פלוני נ' המוסד לביטוח לאומי

בפני בית הדין תביעת התובע המבקש להכיר לו בתאונה שאירעה ביום 16.06.2017, עת הותקף בתקיפת איבה בדרך ממקום העבודה למקום מגוריו בשבת כתאונת עבודה על פי חוק הביטוח הלאומי. התובע נדקר על ידי מחבל בגבו ובמהלך מאבק עם המחבל אף נחתך בגשר האף, הצליח להתגבר על המחבל, עד להגעת כוחות הביטחון.

הנתבע דחה את תביעתו בטענה כי התאונה אירעה לצורך עניין אישי של התובע כאשר השהייה למנוחה טרם היציאה למעונו לא הייתה למטרה הכרוכה במילוי חובותיו כלפי המעסיק ועל כן עלתה כדי "הפסקה של ממש".

העובדות

1. התובע יליד 1978. במועד הרלוונטי עבד התובע כמאבטח ב"בית ברכה" בגוש עציון, בניין מבודד שאין יישוב מסביבו.

2. בלילה שבין ה- 16.06.17 לבין ה-17.06.17 עבר התובע אירוע שהוכר על ידי הנתבע כפגיעת איבה. אירוע זה התרחש בדרך שבין בית ברכה שבגוש עציון לבין הבית בו אמור היה ללון.

3. מדובר היה בליל שבת. התובע שומר שבת ולפיכך עשה את הדרך ברגל.

    

   המחלוקת

4. האם יש להכיר באירוע האמור כתאונה עבודה.

5. ככול שיוכר כתאונת עבודה, על הנתבע לקבוע מהן הפגימות שיוכרו על ידו כתוצאה מהאירוע.

     

   הכרעת הדין

   טענות הצדדים בקליפת אגוז.

    

   1. התובע טען כי דחיית תביעתו של התובע נעשתה שלא כדין מאחר ולא מדובר ב"ענייניו האישיים" של התובע. התובע הלך מעבודת אבטחה בבית ברכה למקום בו יכול היה ללון. התובע מבצע בקביעות הליכה זו בימי שבת וחג לישוב היהודי הקרוב ביותר, אלון שבות, והמנוחה שנח בתוך בית ברכה טרם יציאתו נכפתה על התובע לצורכי המעסיק על פי הסכם העבודה.

   2. כן טען כי מתקיימת "חזקת תאונת עבודה" כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי [ נוסח משולב] תשנ"ה-1995 (להלן החוק), וכי לא חל החריג של הפסקה של ממש שעה שנח במקום העבודה.

   3. עוד טען כי מרגע שיצא ממקום העבודה למקום הלינה, בדרכו הקבועה, לא מדובר עוד בהפסקה של ממש, ודאי שלא בסטייה.

   4. התובע טען כי במסגרת הסכם העבודה אצל המעסיקה בית ברכה, כפר עציון בע"מ (חברה רשומה באזור יהודה ושומרון )(להלן: החברה) (נספח 1 למוצגי התובע), נדרש לבצע עבודות שמירה במתחם. מתחם מבודד שבתוכו מבנה המצוי בין גוש עציון לבין חברון והישוב היהודי הקרוב ביותר אליו הוא אלון שבות המצוי במרחק 3.5 ק"מ (45 דקות הליכה לערך).

   5. העבודה נעשתה במשמרות בנות 12 שעות, כולל שבתות וחגים וכל עובד נאלץ לעבוד שבתות וחגים אלמלא כן לא שובץ כראוי לעבודה שוטפת.

   6. התובע טען כי לא הייתה לו ברירה, אלא לבצע את עבודתו בשבת, לצאת מהמתחם ולחזור למקום לינתו ברגל. שכן אינו נוסע בשבת וחג.

6. מקום מגוריו של התובע בירושלים, לפיכך טען כי בשגרה לאחר סיום משמרת שבת וחג הלך לביתו של חבר מר ש' ו', מקום אשר שימש לו "בית" בימים אלה. לטענתו יש לראות את בית החבר בית במובן של הליכה ממקום העבודה למעונו, שם אמור היה לישון, כדבר שבשגרה.

7. לפיכך טען כי מתקיים הנדרש בסעיף (80)(1) לחוק "רואים תאונה כתאונת עבודה אף אם – "אירעה תוך כדי נסיעתו או הליכתו של המבוטח לעבודה ממעונו או במקום שבו הוא לן אף אם אינו מעונו, מן העבודה למעונו, או ממקום עבודה אחד למשנהו ועקב נסיעתו או הליכתו זו."

