דחיית תביעה לביטול הסכם

הקדמה

עניינו של פסק דין זה - תביעת המבקש לביטול (חלקי) של הסכם הגירושין.

הצדדים נישאו כדמו"י בשנת 1994. מנישואין אלה נולדו חמישה ילדים.

בשנת 2016 פתחה הנתבעת תיק לגירושין - בהסכמה.

בין הצדדים נכרת הסכם הגירושין בתאריך ב' בחשון תשע"ז - 03.11.16 - נשוא תביעה זו.

טו"ר הרב ז', שהכיר אותם זמן רב, ערך ביניהם את הסכם הגירושין.

הסכם הגירושין אושר בפנינו ביום ד' בכסלו תשע"ז -04.12.16.

תביעה לביטול ההסכם

בתאריך 13.11.18, כשנתיים לאחר אישור ההסכם, הגיש המבקש כתב תביעה בו הוא דורש לבטל את הסכם הגירושין שאושר בפנינו וקיבל תוקף של פסק דין.

בפנינו התנהלו לא פחות משמונה דיונים שכללו עדויות וחקירות, כאשר כל צד פורש את משנתו, ולהלן יפורטו עיקרי טענותיהם.

נקודת המחלוקת שבין הצדדים הינה בעיקר אודות סעיפים 4.3.1-4.3.2, בהם נאמר, כי במסגרת פירוק השותפות שבין הצדדים על התובע לשלם לנתבעת סך 800,000 ש"ח כנגד מלוא זכויותיה בנכס שברחוב מ', בתוך 12 חודשים מיום סידור הגט, באמצעות מכירת הנכס ו/או משכונו, כולו או חלקו, כשבנוסף התובע לוקח על עצמו את החובות המשותפים בסך 169,000 ש"ח.

התובע פירט בפנינו (בסיכומיו בסעיף 7) את מצב נכסי הצדדים ביום פקיעת הנישואין, תוך כדי שהוא מחשיב גם את סכום ה 455,000 ש"ח (14% משווי הנכס) שזהו הסכום שבני הזוג שלמו עבור הסתלקות אחי התובע מהעיזבון.

משכך מעלה התובע (שם בסעיפים 7-8), כי בהתאם לחוק יחסי ממון בסעיף 5(א) והפסיקה, הרי שהסכום שהוא היה צריך לשאת בו הוא בסך 263,000 ש"ח בלבד, ולא בסך 800,000 ש"ח שזהו סכום מחצית מהנותר לאחר ניכוי 240,000 ש"ח שהצדדים השקיעו בנכס, וניכוי חובותיהם המשותפים לבנק ובכרטיסי אשראי בסך של 169,000 ש"ח.

לדבריו, הסכם הגירושין הינו הסכם שאינו הוגן, אשר נכרת ביניהם תוך כדי הטעיה וניצול לרעה של המשיבה את מצבו הנפשי של המבקש, כשהוא סובל מהפרעות אישיות לאור פגיעה מינית שעבר בילדותו.

משכך עותר התובע לבטל את שני הסעיפים הנזכרים בהסכם, המחייבים אותו לשלם לנתבעת את התמורה שכנגד זכויותיה בנכס תוך שנה מעת אישור ההסכם.

תביעה לאכיפת ההסכם בערכאה אחרת

יצוין, כי קודם הגשת התובע את כתב תביעה זה בפנינו, עתרה המשיבה דנן לבית המשפט לענייני משפחה בראשל"צ (תיק 49574-02-18) בדרישה לאכיפת ההסכם נשוא תביעה זו ולהטלת עיקול על זכויות התובע לטובת הנתבעת דנן בסך 800,000 ש"ח, בהתאם לסעיפי החוזה הנזכרים.

המבקש טוען, שמאחר וההסכם איננו הוגן ואיננו סביר, ונעשה תוך כדי הטעיה וניצול מצוקתו שלו, על כן מן הדין שבית הדין שאישר את ההסכם בזמנו הוא זה שידון בביטולו. לדבריו, עקב פגם שנפל בכריתתו של הסכם זה, הרי שדינו להתבטל, הגם שהוא אושר בזמנו בבית הדין.

בעקבות כך, ובהתאם להסכמת הצדדים, החליט בית המשפט על הקפאת התיק עד לסיומו של ההליך בפנינו בדבר תביעתו של המבקש לביטול הסכם הגירושין.

עיקרי טענות התובע

כאמור, מבקש התובע מבית הדין להורות על ביטול ההסכם ופסק הדין שאישרו, עקב פגם מהותי שנפל בהסכם. לדבריו, הוא לא היה מיוצג בעת כריתת ההסכם, והוא נכתב בחוסר תום לב (פרוטוקול דיון ראשון מיום כ"ז באדר א תשע"ט (04.03.2019) שורה 34).

התובע תיאר בפנינו ובסיכומיו, כי במהלך חייו הוא חי בחרדה מתמדת, וזאת על רקע בעיותיו הנפשיות ועקב התעללות מינית שעבר בילדותו. הוא טען כי הנתבעת נהגה להשפילו, לבזותו, ואף להתעמר בו, ועל כן הוא נכנע לכל תכתיביה.

עוד מלין התובע, כי הסכום שחויב לשלם נגזר מכך שבמהלך חיי הנישואין הם קבלו סיוע כספי ממשפחת הנתבעת, חרף העובדה שביום פקיעת הנישואין לא נותר מכך מאומה. לא זו בלבד, אלא שבמהלך הנישואין הם קיבלו עזרה וסיוע אף מהוריו ומאחיו בסכום של 234,000 ש"ח, ובסכום זה כלל לא התחשב הרב ז' בהסכם, בעוד שכאמור בכספים שקבלו בני הזוג ממשפחת הנתבעת הוא כן התחשב.

עוד הלין התובע, כי הרב ז' לא התחשב גם במצב רכושו טרם נישואיהם בסך 80,000 ש"ח.

עוד ציין, כי גם הרב ז' בעצמו במהלך החקירות בפנינו לא ידע להבהיר כיצד הוא הגיע לסכומים שהועלו בהסכם שנכרת בין הצדדים.

לאור האמור טוען התובע כי הייתה כאן הטעיה, טעות ומרמה מצדה של הנתבעת תוך כדי ניצולו, שהינו בעל הפרעות נפשיות ובעל מבנה אישיותי חלש, ועל כן הוא דורש את ביטול ההסכם לפחות בחלקו.

לדבריו, מעבר לכך שלא הבין את משמעות ההסכם לעומקו, הוא היה בטוח כי לאחר הגירושין תישאר לו קורת גג, ובוודאי שאילו ידע שמבחינה חוקית לא שייך להפריד את חלקו האחורי של הנכס וכל הנכס בשלמותו יעבור לנתבעת, לא הייתה ניתנת הסכמה למהלך שכזה, שהרי לא ייתכן מצב שהוא יישאר ללא קורת גג לו ולילדיו.

ב"כ התובע הוכיח בסיכומיו (סעיפים 71-72), שאף הרב ז' בעצמו בחקירתו בפני בית הדין לא ידע מה להשיב כיצד הוא הגיע לסכום של 800,000 ש"ח שחייב התובע לשלם בהסכם זה, ואם הוא לא הבין, אז בוודאי שהתובע לא הבין דבר וחצי דבר.

לדבריו, ניסוח ההסכם ע"י הרב ז' לוקה בחסר, עקב נתונים שגויים שהנתבעת מסרה לו, והוא אף לא טרח לבדוק את אמינות הדברים מול התובע (סעיף 64 לסיכומיו).

עוד טען התובע בסיכומיו (סעיף 73) שגם הרב ז' הודה בפנינו כי מכירת כל הנכס בב' לצד ג' מעולם לא עמדה על הפרק כלל, לנוכח הדאגה לעתיד התובע, וכל מה שדובר היה רק על השכרת חלק מהנכס, הא ותו לא. לדבריו, לכולם היה ברור כי התובע לא ישלם מכיסו כסף לנתבעת, שהרי כולם ידעו את מצבו הפיננסי, וכל מה שדובר היה שהוא ישלם לה באמצעות חלק (האחורי) מהנכס בב'.

עוד העלה התובע, כי הרב ז' לא התייעץ עם גורם מוסמך כלשהו בתחום מיסוי המקרקעין, והוא לא נכנס לעובי הקורה בכל הקשור לגובה ההתחייבות הכספית של התובע, לאור ההנחה הברורה שסכום זה יכוסה כולו באמצעות החלק האחורי של הנכס. לכולם היה ברור, כי לא יעלה על הדעת שכל הנכס יעבור לנתבעת, ויותיר את התובע בעירום ובחוסר כל.

כמו"כ בסיכומיו הוסיף וטען, כי האישה סירבה לגשת לעורכי דין מפאת חוסר משאבים, והבהירה לו שאם הוא מצדו יפנה לעורך דין היא תראה בכך הכרזת מלחמה, ואף איימה עליו שהיא תגרום למאסרו, לסילוקו מהבית בתלונות שווא ולניתוקו מהילדים (סעיף 57).

לאור האמור עומד התובע על דרישתו להורות על ביטול ההסכם בכל מה שקשור לסעיפים 4.3.1-4.3.2 על כל המשתמע מכך, ובהתאם לסעיף 19 לחוק החוזים, על פיו ניתן לבטל את החוזה חלקית בלבד.

עיקרי טענות הנתבעת

לדברי הנתבעת יש לדחות את כל טענותיו של התובע על הסף.

בראשית דבריה ציינה הנתבעת, כי אין ספק בכך שהסכם הגירושין נוסח ונכתב ע"י הטוען הרבני הרב ז', שהינו מקורב עד מאד לתובע, ובפרט לאביו ראש הישיבה הרב ז' שהוא סר למרותו, וכפי שעלה גם בדיונים.

רק כחודש לאחר החתימה הופיעו הצדדים בבית הדין כדי לאשר את ההסכם וליתן לו תוקף של פסק דין, בעוד האישה מוותרת על כתובתה, כשהגט מסודר בו ביום.

עוד טרם סידור הגט האישה עזבה את ביתם כשבגדיה על גופה, ללא מדור וכסף, ורק לאחר שנתיים ימים מחליט התובע לפתוח תיק לתביעת ביטול ההסכם.

לדבריה ההסכם הגון ביותר, כאשר מדובר על נכס מקרקעין רחב ידים המשתרע על שטח של 719 מ"ר, הכולל בית מגורים ושתי יחידות דיור נוספות, כשהכול מהשקעות של שני הצדדים.

לדבריה, קביעת הרב ז' בהסכם כי חלקה שלה יירכש ע"י התובע בסכום של 800,000 ש"ח לא הייתה על בסיס איזון הכספים ביניהם, כפי שמבין התובע, אלא על בסיס התפיסה כי לנתבעת יש זכות עקרונית בנכס מכוח טענות אלה ואחרות, ולפיכך התמורה שישלם התובע כנגד זכותה זו היא בסך 800,000 ש"ח הנזכרים, שאינם קשורים כלל לחשבון תשלומים אלה ואחרים של משפחת הנתבעת או התובע גם יחד (סעיפים י'-יא לסיכומי הנתבעת).

בשל כך טוענת הנתבעת, לא היה מדובר באיזון משאבים קלאסי כטענת התובע, אלא הסכמות שהתגבשו להסכם פשרה בין הצדדים לנוכח ההבנה כי לאישה זכויות בגוף הנכס כאמור. משכך טוענת הנתבעת כי ההסכם הוגן, וכי הוא איננו מקפח את מי מהצדדים.

לדבריה היא ניסתה לדבר עם התובע בכתב ובעל פה כדי שימלא אחר האמור בהסכם, ויעביר לה את הסך הנזכר (800,000 ש"ח) עד מלאת שנה מיום סידור הגט ולהימנע מנקיטת הליכים משפטיים כנגדו, אך משסירב לכל שיתוף פעולה והתעלם מבקשותיה, היא נאלצה להגיש תביעה לאכיפת הסכם הגירושין בפני ערכאה אחרת.

הוי אומר, שתביעתו הנוכחית של התובע בפנינו מיום 18.11.18 לביטול חלקי של הסכם הגירושין הוגשה בעצם רק לאחר 9 חודשים מיום תביעתה של הנתבעת דנן בבית המשפט לאכיפת ההסכם. לדבריה, מאז עזיבתה את הבית, עושה התובע בנכס שימוש בלעדי, ונהנה מדמי שכירות גבוהים בסך 9,000 ש"ח לחודש, כאשר סכום זה מצטבר לסך של 540,000 ש"ח שמחציתו שייך לנתבעת. כך שיש כאן חוסר תום לב מצד התובע ועשיית עושר שלא במשפט על גב זכויותיה של הנתבעת בנכס.

הנתבעת מציינת (בסיכומיה, פרק א' סעיפים כה-כח) כי ברור ופשוט לכל בר דעת שאילו ידעה האישה כי לא יתקיים סעיף 4.3.2 כלל, אף לא באמצעות אחת משלש החלופות שהוזכרו בו (שיעבוד הנכס, מכירת חלקו או כולו), הרי שעד היום היא הייתה נשארת בנכס ולא עוזבת אותו, ובוודאי שלא היו חותמים על הסכם הגירושין.

לאור האמור טוענת האישה, כי יש לדחות לאלתר את טענתו זו של התובע, שהינה חסרת תום לב, בלתי הגיונית, המנוגדת ללשון ההסכם, וכנגד הסתמכותה הברורה של הנתבעת שיצאה מביתה לאור האמור בהסכם שאושר ע"י בית הדין וקיבל תוקף של פסק דין.

לדבריה עיקרון סופיות הדיון הינו פשוט וברור, ואין מה להלין עליו, בפרט כשמדובר בהסכמי גירושין אשר בפשרה.

