חוסין נ' איילון חברה לביטוח בע"מ

בראשית דבריי אציין כי אין לי אלא להתפלא על הנתבעת אשר נקטה בעמדה, שלא מצאתי לה בסיס או נימוק המצדיק את ניהול ההליך , ולטעמי, יש בנקיטת עמדה זו, שאיננה מבוססת, ולטעמי אף תלושה מהמציאות, כדי להשפיע על גובה ההוצאות אשר ייפסקו.

נדמה כי במקרה דנן, הנתבעת סימנה את ה- X ולאחר מכן את העיגול, ועל כך בהמשך.

עסקינן בתביעה כספית על סך 59,223 ש''ח, אשר הוגשה ע''י התובעת (תכונה להלן: פאתן) בגין נזקים שנגרמו לרכבה, מדגם טויוטה (להלן: הטויוטה) ע''י רכב צד ג' , טנדר איסוזו (להלן: האיסוזו), כאשר במועדים הרלוונטיים לתביעה, הטויוטה היה מבוטח אצל הנתבעת.

במהלך הדיון התברר כי גם האיסוזו של צד ג' (יכונה להלן: ג'לאל) , אשר פגע, על פי הנטען, בטויוטה , גם הוא בוטח, אצל הנתבעת, אך לא בביטוח מקיף, כי אם, בביטוח צד ג'.

האירוע התרחש בתאריך 12/7/2020 בשעות הבוקר המוקדמות, עת פאתן , אחות במקצועה, נסעה עם הטויוטה בדרך למקום עבודתה, כאשר באותו זמן, יצא ג'לאל עם האיסוזו, בנסיעה אחורנית, מחניית בית הוריו, ביישוב עראבה, ופגע בטויוטה.

מדובר בכביש פנימי ביישוב עראבה, כאשר חצר בית הוריו של ג'לאל ממנה קיימת יציאה רחבה אל הכביש, נמצאת בשיפוע, ומוגבהת ממפלס הכביש.

הנתבעת טענה למעשה מרמה, הן מצד פאתן והן מצד ג'לאל, טענה למסירת פרטים כוזבים, הגדלת נזקים, הכשלת בירור החבות, ואף להיות התאונה תאונה מבויימת, כפרה בחבותה , ועל כן, התיק נקבע לשמיעת הראיות.

עיון בכתב ההגנה מראה כי הנתבעת העלתה כל טענת מרמה אפשרית בכתב ההגנה, ולא פורטה גירסה ממוקדת מה הם מעשי המרמה המיוחסים לפאתן או לג'לאל.

גם ניסיון בית המשפט, בין אם בפתח הדיון, ואם בסיומו, לאחר דיון ארוך ומתיש, שלטעמי ללא צורך, לקבל מהנתבעת מה היא טענתה, לא הצלחתי לקבל ממנה גירסה סדורה או ממוקדת.

בדיון לפניי העידו מטעם פאתן, היא עצמה, בעלה, אחיה, ג'לאל , וכן השמאי מטעמה.

מטעם הנתבעת, העיד בוחן תאונות, ושמאי אשר בדק את האיסוזו, אך לא את הטויוטה.

החוקר מטעם הנתבעת אשר ערך חקירה לא התייצב לדיון, הוא לא זומן באמצעות בית המשפט, ובמהלך הדיון ציין ב''כ הנתבעת כי הנ''ל הודיע לו כי אין הוא חש בטוב, ואין באפשרותו להתייצב לדיון.

לא הוגשה בקשה לדחיית הדיון לאור מחלתו של החוקר, מבעוד מועד, ומאחר והנ''ל לא זומן באמצעות בית המשפט, הדיון לא נדחה, ועדות החוקר לא הובאה, על כל המשתמע מכך.

לטעמי, תביעה זו לא הייתה אמורה להתנהל כלל, ונדמה שעמדת הנתבעת נובעת מהעובדה שעסקינן בסכום נזק גבוה שנגרם לרכבה של פאתן.

במהלך הדיון התברר, כי כלל אין כל היכרות בין פאתן לבין ג'לאל, רכבה של פאתן מבוטח בביטוח מקיף, רכב ג'לאל מבוטח בביטוח נזק שלישי בלבד, ולא ברור מה הוא "הערך המוסף" של הקנוניה הנטענת, אם אכן הייתה קנוניה.