8. לטענתו הגם שסעיף 80 אינו דו סטרי שכן לא מדובר ממקום העבודה למקום בו הוא לן, הרי שיש לראות בביתו של מר ו', כמעונו של התובע. (תב"ל 32/65 שרה מרקוס נגד המוסד לביטוח לאומי) באשר בימי שבת וחג שימש לו רק ביתו של ו' כתחליף קבוע למעונו.

9. עוד טען כי מנוחתו במתקני המעסיק, לא עולה כדי "סטייה" מהדרך, לפי סעיף 81(א) לחוק מאחר ולא סטה בדרך וממילא מדובר ב"סטייה קלה" או "רגילה "שעל פי הפסיקה, אין לראות בהם סטייה של ממש. נוכח מבחני המידתיות, הסבירות ומבחן מטרת הסטייה.

10. לטענתו תכלית פעולת המנוחה טרם יציאה להליכה של כ-45 דקות היא פעילות שולית המשרתת את מטרת ההליכה למעונו.

11. מנגד טען הנתבע כי על פי סעיף 79 לחוק על התאונה להיות תוך כדי ועקב עבודת התובע אצל מעסיקו או מטעמו, או תוך כדי נסיעתו או הליכתו מן העבודה למעונו, ועקב נסיעתו או הליכתו זו. לפיכך טען הנתבע כי לתובע יש שתי משוכות להתגבר עליהן. האחת שהיה על התובע לצאת מיד מן המתחם לכוון מעונו בסיום המשמרת , אולם התעכב מעל שעתיים בטרם החל ללכת , והשנייה שתכלית ההליכה לא הייתה מעונו .

12. לטענת הנתבע החלופה של "המקום בו הוא לן" אינה רלוונטית לפי נוסח הסעיף בדרך חזרה מהעבודה אלא רק בדרך הלוך לעבודה. לפיכך טען הנתבע כי אף אם יוכיח התובע שלן בבית חברו, ואף בכך יסתפק המוסד, הרי שוודאי אין זה "מעונו".

13. עוד טען הנתבע כי גם אם יש זהות בתוואי הדרך בה הלך במועד אירוע האיבה, לבין הדרך שהוא הולך בה באופן רגיל, משאינה לביתו, לא תוכרכתאונת עבודה. (דב"ע מ"ח/0-39 המוסד לביטוח לאומי נד מרים סכנדריון פד"ע י"ט, 502 , עב"ל 1154/01 המוסד לביטוח לאומי נגד אלגריה רבקה לוי (לא פורסם )(ניתן ביום 6.12.04).

14. המוסד אף טען כי המנוחה הייתה רצונית וכי על אף חוזה העבודה עליו חתום התובע ובניגוד לו ,שהה התובע במקום העבודה כשעתיים לא לצורכי עבודתו ולן שם לאחר סיום המשמרת ויש לראות בכך הפסקה.

15. המוסד הדגיש זאת בפרט נוכח העובדה שהפגיעה אירעה שעתיים לאחר סיום העבודה.

16. בנוסף טען הנתבע כי אין לקבל את טענת התובע שלא התאפשר לו לשוב לביתו בעיר העתיקה בירושלים, וכי היותו שומר שבת אינו רלוונטי להפיכת הדרך שאיננה הדרך לביתו לכזו שיש לראותה כדרך לביתו, מחמת שהוא בחר את המשמרות המסוימות בהן הוא עבד, נוכח עבודות אחרות ולימודים, שאלמלא כן לא היה צריך לעבוד בשבת.

17. כבר עתה יודגש כי לגיטימי שהתובע איש צעיר, גם למד באוניברסיטה, גם עבד במעבדה, וגם עסק בעבודת התצפיתנות בבית ברכה, שהייתה עבודה נוספת בלילות ובסופי שבוע. (עמ' 4 ש' 16-29). אין בכך כל פסול ואין בכך כדי לפגוע בחשיבות העבודה בבית ברכה ובאירועים שהיו כרוכים בעבודה זו.

18. עוד טען הנתבע, כי לו נצמד התובע למשמרתו שקבע המעסיק יכול היה לסיים את המשמרת לפני שבת ולשוב ברכב.

19. חמור מכך לטענת הנתבע סידור העבודה בימי ששי נעשה בין השעות 7:00 ל-19:00 ובשבת קיץ כפי שהיה ביום התאונה השבת נכנסה לאחר השעה 19:00. חרף זאת התחיל בשעה 15:00 בצהריים וסיים בשעה 01:00 לפנות בוקר. לטענת הנתבע לא הוכח שהמעסיק היה בסוד ההחלפה לצרכי עבודה.