טענה מרכזית נוספת שהעלתה האישה בפנינו (ובסיכומיה בפרק ח'), כי לאור העובדה שהיא ומשפחתה השקיעו מאות אלפי ש"ח בנכס, (הן באמצעות ההון העצמי הראשוני בסך 275,000 ש"ח לקניית הדירה ב*** בשנת 2004 - כשלאחר מכן היא נמכרה בשנת 2011 במחיר גבוה ונאה, כשהכסף שהושבח עמד עתה על סך 733,000 ש"ח (לאחר סילוק המשכנתא), והוא זה ששימש את הצדדים לרכישת הזכויות בנכס בב' מאת אחי התובע עבור 475,000 ש"ח - והן באמצעות יתרת הסכום ובתוספת של 67,529 אירו שהועברו לנתבעת מאמה ואחיה בצרפת, הם אלה ששמשו את הצדדים בשיפוצם של שתי יחידות הדיור הנמצאות בנכס האמור ומושכרות לצד ג') - משכך, אין ספק שישנן זכויות ממשיות לאישה בנכס האמור, כאשר זכויות אלה היו בבסיס החישוב של הרב ז' בהסכם הפשרה שגיבש. הרב ז' בחקירתו בפני בית הדין הדגיש את הדברים, כי כחלק מתפישתו זו, ובכדי לבטל כל ניסיון של תביעת האישה את האיש על זכויותיה אלה בנכס, נאלץ הוא לקבוע את תמורת חלקה בנכס בתשלום סך 800,000 ש"ח ע"י האיש. לדבריה חלקה בנכס שווה הרבה יותר, והרב ז' ידע זאת, אלא שלצרכי פשרה נאותה הנתבעת לסכום זה.

מעבר לכך טוענת הנתבעת, כי בעוד שטענתה הנזכרת מגובה הייתה במסמכים, ואף האיש לא הכחיש זאת, הרי שטענותיו של ב"כ האיש כאילו משפחתו של התובע ג"כ העבירה סכומים רבים, לא גובתה באסמכתאות כלל. על כן לדבריה תביעת האיש הינה חסרת תום לב, ויש לדחותה על הסף.

נקודה נוספת וחשובה שהדגישה הנתבעת בפנינו ובסיכומיה, שלאור הכתוב בגוף ההסכם בסעיף 4.3.2 כי אחת משלש החלופות, שבהן ישלם התובע את התשלום לנתבעת כנגד זכויותיה בנכס בסך 800,000 ש"ח, הוא מכירת כל הנכס (הגם שזו החלופה האחרונה והפחות רצויה), הרי שאי אפשר להתעלם מכך, ולטעון שזו לא הייתה אופציה קיימת להוציא את התובע וילדיו מהדירה ולהותירם ללא קורת גג - כאשר היה ברור לכולם כי אין שום אופציה אחרת למימוש ההסכם ולתשלום חלקו של התובע, אם לא מגוף הנכס עצמו. בעניין זה הרב ז' עצמו סתר את דבריו בעדותו בפני בית הדין בחקירתו.

משכך טוענת הנתבעת, כי לא ניתן לפרש את ההסכם כנגד מה שכתוב בו במפורש, ויש לדחות את התביעה.

בעניין הטענה אודות ההתעללות מינית שחווה האיש בילדותו - אכן הנתבעת הודתה בפנינו (פרוטוקול דיון שישי בחקירתה מיום 01.03.21 שורות 16-36) שהתובע סיפר לה זאת במהלך החיים, והוא ניסה לקחת כדורים פסיכיאטריים בהוראת רופא, והפסיק לקחתם בשלב מסוים. אך היא איננה יודעת לומר האם אכן הדברים קרו בפועל אם לאו. היא כן ציינה בפנינו שהתובע היה מרבה לעשן גראס וסמים, ולא היה עושה עם עצמו מאומה.

לגופה של טענה – מציינת הנתבעת (סיכומיה פרק ב' סעיף 7 וכו') כי התובע מעולם לא הוכיח על קיומם של טיפולים פסיכיאטריים שעבר, ולא הציג ולו אסמכתא אחת בנושא, כך שיש לדחות טענתו זו.

באשר לטענת התובע בדבר הטעייתו או כפייתו בכריתת ההסכם – טוענת הנתבעת (בסיכומיה פרק ב' סעיף 6) כי על אף שהתובע טען זאת בפנינו, משום מה הוא זנח טענותיו אלה בסיכומיו, דבר האומר דרשני.

סיכומן של טענות התובע

אם ניתן לסכם ולומר בתמצית, הרי שאלה הן חמש טענותיו של התובע, שמחמתן הוא עותר לביטול הסכם הגירושין והנאמר בו בסעיפים 4.3.1, 4.3.2 :

• התובע לא הבין כלל את האמור בהסכם, הוא לא היה מיוצג, וממילא חסרה הסכמתו.

• עקב טעות ומרמה מצדה של הנתבעת תוך כדי ניצול התובע, על אף מצבו הנפשי.

• קיומו של פגם מהותי בהסכם המבוסס על טעות, בעניין אי היכולת להפריד את החלק האחורי של הנכס בב'.

• הרב ז' לא עשה עבודה מקצועית, ונסמך על נתונים שגויים, וזו בלשון המעטה.

• ההסכם איננו סימטרי, אינו הוגן, ואינו עומד במבחן האדם הסביר, ועל כן הינו בגדר עשיית עושר ולא במשפט.

  בסיס התביעה במישור המשפטי

  בסיכומיו מציין התובע, שבקשתו לביטול ההסכם בנויה על שלש יסודות דלהלן:

  • על פי סעיף 2 לחוק יחסי ממון - בהתאם לאמור בחוק, הרשות השופטת בבואה לאשר הסכם כלשהו, נדרשת לבדוק כי ההסכם נעשה על ידי הצדדים באופן חפשי, בהבינם את משמעותו ותוצאותיו - מה שלדבריו לא נעשה במקרה דנן. לדברי התובע, הוא לא הבין את הנאמר בהסכם ואף אחד לא טרח לבדוק עמו האם ועד כמה הבין את המדובר (כתב תביעה עמ' 2 סעיף 12) - למרות שנכתב בפרוטוקול כי הצדדים הבינו את האמור בהסכם.

  • על פי סעיף 14(א) לחוק החוזים – התקשרות עקב טעות, כשניתן להניח שלולא הטעות הוא לא היה מתקשר בחוזה, והצד השני ידע על כך או היה עליו לדעת על כך, רשאי הוא לבטל את החוזה.

  • על פי סעיף 18 לחוק החוזים - בשל עושק ומרמה. על פי סעיף זה, מי שנתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר ניסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי הוא לבטל את החוזה.

    דיון והכרעה

    לאחר שמיעת טענות הצדדים, עיון בכלל מסמכי התיק ולאחר שיקול הדעת, אנו מחליטים לדחות את התביעה, ולהותיר את הסכם הגירושין על מתכונתו כשהוא מאושר על ידינו, ותוקפו ככל פסק דין באשר הוא.

    הנה, בטרם ניכנס לעומקה של סוגיה בכלל, ובמקרה דנן בפרט, נצטט בקצרה את דבריו של אב"ד בבית הדין הגדול, הגאון הרב שלמה שפירא שליט"א, בפסק דין תיק מס' 1084448/1 שכתב בעניין תביעה לביטול הסכם הגדיר את הדברים בזו הלשון:

    "הפתח לביטולו של הסכם שאושר אמנם קיים, אך אין פתח זה אלא סדק צר ולא פרצה רחבה, משא זה לא קל להרמה הוא".

    כמו"כ יעויין בפסק דין בבית הדין הגדול (תיק מס' 1093841/12), שאף שם הסיקו כי יש לצמצם מאד את ההחלטות לביטול הסכמים, לאור תביעות שבדרך כלל אין בהן ממש.

    בזהירות המתבקשת ייאמר, כי אף תביעה זו נכללת ברשימה זו, של תביעות אשר אין בהן ממש.

    אין ספק כי הרמת נטל הראיה מוטלת על כתפי התובע, והוא לא הצליח לעשות זאת במהלך שמונת הדיונים שהיו בפנינו, ועל כן דינה של תביעה זו להידחות.

    עתה נתייחס לטענות התובע אחת לאחת:

    א. טענתו שכביכול לא הבין את ההסכם ולא היה מיוצג

    טענת התובע שכביכול לא הבין את ההסכם ולא היה מיוצג - הינה חסרת בסיס, ויש לדחותה על הסף.

    הנה חדשות לבקרים אנו נתקלים בטענה שכזו, שמי מהצדדים מעלה בפנינו כי הוא לא הבין את אשר נאמר בהסכם, וכמו כן הוא לא היה מיוצג באותה עת על ידי עורך דין מטעמו, ובוודאי שלא העלה על דעתו תוצאה זו או אחרת, ועל כן דורש הוא את ביטולו.

    כך טען ב"כ הבעל בפנינו, כמובא בפרוטוקול הדיון מיום 04.03.19 (שורות 34-39) לפרוטוקול הדיון:

    ב"כ הבעל: ההסכם נכתב בחוסר תום לב. הוא לא היה מיוצג על ידי עו"ד בזמן ההסכם.

    בית הדין: הטו"ר ייצג את שניהם.

    ב"כ הבעל: יכול להיות. הוא רצה לקחת עו"ד משלו, והיא איימה עליו שאם יקח עו"ד משלו היא תגיש נגדו תלונות.

    בית הדין: יש גם טענה שלא הוסבר לו ההסכם. אני אישרתי את ההסכם, ואני בד"כ עובר עם הצדדים על ההסכם ומוודא שהצדדים מבינים את ההסכם.

    בנידוננו אף הוסיף ב"כ התובע ביתר שאת וטען, כי מרשו, בהיותו איש של שלום, ביטל את עצמו בפני הנתבעת לכל אורך שנות נישואיו עמה ונכנע לכל תכתיביה. לדבריו, התובע נתון היה כל העת למרותה של הנתבעת, מצבו הנפשי היה בכי רע, הוא היה בגדר של 'חוסר כשירות משפטית' עקב היותו סובל מפוסט טראומה בעקבות התעללות מינית שעבר בילדותו, והאישה לא היססה לנצל זאת ולהטעותו.

    כך עולה מדבריו בפנינו בדיון מיום 04.03.19 (שורות 8-13 לפרוטוקול), וכדלהלן:

    "ב"כ הבעל: אנו רוצים לבטל כמה סעיפים בהסכם. התובע עבר התעללות מינית קשה מצד קרוב משפחה שטואטאה מתחת לשטיח. בעת שנחתם ההסכם הגיע הבעל ואמר שהוא לא רוצה להמשיך, האישה הכניסה גבר זר אליה הביתה והוא היה בחוץ. הוא טופל באותה תקופה בטיפולים במרכז לנפגעי תקיפה מינית, וזה גם ידוע לנתבעת. הוא קיבל איומים מצד הנתבעת, שנגעה לו בנימים הכי רגישים באישיות שלו. עצם זה שנתן לאדם זר לגור עם האישה והוא יצא מהבית, זה כבר אומר באיזה משבר נפשי היה."

    מעבר לכך שהנתבע היה מיוצג ע"י טו"ר הרב ז', כפי שבית הדין היסב תשומת לבו כבר בדיון הראשון, ומעבר לכך שהנתבע כלל לא הביא ראיות לטענתו זו שהוא היה במשבר נפשי עמוק בעת החתימה על ההסכם - וכפי שבית הדין דרש זאת מתחילת הדיונים (פרוטוקול הנזכר שורות 76-77) - ננסה אפוא להתייחס עקרונית לטענות אלה, ומשקלן מבחינה הלכתית.

    ראשית, כפי שבית הדין הבהיר כבר בדיונים, בבואו של אב"ד ההרכב לאשר את הסכם הגירושין, הוא ווידא היטב כי שני הצדדים הבינו את האמור בו, על כל המשתמע מכך.

    זהו דבר שבשגרה, שכאשר ערכאה שיפוטית מתבקשת לאשר הסכם וליתן לו תוקף של פסק דין, בית הדין בודק היטב עם הצדדים האם אכן מבינים את האמור בהסכם הגירושין, וכך נעשה גם במקרה זה. על כן לבוא עתה לאחר תקופה לא מבוטלת, ולאחר שהנתבעת תבעה אותו בבית המשפט לאכיפת ההסכם ביניהם, ורק עתה הוא בא בשערי בית הדין ובפיו טענה זו שהוא 'נזכר' שבכלל הוא לא הבין את האמור בהסכם ומבקש לבטלו, זוהי טענה שאינה כנה בעליל, שקרית, וראוי היה שלא תיטען כלל.

    מעבר לכך, ההיגיון מורה שכאשר באים שני בני זוג בשערי בית הדין ומגישים הסכם גירושין לאישור ולמתן תוקף של פסק דין, הרי שיש לצאת מנקודת הנחה פשוטה כי הם מבינים את האמור בו. על כך נוסיף את העובדה שבית הדין אכן בדק עם הצדדים את הבנתם, ווידא את הסכמתם וכמפורט בפרוטוקול הדיון. לא ייתכן שלאחר זמן ושיהוי קיצוני יבוא מי מהם בטענה כי הוא לא הבין את האמור בהסכם וחתימתו איננה מחייבת.

    עברו חלפו להן שנתיים ימים לאחר הסכם הגירושין שנחתם ואושר בבית הדין, ולפתע מתעורר האיש. זהו שיהוי קיצוני וארוך מידי לאדם שטוען כי עשקו, גזלו וחמסו אותו.

    זאת ועוד, התובע דנן היה מיוצג אחר כבוד ע"י טו"ר הרב ז'. לא זו בלבד, אלא הרב ז' עמד לצידו של התובע לא פחות ואולי אף יותר מאשר לצידה של הנתבעת, כפי שהוזכר בפנינו, ולא הייתה כל הכחשה על כך, כי התובע הינו תלמיד מובהק של - אביו של הטו"ר הנזכר - ראש הישיבה הרב ז' שליט"א אשר היה חפץ ביקרו, והוא זה ששם לו למטרה לעזור ככל שניתן לתלמידו חביבו, והוא זה אשר הורה לבנו הטוען הרבני להיכנס לעובייה של קורה ולהביא את הצדדים לידי הסכם גירושין וסידור גט מהר ככל האפשר, עקב טענות חמורות שנטענו בפניו על האישה שסרחה עם גברים אחרים בהיותה נשואה. כך, שהטענה שהתובע לא היה מיוצג פשוט מגוחכת.

