פלוני נ' חלילי ו"כלל" חברה לביטוח

בפניי תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף.

1. התובע, יליד 1995, נפגע בתאונת דרכים שאירעה ביום 16.4.15. בתאונה היו מעורבים התובע, אשר רכב על אופנוע, ומר זכאי חלילי (להלן – הנתבע), אשר נהג ברכב אאודי מ.ר. 4848056 (להלן – האאודי). האופנוע לא היה מבוטח בביטוח חובה. משכך, הוגשה התביעה שבפניי על יסוד פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן – פקודת הנזיקין), בטענה כי התרשלות הנתבע היא שגרמה לתאונה. התביעה הוגשה כנגד הנתבע וכנגד מבטחת האאודי, כלל חברה לביטוח בע"מ (להלן – הנתבעת).

2. כאן המקום לציין, כי הנתבעת לא נטלה על עצמה את ייצוגו של הנתבע, והכחישה את קיומו של כיסוי ביטוחי לרכב האאודי במועד התאונה. הנתבע עצמו לא הגיש כתב הגנה. לאחר ניסיונות איתור והמצאה שונים, הומצא כתב התביעה לנתבע (7.7.21). בהמשך לכך ניתנה החלטה (15.7.21) לפיה בוצעה מסירה כדין של כתב התביעה לנתבע. גם בעקבות זאת לא ביקש הנתבע להתייצב בהליך ולהתגונן מפני התביעה.

3. הנתבע זומן לעדות מטעם הנתבעת. במהלך עדותו אישר הנתבע כי כתב התביעה הומצא לו וכי הוא מודע לכך שעליו להגיש כתב הגנה (עמוד 134 לפרוטוקול). במעמד זה אף הובהר לנתבע כי אינו מיוצג על ידי ב"כ הנתבעת, וכי אם רצונו בכך, הוא יכול להיות מיוצג באמצעות עו"ד מטעמו (עמודים 8-7 לפרוטוקול). גם בהמשך לכך לא נקט הנתבע בכל פעולה שהיא.

4. התובע והנתבעת הגישו חוות דעת מומחים, הן בשאלת החבות, הן בשאלת הנזק. הצדדים הגיעו להסכמה לפיה המומחים לא ייחקרו, וכל צד יוכל לטעון את טענותיו ביחס לחוות הדעת.

5. אדון תחילה במחלוקות הנוגעות לשאלת החבות, ולאחר מכן באלו הנוגעות להיקף נזקו של התובע.

6. החבות. בכתב ההגנה שהגישה, טענה הנתבעת כי לא קמה לתובע עילת תביעה, נוכח עקרון ייחוד העילה הקבוע בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים). הנתבעת לא שבה על טענה זו בסיכומיה, ולפיכך אני רואה אותה כטענה שנזנחה. מעבר לדרוש אציין כי בפסיקת בית המשפט העליון נקבע כי עקרון ייחוד העילה לא חל על חסרי הזכאות לפי סעיף 7 לחוק הפיצויים, כגון מי שנהג ברכב ללא ביטוח, ועל כן הם זכאים לתבוע פיצוי מכוח פקודת הנזיקין בהתאם לסעיף 8(ג) לחוק הפיצויים (ע"א 2591/09 ‏אלנסארה נ' שליסל (22.2.2011), בפסקה 12 לפסק דינו של כב' המשנה לנשיאה א' ריבלין).

7. לגופו של עניין. התאונה אירעה בעיר נתיבות, בצומת הרחובות שדרות ירושלים ואבו חצירא. הנתבע פנה שמאלה מרחוב שדרות ירושלים לרחוב אבו חצירא. רכב האאודי בו נהג פגע באופנוע של התובע, שנסע ברחוב שדרות ירושלים בנתיב הנגדי. בגין התאונה הוגש כתב אישום נגד הנתבע (פ"ל (תעבורה ב"ש) 7775-12-16, מוצג ת/9 למוצגי התובע), בו יוחסו לו עבירות של גרימת תאונת דרכים כתוצאה מנהיגה בחוסר זהירות ואי מתן זכות קדימה בפניה שמאלה, וגרימת חבלה של ממש לנהג המעורב, הוא התובע. הנתבע הורשע על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון (9.3.21, מוצג ת/27 למוצגי התובע).

8. על פי עובדות כתב האישום בהן הורשע הנתבע, הוא החל לפנות שמאלה בצומת מבלי שנתן תשומת לב מספקת לדרך, לא נתן זכות קדימה לתובע שנסע בנתיב הנגדי, ופגע עם חזית רכבו בצד האופנוע של התובע. ביחס לקביעות אלה לא הוגשה בקשה להביא ראיות לסתור. במצב זה, מתחייבת המסקנה כי הנתבע אחראי לגרימת התאונה וחב בנזיקין כלפי התובע (סעיפים 42א-42ג לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971; לתחולת סעיף 42א כאשר ההרשעה מבוססת על הודאה בעובדות כתב האישום במסגרת הסדר טיעון, ראו ע"א 71/85‏ "אריה" חברה לביטוח בע"מ‎ ‎נ' בוחבוט, פ''ד מא(4) 327 (1987), בפסקה 4 לפסק דינו של כב' הנשיא מ' שמגר). נותר, אפוא, לדון בשאלת אשמו התורם של התובע, ובטענת הנתבעת להיעדר כיסוי ביטוחי.

9. אשם תורם. טענת האשם התורם שבפי הנתבעת נחלקת לשתיים: א. היה על התובע להאט את מהירות נסיעתו בהתקרבו לצומת, אך הוא לא עשה כן. ב. משעה שרכבו של הנתבע החל בפנייה לתוך הצומת, היה על התובע להגיב באופן שימנע את התאונה או ימזער את נזקיה, אך הוא לא עשה כן.

10. הראיות הישירות באשר לאופן התרחשותה של התאונה אינן רבות. התובע עצמו העיד כי אינו זוכר דבר ביחס למה שאירע מאז נכנס ביום התאונה לנתיבות ועד לאחר התאונה (עמודים 26-22 לפרוטוקול; ראו גם הודעת התובע שנגבתה על ידי חוקרי המשטרה לאחר התאונה (20.5.15), אשר צורפה כחלק ממוצג ת/26 למוצגי התובע).

11. הנתבעת טוענת כי זכרונו של התובע בעניין סלקטיבי. לטענתה התובע "העדיף" לשכוח פרטים שאינם נוחים לו, ולא נגרמו לו כל פגיעת ראש או אבדן הכרה העשויים להסביר את אבדן הזיכרון הנטען.

12. אין בידי לקבל טענה זו. לא הוצגו ראיות פוזיטיביות, לרבות חוות דעת, היכולות ללמד כי טענת אובדן הזיכרון של התובע אינה אותנטית. כאמור, כבר בהודעה שגבתה המשטרה מהתובע ביום 20.5.15, בעודו במחלקת השיקום במרכז הרפואי שיבא, מסר התובע כי אינו זוכר את פרטי האירוע. אשר להתייחסויות מאוחרות של התובע לנסיבות התרחשות התאונה, הובהר כי הן אינן מבוססות על זכרונו מהאירוע עצמו, אלא על מה שנמסר לו לאחריו (עמודים 38-37 לפרוטוקול).

13. אוסיף, כי על פני הדברים, היעדרה של פגיעת ראש אינו שולל את האפשרות שלתובע נגרם אובדן הכרה זמני כתוצאה מהפגיעה הקשה שספג בתאונה. אף שלא נמצא בחוות הדעת דיון מפורט בעניין זה, צוין בחוות דעתו של פרופ' אלי איסקוב, המומחה מטעם התובע בתחום השיקום, כי בקבלה לבית החולים סבל התובע מחוסר הכרה זמני (עמוד 2 לחוות הדעת). גם בחוות דעת ד"ר אהוד רוזיצקי, המומחה מטעם הנתבעת בתחום הפסיכיאטריה, צוין (בסעיף 4 לפרק "דיון ומסקנות") כי התובע איבד הכרה ואינו זוכר את התאונה. גם אם אניח כי התייחסויות אלה מבוססות על דברים שמסר התובע ולא על המסמכים הרפואיים, איש מהמומחים לא הטיל ספק בטענה.

14. העדים הנוספים לתאונה היו הנתבע עצמו, ושלושה עדי ראייה אשר מסרו הודעות במשטרה. כפי שכבר צוין, הנתבע זומן להעיד מטעם הנתבעת. חקירת הנתבע על ידי ב"כ הנתבעת התמקדה בסוגיית הכיסוי הביטוחי, אשר תידון להלן. הנתבע לא נחקר בקשר להתרחשות התאונה, למעט שאלתו הכללית של ב"כ הנתבעת האם הנתבע מאשר את הדברים שמסר במשטרה, לה השיב הנתבע בחיוב (עמוד 106 לפרוטוקול).

15. בהודעתו במשטרה מסר הנתבע כי התאונה אירעה כאשר רכבו היה מצוי במצב עמידה לפני הכניסה לצומת, בהמתנה לכך שהאופנוע יעבור, וכי במצב זה התנגש בו האופנוע שנסע במהירות ו"השתולל" (שורות 50-23 להודעה מיום 19.4.15 (מוצג ת/26 הנ"ל)). הגרסה שמסר הנתבע עומדת בסתירה ליתר העדויות שהיו בפני המשטרה ולממצאים מזירת האירוע, כפי שעוד יפורט. על רקע זה, הוגש כתב האישום כנגד הנתבע. כאמור, במסגרת ההליך שהתנהל בבית המשפט לתעבורה הודה הנתבע כי התאונה אירעה בעת שרכבו נכנס לצומת מבלי שנתן זכות קדימה לאופנוע.

16. יוצא כי הנתבע הודה, בגדריו של הליך פלילי, כי גרסתו לפיה התאונה אירעה כאשר המתין לפני הכניסה לצומת, לא שיקפה את המציאות. על פי הודאה זו הורשע הנתבע. כפי שכבר צוין, הרשעת הנתבע בעובדות כתב האישום היא בגדר ממצא מחייב בהליך שבפניי. בנסיבות אלה, לא ניתן לייחס משקל ממשי לאמירתו הכללית של הנתבע בעדותו בפניי כי "מה שמסרתי במשטרה זה מה שהיה" (עמוד 106 לפרוטוקול), מה גם שכאמור, הנתבעת בחרה שלא לחקור את הנתבע באופן מפורט יותר על אופן התרחשות התאונה.

17. אשר לשלושת העדים שנכחו במקום התאונה ומסרו הודעות במשטרה, הצדדים הסכימו (29.9.20) לוותר על חקירתם ולהסתפק בהודעות המצויות בתיק המשטרה (מוצג ת/26 הנ"ל).

18. מההודעות עולה כי עדה אחת, גב' ילנה סטבצ'וק, לא ראתה את התנגשות כלי הרכב. לפי הודעתה, כלי רכבה עמד בכביש מאחורי מיניבוס, אשר מאחוריו עמד כלי רכב אפור שעמד לפנות שמאלה; היא שמעה רעש חזק של מכה ואז הסתכלה וראתה אופנוע ורוכב עפים, ואת כלי הרכב האפור במרכז הצומת במצב של פנייה (שורות 10-3 להודעה).

19. עדת ראיה נוספת, גב' מור שרעבי, מסרה כי כאשר ביקשה לחצות את רחוב אבוחצירא שמעה אופנוע מתקרב מאחוריה. היא הבחינה ברכב פרטי שהגיע ממול והיה במצב של גלישה ופניה שמאלה לכיוון רחוב אבוחצירא (עמוד 1 שורות 7-6 להודעה). תוך כדי הפנייה האופנוע הגיע, נתן מכה בצד שמאל של הרכב הפרטי, הסתובב והועף למדרכה, והרוכב הועף קדימה (שם, שורות 10-8 להודעה). כאשר הוצגה לגב' שרעבי גרסת הנתבע לפיה היה לפני כניסה לצומת והאופנוע התנגש בו, השיבה כי זה לא נכון, כלי הרכב היה במהלך פניה וההתנגשות אירעה בדיוק בנקודה בה נעצר כלי הרכב אחרי התאונה (עמוד 2 שורות 5-4 להודעה).

20. עד הראיה השלישי, מר בר יוחאי דחבש, מסר כי נסע בשדרות ירושלים וכי בשלב מסוים האופנוע עקף אותו והמשיך בנסיעה קדימה. לפי הודעתו ראה ממש מולו את התאונה. היה רעש חזק, האופנוע עף והוא הבחין בכלי רכב פרטי שנמצא בתוך הצומת ונפתחו לו כריות האוויר (עמוד 1 שורות 9-7 להודעה). גם לפי גרסתו, כלי רכבו של הנתבע היה בזמן התאונה בתוך הצומת כשהוא בפניה (שם, שורה 23 להודעה). לדבריו "עד כמה שזכור לי האופנוע ניסה לברוח ממנו" (שם, שורות 26-25 להודעה). הוא לא שם לב האם כלי הרכב היה בתנועה בזמן ההתנגשות (עמוד 2 שורה 6 להודעה).

21. הנתבעת והתובע הגישו חוות דעת של מומחים בעניין אחריותו התורמת של התובע לתאונה. מטעם הנתבעת הוגשה חוות דעת מר ערן אביטל, מומחה לתעבורה ובוחן תאונות דרכים. מטעם התובע הוגשה חוות דעת אינג' גדליהו (גדי) וייסמן, יועץ בנושאי בטיחות תנועה וחקירת תאונות דרכים.