20. נקדים ומציין כי התובע נחקר בסוגיה זו, וציין "אמרתי את זה בעדות, בחקירה, ש' 37-49, השעות הראשונות היו 7-7, הייתה לנו פרקטיקה מאד מקובלת בהסכמת המעסיק שהחלפנו שעות בנינו ולמעשה באותו יום ששי התחלתי את המשמרת ב-1 בצהרים וסיימתי אותה -1 בלילה כשהבחור שהתחלפתי איתו החליף אותי בשעות הבוקר של ששי והיה אמור להגיע בליל שבת להתחלף איתי. זה היה בידיעת המעסיק, מי שהחליף אותי באותה תקופה היה מקורב למעסיק והוא ביצע את השיבוצים בפועל." (עמ' 5 ש' 8-12)(דגש ש.ש.)

21. דהיינו הוכח כי מדובר בהתנהלות על דעת המעסיק, ובכך לא הייתה כל חריגה. יש לציין כי חקירת התובע (נ/ 1) עלתה בקנה אחד עם עדותו בפנינו ועדותו הייתה עקבית. התובע אף לא העלים את עניין הנמנום, גם לא בפני החוקר וגם לא בפנינו.

22. טענה נוספת של הנתבע כי התובע הוכר כנפגע איבה ועל כן מקבל גמלאות בגין תאונה זו ואינו יוצא נפסד. גם אם מקבל גמלה בהיותו נפגע איבה , ככל שפגיעת האיבה היא גם פגיעה בעבודה, אין סיבה שלא להכיר בכך רק בגלל שלתובע זכויות לפי גמלה אחרת.

23. מעבר לכך, עיון במסמכים הרפואיים אשר צורפו לתביעה מעלה כי הנזק שנגרם לתובע כתוצאה מהתקיפה של המחבל, היה משמעותי ושינה את אורח חייו , לימודיו ועבודתו לחלוטין בכל היבט אפשרי ובהיבטים רפואיים שונים וכבדי משקל.

     

    הסכם העסקה

24. הסכם העסקה נטען ע"י הנתבע ככזה שאינו מאפשר לינה במקום. וראה בכך " הפסקה".

25. בהסכם עצמו (מוצג 2) נרשם בסעיף 15 "הוסבר לעובד כי מוסכם עליו כי עליו לפעול ולעבוד אך ורק בהתאם למסגרת השעות כפי שפורטו בחוזה זה. ככול ויישאר העובד לאחר סיום שעות העבודה הפורמלית במקום העבודה, לא יחשב הדבר שעות עבודה והשהות תהיה על חשבונו. כמו כן ידוע ומוסכם כי לאחר סיום שעות העבודה הפורמליות, על העובד לצאת ממקום העבודה. גם עבודה בשבתות וחגים תהא כאמור לעיל, כאשר מובהר כי עובד אשר שומר תורה ומצוות זכאי שלא לעבוד בימי השבת וככל ויחליט לעבוד בה, הרי שהעבודה תמשיך להיות במשמרות ולא כל השבת. הפרת סעיף זה תהווה הפרה יסודית להסכם כמשמעה בחוק החוזים." (דגש ש.ש.)

26. על פי החוזה, עובד אשר סיים משמרת גם בשבת, עליו לצאת ממקום העבודה במתחם והפרת חובה זו היא הפרה יסודית. אולם בפועל לא כך היה .

27. הלכה למעשה, הגם שבהסכם כתוב כי אין חובה לעבוד בשבת, הרי שהעובדים חויבו לעבוד בשבת כעולה מההתחייבות המפורטת מטה.

28. מהתכתבות ווטסאפ קבוצתית, מתאריכים 3.8.16 ו-11.8.16, אותה כותב הממונה אלישיב מטעם החברה, "החל מהחודש (אוגוסט) כל אחד יהיה חייב לתת אופציה משמרת של סופ"ש – ששי יום/ לילה או שבת יום/ לילה פעמיים בחודש. אז מי שעדיין לא נתן משמרת סופ"ש החודש, יהיה לו 2 משמרות סופ"ש ברצף בשבועיים הקרובים...." (דגש ש.ש.) ובהמשך ביום 25.8.16 (מוצג 11) "כמו שלך יש דרישות – שכר בזמן, אוכל וכו', גם למקום העבודה שלך יש דרישות שאחת מהן זה לתת מינימום של משמרת שבת אחת בחודש"(דגש ש.ש.). עניין זה חזר ונשנה גם בתאריך 23.4.17 (מוצג 4).

29. יתר על כן מי שלא עבד בשבתות, צומצמה משרתו וצומצמו המשמרות בהן שובץ במהלך השבוע (עמ' 8 ש' 28-30, עמ' 9 ש' 12-13).

30. התובע עצמו פנה למנהלו הישיר וכשלא הצליח פנה לממונה עליו מר קינג, בבקשה שלא לעבוד בליל הסדר. אולם מר קינג סירב. (מוצג 3). כך עולה במפורש מנספח 3 נספח 4 ונספחים 11-9– ההתכתבויות בקבוצה כי הייתה נוקשות ביחס לחיוב עבודתם בשבת גם במחיר הצעידה ברגל בדד בלילה.

