק דין שיינתן. לפיכך אישור בית המשפט בדיון מיום 24.10.2017 את מחיקתם של הנ"ל מכתב התביעה, כך שרק ה’ ג’ (הנתבע בעניינו) נותר בתובענה.

עוד נקבע בהליך זה כי למעשה מדובר על תביעה לבירור היקף העיזבון – האם הנכסים נשוא התובענה מוקנים ליורשים של המנוחה מכוח צוואתה או שמא מדובר בנכסים שאינם בגדר נכסים הניתנים להורשה שכן הזכויות לגביו נחתכות מכוח חוק הגנת הדייר. בית המשפט הורה על הגשת סיכומים בכתב בנקודה זו, שהגשתם נדחתה עקב הפניית הצדדים להליך גישור אצל כב' השופט בדימוס יעקב כהן.

התובע טוען כי תוך כדי ניהול המגעים בין הצדדים בקשר להליך הגישור, פלש הנתבע שלא כדין לנכס המרכזי והחל בביצוע שיפוצים רחבי הקיף בקומת הקרקע, זאת בזמן שהוא ובנו בן הארבע עשרה התגוררו באותה עת בקומה השנייה. התובע מוסיף כי הנתבע אף ניתק את אספקת החשמל והמים מחלק המבנה בו התגוררו הוא ובנו.

התובע מציין כי הזעיק את משטרת ישראל אשר הגיעה והורתה לו להתפנות מהמקום, והנתבע חזר להתגורר בנכס העסקי בו התגורר לסירוגין במרוצת השנים. התובע מוסיף כי לאחר כשבועיים, פלש הנתבע שוב לקומת הקרקע בכנס המרכזי, הפעם יחד עם אשתו, ולפיכך הזעיק שוב את משטרת ישראל אולם הואיל וחלפו למעלה מ- 30 יום מפטירת המנוחה, הובהר לתובע כי עליו לפנות לבית המשפט על מנת לקבל את הסעד המבוקש.

לטענת התובע, עקב התנהלותו זו של הנתבע 2, הוא הגיש ביום 4.11.2017 בקשה דחופה למתן צו מניעה זמני שיאסור על הנתבע המשך ביצוע עבודות השיפוצים בקומת הקרקע, ובית המשפט נעתר לבקשה בהחלטה מיום 1.2.2018 (ראו נספח כה' לכתב התביעה).

בנוסף, התובע הגיש בקשה בבית המשפט למשפחה להתיר לו להגיש כתב תביעה מתוקן בהתאם למפורט בבקשה שהוגשה, ובקשתו נדחתה ביום 13.5.2018. התובע ערער על החלטה זו וביום 28.11.2018 ניתן פסק דין של בית המשפט לענייני משפחה בערעור שדחה את הערעור מאחר וסבר כי על התובע היה לצרף את חברת עמידר שהיא בעלת הנכס כנתבעת נחוצה להליך, תוך חיוב בהוצאות (נספח כז' לכתב התביעה).

כפועל יוצא מדחיית הערעור, ביום 28.11.2018 הורה בית המשפט למשפחה על מחיקת התובענה מאחר והתובע למעשה הודה כי נקט בהליך שגוי (ראו נספח כח' לכתב התביעה). לפיכך, הגיש התובע את ההליך דנן, וצירף את עמידר כנתבעת.

בכל הנוגע לנתבעת, טוען התובע כי היא הייתה מודעת להיותו היודע בציבור של המנוחה ולמגוריו עמה בנכס נשוא התובענה במשך 25 שנים עד לפטירתה של המנוחה, שכן פעמים רבות ביצעה בדיקות בנכסים לגבי המתגוררים בהם וברישומיה מופיע התובע כמי שהתגורר ומתגורר בנכס המרכזי מאז שנת 1990, וכן בנו ת' מאז שנולד בשנת 2003.

התובע מציין כי פנה במכתבים לנתבעת וביקש ממנה להכיר בו כדייר מוגן בנכסים אולם מכתבים אלו לא נענו.

על כן, טוען התובע כי הוא זכאי לקבל פסק דין המצהיר על היותו דייר בנכס המרכזי על שתי קומותיו והחצר הצמודה לו בהתאם להוראות סעיף 20(א) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972 (להלן: "חוק הגנת הדייר") בהיותו הידוע בציבור של המנוחה והמגורים עימה במשך כ- 25 שנים ברציפות ומאחר שלא הייתה לו דירה אחרת למגורים.

כמו כן, טוען התובע כי הוא זכאי לקבל פסק דין לסילוק ידו של הנתבע מקומת הקרקע של הנכס המרכזי אליו פלש שלא כדין.

בכל הנוגע לנכס העסקי, התובע טוען כי מאחר וחדל לצייר בגלריה עקב מחלתו, איפשר לנתבע לעשות שימוש זמני בנכס העסקי למטרת איחסון ועבודה שקטה בלבד, אך היה עליו להשיב את החזקה בגלריה לידיו כאשר יתאושש מהדיכאון העמוק אליו נפל, וירצה לחזור לצייר בגלריה.

לפיכך, התובע טוען כי מכוח היותו הידוע בציבור של המנוחה ובהתאם להוראות סעיפים 27-23 לחוק הגנת הדייר, הוא זכאי להכרה כדייר מוגן בנכס העסקי ומבקש לחזור ולנהל בו את הסטודיו לציור אותו ניהל ביחד עם המנוחה במשך 19 שנים ברציפות, ולפנות את הנתבע ממנו.

טענות הנתבע

הנתבע טוען כי יש לסלק את התביעה על הסף בהעדר עילה לאור שימוש לרעה בהליכי משפט, שכן התובע מעולם לא היה ידוע בציבור של המנוחה, ואף היה נשוי לאישה אחרת, עמה הביא לעולם את בנו.

לטענת הנתבע, המנוחה אפשרה לתובע להתגורר בקומת הגג בנכס (בעלת כניסה וגרם מדרגות חיצוני) כבר-רשות בלבד, והכל מתוך רחמיה על התובע ועקב מצבו הנפשי המעורער, כך שהחל ממועד פטירת המנוחה פקעה זכותו להתגורר בנכס והוא הפך להיות מסיג גבול בו.

הנתבע מוסיף כי בין התובע למנוחה היתה הפרדת רכוש מלאה, כאשר התגוררו בקומות נפרדות ובאגפים נפרדים של הנכס, כאשר גילה של המנוחה היה כמעט כפול מגיל התובע – כך שניתן ללמוד כי גם אם היה בניהם קשר רומנטי כלשהו – הרי מדובר ברומן קצר ובלתי מחייב.

עוד טוען הנתבע כי משנתגלה אופיו האמיתי ובעייתי של התובע בראשית שנות התשעים (נוטל סמים באופן קבוע לשיטתו) – הפסיקה המנוחה את הקשר עימו, והשניים נותרו חברים תוך שהמנוחה שומרת לתובע חסד על עזרתו בתקופת המשבר על בעלה האלים. הנתבע מציין כי החל משנות התשעים המוקדמות נהג התובע לארח נשים שונות בנכס, איתן ניהל קשרים זוגיים ומיניים וכי היה נשוי לל’ איתה ניהל קשר זוגי ממושך ונולד להם בנם המשותף.

הנתבע טוען כי "הסכם חלוקת הרכוש" (שצורף לכתב התביעה כנספח יח') הוא מסמך מזויף שתוקפו ואמיתותו מוכחשים על ידו, ולטענתו מדובר בהסכם אשר נעדר כל תוקף חוקי ואינו מעניק לתובע בפועל כל זכות בנכסי המנוחה. הנתבע מוסיף כי לתובע ולמנוחה לא היה חשבון בנק משותף, נכסים או עסקים משותפים מכל סוג שהוא בכל שנות היכרותם, כך שהם חיו באופן נפרד תוך העדר כוונת שיתוף מפורשת ותוך הפרדה מובהקת של רכושם ונכסיהם.

הנתבע מוסיף כי התובע אינו יורש של המנוחה ובהתאם לצו חלוט שניתן לצו קיום צוואתה – הוא אינו בעל כל זכות בעיזבונה (נספח ז' לכתב ההגנה) וזאת בניגוד אליו ואל אחיו אשר ירשו את עזבון המנוחה בשלמותו. לטענת הנתבע הדבר מהווה ראיה לכך שהתובע לא היה ידוע בציבור של המנוחה, שכן ככל שהמוחה חפצה בהעברת זכות כלשהי לתובע – יש להניח כי הייתה מכלילה אותו בצוואתה.

עוד טוען הנתבע כי כל בקשה להעברת זכויות, עליה להיות מופנית לנתבעת, כך שאין כל עילה או יריבות נגדו, שכן ככל שהיה ניתן פסק דין הצהרתי המופנה לנתבעת לפיו התובע הינו דייר מוגן בנכס כולו – הרי ממילא היה עליו לפנות את הנכס.

בנוסף, טוען הנתבע כי יש לסלק את התביעה על הסף מחמת התיישנות או שיהוי ניכר שכן הקשר בין התובע לבין המנוחה הסתיים לכל המאוחר בשנות התשעים המוקדמות. עוד בעניין זה טוען הנתבע כי "הסכם חלוקת הרכוש" שנחתם כאמור בין התובע למנוחה הוא מסמך משנות התשעים כך שגם אם הסכם זה היה בעל תוקף חוקי – הרי שעילת התביעה של התובע התיישנה לפני עשרות שנים.

הנתבע מוסיף כי ככל שטוען התובע כי רכש זכויות בנכס מכוח חוק הגנת הדייר היה עליו לפעול בנדון מול הנתבעת עוד לפני מעל עשרים שנה אם וככל שאכן נחתם הסכם חלוקת הרכוש כפי שטוען, ולכל הפחות היה עליו לפנות לערכאות הרלוונטיות למתן תוקף חוקי להסכם.

טענה נוספת שהעלה הנתבע בכתב ההגנה היא כי על התביעה להיות מסולקת על הסף מחמת השתקים החלים על התובע במסגרת הליכים קודמים והם:

• השתק במסגרת הליך פלילי של חריגות בניה – התובע צרף לכתב התביעה כתב אישור והכרעת הדין כנגדו במסגרת בניה ללא היתר (נספחים כ' ו- כא' לכתב התביעה), בבית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב. לטענת הנתבע, עיון בהכרעת הדין מיום 9.2.2004 מעלה כי התובע טען בהליך הנ"ל כי "קיבל רשות לגור במקום וכי המקום אינו שלו". הנתבע מציין כי טענה זו של התובע עומדת בניגוד לכלל טענותיו בכתב תביעתו, כך שמדובר בחוסר תום לב מובהק והטעיה ברורה.