22. שני המומחים הסתמכו בחוות דעתם על ממצאים שנקבעו בדו"ח בוחן התנועה מטעם המשטרה, רס"ב אייל אפטבי, אשר בחן את זירת האירוע כשעה וחצי לאחר התאונה (הדו"ח צורף כחלק ממוצג ת/26 הנ"ל). מדו"ח בוחן התנועה עולה כי התאונה אירעה בשעת לילה (20:00) בתנאים של ראות טובה ותאורת רחוב פועלת, בכביש יבש, תקין ונקי שמהירות הנסיעה המותרת בו היא 50 קמ"ש. לנתבע, בעומדו סמוך למעבר החצייה שלפני הצומת, היה שדה ראיה פתוח לפנים של 80 מ'. לתובע היה שדה ראיה פתוח לפנים של 80 מ', שנמדד מ-50 מ' לפני הצומת. על פי מיקום הרכב לאחר התאונה והנזקים שנגרמו לכלי הרכב, קבע בוחן התנועה כי התאונה התרחשה כאשר האאודי הייתה בתוך הצומת בזמן תנועה ובפנייה שמאלה, וכי הגורם לתאונה הוא אי מתן זכות קדימה בפנייה שמאלה מצד נהג האאודי. מהראיות שהיו בפניו הסיק בוחן התנועה כי במהלך פניית רכב האאודי שמאלה, פגעה הפינה הקדמית שמאלית שלו בדופן שמאל של האופנוע שהגיע מולו בתנועה קדימה.

23. מר אביטל קבע בחוות דעתו כי היה בידי התובע למנוע את ההתנגשות עם האאודי או למזער את נזקי הפגיעה, אילו האט את מהירות נסיעתו לפני שנכנס לתחום הצומת, או אילו בלם או סטה שמאלה כשהבחין באאודי הנכנסת לצומת. המומחה העריך כי בעת שהאאודי החלה לפנות שמאלה, היה האופנוע במרחק של בין 12.5 מ' לבין 20.8 מ' מנקודת ההתנגשות. על פי חוות הדעת, חלפו 1.5 שניות מרגע שהאאודי נכנסה לתוך הצומת ועד להתנגשות בינה לבין האופנוע. זאת בעוד שזמן התגובה (הזמן החולף מרגע קליטת הסכנה ועד לתגובת הנהג) הוא 1.15 שניות, כך שלרשות התובע עמד פרק זמן של 0.35 שניות לביצוע פעולה שתמנע את התאונה או תמזער את הנזק. עוד קבע המומחה (בחוות הדעת המשלימה) כי אילו היה התובע בולם את האופנוע כאשר הבחין באאודי הנכנסת לצומת התאונה עצמה לא הייתה נמנעת, אולם די היה בכך כדי למזער את הנזקים ובנסיבות מסוימות אף למנוע אותם. לעמדת המומחה, תגובת התובע, אשר לא בלם את האופנוע אלא המשיך לנסוע תוך סטייה ימינה כדי לנסות לחלוף על פני האאודי מימין, לא הייתה סבירה.

24. אינג' וייסמן הסכים בחוות דעתו לקביעת מר אביטל כי זמן נסיעת האאודי מחזית מעבר החצייה ועד להתנגשות היה 1.5 שניות. אשר לזמן התגובה של התובע, נקבע בחוות הדעת כי גם זה עומד על 1.5 שניות. על פי חוות הדעת, 1.15 שניות הן זמן התגובה כאשר מדובר בתגובה פשוטה, ואילו בענייננו מדובר בזמן תגובה מורכב, שכן התובע הופתע מפניית האאודי שמאלה ונאלץ לבחור בין אלטרנטיבות שונות כגון סטייה, אי סטייה, בלימה, האטה וכדו'. עוד נאמר בחוות הדעת כי גם אם ייקבע שזמן התגובה של התובע הוא 1.15 שניות, מרחק העצירה שלו היה ארוך משמעותית מהמרחק של האופנוע מנקודת ההתנגשות. על רקע זה קבע המומחה כי גם בהנחה שהתובע היה בולם או סוטה שמאלה ברגע שהאאודי התחילה בפנייה, לא היה יכול למנוע את התאונה, ולכל היותר היה פוגע באאודי בנקודה אחרת. לפי חוות הדעת, לא ניתן לקבוע כי במצב זה הנזק היה קטן יותר, ואף סביר כי היה גדול יותר.

25. על רקע האמור, אפנה לבחון את טענות הנתבעת. אשר למהירות הנסיעה של התובע, טוענת הנתבעת כי להנחת המומחה מטעם התובע, לפיה התובע נהג במהירות של עד 50 קמ"ש, לא הובאו כל תימוכין. ברם, גם המומחה מטעם הנתבעת ערך את חישוביו בנושא מרחק התגובה של התובע על בסיס ההנחה שהתובע נסע במהירות שבין 30 ל-50 קמ"ש. מכל מקום, נטל ההוכחה בעניין זה מוטל על הנתבעת ולא על התובע. איש מהמומחים לא קבע כי התובע נסע במהירות מופרזת, ולא הובאה בפניי תשתית אחרת שעל יסודה ניתן לקבוע כי התובע נסע במהירות העולה על המותר.

26. במהלך חקירתו הנגדית של התובע הפנתה הנתבעת לכך שבמסמך רפואי מיום 6.12.15 (אשר צורף כחלק ממוצג נ/19) צוינו דברים שהתובע "אוהב ולא יכול לעשות", תוך שהוזכרה "רכיבה פרועה על אופניים/אופנוע" (עמוד 179 למוצגי הנתבעת). לא נעלם מעיניי גם כי בחקירתו הנגדית ציין התובע כי את הדרך לנתיבות עשה במהירות של 120 קמ"ש (עמוד 28 לפרוטוקול; התובע לא נשאל באיזה כביש דובר ומהי מהירות הנסיעה המותרת בו). לא די בכך על מנת להביא למסקנה כי בשעת אירוע התאונה נסע התובע במהירות העולה על המותר. גם תיאור נסיעתו של התובע כפי שנמסר בהודעת מר דחבש (עמוד 1 שורות 6-4 להודעה), אינו מלמד על נסיעה פרועה שניתן לקבוע כי תרמה להתרחשות התאונה.

27. לא הוכח גם כי התובע נסע במהירות בלתי סבירה בנסיבות העניין. משלא הוכח דבר באשר למהירות הנסיעה של התובע, ישנו קושי לקבוע כי זו לא תאמה את תנאי הדרך. מעבר לכך, טענת הנתבעת כי הצומת היה עמוס וצפוף ועל כן היה על התובע להאט את מהירות נסיעתו, לא נתמכה בתשתית עובדתית. אדרבה, מר דחבש מסר בהודעתו כי מלבד האופנוע והרכב הפרטי לא היו מכוניות נוסעות בצומת (עמוד 2 שורות 10-9 להודעה). הטענה כי האזור היה מוכר לתובע ועל כן צריך היה לצפות את קיומה של סכנה איננה נהירה, שכן לא הוכח קיומם של תנאים סביבתיים אשר תרמו להתרחשות התאונה. כאמור, מחוות הדעת עולה כי לתובע היה שדה ראיה פתוח בהתקרבו אל הצומת. התובע יכול, אפוא, להבחין ברכבו של הנתבע ממרחק, אלא שאין בידי לקבוע כי היה בכך כדי לסייע למניעת התאונה, שעה שנמצא כי הנתבע החל להיכנס לתוך הצומת כאשר התובע היה במרחק של 1.5 שניות נסיעה בלבד מנקודת ההתנגשות בין שני כלי הרכב.

28. אשר לתגובת התובע בעת שהבחין ברכב האאודי הנכנס לצומת. מהראיות ומחוות דעת המומחים שבפניי עולה כי בעת שהנתבע פנה אל תוך הצומת, התובע הוסיף לנסוע ישר, יתכן שתוך סטייה ימינה בניסיון לחמוק מהאאודי. זאת בין אם משום שלא הספיק כלל להגיב לכניסת האאודי לצומת, בין אם משום שתגובתו הייתה ניסיון להשלים את חציית הצומת לפני הגעת רכב האאודי לנקודת ההתנגשות בין שני כלי הרכב (כאמור, התובע עצמו אינו יודע להעיד על תגובתו או על שיקוליו בשעת האירוע). עוד עולה כי פרק הזמן שעמד לרשות התובע מעת שרכב האאודי החל בפנייה לתוך הצומת ועד להתנגשות בין כלי הרכב עמד על 1.5 שניות, שעה שכאמור המומחים חלוקים ביניהם בשאלה האם "זמן התגובה" במקרה כזה עומד על 1.15 שניות או על 1.5 שניות. משמעות הדברים היא כי לרשות התובע עמד, לכל היותר, פרק זמן של 0.35 שניה על מנת לפעול.

29. בנסיבות אלה, איני מקבל את טענת המומחה מטעם הנתבעת, כי נהג סביר לא היה פועל באופן בו פעל התובע. לטעמי, קביעה כאמור נגועה, במידה רבה, בחוכמה שלאחר מעשה. אין לצפות כי התובע, בפרק הזמן הקצרצר שעמד לרשותו, יצליח לנתח את כלל נתוני האירוע, לרבות מהירות הנסיעה של האאודי ומרחק הבלימה של האופנוע, ולהכריע נכונה מהי דרך הפעולה הטובה ביותר – בלימה, האצה, סטייה לימין או סטייה לשמאל. אעיר כי בנסיבות שונות מעט, כגון חצייה איטית יותר של האאודי את הצומת, יתכן כי האטת האופנוע או סטייה שמאלה היו מגבירות את הסיכוי להתנגשות בין שני כלי הרכב, בעוד שסטייה ימינה ללא האטה הייתה עשויה למנוע את התאונה. גם בהנחה שתגובה שונה מצד התובע הייתה עשויה למנוע את התאונה או להפחית את נזקיה, לא ניתן להסיק מכך כי התובע חרג מהסביר והתרשל באופן בו פעל, באופן המצדיק לייחס לו אשם תורם.

30. אני דוחה, אפוא, את הטענה כי יש לייחס לתובע אשם תורם בקשר להתרחשות התאונה.

31. הכיסוי הביטוחי. כפי שכבר צוין, רכבו של התובע לא היה מבוטח בביטוח חובה. התביעה כנגד הנתבעת הוגשה על סמך הפוליסה שהנפיקה לרכב האאודי.

32. הפוליסה של רכב האאודי (מספר פוליסה 49279956000, מוצג נ/1 למוצגי הנתבעת; להלן - הפוליסה) הוצאה על שם בעל האאודי במועד הוצאתה, מר מאמון אזברגה (להלן – מר אזברגה). היא הונפקה ביום 30.11.14. תוקפה היה מיום 1.12.14 ועד ליום 30.11.15.

33. בחודש מרץ 2015 מכר מר אזברגה את כלי הרכב לנתבע. על פי תצהירו, למיטב זכרונו ביום 25.3.15 בוצעה העברת הבעלות וכלי הרכב נרשם על שם בתו של הנתבע, הגב' חופית אסייג (סעיף 2 לתצהיר). מאישור משרד התחבורה בדבר הבעלות ברכב (מוצג נ/2), עולה כי הבעלות נרשמה על שם בתו של הנתבע ביום 16.3.15.

34. אין חולק על כך שהעברת הבעלות בכלי הרכב, כשלעצמה, אינה מבטלת את הפוליסה שהונפקה. ברם, ביום 6.4.15 ביצע מר אזברגה העברה של פוליסת הביטוח מרכב האאודי לרכב מסוג פולקסווגן פאסאט שרכש (סעיף 4 לתצהיר מר אזברגה). הפוליסה שהונפקה לרכב הפולקסווגן ביום 6.4.15 (מספר פוליסה 49279956001, בתוקף עד ליום 30.11.15) צורפה כנספח לתצהיר מר אזברגה (וכן כחלק ממוצג נ/1 הנ"ל). מכאן טענת הנתבעת כי הפוליסה שהונפקה לרכב האאודי לא הייתה בתוקף במועד התאונה (16.4.15).

35. ראשית, אסיר מהדרך את טענת התובע כי ביטול הפוליסה לא נכנס לתוקף הואיל והתעודה המקורית לא הושבה לחברת הביטוח. התובע מפנה בהקשר זה לטופס א שבתוספת הראשונה לתקנות הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח) (תנאי חוזה לביטוח חובה של רכב מנועי), התש"ע-2010 (להלן – תקנות הפיקוח), כנוסחן במועד התאונה. טופס זה מהווה נוסח תקני לפוליסת ביטוח חובה (תקנה 2). בסעיף 15(ב) לטופס האמור נקבע כי "בוטלה הפוליסה לבקשת בעל הפוליסה, יחזיר בעל הפוליסה את תעודת הביטוח המקורית למבטח כתנאי מוקדם לכניסת הביטול לתוקף".

36. אומנם, אין מחלוקת כי במקרה שבפניי לא הושבה תעודת הביטוח המקורית לידי המבטחת, אך זאת משום שהתעודה מעולם לא יצאה מידיה. הגב' עליזה לוי, עובדת סוכנות הביטוח נמרוד אורן שבאמצעותה הונפקה הפוליסה, העידה כי תעודת ביטוח החובה המקורית שהונפקה למר אזברגה נשארה בידיה, והיא שלחה לו בפקס העתק מהתעודה (סעיף 2 לתצהיר; עמוד 126 לפרוטוקול). בנסיבות אלה, מובן כי לא ניתן היה להחזיר את התעודה המקורית למבטחת.