31. זו הייתה בידיעת המעסיק כי לא הייתה דרך אחרת. שכן אף הבקשה של העובדים לדאוג להסעות באמצעות "גוי של שבת" לא נענתה.

     

    ביתו של ו' האם מעונו של התובע כמשמעו בחוק 

32. מר ו' העיד כי לתובע היה מפתח של הבית, וכי הוא גר ואכל וישן ואף היו לו חפצים בביתו של ו'. ו' העיד וכך גם התובע כי התובע דאג אף לתכולת הדירה ולתכולת המקרר ושתנעם לגרים בה. (עמ' 7 ש' 30-31, עמ'8 ש' 5). התכולה כללה חפצים אישיים, ספרים, בגדים, טלית, תפילין של התובע , ואף הייתה לו פינה קבועה משלו עם מדף. (עמ' 12 ש' 14-25). "הכל היה שם אוכל, מקרר, פלטה, מיחם, עיתונים... הייתי באורח קבע ביום ששי משאיר דברים שלי, טלית, אוכל שאני אוהב, דברים שלי, ספרים שאני רוצה לקרוא..." (עמ' 7 ש' 30-31.)

33. הנתבע טען כי לתובע אף לא הייתה מיטה קבועה בבית וכי ישן לעיתים בסלון ולעיתים בחדר הילדים. אין בכך כדי לשנות מהעובדה שיש לתובע חפצים בבית, נגישות בלתי מוגבלת למפתח בכל עת ולכל צורך. הנתבע תהה אם יכול להיות מצב שבו יש מעון אחד לאדם ביום חול ומעון אחד לאדם בשבת. לטעמו של בית הדין, וכך גם הוכח בפנינו ,לאדם השומר שבת בהחלט ייתכן מצב כזה. "ת. קבוע כל שבת שהייתי עובד הייתי הולך אליו הביתה. זה היה הבית שלי בשבתות האלה. .. רק בשבתות שעבדתי זה היה הבית שלי... באותם החודשים בין שתיים לשלוש שבתות בחודש" (עמ' 6 ש' 15-22). שתיים- שלוש שבתות בחודש זה הרוב.

34. התובע אף מציין כי היה בקשרי חברות עם ו' גם בלי קשר לעבודה "הייתי קופץ אליו ויושבים (עמ' ש27). ו' מאשר זאת "זה היה הנוהל הקבוע, כי הוא גר בירושלים ולא היה לו אף אחד, וזה היה בשבת, תמיד הוא היה מגיע אלי לשבתות וחגים... אנחנו חברים 20 שנה מהישיבה התיכונית. הוא היה חצי גר אצלי. היה לו מפתח קבוע שהייתי משאיר לו... גם אם אני נהייתי נשאר לשבת וגם אם לא הוא בא לביתי. היה משאיר בגדים אצלי, תלית ותפילין, ספרים... גם ביום ששי לפני המשמרת וגם בכלל. וגם באופן קבוע. היו לו בגדים אצלי קבוע, היה מדף שלו...ש. חוץ משבתות הוא היה בא אליך ת. בעיקר בשבתות אבל גם בימי השבוע... בגלל שהעבודה הייתה קרובה הרבה פעמים קפץ בסוף העבודה..." (עמ' 12 ש' 14-30)(דגש ש.ש.).

35. הלכה למעשה, התובע לא יכול היה להגיע ברגל לביתו בירושלים מבית ברכה בשבת, ולכן היה ביתו של ו' בשבת וחג בפועל ובאופן קבוע מעונו של התובע. הוכח שפעל כך בדרך קבע במשך שנים, וכי המעון של ו' שימש אותו לכל הצרכים שמעון משמש. מדובר היה במקום קבוע ולא משתנה. (דב"ע ל"ב/0-23 המוסד לביטוח לאומי נגד פלוריאן, ב"ל 50914-11-14 שושנה רובינזון נגד המוסד לביטוח לאומי (פורסמו בנבו)).

36. אף ו' העיד "זה היה נוהל הקבוע", " היה לו מפתח קבוע שהייתי משאיר לו" ו"מדובר בעשרות פעמים" (עמ'12ש14-18 וכן חקירת ו' מיום 27.6.19). עדות ו' נתמכה בעדות התובע "קבוע כל שבת שהייתי עובד הייתי הולך אליו הביתה. זה היה הבית שלי בשבתות האלה ..." (עמ' 6 ש' 15-18). התובע שהה בבית ו' גם כשו' עצמו לא נכח במקום וגם כשנכח.דהיינו מגוריו בשבת לא היו מותנים או מותלים בשום תנאי.