לא ברור כלל מהטיעונים והראיות שהובאו, מה הוא הדבר אשר עורר את החשד, ככל שקיים, כי נרקמה קנוניה, מדוע היה צורך ששמאי של הנתבעת יבדוק את האיסוזו, אך לא את הטויוטה, ונראה כי נעשו מאמצים כבירים כדי לחלץ איזה נתון כדי לטעון לטענת מרמה.

ככל שמועלית טענה של קנוניה, הרי שקודם לכול, יש לבחון עניין כזה במבחן ההיגיון הפשוט והשכל הישר, ובטרם כניסה לגופו של עניין, השאלה הראשונה שעולה למקרא כתבי הטענות היא, על מה ולמה שני אנשים זרים יחברו לביים תאונה, או להגדיל נזקים, מה יניע אדם זר לחלוטין לחשוף את עצמו לתביעה, של מי שהיא שאיננו מכיר, אין הוא מרוויח דבר מהקנוניה הנטענת, וכי כיצד , למה ומדוע, תסכן פאתן את עצמה במעשה מרמה נטען, בשיתוף פעולה עם אדם זר, כאשר הטויוטה מבוטח בביטוח מקיף, וכי אם הנזקים שנגרמו לטויוטה נגרמו בנסיבות אחרות, ובעניין זה אין לפניי ולא כלום, לרבות בשאלה אם טוענים לאירוע אחר שאיננו מכוסה מסיבה כלשהי, מדוע שהיא תערב אדם זר שאיננה מכירה כדי לרקום קנוניה? לנתבעת הפתרונים.

הנתבעת השקיעה מאמצים רבים בחקירת התאונה, לרבות הכנת דוח בוחן תאונות, אשר נערך כשנה לאחר קרות התאונה, לאחר שהנתבעת דחתה את דרישת פאתן לקבלת תגמולי ביטוח בטענה של תביעת מרמה , ותשעה חודשים לאחר הגשת התביעה, הפעלת חוקר פרטי, אשר חקר את המעורבים בתאונה, כאשר בחינת הגרסאות נעשתה בצורה דקדקנית באופן מוגזם , תוך כניסה לדקויות, ופרטי פרטים , עניין שאף חזר על עצמו בחקירת פאתן והעדים מטעמה לפניי, וכאשר עושה רושם שהנתבעת מחפשת כל הזדמנות כדי להראות כי נרקמה קנוניה, ולפטור את עצמה מחבותה לפצות את פאתן על נזקיה.

התרשמתי באופן בלתי אמצעי מעדותה של פאתן , עדות אחיה, בעלה, ועדותו של ג'לאל, וגם אם גרסאותיהם לא היו אחידות, אחת לאחת, ונפלו אי אלו אי דיוקים בגרסאות, עדיין, אין בכך כדי להביא למסקנה כי התאונה לא התרחשה, או כי נרקמה קנוניה בין מי מבין המעורבים.

פאתן, אחיה, בעלה וג'לאל, נשאלו ארוכות על פרטים זניחים שהתשובות לגביהן לא היו אחידות, והעדר הדיוק, וההבדלים בגרסאות, בעיניי, דווקא מעיד על כך שמדובר בפרטים שוליים, שמי מבין עדי התביעה לא ייחס לו כל חשיבות, והעדים לא דקדקו ולא דייקו בציון פרטים אלו, ומהתרשמותי מהעדויות, לא התרשמתי כלל כי מדובר במי שמנסים לתאר תאונה אשר לא קרתה , או כי הם משקרים ביחס לנסיבות התאונה, או כי תיאמו ביניהם גרסאות. תמונת המצב המשתקפת מהחקירות רחוקה מאוד מכך.

פאתן סיפרה בעדותה, כי לאחר התאונה היא נבהלה, בכתה והתקשרה לבעלה ולאחיה שיגיעו למקום כדי לטפל בעניין, והשאלה מי הגיע ראשון, אם ברכב, בנהיגה , או בנסיעה, ובאיזה שלב התנהלה השיחה עם ג'לאל, ואם פאתן ירדה מהרכב או נשארה בפנים, לטעמי, ולאור התרשמותי מפאתן, שוב, אין באי דיוקים כדי להראות כי פאתן שיקרה. פאתן הותירה רושם אמין ביותר, אישה נורמטיבית, שבשעת בוקר מוקדמת רכבה החדש נפגע, בדרכה לעבודה, היא נכנסת לבהלה, והזעיקה את בני משפחתה כדי שיטפלו בעניין הטויוטה, התנהלות נורמלית, סבירה, מקובלת, ואין בה כדי להעיד על קנוניה נרקמת עם מאן דהוא.

