התובעת, מורה כבת 37 (נולדה ביום X.X.84) ואם לילדים, נפגעה בתאונה ביום 9.8.17 כשמעדה בסמוך לרכבה, מיד לאחר שסיימה לחגור את בנה הפעוט במושב הבטיחות.
הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה האם נסיבות המקרה נופלות להגדרת "תאונת דרכים" כמשמעה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפלת"ד") אם לאו. אם תוגדר התאונה כתאונת דרכים ממילא תחויב הנתבעת 3, הראל חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הראל") בפיצוי בגין הנזקים שנגרמו לתובעת. אחרת, יהיה צורך לבחון את אחריותן של הנתבעות 1 ו-2, מועצה מקומית ג'ת המשולש (להלן: "המועצה המקומית") ואיילון חברה לביטוח בע"מ המבטחת את המועצה המקומית (להלן: "איילון"),לנזקי התובעת ולחייבן בהתאם.
בשל המשמעות המכרעת של סוגיה זו להמשך ניהול ההליך ולדינים החלים על המקרה הנדון, הוריתי על פיצול הדיון כך שכעת אדון רק בשאלת סיווג התאונה כתאונת דרכים ותחולת חוק הפלת"ד ולא בשאלת הנזק.
מן הכלל אל הפרט
ביום התאונה נסעה התובעת לסופרמרקט המקומי בתחומי המועצה המקומית כששני ילדיה הקטנים עמה ברכב (ילדה כבת שלוש ותינוק כבן שבעה חודשים). התובעת חנתה בסמוך למרכול, ירדה עם ילדיה וכשסיימה את עיסוקיה שבה לרכב וביקשה לחגור את ילדיה במושבי הבטיחות.
התובעת מתארת שהניחה את הסלקל ובו בנה התינוק במושב הקדמי שליד הנהג וחגרה אותו בחגורת הבטיחות של הרכב. כשסיימה לחגור את הסלקל פנתה לצאת מהרכב ורגלה השמאלית נתקלה בבור או מפגע כלשהו בכביש והיא נפלה ארצה ונחבלה קשות. התובעת פונתה באמבולנס ממקום התאונה לבית החולים הקרוב שם אובחן שבר בקרסול שטופל תחילה בגבס ובהמשך נדרשה התערבות ניתוחית.
התובעת טוענת שהיא נפגעה במהלך פעולת הכניסה או היציאה אל הרכב או ממנו. לטענתה יש לראות בפעולת חגירת הילדים ברכב כחלק מפעולת הכניסה לרכב וההכנה לנסיעה. התובעת נפגעה כשסיימה לחגור את בנה התינוק ובטרם חגרה את ביתה הפעוטה וממילא בטרם התיישבה בעצמה במושב הנהג והחלה בנסיעה. התובעת הפנתה לפסקי דין של הערכאות השונות התומכות לדעתה במסקנה שיש לראות בתאונה כתאונת דרכים ולהחיל את חוק הפלת"ד.
המועצה המקומית ואיילון תומכות, כמובן, בטענות התובעת וסבורות אף הן שיש להחיל את חוק הפלת"ד על המקרה שלפני.
הראל סבורה לעומת זאת שיש לקבוע שהתובעת נפלה כתוצאה ממפגע בכביש שבאחריות המועצה המקומית. הראל טוענת שהתובעת עמדה יציבה על שתי רגליה, מחוץ לרכב, בעת שנפלה. בנסיבות אלה, טוענת הראל, חל ריחוק בינה לבין הרכב, לא היה מגע פיזי בינה לבין הרכב, פעולת חגירת בנה התינוק הסתיימה והתאונה אירעה שלא במסגרת כניסה לרכב או יציאה ממנו.
דיון והכרעה:
סעיף 1 לחוק הפלת"ד מגדיר תאונת דרכים כ"מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה". שימוש ברכב מנועי מוגדר בחוק הפלת"ד כ"נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו...".