37. לא מצאתי ממש בטענת התובע כי הביטול אינו תקף מאחר שגם העתק הפוליסה שהיה בידי מר אזברגה לא הושב למבטחת. חובת החזרת התעודה המקורית למבטח נובעת מהאיסור דאז על הנפקה של יותר מתעודת ביטוח אחת (סעיף 9(ב) לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש] (להלן – פקודת הביטוח), בנוסחו עד לתיקונו בשנת 2017), אשר הקנה מעמד מיוחד לתעודה המקורית המודפסת (ראו דברי ההסבר להצעת חוק לתיקון פקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש] (מס' 22), התשע"ז-2017, ה"ח הממשלה 1113, בעמוד 813). כפועל יוצא, כל שינוי בתנאי הפוליסה, כגון שינוי הבעלות ברכב או זהות הנוהגים, הותנה בהחזרת התעודה המקורית לידי המבטח (תקנה 7 לתקנות הפיקוח)

38. על רקע זה אף נקבע בסעיף 27 לפקודת הביטוח, כי "אם לאחר שהוצאה תעודת ביטוח לפי סעיף 9 בוטלה הפוליסה כאמור בסעיף 24, יחזיר בעל הפוליסה את תעודת הביטוח למבטח תוך שבעה ימים מיום היכנס הביטול לתקפו, ואם אבדה או נשחתה, ימסור תצהיר על כך; לא עשה כאמור – יאשם בעבירה". בשנת 2017 תוקנה פקודת הביטוח, ובוטלו הן האיסור על הנפקת יותר מתעודת ביטוח אחת (סעיף 2 לחוק לתיקון פקודת ביטוח רכב מנועי (מס' 22), התשע"ח-2017, ס"ח 2676, 80) והן חובת השבת התעודה המקורית למבטח עם ביטולה (סעיף 4 לחוק). גם תקנות הפיקוח תוקנו בהתאם לכך.

39. לנוכח האמור, ניתן לתהות מדוע נמסר לבעל הפוליסה העתק בלבד תוך שהתעודה המקורית נותרה בידי המבטחת, קודם לתיקון הוראות החוק בעניין זה. מכל מקום, עולה כי הדרישה להשבת התעודה התמקדה בתעודה המקורית, על רקע מעמדה המיוחד. אין כל עילה לקבוע כי השבת העתק הפוליסה שנשלח בפקס, תהווה תנאי לביטול הפוליסה. העתק מעין זה הינו לכל היותר ראיה לקיומה של תעודת ביטוח. בהיותו העתק בלבד, הניתן כשלעצמו להעתקה חוזרת, לא הובהר איזו תכלית עשויה לשרת השבתו לידי המבטחת עם ביטול הפוליסה.

40. טענה נוספת שנטענה על ידי התובע היא כי הוסכם בין מר אזברגה לנתבע כי מר אזברגה לא יבטל את הביטוח מבלי להודיע לנתבע. בנסיבות אלה, נטען, הפוליסה לא בוטלה כדין, שכן המחזיק החדש בכלי הרכב, הוא הנתבע, לא קיבל הודעה על ביטול הפוליסה ונהג בכלי הרכב כשהוא סבור כי קיים ביטוח חובה בתוקף.

41. לא שוכנעתי כי הפוליסה אומנם לא בוטלה כדין. בפתח הדברים אציין כי איני מייחס חשיבות רבה לשאלה שעוררו הצדדים, האם מר אזברגה השאיר את תעודת הביטוח בכלי הרכב לאחר שזה הועבר לידי הנתבע. כפי שהובהר לעיל, מדובר בהעתק בלבד, שאין לו תוקף רשמי ואין צורך להחזירו למבטחת כתנאי לביטול הפוליסה. משכך, גם אם המסמך הושאר ברכב, לא ניתן לראות בכך מצג מצד מר אזברגה לפיו אין בכוונתו לבטל את הפוליסה.

42. הנתבע העיד כי מר אזברגה ידע כי הוא במצב כלכלי לא טוב והשאיר לו את הביטוח (עמוד 141 לפרוטוקול). לדבריו, מר אזברגה אמר לו כי כאשר יקנה רכב הוא יבטל את הביטוח, וכי יודיע לו על כך (שם). עוד לפי עדותו, לאחר התאונה התקשר למר אזברגה ואז גילה כי זה כבר העביר את הביטוח בלי שהודיע לו (עמוד 143 לפרוטוקול).

43. מר אזברגה, מנגד, העיד כי הבהיר לנתבע מהרגע הראשון כי הוא מעביר את הביטוח לכלי הרכב אחר ומאותו רגע לא יהיה לו ביטוח, וכי הנתבע אמר לו שהוא עושה ביטוח (עמוד 161 לפרוטוקול). מר אזברגה הכחיש את טענת הנתבע כי השאיר עבורו את העתק הפוליסה בכלי הרכב, וטען כי לא מסר לו דבר (עמודים 164-163).

44. אין בידי להעדיף את גרסת הנתבע על זו של מר אזברגה. ראשית, הנתבע בעל אינטרס מובהק בכך שייקבע כי הרכב היה מבוטח במועד התאונה. מעבר לכך, על רקע הגרסאות השונות שסיפק הנתבע ממועד התאונה ועד היום בכל הקשור בתאונה, יש להתייחס בזהירות לא מבוטלת לעדותו. כבר עמדתי לעיל על הקשיים בגרסת הנתבע באשר לאופן התרחשות התאונה. בנוסף, בחקירתו במשטרה לאחר התאונה מסר הנתבע כי "נהגתי ברכב של הבת שלי" (שורה 7 להודעה הנ"ל), שעה שבעדותו בפניי הודה הנתבע כי הוא שרכש את הרכב וכי רשם את הבעלות על שם בתו ללא ידיעתה, בשל מצבו הכלכלי, וכי היא לא ידעה על כך עד לתאונה (עמוד 139 לפרוטוקול).

45. זו אף זו, פירושה של גרסת הנתבע הוא כי מר אזברגה, ללא תמורה כלשהי וכטובה אישית, הותיר את פוליסת הביטוח בתוקפה והתחייב להודיע לנתבע על ביטולה. זאת, למרות שאין כל טענה בדבר יחסי חברות או היכרות קודמת בין השניים (ראו עמודים 142-141 לפרוטוקול). גם אם התרחשות מעין זו אפשרית, אין היא סבירה ביותר.

46. לנוכח כל האמור, מאזן ההסתברויות אינו נוטה אל המסקנה כי הייתה הסכמה כאמור בין הנתבע ובין מר אזברגה, אשר הופרה. במצב זה, אני דוחה את הטענה כי ביטול הפוליסה נעשה שלא כדין.

47. נותרה לדיון, אפוא, שאלת תחולתו של סעיף 24 לפקודת הביטוח בענייננו. סעיף זה, בנוסחו במועד התאונה (כיום, סעיף 24(א)), קבע כי "מבטח לא יהיה חייב לשלם לפי סעיפים 19 או 21(א) בקשר לחבות, אם לפני המאורע שגרם למוות או לחבלת הגוף שמהם נובעת החבות בוטלה הפוליסה בהסכמה הדדית או בתוקף הוראה שבפוליסה; אולם לא יהיה לביטול תוקף כלפי הניזוק או שאיריו אלא כעבור עשרים ואחד יום לאחר שניתנה לבעל הפוליסה הודעה בכתב על הביטול". בענייננו, הפוליסה בוטלה ביום 6.4.15, משמע 10 ימים לפני התאונה. על רקע זה, טוען התובע כי במועד התאונה עדיין היה הכיסוי הביטוחי בתוקף.

48. לטענת הנתבעת, לעניין תחולתו של סעיף 24 יש להבחין בין מקרה בו המבטח הוא שהודיע על הביטול ובין מקרה בו המבוטח הוא שביקש את הביטול, שאז אין הוא זכאי ליהנות מתקופת ה"גרייס" הקבועה בסעיף. הנתבעת מפנה בהקשר זה להוראות סעיף 10 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (להלן – חוק חוזה הביטוח), המבחינות בין שני המקרים האמורים וקובעות תקופת השהיה של 15 ימים במקרה של ביטול בהודעת המבטח, ותקופת השהיה של 3 ימים בלבד לביטול בהודעת המבוטח.

49. טענה זו נותרה בצריך עיון בפסק דינו של בית המשפט העליון ברע"א 1736/17‏‏ פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב ("הפול")‏ (‏24.8.2017) (להלן – עניין הפול). באותה פרשה נדונה שאלה שונה מזו שבפניי, והיא תחולתו של ההסדר הקבוע בסעיף 24 לפקודה במקרה בו הניזוק הוא המבוטח עצמו. נפסק כי במקרה כזה לא תחול תקופת ההשהיה הקבועה בסעיף. אגב כך הוזכרה טענה נוספת שהעלתה המשיבה שם, לפיה מנגנון ההשהיה הקבוע בסעיף מופעל רק כאשר ביטול הפוליסה נעשה ביוזמת המבטח, "שהרי רק כאשר הביטול נכפה על המבוטח נדרשת לו תקופת התארגנות לצורך הסדרת ביטוח חלופי". בית המשפט העליון ציין כי "דומה כי שאלה זו לא הובהרה עד תום בפסיקה... אף כי יש ממש בטענת המשיבה, יש לזכור כי סעיף 10 לחוק הביטוח מכיר בהשהייה של ביטול חוזה גם כאשר זה נעשה ביוזמת המבוטח. מכאן שקיימת גישה המעניקה 'ימי חסד' גם למבוטח שביקש ביוזמתו לבטל את הביטוח. מכל מקום, לא מצאתי לקבוע מסמרות בסוגייה זו החורגת ממסגרת דיוננו" (דברי כב' השופט י' עמית, בפסקה 21 לפסק הדין).

50. בהקדמת המאוחר אומר כי מסקנתי היא כי אין לקבל את ההבחנה לה טוענת הנתבעת. בהיבט הלשוני, אין בלשון סעיף 24 כל אחיזה להבחנה המוצעת בין ביטול ביוזמת המבטח לבין ביטול ביוזמת המבוטח. אדרבה, עולה ממנה באופן ברור כי ההוראה בדבר השהיית הביטול חלה, בין היתר, על ביטול הפוליסה "בהסכמה הדדית", כפי שהיה במקרה זה. לפיכך, חל במקרה זה הכלל לפיו מקום בו לשון החוק ברורה וחד משמעית, אין צורך להידרש ליתר שלבי התהליך הפרשני (ע"א 8622/07 רוטמן נ' מע"צ החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ (14.5.2012), בפסקה 34 לפסק דינו של כב' השופט ע' פוגלמן; ע"א 8511/18 פקיד שומה נתניה נ' דלק הונגריה בע"מ (‏26.1.2020), בפסקאות 29-27 לפסק דינו של כב' השופט ד' מינץ).

51. אוסיף, כי המסקנה לפיה תקופת ההשהיה חלה על ביטול בהסכמה ללא תלות בזהות יוזם הביטול, עולה בקנה אחד גם עם תכליתה של הוראת ההשהיה. כאמור בעניין הפול, מקורה של הוראת ההשהיה (שעמדה תחילה על 7 ימים, והוגבלה לנסיבות מסוימות) בסעיף 10 לפקודת ביטוח כלי רכב של מנוע (סיכוני צד שלישי), 1947. היא נחקקה לראשונה במסגרת תיקון לפקודה משנת 1967 (חוק לתיקון פקודת ביטוח כלי רכב של מנוע (סיכוני צד שלישי), התשכ"ח-1967, ס"ח 5013, 2). הדבר נעשה כחלק ממספר שינויים בסעיף 10 הנ"ל אשר, על פי דברי ההסבר להצעת החוק, נועדו "לשפר את מצבו של הנפגע ולהגדיל אפשרויותיו להשיג פיצוייו מהמבטח" (הצעת חוק לתיקון פקודת ביטוח כלי רכב מנועי (סיכוני צד שלישי), התשכ"ה-1965, ה"ח 639, 136).

52. בשנת 1973 נקבע נוסח הסעיף כפי שהוא היום (חוק לתיקון פקודת ביטוח רכב מנועי (סיכוני צד שלישי), התשל״ג-1973, ס"ח 707, 201). גם במסגרת תיקון זה צוין כי מטרתו "להרחיב את זכויותיו של הנפגע כלפי חברות הביטוח" (מבוא להצעת חוק לתיקון פקודת ביטוח רכב מנועי (סיכוני צד שלישי), התשל"ב-1972, ה"ח 1009, 400). בדברי ההסבר נאמר, אומנם, כי הארכת תקופת ההשהיה נועדה "לאפשר לבעל הפוליסה להסדיר מחדש את ביטוח רכבו ולמנוע ככל האפשר נהיגה בהעדר פוליסת ביטוח", אך הובהר שוב כי מטרתה של תקופת ההשהיה היא "לשמור על זכויותיו של הניזוק ושל שאיריו, שאינם צד לחוזה הביטוח" (שם, בעמוד 401). מטעם זה, נקבע בעניין הפול כי תכליתה של הוראת ההשהיה הקבועה בסעיף 24 תומכת בכך שהיא לא תחול במקרה בו הניזוק הוא המבוטח עצמו.

53. מכל האמור יוצא, כי מוקדה של הוראת סעיף 24 לפקודה אינו בהגנה על המבוטח, שכלל אינו זכאי ליהנות מתקופת ההשהיה, אלא בהגנה על צד שלישי שניזוק. בנסיבות אלה, נחלשת עד מאוד ההצדקה להבחין, לעניין תחולתה של הוראת ההשהיה, בין מקרה בו בוטלה הפוליסה ביוזמת המבטח לבין מקרה בו בוטלה ביוזמת המבוטח. בהקשר זה אעיר כי בהוראות פקודת הביטוח אין עיגון להבחנה בין נפגע צד שלישי שהוא הולך רגל או נוסע ברכב הפוגע, לבין נפגע צד שלישי שנהג ברכב שאינו מבוטח.