37. בנסיבות אלה שוכנענו כי יש לראות בדירת ו' מעונו של התובע כנדרש בחוק, וכי מדובר בהליכה ממקום העבודה למעונו של התובע בששי, שבת, וחג.

38. לפיכך אירוע האיבה שהתרחש בדרך מבית ברכה לביתו של ו' נכנס בגדר סעיף 80 על תחליפיו.

39. לא מדובר בהרחבת נוסח הסעיף ,פרשנותו או תכליתו. ביתו של ו' היה מעונו של התובע חד משמעית בשבתות וחגים. העניין הוכח עובדתית באופן ברור. גרסתו של התובע וגרסתו של ו' היו מהימנות ולא הייתה לתובע כל ברירה אלא לצאת מבית ברכה על פי חוזה העבודה ולהגיע לביתו של ו' בשבתות וחגים. לפיכך אנו קובעים כי בית ו' הוא "מעונו" כמשמעותו בסעיף 80 לחוק.

     

    משמעות המנוחה בבית ברכה – מקום העבודה

40. הנתבע טען כי התובע לא הלך מיד עם סיום עבודתו אלא נח זמן מה בבית ברכה, ורק אחר כך יצא לצעידתו לבית של ו'. בכך ראה הנתבע , את התמלאות סעיף 81 (א) לחוק "...הפסקה או סטייה של ממש מהדרך המקובלת, שההפסקה או הסטייה לא היו למטרה הכרוכה במילוי חובותיו של המבוטח כלפי מעבידו..." זו ארכה כשעתיים לטענת הנתבע, לפיכך טען כי לא מדובר בתאונת עבודה.

41. התובע טען כי על פי סעיף 81 ההפסקה או הסטייה צריכה להיות במהלך הנסיעה או ההליכה, ואילו מנוחתו אירעה במקום העבודה עצמו וטרם יצא לדרכו. ולכן לא חלה בנסיעה או בהליכה ולא הייתה בהפסקה או סטייה מהדרך שכן היה בבית ברכה עצמו.

42. התובע טען כי לא יצא לדרך, אלא התכונן אליה, ולכן פרשנות פקיד התביעות היא הרחבה לא לגיטימית של נוסח הסעיף. משהתובע שהה אצל המעסיק בטרם צאתו לדרך, ולא הפסיק בדרך עצמה, הרי לא מדובר בהפסקה או סטייה בדרך.

43. עוד טען התובע, כי על פי הפסיקה הפסקה או סטייה "קלה" או "רגילה" אינם בבחינת "סטייה של ממש מהדרך המקובלת" (ע"א 2302/01 אריה חברת ביטוח נגד לואי חמוד (פורסם בנבו)).

44. התובע הוכיח כי עבד משמרת של 12 שעות ואחריה היה עליו לצעוד 45 דקות.

45. הוכח כי מדובר הליכה מעייפת בשטח אדמה לא סלול , בין הרים וכרמים, כפי שהעיד מר ר' ב', ובגין הליכה זו נדרשה לו מנוחה שאינה עיקר אלא טפל להליכתו למעונו כפי שהגדרנו לעיל. לטענתו המנוחה נועדה לאפשר לו את ההליכה הכרוכה במאמץ וממילא הייתה קצרה בשל הנחיות חד משמעיות של המעסיק.

46. נוכח הסכם ההעסקה והנחיות המעסיק לא ניתן לראות בכך הפסקה של ממש שכן התובע נשאר את המינימום ההכרחי, שניתן היה ע"פ ההסכם.

47. מטרתו הייתה להגיע למעונו והמנוחה לא ניתקה את הקשר של ההליכה מהעבודה למעון.

48. אף לא הייתה בכך פעילות בעלת "מטרה עצמאית" או שהתובע הפיק ממנה טובה אישית הנפרדת לעיסוק, מדובר עניין שולי, שהתחייב לצורך ההליכה. התנהלות זו היא בגדר התנהגות סבירה ויש בה לכל היותר סטייה קלה ומקובלת ,על פי הפסיקה, מבחינת לוח הזמנים, המיקום, והתכלית. (עב"ל 18890-03-11 שלמה נגד המוסד לביטוח לאומי ) (פורסם בנבו).

49. עוד טען כי סטייה מהדרך נתינת לריפוי עם חזרה לדרך הרגילה. במקרה שלו עוד לא סטה כלל מהדרך, כי אפילו לא יצא לדרך והפגיעה אירעה רק כעבור צאתו לדרך, בתוואי המקובל (דב"ע נ"ז/0-148 המוסד לביטוח לאומי נגד שולמית ארמי ) (פורסם בנבו).