פאתן ועדיה הותירו רושם חיובי מאוד, מדובר באנשים פשוטים שכלל לא נראה כי מי מהם איננו מוסר גרסה אמיתית, או כי הוא משקר, ולא ברורה לי עמדת המבטחת המסירה כיסוי ביטוחי מפאתן.

השאלה מי הגיע קודם, מי דיבר עם מי, באיזה שלב, מי ניגש לתובעת לתת לה מים לשתייה, מי שוחח עם ג'לאל וכיצד הגיע בעלה או אחיה של פאתן למקום, עם כל הכבוד, נראה כי הנתבעת מדקדקת בצורה בלתי מתקבלת על הדעת, ובוחנת את הגרסאות ברזולוציה מוגזמת למדיי, כדי לפטור את עצמה מחובתה לפצות את פאתן , מכוח פוליסת הביטוח שלה.

השמאי מטעם פאתן נחקר גם הוא על חוות דעתו באשר למוקדי הנזק, וגובה הנזק, ולא ראיתי כי היה בחקירתו כדי להצביע על פגם זה או אחר בבדיקתו או בממצאיו, או לפגוע באמינות קביעותיו בחוות הדעת.

החוקר, כאמור לא התייצב, ולא נחקר על הפעולות שהוא ביצע, ואין לקבל את הדוח שהוא ערך כאמת לאמיתה, או כי יש בממצאיו כדי להצביע על קנוניה כלשהי, גם אם ב''כ של פאתן לא התנגד להגשתו.

דוח החוקר מהווה "הצגה שניה" של חקירת עדי התביעה לפניי (שהם למעשה ההצגה השנייה לדוח החקירה).

רצף הפגיעה ברכב של פאתן , מיקומה, ואופייה, עם כל הכבוד לגרסת הבוחן מטעם הנתבעת, תומך בגרסת פאתן וג'לאל כי אירוע כן היה, וזה הנזק שנגרם בעקבותיו.

חקירת הבוחן- מר פת:

הבוחן, מר פת, לא ביקר במקום בו ארעה התאונה, נתן את חוות הדעת על סמך התמונות של השמאי, ולא ברור על סמך אילו נתונים של גרסאות הצדדים, לא בדק את המקום, אך טען שאם יש הפרשי גובה בין מפלס החניה למפלס הרחוב, זה לא משפיע על ממצאיו, כי החלק האחורי של הטנדר, הגובה הכולל שלו, הוא 20 ס''מ, וזה לא מסביר את גובה הפגיעה בטויוטה, בחלק העליון או בחלק התחתון.

החוקר לא ביקש מב''כ הצדדים לבקר במקום, וטענתו כי בפירוט העובדות מצויין כי התאונה ארעה ב"כביש פנימי ביישוב עראבה" , איננה מצביעה על מיקום מדוייק (כך ממש!), והוא נשאל שוב ושוב, מדוע לא ביקש מהצדדים לבקר במקום, ולקבל גירסה מלאה של אופן קרות התאונה, ובחקירתו הוא נראה להוט עד מאוד כדי להגן על מסקנתו, אשר הוסקה על סמך נתונים חסרים , ומבלי לבקר במקום.

מר פת אישר כי כדי שחוות הדעת תהיה מדוייקת, כי יבוצע ביקור במקום, והכלי הרכב ייבחנו פיזית על ידו, אך הוא נימק המנעותו מביצוע האמור בכך שהנזקים כבר תוקנו, וכי אסור לו לפנות לצדדים.

ולהזכיר, שוב, כי הבוחן ערך את חוות דעתו כתשעה חודשים לאחר הגשת התביעה, כאשר ברור, לאור עיתוי עריכתה, מה המטרה מכך, כגיבוי וחיזוק לטענת השמאי, מר מלכה, אשר בחוות דעתו צויינו פרטים ומסקנות שאינם בתחום מומחיותו, כי אם בתחום המומחיות של בוחן תאונות, ועל כן נוצר הצורך בעריכת דוח הבוחן.

תיאורים תאורטיים והשערות אינם יכולים לשלול את מנגנון הפגיעה, ואופן המגע בין שני כלי הרכב, ושוב, לא ברור כלל עדיין אם הנתבעת מכחישה את עצם קרות התאונה, או שמא, טוענת להגדלת הנזק.

העובדה שמר פת ערך את הדוח בעיתוי שהוא נערך, ללא ביצוע ביקור במקום, ללא בחינה של כלי הרכב, ללא קבלת גירסה מלאה של המעורבים בתאונה, כל אלה פוגעים במידה רבה במידת המשקל שניתן לייחס לחוות הדעת, עד איונה.

חוות הדעת עוסקת בספקולציות והשערות על בסיס נתונים לא מלאים, ובלי בדיקה של הנתונים שבבסיסה, ועל כן, אין לתת משקל כלל לאותה חוות דעת, והעובדה שלא הוגשה חוות דעת נגדית מטעם פאתן, איננה מעלה ואיננה מורידה, בנסיבות.

מה היה יותר פשוט מאשר לבדוק את הטויוטה ע''י השמאי של הנתבעת ,לבדוק מוקדי נזק, היתכנות הפגיעה בטויוטה, ואם ניתן להצביע על נתון כזה או אחר, שיש בו כדי להראות, בטויוטה, ולא באיסוזו, כי הנזק הוגדל בכוונת מכוון, או כי קיימים עוד מוקדי נזק, פגיעה ישנה, סימני חלודה, או כל נתון אחר, שכבדרך שבשגרה בחוות דעת שמאיות המוגשות בסוג כזה של תיקים, חדשות לבקרים , ולשכנע את בית המשפט כי אכן הנזק הוגדל.

אד, שוב, הבעיה היא, שהנתבעת לא ידעה למקד את טיעוניה, האם היא טוענת באשר לעצם קרות התאונה, דבר שכלל לא בוסס, ולו במעט, או שהטענה היא להגדלת נזקים, וגם בעניין זה לא ברור כיצד , ובאיזה אופן הדבר נעשה.

דברים אלו אני מציינת מבלי להתעלם מפערי המידע בין המבוטח למבטח, מטבע הדברים, אך אין משמעות הדבר שמבוטח שרכבו נפגע בעקבות אירוע תאונה, ייחשד אוטומטית במרמה או בביום תאונה, מבלי שיש לכך בסיס התחלתי והנתונים ההתחלתיים, במקרה דנן, אינם מעוררים חשד כלשהוא למעשה מרמה, לאור הדברים שציינתי לעיל, באשר לזהות המעורבים באירוע, ובמיוחד העובדה שפאתן וג'לאל אינם מכירים, וג'לאל כלל איננו "מרוויח" דבר ממעשה הקנוניה המיוחס לו ולפאתן, או, למצער, הנתבעת לא הצביעה על נתון בעייתי, מתחילת הדרך, שהיה בו כדי לעורר חשד, ולהביא לניהול החקירה, כפי שהתנהלה.

השמאי מלכה:

השמאי של הנתבעת, כאמור, בדק את האיסוזו, בבדיקה חיצונית , לאור הטענה של ג'לאל כי בעקבות התאונה הגולה של האיסוזו התעקמה, ועל כן הוא החליף אותה בג'נין, תמורת הסך של 600 ש''ח, ולאחר מכן הוסיף וטען כי הוא החליף גם את המגן האחורי של האיסוזו.

לפי השמאי, לא בוצעה החלפה של המגן האחורי, אך נראה כי חוות הדעת נעשתה תוך סימון המטרה, כאשר, שוב, לא ברורה התנהלות הנתבעת, אשר ג'לאל מבוטח אצלה בביטוח צד ג' בלבד, הנזק נגרם לטויוטה, אך משום מה, אותו שמאי לא בודק כלל את הטויוטה, דבר תמוה בפני עצמו, ובמקום זאת , עוד בתחילת הדרך, ובטרם יעלו סימני שאלה לגבי פאתן באשר לאמיתות תביעתה, הנתבעת מבצעת פעולות, מההתחלה, כדי לבסס טענת מרמה, וזו המסקנה היחידה , לצערי, שניתן להסיק מההתנהלות של הנתבעת.

חוות דעת השמאי נערכה חודשים ספורים לאחר האירוע, תוכנה דומה יותר לדוח חוקר, מאשר לדוח שמאי, לא ברור מדוע היה צריך לבדוק את האיסוזו, בגינה כלל לא נדרש פיצוי על ידי ג'לאל, והוא קובע כי אין התאמה בין מצב האיסוזו לבין הנזקים בטויוטה, ומבלי שטרח לבדוק את הטויוטה.

השמאי השיב בחקירתו כי הוא לא בדק את הטיוטה, כי לא ביקשו זאת ממנו, כי אם בדק את האיסוזו, ולא ברור מדוע צעד זה בוצע, והוא זה אשר, לאחר בדיקת האיסוזו, הודיע לנתבעת כי יש לבצע חקירה, ואין לי אלא לתמוה על גישתה של הנתבעת.

חוות הדעת דלה בפרטים, והיא ערוכה בהתאם לאותו הלך רוח, המטרה סומנה, ולאחר מכן הוקפה בעיגול, ושוב ושוב אני תוהה, מדוע עוד בתחילת הדרך, כאשר מבוטחת תובעת פיצוי על נזק, הבדיקה מתחילה ברכב הפוגע ולא ברכבה היא, ולהתנהלות כזו רק הנתבעת יכולה לתת את הפתרונים.

האיסוזו הוא רכב שנת ייצור 2009 עם מד אוץ המעיד על 321,000 ק''מ נסיעה, לא ברורה "ההיסטוריה" שלו מבחינת תאונות, בדיקת השמאי נערכה ללא קבלת נתונים מג'לאל עצמו, וההתנהלות מעידה, כאמור, על כך שמתחילת הדרך מאן דהוא סימן את תביעת פאתן לדחייה.

על פי ההלכה הפסוקה, נטל ההוכחה עת מועלית טענה של מרמה, מוטל על הצד המעלה טענה זו, ומדובר בנטל כבד במיוחד, העולה על רמת ההוכחה הנדרשת בהליך אזרחי רגיל (ראו ע"א 51/89 האפוטרופוס הכללי נ. צאלח, פ"ד מו(1), 491). על פי ההלכה הפסוקה על הטוען למרמה להוכיח טענתו ברמה של "וודאות קרובה" (ע"א 125/89 מפרק חברת קופל טורס נ. עזבון המנוחה רוזה רוזנברג ז"ל, פ"ד מו(4), 441, 449), או של "הוכחה באפשרות גבוהה" (ע"א 1266/91 קרן נ. בנק איגוד, פ"ד מו(4), 197).

סעיף 23 לחוק חוזה הביטוח קובע,תשמ''א-1981(להלן: חוק חוזה הביטוח) קובע את הדברים הבאים:

". (א) משנמסרו למבטח הודעה על קרות מקרה הביטוח ותביעה בכתב לתשלום תגמולי הביטוח, על המבטח לעשות מיד את הדרוש לבירור חבותו.

(ב) על המבוטח או על המוטב, לפי העניין, למסור למבטח, תוך זמן סביר לאחר שנדרש לכך, את המידע והמסמכים הדרושים לבירור החבות, ואם אינם ברשותו, עליו לעזור למבטח, ככל שיוכל, להשיגם."

סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח קובע:

" הופרה חובה לפי סעיף 22 או לפי סעיף 23(ב), או שנעשה דבר כאמור בסעיף 24(ב), או שהמבוטח או המוטב מסרו למבטח עובדות כוזבות, או שהעלימו ממנו עובדות בנוגע למקרה הביטוח או בנוגע לחבות המבטח, והדבר נעשה בכוונת מרמה - פטור המבטח מחובתו."

הוראה זו של חוק חוזה הביטוח נועדה להרתיע מבוטחים ממסירת מידע כוזב לחברות הביטוח, כאשר התוצאה של מסירת מידע כוזב או הכשלת בירור החבות, תהיה ע''י שלילת הזכאות של המבוטח, ומתן פטור למבטחת מחבותה על פי הפוליסה.

לעניין נטל ההוכחה, יפים לענייננו דברי בית המשפט העליון, כב' השופטת דפנה ברק ארז, בתיק בר"ע 3260/10 חתמי לוידס נ' אליהו סלוצקי (ניתן ביום 20.03.13) (להלן: "הלכת סלוצקי") שם נאמרו הדברים הבאים:

"כלל ידוע הוא שעל המבוטח מוטל הנטל להוכיח כי מקרה הביטוח התרחש, ואילו על המבטח מוטל הנטל להוכיח כי חל סייג, חריג או פטור מאחריות לו הוא טוען (ראו למשל: ע"א 678/96 חניפס נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מג(4) 177, 184 (1989); רע"א 143/98 דיב נ' הסנה – חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד נג(1) 450, 452 (1999); ע"א 8349/09 גרטלר נ' M.H.WHEELER חתם לויד'ס, בפסקה 10 (22.5.2011) (פורסם בנבו).

על פי ההלכה הפסוקה, בשאלת נטלי ההוכחה, הנטל להוכיח כי המבוטח פעל במרמה, כאמור, הוא על המבטחת (ראו דברי כב' השופט פוגלמן בתיק רע''א 7785/11 מנורה מבטחים נ' עטיה שלום – ( פורסם בנבו), ראו גם ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, פ"ד סא(3) 18 (2006) (פורסם גם בנבו) ( להלן: פסק דין גרשון).)

בפסק דין גרשון, נקבעה ההלכה בעניין נטל ההוכחה כפי שצויין לעיל .

בשלב הראשון, על המבוטח מוטל הנטל להוכיח כי אכן אירע מקרה הביטוח המוגדר בפוליסה , ובמקרה דנן, אירוע הנזק , לרבות מהות הפגיעה, השני, על המבטח מוטל נטל השכנוע להראות כי ידו של המבוטח הייתה במעל ( ראו שם, בעמ' 41-40, 48).

ראו גם דברי כב' הנשיא שמגר , כתוארו אז, בתיק ע"א 1845/90 סיני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מז(5), 661 (1993).

הלכה זו , שהיא התקפה, והיא נכונה לכל סוגי הביטוח, הועדפה על פני ההלכה שנקבעה בפסק דין וייסנר.

כאשר נטענת טענת ביום, הרי שנטל ההוכחה קרוב למשפט הפלילי, ולכן קמה חובת הוכחה מוגברת (ראו גם רע"א 9215/10 יצחק פלדמן נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (ניתן ביום12.04.11)).

כך גם במסגרת ע"א 7456/11 מוריס בר נוי ואח' נ' מלכי אמנון ואח', (פורסם בנבו ביום11.4.13), דן בית המשפט העליון בהיקף הנטל המוטל על הטוען טענת מרמה, וקבע כדלקמן:

"כאשר אחד הצדדים להליך מעלה טענת מרמה או זיוף, מוטל עליו נטל השכנוע להוכחת טענתו, בין אם מדובר בתובע או בנתבע, הגם שהנטל הוא של מאזן הסתברויות, כמקובל במשפט האזרחי, הרי שכמות הראיות ורף הראיות הנדרש לגבי טענת מרמה, אשר לה גוון מעין פלילי, הם גבוהים יותר ועל בית המשפט לבחון את הראיות בזהירות ובקפדנות...".

הלכת פלדמן (רע"א 9215/10 פלדמן נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (12.4.2011)).

בית המשפט העליון (המשנה לנשיאה א' ריבלין, כתוארו אז) ציין כי הדיבור "בכוונת מרמה" כולל למעשה שלושה יסודות: מסירת עובדות בלתי נכונות או כוזבות; מודעות של המבוטח לאי הנכונות או לכזב של העובדות שנמסרו; וכוונה להוציא כספים שלא כדין על יסוד העובדות הבלתי נכונות או הכוזבות (ראה גם רע"א 230/98 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' נסרה, פסקה 4 (19.5.1998)). בית המשפט עמד על תכליתו של סעיף 25 לחוק בקבעו (עניין פלדמן, פסקה 6):

"בבסיס סעיף 25 עומדת תפיסה שונה מזו העומדת ביסוד חוק חוזה הביטוח: בעוד שהמבטחת נתפסת, בדרך כלל, כצד החזק בעסקת הביטוח, ועל כן מרבית ההסדרים בחוק נועדו להגן על המבוטח מפני כוחה העדיף של המבטחת, הרי שישנם מצבים הדורשים התערבות לטובת המבטחת דווקא, כשהמובהק שבהם הוא מקום בו התרחש מקרה הביטוח [...]. לאחר קרות מקרה הביטוח, נהנה המבוטח מיתרון מידע על פני המבטחת. יתרון זה "עשוי להתבטא בעצם הידיעה אם אכן התרחש הפסד, בהכרת נסיבות ההתרחשות שלו, בידיעת שיעור הנזק המדויק שנגרם לו מההפסד, ובעובדה שהוא לומד על התרחשות מקרה הביטוח לפני המבטחת. במקרים מסוימים עלול המבוטח לנסות להסתיר מידע מהמבטחת. הוא יכול לטעון שנגרם לו הפסד מהתרחשות מקרה ביטוח שעה שמקרה ביטוח לא אירע כלל; הוא יכול להפריז בשיעור הנזק שנגרם לו; הוא יכול למסור מידע כוזב בדבר נסיבות התרחשות ההפסד כך שמאורע שאיננו מבוטח ייחשב למבוטח והוא יכול לייחס נזקים שאירעו בעבר לאירוע המדובר... זוהי בעיית סיכון מוסרי" [...]. סעיף 25 נועד, אפוא, לסייע למבטחת להתמודד עם בעיית הסיכון המוסרי האמורה. ההנחה היא שהסנקציה החמורה הקבועה בו – שלילה מוחלטת של זכות המבוטח לקבל תגמולי ביטוח במקרה בו תביעתו נגועה במרמה – תרתיע מפני מרמה או לפחות תהווה ענישה הולמת [...]. "

לאחר שסקר גישות פרשניות שונות שבאו לידי ביטוי בפסיקה לעניין הנטל להוכיח את היסוד השלישי, כוונת המרמה, קבע המשנה לנשיאה ריבלין (שם, פסקה 9):

"במקרה דנן נתגלעה מחלוקת בין הצדדים בשאלת נטלי ההוכחה, ומן הראוי להעמיד הדברים על מכונם. אכן, הנטל להוכיח את שלושת יסודותיו של סעיף 25, לרבות כוונת המרמה, מוטל על המבטחת, כמי שטוענת לפטור מאחריות ביטוחית. מאחר שמדובר בהטלת "סטיגמה של ביצוע עבירה פלילית" ומאחר שמדובר בתוצאה קשה ומרחיקת לכת – של שלילת תגמולי הביטוח מהמבוטח – דרושות ראיות כבדות משקל להוכחת כוונת המרמה [...]. יחד עם זאת, מקום בו הוכיחה המבטחת את התקיימותם של היסוד הראשון והשני, לאמור: כי המבוטח מסר עובדות בלתי נכונות או כוזבות וכי הוא עשה כן ביודעין, ואין ידועות העובדות הנכונות לאשורן, הרי שיש לראות במבטחת כמי שהוכיחה לכאורה את קיומה של כוונת המרמה. במקרה כזה, יעבור נטל הבאת הראיות אל כתפי המבוטח, שיצטרך להציג את המניע לכך שמסר פרטים כוזבים ולגלות את העובדות הנכונות. מקום בו גילה המבוטח את העובדות הנכונות, או שאלה התגלו במהלך המשפט – יקבע על פי עובדות אלה אם העובדות הכוזבות נמסרו מתוך כוונה להוציא כספים מחברת הביטוח, או שמא הוצגו מתוך מניע שאין לו קשר לכוונת מרמה כזו."

המשנה לנשיאה ריבלין הטעים את הרציונל שביסוד ההלכה שקבע (שם, פסקה 9):

"לפיכך, אין לקבל את טענת המבקש לפיה שומה על המבטחת – שהוכיחה כי המבוטח מסר עובדות כוזבות וכי כיזב ביודעין – להוכיח גם את המניע של המבוטח במסירת המידע הכוזב. המבוטח נהנה, כאמור, מפער המידע עליו עמדנו לעיל, הנובע מכך שהמידע על התרחשות מקרה הביטוח מצוי בידיעתו הבלעדית. לא יעלה על הדעת שמבוטח, היודע מה הייתה כוונתו במסירת המידע הכוזב למבטחת, אך נמנע במכוון מלגלות את גרסתו, יקבל כיסוי ביטוחי רק משום שלא עלה בידי המבטחת להוכיח את המניע שלו....ע"פ דיני הראיות במשפט האזרחי- "המוציא מחברו- עליו הראיה"; אולם עת טוענת הנתבעת כי התובע מבקש לקבל לידיו שלא כדין סכומים שאינם מגיעים לו בטענת כזב, הרי שלפני ביהמ"ש שני נטלי הוכחה: על התובע להרים נטל הראיה להתקיימות האירוע הביטוחי ואילו על חברת הביטוח הטוענת טענת מרמה הנטל להוכיח קיומה של מרמה כאמור (ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ. שלום גרשון הובלות בע"מ פד"י סא(3) 18). אמנם עסקינן בתביעה אזרחית ומשכך, נטל השכנוע הינו עמידה במאזן ההסתברות, אולם בשל מהותה של טענת המרמה ומשמעויותיה, יידרש הטוען טענת מרמה לכמות ראיות או לראיות כבדות משקל על מנת לעמוד בנטל זה (וראה דעת הרוב בע"א 475/81 זיקרי נ. כלל חברה לביטוח בע"מ, פד"י מ(1) 589) . ביחס לקביעה זו יש להתחשב מאידך בשאלה למי מהצדדים נגישות למידע נשוא טענת המרמה. ככל ומיד זה מצוי בידיעתו האישית או הבלעדית של התובע- המבוטח, הרי שנטל ההוכחה המוטל על הנתבעת- המבטחת- יוקל (ע"א 391/89 וייסנר נ. אריה חברה לביטוח בע"מ מז(1) 837) ."

ביהמ"ש העמיד את הוכחת הטענה על שלושה אדנים: א. מסירת עובדות בלתי נכונות או כוזבות ב. מודעות המבוטח לכזב או לאי נכונות העובדות שנמסרו ג. כוונה להוציא כספים שלא כדין על יסוד העובדות הבלתי נכונות או הכוזבות (רע"א 230/98 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' אחמד נסרה (פורסם במאגרים)).

עוד נפסק כי עם הוכחת שני היסודות הראשונים של טענת המרמה עובר נטל הבאת הראיות למבוטח לעניין הצגת המניע למסירת עובדות כוזבות אלה וככל ולא עמד בנטל זה, די בכך כדי לאפשר לביהמ"ש כדי לקבוע קיומה של כוונת המרמה (רע"א 9215/10 פלדמן נ. הפניקס חברה לביטוח בע"מ (פורסם במאגרים). אף למעלה מזה- די בהוכחת שני היסודות הראשונים ע"מ לאפשר הוכחת היסוד השלישי ע"י ראיות נסיבתיות.

לא זה המקרה שלפנינו, ואין די בהעלאת חשדות, ללא ביסוסן במידה המספקת, כדי להביא לקביעה כי פאתן   פעלה במרמה, הכשילה את בירור החבות של איילון, ומסרה מידע כוזב אודות נסיבות התאונה , או היקף הנזק.

מכל האמור לעיל, עולה כי דין התביעה להתקבל, כפי שציינתי לעיל, בתחילת דבריי, מששוכנעתי כי אכן נסיבות קרות האירוע היו כפי שפאתן וג'לאל מסרו, ובהעדר ביסוס כראוי של טענת המרמה.

על כן, אני מקבלת את התביעה, ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים כדלהלן:

• סך של 59,223 ש''ח   אשר יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה, 27/12/2020, ועד לתשלום המלא בפועל.

• הנתבעת  תישא בהוצאות האגרה ששולמה ע''י התובעת, כפי ששולמה בפועל, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד תשלום האגרה ועד לתשלום בפועל ע''י התובעת.

• כמו כן, תישא הנתבעת בהוצאות התובעת בגין שכר בטלת העדים כפי שנפסק .

• באשר להוצאות, ולאור הדברים שצויינו לעיל, באשר להתנהלות הנתבעת, הזמן השיפוטי הרב שהוקדש לצורך בירור המחלוקת, והקביעה כי הנתבעת גמלה בליבה מתחילת הדרך, כפי שנראה מהתנהלותה, שלא לאשר את תביעתה של פאתן, ויהיה מה, כאשר אמנם זכותו של בעל דין, ומבטח בכלל זה, להביא ענינו בפני בית המשפט להכרעה, ושיהיה לו יומו בבית המשפט, אך עת נראה בבירור, כי הנתבעת נקטה עמדה מתחילת הדרך, עוד בטרם יעלה חשד כלשהו, ונמנעה מלאשר את תביעת מבוטחתה, תוך גרירתה להליך מיותר, תו סימון המטרה מראש, זה המקרה בו יש לפסוק הוצאות על הצד הגבוה, ועל כן, הנתבעת תישא בהוצאות התובעת בגין שכ''ט עו''ד בשיעור 30,000 ש''ח נכון להיום.

   

הסכומים הנ''ל ישולמו תוך 30 יום מהיום.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ז' ניסן תשפ"ב, 08 אפריל 2022, בהעדר הצדדים.