54. זאת ועוד. כפי שצוין בעניין הפול, גם הוראות חוק חוזה הביטוח קובעות תקופת השהיה במקרה של ביטול הפוליסה (סעיף 10 לחוק). בעבר נקבעה תקופה אחידה של 15 ימים, ללא תלות בזהותו של מבטל חוזה הביטוח. בתיקון משנת 2012 צומצמה תקופת ההשהיה במקרה של ביטול ביוזמת המבוטח ל-3 ימים (חוק חוזה הביטוח (תיקון מס' 5), התשע"ב-2012, ס"ח 2344, 204)). על רקע הסדר מקביל זה, וההיסטוריה החקיקתית שהובילה אליו, קשה להניח כי בפקודת הביטוח בחר המחוקק לקבוע תקופת השהיה לביטול ביוזמת המבטח בלבד, בלא שקבע הבחנה מפורשת לעניין זה. מסתברת הרבה יותר המסקנה כי בדומה להסדר שנקבע בחוק חוזה הביטוח עד לתיקונו בשנת 2012, כוונת המחוקק הייתה לקבוע תקופת השהיה אחידה של 21 יום, ללא קשר לזהות יוזם הביטול.

55. סיכומה של נקודה זו: לנוכח הוראת סעיף 24 לפקודת הביטוח, ומשלא חלפו 21 יום מביטול הפוליסה ועד לתאונה, לביטול הפוליסה אין תוקף כלפי התובע ועל הנתבעת לשאת בפיצוי בגין נזקיו.

56. הנזק. בעקבות התאונה הובהל התובע לבית החולים סורוקה כשהוא סובל משברים פתוחים ברגלו השמאלית. בוצעו קיבוע והטריית פצעים. לאור החמרה במצב כף הרגל, נכרתה רגלו של התובע מתחת הברך. בהמשך טופל התובע בבית החולים שיבא. זמן מה לאחר התאונה זוהה גם שבר בשורש כף יד ימין, שעבר קיבוע בברגים. בנוסף על כך, כתוצאה מהתאונה התפתחו אצל התובע הפרעות דיכאון וחרדה.

57. שני הצדדים הגישו חוות דעת רפואיות בתחומי האורתופדיה, הפסיכיאטריה והשיקום. מטעם הנתבעת הוגשה גם חוות דעת לעניין עלויות האביזרים והטיפול הנדרשים לתובע.

58. בחוות דעת המומחה בתחום האורתופדיה מטעם התובע, פרופ' יעקב נרובאי, נקבעה לתובע נכות צמיתה בשיעור של 68.5% בגין קטיעה של שוק שמאל (55%), שבר של עצם הירך (20%), שבר ביד (10%) וצלקות (10%). בחוות דעת המומחה מטעם הנתבעת, ד"ר משה לוינקופף, נקבעה נכות אורתופדית בשיעור של 55% בגין הקטיעה (50%), השבר בירך (5%) והשבר ביד (5%).

59. בתחום הנפשי קבע המומחה מטעם התובע, ד"ר אבי ראפס, 30% נכות צמיתה בגין הפרעת הסתגלות עם מאפיינים דיכאוניים. המומחה מטעם הנתבעת, ד"ר רוזיצקי, קבע נכות נפשית בשיעור של 10% בגין הפרעות דיכאון וחרדה תגובתיות בדרגת חומרה קלה המלוות בתסמיני PTSD חלקיים. עוד קבע ד"ר רוזיצקי נכות נפשית שאינה קשורה לתאונה בשיעור של 10%, בגין הפרעות קשב וריכוז.

60. בהמשך ההליך הגיעו התובע והנתבעת להסכמה על שיעור הנכות הרפואית (הודעת הצדדים, 6.3.18): 60% נכות אורתופדית, 20% נכות נפשית, סך הכל 68% נכות צמיתה משוקללת. עוד הוסכם על קיומה של נכות נפשית שאינה קשורה לתאונה, בשיעור של 5%.

61. כושר ההשתכרות של התובע. התובע יליד 28.9.95. במועד התאונה היה כבן 19 וחצי. התובע גדל במשפחה חרדית, למד במוסדות של החינוך החרדי ובישיבה קטנה אך במהלך השנים חדל לקיים אורח חיים חרדי (התובע, סעיפים 10-8 לתצהיר). בגיל 17 הפסיק ללמוד בישיבה (סעיף 11 לתצהיר). לפי עדותו, רצה להשתלב בחיים האזרחיים במדינה, להתגייס לצה"ל וללמוד מקצוע (שם). על רקע לימודיו במוסדות החינוך החרדי, לתובע אין תעודת בגרות (סעיף 12 לתצהיר). עובר לתאונה עבד התובע בעבודות זמניות, והמתין לגיוסו לצה"ל שנקבע ליום 19.4.15 (סעיפים 15 ו-17 לתצהיר). לדבריו ביקש לשרת כמכונאי מטוסים, מקצוע המאפשר להשתלב לאחר השירות בתעשיות ביטחוניות גם ללא בגרות או תואר (סעיפים 14-13 לתצהיר). ביום 16.4.15, ימים ספורים קודם למועד הגיוס, אירעה התאונה. עקב פגיעתו נמצא התובע בלתי כשיר לשרת בצה"ל (אישור פטור משירות ביטחון צורף כמוצג ת/15).

62. לפי תצהיר התובע, לאחר הפסקת לימודיו בישיבה ועד לתאונה, משך כשנה וחצי, עבד לתקופות קצרות במספר עבודות: קופאי בשופרסל, עובד בחברה המתקינה מדפים מדולריים, עוזר צלם. עבודתו האחרונה, בחודשים הסמוכים לתאונה, הייתה כמתדלק בתחנת דלק (סעיפים 18-17 לתצהיר). לפי תלושי שכר שהוצגו (ת/16), בעבודתו כמתדלק השתכר התובע סך חודשי ממוצע של כ-6,400 ₪.

63. בשים לב לגילו הצעיר של התובע בעת התאונה ולעובדה שדרכו המקצועית טרם גובשה, נקודת המוצא היא כי בסיס השכר לצורך חישוב נזקו ייקבע לפי השכר הממוצע במשק (ע"א 10064/02 "מגדל" חברה לביטוח בע"מ נ' אבו חנא, פ"ד ס(3) 13 (2005), בפסקה 13 לפסק דינו של כב' השופט א' ריבלין; ע"א 3751/17 המאגר הישראלי לביטוח רכב (הפול) נ' פלוני (‏8.8.2019), בפסקה 9 לפסק דינו של כב' השופט י' עמית). לנוכח ההלכה הפסוקה בעניין זה, אין מקום להידרש לטענת הנתבעת כי הגיעה העת לשינוי חזקת העבודה בדיני הנזיקין בכל הקשור בחישוב השכר הראוי לחישוב פיצויים לקטינים ולצעירים, ולהתבסס על השכר החציוני במשק (ראו רע"א 4093/19 פלוני נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ (‏16.7.2019), בפסקה 5 להחלטתה של כב' השופטת י' וילנר).

64. שאיפתו של התובע לשרת כטכנאי מטוסים ולהשתלב בעתיד בתעשייה ביטחונית, לא הגיעה למימוש קונקרטי ולא ניתן לבסס עליה סטייה כלפי מעלה מנקודת המוצא האמורה. התובע גם אינו טוען אחרת בסיכומיו. מנגד, בקביעת בסיס השכר אין מקום להתבסס על הנחות עובדתיות כלליות בדבר מינו, מגזרו או גילו של הנפגע (עניין אבו חנא הנ"ל). לפיכך, העובדה שהתובע גדל במסגרות החינוך החרדי (וכפועל יוצא אינו מחזיק בתעודת בגרות), אינה מצדיקה סטייה מהשכר הממוצע כלפי מטה. גם השכר שהשתכר התובע בעבודות בהן עבד קודם לתאונה אינו מצדיק סטייה מעין זו, בשים לב לכך שמדובר בעבודה זמנית עד לגיוסו של התובע. לנכות הנפשית קודמת שהוזכרה לעיל והשפעתה על כושר השתכרותו של התובע אדרש להלן, במסגרת הדיון בפגיעה בכושר ההשתכרות של התובע.

65. אשר לגובה השכר הממוצע, התובע הסכים כי אם יוארך תוקפו של חוק השכר הממוצע (הוראת שעה – נגיף הקורונה החדש), התשפ"א-2020 גם לשנת 2022, יש לפעול על פיו ולבסס את הפיצוי על השכר הממוצע במשק כפי שהיה בחודש 3/20. תוקף החוק אכן הוארך (סעיף 26 לחוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקת להשגת יעדי התקציב לשנות התקציב 2021 ו-2022), התשפ"ב-2021). משכך, יש לקבוע את בסיס השכר של התובע בהתאם לשכר הממוצע שפורסם ביום 29.3.2020, העומד על סך של 10,595 ₪.

66. הנכות התפקודית והגריעה מכושר ההשתכרות. כאמור, הצדדים הסכימו כי יש להעמיד את נכותו הרפואית של התובע על 68% נכות צמיתה משוקללת. בנקודת המוצא, ההנחה היא כי הנכות הרפואית שנגרמה לתובע בתאונה משקפת גם את מידת הנכות התפקודית (ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ''ד נב(3) 792 (1995), בפסקה 8 לפסק דינו של כב' השופט ת' אור).

67. למרות הפגיעה המשמעותית שנגרמה לו, אין חולק על כך שבעזרת תותבת מתאימה, התובע מסוגל להתנייד. התובע אף מסוגל לנהוג ברכב אוטומטי רגיל (עמודים 66-65 לפרוטוקול). התובע העיד כי בשנים האחרונות יצא לטיולי קמפינג (עמוד 70 לפרוטוקול), וכי הוא מסוגל לרכב על אופנוע (עמוד 45 לפרוטוקול) ואף על אופניים (עמוד 72 לפרוטוקול). לצד זאת, עולה מחוות הדעת הרפואיות כי התובע מוגבל לעבודה שאינה כוללת עמידה ממושכת או הליכה (עמוד 4 לחוות דעת ד"ר ראובן לנגר, המומחה בתחום השיקום מטעם הנתבעת; עמוד 9 לחוות דעת פרופ' איסקוב, המומחה בתחום השיקום מטעם התובע).

68. מחוות דעתו של פרופ' איסקוב עולה עוד כי שימוש רב בתותבת, כמו גם שינויים בנפח הגדם או במשקל הגוף, עלולים לגרום לכאב ולנזק לעור הגדם, אשר מונעים את המשך השימוש בתותבת לימים ולעתים לשבועות וחודשים, ומצריכים את הקטוע לעשות שימוש בכיסא גלגלים בבית ובעיקר מחוצה לו (עמודים 5-4 ו-9 לחוות הדעת). דברים אלה לא נסתרו על ידי מי ממומחי הנתבעת. יצוין כי גם ד"ר לנגר קבע בחוות דעתו כי בנוסף לתותבת, זקוק התובע לכיסא גלגלים, אם כי לא קשר זאת בפצעים בגדם.

69. התובע העיד, כפי שיפורט בהמשך, על קשיים ופצעים שאילצו אותו לעבור לשימוש בכיסא גלגלים לתקופה ממושכת. העובדה שבעת שנבדק על ידי המומחים לא נמצאו פצעים אינה עומדת בסתירה לכך, בפרט על רקע דבריו הנזכרים של פרופ' איסקוב (ראו גם אישור רפואי מיום 6.10.20 (הוגש ביום 7.10.20), לפיו התובע אינו מסוגל לעבוד מיום 17.9.20 ועד ליום 10.10.20, בשל "אבצס/פצע לחץ באזור הפופליטאלי ללא יכולת להניח את הפרוטזה"). מכל האמור עולה כי השימוש בתותבת אינו מאיין את השלכותיה הקשות של המגבלה ממנה סובל התובע. יוזכר גם כי לנכות כתוצאה מקטיעת הרגל נלוו נכויות אורתופדיות נוספות, גם אם משניות לפגיעה העיקרית, בגין שבר בירך ושבר ביד. בשים לב להיעדר השכלה או התמחות מקצועית, לפגיעה ביכולותיו הפיזיות של התובע יש השפעה משמעותית על כושר השתכרותו.

70. באשר לנכות הנפשית, צוינו בחוות הדעת תסמיני חרדה ודיכאון הכוללים אי שקט, תנודתיות רגשית והפרעות שינה (סעיף 8 לחוות דעת ד"ר רוזיצקי) וכן ירידה בביטחון, הסתגרות ועצבנות (עמוד 3 לחוות דעת ד"ר ראפס). גם לכל אלה עשויה להיות השפעה תפקודית, לרבות השפעה על מידת הצלחתו של התובע בגיוס תעצומות הנפש הנדרשות ממנו לצורך השלמת תהליך השיקום מהפגיעה הפיזית.

71. התובע העיד על קשיים להשתלב בעבודה לאחר התאונה ולהתמיד בה. לפי תצהיר התובע, לאחר התאונה התקשה להשתקם ולמצוא עבודה המותאמת למגבלותיו (סעיף 48 לתצהיר). התובע פנה למדור שיקום במוסד לביטוח לאומי (להלן – המל"ל), והופנה לאבחון שיקומי תעסוקתי. נערכה עבורו תוכנית שיקום והוא החל בלימודי צורפות ועיצוב תכשיטים, שנועדו להימשך כשנה (סעיף 49 לתצהיר).