50. הנתבע טען כי התובע ישן שעתיים במקום העבודה בניגוד להסכם, ולפיכך ישנה הפסקה לזמן ממושך. עוד טען כי על אף שסידור העבודה הוא בין השעות 07:00 ל-19:00 התובע החל רק בשעה 13:00 כך שסיים ב-01:00 לפנות בוקר, ולו היה עושה משמרת רגילה בשבת קיץ כגון זו בה אירע האירוע, יכול היה לנסוע בסוף המשמרת. אין לקבל טענה זו של הנתבע . בעדות התובע הוא אומר "אם היו הסעות קבועות הייתי משתמש בהן ולא מחליף את החבר. אבל כשממילא נאלצתי ללכת ברגל, הלכתי בשעות לפי החלפות שעשינו באישור המעסיק". (דגש ש.ש.)

51. התובע עשה משמרת על פי צרכי המעסיק כמובא לעיל, עת החליף עם עובד אחר, ולכן המשמרת לגיטימית ואין בשעות כדי להעלות או להוריד לעניין הפגיעה בעבודה. כשם שבשבת חורף לא יכול לנסוע אחרי משמרת. טיעון זה נדחה.

52. מר ר' ב' העיד על המקום – בית ברכה :"המקום היה מאויש 24 שעות ביממה. המשמרות התחילו ב-7 בבוקר ונגמרו ב-7 בערב ומ-7 בערב ע 7 בבוקר, היינו ארבעה מאבטחים במשמרת, ובהמשך היינו שלושה מאבטחים, תצפיתנים שיושבים על מחשב... התפקיד היה לשבת מול מצלמה וחלק מהמשמרת לצאת לפטרול בשטח לפי זמן קבוע שמוגדר או כשמשהו שצריך לקרות פעם במשמרת או לפי דרישה בהתאם לצורך. ז"א שאם רואים משהו במצלמות נשלחים אנשים לבדוק. היינו צריכים לדאוג לנקיון ותחזוקה בסיסית של המקום. .." (עמ' 8 ש' 12-17)(דגש ש.ש.). דהיינו עבודה בערנות מרבית ודריכות כל זמן המשמרת -12 שעות.

53. מר ב' אף אישר כי מי שלא הגיש משמרות בשבת נהגו כלפיו באופן נוקשה וכי מעת לעת בעדכון של האחראי אפשר היה לשנות משמרות באישור (עמ'9 ש'1-4). עוד תמך בטענת התובע כי המעסיק "בהתחלה כשהגעתי בחוזה הייתי חתום על זה שאני לא מחויב לעבוד בשבת. לאחר מכן כשהציבו לנו את זה כחובה, כל אחד נאלץ למצוא את הפתרונות שלו על מנת לראות איך הוא מתמודד עם זה. מכיוון שאני לא גר רחוק יחסית ואין לי בעיה ללכת, ואני מכיר את האזור הייתי צועד. תענוג גדול זה לא היה. כל אחד מצא את הפתרון שלו... זה היה או שאתה הולך ברגל ומסתכן בטיחותית ובטחונית, כרמים וטרסות, גדרות תיל. כל פעם לשנות מיקום שממנו אני הולך, שלא יחכו לי ואם הולכים על הכביש סכנת דריסה באותו זמן. אני יכולתי לעמוד בזה. האופציה הנוספת הייתה לחלל שבת". (עמ' 9 ש' 9-18). (דגש ש.ש.)

54. עדותו, בפשטות הצביעה כי לא הייתה אופציה אחרת אלא לעבוד בשבת וללכת ברגל . כל אחד ל"פתרון שלו". הוכח כי ההליכה עצמה הייתה מאתגרת וחייבה דריכות לא פחות מהמשמרת בעבודה. ולכן, התנומה שלקח טרם יציאה לדרך מאתגרת זו מתבקשת ואינה סטיה או הפסקה לצורך זר או חיצוני לעבודה או להליכה.

55. נוכח מה שהוכח עובדתית יש לראות את התאונה של התובע בדרך מהעבודה למעון תוך כדי ועקב, במסגרת העבודה ועל פי תכלית החוק. בין אם שינה ובין אם לא שינה את שעות המשמרת, עשה זאת על דעת המעסיק, ולא הוכח ההפך. וכך הוא העיד, ועל מנת לשמור שבת. אין כל בסיס לטענת הנתבע כי התכוון לישון במתקן עד הבוקר. עניין זה לא נטען ולא הוכח ולא מתיישב עם הסכם המעסיק. כפי שמר ו' מעיד "... בגלל שאי אפשר היה להישאר שם בשבת מחוץ למשמרת אז היינו הולכים ברגל..." (עמ'11 ש' 34).

56. הנתבע טען כי עדותו של מר ו' , סתרה את הטענה של התובע שהיה צריך לעבוד עוד משמרת באותה שבת "ש. הוא היה לעבוד עוד משמרת באותה שבת ת. בוודאות לא. ש. מי שעובד 7:00 עד 19:00 ביום ששי לא צריך לשם בשבת ת. נכון. בעצם אני לא זוכר. כי הוא סיים את המשמרת ב-19:00. לא זוכר בוודאות אם הייתה לו משמרת למחרת. לא הייתה. אחרי שהוא הגיע אלי אני ירדתי ברגל. אחרי כמה שעות איחרתי" (עמ' 13 ש' 1-9) (דגש ש.ש.) עדותו של מר ו' בעניין זה לא הייתה חד משמעית. מצד אחד אמר בוודאות לא על עבודת עוד משמרת של התובע, מצד שני אמר בעצם אני לא זוכר, לא זוכר בוודאות. לא הייתה. לא ניתן לומר כי עדות זו מפריכה את טענת התובע. ו' לא זכר. מכל מקום התאונה הייתה בלילה, בלי קשר לעוד משמרת שאינה רלוונטית .אמנם מר ו' זכר רק באופן כללי ולא את הפרטים (עמ' 11 ש'19 ) יחד עם זאת אישר שדאג לתובע ואכן "...הוא ב-5 בבוקר הוא בא אלי מכוסה דם". (עמ' 11 ש' 24-25). הדאגה נבעה מסיכוני הדרך עליהם העיד מר ב'.

57. הנתבע טען כי האירוע בו נפגע התובע התרחש בשעה 03:45 לפנות בוקר, מעבר לשעתיים לאחר סיום עבודתו. "ש. חסרות שעתיים ומשו ת. כתבתי את זה בתצהיר. אמרתי את זה גם לחוקר. נחתי כי הייתי אחרי משמרת וזו הייתה שעת לילה והייתה לי עייפות. שלומי התקשר למרות שהוא שומר שבת. הוא דאג והבחור שבחמ"ל בא להעיר אותי, לקח לי איזה חצי שעה לקום להתארגן ולהתאושש ולצאת לדרך. סביבות 03:20 03:30 יצאתי". (עמ' 5 ש' 21-23). התובע לא ניסה להסתיר את העיכוב בזמן, וציין גם בפני החוקר . דווקא הטלפון של שלומי מצביע על השגרה של התובע לצאת מהמשמרת וללכת לבית של ו', כפי שאכן עשה התובע לאחר שנח. לפיכך המנוחה לא הייתה בדרך, היא הייתה עוד במתקני המעסיק. , הייתה זניחה ושולית, גם לפי מבחני הפסיקה, בזמן ובתכלית, וההליכה הייתה מהעבודה למעון, הגם שבאיחור. אין כאן כל סטייה. טענה זו של הנתבע נדחית.

58. הנתבע ניסה לטעון כי בשל העובדה שאסור להישאר במתחם לפי הנהלים של המעסיק, יש בכך סטייה של ממש מהדרך המקובלת. אולם התובע נחקר גם בעניין זה "ת. אסור לנו להישאר במתחם בעיקרון, לפי הנהלים של המעסיק, לנוח במשך שעה. לפעמים המעסיק העלים עין. אבל להישאר בכל השעות שאני לא במשמרת אסור. להישאר שעה אני לקחתי את הסיכון על עצמי והוא העלים עין" (עמ' 6 ש' 1-3). הוכח כי המעסיק העלים עין מעת לעת נוכח הכורח במנוחה קצרה. אבל לא בכל השעות שלא במשמרת.

59. עוד הוכח כי המנוחה הזאת התבקשה עקב אורך המשמרת והאינטנסיביות והדריכות בה., וכן נוכח אורך וסכנות הדרך הצפויה, ברגל בשבת. בדיוק בגלל דבריו של מר ו' "... בגלל שאי אפשר היה להישאר שם בשבת מחוץ למשמרת אז היינו הולכים ברגל.... הוא חרג מהנהלים. הוא כן החליף מישהו שאיחר. אני ציפיתי שהוא יגיע אלי ב-22:00, 23:00. התפלאתי מאד ודאגתי. אני לא דואג בדרך כלל" (עמ' 11 ש' 34-36, עמ' 12 ש' 1-9).(דגש ש.ש.)

