פס"ד בערעור על פסק דין שבמסגרתו נדחתה תביעת המערערת לסעד הצהרתי בדירת מגורי המשיב

השופט אריה נאמן:

לפנינו ערעור על פסק דינו של בימ"ש קמא מיום 28.7.21 (סגנית הנשיאה כב' השופטת אלה מירז) במסגרתו נדחתה תביעת המערערת לסעד הצהרתי בדירת מגורי המשיב (להלן: "הבית") וכנגזרת מכך התקבלה תביעת המשיב לסילוק ידה של המערערת מהבית – לעניין תביעת סילוק היד אקדים ואציין כי המערערת עזבה את הבית בעיצומו של ההליך בבימ"ש קמא וכבר איננה מתגוררת בו.

תמצית הקביעות העובדתיות הרלוונטיות כפי שנקבעו בפס"ד קמא בהסתמך על מכלול הראיות והעדויות שהובאו לפניו, ואשר הביאו את בימ"ש קמא לתוצאת פסק דינו:

1. הצדדים, בשנות ה-70 לחייהם, אינם נשואים זל"ז אלא חיו משך תקופה לא קצרה כידועים בציבור (הן עובדתית והן משפטית) [סע' 33 לפסה"ד] וזאת לאחר שסיימו כל אחד מערכת נישואים קודמת, אם בגירושין (המערערת) ואם בפירוד בפועל (המשיב), עד אשר התערערו יחסי הצדדים והצדדים החלו להתגורר בבית תוך הפרדה פיזית (הודות לשני המפלסים אשר בנויים בבית), ולאחר מכן ובעיצומו של ההליך המשפטי בבימ"ש קמא (2018) עזבה המערערת את הבית.

    

2. הצדדים התגוררו בבית ברציפות במשך כ-13 שנה (2005-2018) [סע' 90 לפסה"ד], כאשר במהלך מגוריהם המשותפים בבית ניהלו הצדדים משק בית משותף, אם כי בפועל הוצאות משק הבית "כולן מקטנה ועד גדולה מומנו באופן בלעדי ע"י התובע" ומנגד המערערת מילאה את חלקה בניהול משק הבית המשותף בהיותה 'עקרת בית' [סע' 39 לפסה"ד]; אם כי בעניין זה מסייג בימ"ש קמא את הכינוי 'עקרת בית' שכן העובדה שהמערערת שמרה לעצמה את הכנסותיה מעבודה ולא שיתפה בהם את המשיב, "כינוי התובעת כ'עקרת בית' עלול להטעות". [סע' 60 לפסה"ד]

    

3. לצדדים לא היה מעולם חשבון בנק משותף או קופה משותפת, לא באופן מעשי ואף לא באופן רעיוני, לכל אחד היו חשבונות בנק משלו ולאף אחד מהצדדים לא הייתה גישה לחשבונותיו של האחר ואף לא התבצעו העברות כספים בין החשבונות. [סע' 49 לפסה"ד]

    

4. לכל אחד מהצדדים היו הכנסות משלו לרבות למערערת מעבודה [סע' 60 לפסה"ד] ולרבות בחשבונות הבנק של כל אחד וכן חסכונות [סע' 65 לפסה"ד] וכל אחד ניהל פעילות כלכלית חיצונית משל עצמו. [סע' 56 לפסה"ד]

    

5. הצדדים לא היו תלויים כלכלית זה בזה. [סע' 55 לפסה"ד]

    

6. הצדדים לא שיתפו האחד את השני בכספיהם ו/או בהכנסותיהם ולמעשה קיבלו על עצמם מתכונת של הפרדה רכושית בכספים, בחשבונות, בהכנסות ובפעילות הכלכלית החיצונית. [סע' 58-60 לפסה"ד]

    

7. "כל אחד מהצדדים היה חופשי לעשות עם כספו ככל העולה על רוחו" [סע' 73 לפסה"ד] ולמשיב "לא הייתה כל גישה או אף ידיעה" על כספי המערערת וחסכונותיה. [סע' 73 לפסה"ד]

    

8. האמור בסעיף 7 לעיל בא לידי ביטוי בין היתר בכך שלמערערת רכוש פרטי משלה הכולל בין היתר רכב אשר רכשה בתקופת החיים המשותפים ואשר עדיין נושאת בתשלומים בגינו ואשר הינה משתמשת בו כדי להסיע את בנה (שהינו נכה וללא רישיון נהיגה) [סע' 72 לפסה"ד], שתי דירות בבעלותה (האחת ב... והשנייה ב...) בגינן נטלה משכנתאות עבור בנה לשימושו העסקי (ואשר הוא נושא בהחזרי המשכנתא) [סע' 66 לפסה"ד] - מהלך שהתרחש בתקופת החיים המשותפים "מבלי שהייתה לתובע כל נגיעה בו והוא לא ידע עליו" [סע' 63,67 לפסה"ד] ואף "ללא כל התייעצות עימו" [סע' 73 לפסה"ד]; המערערת אף נתנה לבנה לעשות שימוש בדירות חינם אין כסף למגוריו ולשם עסקיו [סע' 66-67 לפסה"ד] ומעולם לא עשתה בהן שימוש לטובת התא המשפחתי ואף ראתה בדירות אלו "משום ביטוח כלכלי לעתידה כשהתובע אינו חלק ממנו". [סע' 69 לפסה"ד]; באותה מידה גם המשיב עשה שימוש בלעדי בכספו ובין היתר "העביר ועודנו מעביר תשלום חודשי לאשתו" (ממנה כאמור טרם התגרש) כאשר המשיב מעולם לא בא עם המערערת "בדין ודברים לגבי תשלום זה ולא ביקש הסכמתה להעברת הכספים לאשתו". [סע' 64 לפסה"ד]

    

9. המערערת איננה רואה ברכושה הפרטי "רכוש משותף" אלא "רכושה הפרטי במובהק". [סע' 89 לפסה"ד]

    

10. רכבו של המשיב, אשר נרכש מכספיו שלו בלבד ונרשם על שמו בלבד, משמש את שני הצדדים ולשם כך רכש המשיב פוליסת ביטוח רכב ע"ש שני הצדדים – חובה וצד ג' בלבד, אך אין הדבר מעיד על "שיתוף" שכן ביטוח חובה וצד ג' (בהבדל מביטוח מקיף שנועד לפצות על ערך הרכב) נועד לבטח את המשתמש ברכב (מפני נזקי גוף ו/או נזקים לצד ג') ולאו דווקא את בעליו של הרכב. [סע' 75 לפסה"ד]

     

11. המשיב חתם על תצהיר למעסיק שלו (בשנת 2009) שהוא והמערערת חיים כידועים בציבור ומנהלים משק בית משותף, וזאת לשם השלמת שיעור גימלת הפנסיה שלו ל-70%, אם כי המערערת לא טרחה להניח בפני בית המשפט כל "מידע או אף קנה מידה לשוויה של הזכאות". [סע' 77 לפסה"ד]; ביהמ"ש הגיע למסקנה עובדתית שהואיל והפנסיה עומדת על כ-12,000 ₪ לחודש הרי ששווי ההגדלה בגין התצהיר הינו כ-200 עד 300 ₪ לחודש בלבד. [סע' 78 לפסה"ד]

     

12. באשר למקורות מימון הבית: הבית נרכש בשנת 2003 ע"י אחיו של המשיב בנאמנות עבור המשיב ובשנת 2008 הסתיימה הנאמנות והזכויות בבית נרשמו במלואן ע"ש המשיב, כאשר מקורות מימון הרכישה ו/או השיפוץ היו כולם מכספי המשיב בלבד [סע' 82-85 לפסה"ד].

     

13. המערערת לא הוכיחה כי "לקחה חלק בגיוס התמורה ו/או שהעבירה לידיו של התובע סכום כלשהו" [סע' 84 לפסה"ד] ואף לא הוכיחה שתרמה באופן כלשהוא לרכישה (הנחה במחיר) [סע' 88 לפסה"ד].

     

14. פירות הבית: גם בתקופה שבה הבית היה מושכר לצד ג' (2004) "אין חולק שהתובע הוא זה שנטל את דמי השכירות במלואם מבלי לשתף את התובעת". [סע' 87 לפסה"ד]

     

15. כוונת הצדדים בעת חייהם המשותפים בבית קרי ב-real time (להבדיל מכיום ובדיעבד במסגרת ההליכים המשפטיים): בעת שחיו הצדדים בבית וניהלו משק בית משותף (כ-13 שנה) היינו ב-real time, המערערת ידעה היטב שההפרדה הרכושית אותה סיגלו בחייהם המשותפים משתרעת גם על הבית של המשיב שבו היא מתגוררת עם המשיב, בדומה לשתי דירותיה שלה – ובלשון בימ"ש קמא [סע' 90 לפסה"ד – הדגשות אינן במקור]: "אך ניכר מן הראיות שלפניי, שהתובעת התגוררה בדירה כבר-רשות וכבת זוג של התובע, ביודעה היטב שלא נתונות לה זכויות בדירה זו – כשם שלתובע לא נתונות זכויות בשתי הדירות בבעלותה. כאמור לעיל, התובעת ראתה בדירות אלה משום ביטחון לעתיד ולעת זיקנה, ואין לומר שהוכחה כוונה דומה לגבי הדירה."

    כלומר, בימ"ש קמא קבע קביעה עובדתית בהסתמך על מכלול הראיות שעמדו בפניו, כי בזמן אמיתי (במהלך החיים המשותפים) המערערת ידעה שהינה בר-רשות בלבד בבית וידעה איפוא שאין כל כוונת שיתוף בבית, לא מצידה ולא מצד המשיב.

     

16. בנוסף ולאורך כל פסה"ד מציין ביהמ"ש לשלילה את מהימנותה של המערערת: סתירות בעדותה, טענות שאינן עולות בקנה אחד עם העובדות ושינויי גרסה. [סעיפים: 43,45,51,52,55,56,65,72,86 לפסה"ד]

     

17. עד כאן הקביעות העובדתיות בצד המהימנות כפי שקבע בימ"ש קמא בפסק דינו, וזאת בהסתמך על כלל המסמכים, הראיות והעדויות שהונחו בפניו. המערער בערעורו תוקף את ממצאי העובדה והמהימנות שנקבעו בפסק הדין. בפסיקה נאמר לא אחת, כי הליך הערעור לא נועד לשמש במה לדיון מבראשית בטענות העובדתיות שנדונו והוכרעו על ידי הערכאה הדיונית, והתערבות ערכאת הערעור בקביעות עובדתיות ובממצאי מהימנות תיעשה בהתקיים נסיבות מיוחדות וחריגות בלבד, בהן מתגלה שגיאה בולטת על פני החלטתו של בית משפט קמא. כך למשל כאשר ממצאי העובדה אינם מעוגנים כלל בחומר הראיות, או מקום שבו הגרסה העובדתית שאותה אימץ בית משפט קמא אינה מתקבלת על הדעת ואינה מתיישבת עם מבחנים של היגיון ושכל ישר (ע"א 10225/02 פרץ נ' פרץ בוני הנגב (15.1.2004); ע"א 826/21 ‏הימנותא בע"מ נ' יוסף שדאד (3.3.2021)).

    יפים לענייננו דבריו של כב' השופט מינץ ב-ע"א 8191/16 דיאליט נ' אברהם הרר (17.06.2019):

    "כאמור, הלכה נושנה היא שאין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית. זאת, מפני שבידה של הערכאה הדיונית האפשרות להתרשם מהעדים ומחקירתם על דוכן העדים, ולבחון כל ראיה וחוות-דעת לעומק. התערבות ערכאת הערעור תיעשה במקרים חריגים וקיצוניים בלבד, כגון מקרים בהם נפל פגם בהכרעתה של הערכאה הראשונה היורד לשורשו של עניין, או כשהדברים אינם מבוססים על פניהם (אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 1026 (מהדורה שתים עשרה, 2015); ע"א 4175/12 תעשית אבן וסיד בע"מ נ' גדיר (10.3.2014); ע"א 3894/03 דויטש נ' ישראפלאורס בע"מ (23.8.2012)).

    המקרה דנן אינו נכלל באותם מקרים "חריגים קיצוניים". עיון בפסק הדין לכל אורכו, נימוקיו וקביעותיו, מלמד כי לא נפלה בו טעות שתצדיק התערבות ערכאת הערעור בקביעות עובדתיות ו/או בממצאי מהימנות.

    מכאן, שהדיון בערעור מכאן ואילך ייצא מנקודת מוצא בסיסית, שכל ממצאי העובדה והמהימנות שנקבעו בפסה"ד ואשר פורטו לעיל, הינם נכונים.

     

    המשטר הרכושי-שיתופי החל על ידועים בציבור – מושכלות ראשונים:

18. המערערת סוקרת בערעורה הלכות רבות לעניין חזקת השיתוף, אלא שכל ההלכות אליהן היא מפנה עוסקות בבני זוג נשואים, לגביהם השיתוף אכן הוחל מכח חזקה, בעוד שלגבי ידועים בציבור לא קיימת 'חזקה' - ונחדד: הלכת השיתוף (בהבדל מחזקת השיתוף) אכן חלה גם על ידועים בציבור, אך בהבדל מבני זוג נשואים שבהם ברירת המחדל הינה שיתוף (מכח חזקת השיתוף ו/או מכח איזון משאבים עפ"י חוק יחסי ממון, בהתאמה למועד הנישואין) ועל הטוען לאי-שיתוף (כללי או ספציפי בנכס מסויים) מוטל הנטל להוכיח זאת, הרי שבידועים בציבור המצב המשפטי הינו הפוך: אף אם הינם מתגוררים יחד ומנהלים משק בית משותף (כבנידונינו), אין לא 'חזקה' ולא 'איזון משאבים' וברירת המחדל הינה אי-שיתוף ועל הטוען לשיתוף (כללי או ספציפי) מוטל הנטל להוכיח זאת; זו ההלכה הפסוקה מימים ימימה, עוד מקדמא דנא – ראה הלכת שחר נ' פרידמן: "מהעובדה בלבד, שגבר ואישה חיים ביחד בנסיבות בהן ידועים הם בציבור כבני-זוג נשואים, אין עדיין להסיק שרכוש שנרכש על-ידי כל אחד מהם בנפרד, רכוש משותף הוא" (ע"א 52/80 שחר נ' פרידמן) על הלכה זו חזר ביהמ"ש העליון פעמים רבות – ראה למשל: ע"א 107/87 אלון נ' מנדלסון; עע"מ 4614/05 מדינת ישראל נ' אבנר אורן; ועוד.

    עוד נפסק כבר מקדמא דנא כי "הנטל הרובץ על ידוע בציבור הטוען לשיתוף בנכסי בן-זוגו, הוא כבד יותר מן הנטל הרובץ בנסיבות דומות על בן-זוג נשוי ... הכבדת הנטל על הטוען לשיתוף נכסים בין בני זוג ידועים בציבור, נובעת מהמשמעות שעשויה להיות להעדר הנישואין ביניהם ... יש ליתן משקל נכבד לאוטונומית הרצון של בני הזוג בעיצוב הקשר הזוגי ביניהם ובקביעת ההסדר הרכושי החל על נכסיהם ... הנה כי כן, ההלכה לפיה לשם הוכחת כוונה לשיתוף נכסים בין בני זוג ידועים בציבור נדרשות ראיות נוספות מעבר לעצם החיים המשותפים יחדיו, נובעת מהזהירות שלא לכפות על הצדדים הסדר של שיתוף רכושי מקום בו בני הזוג בחרו שלא להחיל על עצמם הסדר כאמור." (בג"ץ 4178/04פלוני נ' בית הדין הרבני לערעורים).

     

19. ההלכה הנ"ל לגבי אופן החלת השיתוף על ידועים בציבור בהבדל מחזקת השיתוף החלה על בני זוג נשואים, לא נס לחה והינה שרירה וקיימת עד היום. על כן צדק בימ"ש קמא משנשען על ההלכה הנ"ל בבואו להכריע בתובענת המערערת להחלת השיתוף על בית המגורים של המשיב.

     

20. כאמור בהלכה הפסוקה, בהיות הצדדים דנן ידועים בציבור ולא נשואים, על המערערת חלה חובת ההוכחה באשר לכוונת הצדדים לשיתוף בבית המגורים של המשיב, אשר לגביו נקבע קביעה עובדתית שהוא נרכש מכספי המשיב בלבד היינו כספים 'חיצוניים' שגם לגביהם נקבעה קביעה עובדתית שהמערערת לא הוכיחה כוונת שיתוף בהם; קרי: מקורות מימון רכישת הבית הינם 'חיצוניים' ולא משותפים כאשר המערערת לא הוכיחה כוונת שיתוף, לא לגבי מקורות המימון ולא לגבי הבית עצמו.

    ער אני לכך שלפי גירסת המערערת בדבר אורך החיים המשותפים, יוצא שהבית נרכש (לפי גירסתה) לאחר ההיכרות ולאחר תחילת החיים המשותפים, ברם משנקבע עובדתית כי מקור מימון הרכישה היה מכספים 'חיצוניים' של המשיב, שלגביהם נקבע עובדתית כי לא הוכחה כוונת שיתוף, נותר עול ההוכחה על המערערת להוכיח שלמרות שהבית נקנה מכספים שלגביהם לא חל השיתוף, הצדדים התכוונו להחיל השיתוף על הבית עצמו.

    לטענת המערערת כוונת השיתוף על הבית עולה מיניה וביה מעצם ניהול משק בית משותף בבית, ברם הדברים אינם נכונים כלל ועיקר, לא עובדתית ולא משפטית; 'ניהול משק בית משותף' לכשעצמו מעיד לכל היותר על חיים של "ידועים בציבור", ברם אין בו לכשעצמו כדי להעיד באופן אוטומטי על 'כוונת שיתוף'. אחרת נמצאנו מחילים באופן אוטומטי על כל 'ידועים בציבור' את הלכת השיתוף ללא צורך בכוונת שיתוף ספציפית.

     

21. ובעניין זה יש לזכור ולהזכיר שוב ושוב כי "השאלה האם הוכחה כוונת שיתוף כאמור היא שאלה עובדתית" (בע"מ 2948/07 פלונית נ. פלוני).

     

    יפים לעניינינו דבריו של ביהמ"ש העליון ב-בג"ץ 4602/13פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי בחיפה(18.11.2018) [ההדגשות אינן במקור ונועדו ליצור את הזיקה המתאימה לנסיבות המקרה שלנו]:

    "האם התנהלותם של בני הזוג דנן במהלך נישואיהם מלמדת על כך שהבעל הסכים לשתף את האישה, ללא כל תנאי, בזכויות בבית ... השאלה אם בעליו הרשום והבלעדי של נכס מסויים...ויתר על הכלל בדבר שמירת הזכויות בנכסי העבר והפך את בן זוגו לשותף שווה זכויות בנכס, היא שאלה אינדיווידואלית שהתשובה עליה (בהעדר הקנייה מפורשת) מצויה באורח חייהם ובאמונותיהם של בני הזוג. מדובר אפוא בשאלה שלגביה לא ניתן – וממילא לא רצוי – לקבוע כללים גורפים האדישים לאמונות, לערכים ולנסיבות החיים האינטימיים של בני הזוג. כל זוג לפי אמונתו יחיה ולפי אמונתו יחלק – או לא יחלק – את הרכוש האישי של כל אחד מבני הזוג. אנו לא נחליף את אמונתו באמונותינו. בדונם בשאלת השיתוף, בתי המשפט ובתי הדין מצווים על כן לדלות את קיומה או העדרה של שותפות שוות זכויות בנכס נשוא המריבה מתוך דפוס החיים של בני הזוג וציפיותיהם ההדדיות. ... השאלה אם הוכחה כוונת שיתוף ספציפית, כאמור, היא שאלה עובדתית הטעונה הוכחה בידי מי שטוען לה, והיא תלויית נסיבות (בע"מ 4545/09 פלוני נ' פלונית, [פורסם בנבו] פסקה 6 (7.1.2010); בע"מ 2948/07 פלונית נ' פלוני [פורסם בנבו] (18.4.2007); בע"מ 10734/06 פלוני נ' פלונית [פורסם בנבו] (14.3.2007); ע"א 8128/06 לוינזון נ' ארנון, [פורסם בנבו] פסקה כ"ג (3.2.2009); בע"מ 2991/13 פלונית נ' פלוני [פורסם בנבו] (21.8.2013); בע"מ 7181/12 פלוני נ' פלונית [פורסם בנבו] (9.11.2012); בע"מ 5939/04 פלוני נ' פלונית, פ"ד נט(1) 665 (2004)). היא תיבחן בהתאם לאומד דעתם של בני הזוג, להסכמתם המפורשת או המשתמעת ולנסיבות חייהם ביחס לנכס הספציפי. במסגרת זו נקבע כי יש להביא בחשבון אם הנכס רשום על שם אחד מבני הזוג, ובהתחשב בכך ש"המוציא מחברו עליו הראיה", הנטל על בן הזוג השני להוכיח שמגיעות לו זכויות באותו נכס. אין די בעצם קיומם של חיי נישואין ממושכים, ובהקשר זה יש לתת את הדעת בין היתר להתנהגות הצדדים ולטיב ההשקעות הכספיות של בן הזוג הלא רשום בנכס (בע"מ 1477/13 פלונית נ' פלוני [פורסם בנבו] (6.8.2013)). ... כדי לענות לשאלה זו בחיוב או בשלילה, חייב השופט (במקרה שלנו, הדיין) לקבוע ממצאים עובדתיים בדבר קיומה או העדרה של שותפות שוות זכויות בין בני הזוג בנכס הספציפי שבו עסקינן – ובקביעות כאלה אין אנו מתערבים."

    ואם כך הם פני הדברים בבני זוג נשואים, על אחת כמה וכמה ב'ידועים בציבור'.

     

22. אכן צודקת המערערת כי "על דירת המגורים נאמר כי היא "גולת הכותרת של חזקת השיתוף" (ע"א 806/93 הדרי נ' הדרי, פ"ד מח(3) 685, 690 (1994)), וטיב הנכס כשלעצמו משפיע על התשתית הראייתית הדרושה לביסוס חזקת השיתוף (ע"א 3002/93 בן-צבי נ' סיטין, פ"ד מט(3) 5, 13 (1995))...בהתאם לכך, נקבע כי מספר פחוּת של ראיות נדרש להוכחת השיתוף באשר לנכסים משפחתיים בכלל ובאשר לדירת מגורים בפרט, שהיא הנכס העיקרי של המשפחה" (שם). ברם עדיין גם הטוען לשיתוף בדירת מגורים צריך להוכיח כוונת שיתוף ככל שמדובר בנכס 'חיצוני', בפרט כשאין המדובר בבני זוג נשואים אלא בידועים בציבור לגביהם כאמור אפילו 'ראשית חזקה' אין.

     

23. מסקנת הדברים לגבי המשטר הרכושי-שיתופי החל על 'ידועים בציבור' מקדמא דנא:

    הלכת השיתוף אכן חלה על ידועים בציבור ברם לא כ'חזקה' אלא כאפשרות ועל הטוען להחלתה ביחסיו עם בן זוגו הידוע בציבור - אם כשיתוף כללי על כלל הרכוש ואם כשיתוף ספציפי לגבי נכס מסויים - מוטל הנטל להוכיחה.

     

    מהכלל אל הפרט – יישום הדין לנידוננו:

24. בהינתן הקביעות העובדתיות וממצאי המהימנות שקבע בימ"ש קמא כמפורט לעיל – בהן אנו לא מתערבים כפי שהבהרנו לעיל – הרי שמסקנת בימ"ש קמא, שהלכת השיתוף לא חלה על בית המגורים של המשיב, בדין יסודה, שכן מסקנה זו נגזרת בהכרח מהקביעות העובדתיות שקבע בימ"ש קמא, על אחת כמה וכמה מהצטברותן יחד:

    הקביעה העובדתית שהצדדים התנהלו כלכלית בהפרדה רכושית מלאה ללא כל שיתוף מעשי או רעיוני בכספים החיצוניים; בצירוף הקביעה העובדתית שבית המגורים נרכש מכספי המשיב בלבד, כאשר למערערת מנגד דירות משלה אשר גם היא איננה רואה בהן כ'רכוש משותף'; בצירוף הקביעה העובדתית שגם בזמן אמיתי המערערת לא ראתה את הבית כ'רכוש משותף'; כל הקביעות העובדתיות הנ"ל (שפורטו לעיל ובפסה"ד בהרחבה) מובילות בהכרח למסקנה המשפטית שלא חל כל 'שיתוף' על בית המגורים של המשיב, ועל כן ובצדק דחה בימ"ש קמא את תביעת המערערת וקיבל את תביעת המשיב לסילוק ידה של המערערת מהבית.

     

25. המערערת מצידה מנסה להסתמך על העובדה שהמשיב חתם על תצהיר למעסיק שלו ובו הצהיר שהוא והמערערת חיים כידועים בציבור ומנהלים משק בית משותף (סעיף 11 לעיל), ברם אין בתצהיר זה מעבר למה שיש בו: הודאה שאכן הצדדים הינם ידועים בציבור ומנהלים משק בית משותף – הא ותו לא; אין כל מחלוקת בין הצדדים בדבר מצב עובדתי זה, אך כאמור לעיל אין בו די כדי להעיד באופן אוטומטי על כוונת שיתוף בנכסים/כספים חיצוניים, אף אם מדובר בדירת מגורים, כאשר דירת המגורים נרכשה מכספים חיצוניים של המשיב.

     

26. למסקנת בימ"ש קמא, הנגזרת בהכרח מקביעותיו העובדתיות, ראוי להוסיף כי קיים טעם לפגם בעצם רצונה של המערערת לחלוק עם המשיב את דירתו, בעוד את שתי דירותיה היא לא מוכנה לחלוק עם המשיב. בעוד בשתי דירותיה רואה המערערת "ביטחון לעתיד ולעת זיקנה" (נלקח מדברי התובעת, סעיף 69 לפסה"ד), מה"ביטחון לעתיד ולעת זיקנה" של המשיב הינה מתעלמת.

     

27. בשולי הדברים אתייחס לטענתה הנוספת של המערערת כי ככל ולא יוחל השיתוף בדירה יש לראותה לפחות כברת-רשות בלתי הדירה ועל כן יש לפצותה בגין סילוקה מהבית. המערערת מפנה בסעיף 60 לערעורה שם הינה מצטטת מתוך טענותיה כדלקמן:

     

     

28. אלא שמהתבוננות בטענותיה הנ"ל עולה כי המערערת רואה בהן טענה משפטית ולא טענה עובדתית – ולא כך הם פני הדברים: בהינתן שלמערערת, אין כל זכויות רכושיות-קנייניות/שיתופיות בבית, טענה להיותה ברת-רשות בלתי הדירה אף על פי שאין לה כל זכויות רכושיות בבית, הינה טענה עובדתית אשר יש להוכיחה כדת וכדין. כגון: להוכיח הסתמכות על מגורים לכל החיים, להוכיח שהמשיב הסכים שהרשות תהיה בלתי הדירה, וכיו"ב. לא ראיתי שהמערערת בערעורה טוענת שהיא הוכיחה עובדות נטענות אלו, ומשכך בצדק דחה בימ"ש קמא גם טענה זו; בפרט שאין מחלוקת כי המערערת כבר עזבה את הבית בעיצומם של ההליכים המשפטיים! אמנם המערערת טענה כי המשיב סילק אותה מהבית אך לא מצאתי שהיא ניסתה להוכיח טענה זו בבימ"ש קמא.

     

29. מכל המקובץ לעיל עולה שדין הערעור להידחות, תוך חיוב המערערת בהוצאות המשיב בסך 15,000 ₪ וכך אציע לחבריי.

     

    השופט חננאל שרעבי, אב"ד:

    אני מסכים.

     

    השופטת אספרנצה אלון:

    אני מסכימה.

     

    לאור האמור אנו מורים על דחיית הערעור פה אחד.

    המערערת תישא בהוצאות המשיב ובשכר טרחת בא-כוחו בסכום כולל של 15,000 ₪. סכום זה ישולם באמצעות הערבון שהפקידה המערערת בתיק הערעור בסכום של 15,000 ₪. ערבון זה יועבר לידי המשיב באמצעות באת כוחו.

     

    המזכירות תעביר פסק דין זה לצדדים.

     

    פסק דין זה מותר לפרסום תוך השמטת שמות הצדדים וכל פרט מזהה אחר.

     

     

    ניתן היום, כ"ו אדר ב' תשפ"ב, 29 מרץ 2022, בהעדר הצדדים.

     

     

     

     

    ח. שרעבי, שופט אב"ד		א. אלון, שופטת		א. נאמן, שופט