    כל זאת כאמור מעבר למפורש בסעיף 7 להסכם הגירושין שכאמור אושר בבית הדין, בו נאמר כדלהלן:

    "הצדדים מצהירים כי עשו הסכם זה מרצונם הטוב והחופשי בהבינם את תוכנו, משמעותו ותוצאותיו, לאחר שיקול דעת וקבלת יעוץ ראוי".

    מעתה ברור גם ברור, כי התובע הבין היטב את האמור בהסכם הגירושין, ואף אם הוא לא היה מעורה במכלול הפרטים שבו, הרי שהוא סמך באופן מלא על שליחו הנאמן שייצגו, הטוען הרבני הרב ז'. בשל כך, גם אם נניח הנחה (שאין לה כל בסיס) שהתובע באמת לא הבין כלל מכל האמור בהסכם הגירושין, אף על פי כן טענה זו לא מעלה ואינה מורידה מן האמור, שככל והוא היה מיוצג כבנדו"ד, הרי שחתימתו מחייבת אותו לכל דבר וענין.

    מקור הדין לביטול טענת 'לא הבנתי'

    הנה מפורסמים בזה דברי הרשב"א בתשובותיו (חלק א' סי' תרכט), הובאו בבית יוסף (אבן העזר סוף סי' סו), שכתב שם וז"ל:

    "כתוב בתשובות הרשב"א סי' תרכט, על עם הארץ שבא לגרש את אשתו ואמרו לו ב"ד שיפרע לה כתובתה ואמר שלא הבין כשקרא החזן הכתובה ולא הבין התנאים, ושאלו את פי הרב רבי מאיר והשיב דשומעין לו, והוא אומר דאין שומעין לו, דחזקה שהעידו עדים בעל פה ועל פיו חתמו בו, ואם אין אתה אומר כן לא הנחת חיוב לעם הארץ ולא על הנשים שכולם יטענו כן, ואין אלו אלא דברי תימה, אבל מה אעשה שכבר הורה זקן ויושב בישיבה חכם עם איש שיבה".

    וכתב על כך הבית יוסף:

    "ואיני יודע למה נחבא אל הכלים, משום דחזא גברא, כיון דתיובתא לא חזא, ולענין הלכה נראה לי כדברי הרשב"א משום דאם לא כן לא שבקת חיי, דכל עמי הארץ יאמרו כן".

    ויעויין עוד בשולחן ערוך חו"מ (סי' סא סעיף יג) שפסק כן להלכה כדברי הרשב"א וז"ל:

    "מי שטוען על כתובת אשתו שהיה עם הארץ ולא הבין כשקרא החזן הכתובה והתנאים, אין שומעין לו."

    ועיין בש"ך שם בס"ק יח שהוסיף וחידש וז"ל:

    "ואפילו ידוע שאינו מבין לשון השטר, מתחייב הוא בכך כיון שקיבל על עצמו ושתק. ועיין לעיל סי' מה סעיף ג' עוד מזה". עכ"ל.

    הש"ך מחדש, שאף אם ברור גלוי וידוע כי הנידון איננו מבין כלל את השפה בה כתוב השטר, מ"מ כיון שקיבל על עצמו ושתק ולא דרש שיסבירו לו את האמור, חשיב שקיבל על עצמו והתחייבותו תופסת, וכן כתב שם הסמ"ע כן בס"ק כג. משכך, בנידון שלפנינו שהאיש מבין גם מבין את השפה, ואב"ד בעצמו עבר עמו על ההסכם בטרם נחתם על ידו ואושר בבית הדין, ברור שאין מקום לקבל טענה זו שלא הבין התובע את משמעות ההסכם. כאמור, קל וחומר בנידון דידן שהתובע אף חתם על ההסכם מרצונו החופשי, וכפי שמובא בכנסת הגדולה (אבן העזר הגהות בית יוסף סי' סו ס"ק לט) בשם שו"ת מהר"ב אשכנזי (סי' כה), עיי"ש.

    ביתר שאת ויתר עוז ניתן לראות כן בפסק מרן בשו"ע חו"מ סי' מה סעיף ג', שכתב שם וז"ל:

    "הודאה בחתם ידו, והשטר בגופן של עובדי כוכבים, והדבר ברור שאינו יודע לקרות, ויש עדים שחתם עד שלא קראו, מ"מ מתחייב הוא בכל מה שכתוב בו".

    ויעויין שם בסמ"ע בס"ק ה' מה שהביא בשם תשובת הרמב"ן שכתב וז"ל:

    "ז"ל תשובת הרמב"ן שם (המובאת בציונים אות ו'), מ"מ מתחייב הוא בכל מה שכתוב בו, כיון שלא חשש לקרותו וסמך על הסופר, שכל הסומך על נאמנות של אחרים, הוא גומר בדעתו להתחייב בכל מה שיאמר מי שהאמין על עצמו, והיינו טעמא דשליש. וגדולה מזו אמרו (גיטין סד ע"א), בעל אומר לפקדון, ושליש אומר לגירושין, שליש נאמן. והיינו טעמא כיון שיודע בשעה שהשליש הגט שהשליש יכול ליתנו לאישה, אף הוא גמר בדעתו ליתנו לגירושין אם יאמר הנפקד לגירושין הוא. וכ"ש הכא שסומך על אחרים ולא חשש לקרותו וחותם בחתם ידו, שהוא גומר בדעתו להתחייב בכל מה שכתוב בו, (לחייב) [והרי הוא חייב בכל אותו חיוב] אעפ"י שלא לוה, מדר' יוחנן (כתובות קא ע"ב) דאמר חייב אני לך מנה בשטר חייב. אף על פי שלא היה חייב לו, וקיימא לן כוותיה".

    בהתאם לסברת הרמב"ן והסמ"ע, וחידושו לדינא של הש"ך, הרי שברור שה"ה יש לומר בנידוננו, שלא זו בלבד שלא אמר שאיננו מבין, אלא ההיפך! בעת אישור ההסכם בבית הדין הוא אמר במפורש שהוא מבין את האמור, ובית הדין ווידא זאת, והתובע אף חתם מרצונו החופשי, וסמך לחלוטין על מייצגו הרב ז', הרי שאין אפשרות לטעון עתה לביטול ההסכם עקב אי הבנה וכדו', וכן הסיק שם הש"ך בס"ק ה' לדינא, עיי"ש.

    וכן הוא בשו"ע חו"מ סי' סח סעיף ב' בדברי הרמ"א שם שכתב וז"ל:

    "שטר העשוי לפני עכו"ם והלווה בעצמו חתום עליו אע"פ שאינו יודע לקרות חייב בכל מה שכתוב בו דהרי גמר בדעתו להתחייב ולכן חתם עצמו ובוודאי קראוהו לפניו והאמין לקורא ההוא".

    וכן הוא בדברי הרמ"א באבן העזר בסי' סו בסעיף יג, שהסיק כן לדינא לגבי כתובה ופסק שם כדברי הרשב"א בתשובותיו הנזכר, וז"ל:

    "ולכן עם הארץ שבא לגרש, ואמר אח"כ שלא הבין מה שהיה כתוב בתנאים או בכתובתה, אינו נאמן דוודאי העדים לא חתמו מה שלא העידו בפניו תחלה על פה (תשובת הרשב"א סי' תרכט)".

    ויעויין שם בנו"כ שביארו שמקור הרמ"א הוא דברי הרשב"א, דאיכא חזקה שהכל נעשה כדין, ולכן אף באופן שהוא איננו יודע לקרוא, אנו מניחים שהעדים קראו בפניו שידע על מה הוא חותם והתחייב.

    ואם כן, על אחת כמה וכמה כאשר בני זוג מגישים הסכם גירושין לבית הדין ומבקשים לאשרו, שאין לבוא בטענות שלא ידעו את תוכנו ולא הייתה גמירות דעת על האמור בו. קל וחומר כשבפרוטוקול נרשם במפורש כי הצדדים קראו את ההסכם ותוכנו של ההסכם ידוע להם.

    מעתה הוא הדין בנידוננו יש לומר כן, וברור ופשוט כי הסכם זה אושר כהלכה, וטענתו ב"כ התובע כי מרשו לא הבין על מה שחתם, דינה להידחות על הסף.

    בדיקת בית הדין את הבנת הצדדים

    טענה נוספת שהעלה התובע כי בעת אישור ההסכם בית הדין לא בדק האם התובע אכן הבין על מה הוא חותם, ואף שבפרוטוקול בית הדין כתוב שבית הדין בדק זאת, לדבריו זהו ניסוח אוטומטי הנמצא בכל אישור הסכם, אך בפועל הדבר לא נעשה.

    כחיזוק לטענתו זו הוסיף ב"כ התובע לטעון בסיכומיו (סעיפים 13-16 ועוד), כי מחקירת הרב ז' שערך את ההסכם עולה, כי הוא בעצמו לא ידע להסביר את כוונתו כיצד הוא הגיע לסכום התמורה שהתחייב התובע לשלם לנתבעת בגין חלקה וזכויותיה בנכס, ואם הוא בעצמו לא הבין, כיצד ייתכן שהתובע עצמו הבין.

    ייאמר ברורות, כי התרשמות בית הדין הינה, שהסכום המדובר בסך 800,000 ש"ח הינו פרי הסכמתם של הצדדים ולא מחמת איזון נכסים, וכפי שמשתמע מלשון החוזה בעצמו (ונאריך בזה להלן), לפיכך אין זה מתפקידו של בית הדין לבדוק מדוע העריכו ושמו את זכויותיה של הנתבעת בנכס בסכום זה של 800,000 ש"ח ולא פחות או יותר.

    משכך, טענה זו דינה להידחות לאלתר.

    התובע היה מיוצג בעת כריתת ההסכם

    אמנם הטוען הרבני הרב ז' טען בפנינו כי הוא לא היה מייצג כלל, וכפי שעולה מחקירתו בפנינו ביום 05.04.21 (שורות 46-58 לפרוטוקול הדיון) וכדלהלן:

    ש. האם אתה טוען רבני.

    ת. כן.

    ש. כמה שנים אתה טוען רבני.

    ת. כ-12 13 שנה.

    ש. כמה הסכמים ערכת.

    ת. למיטב זכרוני קרוב למאה, אבל אני לא זוכר.

    ש. בהסכם הגירושין ייצגת את שני הצדדים.

    ת. לא ייצגתי, ישבתי עם שני הצדדים מחמת היכרותי את שני הצדדים. אבא שלי הציע שאני אטפל בזה ושני הצדדים הסכימו. אבל לא ייצגתי אף אחד.

    ש. כשהופעת בפני בית הדין באישור ההסכם, הופעת כמייצג את שני הצדדים.

    ת. לא הופעתי כמייצג, אלא בהסכמת הצדדים כמי שעזר להם לערוך את ההסכם.

    ש. רשום שהופיעו הצדדים וב"כ טו"ר ז'.

    ת. יכול להיות, אני לא זוכר. הייצוג שלי היה כאחד שעזר להם לערוך את ההסכם ולא כמייצג.

    כפי שהוזכר, עם כל הכבוד לטו"ר הנכבד, בית הדין דוחה על הסף טענה זו. אין כאן המקום להאריך בכך שהרושם הברור הוא שהוא ייצג אותם לכל דבר, הוא הופיע בפנינו הן כמגשר והן כמייצג, וכך הציג את עצמו ולכן נצמד אליו בפרוטוקול התואר 'בא כח הצדדים', ובפרט את התובע דנן שהיה קרוב מאד לאביו ראש הישיבה, והוא זה שדרש הימנו להיכנס לעובי הקורה ולחתור לידי הסכם גירושין מהר ככל שניתן.

    יתרה מזו. הרי הרב ז' עצמו הודה בחקירתו כי התובע לא היה מעורה כל כך בפרטים, ורוב הפגישות נעשו בינו לבין האישה, הרי שבעצם דבריו אלה הוא מגלה באזננו שהוא לקח על עצמו את האחריות לייצג את התובע דנן, ולעמוד על האינטרסים שלו כנגד האישה, ואכן הוא באמת הצליח להוריד אותה מדרישותיה הגבוהות כפי שנטען.

    משכך, הגם שהרב ז' ניסה להלך בין הטיפות, ולבנות מושג חדש של טוען רבני מקצועי היושב כמה פגישות עם בני זוג, (כשהבעל הוא תלמידו חביבו של אביו), ומביא אותם לידי הסכם, אך הוא לא מייצגם בהגדרה, אלא אך ורק מסייע להם בכתיבת ההסכם ונפגש עמם לפחות 4-5 פגישות, בד בבד כשהוא יודע שהתובע דנן לא מעורה כל כך בפרטים, זה נשמע פשוט לא רציני. ניסיון זה לא יצלח. אמנם, ייתכן שהוא ייצגם ללא תמורה, אך אי אפשר לנתק אותו מתפקידו והגדרתו הטבעית בחייו כמייצג, ולהפוך אותו כסייען ותו לא - קל וחומר בתיק מורכב זה.

    ברי לי, שאם הוא לא היה רוצה לשמש כמייצג, הוא היה צריך להחתימם מראש על כך, ששניהם מודעים שהוא פועל למענם שלא כמייצג מתוקף תפקידו, העוסק במקצוע זה תמידים כסדרם שנים רבות, אלא אך ורק מתוך רצון טוב כמצוות אביו ולא כמייצג. משלא עשה כן, אנו מסיקים בפשטות כי הוא היה מייצג לכל דבר.

    ב. טעות ומרמה מצד הנתבעת וניצול מצבו הנפשי 

    גם טענתו זו אין לה כל בסיס, ונדחית על הסף. נבאר את הדברים בכמה אנפי וכדלהלן:

    1. לאור העובדה כי התובע היה מיוצג ע"י הטו"ר הרב ז', הרי שאין כל מקום לדבר על טעות ומרמה ו/או ניצול כלשהו של התובע. הוא היה מיוצג כדבעי, והיה מי שעמד על זכויותיו.