60. טענת הנתבע כי יש ספק אם התובע כן היה בעבודתו בשעות הנ"ל – מוטב לולא נטענה. מדובר במתקן מבודד, בדרך לא דרך, בין ישובים, בשבת, והתובע יצא ללכת ברגל עת נפגע. לפיכך מדובר בדרך מקובלת, במסלול שלפי הנסיבות האובייקטיביות יכול להיות סביר כדי להגיע ממקום העבודה למעון. דווקא הנסיבות הסובייקטיביות החריגות של מתקן העבודה, שטחי גוש עציון והמרחק לאלון שבות, הופכות את העניין לסביר ביותר ואף מתבקש בנסיבות האובייקטיביות החריגות. מדובר בסבירות הנובעת מאילוצי המקום והזמן, והעולה בקנה אחד עם דרישת הסבירות האובייקטיבית להיות הדרך "דרך מקובלת" על פי הפסיקה אותה הביא הנתבע דווקא.

61. הנתבע טען כי בחירתו של התובע במשמרת כגון זו עד 01:00 אינה סבירה. דנו באילוץ שנוצר, לעיל והתובע הסביר היטב. בנוסף, דרך של אדם לבחור להתפרנס היא לגיטימית כשלעצמה, גם אם הוא נאלץ ללכת ברגל בשל כך והוכח שהיה זה דבר שבשגרה ולא חד פעמי. מבחינה זו מתקיים בדרך גם האמור בפסק דין עב"ל 329/03 רחל אספיר נגד המוסד לביטוח לאומי. לא מדובר ב"דרך עוקפת" או בסטייה בכלל או של ממש ולא מדובר ב"מצוקות תחבורה ופקקי תנועה" מדובר באילוץ אמיתי של סוג העבודה ומיקומה מחד ושמירת שבת כהלכתה על כל המשתמע מאידך, ולבחור צעיר הדרך של 45 דקות אינה בלתי סבירה או בלתי הגיונית, וניתן לראות בה מהלך טבעי הנובע מאילוץ אובייקטיבי.

62. כל הדוגמאות שהביא הנתבע בפסקי הדין אליו הפנה, התייחסו לסטייה מהדרך לעבודה וממנה כמו למשל לעבודה למוסך, להורדת בן הזוג בעבודתו וכדומה. יש לאבחן פסיקה זו מהעובדות שבפנינו.

63. אף לגרסת הנתבע, על פי הפסיקה, כדי לקבוע אם יש הפסקה של ממש, יש לתת הדעת למהות ההפסקה ואורך ההפסקה, ולשקול כל אחד מהגורמים. (תש"נ/0-174 ורדה אהרנפלד נגד המוסד לביטוח לאומי פד"ע כ"ב 98-101).

64. במקרה שלפנינו ההפסקה בתוך מתקניו של המעסיק הייתה אילוץ לצורך מנוחה בין משמרת ארוכה ואינטנסיבית להליכה ארוכה ומאתגרת. לפיכך אינצידנטאלית גם במד הזמן וגם בממד המהות. טענות הנתבע נדחות. לא הייתה כל סטייה או הפסקה על פי החוק והפסיקה.

     

    סוף דבר

65. לאחר שבחנו את כל הראיות שהוגשו בהליך ואת גרסאות התובע ועדיו ואת הוראות החוק, והפסיקה, מצאנו כי התובע נפגע באירוע האיבה בדרך מהעבודה למעון בו היה עליו להיות בשבת, עת הלך ברגל באין ברירה.

66. מדובר בנסיבות עובדתיות יוצאות דופן, עת מדובר במתקן מבודד בין הרים וכרמים וטרסות, כאשר אין מנוס אלא ללכת ברגל משם אל הישוב הקרוב. הוכח כי לתובע היה כל הנדרש שם כמעון , נהג כבעלים,בעל מפתח לרבות שהות ללא תנאי , חפצים, מזון ועוד .על כן הוכר בית ו' כ"מעונו".

67. הוכח כי מדובר כי במשמרות תובעניות של תצפיתנות ופטרולים (סעיף 3.1 להסכם העבודה, 5.1, ) – 12 שעות מעייפות – והוכח כי מדובר בהליכה מאתגרת ומעייפת של 45 דקות. לפיכך ראינו את התנומה הקלה בתוך מתקניו של המעסיק, בלגיטימיות של העלמת עין מצידו, כאינצידינטאלית ושאינה מהווה הפסקה או סטייה. אף מילולית לא מהווה הפסקה או סטיה בדרך באשר היא במתקנים עצמם.

68. נוכח האמור דין התביעה להתקבל ויש לראות בתאונה שאירעה לתובע ביום 16.617 כתאונת עבודה כמשמעה על פי חוק הביטוח הלאומי.

69. לאחר ששקלנו את עניין ההוצאות מצאנו כי על הנתבע לשלם שכר טרחת בא כוח התובע בסך 5,500 ₪ תוך 30 יום.

    ניתן היום, ב' סיון  תשפ"ב, (1 יוני  2022), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

    

    שרה שדיאור, שופטת