72. מתעודת עובד ציבור של הגב' ענת ברוס, פקידת שיקום במל"ל (נ/19), עולה כי התובע הגיש את התביעה לשיקום ביום 28.9.16. התובע הופנה לאבחון וזכאותו לשיקום אושרה ביום 20.4.17. התובע השתלב במכינה להשלמת השכלה למשך 3 חודשים, וביום 16.10.17 החל ללמוד במכללה לצורפות, לימודים שכאמור נועדו להימשך כשנה. עולה מהמסמך האמור כי התובע הרבה להיעדר מהלימודים ולקראת סוף פברואר 2018 הפסיק את לימודיו. התובע הצהיר כי הפסיק את לימודיו בעקבות החמרה במצבו הנפשי (סעיף 51 לתצהיר). מחוות דעת ד"ר לנגר, עולה כי התובע מסר לו כי הפסיק את לימודיו "עקב בעיות משפחתיות" ועל רקע מצבו הרפואי של בעלה של אמו (עמוד 2 לחוות הדעת). בחקירתו הנגדית השיב התובע כי "יכול להיות שאמרתי שגם זה השפיע, אבל אני לעצמי, הייתי עם מצב נפשי מאוד ירוד..." (עמוד 63 לפרוטוקול).

73. לפי תצהירו, התובע ניסה לעבוד בבית קפה אך התקשה לעמוד על רגליו למשך זמן רב ועזב לאחר שבוע (סעיף 52 לתצהיר). בסוף אוקטובר 2018 התחיל קורס שירות לקוחות ב"סלקום" ובהמשך השתלב בעבודה במוקד הטלפוני (סעיף 54 לתצהיר). התובע הצהיר כי באותה תקופה לא יכול להרכיב את הפרוטזה בשל פצע בגדם ונאלץ להתנייד בכיסא גלגלים, מה שהכביד מאוד על הגעתו לעבודה (סעיף 55 לתצהיר). גם העבודה עצמה הייתה קשה לו, הן בשל הישיבה לאורך שעות רבות, הן בשל קושי נפשי הכרוך בשיחות עם לקוחות (שם). בינואר 2019 עבר התובע ניתוח לקיצור הגדם ומאז לא שב לעבודה ב"סלקום" (סעיף 56 לפרוטוקול).

74. בתצהירו, שנחתם ביום 12.6.19, הוסיף התובע כי הוא מתנייד עם כיסא גלגלים ועתיד להיכנס לתהליך של ניתוח נוסף בגדם או התאמת פרוטזה חדשה; כי יחלפו לפחות מספר חודשים נוספים עד שיוכל לזנוח את כיסא הגלגלים ולשוב ולהשתמש בפרוטזה; וכי לנוכח הקשיים במציאת עבודה המתאימה לאדם בכיסא גלגלים, לעת עתה הוא לא הצליח למצוא עבודה (סעיף 57 לתצהיר).

75. בתצהיר משלים מיום 5.5.21 הוסיף התובע כי בחודש אוגוסט 2019 מצא עבודה כקופאי בסניף "שופרסל". לפי התצהיר, בשל העבודה בישיבה ממושכת והמאמץ הכרוך בנסיעות לעבודה, התפתחו כל מספר שבועות פצעים בגדם שאילצו אותו לעבור לכיסא גלגלים, דבר שהקשה עליו להגיע לעבודה וגרם להיעדרויות תכופות (סעיפים 4-3 לתצהיר המשלים). התובע הצהיר כי החזיק בעבודתו זו עד לחודש מרץ 2021, אז נעדר מעבודתו לתקופה ממושכת והעסקתו הופסקה (סעיפים 8-6 לתצהיר המשלים). לתצהיר המשלים צורפו אישור על תקופת העסקה ותלושי שכר חלקיים, לפיהם התובע השתכר שכר חודשי משתנה שנע בין 6,513 ₪ (בחודש מרץ 2020) ל- 2,316 (בחודש ינואר 2021, בו נכח התובע בעבודה 9 ימים בלבד).

76. בפסיקת בית המשפט העליון נקבע כי "באותם מקרים שעתידו המקצועי של התובע בנכותו לא ברור, ובאין נתונים אחרים שיהיה בהם לסייע בקביעת הגריעה מכושר ההשתכרות עקב התאונה, יכול שיעור הנכות הרפואית אף לשמש מודד למידת הפגיעה בכושר ההשתכרות" (עניין גירוגיסיאן הנ"ל, בפסקה 7 לפסק הדין). התובע נפגע בגיל צעיר, לפני שדרכו המקצועית התגבשה. כמפורט לעיל, עד עתה התובע לא הצליח להשתלב בעבודה קבועה. טענות התובע באשר לקשיים שלא אפשרו לו להתמיד בעבודתו מתיישבות, בעיקרן, עם קביעתה של נכות תפקודית בשיעור הנכות הרפואית הנזכרת לעיל.

77. יחד עם זאת, ניתן להעריך כי לקשיים שתוארו תרמה, במידת מה, גם הלקות הקודמת ממנה סובל התובע. כאמור, הצדדים הסכימו על קיומה של נכות קודמת בשיעור של 5% בגין הפרעת קשב וריכוז. טענת הנתבעת כי השפעתה התפקודית של נכות זו עולה באופן ממשי על שיעור הנכות הרפואית, אינה מבוססת די הצורך. מנגד, אין בידי לקבל את עמדת התובע כי לנכות זו אין כל השפעה על כושר ההשתכרות שלו. אציין כי מתצהיר התובע עולה כי אחד הקשיים מהם סבל בעבודה לאחר התאונה היה קושי בישיבה לאורך שעות רבות. מטופס תביעה למתן שיקום מקצועי שהגיש התובע (27.9.16, צורף כחלק ממוצג נ/19), עולה כי גם את עבודתו כקופאי בשופרסל, קודם לתאונה, עזב כעבור 3 חודשים משום ש"לא מסוגל לשבת יותר מדי על כסא". על רקע זה, לא ניתן לייחס את מלוא קשייו של התובע לתאונה.

78. לאחר שקילת כל האמור, אעריך את שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות של התובע, כתוצאה מהתאונה, ב-60%.

79. המומחים מטעם הצדדים לא התייחסו בחוות הדעת מטעמם לנכויות הזמניות שנגרמו לתובע. אין חולק על כך שבפועל, התובע לא עבד משך תקופה ארוכה. לאחר התאונה שהה התובע באשפוז עד ליום 11.6.15 (57 ימי אשפוז). בסיכומי התובע נטען כי גם בהמשך התקופה לא היה לו כושר השתכרות, נוכח פגיעתו הקשה והשיקום הארוך לאחריה.

80. לאחר שחרורו של התובע מבית החולים ביום 11.6.15 הוא שהה בבית במשך כחודש וחצי עד שהגדם החלים והגליד וניתן היה להתאים לו תותבת (סעיף 26 לתצהיר אמו של התובע, גב' חנה בר נתן). לפי תצהיר אמו של התובע, באותה תקופה הוא היה מוגבל לחלוטין (שם). לאחר שהגדם הגליד וניתן היה להתאים תותבת, אושפז התובע בשנית מיום 12.8.15 ועד ליום 1.9.15, לצורך התאמת תותבת, תרגול הליכה ולימוד שימוש בתותבת (סעיף 29 לתצהיר גב' בר נתן; עמוד 2 לחוות דעת פרופ' איסקוב). כפי שכבר צוין, ביום 28.9.16, הגיש התובע למל"ל תביעה לשיקום והחל בתהליך שיקום תעסוקתי, אשר לא הושלם על רקע עזיבתו את הלימודים בסוף חודש פברואר 2018.

81. בשים לב לפגיעתו הקשה של התובע ולצורך בתקופת הסתגלות ושיקום משמעותית, כמו גם למגבלות שנותרו ולקשיים שתוארו בכל הקשור במציאת עבודה ובהתמדה בה, יש לייחס לתאונה את מלוא הפסדי השכר של התובע לעבר, העולים מכל המתואר לעיל.

82. הפסד צרכי מחיה בתקופת השירות הצבאי. אלמלא התאונה, היה התובע צפוי להתגייס לשירות סדיר בצה"ל בסמוך לאחר התאונה, ביום 19.4.15. בפועל, בעקבות התאונה נדחה גיוסו. בהמשך ניתן לו פטור משירות ביטחון, לאחר שנמצא בלתי כשיר רפואית (ת/15 הנ"ל). ביחס לשלוש שנים אלו (18.4.18-19.4.15) זכאי התובע לפיצוי בגין הפסד צרכי מחיה בתקופת השירות הצבאי. מוסכם על הצדדים כי בסיס הפיצוי לתקופת השירות הצבאי הוא 70% מהשכר הממוצע (כפי שנקבע בע"א 357/80 נעים נ' ברדה, פ"ד לו(3) 762 (1982), בפסקה 35 לפסק דינו של כב' השופט א' ברק). אומנם נפסק כי יש לקזז מהפיצוי את ההכנסה שתגיע לידיו של הנפגע בשל השתכרותו בתקופה זו (ע"א 1972/03 בוני שרון נ' רקובה (11.10.05), בפסקה 10 לפסק דינו של כב' השופט א' ריבלין), אך בפועל התובע לא השתכר כלל בתקופה הנדונה, למעט סכום של 816 ₪ בשנת 2016 (דו"ח רציפות ביטוח, מוצג נ/38). בגין 3 שנות שירות, בהתאם לשכר הממוצע לאותן שנים ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה, אני פוסק לתובע פיצוי בסך של 260,000 ₪.

83. הפסדי שכר לעבר ולעתיד. את הפסדי השכר יש לחשב מתום תקופת השירות הצבאי והלאה. העובדה שבפועל חיילים משוחררים רבים אינם פונים לעבוד מיד לאחר השירות הצבאי, אינה מצדיקה סטייה מהנחת המוצא האמורה (ראו ע"א 3175/11 עוליאל נ' שלמה (1.12.2011), בפסקה 5 לפסק דינו של כב' השופט י' עמית). עוד נקבע בעניין עוליאל כי "החישוב לפי שכר ממוצע במשק נעשה החל מיום היציאה לעבודה (בגיל 21 או 18 לפי העניין), למרות שברור כי מעטים המקרים בהם משתכרים שכר זה עם היציאה לשוק העבודה" (שם). התובע בסיכומיו עתר לפיצוי לתקופה שלאחר השירות הצבאי ועד היום לפי בסיס שכר של 6,500 ₪ (כפי שכבר הוזכר, בעבודתו האחרונה לפני התאונה, כמתדלק, השתכר התובע סך חודשי ממוצע של כ-6,400 ₪). לפיכך ייפסק הפיצוי לפי בסיס השכר האמור, ויעמוד על ההפרש בין סכום זה לבין השתכרותו של התובע בפועל באותה תקופה.

84. בהתאם לדו"ח רציפות ביטוח מטעם המל"ל (נ/38), התובע השתכר בשנת 2018 סך של 9,515 ₪; בשנת 2019 סך של 28,981 ₪; בשנת 2020 סך של 48,318 ₪; ובשנת 2021 סך של 11,936 ₪ (הדו"ח נכון ליום 6.10.21, אך עולה ממנו כי התובע לא השתכר כלל מאז חודש יולי 2021). לפי בסיס שכר של 6,500 ₪ לחודש החל מיום 19.4.18, בהפחתת סכומי ההשתכרות האמורים ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה, מתקבל פיצוי בסך של 196,210 ₪.

85. לעתיד, לפי בסיס שכר של 10,595 ₪ ושיעור גריעה של 60%, ייפסק פיצוי בסך 6,357 ₪ לחודש. בהיוון מהיום ועד הגיע התובע לגיל 67 (28.9.2062; מקדם היוון: 283.28) מתקבל סך של 1,800,781 ₪.

86. לפיצוי בגין הפסדי השתכרות לעבר ולעתיד, בסך של 1,996,991 ₪, יש לצרף הפסדי פנסיה בשיעור של 12.5%, בסך של 249,624 ₪. בצירוף 260,000 ₪ שנפסקו בגין הפסד צרכי מחיה בתקופת השירות הצבאי, מתקבל פיצוי בסך כולל של 2,506,615 ₪.

87. עזרה. לאחר התאונה שהה התובע באשפוז במשך 57 ימים, עד ליום 11.6.15. אמו של התובע הצהירה כי בתקופת האשפוז שהתה לצדו של התובע, נעדרה רבות מעבודתה ושכרה נפגע מאוד (סעיף 24 לתצהיר). האם הצהירה עוד כי בתקופת האשפוז במרכז הרפואי שיבא נסעה כל יום מהבית לבית החולים ונשאה בהוצאות חנייה ואש"ל בבית החולים (סעיף 25 לתצהיר). עוד הצהירה כי במשך חודש וחצי לאחר שחרורו של התובע מאשפוז ועד שהגדם החלים וניתן היה להתאים לו תותבת, היה התובע מוגבל לחלוטין וכל המשפחה התגייסה על מנת לסעוד אותו. כפי שכבר הוזכר, לאחר מכן אושפז התובע למשך 3 שבועות נוספים (1.9.15-12.8.15). ביום 13.1.19 עבר התובע ניתוח לשיפור מצב הגדם ושהה באשפוז עד ליום 29.1.19 (מכתב סיכום מחלה צורף כנספח לתצהיר התובע). לא הוצגו בפניי ראיות להוצאות או להפסדי שכר בתקופות הנזכרות. מכל מקום, גם בהיעדרם יש מקום לפסיקת פיצוי בגין העזרה המוגברת שניתנה לתובע מצד בני המשפחה בתקופה זו.