    2. כבר הארכנו בזה במקום אחר, כי כל הסכם שנכרת בין הצדדים, הוי כעסקה של ממש בין הצדדים, וכמקשה אחת על כל המשתמע מכך. כל אחד מהצדדים עומד על הדברים החשובים לו באמת, ומוכן בשל כך לוותר לצד השני על הדברים החשובים לו.

       משכך, לאחר שההסכם נכרת בין הצדדים, וכל אחד קיבל את מבוקשו לאחר שוויתר על חלק מדרישותיו, אין אפשרות לבוא עתה ולטעון שהייתה כאן טעות ומרמה מהצד שכנגד.

    3. התובע טען בפנינו שמצבו הנפשי איננו תקין, לאור פגיעה מינית שחווה בילדותו וכפי שפירט בפנינו.

       והנה, חלילה וחס ומבלי לפגוע באדם זה או אחר, ועם כל הרגישות לטענות מסוג אלה, יש לעשות אבחנה ברורה בין בעיה נפשית זו או אחרת לבין מצב של שוטה או מפגר בעל מנת משכל נמוכה, ועל פי כל קנה מידה הלכתי, כל עוד ואיננו עומד בקריטריונים ההלכתיים שנאמרו בסוגיה רחבה זו (יעויין במסכת חגיגה ג' ע"ב ובפוסקים שדנו בזה), הרי שיש להתייחס אליו כאדם נורמטיבי לחלוטין שיש תוקף לכל מעשיו והחלטותיו באשר הם.

       ועתה לגופה של טענה במקרה דנן. מעבר לכך שהתובע לא הוכיח טענה זו בשום מסמך אותנטי או אישור רפואי המפרט כי התובע אכן עבר חוויה טראומטית זו בילדותו ואובחן ככזה, או כסובל מפוסט טראומה 50 שנה לאחר מכן, הרי שגם אם היה מוכח בפנינו באותות ומופתים כי התובע אמת דיבר, אעפ"כ קשה מאד עד כמעט בלתי אפשרי לבוא ולטעון כי לאחר עשרות שנים מהאירוע התובע איננו כשיר משפטית על כל המשתמע מכך.

       למותר לציין, כי יש הבדל מהותי שורשי ויסודי בין מצב בו אדם סובל מנכות נפשית, לרבות מצב פוסט טראומה וכדו', לבין מצב בו האדם מוגדר כמי שאיננו מבין את הסכמותיו ומוגדר כאיננו כשיר משפטית, וכפי שהתבארו הדברים בפסק דין של בית הדין הגדול תיק מס' 1093841/12.

       אין ספק כי לאורך כל שמונת הדיונים שהתקיימו בפנינו, התרשמנו ונוכחנו לראות כי בפנינו אדם נורמלי לחלוטין, שאף אם ייתכן כי מנת המשכל שלו פחותה במקצת מאשתו לשעבר, מכל מקום לאדם נורמלי ייחשב. הוא ידע היטב לכלכל את משפחתו, הוא עבד למחייתו כסדרן תחנת מוניות, ניהל פאב ב***, והשכיר נכס אחד או שניים, כך שבהחלט ניתן לקבוע בבירור כי הוא כשיר משפטית לכל דבר ועניין, והוא ידע היטב על מה הוא חותם.

       הגדרת שוטה בהלכה

       מעבר לאמור, והיות ויש קשר לטענה הנזכרת, אנסה בקצרה ממש להעלות את עיקרי הדינים בעניין הגדרתו של השוטה.

       ראשית יש להבין כי המושג שוטה בהלכה אין לו שום קשר ל'חולה נפש'. שוטה הוא כל מי שנשתבשה דעתו עליו ונפגעו אצלו תהליכי המחשבה או ההתנהגות, ולפיכך הוא פטור מקיום מצוות.

       הגמרא במסכת חגיגה (ג' ע"ב) מביאה דוגמא לאדם שכזה.

       "ת"ר איזהו שוטה, היוצא יחידי בלילה והלן בבית הקברות, והמקרע את כסותו.

       איתמר, רב הונא אמר עד שיהו כולן בבת אחת, ר' יוחנן אמר אפי' באחת מהן.

       היכי דמי, אי דעביד להו דרך שטות, אפי' בחדא נמי, אי דלא עביד להו דרך שטות, אפילו כולהו נמי לא, לעולם דקא עביד להו דרך שטות, והלן בבית הקברות אימור כדי שתשרה עליו רוח טומאה הוא דקא עביד, והיוצא יחידי בלילה אימור גנדריפס אחדיה, והמקרע את כסותו אימור בעל מחשבות הוא, כיון דעבדינהו לכולהו, הוה להו כמי שנגח שור חמור וגמל, ונעשה מועד לכל.

       אמר רב פפא: אי שמיע ליה לרב הונא הא דתניא: אי זהו שוטה - זה המאבד כל מה שנותנים לו, הוה הדר ביה."

       ברור שמה שקובע הוא לא הגורם למצב, אלא חומרת המצב כשלעצמו מבחינת התוצאה בשטח.

       לכן לדוגמא, אדם שסובל מדיכאון איננו נקרא שוטה, אלא אם כן המחלה גורמת לו שיבוש בחשיבה או בהתנהגות.

       מה שקובע הוא לא הגורם או סוג המחלה, אלא חומרתה. יעויין בזה בשו"ת עטרת חכמים סי' יח.

       החילוק בין 'שוטה' ל'פתי'

       אבחנה נוספת וחשובה יש לעשות בין דין שוטה לבין ה'פתי'. פתי הוא אדם הסובל מפיגור כלשהו שחלק מהפוסקים מגדירים אותו כמי שהוא בעל משכל של כשל קטן.

       שיעור דעת של 'פעוטות' מצינו בגמרא במסכת גיטין דף נט, שהוא משיגיע הקטן לגיל שש ועד גיל עשר, לפי מידת חריפותו והבנתו.

       הרמב"ם בהלכות עדות פרק ט' הלכה ט'-י' הבחין בין שוטה לפתי, ששוטה הוא מי שנטרפה דעתו עליו, לעומת ה'פתי' שהוא שהוא מפגר בשכלו, וזה לשונו שם:

       "הפתאים ביותר שאין מכירים דברים שסותרים זה את זה, ולא יבינו ענייני הדבר כדרך שמבינים שאר עם הארץ".

       לדבריו של הרמב"ם השוני ביניהם הוא רמת החשיבה.

       הפוסקים דנו בביאור דברי הרמב"ם שלא פירש באיזו רמת חשיבה מדובר. יעויין בספר גט מקושר (בולא) סי' טו, ובדברי העונג יום טוב בסי' קנג ס"ק ה', ועוד.

       ביאור והסתייגות בדעת הרמב"ם

       ישנם המבארים פשט בדברי הרמב"ם, שכוונתו בדבריו שהפתאים בכלל השוטים הייתה אך ורק לגבי דיני עדות ולא לשאר הדינים, שבזה יש לכל מעשיהם תוקף כדין. כך ביאר המהרי"ט בדבריו (אבה"ע סי' טז), וכן המהרי"ק בתשובותיו (החדשות) סי' כ'. לדעתם גם הבנה מינימלית של האדם מספיקה להוציאו מידי הגדרת שוטה, ואנו מחשיבים את כל מעשיו וקנייניו כבר דעת.

       לתועלת העניין נצטט את דברי המהרי"ק שם וז"ל:

       "אבל מי שהוא מיושב בדעתו שאין בו טירוף הדעת, ומה שהוא אומר הוא אומר ביישוב הדעת, אלא שאינו מבין ענייני העולם כשאר בני אדם, נראה לעניות דעתי שמעשיו קיימין בכל מילין ...ואין הדעות שוות, הא למדת שאין לנו אלא מה שאמרו חכמים בפ"ק דחגיגה איזהו שוטה... וכו'" עכ"ל.

       ויעוין עוד בדברי העונג יום טוב הנזכר, שאף הוא מסיק כדעת המהרי"ק, שגם דרגה של הבנה מינימלית שיש לאדם, וניכר שהוא מבין היטב את משמעות מעשיו, יש בה בכדי להגדירו כאדם שפוי האחראי על מעשיו ויש להם תוקף לכל דבר, עיי"ש בדבריהם.

       מקרים שאינם חד משמעיים

       מעבר לכל האמור, אין ספק בכך כי ישנם מקרים שאינם חד משמעיים, ויש צורך בשיקול הדעת של בית הדין לקבוע את מעמדו ההלכתי של האדם, וכגון בהפרעות פסיכוטיות למיניהן, או בפיגור שכלי חלקי, שייתכן וההפרעה מתבטאת בדבר מסוים בלבד, או בהתנהגות מסוימת, כאשר בשאר הדברים הוא נוהג כבן דעת. לעיתים ישנו מצב בו הפרעה או סיבה חיצונית הגורמת לאדם שלא להיות מיושב בדעתו, כגון צרכן סמים או אדם שתוי וכדו'.

       אשר על כן, ברור כי לא בנקל בית הדין ממהר להגדיר אדם כשוטה או כפתי לעניין חלות מעשיו באשר הם.

       מן הכלל אל הפרט

       לאור מה שהעלנו, הרי שבמקרה דנן אין לנו כל ספק שהתובע הינו אדם שפוי מן המנין, איננו עונה אף לא על אחת מההגדרות ההלכתיות של 'שוטה' או 'פתי', ובוודאי שלא ניתן לקרותו כמי שאיננו אחראי על מעשיו מבחינה משפטית. משכך, יש לדחות טענה זו על הסף.

       ג. קיומו של פגם מהותי בהסכם המבוסס על טעות

       טענתו זו של התובע מסתמכת על כך, שלדבריו הייתה הבנה ברורה לכל הנוגעים בדבר, כי חלקה של הנתבעת יירכש על ידו באמצעות תשלום מתוך הנכס, ולא שיוציאו אותו ואת ילדיו מחוצה לו ויותירוהו ללא קורת גג, ורק על סמך זה הסכימו אחיו לוותר לו על חלקם בירושת הוריהם בנכס, וכפי שטען בפנינו.

       משכך טוען התובע, שהיות ועתה התברר שמבחינה חוקית אין דרך לחלק את הנכס ולהותיר חלק מהנכס לו ולילדיו וחלק לתת לנתבעת, על כן אין אפשרות לממש את ההסכם אלא א"כ יימכר כל הנכס לידי צד ג' - מה שמבחינתו לא בא בחשבון כי הוא יוותר ללא קורת גג, ולזה הוא אף פעם לא היה מסכים, לא הוא ולא משפחתו הגרעינית - אחיו ואחיותיו והוריו שהורישו לו וויתרו לו על חלקם כדי לדאוג לו לקורת גג למשך כל ימי חייו.

       ראשית ייאמר, כי גם אם טענה זו הייתה נכונה, הרי שאין לו לתובע אלא להלין על עצמו, מאחר והוא היה צריך לבדוק זאת בטרם חתם על ההסכם. ואם אכן הוא או מייצגו לא בדקו זאת קודם לכן - וכפי שטענו בפנינו - הרי שאין אפשרות להעלות זאת עתה לאחר מכן ולטעון לביטול ההסכם בדבר שיכול היה להיבדק קודם לכן. משכך, יש כאן מחילה גמורה על טענה זו בעצם העובדה שהתובע החליט שלא לבדוק זאת מראש, וכדברי המגיד משנה שהביאו הסמ"ע להלכה בחושן משפט בסי' רלג בס"ק י', ויעויין שם בפתחי תשובה מה שכתב בזה.

       שנית, טענתו של התובע ובא כוחו כי זה מה שהיה בדעתם, ועל דעת כן בלבד היה ההסכם, וזוהי אומדנא דמוכח - שכל וויתורם של משפחתו של התובע לאחיהם על חלקם בנכס שבב' היה אך ורק בכדי לדאוג לו לקורת גג לכל ימי חייו, ועל כן לדבריו יש לבטל את הסעיף הנזכר בהסכם - טענה זו הינה חסרת בסיס, וכדלהלן.

       אומדנא דמוכח

       הנה אין כאן מקום להאריך בעניין הגדרת אומדנא דמוכח, שהיא נוהגת אך ורק בגוונא שמדובר במאה אחוז ממש ובגדר של 'אנן סהדי' שזו הייתה דעתו.

       סברא זו ויסוד הדברים בדיני 'אומדנא' מפורשים בדברי שו"ת רבינו בצלאל אשכנזי (סי' כד), שכתב שם וזה לשונו:

       "דכלל גדול מסר לנו הרשב"ץ ז"ל באומדנות וזה לשונו הוי יודע שאין לילך אחר אומדן דעתא אלא בדברים שאין לפקפק כלל שלא היה כן דעת הנותן או הנשבע ושיהיה הדבר ההוא מפורש מן הסתם כאלו פירשו...אבל אם אפשר לחלוק בדעתו אם הוא כן או אינו כן, אף על פי שיותר נוטה הדעת למה שבלבו, כיון שאפשר על דרך רחוקה לומר שלא היה כן דעתו - הוו להו דברים שבלב שאינן דברים והיינו ההיא דההיא דזבן נכסיה אדעתא למיסק לארעא דישראל, כיון שאפשר לומר בדרך רחוקה שלא היה דעתו כן, לא אזלינן בתר דברים שבלבו ולאו אומדן דעתא היא כיון שאפשר למימר הכי ולומר הכי", עכ"ל.

       הדברים מדברים בעד עצמם.

       כן עולה גם מדברי הקצות החושן (חו"מ סי' רנ ס"ק ח'), עיי"ש.