לכן נדרשו בתי המשפט לשאלה מה נחשב שימוש ברכב "למטרות תחבורה" ולענייננו רלוונטי בפרט מה נחשב "כניסה" לרכב או "ירידה" ממנו. שני הצדדים הפנו לרע"א 8744/18 מדינת ישראל נ' פלוני (12.5.19) (להלן: "פסק דין פלוני"). באותו עניין נדון עניינו של פלוני שהגיע ברכבו לנמל התעופה, החנה את רכבו בחניון, יצא מהרכב וניגש אל המושב האחורי במטרה להוציא ממנו את חפציו ומטענו האישי. או אז נסגרה דלת הרכב על ידו של התובע ואחת מאצבעותיו נקטעה חלקית. עיקר הדיון שם עסק בשאלה מהן הפעולות הנופלות בגדר השימושים המוכרים הקשורים ב"כניסה" לרכב ו"ירידה" ממנו, כמשמעות מונחים אלו בחוק הפלת"ד.
בית המשפט ערך סקירה היסטורית של משמעות המונח "שימוש ברכב" כפי שנקבע בפסיקת בתי המשפט במרוצת השנים מאז נחקק חוק הפלת"ד. בית המשפט עמד על כך שבתחילת הדרך ונוכח הגדרה רחבה ואמורפית שנקבעה בחוק הפלת"ד בתי המשפט העניקו משמעות רחבה עד כדי מרחיקת לכת לפעולות ושימושים שונים שחסו תחת הגדרת "שימוש ברכב" ודינם של "שימושים עיקריים" ו"שימושי לוואי" ברכב היה אחד.
במצב דברים זה תוקן בשנת 1990 תיקון מס' 8 לחוק הפלת"ד (להלן: "תיקון מס' 8") ונקבעה הגדרה מצומצמת יותר לתאונת דרכים ולשימוש ברכב מנועי (זו ההגדרה שהחלק הרלוונטי לענייננו ממנה מובא לעיל והיא מונה שורה של שימושים המהווים שימוש ברכב מנועי על פי החוק).
למרות זאת עיון בפסיקה הצביע על כך שחרף התיקון וחרף כוונת המחוקק לצמצם את הגדרת ה"שימוש" ברכב מנועי, בכל זאת המשיכו בתי המשפט להעניק משמעות רחבה למונח "שימוש ברכב". כך למשל ניזוקים שירדו מרכבם כדי להושיט עזרה למישהו או כדי לאמוד נזק שנגרם לרכבם וכד' ונפגעו אגב כך מרכב חולף, הוכרו כמי שנפגעו אגב שימוש ברכבם שלהם (ובהתאם לכך הוטלה האחריות לפיצוי על מבטחת הרכב שלהם ולא על מבטחת הרכב החולף שפגע בהם). במקרה אחד הוכרה ניזוקה שהחליקה על כתם שמן כשהייתה בדרכה אל הרכב כמי שנפגעה בתאונת דרכים. בתי המשפט נטו לראות בנסיבות אלו, של עצירה במהלך נסיעה, ירידה מהרכב והתעסקות בעניין שמחוץ לרכב אך קרה תוך כדי נסיעה, או נזק שנגרם תוך כדי הליכה אל הרכב מתוך כוונה להתחיל בנסיעה, כשימוש ברכב מנועי לצורך חוק הפלת"ד (ר' סקירה נרחבת בעניין זה ברעא 9136/17 פלוני נ' פלוני (4.3.18), פסקאות 16-17 לפסק הדין).
כל זאת עד שב-2007 ניתן פסק הדין ברעא 9084/05 אג"ד בע"מ נ' יעקב ינטל (29.10.07) (להלן: "עניין ינטל" או "הלכת ינטל") שעמד על כוונת המחוקק בתיקון מס' 8 לחוק הפלת"ד לצמצם את תחולת החוק ואת הגדרת המונח "שימוש ברכב" ונקבע שרשימת השימושים שנקבעה בחוק (לאחר תיקון מס' 8) היא רשימה סגורה ואין לסטות ממנה. בפסק הדין בעניין ינטל נדון עניינו של נהג אוטובוס שנפגע תוך כדי שערך סריקה ברכב כהכנה לקראת נסיעה (בהתאם לנוהל פנימי של החברה שהועסק בה שקבע שיש לבצע סריקה שכזו לפני כל נסיעה). הנהג הניזוק טען שם שהפעולה שביצע היא חלק מפעולת ה"נסיעה" ברכב והיא הכרחית ונדרשת לצורך הנסיעה.