88. אשר לתקופה שמעבר לכך. ביסודו של דבר התובע עצמאי במרבית פעולות היום יום. יחד עם זאת, מומחי שני הצדדים קבעו כי הוא זקוק לעזרת הזולת בביצוע עבודות משק הבית, בהיקף משמעותי. בחוות דעת פרופ' איסקוב מטעם התובע נקבע כי כאשר התובע יעבור לגור בגפו הוא יזדקק לעזרה במשך 10 שעות שבועיות (עמוד 9 לחוות הדעת). בחוות דעת ד"ר לנגר מטעם הנתבעת נקבע כי כל עוד התובע מתגורר עם אמו הוא זקוק לעזרה בהיקף ממוצע של שעתיים בשבוע, וכי אם יגור בגפו יזדקק לעזרה של כ-12 שעות שבועיות (עמוד 4 לחוות הדעת). בשים לב לכך שבבסיס התביעה בעניין זה עומדת חוות דעתו של פרופ' איסקוב, איני רואה מקום לחרוג מהיקף שעות העזרה שנקבע בה. לפיכך, יבוסס הפיצוי בגין עזרת הזולת על היקף של 10 שעות שבועיות.

89. אין בפניי טענה לעזרה בשכר בעבר. אף אין חולק על כך שעד היום מתגורר התובע בבית אמו. יחד עם זאת, גם בהיעדר הוצאות בפועל, התובע זכאי לפיצוי בגין עזרה מוגברת מצד בני משפחתו.

90. התובע עתר בסיכומיו לפיצוי בסך 12,000 ₪ בגין תקופות האשפוז, ולפיצוי ליתרת התקופה ועד היום בסך חודשי של 430 ₪ בחודש. סכומים אלה הועמדו על הצד המתון, יחסית, ואין לי עילה שלא לקבלם כסבירים ומאוזנים. בגין עזרה וסיעוד בתקופות האשפוז אני פוסק, אפוא, לתובע פיצוי בסך גלובלי של 12,000 ₪, המביא בחשבון גם את הוצאות הנסיעה והאש"ל הנטענות בתקופות אלו. עבור יתרת התקופה ועד היום, לפי 430 ₪ לחודש ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה, אני פוסק לתובע פיצוי בסך 36,500 ₪.

91. אשר לעתיד. העובדה שעד היום התובע לא עזב את בית אמו אינה גורעת מכך שהוא זכאי לפיצוי לעתיד המבוסס על 10 שעות עזרה שבועיות בשכר. לפי תעריף של 50 ₪ לשעה (עליו מסכימים שני הצדדים), מתקבל פיצוי חודשי בסך של 2,100 ₪. התובע יליד 28.9.95. בהתאם לנתוני התמותה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ביחס לגברים מכלל האוכלוסייה, תוחלת חיי אדם בישראל בגילו של התובע עומדת על 81.4 שנים. הפיצוי יחושב, אפוא, מהיום ועד ליום 20.2.2077 (מקדם היוון: 325.62). סך הכל: 683,811 ₪.

92. לסיכום פרק זה, הפיצוי בגין עזרה וסיעוד, לעבר ולעתיד, יעמוד על סך כולל של 732,311 ₪.

93. כאב וסבל. הכלל שנקבע בפסיקת בית המשפט העליון הוא כי סכומי הנזק הלא ממוני החלים על תביעות לפי חוק הפיצויים, אינם רלוונטיים לעניין שיעורו של הנזק הלא ממוני הנפסק בתביעות לפי פקודת הנזיקין (ע"א 398/99 קופת חולים של ההסתדרות הכללית נ' דיין, פ"ד נה(1) 765 (1999), בפסקה 3 לפסק דינו של כב' השופט ת' אור). גם באשר לתביעות שיסודן בתאונת דרכים המתנהלות לפי הפקודה, נפסק כי אין להגבילן בהתאם לתקרות הקבועות בחוק הפיצויים (עניין אלנסארה הנזכר לעיל, בפסקה 18 לפסק דינו של כב' המשנה לנשיאה א' ריבלין). עוד עולה מפסק הדין בעניין אלנסארה כי אין מקום להפחית את הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני על רקע העובדה שהנפגע נהג ללא רישיון או ללא ביטוח (ראו גם ע"א 7099/16 פלוני נ' רוזנר (8.8.2019), בפסקה 24 לפסק דינו של כב' השופט י' עמית).

94. לנוכח זאת, יש לפסוק את הפיצוי בגין כאב וסבל בהתאם לנסיבות הקונקרטיות של המקרה. זאת בשים לב, בין היתר, למשך המקרה התאונתי, משך האשפוז, דרגות הנכות הרפואית והתפקודית לאחר התאונה, התוצאה הגופנית והשלכותיה (ע"א 9927/06 פלוני נ' מדינת ישראל (18.1.2015), בפסקה ד לפסק דינו של כב' השופט א' רובינשטיין). על הנכויות שנגרמו לתובע כתוצאה מהתאונה והשלכותיהן על מצבו התפקודי עמדתי לעיל. בענייננו יש לתת את הדעת גם לגילו הצעיר של התובע, שאך החל את מסלול חייו בעת שזה הוסט בפתאומיות כתוצאה מפגיעתו בתאונה. בשקלול כל האמור, אני פוסק לתובע סך של 400,000 ₪ בגין הנזק הלא ממוני שנגרם לו כתוצאה מהתאונה. סכום זה נכון להיום ואין לצרף לו הפרשי הצמדה וריבית. אציין כי בקביעת סכום זה נתתי משקל לסכומים שנקבעו במקרים קרובים, הגם שחמורים יותר מן המקרה הנוכחי (ראו ת"א (מחוזי י-ם) 25671-01-12‏ י. נ. נ' אבו חיט (28.12.2016), בפסקה 25 לפסק דינו של כב' השופט ר' וינוגרד; ת"א (מחוזי חי') 122/05 שליסל נ' אלנסארה (19.2.2009), אשר אושר בעניין אלנסארה הנ"ל).

95. הוצאות רפואיות. הוצאות עבר. התובע זכאי לפיצוי בגין פרוטזה ראשונה שרכש ללא סיוע משרד הבריאות, בסך 14,488 ₪ (קבלה מיום 13.7.15 צורפה כמוצג ת/22), ובצירוף הפרשי ריבית והצמדה 16,017 ₪.

96. התובע עתר לפיצוי נוסף בסך של 55,745 ₪, בגין אביזרים שמומנו על ידי משרד הבריאות ושלטענתו יידרש להשיב את עלותם. מנוהל משרד הבריאות בנושא (חוזר מינהל הרפואה מס' 15/2014 בעניין אישור אביזרי שיקום, ניידות ומכשירי הליכה ותותבות גפיים לנפגעי תאונות דרכים), אשר צורף כחלק ממוצג נ/22, עולה כי אינו חל על נפגעי תאונות דרכים שאינם זכאים לפיצוי לפי חוק הפיצויים (סעיף 4.2 לחוזר). נציגת משרד הבריאות, הגב' יעל גרין, החתומה על תעודות עובד הציבור שהוגשו מטעם המשרד, העידה כי מי שאינו מקבל פיצוי על פי חוק הפיצויים ואין לו מבטח, זכאי לקבל אביזרים במימון משרד הבריאות (עמוד 110 לפרוטוקול), כפי שאומנם קיבל התובע. לדבריה, במקרה שהנפגע יקבל פיצוי בהליך משפטי אחר, עליו להחזיר למשרד הבריאות את המימון שקיבל, ולצורך זה הוא הוחתם על כתב התחייבות (עמוד 112 לפרוטוקול; כתב ההתחייבות צורף לתעודת עובד הציבור המשלימה מיום 14.10.21, ת/35).

97. עוד עלה מעדותה של הגב' גרין כי אם ישנו "גורם מממן", כגון חברת ביטוח, לא יפנו אל הנפגע בדרישה להשבת התשלום, אלא אל הגורם המממן (עמוד 113 לפרוטוקול). יוצא כי במקרה שבפניי, הנתבעת היא שתידרש להשיב למשרד הבריאות את עלות האביזרים שקיבל התובע. משכך, יש לקבוע כי הנתבעת אומנם חבה במימון האביזרים הרפואיים שסופקו על ידי משרד הבריאות, אך אין מקום לפסוק לתובע פיצוי בגינם.

98. התובע עתר גם לפיצוי לעבר בגין חניה, נסיעות ואש"ל בתקופות האשפוז; דמי השתתפות בביקורי רופא; רכישת תרופות, משחות ועזרים אורתופדיים; ייעוץ רפואי פרטי; ונסיעות לטיפולים וביקורות.

99. הוצאות בני המשפחה בתקופת האשפוז הובאו בחשבון בפסיקת הפיצוי בגין עזרת הזולת. אשר לטיפולים ותרופות, הנחת המוצא היא כי מימונם ייעשה במסגרת סל הבריאות. גם לעניין תשלומי השתתפות עצמית, נקבע בסעיף 8(א2)(3) לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994 (להלן - חוק ביטוח בריאות) כי "קופת חולים לא תגבה מנפגע תאונת דרכים תשלום השתתפות עצמית בעבור שירותים הכלולים בתוספת השנייה ובצו לפי סעיף קטן (ז) הניתנים לו לפי חוק זה בשל הפגיעה האמורה".

100. מכתב קופת חולים כללית (בה היה התובע חבר עד לשנת 2017) בעניינו של התובע (מוצג נ/25), מאשר אף הוא כי נפגעי תאונות דרכים פטורים מתשלום השתתפות עצמית לשירותים שבסל הקשורים לפגיעה עקב התאונה, וכי תרופות בסל ובמרשם רופא הניתנות עקב התאונה יסופקו להם ללא עלות. אף לא הוצגו בפניי קבלות או ראיות אחרות להוצאות בפועל בגין טיפולים ותרופות. כל שהוצג בהקשר זה הוא מסמך מאתר קופת החולים מכבי בדבר מחירי תרופות וגובה ההשתתפות העצמית (ת/21), שאין בו כדי ללמד על הוצאות בפועל ושיעורן.

101. בגין הוצאות נסיעה לטיפולים ובדיקות והוצאות נוספות בעבר, בשים לב לאופיין ולהיקפן של הנכויות שנקבעו לצד החסר הראייתי באשר להוצאות בפועל, אני פוסק לתובע סכום גלובלי בסך של 5,000 ₪. סכום זה נכון ליום מתן פסק הדין ואין לצרף לו הפרשי ריבית והצמדה.

102. טיפול שוטף בגדם. אשר לעתיד. התובע עתר לפיצוי בגין הוצאות טיפול שוטף בעור הגדם בתכשירים וחבישות אלסטיות (עמוד 5 לחוות הדעת). גם ד"ר לנגר הסכים לצורך בתחבושות ותכשירים עבור טיפול שוטף בגדם (עמוד 3 לחוות הדעת). לא הובהר די הצורך האם הוצאות אלה כלולות בסל הבריאות ומסופקות על ידי קופת החולים. הכלל שנקבע בפסיקה לעניין זה הוא כי "על בית המשפט להנחות עצמו כי בכל מקרה בו מתעורר ספק של ממש לגבי היקף הטיפולים או השירותים הרפואיים אותם זכאי הניזוק לקבל מקופת חולים על פי סל הבריאות, ברירת המחדל צריכה להיות חיובה של חברת הביטוח" (רע"א 7325/12 הפניקס נ' מכבי שירותי בריאות (12.11.13), בפסקה 13 לפסק דינו של כב' השופט י' עמית). משכך, ובהיעדר ראיה ברורה לכך שהוצאות אלה אכן מסופקות על ידי קופת החולים, יש מקום לפיצוי בגינן.

103. על פי חוות דעת פרופ' איסקוב, עלותו הממוצעת של הטיפול השוטף כ-1,000 ₪ בחודש. מדובר בסכום חריג על פניו, הטעון פירוט וביסוס. בפועל, עלויות אלה לא הוכחו. אף לא הוצגו ראיות להוצאות בעבר בגין טיפול בגדם, ודאי שלא בסכומים כאמור. התובע עצמו לא עמד על סכום זה, אלא תבע פיצוי גלובלי בסך של 60,000 ₪, בהתבסס על הסכומים שנפסקו במקרים דומים אליהם הפנה (ת"א (מחוזי י-ם) 14493-06-13‏ אלפסי נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב ("הפול") (15.3.2017), בפסקה 45 לפסק הדין; ת"א 44116-09-17 הנ"ל, בפסקה 71 לפסק הדין). בהיעדר מחלוקת על עצם הצורך בטיפול השוטף, ובשקלול כל האמור לעיל, אני פוסק לתובע עבור טיפול שוטף בגדם פיצוי בסך גלובלי של 45,000 ₪.

104. תותבת. מוסכם על הצדדים כי התובע זקוק לתותבת, אותה יש צורך להחליף אחת ל-3 שנים. הצדדים חלוקים באשר לאיכות התותבת שעל הנתבעים לשאת בעלותה, כמו גם באשר לצורך בתותבת ייחודית לרחצה.

105. בחוות דעת פרופ' נרובאי, המומחה מטעם התובע בתחום האורתופדיה, נקבע כי התובע זקוק ל"תותבת דינמית ומודרנית כפי שמקבלים נכי צה"ל באותו גיל" (עמוד 3 לחוות הדעת). גם פרופ' איסקוב קבע כי התובע זקוק לתותבות אשר תאפשרנה למצות את יכולתו הגופנית, הן לצורך הליכה יומית והן לצורך פעילות ספורט (עמוד 6 לחוות הדעת). בחוות דעתו הוסבר כי לאנשים צעירים בעלי כושר גופני טוב, מקובל כיום להתאים תותבת בעלת כף רגל אוגרת אנרגיה המאפשרת הליכה/ריצה במהירות משתנה, אשר תכונותיה הביומכניות מדמות פעילות מפרק קרסול וכף רגל אנטומית, כולל ספיגת זעזועים (עמוד 7 לחוות הדעת).