       לחיבת הדברים אצטט את דברי הנתיבות המשפט בעניין זה (חו"מ סי' יב ס"ק ה'), מהם עולה גם כן כנזכר לעיל, וכפי שכתב לבאר בעניין 'מחילה במחשבה' בזה"ל:

       "מחילה א"צ קנין. כתב הרש"ל (בביאורו על הסמ"ג עשין מח) דאם אמר התובע שהיה בדעתו למחול לו, רק עכשיו תובעו שרוצה להתנקם ממנו, דאין יכול לתובעו, דמחילה במחשבה הוי מחילה, וראיה מאישה ששהתה כ"ה שנים דמחלה כתובתה וכו' (כתובות קד ע"א). ויפה השיג בקצוה"ח (סק"א) ממ"ש מהרי"ט (חו"מ ח"ב סי' מה) דלא אזלינן בתר המחשבה רק במקום דאיכא אומדנא דמוכח לכל העולם, ע"ש...".

       שוב אנו רואים דברים ברורים, כפי שביארנו לעיל, שדין 'אומדנא דמוכח' הינו רק כאשר הדבר ברור במאת האחוזים, ורק במקום שזוהי אומדנא דמוכח לכל העולם, וכל אימת שישנה אופציה נוספת בביאור כוונתו, שוב כבר אין כאן אומדנא דמוכח, ופשוט.

       מעתה ברור, שבמקרה דנן אי אפשר להגדיר זאת כאומדנא של מאה אחוז בדעת התובע ובדעת אחיו, היות וגם אם נצא מנקודת הנחה כי זו הייתה דעת אחיו ואחיותיו כשוויתרו על חלקם בירושה לאחיהם, וזו הייתה גם דעתו, מכל מקום בוודאי שזה לא מצב שאי אפשר להסביר אחרת את דעתם ודעתו. ייתכן שזו אכן הייתה העדפתם, אך אי אפשר לדעת מה ילד יום, ואיך וכיצד ימשיך אחיהם לנהל את חייו, ואולי ימכור יום אחד את ביתו או יסתבך באיזו עסקה רכושית שיעשה, והוא יפסיד בה את דירתו. ובכלל, אילו היו באמת עומדים על כך, הם יכלו להתנות כן במפורש בעת שנתנו לו את חלקם, והם העדיפו שלא לעשות כן, ומה גם שהתובע בעצמו באמצעות מייצגו דאז הרב ז' כתב כן מפורש בהסכם כי ישנה אופציה שכזו למכירת הדירה. לכן בוודאי שלא הוי בגדר של אומדנא דמוכח במאה אחוז ובגדר אנן סהדי.

       כשישנם שני צדדים למטבע

       וביותר נראה להוסיף ולומר, שגם אם היה כאן מצב של אומדנא גמורה בדעת התובע, שרק על דעת כן שהוא יוותר לדור בנכס בב' הוא הסכים לחתום על ההסכם גירושין, מכל מקום הנתבעת מצדה אף היא לא הייתה מוכנה לעסקה בתנאי שכזה, שהרי גלוי וידוע לכל כי לתובע אין מקור כספי אחר שיוכל באמצעותו לעמוד בהתחייבותו לנתבעת בהסכם הגירושין, וכפי שאמר הרב ז' בפנינו בעת חקירתו ע"י ב"כ הנתבעת (פרוטוקול הדיון מיום 29.01.20 שורות 140-151) בזה"ל:

       ת. כל הדרישות והבקשות הפיננסיות היו מצד האישה, האיש לא היה מודע לכל החישובים. ישבתי עם הצדדים על הטענות. הטענות היו מצידה ולא מצידו הוא לא היו מודע. בסעיף 4.3.2 להסכם הסעיף מדבר על סכום הכסף שנקבע שישולם, ושישולם רק בדרך הזאת, וזה לא נעשה סתם.

       ש. האם הכוונה הייתה במידה והנכס לא יהיה ניתן למימוש, הבעל יהא פטור מתשלום.

       ת. אני לא יודע אם פטור זה הגדרה הנכונה. על הסעיף הזה היו הרבה דיבורים עם האיש והאישה והיה מודע לכולם שלאיש אין יכולת, והוא נושא בגידול הילדים, וידוע לכולם כמה הוא מרוויח ולא יכול לעמוד בתשלום, ודובר שהוא ישלם מתוך הנכס באופן כל שהוא.

       ש. בדקתם האם ניתן לעשות את זה.

       ת. במהלך ההסכם, לאישה היו שני מתווכים ופנתה אליהם, וגם הוא פנה להתייעץ אבל זה לא פשוט. אבל לא שזה בלתי אפשרי. ודובר שאולי למכור את החלק האחורי. ונתנו זמן של 12 חודשים מתוך הבנה ששישה חודשים יספיקו, ובאותו זמן הייתי בקשר עם עו"ד ב', היה בקי בעניין הבנו ממנו שזה קשה, אבל אולי זה ילך ודובר בין פיצוי כספי או שתקבל חלק.

       כלומר, היה ברור לכולם כי זהו המקור היחיד שיש לתובע מניין לגבות חובו. ועוד דבר אחד ברור, כי נושא זה היה בראש מעיינם של הצדדים, ועליו התנהל המשא ומתן בין הצדדים, וכפי שהתבטא הרב ז' בפנינו באומרו, 'על הסעיף הזה היו הרבה דיבורים עם האיש והאישה'.

       מעתה, ברור גם ברור כי אם לאחר אותם 'הרבה דיבורים' שהיו בין הצדדים סביב הנושא הזה, כשלאחר מכן הוחלט לכתוב זאת בהסכם הגירושין כחלק משלש החלופות כיצד ישלם האיש לאישה את חלקה בנכס, הרי שאנו מסיקים בוודאות, שרק על מנת כן הסכימה האישה לחתום על ההסכם ולאשרו.

       משכך נמצא, שזוהי אומדנא דמוכח ברורה מצידה של הנתבעת, וכפי שאמר הרב ז' שעל הסעיף הזה היו הרבה דיבורים, ואם לבסוף הוא נכתב, הוי אומר כי האישה עמדה על כך ולא הסכימה בשום פנים ואופן לחתום על ההסכם בלא סעיף זה. משכך, בכי האי גוונא לא שייך לילך אחר 'אומדנא דמוכח' כלל, וממילא אין כאן טענת מקח טעות כלל, וכפי שעולה מדברי התוס' במסכת כתובות בדף מז ע"ב, בהתאם לביאורו של הנודע ביהודה בדברי התוס' בד"ה 'שלא כתב לה', לגבי מקום שיש צד שני למקח ומבחינתו ישנה אומדנא דמוכח הפוכה, יעויין שם בתוס' ואכמ"ל. וכבר הארכתי בזה רבות בפסק דין אחר כאן בתל אביב בתיק מס' 1084985/16, הרוצה יעיין שם.

       כפי שהבאתי מהתוס' בכתובות ומדברי הנודע ביהודה, הרי שאף אם הייתה כאן אומדנא דמוכח בדעתו ברמה של מאת האחוזים, מכל מקום, כיון שישנה אומדנא דמוכח חזקה לא פחות (ואולי הרבה יותר) בצידה של הנתבעת שהיא לא הייתה מוכנה בשום פנים ואופן להסכם שכזה שאיננו מגובה ומשועבד ברכושו היחיד של התובע, קרי הנכס בב', לכן בכה"ג ליכא בזה אומדנא דמוכח, וטענה זו דינה להידחות.

       טענה הנסתרת מגוף ההסכם

       מעבר לכך ולגוף הטענה ייאמר, כי טענה זו פשוט איננה נכונה:

       המעיין בגוף ההסכם ייווכח עד מהרה כי בסעיף 4.3.2 מפורטות שלוש חלופות בהן ניתן לבצע את התשלום לאישה בגין זכויותיה בנכס: בדרך של מכירת הנכס, או בדרך של שיעבוד הנכס לקבלת הלוואה, או באמצעות מכירת/שיעבוד חלק מהנכס, וכלשון הסעיף כדלהלן:

       "הבעל ישלם לאישה את הסכום האמור תוך 12 חודשים מיום סידור הגט, באמצעות מכירה ו/או משכון של הנכס האמור ו/או חלקו".

       כמו שנאמר בפנינו לא אחת, אין ספק בכך כי לכולם היה ברור מצבו הפיננסי של התובע דנן, שמלבד הנכס האמור אין לו כל יכולת או מקור כספי אחר לשלם לנתבעת כנגד זכויותיה בנכס. א"כ ברור הדבר שהיה בדעתם לבצע את התשלום אך ורק באמצעות הנכס באחת משלש הדרכים שהוזכרו.

       משכך, אם היה התובע ו/או בא כוח טוענים שזו הייתה העדפתם הראשונה שלא להוציא את התובע מביתו, ולבצע את התשלום לנתבעת באמצעות השכרת חלק מהמבנה ו/או מכירת חלק ממנו, היינו מקבלים את הדברים. אולם לעמוד עתה ולטעון שהאופציה למכירת כל הנכס כדי לממש את חיובו של התובע לשלם לנתבעת על חלקה בנכס לא הייתה באה בחשבון בשום שלב, זוהי פשוט רמייה וזריית חול בעיני בית הדין, זאת משום שהדבר נכתב מפורשות בהסכם שביניהם בסעיף הנזכר, וזאת מעבר לכך שאת חובו לנתבעת הוא חייב לשלם באיזושהי דרך.

       אכן שתי האופציות האחרות אולי נוחות יותר לתובע, אך מה לעשות שהחוק איננו מאפשר לו לעשות כן, האם הנתבעת אשמה בכך? האם היא צריכה לשלם את המחיר על כך שהתובע לא בדק היטב את הדברים קודם לכן?

       על כן, אנו סבורים שבזמן כתיבת הסכם הגירושין אכן היה רצונם והעדפתם של התובע ובא כוחו לבצע את התשלום באמצעות שתי החלופות האחרות, אך מאחר וייתכן שתהיה איזושהי בעיה לביצוע באופציות אלו, לכן נכתבה גם האופציה הנוספת במכירת כל הנכס לצד ג'. משכך, טענתם עתה שרק על דעת כן התהוותה ההסכמה שבין הצדדים - שבשום פנים ואופן הנכס לא יימכר לצד ג' ויותיר את התובע ללא קורת גג - איננה נכונה, ודינה להידחות.

       הצעת פשרה שנדחתה

       בשולי הדברים ייאמר, כי בית הדין השקיע ממיטב מרצו וזמנו לעזור ולסייע לצדדים ולהביאם לידי גישור ופשרה כלשהי, ואף הגדיל עשות והגיש לצדדים פתרון יצירתי שניתן היה לחלוק את הנכס במצבו כיום, ולאפשר מגורי האישה ביחידה וכניסה נפרדת משל האיש, באופן שלא יהיה ביניהם שום קשר - גם לא בכניסה עצמה, אך לצערנו התובע דחה אפשרות זו לאחר שנועץ עם מורו ורבו ראש הישיבה הרב ז' [אביו של הטו"ר המייצג] שכפי שכבר הוזכר, הוא ממלא אחר דבריו והוראותיו של רבו ללא עוררין כלל. לדברי ראש הישיבה הנזכר, ההצעה לא הייתה שייכת עקב בעיה הלכתית כלשהי. אך כאמור לדעת בית הדין, הפתרון שהוצע איננו נוגד את ההלכה, והדבר יכל להוות פתרון יעיל לתסבוכת הקיימת.

       התרשמות בית הדין

       יצויין בזאת כי התרשמותנו הינה, כי כל הנוגעים בדבר אכן ידעו כי המקור היחיד לתשלום לנתבעת דנן בגין חלקה בנכס יהיה באיזו צורה שהיא ממימוש הנכס, כשיש העדפה לכך שהתובע לא יצטרך לעזוב את הבית ולחפש קורת גג לו ולילדיו.

       אכן, כפי שהוזכר לעיל, בגוף ההסכם קיימות שלש חלופות כיצד ישולם לנתבעת חלקה בנכס, כאשר אחת מהן הינה מכירת כל הנכס עצמו. כך שבשום פנים ואופן אי אפשר לקבל את עמדת התובע וגרסת המייצג כי אופציה זו לא הייתה קיימת כלל.

       מטרת העל הושגה

       ביישובם של דברים - כיצד ליישב את התרשמותנו עם מה שעולה בבירור מההסכם כי אופציה זו של מכירת הנכס לצד ג' הייתה קיימת, וכיצד הדברים עולים בקנה אחד יחד עם דבריו של הטו"ר בחקירתו בפנינו, באומרו כי לא הייתה אופציה שכזו שהנכס יעבור לצד ג' - ייאמר בנימה של צער, כי ניכר הדבר שההסכם נכתב באופן מרושל במקצת, וכפי שהטו"ר אמר בעצמו שהניסוח של סעיף זה לא היה מדויק דיו.

       אפשר להתווכח עם ההגדרה של הרב ז' בניסיונו להלך בין הטיפות ולומר שהניסוח לא היה מדויק. סביר יותר להניח, שדווקא הניסוח היה מדויק ביותר, היות והטו"ר הרב ז' לא רצה לבחוש ולהעמיק יתר על המידה, והסתפק במה שנכתב בצורה מעורפלת במקצת, ולו בכדי שלא לחבל בסיכויים לסיום הפרשה מהר ככל שניתן - ביודעו היטב, שאם הוא לא יכניס את האופציה של מכירת הנכס בתוך ההסכם, האישה לא הייתה מקבלת זאת בשום פנים ואופן, וניסיונו הנואש לזרז את הגט עקב היה יורד לטמיון.

       הדבר מובן מבחינה לוגית, כי כפי שכבר הובהר לעיל, המטרה המרכזית של התובע ובא כוחו הייתה, לזרז ככל שניתן את סידור הגט, וכפי שהורה ראש הישיבה, עקב חששם אודות מעשיה של הנתבעת שלטענתם בהיותה אשת איש הכניסה גבר זר לביתם, וכפי שפורט בפנינו. בשל כך ייתכן שלא הייתה לטו"ר הרב ז' ברירה אחרת אלא לפעול כך - גם אם לאחר מכן ייתכן וייתקלו בקשיים אלה ואחרים - כי בכל מקרה זהו הרע במיעוטו, לאור הוראתו הברורה של אביו ראש הישיבה כי יש לסדר את הגט לאלתר בכל מחיר ולא להותירם נישואין.