הלכת ינטל קבעה שני מבחנים מצטברים לבחינת השאלה האם שימוש מסוים עונה להגדרת השימוש של "נסיעה" אם לאו: המבחן הראשון הוא מבחן ההכרח הפיזי שבפעולה. כל אותן פעולות שיש הכרח מבחינה פיזית לבצע אותן, כאלו שאלמלא יבוצעו לא ניתן יהיה להשתמש ברכב לצורך נסיעה, מקיימות את המבחן הראשון. המבחן השני דורש שהפעולה תהווה חלק טבעי ואינטגרלי מהנסיעה.
באותו עניין נקבע שהסריקה שביצע הנהג לא הייתה הכרחית מבחינה פיזית לצורך הנסיעה (מכיוון שמבחינה פיזית/טכנית ניתן היה להתחיל בנסיעה גם בלי הסריקה הזו) ולכן קבע בית המשפט שהמקרה שנדון שם לא חוסה תחת הגדרת "שימוש ברכב מנועי" ולא חל עליו חוק הפלת"ד.
על רקע המסגרת הנורמטיבית הזו ניגש בית המשפט העליון לדון בעניינו של "פלוני" מפסק דין פלוני האמור לעיל אליו הפנו הצדדים. כעת נדרש בית המשפט לצקת תוכן למשמעות השימושים "כניסה" לרכב או "ירידה" ממנו הקבועים בחוק (שכן הלכת ינטל עסקה רק במשמעות השימוש של "נסיעה").
בית המשפט אימץ את ההגדרה שהציע כב' השופט ריבלין בספרו (תאונת הדרכים, מהדורה 4 (2011)) וקבע שהכניסה לרכב מתחילה עם תחילת המגע הפיזי בין האדם לבין הרכב, והירידה ממנו מסתיימת כשרוכש האדם עמידה יציבה מחוץ לרכב.
לצד זאת בית המשפט (כב' השופטת וילנר) הוסיף וציין כי "אין די בהגדרה טכנית של מתחם השימוש ברכב על מנת לקבוע כי פעולה זו או אחרת באה בגדר "שימוש ברכב מנועי", שכן, כאמור לעיל, ייתכנו מקרים שאף שנוצר בהם מגע פיסי בין הנכנס לבין הרכב... לא ניתן לראות בהם התחלה של "כניסה" לתוכו. כך גם לא ניתן לומר כי כל הפעולות הנעשות בטרם רכש היורד עמידה יציבה מחוץ לרכב, או בטרם סגר הוא את דלת הרכב, מהוות חלק מפעולת ה"ירידה".
על-כן קבע בית המשפט שיש להחיל את המבחנים שנקבעו בהלכת ינטל גם על השימושים של "כניסה" לרכב ו"ירידה" ממנו והדגיש שאין להסתפק במבחן "טכני" בלבד ויש ליישם את העקרונות באופן מהותי תוך הפעלת שיקול דעת בהתאם לנסיבות המסוימות של כל מקרה לגופו.
באותו עניין הגיע בית המשפט למסקנה שהוצאת המטען האישי מהרכב אינה פעולה החיונית לצורך "נסיעה" ברכב, וגם לא לצורך ירידה ממנו. התובע שם נפגע רק לאחר שהשלים לחלוטין את הירידה מהרכב. בית המשפט הוסיף ואמר כי: "גם אם אקבל לצורך העניין את טענת המשיב כי הוצאת המטען האישי על-ידו הייתה חלק טבעי ואינטגרלי מה"ירידה" מן הרכב, נוכח סמיכות הזמן והמקום ליציאתו ממושב הנהג, לא יהיה בכך כדי להועיל לו, היות שכאמור לעיל, תנאי זה מצטבר לתנאי שעניינו בחיוניות הפעולה הנדונה לביצוע ה"ירידה" מהרכב במובן ה"פיסי" – וזה האחרון אינו מתקיים בענייננו".
כלומר, שעל פי פסק הדין בעניין פלוני פעולה מסוימת תיחשב כשימוש של "כניסה" לרכב או "ירידה" ממנו אם היא הייתה הכרחית מבחינה פיזית לצורך כניסה/ירידה ואם היא הייתה חלק טבעי ואינטגרלי מפעולת הכניסה לרכב או הירידה ממנו. את המבחן יש ליישם, כאמור בפסק דין פלוני, באופן מהותי ולא טכני.