106. המומחים מטעם הנתבעת לא חלקו באופן מפורש על המלצות אלה. ד"ר לוינקופף, המומחה בתחום האורתופדיה, לא נדרש לעניין זה בחוות דעתו. ד"ר לנגר, המומחה בתחום השיקום, לא חלק על האמור בחוות דעת פרופ' איסקוב לעניין איכות התותבת הנדרשת ועלותה. בחוות דעת ד"ר לנגר אומנם נאמר כי אין צורך בתותבת עם כף רגל מיוחדת לספורט (עמוד 4 לחוות הדעת), אך לצד זאת נקבע כי שיקומו של התובע דורש תותבת עם כף רגל דינמית שתאפשר לתובע הליכה טבעית (עמוד 3 לחוות הדעת). צוין עוד כי רצוי שהתובע ימשיך בפעילות ספורט (שם). נוכח כל האמור, לא מצאתי בסיס לטענת הנתבעת כי דרישת התובע בעניין זה אינה סבירה.

107. התובע אומנם קיבל בעבר, במימון משרד הבריאות, תותבת זולה יותר, אך כפי שהובהר בחוות דעת פרופ' איסקוב, מדובר בתותבת באיכות נמוכה ובסיסית שאינה מאפשרת ביצוע הליכה איכותית ומהירה (עמוד 4 לחוות הדעת). ד"ר לנגר לא חלק גם על כך, ולא התייחס בחוות דעתו לאיכות התותבות הממומנות על ידי משרד הבריאות. לא נעלם מעיניי כי בחודש אוגוסט 2019, לאחר שנערכה חוות דעת פרופ' איסקוב, סופקה לתובע תותבת חדשה (מוצג נ/16). ברם, אין בפניי כל ראיה, או סיבה להניח, כי תותבת זו שונה באיכותה מהתותבת שסופקה לתובע שלוש שנים קודם לכן ושאליה התייחס פרופ' איסקוב בחוות דעתו.

108. פרופ' איסקוב המליץ כי בנוסף לתותבת להליכה ולספורט, התובע יקבל תותבת ייעודית לשימוש בסביבה רטובה (עמוד 7 לחוות הדעת). ההמלצה נומקה בכך ששהות בסביבה רטובה עלולה לגרום נזק לתותבת המיועדת להליכה. בחוות דעת ד"ר לנגר צוין כי תותבת רחצה נועדה להליכה על משטחים רטובים או על חוף הים בלבד, וכי במים עצמם אין לה כל שימוש. נכתב כי בדרך כלל משתמשים לשם כך בתותבת ישנה המותאמת לסביבה רטובה, וכי אין הצדקה להמלצה על תותבת רחצה ייעודית (עמוד 3 לחוות הדעת).

109. טענה לפיה ניתן לעשות שימוש לצורך זה בתותבת להליכה נדחתה, אומנם, במקרה אחר (ת"א (מחוזי מרכז) 44116-09-17 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב ("הפול") (24.3.2020), בפסקה 73 לפסק הדין), אולם באותו מקרה הטענה לא נתמכה בחוות דעת רפואית. בענייננו, הטענה כי ניתן ונהוג להסתפק לצורך זה בתותבת ישנה ומותאמת, מבוססת כאמור על חוות דעת ד"ר לנגר. התובע טוען כי מדובר בהצעה לא בטיחותית ומסוכנת, אך לדברים אלה אין תימוכין בחוות הדעת. בחוות דעת פרופ' איסקוב צוין לעניין זה רק חשש מגרימת נזק לתותבת הקבועה. התובע לא תמך את טענותיו בחוות דעת משלימה. בנסיבות אלה, לא שוכנעתי כי יש הצדקה מספקת להטיל על הנתבעת גם את מימונה של תותבת ייעודית לרחצה.

110. אשר לעלות התותבת. משנקבע כי התובע זכאי לתותבת באיכות גבוהה יותר מזו שסופקה לו, לא ניתן להסתמך על האמור בחוות דעת עו"ס האס מטעם הנתבעת, המבוססת על עלויות התותבת המסופקת על ידי משרד הבריאות (באמצעות "מכון לואיס"). על רקע האמור, יש להתבסס על מחיר התותבת שהובא בחוות דעת פרופ' איסקוב (עמוד 7 לחוות הדעת) ובהצעת המחיר שצורפה אליה, בסך 35,123 ₪ (בצירוף מע"מ – 41,094 ₪), אחת ל-3 שנים. בחוות הדעת פורטו עלויות שונות של חלקים הדורשים החלפה לאורך התקופה, אולם בסיכומיו הסכים התובע להסתפק בקביעת ד"ר לנגר כי למחיר התותבת יש להוסיף 30% לשם תיקונים (סך הכל: 53,422 ₪).

111. התובע מסכים כי מסכום זה יש לנכות את עלותה של התותבת הבסיסית שהוא מקבל ממשרד הבריאות. לטענת התובע מדובר בסך של 18,765 ₪ (בהתאם לתע"צ המשלימה מיום 14.10.21, ת/35) הניתן אחת ל-4 שנים. ברם, מתעודות עובד הציבור שהוגשו (ת/35 הנ"ל ו-נ/16) עולה כי התובע זכאי גם לאביזרים משלימים (בית גדם, שרוול סיליקון, מנגנון נעילה ותיקונים). אף עולה כי בפועל הוחלפה התותבת לאחר 3 שנים. לפיכך, מקובל עליי בהקשר זה תחשיב הנתבעת, לפיו שווי התותבת הניתנת על ידי משרד הבריאות, כולל עלויות תיקון ובית גדם, הוא 24,700 ₪ אחת ל-3 שנים. בניכוי סכום זה, מתקבל סך של 28,722 ₪ אחת ל-3 שנים, המהווה סך חודשי של 798 ₪. בהתאם לתוחלת חיי התובע (מקדם היוון: 325.62), מתקבל פיצוי בסך של 259,848 ₪.

112. כיסא גלגלים. מוסכם על המומחים מטעם שני הצדדים בתחום השיקום כי בנוסף לתותבת, התובע זקוק לכיסא גלגלים קל, אותו יש להחליף אחת ל-5 שנים (עמוד 4 לחוות דעת ד"ר לנגר; עמוד 8 לחוות דעת פרופ' איסקוב). בחוות דעת ד"ר איסקוב הוזכר גם צורך בכיסא רחצה ובהליכון/קביים, אולם התובע לא עתר לפיצוי נפרד בגינם. כיסא גלגלים מצוי בין מכשירי השיקום שמשרד הבריאות משתתף במימונם. התובע הצהיר כי הגיש בקשה לאישור כיסא גלגלים אך נאמר לו שהסיכוי שהבקשה תאושר נמוך, משום שכבר אושר לו מימון תותבת (סעיף 37 לתצהיר). התובע לא נשאל על עניין זה בחקירתו הנגדית, ועדותו לא נסתרה.

113. מכל מקום, מעדות נציגת משרד הבריאות, הגב' גרין, עלה כי אם יקבל התובע מימון לרכישת כיסא גלגלים, יפנה משרד הבריאות אל הנתבעת בתביעת שיבוב (עמוד 117 לפרוטוקול), כך שגם במקרה כזה העלות תושת על הנתבעת. לנוכח הספק האם התובע יוכל לקבל ממשרד הבריאות מימון כאמור, יש לקבוע כי התובע זכאי לפיצוי עבור רכישת כיסא גלגלים, וכי יהיה מנוע מלבקש מימון לכיסא גלגלים ממשרד הבריאות. בהתאם לחוות דעת מר האס מטעם הנתבעת, עלות כיסא גלגלים המותאם לצרכיו של התובע נעה בין 4,750 ₪ ל-6,000 ₪, משמע עלות חודשית ממוצעת של 90 ₪. בהתאמה לתוחלת חיי התובע, ייפסק פיצוי בסך של 29,306 ₪.

114. הוצאות רפואיות נוספות. פרופ' איסקוב קבע בחוות דעתו כי קטועי רגל נזקקים לטיפולי פיזיותרפיה מדי תקופה, והמליץ על 3 סדרות טיפולי פיזיותרפיה בשנה, בנות 12 טיפולים לסדרה (עמודים 6-5 לחוות הדעת). ד"ר לנגר חלק על האמור וקבע כי התובע אינו זקוק לטיפולי פיזיותרפיה, פרט ל-5 טיפולים לאחר החלפת תותבת.

115. אין חולק על כך שטיפולי פיזיותרפיה כלולים בין הטיפולים שהתובע זכאי לקבל במימון קופת החולים, אך לטענת התובע ישנה הגבלה על מספר הטיפולים שניתן לקבל מקופת החולים. אציין כי ממכתב קופת חולים כללית (נ/25 הנ"ל, סעיף ו) עולה כי מספר הטיפולים נתון לשיקול דעתו של בקר מקצועי בהתאם למצבו הרפואי של הנפגע (בעניין אלפסי הנ"ל, אליו מפנה התובע בהקשר זה,‏ אומנם ביסס בית המשפט את הפיצוי על הנחה בדבר הגבלת מימון קופת החולים ל-12 טיפולי פיזיותרפיה בשנה, אך הקביעה שם תחומה לאותו מקרה, בו נקבע כי נציגת קופת החולים שהעידה מטעם הנתבעת נמנעה מלאשר כי יוענקו טיפולים בהיקף גבוה יותר (פסקה 48 לפסק הדין)).

116. בסיכומי התובע נטען עוד כי על רקע החמרה במצבו הנפשי הוא הופנה לטיפולים פסיכולוגיים, המסובסדים על ידי קופת החולים אך כרוכים בהשתתפות עצמית בסך 139 ₪ לטיפול. לטענת התובע יש לפסוק פיצוי בעניין זה לפי 12 טיפולים לשנה. הצורך בטיפולים אלה אינו מוזכר בחוות הדעת הרפואיות, אף שיש לו יסוד על רקע הקביעות הנוגעות לנכות הפסיכיאטרית. הנתבעת אינה חולקת בסיכומיה על הצורך בטיפולים, אך טוענת כי כל הטיפולים הנחוצים לתובע יינתנו לו ללא עלות על ידי קופת החולים. כאמור לעיל, בהתאם לסעיף סעיף 8(א2)(3) לחוק ביטוח בריאות, נפגעי תאונות דרכים פטורים מתשלום השתתפות עצמית עבור שירותים הכלולים בתוספת השנייה לחוק. בין שירותים אלה כלולים שירות פסיכולוגי (סעיף 22(ד) לתוספת) ושירותים אמבולטוריים בבריאות הנפש (סעיף 22א(ב) לתוספת).

117. בנוסף, שני המומחים בתחום השיקום קבעו כי התובע זקוק לפעילות גופנית והמליצו על רכישת מנוי לבריכה (עמוד 6 לחוות דעת פרופ' איסקוב; עמוד 4 לחוות דעת ד"ר לנגר). לטענת התובע, עלות מנוי חודשי אינה פחותה מ-220 ₪. לא הוצגו בפניי ראיות לעניין עלותו של מנוי. התובע הפנה בהקשר זה למקרים דומים, בהם נפסקו עבור מנוי למועדון ספורט סכום של 220 ₪ לחודש (עניין אלפסי הנ"ל, בפסקה 50 לפסק הדין), וסך של 50,000 ₪, המשקף תשלום של כ-150 ₪ לחודש (ת"א 44116-09-17 הנ"ל, בפסקה 103 לפסק הדין).

118. בשים לב לקביעות שבחוות דעת המומחים, כמו גם לאמור בעניין הפניקס הנ"ל באשר למקרים בהם קיים ספק בדבר היקף הטיפולים הניתן על פי סל הבריאות, ובהתחשב בסיכוי לכך שהתובע עלול להידרש בעתיד להוצאות רפואיות שאינן כלולות בסל הבריאות או שיוצאו ממנו, אני פוסק לתובע בגין כלל ההוצאות הרפואיות הנוספות המפורטות לעיל, פיצוי בסכום גלובלי של 90,000 ₪.

119. לסיכום, סך כל הפיצוי בראש הנזק של הוצאות רפואיות, לעבר ולעתיד: 445,171 ₪.

120. ניידות. לנוכח אופיין ושיעורן של הנכויות שנגרמו לתובע, יש מקום לפסיקת פיצוי בגין הוצאות ניידות. אין מחלוקת על כך שהתובע, למרות נכותו, מסוגל ורשאי לנהוג בכלי רכב אוטומטי ללא צורך בהתאמות מיוחדות. אף אין מחלוקת על כך שאת גובה הפיצוי יש לבסס על הנחה לפיה גם אלמלא התאונה היה התובע מחזיק בכלי רכב. עם זאת, התובע זכאי לפיצוי בגין הוצאות הרכב העודפות שייגרמו לו עקב מצבו. לטענת התובע, על רקע המגבלה שנגרמה לו בעקבות התאונה הוא זקוק לרכב פרטי לכל מרחק, בפרט בתקופות בהן הוא מנוע מלהשתמש בתותבת בשל פצעים בגדם. יצוין כי לפי חוות דעת ד"ר לנגר, התובע מתקשה בנסיעה ברכב ציבורי (עמוד 4 לחוות הדעת).

121. התובע הגיש חוות דעת של הכלכלן מר משה קצין, לפיה ההוצאה החודשית בגין אחזקת רכב (1,300 סמ"ק, אוטומטי) נעה בין 1,830 ₪ (עם פטור 40% ממסים) ל-2,178 ₪ לחודש (ללא פטור ממסים), כאשר מסכום זה יש להפחית הוצאות נסיעה שהיה התובע מוציא ממילא (לפי חוות הדעת, 35%; התחשיב הכלול בסיכומי התובע מבוסס על הפחתת 50%). בסיכומו של דבר, עותר התובע לפיצוי בסך של 459,073 ₪, המבוסס על הוצאות נסיעה עודפות של כ-1,100 ₪ לחודש.

122. הנתבעת, מנגד, הגישה את חוות דעתו של מר בעז מוגילבקין, לפיה עלות רכישת רכב פרטי, אחזקתו והחלפתו, בהתחשב בפטור 40% ממסים לו יהיה זכאי התובע, היא כ-1,486 ₪ לחודש. בחוות דעת מר מוגילבקין נקבע עוד כי הוצאה זו אינה עולה על עלות אחזקת רכב שסביר שהייתה נגרמת לתובע אלמלא התאונה, כך שלא צפויה עלייה בהוצאות הרכב של התובע כתוצאה מהתאונה. על אף האמור, מסכימה גם הנתבעת כי יש לפסוק פיצוי בגין הוצאות ניידות יתרות, אותו יש להעמיד, לשיטתה, על סך של 500 ₪ לחודש ובסך הכל (לעבר ולעתיד) 198,340 ₪.

123. בסיכומם של דברים, חוות הדעת מטעם התובע אינה נותנת משקל מספיק להוצאות שהיה התובע מוציא ממילא, כפי שפורטו בחוות הדעת מטעם הנתבעת. בה בעת, חרף הוצאות אלה, גם הנתבעת מסכימה כי יש מקום לפיצוי משמעותי בראש נזק זה. בהתחשב בכל העולה מחוות הדעת ומטענות הצדדים, אני פוסק בראש נזק זה, על דרך האומדן השמרני, סך של 240,000 ₪.

124. דיור. פרופ' איסקוב המליץ בחוות דעתו על מגורים בדירה ללא מדרגות בכניסה או בתוך הדירה (עמוד 8 לחוות הדעת). עוד קבע כי יש להתקין ידיות אחיזה בחדרי השירותים והרחצה (שם, בעמוד 9). ד"ר לנגר קבע כי נחוצים מגורים עבירים לכיסא גלגלים, בקומת קרקע או עם מעלית, עם נגישות טובה מהרחוב והחנייה (עמוד 4 לחוות הדעת). עוד קבע כי לצורך רחצה בטוחה, נדרש לתובע מקלחון בגודל לפחות 90X90 ס"מ וללא מדרגה בכניסה. גם מיקום הברזים צריך להיות מותאם לצורכי התובע (שם).

125. אין מחלוקת על כך שעד היום מתגורר התובע בדירה שלא בוצעו בה התאמות למעבר כיסא גלגלים ולא הותקנו בה ידיות אחיזה כאמור בחוות הדעת. יחד עם זאת, התובע הצהיר כי מאחר שהדירה אינה מותאמת, הוא אינו יכול להיכנס עם כיסא הגלגלים לחדרי הרחצה ולשירותים ונאלץ לקפץ על רגל אחת כדי להיכנס, וכי בהיעדר ידיות אחיזה בחדרי הרחצה הוא מסתכן בנפילה (סעיפים 41-40 לתצהיר). עוד הצהיר כי היעדר ההתאמות בדירה נובע מחוסר אפשרות כלכלית לבצע את ההתאמות הנדרשות, כמו גם מכך שמדובר בדירה שכורה ושבעל הבית לא יסכים לשינויים הנדרשים (סעיף 41 לתצהיר).

126. אשר לעלות התאמת הדיור. לפי חוות דעת המהנדס והשמאי מר דן ברלינר, שהוגשה מטעם התובע (ת/8), לצורך ההתאמה לכיסא גלגלים נדרשת דירה בעלת שטח עודף של 15 מ"ר. כפועל יוצא, מבוססת חוות הדעת על ההנחה כי לתובע נדרשת דירת 5 חדרים במקום דירת 4 חדרים שהיא דירה רגילה למשפחה. בהתאם לנתוני אזור מגוריו (דאז) של התובע, נקבע כי העלות העודפת של דירת 5 חדרים היא 380,000 ₪ (נכון ליום 27.9.18).

127. הנתבעים הגישו את חוות דעתו של השמאי מר חיים בן ארי (נ/18). לפי חוות הדעת, הנחת המוצא היא כי דירת מגורים לרווק או לזוג נשוי ללא ילדים היא דירה בת 3-2 חדרים. נקבע כי כדי להתאים דירת מגורים כזו לצרכי התובע יש להוסיף בה 5 מ"ר (6 מ"ר ברוטו) עבור חדר שינה לתובע כנשוי, בעוד שעבור התובע כרווק לא נדרשת כל תוספת שטח. לפי חוות הדעת, עלות השטח הנוסף הנדרש לתובע כנשוי בדירה חדשה בקומה גבוהה היא 74,600 ₪, ועלותו בדירה בקומת קרקע היא 82,600 ₪. עוד נקבע בחוות הדעת כי עלות העבודות הנוספות הנדרשות להתאמת דירה חדשה בשלב השלד לצורכי התובע היא 4,000 ₪. בהמשך לכך, הוגשו התייחסויות נוספות מטעם שני המומחים.

128. יש ממש בטענת הנתבעת כי ישנו קושי בכך שבחוות הדעת מטעם התובע תורגם הצורך בשטח עודף של 15 מ"ר לכדי פער המחירים המלא בין מחיר דירת 4 חדרים למחיר דירת 5 חדרים, בעוד שעל פי חוות הדעת פער השטחים הממוצע ביניהן עולה במידה ניכרת על 15 מ"ר. אשר לעלויות התאמת דירה, אציין כי חוות דעת מר בן ארי מתייחסת להפרשי העלות בביצוע ההתאמות בדירה חדשה בשלב השלד, אך הוא לא חלק על כך שעלות התאמת דירה קיימת, גבוהה מכך באופן משמעותי.

129. בשקלול כל האמור לעיל, ייפסק פיצוי בסך של 150,000 ₪ בגין הוצאות דיור.

130. סיכום ביניים. סך כל הפיצויים המתקבלים מן האמור לעיל מגיע לסכום של 4,474,097 ₪.

131. ניכויים. מהסכומים שנפסקו יש לנכות את תגמולי המל"ל המשולמים לתובע.

132. קצבת נכות כללית. לתובע משולמת קצבת נכות כללית לפי דרגת אי-כושר 60%. בסיכומי התובע נטען כי משווי התגמולים כפי שנקבע בחוות הדעת האקטוארית שהגישה הנתבעת לעניין זה (נ/33), יש לנכות את שווי התוספת העתידית לקצבה ("הפעימה השלישית") בהתאם לסעיף 220ב לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995.

133. אכן, בעבר נקבע במספר פסקי דין, לרבות של מותב זה, כי אין להביא בחשבון את התוספת האמורה, הואיל והסיכוי לתשלום התוספת בעתיד אינו מבוסס דיו (ראו ת"א (מחוזי י-ם) 24237-02-15 פלונית נ' אלמוני (12.8.2020), בפסקה 86 לפסק דינו של כב' השופט א' דראל). ברם, מצב זה השתנה משאושרו ופורסמו לאחרונה סכומי הקצבאות העדכניים. בהמשך לכך הוגשה (2.2.22) חוות דעת אקטוארית עדכנית מטעם הנתבעת (בהיעדר התנגדות מטעם התובע - ראו החלטה, 31.1.22). מחוות הדעת העדכנית עולה כי הסכום המשוערך והמהוון של קצבאות הנכות הכללית ששולמו וישולמו לתובע, בהתאם לסכומי הקצבאות המעודכנים שפרסם המל"ל, עומד על סך של 582,367 ₪, ובצירוף ריבית בגין תשלומי העבר 586,449 ₪ (לצירוף ריבית על תשלומי העבר ראו ע"א 709/80 פרלמן נ' לוזון, פ"ד לו(4) 273 (1982), בפסקה 13 לפסק הדין; ע"א 3293/08 מדינת ישראל נ' שוכר (21.2.2011), בפסקה 10 לפסק הדין). יש לנכות, אפוא, סכום זה במלואו.

134. בחוות הדעת האקטוארית צוין עוד כי לתובע שולמו "דמי שיקום" בסך מהוון של 36,405 ₪, מחוות הדעת עולה כי המדובר בתשלום בגין הכשרה מקצועית מאגף השיקום של המל"ל, עבור נסיעות, שכר לימוד, מכשירים וספרים. על פני הדברים, מדובר בגמלה בעין, שאין לנכותה (סעיף 82(ב) לפקודת הנזיקין). מכל מקום, מדובר בהוצאות שאלמלא שולמו על ידי המל"ל, היה מקום לחייב את הנתבעת לשאת בהן. משכך, אין הצדקה להורות על ניכוין מהפיצוי שנפסק.

135. קצבת ניידות. על פי תעודת עובד הציבור מטעם המל"ל (נ/20) והמסמכים שצורפו אליה, התובע מקבל קצבת ניידות החל מיום 1.3.19. בהתאם לחוות הדעת האקטוארית שהוגשה מטעם הנתבעת בעניין זה (נ/34), שוויה המשוערך והמהוון של הקצבה 80,697 ₪. אין מחלוקת כי סכום זה יש לנכות.

136. חוות הדעת מבוססת על ההנחה שהתובע מקבל קצבה לפי סטטוס נוהג בעצמו, רכב עד 1,300 סמ"ק ולא משתכר. לטענת הנתבעת, מעבר לניכוי הסכום הנזכר יש לנכות, ולכל הפחות להקפיא, את הגמלה הרעיונית שהיה התובע מקבל לפי סטטוס משתכר.

137. משאין מדובר בתביעה נגד מעביד, בגין תאונה המהווה גם תאונת עבודה, אין בסיס לניכוי גמלה רעיונית, אלא לכל היותר להקפאת סכום הגמלה (רע"א 6738/10 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון בשן (1.1.2012), בפסקה 8 להחלטת כב' המשנה לנשיאה א' ריבלין, והאסמכתאות שם). בנסיבות המקרה שבפניי, אף איני סבור כי יש מקום להורות על הקפאה. אין מדובר בתביעה שלא הוגשה למל"ל, או שהוגשה אך טרם הוכרעה. התובע הגיש תביעת ניידות למל"ל, אשר הוכרעה, ונקבע גובה הקצבה לה הוא זכאי. אין כל תשתית המלמדת כי התובע לא פעל בתום לב למיצוי זכויותיו. הכלל שנקבע בפסיקת בית המשפט העליון הוא כי "לצורך קביעת הפיצוי והניכויים, בית המשפט "מצלם" את המצב ביום מתן פסק הדין, תוך הנחה שהניזוק יוסיף לקבל את הגמלה או הקצבה אותה הוא מקבל כיום" (ע"א 7625/11 אסולין נ' בן ישי (27.3.2012), בפסקה 7 לפסק דינו של כב' השופט י' עמית). האפשרות שביום מן הימים יעודכן סכום הקצבה שמקבל התובע, אינה מצדיקה הקפאה של סכום נוסף מעבר לקצבאות שהוא מקבל בפועל (ראו גם עניין אליהו הנ"ל).

138. קצבת שירותים מיוחדים. לטענת הנתבעת, לאחר שחוק התקציב עבר בכנסת, צפוי סף הזכאות לקצבת שירותים מיוחדים לרדת ואז עשוי התובע להיות זכאי לקצבת שירותים מיוחדים. לפיכך נטען כי גם בעניין זה יש לבצע ניכוי רעיוני, או הקפאה של הגמלה הרעיונית. לא מצאתי ממש בטענה זו. הנטל להוכיח זכאות לקצבה, המצדיקה ניכוי, מוטל על הנתבעת. הנתבעת לא הוכיחה כי בעקבות ירידת סף הזכאות יהיה התובע זכאי לקצבה. יש ממש בטענת התובע כי קצבת שירותים מיוחדים ניתנת לנכה המוגדר, לכל הפחות, כמי ש"תלוי בעזרה רבה מהזולת בביצוע רוב פעולות היומיום ברוב שעות היממה" (תקנה 3(א) לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח נכות) (מתן שירותים מיוחדים), התשל"ט-1978), וכי התובע אינו עונה להגדרה האמורה.

139. לסיכום פרק זה, מהסכום שנפסק יש לנכות סך של 586,449 ₪ בגין קצבת נכות כללית, וסך נוסף של 80,697 ₪ בגין קצבת ניידות. סך כל הניכויים: 667,146 ₪.

140. סיכום. מסכום הפיצויים המלא, בסך של 4,474,097 ₪, ינוכה סך של 667,146 ₪ בגין תגמולי המל"ל. התוצאה המתקבלת מכל האמור היא כי על הנתבעים לשלם לתובע פיצויים בסך של 3,806,951 ₪. לסכום זה יצורף שכר טרחת עורך דין בשיעור של 20% בצירוף מע"מ. הנתבעים יישאו בהוצאות המשפט שבהן נשא התובע, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד כל הוצאה ועד למועד התשלום בפועל. כל הסכומים ישולמו עד ליום 13.4.21.

ניתן היום, ו' אדר ב' תשפ"ב, 09 מרץ 2022, בהעדר הצדדים.