       מעתה, היות והובהר לעיל שמטבעם של דברים בכל הסכם גירושין הכול נעשה כמקשה אחת, הרי שיש בפנינו עסקה שבין הצדדים, שכל אחד עמד על הדברים החשובים לו באמת, והעדיף לוותר במישור האחר, כאשר וויתור זה מהווה בעצם כתשלום כנגד הדבר החשוב שהוא קיבל. זהו עומק דברי חז"ל בסוגיה בבבא בתרא (דף ל' ע"ב) ד'עביד איניש דזבין דיניה', ויבואר להלן.

       לא אחת אנו רואים לנגד עינינו הסכם גירושין שעל פניו נראה כביכול שאיננו משרת את שני הצדדים ושומר על זכויותיהם באופן שווה, ולעיתים אף מי מהם מוותר מרצון על זכויותיו המוקנות לו על פי דין, וכל זאת רק מחמת שהוא מוכן 'לקנות את דינו' ולסיים מהר ככל האפשר עם הסאגה שיכולה להותירו פצוע נפשית, אותו ואת ילדיו וכדו'. לא יעלה על הדעת שלאחר מכן הוא יוכל לטעון שההסכם איננו חל לאור הטעיה ו/או רמיה שנעשה בו כאשר הצד השני קיפח זכויותיו.

       מתפקידה של הערכאה השיפוטית המאשרת את ההסכם לבדוק עם הצדדים האם אכן הינם מבינים היטב את האמור בהסכם, והאם אין כאן כפייה או רמייה זו או אחרת. הא ותו לא. אין זה מתפקידנו לחקור מדוע הסכימו כך או כך, כאשר ברור שלכל צד ישנם את הטעמים הכמוסים עמו מדוע חשוב היה לו יותר לקבל בצד זה, וכנגד זאת לוותר בצד האחר.

       הוא הדין נאמר בנידוננו. הבעל (דאז) ובא כוחו ידעו גם ידעו כי אם רצונם לסיים את הפרשייה מהר ככל שניתן, ולסדר גט מיידית כהוראת ראש הישיבה, עליהם להגיע להסכם מיידי גם אם הם יצטרכו 'לשלם' מחיר גבוה יותר על זכויותיה של האישה בנכס, וכפי שטו"ר הרב ז' אמר זאת מפורשות בפנינו, שחששו העיקרי היה מפני זכויותיה ותביעותיה העתידיות של האישה על הנכס. על כן אין להם להלין על כך לאחר מעשה.

       הדברים מקבלים משנה תוקף, לאור העובדה שמיד עם בואו של המייצג הרב ז' לשערי בית הדין לפתוח תיק, הוא עמד על דרישתו לסידור גט בו ביום אישור ההסכם, לנוכח המידע שהחזיק בו (לטענתו) אודות בגידותיה של האישה באופן קבע עם גבר זר שהכניסה אותו לתוך ביתה.

       הדברים מפורשים בעצם בקשתו של הרב מאיר ז' מיום 29.11.16 תחת הכותרת 'בקשה לסידור גט ביום ההסכם', וכדלהלן:

       'מסיבות מובנות, ונוכח חששות רחמנא ליצלן, מבוקש מכ' בית הדין להורות על סג"פ בד בבד עם אישור ההסכם, ויפה שעה אחת קודם'.

       הרי שאין ספק בכך כי זו הייתה מטרת העל של התובע והמייצג שיש לסדר גט מיידית, כהוראת ראש הישיבה.

       משכך, ברור גם ברור, כי לאחר שאושר ההסכם, והתובע קיבל את מבוקשו העיקרי, אין הוא יכול עתה לאחר מעשה לערער על 'גובה התשלום' שנאלץ לשלם בגין מבוקשו זה.

       ד. הטענה כי הרב ז' לא עשה עבודה מקצועית כאשר נסמך על נתונים שגויים.

       טענה זו של התובע בנוייה על ההנחה, שטו"ר הרב ז' הגיע לסכום בסך 800,000 ש"ח באמצעות חשבון שערך אודות הכספים שנתנו לבני הזוג לרכישת חלקם של אחי התובע בנכס בב', וכן עוד לרכישת הדירה הקודמת של הצדדים בעיר ***.

       ב"כ התובע טען שכאשר ערך הרב ז' את ההסכם, הוא ניזון רק מהנתבעת, בעוד שמהתובע הוא לא קיבל נתונים אלה. מבחינתו, משפחתו של התובע העניקה לבני הזוג כסף ושווה כסף בסכום שלא פחת מהסכום שניתן ממשפחת הנתבעת, ולכן לדבריו הסכום שהתובע צריך לשלם לנתבעת בגין חלקה בנכס אינו יותר מאשר 263,000 ש"ח.

       לדבריו (סיכומים סעיף 72), טו"ר הרב ז' לא ידע להסביר כיצד הגיע לסכום של 800,000 ש"ח, ואף לא באי כוח הצדדים, כיצד א"כ ניתן לדרוש זאת מהתובע בעצמו שהוא יבין את זאת. ברור א"כ שהוא לא הבין בכלל את החשבון האמור, ואת החיוב שהתחייב בעת חתימתו על הסכם הגירושין.

       והנה, אין זה מתפקידנו לדון בבקשה זו של התובע, האם הינה טענה בעלת משקל עד כדי כך שיש לתובע מקום לשקול הגשת תביעה בערכאה המתאימה כנגד טו"ר הרב ז' בגין רשלנות זו או אחרת - שהרי 'לתיקוני שדרתיך ולא לעוותי' - עם זאת ברי הדבר, שלטענה זו אין כל קשר לנושא דנן למחויבותו של התובע לעמוד בהתחייבויותיו על פי הסכם זה, וכפי שנכתב בהסכם ואושר ע"י בית הדין, שהרי רק על סמך זאת ניתנה הסכמת הצד השני, כאשר הוא מצידו (הנתבעת דנן) כבר 'שילם את חלקו' בהסכם, כאשר האישה עזבה את ביתם רק בבגדיה ללא אומר ודברים, והסכימה לסידור גט מיידית.

       אבאר את הדברים לעומקם:

       יש כאן שני מישורים שאין כל קשר בין אחד למשנהו.

       א. יחסי פועל ומעבידו /שליח ומשלח.

       ב. חיובו של מי מהצדדים בהתאם לאמור בחוזה/בהסכם שנכרת ביניהם.

       והנה, במישור שבין התובע לבין הטו"ר, על פניו אם נצא מנקודת הנחה כפי שהעלה בפנינו ב"כ התובע, שהטוען הרבני אכן עשה מלאכתו רמיה וטעה לכל אורך הדרך בחישובים ובכספים, כאשר הוא הגיע לסך של 800,000 ש"ח שהתובע חייב להעביר לנתבעת כנגד זכויותיה בנכס, רק בגלל שהוא התחשב כל העת רק בסכומי הכספים שהעבירה משפחת הנתבעת לבני הזוג, בו בזמן שהוא התנער לחלוטין מכלל הסכומים הנכבדים שהעבירה לדבריו משפחת התובע לבני הזוג, לכאורה אם כך הם פני הדברים, הרי שלדעת התובע די בכך כדי להסיק את המסקנה המתבקשת כי הייתה כאן טעות לכל אורך הדרך, וזוהי עילה לביטול ההסכם.

       ברם, בית הדין סבור, שאף אם אכן מציאותית, טענה זו הייתה נכונה, עם זאת ברור כשמש שאין לזה כל קשר למחוייבותו של התובע בהתאם להסכם, שהרי התובע עצמו הבין, ידע, סבר וקיבל את האמור בהסכם וחתם עליו מרצונו החופשי, כשהוא יודע ש'בשורה האחרונה' הסכום שהוא מתבקש לשלם לאישה כנגד זכויותיה בנכס הוא שמונה מאות אלף ש"ח וכפי שהתבאר.

       לפיכך, גם אם נצא מנקודת הנחה שהתובע לא היה מעורה בפרטים כפי שציין המייצג הרב ז', מכל מקום ברור כשמש שהוא ידע בבירור את סכום התחייבותו לאישה בגין זכויותיה בנכס. מעתה, גם אם הוא לא הבין כיצד המייצג הגיע לסכום זה דווקא, זהו מפני שהוא סמך עליו כמייצגו, אך כאמור בכל מקרה הוא ידע גם ידע את תמצית העניין, שהוא מתחייב לשלם את הסכום הנקוב, ביודעו שמייצגו עשה את כל מה שניתן כדי להוריד את הסכום עד למינימום האפשרי.

       הדברים מקבלים משנה תוקף, כשהתובע לא ערער על כך במהלך שנתיים ימים שעברו חלפו להן מעת אישור ההסכם בפנינו וקבלת תוקף של פסק דין, ועד שהאישה תבעה אותו בבית המשפט לאכיפת ההסכם. רק אז התעורר האיש והחל להרצות טענותיו.

       לא זו בלבד, אלא אף מצד הנתבעת דנן שחתמה על ההסכם גירושין, הרי שכל הסכמותיה היו אך ורק בהתאם לסכום המדובר שהיא תקבל בסך 800,000 ש"ח ולא שקל פחות - על אף שמעיקרא לדבריה היא הייתה צריכה לקבל סכום גבוה יותר, כפי שטענה בפנינו, ומבחינתה היא ויתרה לתובע, ובכל מקרה היא לא הייתה מסכימה לעסקה אילולא מה שסוכם על סכום זה.

       יצויין עוד, כי המייצג הודה בחקירתו כי היו מספר פגישות שלו עם האישה, שדרשה תחילה סכומים גבוהים יותר, כשהוא מנסה לשכנע אותה לרדת מכך, והוא זה שלבסוף עמד על הסכום של 800,000 ש"ח כשהאישה לבסוף נאותה לו, וכפי שמובא בפרוטוקול הדיון מיום 05.04.21 (שורות 14-21 , 32-40) כדלהלן:

       ש. ערכתם חמש פגישות בערך במסגרת עריכת הסכם הגירושין.

       ת. אני לא זוכר את המספר המדויק, יתכן ארבע חמש או שש פגישות.

       ש. ובמסגרת הפגישות ערכתם עוד חישובים ותחשבים מחדש.

       ת. מדובר לפני חמש שנים ואני לא זוכר מה היה בכל פגישה. היו שתי פגישות שאני ניסיתי לשכנע את האישה להסכים לדעה שלי. היא בקשה לכתוב סכומים גבוהים. אנו ישבנו כמה פגישות ואני לא זוכר אם כל פגישה עשינו חישובים מחדש.

       ש. בסופו של דבר ההצעה שלך התקבלה על ידי ז'.

       ת. בסופו של דבר ז' התייצבה בבית הדין לאישור ההסכם, ומסתבר שהיא קבלה את ההצעה.

       ש. בסעיף 4.3.1 להסכם, מצוין הסכום של 800,000 ש"ח שז' זכאית לו.

       ת. כן.

       ש. זו ההצעה שז' הסכימה עליה.

       ת. ז' הסכימה בין יתר פרטי ההסכם למספר של 800,000 ש"ח.

       ב"כ האישה ש. והמספר הזה אתה הצעת אותו.

       ת. נכון.

       בית הדין: במכלול של הדברים, האם האישה צפתה ליותר ובסופו של דבר התפשרה, או שקבלה את מה שבקשה.

       ת. היא קבלה פחות ממה שצפתה.

       הדברים מדברים בעד עצמם, שלא היה קל לשכנע את האישה להסתפק בסכום זה, וברור שלסכום מופחת מהסך הנקוב, היא לא הייתה מסכימה.

       זאת ועוד, האמור לעיל הינו מעבר לעובדה שהנתבעת ובא כוחה הכחישו מכל וכל טענה זו, כשלדבריהם המציאות הייתה שונה בתכלית. לדבריהם לא הוכח כלל כי ניתן כסף זה או אחר ממשפחת התובע לבני הזוג, וכמו כן הם (התובע והנתבע) שלמו לששת האחים על חלקם בנכס מתוך עזבונה של האם ז"ל סך של 475,000 ש"ח, ורק שני האחים הנותרים ויתרו על חלקם בירושה לטובת אחיהם ללא תמורה. לאחר מכן הם שיפצו את הבית בסך 323,000 ש"ח כאשר מימון השיפוצים הגיע ממשפחתה של האישה ממכירת דירת אמה בחו"ל, וכפי שהציגה על כך אסמכתא. כך, שטענת התובע על תשלומים רבים שהועברו ממשפחתו לבני הזוג כעזרה לרכישת הנכס הינה חסרת בסיס, כאשר לא הוצגה בפנינו שום אסמכתא לכך.

       קביעת הסכום לתשלום כנגד זכויותיה בנכס ולא מחמת איזון כספי הצדדים בלבד

       אמנם כל זאת סברתי בתחילה. אך לאחר שיקול הדעת, דומני שאין כל מקום לטענה זו כלל וכלל - אף לא כנגד המייצג הרב ז' מצד רשלנותו כביכול.

       ביאור הדברים הוא, כי כפי שהתרשמנו מדברי המייצג הרב ז', הרי שעיקר דעתו הייתה לקבוע סכום סביר שהאיש ישלם לאישה כנגד זכויותיה בנכס, וכפי שציין בפנינו שזה היה חששו הגדול. בשל כך, הסכום שנקבע לא נגזר אפוא רק מכימות הסכומים שמי מהצדדים ומשפחתו הכניסו עבור רכישת הנכס בב' מאחי התובע, אלא כנגד זכויותיה בנכס וכפי שמדויק בהסכם הגירושין, וכפי שהצהיר בפנינו המייצג בדיון מיום 05.04.21 (שורות 87-98 לפרוטוקול הדיון), וכדלהלן:

       'ב"כ האישה: בסעיף 4.3.1 להסכם הגירושין כתוב כנגד מלא הזכויות של ז' מכל מין וסוג שהוא לרבות מלא זכויותיה (מקריא). אני שואל אותך כאשר אתה כותב כנגד הזכויות של ז' בנכס, אתה לא יודע מה הסטטוס של הנכס הזה.