אני סבורה שיישום המבחן האמור על המקרה שלפני מוביל למסקנה שיש לראות בתאונה כתאונת דרכים כמשמעות מושג זה בחוק הפלת"ד.
אציין שאפשר לראות במקרה שלפני כנופל בגדרי השימוש של "נסיעה" או בגדרי השימוש של "כניסה" לרכב או "ירידה" ממנו גם יחד. נדמה שהמקרה שלפני מדגיש ומחדד את הצורך שלא להיצמד למבחנים טכניים גרידא ולעשות מקום של כבוד גם למבחן התחולה המהותית והשכל הישר והתחקות אחר כוונת המחוקק ובתי המשפט בקביעת ההלכות שמטבע הדברים אינם יכולים להקיף את כל נסיבות החיים המגוונות והמשתנות ולתת מענה והתייחסות ספציפית לכל נסיבה אפשרית.
פגיעה אגב חגירת ילד במושב בטיחות :
בטרם אדון בסוגיה שבכותרת אקדים ואומר שבדיון שהתקיים לפני התמקדו שני הצדדים בחקירה ודרישה בשאלה האם התובעת רכשה עמידה יציבה מחוץ לרכב בעת שנפגעה אם לאו.
נדמה לי שאין דוגמא טובה מזו כדי להמחיש את האבסורד שבדיון טכני העוסק בפירוק מלאכותי לגורמים של מהלך אירוע מסוים. לעיתים כמשפטנים אנו נופלים לצורת חשיבה טכנית הנתפסת לפרטים, כזו שאינה הולמת לא את החוק, לא את הפסיקה, לא את כוונת המחוקק ותכלית החוק ולא את השכל הישר שלנו כבני אדם.
התובעת נפגעה בעת שחגרה את בנה התינוק במושב הבטיחות ברכב. נדמה שיהיה נכון וסביר להניח שאלמלא נדרשה התובעת לחגור את בנה במושב הבטיחות היא כלל לא הייתה נדרשת להגיע אל המושב הימני הקדמי של הרכב והייתה נכנסת אל הרכב בדרך המלך הישר אל מושב הנהג ומתחילה בנסיעה. בכל אופן נראה שאם הייתה התובעת פונה אל המושב הקדמי של הרכב שלא לצורך חגירת בנה התינוק (אלא לצורך הוצאת חפצים, למשל) היה מקום לקבוע שאין לראות בתאונה כתאונת דרכים לאור פסק הדין בעניין פלוני.
הנסיבה המשמעותית היא הפעולה שלשמה ניגשה התובעת דווקא אל המושב הקדמי שליד הנהג והאם פעולה זו היא הכרחית לצורך הנסיעה (או לצורך הכניסה לרכב או הירידה ממנו). בדרך זו הלך גם בית המשפט העליון בפסק הדין בעניין פלוני כשבחן את הצורך והסיבה שבשבילה ניגש הניזוק שם למושב האחורי והגיע למסקנה שהוצאת חפצים ומטען אישי אינם מהווים חלק טבעי ואינטגרלי מפעולת הנסיעה או מפעולת הירידה מהרכב ומכל מקום פעולה זו אינה נחוצה לשימושים אלה מבחינה פיזית (טכנית) ועל כן לא הוכרה התאונה שם כתאונת דרכים.
מלָאו אתה שומע הן ומן העובדה שהוצאת חפצים מהרכב איננה מהווה פעולה חיונית וטבעית לצורך נסיעה או ירידה מהרכב אתה למד שישנן פעולות שכן ייחשבו כפעולות חיוניות וטבעיות לצורך זה. על כך יש למקד את תשומת הלב בסיבה שלשמה ניגשה התובעת אל המושב שליד הנהג ולבחון האם הייתה זו פעולה נחוצה לצורך הנסיעה או לצורך כניסה לרכב (או ירידה ממנו) והאם זו פעולה טבעית ואינטגרלית לצרכים אלו.
כאמור, התובעת ניגשה לדלת הקדמית-ימנית של הרכב כדי לחגור את בנה התינוק בכיסא הבטיחות במושב שליד הנהג.
החובה לחגור ילדים במושבי בטיחות קבועה בתקנות התעבורה תשכ"א-1961 בסעיף 83(ב) הקובע:
(א)לא ינהג אדם ולא יסע ברכב מן הסוגים האמורים בתקנה 364א או בכל רכב שבו מותקנות חגורות בטיחות אלא אם כן הנוהג והנוסעים בו חגורים בחגורת בטיחות או רתומים במושב בטיחות או במושב מגביה כאמור בתקנה 83א, לפי הענין.
נמצא שפעולה זו של חגירת הילד במושב הבטיחות היא הכרחית וחיונית לנסיעה שאם לא תתבצע לא ניתן יהיה לנסוע ברכב מבחינה נורמטיבית.
אמנם, מבחינה פיזית/טכנית גרידא הרכב יכול לנסוע גם אם הייתה התובעת משאירה את בנה התינוק על המדרכה ונוסעת בלעדיו (וממילא הייתה חוסכת לעצמה את הצורך לגשת אל דלת המושב הקדמי שליד הנהג) אך מובן שתוצאה המתבססת על הנחה שכזו היא תוצאה אבסורדית ובלתי אפשרית.
לכן ראוי לומר שאין כל אפשרות (פיזית/טכנית) לאמא המבקשת לנסוע ביחד עם ילדיה ברכב להתחיל בנסיעה מבלי שתושיב קודם את ילדיה ברכב בבטחה. זהו לגמרי שימוש ברכב לצורך נסיעה, הפעולה היא פעולה הכרחית לצורך הנסיעה ותודה לאל היא מהווה חלק טבעי ואינטגרלי מפעולת הנסיעה.
זאת ועוד, לטעמי כאשר הורה המטופל בילדים מבקש לנסוע ברכב מתארך ומתרחב טווח הזמן של ה"כניסה" וה"ירידה" מהרכב באופן שיש לומר שכל הפעולות המתבצעות מרגע המגע הפיזי הראשוני עם הרכב לצורך הושבת הילדים וחגירתם ועד שההורה מתיישב במושב הנהג ומתחיל בנסיעה – הן פעולות המהוות חלק מפעולת הכניסה לרכב; באופן דומה יש לומר לדעתי שכל הפעולות המתחילות בירידת ההורה הנהג מהרכב ועד להורדת הילדים בבטחה מהרכב, הן חלק מפעולת הירידה מהרכב.
אני סבורה שאין להפריד באופן מלאכותי ולבחון האם התובעת רכשה עמידה יציבה מחוץ לרכב בעת שנפגעה שכן לטעמי אין לכך כל משמעות. גם אם התובעת עמדה יציבה מלוא גופה מחוץ לרכב ומעדה כשהייתה בדרכה מהמושב שליד הנהג אל מושב הנהג – עדיין יש לומר שפעולת הכניסה אל הרכב כבר החלה עם יצירת המגע הפיזי לצורך הושבת התינוק ברכב, וזו טרם הושלמה שכן התובעת טרם התיישבה במושב הנהג.
לפיכך אני סבורה שיש לראות בתאונה הנדונה כתאונה שאירעה אגב שימוש של "נסיעה" שכן חגירת ילדים במושב הבטיחות היא פעולה הכרחית לצורך נסיעה, או ככזו שאירעה אגב שימוש של כניסה לרכב, שכן פעולת הכניסה לרכב החלה וטרם הושלמה.
למעלה מן הצורך אומר שבמקרה שלפני השתכנעתי שהתובעת טרם ייצבה את עמידתה מחוץ לרכב בעת שמעדה ונפלה ועל-כן גם ניתן לומר שהתאונה אירעה בעת שהתובעת ירדה מהרכב לאחר שחגרה את בנה. אם כי אני סבורה שזו איננה דרך המלך.
אם כך ואם אחרת הגעתי לכלל מסקנה שנסיבות התאונה עונות על הגדרת המושג "תאונת דרכים" כמשמעו בחוק ובהתאם למבחנים שהותוו בפסיקה. לפיכך התביעה כנגד הנתבעות 1 ו-2 נדחית ובנסיבות העניין נוכח המחלוקת המשפטית כפי שפירטתי לעיל הרי שאין צו להוצאות.
התובעת תודיע בתוך 45 יום כיצד היא מבקשת לקדם את התביעה כנגד החברה המבטחת את הרכב.
ניתן היום, א' ניסן תשפ"ב, 02 אפריל 2022, בהעדר הצדדים.