• השתק במסגרת הליך פלילי כנגד אשתו לשעבר של התובע ת"א 1238/06 מדינת ישראל נ' ו’ ל’ – מדובר בכתב אישור אשר הוגש כנגד אשתו של התובע לאור אלימות במשפחה בשנת 2003 בהיותם בני זוג נשואים המתגוררים יחדיו בדירת הגג הנפרדת מהנכס נשוא התובענה. במסגרת כתב האישור, העידה המנוחה "כשכנתם של בני הזוג" ביחס לאירוע האלימות לו הייתה עדה בעניינם של התובע ול’ ביום 13.12.2003, ובין היתר כאשר "עלתה לדירת בני הזוג". הנתבע טוען כי בנסיבות בהן המנוחה עצמה מעידה על כך שהתובע התגורר בנפרד עם בת זוגו ל’ בדירה העליונה, וכאשר התובע ובית המשפט התייחסו אל המנוחה כאל "שכנה" ולא כאל בת זוגתו או הידועה בציבור – הרי שזה היה מצב הדברים, והכל בניגוד לטענות הנטענות בכתב התביעה.

• השתק במסגרת הליך אזרחי כנגד מעסיקו לשעבר של התובע ת"א 15991-08-10 ו' נ' עו"ד עמיחי אסנפי- מדובר בתביעת עבודה אשר הגיש התובע בשנת 2010 כנגד מעסיקו במשרד עורכי דין בו עבד, כאשר גם בהליך זה התייחסו התובע ובית המשפט אל המנוחה כאל שכנתו כעולה מעדותה של המנוחה (מצורף כנספח ב' לכתב ההגנה).

  הנתבע טוען כי הליכים קודמים אלו בהם התייחסו לתובע ולמנוחה כשכנים – מחזקים את העובדה כי הייתה הפרדה מוחלטת בין התובע למנוחה אשר היו שכנים בלבד ולא ידועים בציבור בשום שלב.

עוד טוען הנתבע כי מהסכמי השכירות בין המנוחה לנתבעת עולה כי חל איסור מוחלט על המנוחה "למסור או להעביר או להשכיר את המושכר או חלק ממנו או את זכותו על המושכר או על חלק ממנו וכן לא להרשות למישהו אחר להשתמש או להמשיך להשתמש בו". לפיכך, טוען הנתבע כי המנוחה לכל היותר הרשתה לתובע להתארח בנכס ללא כל תמורה וכמחווה אנושית בלבד, אך התובע ניצל את תמימותה ועם הזמן הפך לפולש.

הנתבע מציין כי הוא מתגורר בנכס החל משנת 1996 ביחד עם אימו ונשא בכל עלויות הדירה עימה לרבות תשלומי צריכה וארנונה וזאת עד לפטירתה ביום 2.8.2015. הנתבע מוסיף כי עודנו מתגורר בנכס והוא ממשיך לשלם כל אגרה או היטל חיוב בקשר אליו, זאת בניגוד לתובע אשר לא שילם מעולם מאום בקשר עם הנכס.

הנתבע טוען כי גם הגיש בקשה לנתבעת לרישום זכויותיו כדייר מוגן בנכס המרכזי, לאור עמידתו בתנאים הקובעים לכך ובין היתר לפי הוראות סעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר לאור מגוריו בנכס הנדון ביחד עם אמו המנוחה שנים רבות בטרם פטירתה.

בכל הנוגע לנכס העסקי, טוען הנתבע כי היה מדובר בעסק כושל אשר הופעל על ידי המנוחה בלבד, כאשר משך זמן קצר היה התובע שכיר בעסקה של המנוחה וקביל שכר עבור שירותיו. הנתבע מוסיף כי הוא קיבל מהמנוחה את העסק עוד בחייה וניהל את הגלריה בו תוך השקעת כספים ותשומות רבות להצלתו.

לאור כל האמור לעיל, טוען הנתבע כי התובע היה והינו אורח בלבד במקומה העליונה הנפרדת של הנכס המרכזי ואין לו וגם לא הייתה לו כל זכות בנכסים או ברכוש המנוחה, וככל שניתנה לו כל הרשאה מאת המנוחה לבצע שימוש בנכס המרכזי – הרי שהיא פקעה עם פטירת המנוחה.

טענות הנתבעת

הנתבעת מכחישה את סמכותו העניינית של בית משפט זה לדון בתובענה וטוענת כי מדובר בסכסוך בין בני משפחה שכן הסעד העיקרי הנדרש בתובענה זו הוא הצהרה כי התובע הוא הידוע בציבור של המנוחה - סעד שהוא בתחום סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה.

הנתבעת מוסיפה כי דרך המלך, וזאת לשיטת התובע עצמו, היא הכרה בזכויותיו כידוע בציבור ורק אז בדיקת זכאות לדיירות מוגנת נוכח הצהרה הנ"ל. עוד טוענת הנתבעת כי נכון לעת זו - לתובע לא עומדת שום הכרה או החלטה שיפוטית כי הוא אכן הידוע בציבור של המנוחה, כך שאין הוא זכאי להכרה כדייר מוגן, בנכס המרכזי או בגלריה (הנכס העסקי).

הנתבעת מציינת טענת התובע לפיה תביעתו נדחתה מטעמים פרוצדורליים אינה נכונה, שכן במסגרת פסק הדין של ערעור היה ידוע לתובע כי לצורך הכרתו כידוע בציבור של המנוחה עליו לנקוט בהליך מול הרשם לענייני ירושה, אך בחר התובע מסיבותיו שלו שלא לעשות כן.

הנתבעת טוענת כי בניגוד להתנהלות התובע כמפורט לעיל, הנתבע פנה אליה בבקשה להכרה בזכויותיו, המציא מסמכים והשלים את כל שנדרש – כך שבקשתו נמצאת בימים אלו בפני דיון בוועדה המתאימה וטרם ניתנה בה הכרעה.

בנקודה זו אציין, כי הנתבעת הגישה בקשה לפטור אותה מהגשת סיכומים בתיק בטענה שהיא אינה צד לסכסוך בין התובע ונתבע, ואף היא הצהירה כי תכבד כל הכרעה בהליך. לאחר עיון בבקשה ובתגובות לה, ניתנה החלטה ביום 8.4.2019 לפיה הנתבעת פטורה מהגשת סיכומים בתיק, כשהיא מודעת למשמעות אי הגשת סיכומים מטעמה.

דיון והכרעה

בטרם אדון בשאלות הטעונות הכרעה בהליך שלפניי, אציין כי הסמכות העניינית אכן נתונה לבית משפט זה, מאחר ומדובר בתביעה להכרה בתובע כדייר ממשיך של המנוחה לפי סעיפי חוק הגנת הדייר, כך שדין טענת הנתבעת בעניין חוסר סמכות עניינית - להידחות.

כאמור, לפניי תביעה הצהרתית להכיר בתובע כדייר מוגן מכוח היותו ידוע בציבור של המנוחה. מכאן, שעל מנת להכריע במחלוקת - עלי לדון ולהכריע בשאלות הבאות:

• האם הייתה קיימת בין התובע ולמנוחה מערכת יחסים של ידועים בציבור;

• האם התובע עומד בתנאים של דייר ממשיך לפי סע' 20(א) לחוק הגנת הדייר.

  אדון בשאלות לפי הסדר.

  מערכת היחסים בין התובע ומנוחה

כאמור, התובע טוען כי היה ידוע בציבור של המנוחה במשך עשרים וחמש שנים, התגורר עימה בנכס המרכזי כבן זוגה עד לפטירתה, אז "ירש" את זכות הדיירות ומשכך זכאי הוא לגור בנכס המרכזי על שתי קומותיו כדייר מוגן. מנגד, טען הנתבע כי בין התובע למנוחה היה רומן קצר ובלתי מחייב שהסתיים בתחילת שנות התשעים ולאחר תקופה זו הם היו בקשר חברי אפלטוני, וטענה נוספת לפיה התובע לא התגורר עם המנוחה אלא בקומה העליונה של הנכס המרכזי כבר רשות ובהתאם איננו זכאי לרשת את זכות הדיירות המוגנת של המנוחה.

ההלכה הפסוקה קבעה שני תנאי סף לקיומה של מערכת יחסים של יודעים בציבור:

• חיי משפחה;

• ניהול משק בית משותף.

  באשר לשאלת נטל ההוכחה לקיומם של יחסי ידועים בציבור, נקבע בפסיקה כי בשלב הראשוני, נטל ההוכחה רובץ לפתחו של הטוען למעמד של ידוע בציבור, ובמקרה דנא על התובע (ראו לעניין זה ע"א 714/88 נירה שנצר נ' יובל ריבלין, מה(2) 089).

לאורך ההליך, הציג התובע ראיות חיצוניות להוכחת היותו ידוע בציבור של המנוחה, והן:

• פנייתו של ג’ (בעלה הקודם של המנוחה) לבית הדין הרבני בבקשה לאסור את הנישואין בין התובע למנוחה, שם ציין ג’ כי: "אבקש להביא לידי כב' את הפרטים הבאים: האמת בקשר לתיק זה היא: האישה, נ’ ג’ זנתה משך תקופה ארוכה עם ש' ו'... משך התקופה כשנה. תפסתי אותם פעמים מספר במצבים לא סבירים ובכל פעם ניסו "להסביר" לי שטעיתי." (נספח ג' לתצהיר התובע).

• פתקים שצירף ג’ לפנייה לבית הדין הרבני בכתב ידה של המנוחה: "אני אוהבת את החמוד שלי ורוצה לישון איתו... מתה עליך. לילה טוב חמודי". "חמוד שלי, תודה על הכנפיים שצמחו לי בגללך... תודה על הגוונים היפים שצבעת את חיי. (זה לא חרוז – אך זו עובדה)... לא ידעת כמה אני אוהבת אותך." (נספח ג' לתצהיר התובע).

• החלטת בית הדין הרבני לבקשת ג’ לאסור את הנישואין בין המנוחה לתובע: "החלטה. להזמין את המשיבה לתאריך שנקבע ע"י המזכירות לציין בהזמנה שביה"ד ימנע מן המשיבה להינשא לש’ ו’ עד שיתקיים בירור בביה"ד". (ראו נספח ג' לתצהיר התובע).

• סע' 6 לכתב התביעה לצו מניעה של המנוחה נגד ג’: "התקרית האחרונה הייתה בתאריך 30.11.92 עת פרץ וביקש להכות, אלא שהדבר נמנע עקב התערבותו של בנה ובעלה הנוכחי..." (נספח ו' לתצהיר התובע).

• סע' 7 לתצהיר המנוחה שצורף לבקשה לצו מניעה זמני: "כאשר כיום אני נשואה בשנית..." (נספח ו' לתצהיר התובע).

• סע' 5 ג' ו-ד' לכתב ההגנה של ג’ בתביעה לצו מניעה: "עם הגיעו למחסן, הותקף הנתבע ע"י בעלה הנוכחי של התובעת" (נספח ז' לתצהיר התובע).

• הודעת המנוחה במשטרה: "... אני אישה גרושה כבר למעלה משנתיים מג’ ג’ ונישאתי לש’ ו’ אצל רב אבל לא ברבנות מסיבות אישיות... ואז ש’ יצא מהבית בריצה ואני וה’ אחריו וראיתי את ש’ פתאום נכנס לחצר וצועק לי תזמיני משטרה, ג’ פורץ לנו הביתה..." (נספח ח' לתצהיר התובע).

• הודעת התובע במשטרה: "אני נשוי לנ’ ג’ אבל ע"י רב ולא דרך הרבנות..." (נספח ח' לתצהיר התובע).

• הסכם חלוקת רכוש חתום בחתימת ידם של המנוחה והתובע: "הואיל והצדדים חיו כזוג ויודעים בציבור מתאריך 1.12.90..." (נספח יח' לתצהיר התובע).

• הערכת שווי זכויות לבקשת התובע והמנוחה של השמאית רונה ברדה – מנוסביץ: "נתבקשתי ע"י גב' נ’ ג’ ומר ש’ ו’ להעריך את שווי זכותו של מר ש’ ו’ כדייר מוגן בחלק מקרקעין הכולל דירה בקומה ראשונה בבניין מגורים, מחסן סטודיו לציור וחצר" (נספח יט' לתצהיר התובע).

• סע' 1 להכרעת הדין של כב' השופט אריה אטיאס בקשר לתוספות בנייה שביצע התובע בנכס המרכזי: "על פי כתב האישום הנאשם מוחזק כבעל המשתמש בפועל במקרקעין בשעת ביצוע העבירה והאחראי לביצוע עבודות הבניה המתוארות לעיל" (נספח כא' לתצהיר התובע).

• אוסף תמונות זוגיות ומשפחתיות בהן מצולמים בני הזוג בטיולים בארץ ובחו"ל. כמו כן תמונות של התובע ובנו בגילאים שונים בנכס המרכזי (נספח כג' לתצהיר התובע).

• אישור משרד הפנים על כתובתו הרשומה של התובע בנכס המרכזי החל מתאריך 24.8.1992, למעט תקופה בשנת 2003 בה התגורר עם הגב' ל’ ו’ בירושלים (נספח לד' לתצהיר התובע).

• קבלה מהמרכז האקדמי למשפט ועסקים בגין 18 המחאות שמסרה המנוחה למימון לימודיו של התובע (נספח יב' לתצהיר התובע).

• שתי תמונות של הכניסה לגלריה (הנכס העסקי) כאשר בכניסה לגלריה מתנוסס הכיתוב " S.Waksman GALLERY" (נספח לח' לתצהיר התובע).

• דוחות מעגל במסגרתם התובע רשום כבן זוגה של המנוחה בהסתמך על ביקורים שנערכו בנכס על ידי נציגי עמידר (הנתבעת בענייננו) ועל יסוד הצהרות המנוחה (נספח כט' לתצהיר התובע).

כאמור, הנתבע טען לזיוף של הסכם חלוקת הרכוש, אולם לא הציג כל ראיה שיש בה לתמוך בטענת הזיוף. כך, לדוגמה, לא הוצגה חוות דעת של מומחה לזיהוי כתבי יד המאשרת את טענת הזיוף ולו במידה כזו המצדיקה את התייחסות התובע. נמצאנו למדים אפוא כי טענת הזיוף – נטענה בעלמא, ודינה להידחות.

בנוסף לראיות אלו, הביא התובע מספר עדים לביסוס טענתו בדבר היותו ידוע בציבור של המנוחה. להלן אציג את תמצית עדותם של אותם עדים:

• הגב' א’ ר’ – חברתה של המנוחה (להלן: "א’"):

  במסגרת תצהירה תיארה א’ כי הכירה את המנוחה במהלך שירותן הצבאי ומאז הן היו חברות טובות עד לפטירתה. עוד הצהירה א’ כי המנוחה סיפרה לה שהתאהבה בתובע והחל ביניהם רומן (ראן סע' 1 ו- 5 לתצהיר א’). בנוסף, הצהירה א’ כי התובע והמנוחה חיו כזוג נשוי לכל דבר ועניין תוך קיום משק בית משותף וכי המנוחה אהבה את ת' כבנה. א’ הוסיפה כי הייתה מבקרת את התובע והמנוחה לעיתים קרובות בימי שישי בערב והתארחה בביתם פעמים רבות (סע' 10-6 לתצהיר א’) וכי המנוחה "אהבה מאוד את התובע על ליומה האחרון ואין לי כל ספק שש’ היה הגבר של חייה" (סע' 11 לתצהיר העדה).

  בחקירתה, תיארה א’ מערכת יחסים זוגית ארוכת שנים של התובע והמנוחה – "מאחר והם היו חברים והיו במשך כמעט שלושים שנה יחד כבני זוג" (עמ' 16 ש' 17 לפרוטוקול מיום 8.12.2020 ראו גם עמ' 21 ש' 11-2 שם מספרת א’ על ההתאהבות בין המנוחה לתובע). עוד סיפרה א’ על ארוחות שישי משותפות עם המנוחה, התובע ובנו (ראו עמ' 25 ש' 21-15 ועמ' 26 ש' 7-1 לפרוטוקול מיום 8.12.2020).

  כבר עתה אציין, כי הנתבע בחקירתו העיד כי א’ השתתפה "הרבה מאוד" בארוחות שישי משותפות (ראו עמ' 167 ש' 19-11 לפרוטוקול מיום 10.12.2020), ואף יתר העדים מטעמו העידו כי ראו את א’ בדירת המנוחה וחלק אף העידו על כך שהיא חברתה הטובה של המנוחה (יפורט בהמשך), עובדה המחזקת את מהימנות עדותה, ומצדיקה מתן משקל רב לעדות זו.

• הגב' א’ ו’ מ’ – שכנתם של המנוחה והתובע (להלן: "א’"):

  במסגרת תצהירה, סיפרה א’ כי התגוררה יחד עם בעלה ז"ל במרחק של כ- 100 מטר מביתם של המנוחה והתובע. א’ תיארה את התובע והמנוחה כזוג נחמד ומאוד מעניין בשל פער הגילאים ביניהם (ראו סע' 4-2 לתצהיר א’). בהמשך סיפרה כי היא ובעלה ז"ל אירחו את התובע ואת המנוחה והתארחו בביתם, וכי ניתן היה לראות שהם אוהבים ומכבדים זה את זה וכי האווירה בביתם הייתה טובה ונעימה מאוד (סע' 5 לתצהיר א’). עוד ציינה א’ כי לאחר פטירת בעלה, הקשר שלה עם המנוחה העמיק והן היו חברות מאוד קרובות (סע' 7 לתצהיר א’), על פי עדותה של א’, סיפרה לה המנוחה כי היא מאושרת מאוד שהיא מגדלת יחד עם התובע את בנו תחת קורת גג אחת והיא אוהבת אותו עד טירוף (סע' 9 לתצהיר א’). א’ הצהירה כי "אני יכולה לומר שבמשך 20 שנים בהם הכרתי את ש’ ונ’, הם היו זוג שחי חיים משותפים והרמוניים ואהבו אחד את השני מאוד" (סע' 13 לתצהיר א’).

  בחקירתה הנגדית העידה א’ כי התובע היה בן זוגה של המנוחה ועניין זה היה ידוע היטב בשכונה הקטנה בה התגוררה, עוד ציינה א’ כי המנוחה הייתה אישה טובה ואהבה את התובע (עמ' 43 ש' 20-21, ועמ' 44 ש' 1 לפרוטוקול מיום 8.12.2020). עוד העידה א’ כי הייתה חברה טובה של המנוחה והתובע, קשר שהלך והתחזק לאחר שבעלה נפטר (עמ' 46 ש' 3-1 לפרוטוקול מיום 8.12.2020), וכי המנוחה הייתה אומרת לה "אני אוהבת את ת', הוא מביא לי שמחת חיים ואור" (עמ' 47 ש' 12-11 לפרוטוקול מיום 8.12.2020). אציין כי בחקירתה התגלה כי א’ מחזיקה במסמכים בידה, בהם תרשומות הנוגעות לעדותה, אשר הוגשו לתיק בית המשפט וסומנו ת/1.

• הגב' ל’ ו’ – גרושתו של התובע (להלן: "ל’"):

  ל’ תיארה בתצהירה את נסיבות היכרותה עם התובע. לפיהן במהלך חודש יוני 2002 התחתנה עם התובע ועברה להתגורר עמו בקומה העליונה של הנכס המרכזי, שם הכירה לראשונה את המנוחה (סע' 3-2 לתצהיר ל’). עוד סיפרה ל’ כי בהתחלה לא הבינה את טיב היחסים בן בני הזוג, ולאחר מספר חודשים הבינה שיש "ביניהם קשר עמוק והדבר מאוד לא מצן חן בעיניי", וכי על רקע האמור, פרצו בינה לבין התובע סכסוכים רבים (סע' 3 לתצהיר ל’). בנוסף, סיפרה ל’ כי לאחר לידת בנה היא עברה להתגורר אצל דודתה בחיפה, כאשר בנה נותר במשמורת של המנוחה והתובע תוך שהמנוחה טיפלה בו פינקה אותו במשך כל השנים ודאגה לו לכל צרכיו (סע' 4 לתצהיר ל’). עוד סיפרה ל’ כי בכל פעם שהגיעה לבקר את בנה תמיד היה אוכל חם שהמנוחה בישלה ולעיתים הייתה מצטרפת לארוחות משותפות. העדה גם תיארה כי התובע והמנוחה חיו יחד עם בנה כמשפחה לכל דבר ועניין (סע' 7-5 לתצהיר ל’). ל’ אף ציינה כי "בני ת' לקח קשה את פטירתה של נ’ שהייתה כמו אמא שנייה בשבילו, ועד היום ת' מזכיר אותה ומתגעגע אליה" (סע' 9 לתצהיר ל’).

  בחקירתה, העידה ל’ כי היא עברה להתגורר בנכס המרכזי כחצי שנה לאחר פטירת המנוחה כי בנה צריך עזרה, וכי גם ש’ גם בנכס המרכזי אך הם ישנים בנפרד, ובהמשך העידה כי היא לא משלמת שכירות לתובע או נתבעת (עמ' 51 ש' 11-4 ועמ' 54 ש' 17-2 ועמ' 68 ש' 14-9 לפרוטוקול מיום 8.12.2020). כשנשאלה ל’ מדוע היא והתובע נפרדו השיבה "כל כל הזמן רבנו... לא היה לנו זוגיות, לא היה לנו שום דבר משותף" (עמ' 57 ש' 21-15 לפרוטוקול מיום 8.12.2020). עוד העידה ל’ כי התובע היה ישן אצל המנוחה, ולדבריה "שהוא היה ישן שם וכשאני הייתי מתקשרת אז נ’ הייתה עונה ואומרת הוא נרדם פה. אז חבל להעיר אותו" (עמ' 65 ש' 12-8 לפרוטוקול מיום 8.12.2020).

• עו"ד יוסף אייכנברונר – חבר של התובע (להלן: "יוסף"):

  במסגרת תצהירו מספר יוסף כי היכרותו עם התובע החלה על רקע חברות טובה לאחיו הצעיר שנפטר במהלך שנת 2010. יוסף ציין כי ביקר את בני הזוג יחד עם אחיו של התובע בתדירות גבוה ואף לתקופה של כשנה התגורר בנכס המרכזי (סע' 2 לתצהיר יוסף). עוד הצהיר יוסף כי במשך כשנה נהג לאכול ארוחות ליל שישי עם התובע והמנוחה וניתן היה לראות את האהבה ששררה ביניהם למרות פעם הגילאים הניכר (סע' 3 לתצהיר היוסף). עוד סיפר יוסף כי ראה "משפחה חמה ומלוכדת" כאשר התובע והמנוחה עשו הכל ביחד, וכי "ש’ היה עוגן מרכזי בחייה של נ’ ונ’ הייתה לש’ אישה אוהבת ותומכת" (סע' 9-6 לתצהיר יוסף).

  בחקירתו, העיד יוסף כי התגורר בנכס העסקי כשנה במהלך שנות התשעים יחד עם אחיו של התובע, וסיפר כי ביקר את התובע והמנוחה במהלך השנים "עשרות אם לא מאות פעמים" (עמ' 76 ש' 19-16, ועמ' 78 ש' 7-5 לפרוטוקול מיום 8.12.2020), וכי "אז אני ביקרתי שם במהלך החיים עשרות פעמים וראיתי את נ’ וש’ ביחד בכל המקומות. הם תמיד היו ביחד, ראיתי אותו כשהוא עוזר לה, ראיתי שהם הולכים ביחד, אכלנו ארוחות ליל שישי ביחד, הם היו זוג לכל דבר ועניין. וזהו" (עמ' 80 ש' 12-9 לפרוטוקול מיום 8.12.2020).

אציין, כי אף אחותו של התובע – עדינה מישל העידה מטעמו, אולם תצהירה נמשך מהתיק לאור סכסוך שהיה בינה לבין התובע אשר אינו רלוונטי לתיק זה (ראו עמ' 83 ש' 13 לפרוטוקול מיום 8.12.2020) כך שאין נפקות לחקירתה. למעלה מן הצורך אציין כי במהלך חקירתה הקצרה, ציינה עדינה כי התובע בתקופת השבעה התובע "עבר את זה מאוד קשה" (עמ' 85 ש' 2 לפרוטוקול מיום 8.12.2020).

הנה כי כן, הובאו עדויות של ארבעה עדים שונים, שהקשר שלהם אל התובע מגוון, ואשר הכירו את בני הזוג בנסיבות שונות. העדויות כולן מלמדות על מערכת יחסים זוגית, שבמסגרתה התגוררו בני הזוג ביחד, ניהלו משק בית משותף, אירחו והתארחו אצל חברים, וגידלו במשותף את בנו של התובע, עד ליום פטירתה של המנוחה.

הנתבע הביא אף הוא עדים להוכיח את גרסתו, ואלה עדויותיהם, בתמצית:

• ה’ פ’ – אחיו של הנתבע (להלן: "הוד"):

  בתצהירו, מספר הוד כי המנוחה התירה לתובע להתארח בחלק העליון של הדירה לאור מצבו הכלכלי וציין כי המנוחה סיפרה לו שהיא והתובע היו ב"קשר קצר לפני שנים בשנות ה- 90" וכי שנים לא היה לה קשר עם התובע (ראו סע' 16 לתצהיר הוד). עוד סיפר הוד כי לאחר שהמנוחה שברה את האגן הוא עבר להתגורר איתה והתובע כלל לא ביקר את המנוחה בתקופה זו (סע' 12-10 לתצהיר הוד). הוד הוסיף כי עם הזמן מצבו הנפשי של התובע התדרדר והמנוחה החלה להתלונן באוזניו על כך שהיא "לא סובלת אותו" ושהוא מטרד והיא לא רוצה איתו שום קשר, אך אינה מצליחה להפטר ממנו. (סע' 13 לתצהיר הוד). בנוסף, ציין הוד כי במהלך השנים היו הרבה אירועים משפחתיים אך התובע לא השתתף באף אירוע ולא הוזמן כבן זוגה של המנוחה (סע' 18 לתצהיר הוד).

  בחקירתו, נשאל הוד מה הייתה תדירות הביקורים שלו אצל המנוחה השיב "לפחות פעם בחודש" וכי היה נשאר לנוח אצל המנוחה על הספה בדירה (ראו עמ' 27 ש' 18-5 לפרוטוקול מיום 10.12.2020). ודוק: כשהוצגו להוד מספר תמונות של הספה בסלון, הוא לא זיהה אותה, אף שלטענתו ביקר בדירה אחת לחודש והיה ישן על הספה במסגרת ביקורים אלו (ראו עמ' 32 לפרוטוקול מיום 10.12.2020). בנוסף, הוד אישר בחקירתו כי הוא מכיר את א’ מילדותו, וכן כי היא הייתה חברה טובה של המנוחה (עמ' 45 ש' 19-9 לפרוטוקול מיום 10.12.2020). כשנשאל הוד מדוע חברתה הטובה של המנוחה העידה כי התובע ומהנוחה חיו כבני זוג טען כי מדובר ב"שקר עלילה גסה על אישה שנפטרה" (עמ' 46 ש' 9 לפרוטוקול מיום 10.12.2020).

• ר’ צ’ – חבר של הנתבע (להלן: "ר’"):

  בתצהירו, מספר ר’ כי היה לו קשר טוב וחם עם המנוחה שבטחה בו כמו באחד מבניה. עוד הצהיר ר’ התובע והמנוחה לא היו בני זוג וכי ראה את התובע רק בתקופה בה עבד אצל המנוחה באמצע שנות ה-90 כשהיא לימדה אותו לצייר (ראו סע' 5-4 ו- 12 לתצהיר ר’). עוד הוסיף ר’ כי כשהיה מגיע לארוחות ערב ולחגים אצל המנוחה, התובע לא היה שם ובאופן ככלי כמעט ולא ראה אותו בתוך הדירה של המנוחה על אף שביקר בה המון (ראו סע' 14 לתצהיר ר’). ר’ אף ציין כי המנוחה הייתה מתארת את התובע כאדם "משוגע שהיא מפחדת ממנו" (סע' 9 לתצהיר ר’).

  בחקירתו הנגדית אישר ר’ כי ביקר את המנוחה בתדירות גבוהה והפעם האחרונה שביקר אותה הייתה כשבועיים לפני פטירתה (עמ' 52 ש' 19-17, ועמ' 53 ש' 2-1 לפרוטוקול), וכי ראה את התובע ובנו ת' בסביבת הבית, בחוץ או בקומה העליונה (ראו עמ' 53 לפרוטוקול מיום 10.12.2020).

• ד’ פ’ – חברה של המנוחה (להלן: "ד’"):

  בתצהירה סיפרה ד’ על חברות עם המנוחה שהחלה בשנות ה- 90 על רקע של מכירת ציורים בנחלת בנימין. ד’ ציינה כי לאחר שבעלה נפטר הקשר ושלה ושל המנוחה התהדק, כך שהשתתפה בארוחות ליל שישי והייתי מגיעה לבקר את המנוחה גם באמצע השבוע – אך ראתה את התובע פעמים ספורות בבית (סע' 4, ו- 9-8 לתצהיר ד’). עוד הצהירה ד’ כי המנוחה מעולם לא הציגה את התובע כבן הזוג שלה אלא רק ציינה שבעבר הוא עזר לה לברוח ולהתגונן כשבעלה הכה אותה (סע' 7 לתצהיר ד’).

  בחקירתה הנגדית נשאלה ד’ אודות א’, חברתה הטובה של המנוחה, ואישרה כי היא פגשה אותה בארוחות ליל שישי (עמ' 81 ש' 21 ועמ' 82 ש' 1 לפרוטוקול מיום 10.12.2020). ד’ אף אישרה כי בנו של התובע היה שוהה בבית המנוחה (עמ' 88 ש' 9-8 לפרוטוקול), וכי הכניסה לדירת הנתבע היא מרחוב ********* (עמ' 85 ש' 5-4 לפרוטוקול מיום 10.12.2020).

• ר’ מ’ – חבר של הנתבע (להלן: "ר’"):

  בתצהירו, מספר ר’ כי היה מתארח רבות אצל הנתבע והמנוחה ובמסגרת ביקוריו לא ראה אך פעם את התובע בדירה למטה, אלא רק בסביבה של הבית. עוד ציין ר’ כי המנוחה סיפרה לו כי היא מפחדת מהתובע ומשתדלת להתרחק ממנו כמה שהיא יכולה וכינתה אותו מספר פעמים "טפיל" (סע' 4 ו 12-6 לתצהיר ר’).

  על אף שטען בתצהירו כי נהג לבקר את המנוחה "המון" בחקירתו הנגדית אישר כי היה פוגש את המנוחה "פעמיים בשנה" ולפעמים "פעם בשנתיים" (ראו עמ' 104 ש' 11 לפרוטוקול מיום 10.12.2020) וכן אישר כי ביקר את הנתבע בביתו בגלריה (בנכס העסקי) "ממש מעט" (עמ' 103 ש' 13 לפרוטוקול מיום 10.12.2020).

• א’ ק’ – חבר של הנתבע (להלן: "א’"):

  בתצהירו, מספר א’ כי הוא היה שכן של הנתבע ומשפחתו ומכיר אותם למעלה מארבעים שנה (סע' 5-4 לתצהיר א’). א’ מציין כי מאז ומתמיד היה מבקר את המשפחה על בסיס יומיומי אך את התובע היה רואה מדי פעם מסתובב מחוץ לבית ואף פעם לא בדירה עצמה (סע' 6 לתצהיר א’). א’ הוסיף כי הגיע מספר פעמים לשבעה של המנוחה והתובע לא נכח במקום (סע' 10 לתצהיר א’).

  בחקירתו, סתר א’ את האמור בתצהירו, וטען כי היו תקופות שהיה מבקר "לעיתים יותר קרובות" והיו תקופות שהיה מבקר "לעיתים רחוקות" וזאת בניגוד לאמור בתצהירו כי היה "מאז ומתמיד (שנים רבות לפני פטירתה של נ’ ועד היום) ביקרתי בביתם של ה’ ונ’ על בסיס יומיומי" (ראו עמ' 108 ש' 7-6 לפרוטוקול מיום 10.12.2020 וסע' 6 לתצהיר א’). בנוסף, כשנשאל א’ האם מכיר את התובע השיב כי הוא מכיר אותו "הרבה שנים" (עמ' 109 ש' 20 לפרוטוקול מיום 10.12.2020).

   

• מ’ ב’ – חבר של הנתבע (להלן: "מ’"):

  בתצהירו, מספר מ’ כי היה בן בית אצל משפחת הנתבע וכי המנוחה שיתפה אותו בפרטים רבים מחייה. עוד ציין מ’ כי היה מתארח אצל המנוחה בקביעות כמעט כל שבוע, וכי מעולם לא ראה את התובע בדירת המנוחה (סע' 4, ו- 9-8 לתצהיר מ’). מ’ הוסיף כי הכיר את התובע, אשר היה מתפרץ צועק ומקלל והיה בעיני כולם "הדייר המפחיד מהקומה למעלה" שכולם פחדו להתעסק איתו ובמיוחד המנוחה שפחדה ממנו והיא אף ביקשה ממנו לעבור לגור איתם מהפחד שהתובע יפגע בה (סע' 11-10 ו- 22 לתצהיר מ’). מ’ הוסיף כי נעתר לבקשתה של המנוחה ולאחר ששברה את האגן עבר להתגורר עמה לעזור לה בהחלמה וגם כדי לוודא שהתובע אינו מטריד אותה שהיא חסרת אונים. מ’ ציין כי נחשף בתקופה זו לאדם אלים ומשליט טרור (סע' 23 לתצהיר מ’). עוד סיפר מ’ בתצהירו כי המנוחה סלדה מהתובע ומעולם לא התייחסה אליו כבן זוג, אלא כאיש בעייתי עם מחלות נפש וסיפור חיים עצוב (סע' 14 לתצהיר מ’).

  בחקירתו הנגדית, העיד מ’ על כך שבדירת המנוחה היו מספר חדרים וזאת בניגוד לעדויות של יתר העדים לפיהם דירת הקרקע כללה חדר שינה, מטבח וסלון (עמ' 126 ש' 20-19 לפרוטוקול מיום 10.12.2020), ואף העיד כי "כל הבית יחידה אחת אין שם יחידות נפרדות" (עמ' 127 ש' 8-7 לפרוטוקול מיום 10.12.2020), על אף שאין מחלוקת כי הנכס המרכזי בנוי משתי קומות, והנתבע בעצמו טען כי הקומה העליונה היא חלק נפרד מהנכס בו מתגורר התובע.

• ס’ ג’ – בנו של הנתבע (להלן: "ס’"):

  במסגרת תצהירו, מספר ס’ כי התגורר לסירוגין בדירה של המנוחה ולסירוגין היה מתגורר בדירה של אימו בחיפה, אך החל משנת 2016 גר בעיקר אצל בדירת המנוחה וזו גם כתובתו הרשומה (סע' 6-5 לתצהיר ס’). עוד סיפר ס’ כי בכל הביקורים אצל המנוחה התובע לא נכח והוא בקושי הכיר אותו, והוסיף כי לפעמים הוא היה מגיע לדירה ומבקש אוכל ועולה לאכול אותו בקומה העליונה שם הוא גר (ס' 9-8 לתצהיר ס’). ס’ ציין כי לא ראה את התובע כסבא, וכי התובע לא התייחס אליו כאל נכד, וכי לא ראה הבעת חיבה בינו לבין המנוחה או איזושהי אינדיקציה לזוגיות מכל סוג בינם (סע' 13 לתצהיר ס’). עוד ציין ס’ כי המנוחה הייתה מספרת לו כמה היא מפחדת מהתובע שכן הוא אדם מסוכן ומקווה שהיא תזכה לראות אותו עובר לדירה אחרת (סע' 15-14 לתצהיר ס’).

  בחקירתו, אישר ס’ כי המנוחה דאגה לת' בנו של התובע וכי היא התייחסה אליו כאל נכד שלה (עמ' 138 ש' 20-18 לפרוטוקול מיום 10.12.2020). עוד אישר ס’ כי א’ הייתה חברה של המנוחה והוא זוכר אותה בבירור (עמ' 139 ש' 10-9 לפרוטוקול מיום 10.12.2020). עוד העיד ס’ כי היה לו חדר בגלריה בנכס העסקי, אך בהמשך סתר את עצמו וטען כי התגורר בדירה של המנוחה בעוד שהתובע התגורר מעליהם (עמ' 144 ש' 17-16 ועמ' 146 ש' 2-1 לפרוטוקול מיום 10.12.2020).

עד כאן עדי הנתבע. אכן, עלו מספר סתירות בין תצהיריהם של חלק מהעדים ובין עדויותיהם בבית המשפט (למשל בסוגיית מגורי הנתבע) אך סתירות אלה הן משניות ביחס לסתירות שמצאתי בעדותו של הנתבע עצמו, כפי שאפרט להלן.

הנתבע הצהיר בתצהירו כי התגורר ברציפות עם המנוחה למעט תקופה בה שהה בחו"ל ותקופות קצרות בצעירותו במהלכן לא התגורר בנכס (ראו סע' 3 ו-8 לתצהיר הנתבע). אלא שהנתבע צירף בעצמו תמצית רישום משרד הפנים, המלמדת כי הנתבע נכנס להתגורר בנכס המרכזי רק בתאריך 15.10.1996, בגיל 34. עוד עולה מרישום זה, כי הנתבע התגורר לכל הפחות בשתי דירות בכתובות שונות- דירה ברחוב שלומציון המלכה 40 בתל אביב, ודירה ברחוב אבן גבירול 162 בתל אביב (ראו רישום משרד הפנים – נספח ג' 1 ונספח ו' 1 לתצהיר הנתבע). לסתירות אלה – לא ניתנה תשובה מניחה את הדעת בעדותו של הנתבע.

חיזוק נוסף לטענה כי הנתבע התגורר בדירות אחרות ניתן למצוא בבקשת מידע על בעלות בדירות מגורים של רשות המיסים, ממנה עולה כי הנתבע החזיק בבעלותו שתי דירות אשר נמכרו בהתאמה ביום 20.9.1995 וביום 16.112006 (נספח ו' 1 לתצהיר הנתבע).

בנוסף, גם הטענה לפיה הנתבע התגורר בנכס המרכזי ולא בנכס העסקי נסתרה על ידי שלושה מהעדים שהובאו מטעמו (ד’, ר’ וס’) כפי שפורט לעיל. בנקודה זו אציין, כי יש לתמוה על כך שהנתבע לא הציג ולו אינדיקציה ראייתית אחת למגורים משותפים עם המנוחה – לא תמונה, לא פתק, לא מכתב – וזאת אף שלשיטתו הוא התגורר עם המנוחה מאז ומתמיד.

זאת ועוד, הנתבע ציין בתצהירו כי אין ראיות לקשר זוגי כלשהו בין התובע ומנוחה, כי התובע לא השתתף בארוחות משפחיות, בילויים משפחתיים וכי חפציו לא היו בנכס המרכזי כלל (ראו סע' 42 לתצהיר הנתבע). אלא שטענה זו סותרת את הראיות שהציג התובע, הן התמונות שהוצגו והן העדויות, ובעיקר עדותה של א’, שכאמור – משקלה גבוה מאוד, לאור מעמדה בחיי המנוחה, מעמד שאין עליו מחלוקת של ממש.

בהקשר זה, יש לציין כי ראיתי להעדיף את עדותה של א’ על עדויותיהם של העדים מטעם הנתבע. ראשית, כאמור, כמעט כל העדים, לרבות העדים מטעם הנתבע, ציינו את חשיבותה של א’ בחייה של המנוחה, ואישרו כי א’ הייתה דמות נוכחת ומשמעותית למנוחה, אשר השתתפה בארוחות משפחתיות בערבי שבת לצד המנוחה. משכך, נראה כי א’ היא עדה משמעותית, אשר אין מחלוקת על הימצאה בפועל בעת האירועים שעליהם העידה. עדויותיהם של העדים מטעם הנתבע התבססו על מפגשים ספורים ואקראיים, ואיש מן העדים (פרט לנתבע עצמו) לא יכול היה להראות קשר קרוב עם המנוחה.

בהערת אגב אציין, כי הנתבע והעדים מטעמו עשו שימוש חוזר ונשנה בכינויי גנאי לתובע, ועשו כל שביכולתם כדי להטיל בו דופי. בין הביטויים שהושמעו כלפיו היו "טפיל", "נצלן", "אלים", "מסוכן", "חולה נפש" ועוד. פרט לביטויים אלה, שיש לגנות את השימוש בהם לתכלית זו, לא הובאה כל ראיה להוכחת הטענות הנובעות מאותם כינויים, נהפוך הוא: מחומר הראיות עולה, כי התובע עבד במשך שנים רבות בגלריה השוכנת בנכס העסקי (כך עולה מעדויות עדי התובע ועדי הנתבע כאחד, כמו גם מן התמונות שצירף התובע); מן התמונות לא ניתן להתרשם כי המנוחה ראתה בתובע איום, מטרד או הפרעה, וחשוב מכך: אכן, התובע הוכר בשנת 2011 כבעל נכות רפואית, בין היתר בשל מחלת הדיכאון שממנה הוא סובל, אולם יש לגנות את הניסיון להשתמש במחלתו של התובע כהוכחה לכאורה להיותו "אדם מסוכן". תווית של "סכנה" למתמודדי נפש יש בה כדי לפגוע לא רק בתובע הספציפי שלפניי, אלא באוכלוסיית מתמודדי הנפש כולם, ליצור סטיגמה שגויה המחברת בין מחלת נפש ובין סיכון לסביבה, ולהקשות עד מאוד על השתלבותם של מתמודדי נפש בחברה ובקהילה.

הטענות ביחס לאופיו של התובע ומידת המסוכנות הנשקפת ממנו, או ביחס לעמדתה של המנוחה כלפיו, אינן עולות בקנה אחד עם העובדה, שהנתבע עצמו טען בתצהירו כי לתובע היה מפתח לנכס המרכזי על מנת "לסייע האחד לשני במידת הצורך, ולמשל כאשר מגיעים אנשי שירות שונים והם לא בבית למשל, וכחלק מיחסי שכנות רגילים, למשל במידה ויאבד או ישכח המפתח של מי מהם" (ראו סע' 45 לתצהיר הנתבע). בנוסף, הנתבע אישר בחקירתו כי המפתח של דירת המנוחה הושאר אצל התובע גם למקרה שיהיה מי "שיקבל את ילדיו כשהיו מגיעים לבית" (עמ' 154 ש' 11-7 לפרוטוקול מיום 10.12.2020).

אם לא די בכך, כשנשאל הנתבע כיצד הסכים להשאיר מפתח אצל התובע השיב כי "לא הייתה לו ברירה" (עמ' 155 ש' 10 לפרוטוקול מיום 10.12.2020), זאת על אף שטען כי התובע הוא "אדם מאוד מסוכן והא יכול לפגוע גם בילדים" (עמ' 153 ש' 9-10 לפרוטוקול מיום 10.12.2020).

אני מתקשה ליישב את הטענות על "מסוכנות" של התובע, או על כך שהמנוחה או הנתבע ראו את התובע כ"מסוכן" עם העובדה – שאינה שנויה במחלוקת – כי התובע החזיק מפתח לדירת המנוחה, ואף קיבל את ילדיו של הנתבע עצמו בשובם מבית הספר.

מכאן, שהנתבע לא הניח תשתית עובדתית בסיסית לטענותיו (בדבר המגורים עם המנוחה בכנס המרכזי או בדבר מסוכנתו של התובע) זאת בניגוד לתובע אשר עדותו נתמכה בראיות חיצוניות ובעדויות מהימנות שלא נמצאה כל סתירה בעדויותיהם.

הפסיקה קבעה לא אחת, כי כאשר נדרש בית המשפט להכריע בשאלת היותם של אנשים "ידועים בציבור כבני זוג", מן הראוי שבית המשפט ייתן את דעתו להתנהגות בני הזוג במהלך השנים כפי שעלתה בעדויותיהם – בבחינת עובדות - תוך הסתייעות בעדות מי מבני הזוג כעדות מסתברת יותר והמתאימה לאותה התנהגות (ראותמ"ש (טבריה) 234-01-11 ס.ע נ'נ.א, פורסם בנבו 16.8.2013).

בבואי להכריע בשאלת הקשר בין התובע והמנוחה סברתי כי הדרך שתוביל למסקנה הנכונה בעניינו היא האם המנוחה ראתה את התובע כבן זוגה. לאחר עיון מעמיק בחומר שלפניי אני סבור כי התשובה היא חיובית, ואבאר.

מעיון בראיות שהציג התובע עולה כי המנוחה ראתה בו את בן זוגה, ובפתקים אחדים שכתבה בכתב ידה, ציינה את אהבתה אליו. נוסף לכך, דוחות ביקורי המעגל, המשקפים תמונת מצב אובייקטיבית, של מי שאין לו עניין בשאלת מעמדו של התובע, מזמן אמת, נרשם במפורש כי בני הזוג מתגוררים יחד בנכס במרכזי וחתימת המנוחה מתנוססת על דוחות אלו, עליהם עוד יפורט בהמשך.

בנוסף, לא ניתן להתעלם מהתמונות הזוגיות של התובע והמנוחה שצולמו לאורך השנים בנכסים נשוא התובענה ובטיולים בארץ ובחו"ל, ואף מעדותה של א’, חברתה הטובה של המנוחה מזה כשישים שנה, אשר העידה כי בני הזוג היו אוהבים וחיו ביחד כמו זוג נשוי עד לפטירתה.

לעומת ראיות אלה המחזקות את גרסתו של התובע ביחס למערכת היחסים שלו עם המנוחה, הציג הנתבע ראיות שונות שמהן ניתן ללמוד, לכאורה, על יחסי שכנות רגילים. כפי שיובהר להלן, בכל אחד מן המקרים שעליהם ביקש הנתבע להסתמך, ניתן למצוא הסבר רציונלי להסתרת מערכת היחסים שבין התובע ובין המנוחה, הסתרה שגם אם אין לראות בה התנהגות הראויה לשבח, ודאי ניתן לראותה כהסבר סביר להצגת גרסה נוגדת לזו המוצגת כעת.

ראשית, אתייחס להליך בבית משפט לעניינים מקומיים במסגרתו הרשות הגישה כתב אישום כנגד התובע על תוספת בנייה בנכס העסקי (008196/07 מדינת ישראל נ' ש’ ו’ בימ"ש לעניינים מקומיים ת"א – מצורף כנספח א' לתצהיר הנתבע). במסגרת הליך זה, העיד התובע כי "קיבל רשות לגור במקום וכי המקום אינו שלו".

אני סבור כי הליך זה דווקא מצביע על כך שהתובע לקח על עצמו אחריות בנוגע לעבירות שבוצעו בנכס, על אף שהוא אינו הבעלים הרשום שלו. בנוסף, הדברים שנאמרו על ידי התובע במסגרת הליך זה אכן משקפים את המציאות העובדתית במועד הנ"ל, ואף עולים בקנה אחד עם טענותיו של התובע במסגרת ההליך הנוכחי כי הוא זה שעשה שימוש בפועל בנכס העסקי ולא הנתבע.

עוד צירף הנתבע לראיותיו מספר מקרים בהם כינה התובע את המנוחה "שכנה" והם:

• כתב אישור שהוגש נגד ל’ במסגרתו העידה המנוחה כשכנתם של בני הזוג (ת"א 1238/06 מדינת ישראל נ' ל’ ו’ – ראו נספח ב' ו- ב'1 לתצהיר הנתבע );

• תביעה של התובע במסגרת יחסי עובד מעביד בבית הדין האזורי לעבודה שם כינה התובע את המנוחה כשכנתו (ת"א 15991-08-10 ש’ ו’ נ' עו"ד עמיחי אסנפי – ראו נספח ב' 2 ו- ב'3 לתצהיר הנתבע);

• שיחת הקלטה של התובע עם מוקדנית מד"א בה אמר התובע למוקדנית כי " אני הגעתי פה לשכנה שלי, היא שוכבת על הרצפה מעולפת, והיא נראית במצב גרוע, היא שבורה, משהו לא בסדר איתה, אני מבקש מהר אמבולנס" (נספח יד' לתצהיר הנתבע).

כנשאל התובע מדוע כינה את המנוחה "השכנה שלי" במקרים אלו, השיב כי:

"היה בנינו הסכם... מכורח הנסיבות שלפעמים יש מצבים מיוחדים. בהסכם אמרנו שאנחנו לא נספר, לא נפרסם את הקשר שלנו, כי... לא מובן לאנשים בחוץ." (עמ' 114 ש' 20-16 לפרוטוקול מיום 18.12.2020).

בכל הנוגע להצגת המנוחה כ"שכנה" לעניין הליכים משפטיים שהתנהלו, ניתן בהחלט להעלות על הדעת מצב שבו ביקשו התובע והמנוחה להימנע מהצגת המנוחה כבת זוגו של התובע, שאז המשקל שיינתן לעדותה יהיה נמוך יותר. גם אם לא ניתן לעודד התנהלות כזו, ודאי שלא ניתן להתעלם מן ההיתכנות לקיומה.

המבחן בענייננו הוא מבחן מהותי, ויש לנתח את התמונה הכוללת העולה מהתשתית הראייתית שנפרסה, כך שאין לייחס לאמירה שנאמרה לצד שלישי משקל מכריע כסממן המעיד על טיב ומהות הקשר האמתי שבין התובע והמנוחה. אוסיף, כי השיחה של התובע עם מוקדנית מד"א מצביעה על כך שהתובע הוא זה שמצא את המנוחה בשעותיה האחרונות והוא היה עמה לבד בנכס המרכזי במהלך השבת (יום פטירת המנוחה).

עוד בעניין זה, יובהר כי טענתו של הנתבע בדבר השתקים שיפוטיים ביחס להליכים קודמים שצוינו לעיל, אינה עומדת בתנאים שנקבעו בהלכה הפסוקה, ואבאר. "השתק שיפוטי" - נגזר מעקרון תום הלב ונועד לשמור על טוהר ההליך השיפוטי ולמנוע ניצול לרעה של בתי המשפט. ההלכה קובעת כי בעל דין אשר טען טענה משפטית או עובדתית מושתק מלטעון בהליך אחר או בגדרי אותו הליך בהמשך טענה הוסתרת טענה זו. מכאן שתנאי להפעלת ההשתק השיפוטי הוא כי הטענה אשר השתקתה מתבקשת סותרת טענה אחרת שהעלה אותו בעל דין.

בעניינו, מדובר בהליכים בהם לא עלתה לדיון שאלת היחסים שבין התובע לבין המנוחה, אלא המנוחה הוזמנה למתן עדות בכובעה כעדת ראייה לאירועים שונים, וממילא העובדה שהמנוחה העידה לא הניבה לתובע טובת הנאה – ומשכך אני לא רואה בנסיבות העניין לקבוע כי מתקיים בענייננו יסודות ההשתק השיפוטי. אוסיף, כי במקביל לכל ההליכים המשפטיים שנסרקו, המנוחה חתמה והצהירה בפני הסיירים השונים שביקרו בנכס במסגרת ביקורי המעגל לאורך השנים כי היא והתובע בני זוג (יפורט בהרחבה בהמשך).

עוד טען הנתבע, כי התובע לא הציג ראיות לניהול משק בית משותף. הראיות החשבונאיות לניהול משק בית משותף הן חשובות, אך אינן חזות הכל. מששוכנעתי, על בסיס הראיות והעדויות שהוצגו לפניי, כי התובע והמנוחה היו בני זוג, וניהלו משק בית משותף, ומשאין מחלוקת בין הצדדים כי המנוחה היא זו שניהלה בעצמה את העניינים הכספיים השוטפים, אינני רואה בכך שהצדדים לא ניהלו ביניהם התחשבנות מדויקת אינדיקציה להיעדרו של ניהול משק בית משותף.

בנוסף לתנאי הסף שקבעה הפסיקה (חיי משפחה וניהול משק בית משותף), קבעה הפסיקה כי כדי שבני זוג יוכרו כידועים בציבור – עליהם לעבור "מבחן סף" שמשמעו להראות כי הם עברו את שלב הניסיון, וכי הם גמרו בדעתם למסד את הקשר ביניהם ולמעשה להתקשר האחד עם השני במערכת של חובות וזכויות של דיני הנישואין והגירושין, הן במהלך החיים המשותפים והן לעת פירוקם (ראו רע"א 8256/99 פלונית נ' פלוני,פ"ד נח(2) 213).

כפי שציינתי, בחינת מערכת יחסים בין בני הזוג צריכה להיעשות על פי קריטריונים סובייקטיביים, ועל בית המשפט לבחון כיצד ראו בני הזוג שבפניו את מערכת היחסים ביניהם (ראו 3497/09 פלוני נ' פלונית, פורסם בנבו 4.5.2010) (להלן: "פרשת פלוני").

הפסיקה לאורך השנים מציגה מגמה של ריכוך הקריטריונים המהווים בסיס להכרה בבני זוג כידועים בציבור. כך למשל, הכירה הפסיקה בהיות בני זוג ידועים בציבור, על אף העובדה שאחד מהם היה נשוי לאחר ( ע"א 384/61 מדינת ישראל נ' רות סופיה פסלר, טז 102, ע"א 563-65 רחל יגר (פלינק), הידועה גם פלביץנ'זאב פלביץ, ואח' , כ(3) 244, בע"מ 3287-09פלוניתנ'פלוני, פורסם בנבו 7.5.2009), וכך למשל הכירה הפסיקה בבני זוג כידועים בציבור על אף העובדה שלכל אחד מבני הזוג לן בדירה משלו (ע"א 79-83היועץ המשפטי לממשלהנ'סוזן שוקרן, לט(2) 690).

כך לדבריה של כב' השופטת עדנה ארבל בפרשת פלוני:

"על כן בבואנו לבחון האם הצדדים שלפנינו היו בגדר ידועים בציבור, שומה עלינו להתחקות בעין בלתי ביקורתית ובלתי שיפוטית אחר האופן בו ראו הם עצמם את מערכת היחסים ביניהם תוך החלתן של אבני הבחון שהותוו בפסיקה, אף אם סגנון החיים ודפוסי ההתנהגות שלהם אינם תואמים את האופן בו נתפסת מערכת יחסים של בני זוג ידועים בציבור בעיניו של האדם הסביר".

גם בענייננו, יש לנתק את ניתוח היחסים שבין התובע ובין המנוחה ממוסכמות חברתיות הנוגעות לפערי הגילאים ביניהם – מוסכמות שממילא נראה כי אבד עליהן כלח, ולבחון את הראיות בעין אובייקטיבית: האם ניתן לומר כי בני הזוג עצמם ראו עצמם כידועים בציבור?

על יסוד האמור לעיל, ובניתוח הראיות כעולה מן הדברים שנכתבו לעיל, אני סבור כי מערכת היחסים בין התובע למנוחה עמדה בשני תנאי הסף לקיומה של מערכת יחסים של "ידועים בציבור" כמשמעותה בהלכה הפסוקה - חיי משפחה וניהול משק בית משותף, שכן לפי התפיסה הסובייקטיבית שלהם, הם בני זוג החיים תחת קורת גג אחת תוך שהם מגדלים ביחד את ת' בנו של התובע.

כעת, יש לדון האם התובע עמד בתנאי חוק הגנת הדייר, על מנת להכיר בו כדייר ממשיך של המנוחה.

תנאים של דייר ממשיך לפי סע' 20(א) לחוק הגנת הדייר

סעיף 20 לחוק הגנת הדייר "דייר של דירה שנפטר" קובע כדלקמן:

(א)  דייר של דירה שנפטר, יהיה בן-זוגו לדייר, ובלבד שהשנים היו בני-זוג לפחות ששה חדשים סמוך לפטירת הדייר והיו מתגוררים יחד תקופה זו.

(ב)  באין בן-זוג כאמור בסעיף קטן (א) יהיו ילדי הדייר לדיירים, ובאין ילדים - קרוביו האחרים, כל אלה בתנאי שהיו מתגוררים בדירה יחד אתו לפחות ששה חדשים סמוך לפטירתו, ולא היתה להם בזמן פטירתו דירה אחרת למגוריהם.

רוצה לומר – שעל מנת להכיר בתובע כדייר מוגן צריכים להתקיים שני תנאים מצטברים: היותו התובע בן זוג של המנוחה ומגורים ביחד עם המנוחה בנכס במשך שישה חודשים שקדמו לפטירתה. בנוסף, החוק קובע כי רק אם לדייר המוגן המקורי אין בן זוג - יהיו ילדי הדייר זכאים להיות דיירים ממשיכים. משכך - רק אם התובע לא יוכר כבן זוגה של המנוחה – זכאי הנתבע לקבל את הזכות להיות דייר ממשיך בנכס.

כבר עתה אציין, כי זכות הדיירות המוגנת אינה נכס הניתן להורשה, אלא רק בהתאם להסדרים הפרטניים בחוק (ראו ת"א 58318-07-14 סרג' זימק נ' יוסף אביטן, [פורסם בנבו], 1.11.2016). מכאן, שאין משקל לעובדה שהמנוחה לא צינה את זכאותה לנכסים אלה בעזבונה וכן את זהות היורש.

כאמור, לתיק צורפו ביקורי מעגל של הנכס המרכזי שנערכים על ידי הנתבעת במהלך הניהול הרגיל והשוטף של הדיור הציבורי. דוחות אלו הם "רשומה מוסדית" כהגדרת מונח זה בסעיף 35 לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א – 1971 (להלן: " פקודת הראיות") הואיל ומסמכים אלה עומדים בתנאים הקבועים בסעיף 36 לפקודת הראיות, כך שדוחות אלה קבילים להוכחת אמיתות תוכנם.

דוחות אלו נערכים בזמן אמת ולמעשה מהווים את הראיה המרכזית בקביעת זכאותו של מבקש להכרה בזכויות בדיירות מוגנת. לפיכך, יש לתת משקל עודף לביקורי המעגל אשר בודקים מי מתגורר בנכס ואת מצב הדירה, ומהווים ראיה משמעותית בשאלת מגורים של מי שמבקש לקבוע כי הוא דייר ממשיך בדירה (עת"מ (ירושלים) 62341-12-12 מוטי מנחםנ'משרד הבינוי והשיכון, פורסם בנבו 5.11.2014).

התובע צירף לראיותיו (ראו נספח כט' לתצהירי התובע) מספר דוחות מעגל שביצעה הנתבעת ביחס לנכס נשוא התובענה, שעיון בהם מלמד כי כל הביקורים היו בנכס המרכזי וכי הפרטים שנרשמו בדוחות התבססו על דברי המנוחה, אשר חתמה על הדוחות הללו, ובכך אישרה את נכונות האמור בהם.

אפרט כעת את הנתונים העולים מהדוחות לפי הסדר הכרונולוגי שלהם:

• דו"ח מעגל מיום 28.10.2002 - בסעיף "פרטי בני משפחה הגרים עם בעל החוזה" מצוינים: ז’ ג’, ה’ ג’ (הנתבע בענייננו) והתובע, שמצוין כי הוא "בן-זוג" של המנוחה.

• דו"ח מעגל מיום 17.9.2003 – בסעיף "הערות לגבי הנכס" רשום כי "הנכס מוחזק ע"י ג’ נ’, מצב הנכס טוב, בנכס הנ"ל מתגורר הבן ז’ ב’, מצב כלכלי נראה טוב". בסעיף "פרטים על המתגוררים בנכס בפועל במגורים / על שותפים בעסקים" רשום רק בנה הנוסף של המנוחה – ז’ ב’.

•  דו"ח מעגל מיום 18.8.2004 – בסעיף "הערות לגבי הנכס" מצוין כי: "ישנו עוד אחידה שנמצאת על הגג. מתגורר בו ש’ ו’. אחידה שני חדרים" (הטעויות במקור). ובסעיף "פרטים על המתגוררים בנכס בפועל במגורים / על שותפים בעסקים" נרשם בנה של המנוחה – ז’ ב’, אך שמו מחוק בקו.

• דו"ח מעגל מיום 28.6.2005 – בסעיף "פרטים על המתגוררים בנכס בפועל במגורים / על שותפים בעסקים" מצוינים שני בניה של המנוחה – ז’ וה’, והתובע המצוין כ"בן-זוג" של המנוחה.

• דו"ח מעגל מיום 31.5.2009 – מדובר בדוח האחרון מהתקופה שקדמה לפטירת המנוחה, מצוין בסעיף "הערות לגבי הנכס" כי: "מדובר על מתחם גדול עם תוספות בניה יש קומה שניה בנכס. ג’ נ’ גרה בנכס עם (מילה מחוקה) בן זוגה ש’ ו’". בסעיף "פרטים על המתגוררים בנכס בפועל במגורים / על שותפים בעסקים" רשום התובע כ "בן-זוג" של המנוחה, בנה ז’ ובן זוגו י’ ר’, בנה ה’ (הנתבע) ובת זוגתו ד' והנכדים ל' וש'.

  למעלה מן הצורך אפרט אודות דוחות המעגל שנעשו לאחר פטירת המנוחה (שכן דוחות אלו אינם רלוונטיים למחלוקת בענייננו).

  • דו"ח מעגל מיום 8.3.2017 – בסעיף "הערות לגבי הנכס" רשום כי "נ’ ג’ נפטרה. למטה מחזיק ה’ ג’ ומשפחתו ולמעלה – ש’ ו’". בסעיף "פרטים על המתגוררים בנכס בפועל במגורים / על שותפים בעסקים" מצוינים הנתבע – ה’, ור' ג' כבת זוגו, והנכדים ש' ו-ל'.

  • דו"ח מעגל נוסף מיום 8.3.2017 – בסעיף "הערות לגבי הנכס" רשות כי "נ’ ג’ נפטרה. הנכס מחלוק ל- 3 יח' אחת לעסק, יח' אחת מגורים של ה’ ג’ ומשפחתו ויח' אחת למעלה מוחזקת ע"י ש’ ו’". בסעיף "פרטים על המתגוררים בנכס בפועל במגורים / על שותפים בעסקים" מצוינים הנתבע – ה’, בת זוגתו ר’ והנכדים ש' ו-ל'. בנוסף נרשמה הערה כלהלן: "יש טענה של ש’ ו’ שהה בן זוג, ה’ טוען שזה לא נכון".

  • דו"ח מעגל מיום 11.6.2018 – בסעיף "מצב הנכס" רשום כי: "ג’ נ’ נפטרה. בנכס מתגורר הבן ה’ ג’ וילדיו , ובן הזוג של ג’ נ’ ש’ ו’ ב 2 יחידות נפרדות". ובסעיף "פרטים על המתגוררים בנכס בפעול במגורים / על שותפים בעסקים" מצוינים שלושת ילדיו של הנתבע -ש', ל' ו-ס' (או ס' – לא ברור), והתובע מצוין כבן זוג.

מדוחות אלו אנו למדים, כי ביקורי המעגל מהשנים שקדמו לפטירת המנוחה, שנערכו על בסיס הצהרות המנוחה בנוגע לשאלה מי התגורר עמה (מלבד דו"ח אחד מיום 15.9.2003) מצוין כי התובע מתגורר בנכס המרכזי בקומה העליונה בהיותו בן זוג של המנוחה.

בעניין זה, טוען התובע כי הוא לא מצוין בדו"ח הנ"ל הואיל ואותה עת התגורר עם גרושתו בירושלים לתקופה קצרה, וצירף לראיותיו נספח ממנו עולה כי נכנס לדירה בירושלים בתאריך 3.2.2003 (ראו נספח לג' לכתב התביעה).

כפי שציינתי, האמור בדוחות המעגל משקפים את מציאות הדברים כהווייתם במרוצת השנים, ויש לתת להם משקל ראייתי רב ולקבוע ממצאים עובדתיים בהסתמך עליהם. בנקודה זו אציין, כי דוחות המעגל לא היו בידי התובע בראשית ההליך, אלא נחשפו במסגרת ניהול ההליכים המקדמיים, ועם זאת תמכו בגרסתו שעלתה לפני הצגתם. לפיכך, משקלם הראייתי של ביקורי המעגל גבוה אף יותר.

בכל הנוגע לדוחות אלו, טען הנתבע בסיכומיו טען כי התובע היה ממלא בעצמו את שמו בציון היותו "בן זוג" בדוחות המעגל. מלבד העובדה כי מדובר ברשומה מוסדית, הנתבע ניסה לבסס טענה זו על הודעת whatsapp בינו לבין התובע, ללא תאריך, וזאת בניגוד לדיני הראיות הקובעים את המסגרת להגשת ראיות לבית המשפט, ובהרחבת חזית פסולה.

מכל מקום, גם מתוכן ההודעה לא ניתן ללמוד כי דוחות המעגל אינם אותנטיים, כך שטענה זו של הנתבע נטעה ללא כל פירוט או ביסוס ראייתי. אוסיף, כי הסיירים מטעם הנתבעת שערכו את הדוחות לא הוזמנו לעדות ולא נחקרו, כך שלא ניתן לקבל כל פרשנות אישית או חוות דעת לגבי אותנטיות של דוחות אלו.

טענה נוספת שהעלה הנתבע היא לא הוגשו דוחות מעגל בתקופה של שישה חודשים טרם פטירתה של המנוחה. ודוק: עובדה זו אינה צריכה לפגוע בעמדתו של התובע (שהוא עצמו לא הכיר את תוכנם בהגשת ההליך). בכל דוחות המעגל שהוגשו, מצויינת נוכחותו של התובע והוא מוגדר "בן זוג" של המנוחה. לא הוכח, כי מערכת היחסים בין התובע ובין המנוחה השתנתה בששת החודשים שקדמו לפטירתה, ולא הוכח כי הנתבע התגורר בנכס המרכזי באותם שישה חודשים. על כן, יש להניח שאילו היו מוגשים דוחות מעגל סמוכים לפטירתה - הרי שהם היו ממשיכים באותו קו של הדוחות שקדמו לפטירתה ושל אלו שנערכו לאחר פטירתה, לפיהן התובע הוא בן זוגה של המנוחה ומתגורר בנכס המרכזי.

מכאן, שגרסת הנתבע לפיה התובע והמנוחה ניהלו רומן קצר שבא לקיצו בתחילת שנות התשעים אינה מתיישבת עם דוחות המעגל שמצביעים על בני זוג שמתגוררים בנכס ביחד למעלה מעשרים שנים (למעט תקופה קצרה), ומגדירים עצמם בני זוג, כאשר המנוחה משלמת על חשבונה (זאת אף לשיטת הנתבע) את כל ההוצאות הנלוות עבור התובע.

בנקודה זו אציין כי דוחות המעגל כמו גם ראיות נוספות שצירף התובע וצוינו לעיל, מלמדים כי המנוחה לאורך כל השנים מאז הכירו הציגה בפני מקרוביה ובפני נציגי הנתבעת את התובע כבן זוגה. לפיכך, יש לדחות את טענת הנתבע כי התנהל רומן קצר בין התובע למנוחה בשנות התשעים וכי מדובר בתביעה שעילתה התיישנה. מכאן, שלאור כל המסמכים שהוצגו לפניי - דין טענת הנתבע להתיישנות התביעה ולשיהוי בהגשתה להידחות.

 מכל האמור לעיל עולה, שדוחות המעגל שנערכו בשנים שטרם פטירת המנוחה (2009-2002) מלמדים על קביעות ורציפות מגוריו של התובע יחד עם המנוחה (מלבד תקופה קצרה בה התגורר בירושלים) בהיותו בן זוגה תחת קורת גג אחת, כך שיש להניח מהם כי התובע התגורר עם המנוחה שישה חודשים טרם פטירתה, ואף היה נוכח בנכס המרכזי ביום הפטירה עצמו.

מכאן, שהתובע עמד בתנאי סעיף 20 (א) לחוק הגנת הדייר, שכן הוכחה טענתו להיותו היודע בציבור של המנוחה, משמע בן זוגה, ולמגורים עימה בששת החודשים טרם פטירתה בכנס המרכזי.

בכל הנוגע לנכס העסקי, התובע טוען כי מכוח היותו הידוע בציבור של המנוחה ובהתאם להוראות סעיפים 27-23 לחוק הגנת הדייר, הוא זכאי להכרה כדייר מוגן בנכס העסקי שכן ברצונו לחזור ולנהל בו את הסטודיו לציור אותו ניהל ביחד עם המנוחה במשך 19 שנים.

מנגד, טען הנתבע כי הוא קיבל את הגלריה מהמנוחה עוד בחייה, והשקיע כספים רבים להמשך ניהול הסטודיו לציור ולהצלתו של העסק תוך רכישת ביטוחים, פרסום וכל עלות הנדרשת לתפעולו (ראו סע' 160 לכתב ההגנה של הנתבע). ודוק: הנתבע לא צירף כל ראיה המצביעה על הוצאה כזו או אחרת ביחס לנכס העסקי, כך שלא הוכיח את טענתו בדבר השקעה בו.

סע' 23 לחוק הגנת הדייר – "דייר של בית עסק שנפטר" קובע כדלקמן:

(א)  דייר של בית עסק שנפטר, יהיה בן-זוגו לדייר, ובלבד שהשנים היו בני-זוג לפחות ששה חדשים סמוך לפטירת הדייר והיו מתגוררים יחד תקופה זו.

(ב)  באין בן-זוג כאמור בסעיף קטן (א) - יהיו ילדי הדייר לדיירים, ובאין ילדים - אותם היורשים על פי דין שעבדו עם הדייר בעסקו לפחות ששה חדשים סמוך לפטירתו.

לאור לשון החוק, ומשהגעתי למסקנה כי התובע והמנוחה ניהלו מערכת יחסים של ידועים בציבור - זכאי התובע לרשת את זכות הדיירות המוגנת של המנוחה אף בנכס העסקי בו הייתה המנוחה דיירת מוגנת בהתאם לחוזה שכירות מוגנת שחתמה מול הנתבעת (ראו נספח טו' לתצהיר התובע).

סוף דבר

הפועל היוצא הוא שהתביעה מתקבלת במלואה, כך שיש להכיר בתובע כידוע בציבור של המנוחה ויש להכיר בו כדייר מוגן בנכס המרכזי על שתי קומותיו והחצר הצמודה, ובנכס העסקי בהתאם לסע' 20(א) ו- 23(א) לחוק הגנת הדייר;

משכך, ניתן בזה צו המורה לנתבע לפנות את הנכס המרכזי והן את הנכס העסקי ולמסור את החזקה בהם, כשהם פנויים מכל אדם וחפץ השייכים לו או למי מטעמו, לא יאוחר מיום 1.1.2022 בשעה 12:00;

הנתבע יישא בהוצאות התובע בסך 15,000 ₪ וכן בשכר טרחת עו"ד בסך 30,000 ₪.

פסק הדין יחול גם ביחס לנתבעת, אך ללא החיוב בהוצאות, משהנתבעת הודיעה כבר בשלב מוקדם, כי אין לה עמדה במחלוקת שבין התובע ובין הנתבע, וכי תכבד כל החלטה של בית המשפט.

ניתן היום, י"ט טבת תשפ"ב, 23 דצמבר 2021, בהעדר הצדדים.