       ת. הסעיף הזה יכול להיות שהוא לא מנוסח במדויק, אבל ניסיתי לנסח את זה בצורה כוללת, היה ברור שאין זכות רשומה לז' בנכס הזה, אבל עמד על הפרק שיכול להיות שתעלה טענה עתידית כזו או אחרת כי השקיעו כספים בנכס, ושילמו לאחים כספים ולקחו הלוואות, וכל זה עמד על הפרק. מה שמופיע שם. אני התחלתי את החישובים שלי ממכירת הדירה ב***, ומשם התחלתי פחות או יותר לחשב. שם עלו טענות לגבי תמורת הנכס ב*** ולגבי החובות ולגבי כספים שהתקבלו מאמא של ז', ולגבי רכב שהתקבל מאח שלה, ולגבי חובות והלוואות שנלקחו לשיפוצים, וכן כספים ששולמו לאחים. ונלקח בחשבון חוב שעדיין לא שולם לאחות שלו ועל בסיסם עשיתי את החישוב הזה של 800,000 ש"ח, מכל הפרטים האלה גם מבלי לעשות חשבון על שם מי רושם הנכם ומי זכאי, החישוב שלי נלקח שז' עלולה לומר שמגיע לה זכויות מהנכס הזה'.

       בשל כך, קשה עד בלתי אפשרי לעמוד עתה ולטעון כנגד החלטת הרב ז' ששגה בהחלטתו שהסתמכה על נתונים שגויים.

       אך מעבר לאמור יש להוסיף ולומר, שמאחר והבהרנו שמטרת העל בהסכם שנוצר הייתה השגת הגט מיידית והפרדת בני הזוג מהר ככל שניתן כהוראת ראש הישיבה (אביו של הטוען הרבני) וכפי שציין זאת הטו"ר הרב ז' בפנינו יותר מפעם אחת.

       נצטט מהחקירה שהייתה בפנינו ביום 05.04.21 (שורות 159-172 לפרוטוקול הדיון):

       'ש. אמרת בעדות שלך הקודמת, שהיה חשוב לך להסדיר את הגט כמה שיותר מהר, למה?

       ת. הדברים נאמרו ואין צורך לחזור עליהם. ואם יש צורך שבית הדין יורה לי אם לומר.

       ש. אמרת שלז' (האשה) היו קשרים באותו זמן עם גבר אחר.

       ת. אני מבקש שלא להיכנס למקומות האלה, ואני מבקש מבית הדין הנחיות.

       ש. אני מייצג את ז' (האשה), ואני שואל אותך למה היה דחוף לך לסדר גט לצדדים.

       בית הדין: תענה לו. יכול להיות שיש לזה השלכות.

       ת. אני לא חוקר פרטי ולא מעניין אותי עניינים פרטיים ואישיים. ב' (הבעל) היה קרוב לאבי באותה עת וגם היום, ועלה טיעון שלז' (האשה) יש לה קשרים נוספים. אני התבקשתי להיכנס לזה על ידי מו"ר אבי וכנראה שהוא ידע מב' (הבעל) או מבדיקה שיש לה מישהו נוסף ונאמר שלא רק שיש לה אלא גם הביאה אותו הביתה, ואני לא יודע אם זה אחד או שניים. ואלו היו הנתונים שהיו בפני אבי. מערכת היחסים בן הצדדים עלתה וירדה במהלך השנים, וכנראה שבגין זה הוחלט לזרז את הגט.

       בית הדין: האם יתכן מצב שבגין צורך הדחוף לסדר את הגירושין, הדבר השליך על ההסכמות בהסכם הגירושין.

       ת. יתכן שכן, אני לא יודע לאיזה כיוון'.

       הדברים הללו חמורים כמות שהם, ומובנת עד מאד בהילותו של ראש הישיבה והוראתו החד משמעית שיש לסדר גט מהר ככל שניתן.

       מעתה ברור גם ברור, כי כל סכום שהם הסכימו לשלם לאישה כנגד זאת, ובלבד שיסודר הגט מיידית, היווה בעצם תמורה ראויה למה שהם קבלו את מבוקשם העיקרי, וברור כשמש שהתובע סמך ידיו על כל מה שיחליט עבורו ראש הישיבה - שהנתבע סר למרותו בכל דבר ועניין כפי שהצהיר בפנינו ונוכחנו לראות זאת - באמצעות ידו הארוכה, ועל כן אין להם שום פתחון פה לטעון על כך לאחר מה שקבלו את מבוקשם מהנתבעת.

       טענת 'משטה אני בך'

       למותר לציין כי לא שייכת כאן אף טענת 'משטה אני בך' ואין כל קשר לסוגית 'חליצה מוטעית', דשם איירי בדבר שאדם חייב לעשות מן הדין ודורש על כך תשלום - שלא כבנידוננו שהאישה לא הייתה חייבת לו מאומה, ויכלה שלא להסכים. אין ספק שהייתה כאן עסקה בין שני צדדים לכל דבר ועניין, ואכמ"ל.

       מעתה, בוודאי שאין לקבל את טענת התובע עתה לאחר קיום העסקה כשהוא קובל על המחיר הגבוה (לדעתם) שהוצרכו לשלם, לאחר שכאמור מטרת העל של התובע הושגה באמצעות סידור הגט.

       תפקידה של הערכאה המאשרת

       ברור הדבר, שכאשר בית הדין בודק את תוכנו של הסכם גירושין שמוגש אליו לאישור ומתן פסק דין, אין הוא יכול ואף אין זה מתפקידו לחתור לסיבות שהביאו את צד זה או משנהו לתת סכום כלשהו כתמורה לוויתור הצד השני על זכויותיו בנכס. בדרך כלל זהו מכלול של דברים, ישנם ויתורים במספר מישורים, ושיקולים אלה ואחרים המביאים את הצדדים להסכמות. זהו טבעו של עולם, וזה מה שהיה גם בתיק זה. על כן גם טענה זו דינה להידחות - עכ"פ בכל הקשור לתוקפו של הסכם הגירושין שאושר בפנינו.

       ה. ההסכם איננו סימטרי, אינו הוגן, ואינו עומד במבחן האדם הסביר, ועל כן הינו בגדר עשיית עושר ולא במשפט.

       גם טענה זו חמישית במספר, דינה להידחות. אפרט מספר סיבות לכך בקצרה.

       1. 'הסכם שאיננו סימטרי' איננו סיבה לביטולו.

       ברצוני לומר יסוד חשוב למדי שמבחינתי הוא פשוט וברור. גם אם נצא מנקודת הנחה כי הסכם זה איננו סימטרי כפי שטוען התובע ובא כוחו - שהנתבעת אמורה לקבל על פי ההסכם סכום גבוה מידי בסך של 800,000 ש"ח וזאת מעבר לחובות שנטל התובע על שכמו, ולמרות שהנתבעת ויתרה על כתובתה, לכן הם רואים זאת כהסכם שאיננו סימטרי איננו הגון ושוויוני - אף על פי כן אין בטענה זו להוות משקל לביטולו של ההסכם.

       סיבת הדבר הינה, שברמה העקרונית אף שהסכם אינו 'סימטרי' ולעתים נראה כאינו שוויוני, אעפ"כ אל לנו להתערב בהסכמת הצדדים שהביאה להסכם, משום שלעתים ישנם שיקולים כאלו ואחרים, המביאים את האדם לקבל החלטה, כי בנסיבות המצב שלפניו, ההסכם הזה כדאי לו. ואם כן, עם כל הכבוד לערכאה השיפוטית שבאה לאשר את ההסכם, אין לה שום זכות להטלת 'וטו' על הסכמתו של צד זה או אחר להסכם, שהרי הסכמה זו הייתה כדאית לו בעת חתימתו על ההסכם - אף שעתה הוא מלין על כך.

       אמנם, ברור שמחובתו של הדיין לבדוק היטב האם הצדדים מבינים על מה הם חותמים, אך כשזה נעשה ומתקבל הרושם הברור כי אכן הם מבינים את אשר לפניהם, הרי שאנו לא נתערב בשיקולי קבלת ההחלטה, אא"כ מדובר על דברים קיצוניים הנוגדים את ההיגיון וההלכה גם יחד.

       שונים הדברים בתכלית כאשר מדובר על ויתור ברכוש ובממון, שאם צד אחד החליט לוותר ולתת למשנהו יותר מ50%, אנחנו לא נתערב בכך - כל עוד לא יוכח בפנינו ברורות כי יש כאן אונס של ממש וכפייה, רמייה וכדו' - מה שלא הוכח כלל במקרה שבפנינו.

       לכן, גם במקרה דנן, גם אם נחליט לקבל את הגדרתו של התובע ובא כוחו כי הסכם זה איננו סימטרי, אעפ"כ אין בכך כדי לבטל את ההסכם עליו חתמו הצדדים בדעת צלולה, כשהם יודעים היטב לקראת מה הם הולכים, וחתמו מרצונם המלא כשהם מבינים היטב את האמור בו.

       הנה מצאתי בפסק דין בבית הדין בחיפה (תיק ‏1046992-5) בראשות אב"ד הגאון הרב יצחק אושינסקי שליט"א, שגם כן הסיקו כן והביאו את האמור בפס"ד אזרחי (תמ"ש 23200/96) באשר להתערבות ערכאה שיפוטית בהסכם שנערך על ידי שני צדדים שהבינו כן כדבר פשוט, והעלו בדבריהם, שיש לא אחת, שבן זוג, כדי לקדם גירושין או שלום בית, מסכים לתנאים שהם מבחינה אובייקטיבית גרועים, אך מחישים את שלום הבית או הגירושין. שיקולי כדאיות של בן הזוג, אינם עילה להתערבות בית המשפט בהסכמים שנכרתו בין בני זוג ואושרו כדין. משכך, אף אם נניח שהיו בהסכם זה תנאים הנראים בלתי סבירים, עדיין אין בכך כדי לבטל הסכם שנחתם על ידי שני צדדים. הסברא היא שייתכן וכדי לסיים את הסכסוך, צד אחד מוכן אף לוויתורים מופלגים.

       וכיוצא בזה נקבע גם בפסיקה אזרחית (ע"א 537/82 ברק נ' ברק פד"י לח (4, 626)):

       'הצדדים להתקשרות הם הדואגים לענייניהם [...] אפשר שצד זה המתקשר בחוזה, מודע לכך כי ההישגים הם בעיקר לזולתו, ובכל זאת מטעמים הרצויים לו, הוא מתקשר באותו הסכם. אל לו לבית המשפט להתערב בכגון דא'.

       אשר על כן, גם אם ההסכם איננו סימטרי, אנו לא נתערב בכך. לפיכך יש לדחות טענה זו על הסף.

       2. על פי ההלכה - אין הסכם שאיננו סימטרי

       סיבה נוספת לדחות טענה זו של התובע, הינה ע"פ הגמרא במסכת בבא בתרא (דף מז ע"ב):

       "אמר רב הונא: תליוהו וזבין זביניה זביני; מאי טעמא? כל דמזבין איניש, אי לאו דאניס לא הוה מזבין, ואפילו הכי זביניה זביני."

       וכך מבאר הרשב"ם (שם):

       'מי שתלו אותו או עשו לו יסורין עד שמכר וקיבל הדמים ואומר "רוצה אני" זביניה זביני, ולא יוכל לחזור בו וטעמא מפרש ואזיל [...] דכל דמזבין איניש רוב חפצים וכלי ביתו וטליתו שאדם מוכר אי לאו דאניס ודחיק במעות לא הוה מזבין, ואפילו הכי הוה זביניה זביני בעל כרחו, אפילו לא גמר ומקני, שלא נתנה תורה חילוק במקח וממכר בין דברים הצריכין לו ומכרן לדברים שאין צריכין לו, אלא כולהו קונה לוקח. והכא נמי: אף על גב דאניס מוכר, קונה לוקח, הואיל וקיבל דמים אף על גב דלא גמר ומקני'. עכ"ל.

       ויעויין בחו"מ סי' רה ובנו"כ, שנפסק כן להלכה.

       ברור א"כ שכל מוכר חפץ כלשהו שרצה למוכרו ביוקר ונאלץ למוכרו בזול, אין הוא יכול לחזור בו לאחר מכן, כי זהו טבעו של עולם וכל אחד עושה את הכול כדי להרוויח יותר ולהפסיד פחות. כאשר אדם קיבל החלטה למכור במחיר מסוים, הרי שאם לא יהיה מצב שיתברר כי היה כאן 'מקח טעות' על גדריו ההלכתיים, אין הוא יכול לחזור בו לאחר מיכן.

       עוד מתבאר מדברי הגמרא, שאם הפשרה נידונת כמכירה, גם אם אדם נאנס לעשות פשרה, הרי שלאחר שקנו וחתמו על הפשרה הרי היא קיימת, כמו שבמכירה לאחר חתימת החוזה היכולת של אדם לחזור בו מהמכירה בטענות של 'לא ידעתי' ו'לא חשבתי' ו'לא התכוונתי' מוגבלת מאוד רק למצב מוכח של 'מקח טעות', ודווקא באופן שלא היה ביכולתו לבררו מראש, וכפי שהבאתי לעיל את דברי המגיד משנה ופסיקת הסמ"ע בזה.

       'עביד איניש דזבין דיניה'

       מקור נוסף מצינו בעניין זה שאדם מוכן לקנות את דינו - גם במחיר מפולפל.

       איתא בגמרא במסכת בבא בתרא (דף ל' ע"ב):

       "ההוא דאמר ליה לחבריה מאי בעית בהאי ארעא, אמר ליה מפלניא זבינתה ואכלתיה שני חזקה, אמר ליה פלניא גזלנא הוא, אמר ליה והא אית לי סהדי דאתית באורתא ואמרת לי זבנה ניהלי, א"ל אמינא איזבון דינאי, אמר רבא עביד איניש דזבין דיניה".

       הרשב"ם שם מבאר את דברי הגמרא, וז"ל:

       "אדם תם שאינו רוצה להתקוטט אפילו על שלו, עשוי הוא להוציא מעותיו ליטול את שלו בלא דין ומחלוקת".

       ובפירוש רבנו חננאל שם פירש, וז"ל:

       "אמינא למיזבן דינאי - לקנות המריבות, כלומר: אף על פי שהיא שלי איני מוציאה מידו בלא מריבות ודינין, אקנה אותם הדינין והמריבות באלו המעות אף על פי שעיקר הארץ שלי", עכ"ל.

       מבואר אם כן, ששווה לבן אדם לקנות את דינו, לסיים את ההתדיינות עם רעהו, ולשלם כסף אפילו על דבר שהוא שלו מן הדין. זהו טבעו של אדם, המוכן לקנות בדמים מרובים שקט נפשי וחיים שקטים ללא מריבות.

       פשרה הרי היא כמכר

       עוד יש להוסיף ולומר בזה, שהשווי הממוני שיש למתדיין בפשרה כולל גם את העובדה שהמתפשר קונה לו את שווי 'הספק' הקיים על זכויותיו שתלויות ועומדות בתוצאת הדין, שהרי הוא איננו בטוח מראש האם בית הדין יפסוק לטובתו.

       כך מבאר מרן הבית יוסף (חושן משפט סי' רה סעיף ג') את מה שנפסק שפשרה נחשבת כמכר:

       "ולענין פשרה ומחילה כתב הרמב"ם בפרק עשירי מהלכות מכירה (הלכה ג') דפשרה דינה כמכר ומחילה דינה כמתנה [...] ופשרה דמיא למכר לפי שהתובע ירא שמא יפסיד כל תביעתו בדין ולכן הוא מתפייס ליטול קצת בפשרה, וכן הנתבע ירא שמא יחייבנו לשלם כל מה שתובע ממנו ולכן מתפייס לשלם מקצתו בפשרה, והיינו מכר ממש שהוא מוכר לחבירו כל זכות שיש לו בתביעה זו בסך שמתפשרים ביניהם. והילכך: אם אנסו עד שנתפשר עמו, פשרתו פשרה [...]" עכ"ל.

       מבואר אם כן, שמהות דין זה של 'פשרה הרי היא כמכר', היינו מחמת שהאדם קיבל את התמורה. הוא התפשר בצד אחד, וקיבל כנגד בצד השני. ואפילו שאנסוהו להתפשר, מהני.

       וכבר הארכתי בזה בפסק דין אחר כאן בבית הדין בתל אביב תיק מס' 1084985/16 (פורסם) שאונס שאדם מביא על עצמו לא חשיב אונס כלל על כל המשתמע מכך. על כן יש לדחות טענה זו.

       מן הכלל אל הפרט

       התובע דנן קיבל תמורה הוגנת להתחייבותו זו, ואגב זוזי גמר ומקני. לפיכך, גם אם ננקוט שהוא היה אנוס להסכים לתשלום מופרז זה (לדעתו) רק בכדי לזכות לסידור גט מיידי ללא דין ודברים, הרי שסבר וקיבל, ועקב שיקוליו השמורים עמדו החליט לשלם את המחיר, ואגב התמורה שקיבל שהייתה כה חשובה לו בהוראת ראש הישיבה - גמר ומקני.

       3 הסכם שאיננו סימטרי המסיים את ההליך לחלוטין כמוהו כסימטרי

       סברא נוספת לדחיית טענה זו, יש לומר, כי כל הסכם שאיננו סימטרי, אך הוא מסיים כליל את כלל הטענות והתביעות שבין הצדדים, הריהו נהפך להסכם סימטרי על כל המשתמע מכך.

       נסביר את הדברים בקצרה.

       כאשר מוסכם על הצדדים, כי לאור ההסכמות אליהם הם הגיעו אין יותר תביעות הדדיות, ובמחיר ההסכם הזה כל אחד מהם קנה את פדיון נפשו מתביעות כאלו או אחרות גם בעתיד, הרי שבמצב שכזה אין כל מחיר קצוב לכך, ולעולם לא שייך לטעון לאחר מכן שזהו מחיר גבוה מדי ואינו סימטרי.

       סיבת הדבר הינה, כי להרוויח פטור מכל התביעות ורכישת שקט תעשייתי לעד, זהו דבר אשר לא יסולא בפז, ושווה לאדם לרכוש את חירותו גם במחיר גבוה מדי (לדבריו).

       הדברים עולים בקנה אחד עם הדין שהזכרנו לעיל 'דעביד איניש דזבין דיניה'.

       לעיתים שווה לבן אדם מן השורה לשלם יותר ולמנוע מעצמו סבל מתמשך, דיונים מפרכים, עגמת נפש וכדו'. והארכתי גם בזה בפס"ד הנזכר ואכמ"ל.

       ומצאתי כן אף בספר משפטי שמואל (סי' יג) להגאון הרב שמואל ברוך ורנר זצ"ל אב"ד תל אביב, שכתב וזה לשונו:

       "הרי שכל תשלום שבעבורו זוכה המשלם לסופיות ההליכים שכנגדו נחשבים לתשלומים הוגנים שאינם מופקעים מהסבירות וזה על פי האומדנא שקבעו חז"ל "עביד איניש דזבין דיניה וטענתו בידיה".

       כך שסופיות ההתדיינות בין הצדדים הייתה, על פי הנראה אז, שווה לבעל הון רב יותר מכל ההישגים של האישה בהסכם, כך שאפשר והאי סימטריות עוד נוטה לטובתו."

       דומה שכל מילה נוספת מיותרת.

       ויעויין עוד בפסק דין של בית הדין הגדול (תיק מס' 1128533/3) שהאריך בדבר חשיבות 'עיקרון סופיות הדיון', וכן בפסק דין של בית הדין הגדול בהרכבו של נשיא בית הדין הגדול הגאון הרב דוד לאו שליט"א, תיק מספר 1059984/4 ואכמ"ל.

       אשר על כן נמצא, כי כל הסכם שאיננו סימטרי, במידה והוא כולל את סופיות התביעות שביניהם, כמוהו כהסכם סימטרי לכל דבר ועניין מחמת שווי הזכות שלא להמשיך ולהתדיין. בשל כך, טענה זו של התובע בטלה ומבוטלת.

       4. הסכם שאיננו הגון - מילים חלולות בעלמא

       נבהיר את הדברים בקצרה.

       בהלכה יש הגדרות ברורות למצב של מקח טעות, אונאה וכדו'. אין ולא קיים בעולם ההלכה ואף בעולם המסחר דרישה להגינות בכל הקשור לשווי עסקה זו או אחרת. זה טבעו של עולם. מי שיודע יותר לנהל משא ומתן, ידו על העליונה.

       דוגמא לדבר מחיי היום יום. אדם שרכש דירה בבניין חדש ישירות מהקבלן, והתברר לו לאחר כמה שנים שעל אותה דירה כמותה בדיוק שכנו שילם מחיר מופחת, והוא לעומת זאת נדרש לשלם מחיר מפולפל, האם יעלה על הדעת שיוכל עתה לתבוע את הקבלן מדין אונאה או ביטול מקח מחמת אונאה יותר משתות? ברור שאין לנו שטות גדולה מזו, הרי הוא סבר וקיבל, ולא היה כאן מחיר קבוע, אלא כל אחד לפי כישוריו במשא ומתן השיג את מה שהשיג. הוא הדין בענייננו בכריתת הסכם גירושין.

       נמצאנו למדים, כי דרישת הגינות שייכת רק על דבר התנהגות זו או אחרת כאשר אנו מצפים מאדם כלשהו דפוס התנהגות נורמטיבית, והוא מתנהג אחרת מהמצופה הימנו. ברם, כאשר עוסקים אנו בהערכת שווי נכס זה או אחר כאשר לכל אחד זה שווה אחרת לפי מיטב הנתונים המונחים בפניו, כאשר הוא שוקל בפלס רווח מול הפסד, וויתור שלו לעומת ויתור הצד שכנגד, הרי שאם הוא מקבל את מבוקשו ואת הדבר שחשוב לו באמת, נמצא שהערך שהוא בעצמו העריך זאת, זהו הסכום שמבחינתו זה שווה. על כן לבוא ולומר לאחר מכן כי זה הסכם שאיננו הגון, אין לכך כל ערך.

       גם בעולם ההלכה, רק במידה ויש מחיר שוק לחפץ ומי מהצדדים חרג מכך ישנם דיני אונאה, וכאשר יש מום בחפץ ישנם דיני מקח טעות, אך באופן שאין שייך לטעון טענות אלה - כמו בנידוננו, שלא התרשמנו כי יש בנתונים שהוצגו בפנינו סיבה לתלות בהם טענת מקח טעות, והתובע קיבל את מבוקשו, גם סידור גט מיידי, וגם סופיות הדיונים ושלל המחלוקות ביניהם, הרי שלטעון כי ההסכם איננו הגון - אלה הם 'פטומי מילי בעלמא' ותו לא.

       דומה שאף התובע מבין זאת, ועל כן, בעוד שבכתב התביעה הוא החל בקול רעש גדול מחמת הטענה שההסכם נעשה מתוך כפיה, עושק והטעיה, הרי שכאשר הוא טען בפנינו, ובפרט בסיכומיו, הוא החליט להסתפק בקול דממה דקה בטענת טעות ועושק לנוכח אי הוגנות, סימטריות וכדו', שכאמור דינן של טענות אלה להידחות על הסף.

       מבחנו של 'האדם הסביר' - לאור הדברים האמורים, אף טענה זו של התובע דינה להידחות. בהתאם למקורות שהבאנו, נוכחנו לראות כי בבואנו לקבוע על שווי עסקה או רכישה כלשהי שאדם שילם בעבורה, ואנו באים לדון האם יש איזשהו מחיר סביר זה או אחר, שבמידה ושילם מעבר לכך, אנו נקבע כי יש כאן מצב של עושק ורמייה, קשה עד בלתי אפשרי לקבוע מסמרות בעניין, זאת לנוכח שיקוליו של כל אדם באשר הוא בבואו לקבל החלטה עד כמה כדאי לו לשלם עבור העסקה שלפניו, ומה יש לו להפסיד אם יפספס עסקה זו. קל וחומר כאשר איננו דנים על השקעה או רכישה נדל"נית כלשהי, אלא עסקינן ברכישת שקט וסיום הליכים, תביעות, עוגמת נפש, ובפרט קבלת הגט מיידית, שכפי שנוכחנו, זה היה חלק מהמניע העיקרי לסיים במהירות האפשרית ככל שניתן, וכמעט בכל מחיר. לפיכך, במקרה דנן, מבחנו של 'האדם הסביר' פשוט איננו קיים. 

       טענת עשיית עושר ולא במשפט - לאור האמור יש לדחותה על הסף. מה גם שניתן בהחלט להתאים כאן את דברי ריש לקיש בגמרא במסכת סנהדרין דף יא: "קשוט עצמך ואח"כ קשוט אחרים".

       אבאר את הדברים.

       הנה מאז חתימת הצדדים על ההסכם, התובע עושה ממון רב באמצעות הנכס המושכר, כשלדברי הנתבעת מדובר בסכום של למעלה מחצי מיליון ש"ח. ברור הדבר שהנתבעת רשאית לתבוע את התובע על חלקה ברווחים - אם וכאשר תביעת התובע תתקבל וההסכם שאושר יבוטל - מכוח זכויותיה בנכס.

       כדי למנוע מצב זה, התחכם התובע ותבע בפנינו רק ביטול חלקי של הסכם הגירושין, דהיינו רק את שני הסעיפים הנזכרים העוסקים במחויבותו לשלם על חלקה בנכס סך 800,000 ש"ח באמצעות אחת משלש החלופות הנזכרות.

       אנו סבורים שעצם הגשת תביעה זו הורתה בחטא, ורחוקה מהכנות המתבקשת.

       אם אכן דעתו של התובע ובא כוחו שהייתה כאן רמיה, טעות ועושק, הרי שדינו של כל ההסכם להתבטל, על קרבו וכרעיו, ולא לדלות הימנו את מה שלא מתאים לו ולהותיר בקרבו את השאר.

       עוד יצוין בזאת, כי בשיטה סדורה נמנע התובע להביא כל אסמכתא המאששת את גרסתו וטענותיו, למרות שנתבקש ע"י בית הדין לעשות זאת. די בעובדה זו בכדי להסיק את המסקנה המתבקשת, כי התובע ניגש לתביעתו בלא הכנות הראויה.

       משכך נמצאנו למדים, כי מי שנהג כאן בדרך לא הוגנת הוא התובע ובא כוחו, שעותרים לבטל רק חלק מההסכם, וליתר דיוק מעוניינים לבטל רק את מה שצריך לשלם לאישה על הנכס, אך מעוניינים להותיר את הנכס ברשותו של התובע, כך שמאות אלפי השקלים שנכנסו מהשכרת הנכס במהלך השנים האחרונות יוותרו בכיסו של התובע.

       משכך, יש לדחות על הסף את טענתם כלפי הנתבעת אודות עשיית עושר ולא במשפט.

       מסקנת הדברים

       התייחסנו בצורה פרטנית לשלל טענותיו של התובע, והסקנו כי אין ממש בטענותיו, וברור הדבר כשמש כי הסכם הגירושין תקף לכל דבר, ועל כן דינה של תביעה זו להידחות.

       פסק הדין

       לאור האמור מוחלט בזאת כדלהלן:

       • בית הדין דוחה את התביעה, ומותיר את ההסכם בתוקף של פסק הדין שניתן.

       • ניתן לפרסם פסק דין זה לאחר השמטת פרטים מזהים כנדרש.

          

         ניתן ביום כ"א באדר א' התשפ"ב (22/02/2022).

          

         הרב יצחק מרוה - אב"ד הרב רפאל זאב גלב הרב שמעון לביא

         עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה