יונדף נ' עיריית תל-אביב-יפו

לפניי עתירה בעניין חוב ארנונה מהשנים 2006-2008, על נכס ברחוב שמעון הצדיק 9 ת"א.

רקע בתמצית

מר יוסף יונדף (להלן גם "המנוח"), הוא תושב ברלין, גרמניה. המנוח רכש בשנת 1974 את הנכס מושא העתירה. לאחר מספר שנים גילה המנוח כי בא כוחו דאז, עו"ד שמעון וינציגסטר, לא העביר את הנכס על שם המנוח אלא החזיק בו ביחד עם אחיו מר ליאון וינציגסטר. כפועל יוצא, התנהלו מספר תביעות בנושא בשנות ה-90. בסיכומו של דבר, הועבר הנכס על שם המנוח ואשר לחיובי הארנונה הוסכם כי האחים וינציגסטר ישלמו לעירייה סך של 70,000 ₪ לסילוק מלוא חובות הארנונה שרבצו על הנכס עד ליום 1.4.2000.

בחודש מאי 2001 פנה ב"כ המנוח שטיפל עבורו בנכס, עו"ד ראובן בילט, וביקש מעירייה פטור מארנונה לפי סעיף 330 לפקודת העיריות [נוסח חדש] - פטור בגין נכס שאינו ראוי לשימוש. לאחר תיאום ביקור בנכס, ביום 14.10.2001 ניתן לנכס פטור בגין נכס שאינו ראוי לשימוש לשנת 2001. ביום 11.2.2002 פנה שוב עו"ד בילט לעירייה בבקשה לפטור בהעדר שינוי במצב הנכס. גם הפעם, לאחר תכתובות בעניין אפשרות הכניסה למקום לבדיקת הנכס, בסיכומו של יום לאחר ביקורת ניתן לנכס פטור לשנת 2002. משלא השתנה מצב הנכס, ביום 10.3.2003 ביקש עו"ד בילט פטור פעם נוספת, וביום 27.5.2003 אושר הפטור לשנת 2003 ובאופן דומה פעלו הצדדים גם לשנים 2004 ו-2005. הפטור האחרון אושר עד ליום 31.12.2005.

ביום 26.1.2006 פנה עו"ד בילט בבקשה נוספת לפטור. לפנייה זו לא נמצאה תגובת העירייה (ר' עמ' 26 לנספחי כתב התשובה). ביום 12.11.2007 פנה עו"ד בילט לעירייה וטען כי "לפני כשנתיים נודע לי משכנים כי פלשו לנכס". ע"פ המכתב עו"ד בילט פנה למשטרה אולם היא לא יכלה לסייע. עו"ד בילט החליף באמצעות מסגר ובליווי שוטר את המנעול, אולם הפולשים שברו את המנעול החדש ואף איימו על עו"ד בילט, עד שחש כי אם יפעל לסילוק הפולשים הוא מסכן את חייו. בהמשך נכתב כי "אשר על כן, לא יתכן לחייב את מרשי (הוא בן 84 ומתגורר בחו"ל) בארנונה בשעה שפולשים השתלטו על נכסו. אינני יודע את שם הפולשים, כי הם כמובן לא הודיעו שהם פולשים וגם לא הזדהו". עוד נכתב כי "עד מועד הפלישה, המקום היה הרוס... ולא חל חיוב בארנונה. משפלשו הפולשים למקום לא יכולתי להראות לעיריה את המקום... יש לפטור את מרשי מחיוב בארנונה ולהטיל אותו על הפולשים. אין לי ספק כי ביכולתכם לברר את שם הפולשים שכנראה גם משתמשים במים ובחשמל במקום וזאת על מנת להטיל עליהם חיוב בארנונה".

ביום 24.12.2007 השיבה העירייה לפניית עו"ד בילט, ובה צוין כי בתאריך 12.11.2007 "נערכה ביקורת בנכס אשר נמצא סגור ולא ניתן לקבל מידע מהשכנים. לפיכך, אין בידנו אפשרות לבדוק את טענותיך ולדעת את זהות הפולשים על מנת שנוכל להסב את חשבון הארנונה על שמם. אשר לבקשתך לפטור את מרשך מחיוב בארנונה הריני להשיבך כי מאחר ולא ניתן לדעת מה מצב הנכס אין באפשרותנו להענות לבקשתך". כן צוין כי אחד התנאים למתן פטור לנכס בלתי ראוי לשימוש, נדרש ש"אין יושבים בו". בסיכומו של דבר נכתב כי "הריני דוחה השגתך. כקבוע בחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה) – תשל"ו – 1976 עומדת לרשותך זכות ערר על החלטתי בפני ועדת הערר וזאת תוך 30 יום". ערר לא הוגש.

ביום 15.4.2008 שלח עו"ד בילט מכתב לעירייה בו צוין כי "את הנכס מחזיק אשר אדרי ת.ז. [...] אשר פלש בכוח הזרוע למקום. מרשי שהוא תושב חוץ בן 85 אינו מסוגל לפעול בשיטות האלימות של הפולש ... יש לחייב את המחזיק בארנונה". ביום 6.5.2008 נערכה ביקורת בנכס שמצא כי מר אשר אדרי מחזיק במקום לצרכי מגורים. ביום 12.5.2008 הודיעה העירייה לעו"ד בילט כי בהמשך לפנייתו ובכפוף לביקורת, שונה שם המחזיק לאשר אדרי החל מתאריך 1.4.2008.

בשנת 2014 הוכרז המנוח כחסוי ומונה לו אפוטרופוס זמני. ביום 20.10.2015 נפטר המנוח בגרמניה. ביום 9.11.2017 ניתן צו לקיום צוואת המנוח בבית המשפט למשפחה. יורשיו של המנוח הם שני בניו, מר דב יונדף ומר מנחם יונדף – הוא העותר.

ביום 25.9.2016 נרשם שיעבוד על זכויות המנוח בנכס בחברת עמידר לפי סעיף 11א(1) לפקודת המסים (גביה). ביום 6.12.2016 נמסר בכתובת הנכס מכתב התראה בגין רישום השיעבוד. ביום 29.11.2017 פתחה העירייה תיק משכון הוצל"פ מס' 531563-11-17, למימוש הערת השיעבוד.

ביום 3.12.2017 שלחה לעירייה עו"ד ליאור עיני, ב"כ היורשים, בקשה לשינוי המחזיקים בנכס, ובהתאם אושר חילוף המחזיקים ממר אשר אדרי המחזיק היוצא (שב"כ המנוח עו"ד בילט כינה פולש) ליורשי המנוח המחזיקים הנכנסים, החל מיום 7.11.2017. או אז לטענת העירייה נודע לה לראשונה כי המנוח נפטר, ואשר למינוי אפוט' למנוח, זה נודע לה לראשונה בעת קבלת מכתב האפוטרופוס ביום 18.2.2018 (נספחים ח' וט' לכתב התשובה). ביום 1.1.2019 שלחה ב"כ היורשים לעירייה בקשה להנחה לפטור מנכס ריק, שאושרה ביום 25.2.2019. ככל שניתן להבין, בעקבות הגילוי על פטירת המנוח, מסוף שנת 2017 ועד לאפריל 2020 – הוקפא תיק ההוצאה לפועל.

לטענת העותר, רק בחודש מאי 2020 גילה לראשונה כי קיים חוב, עת חודש תיק ההוצאה לפועל, והתקבלה במשרד ב"כ היורשים דרישה מהוצל"פ להשיב לבקשת המימוש שהגישה העירייה. מכאן העתירה דנן המבקשת להורות על ביטול החוב וסגירת תיק ההוצאה לפועל.

טענות העותר

בתמצית נטען כי למנוח, לאפוטרופוס שמונה למנוח בשנת 2014, ליורשיו של המנוח ולב"כ היורשים שמטפלים בענייניו בישראל – לא הייתה כל ידיעה אודות חוב הארנונה מושא העתירה, וזאת עד לחודש מאי 2020 אז התקבלה אצל ב"כ העותר החלטת יו"ר ההוצל"פ בתיק המימוש שנדרשת תגובה לבקשת העירייה למינוי כונס נכסים. נטען כי העירייה לא שלחה הודעות במועד אודות החוב, הסתפקה בהודעות על הנכס ולא עשתה כל מאמץ לאיתור גורם אליו יופנו ההודעות – על אף שידעה שהמנוח תושב חוץ שאינו מחזיק בנכס, שמונה לו אפוט', שהוא נפטר ואת זהות יורשיו וב"כ בישראל.

נטען כי לאור התנהלות העירייה יש לבטל את החוב ולסגור את תיק ההוצאה לפועל; נטען שלא יעלה על הדעת שהעירייה תשב בחיבוק ידיים במשך כ-14 שנים ולא תנקוט כל פעולה רציפה ומשמעותית לגביית החוב, ומכאן שיש לבטלו מטעמי התיישנות, שיהוי, חוסר תום לב וחוסר הגינות; נטען שהעירייה ע"פ טענתה החלה בהליכי אכיפה רק ביום 2.5.2012, היינו 6.5 שנים ממועד היווצרות החוב.

טענות המשיבה

לטענת העירייה דין העתירה להידחות הן על הסף והן לגופה. נטען כי העותר הגיש את העתירה בחוסר תום לב ובחוסר ניקיון כפיים, כי הוא מבקש להגן על ירושתו תוך התנערות מחובות העיזבון החלוטים; כי העותר פעל לשמור על זכויותיו בנכס וכן להודיע על קבלת צו הירושה ועל שינוי המחזיקים, אך לגבי חובות הנכס הוא לפתע אינו יודע דבר; כי העותר אינו צד לחוב; כי היורש לא השיג נגד החוב בעודו בחיים וכי העותר מוגבל לטענות שעמדו למנוח בלבד בכפוף לכל דין.

נטען כי לאורך השנים היורש התנהל מול העירייה באמצעות ב"כ שקיבל לידיו מכתבי דרישה והודעות על קיום החוב, וכי לאורך השנים ננקטו נגד המנוח הליכי גבייה מנהליים ממשיים ונשלחו דרישות לכתובת הנכס, לכתובת המנוח במשרד הפנים ולכתובת ב"כ בהינתן שהמנוח בחו"ל; נטען כי לא נפל פגם במעשי העירייה, ואין בנסיבות התיישנות או שיהוי.

דיון והכרעה

כמפורט לעיל – בין 1.1.2006 (אז הסתיים הפטור לנכס שאינו ראוי לשימוש) ועד ליום 1.4.2008 (שאז הועבר שם המחזיק בנכס למר אשר אדרי), הוטלו על המנוח חיובים בארנונה עבור הנכס. חיובים אלו לא שולמו מעולם, ונכון ליום 9.2.2021 הצטברו לסך של 97,799.37 ₪, לא כולל שכ"ט והוצאות. זה החוב מושא העתירה.

למען הסר ספק, החוב המקורי (מיום 1.1.2006 עד ליום 1.4.2008) הוא חוב חלוט שהוטל כדין ויש קושי עם טענות עובדתיות מצד העותר בדבר מצב הנכס או זהות המחזיק בו שמועלות כיום בחלוף למעלה מ- 12 שנים ומבלי שקדם להן מיצוי הליכים בוועדת הערר. אשר לטענת הפטור – בניגוד לטענת העותר, לא הייתה למנוח סיבה להניח שהפטור לנכס ממשיך לחול וכי על העירייה לעדכן אותו אם הפטור מבוטל. הפטור ניתן מלכתחילה רק עד ליום 31.12.2005. מנספחי כתב התשובה עולה בבירור כי בכל שנה פנה ב"כ המנוח לעירייה מחדש כדי לקבל את הפטור. כך גם בשנת 2006 פנה ב"כ המנוח לעירייה על מנת לקבל פטור. מכאן ברור כי ידע שעליו לחדש את הפטור לשנה זו. משלא ניתן פטור לשנת 2006 והמנוח לא פנה בכל השגה או ערר בזמן אמת – המנוח חב בארנונה עבור הנכס לשנה זו. זאת ועוד, בשנת 2007 הודה ב"כ המנוח כי לפחות מזה כשנתיים מצוי בנכס פולש – קרי שנעשה שימוש בנכס בשנת 2006 ועל כן גם אין מקום לפטור; שנית, אשר לטענה כי לא המנוח היה זה שהחזיק בנכס אלא פולש, האחריות היא של בעל הנכס לברר מי מחזיק בנכס ולעדכן בהתאם את העירייה. העירייה אינה צריכה להשקיע משאבים ולברר עבור בעל הנכס מי פלש לנכס כיוון שלבעל הנכס או מי מטעמו יש קושי להתמודד עם הפולשים. יובהר כי העירייה שלחה לב"כ המנוח מכתב בשנת 2007 שלא ניתן לעדכן את זהות המחזיק בנסיבות והמנוח לא הגיש על כך ערר. בשנת 2008 עדכן ב"כ המנוח את העירייה בזהות המחזיק והרישום עודכן בהתאם. מכאן – גם לשנת 2007 ועד ליום 1.4.2008 הוטלה כדין הארנונה על המנוח.

אשר לטענות הסף של העירייה בדבר חוסר סמכות ושיהוי – בהינתן שהעתירה עוסקת בטענות להתיישנות בגביית החוב, בהינתן טענת העותר שלא נסתרה כי נודע לו על הליכי הגבייה רק במאי 2020, בהינתן שמאז מאי 2020 התנהלו בין הצדדים תכתובות בנושא החוב ובהינתן שרק ביום 14.10.2020 הגישה העירייה בקשה להמשך הליכים בתיק ההוצאה לפועל וביום 10.11.2020 הוגשה העתירה דנן (ס' 22-24 לכתב התשובה) – לא מצאתי כי מדובר בנושא שאינו בסמכות בית המשפט (ר' עע"מ 8329/14 עיריית קרית אתא נ' קורן, פס' 12 (31.05.2016) (להלן: "עניין קורן")), או שנפגע אינטרס העירייה בעקבות המועד בו הוגשה העתירה. מכאן – אין מקום בנסיבות לדחיית העתירה על הסף ואפנה לדיון לגופו של עניין.

על פי טענות העירייה, אלו פעולות הגבייה שבוצעו לגביית החוב: באפריל 2008 נשלחה דרישת חוב לב"כ המנוח – עו"ד בילט ראובן (עמ' 83 לנספחי כתב התשובה). ביוני 2008 נמסרה דרישה למנוח (ע"פ נתוני המערכת הממוחשבת) והחוב והעבר לעיקול בנק ממוכן (ר' עמודים 104 ו-84 לנספחי כתב התשובה). ע"פ המסמך שצורף ע"י העירייה, ביום 3.8.2008 עוכב התיק כי "אין איפה לפעול" (עמ' 84 לנספחי כתב התשובה). כמו כן לטענת העירייה "9.6.2010 נשלח עיקול רכב במשרד הרישוי". אלא שלא צורף נספח המעיד על עיקול זה, ולא פורט האם העיקול תפס משהו. ע"פ נספח כתב התשובה שלא הובהר טיבו ביום 8.8.2010 נרשמה הערה במחשב כי "בתשובה מהשומה ובהתאם למסמכי תיק הבית לא אותר ת.ז. של החייב הנ"ל תושב ברלין גרמניה. מטפל בנכס עו"ד ראובן בילט, בשיחה טלפונית לעו"ד.. טען כי אין לנ"ל ת.ז., לא מוכן לתת מס' דרכון, לטענתו הודיע לעירייה כי יש פולשים בנכס ולא מוכן לתת מידע נוסף" (עמ' 98 לנספחי כתב התשובה). ביום 2.5.2012 נשלחו עיקולים לחברות ביטוח ופנסיה, כשמחברת הראל נמסר כי "בתאריך קבלת הצו לא הייתה יתרה" והחברות האחרות השיבו שאין חשבון אצלן, שמס' תעודת הזהות שגוי או לא השיבו כלל. בחודש יוני 2012 נשלחו עיקולים לבנקים שהחזירו תשובות של העדר חשבון או מס' תעודת זהות שגוי, וכך גם בשנים 2013-2015. רק ביום 8.2.2016 נשלחה הודעה על קיום חוב לכתובת הנכס, בתאריך 25.9.0216 הוטל על הנכס שיעבוד בחברת עמידר וביום 27.112017 נפתח תיק ההוצאה לפועל.

מפירוט העובדות לעיל, עולה כי דין החוב להתבטל מחמת שיהוי והתיישנות.

יצוין כי העירייה טענה שהמקרה דנן דומה למקרה שנדון בעע"מ 1090/19 נג'טולה נ' עיריית בת-ים (27.5.2020), אך לא מצאתי שכן הם פני הדברים. ראשית, בענייננו אין מדובר באזרח זר שראה את מגוריו בחו"ל ככאלה שמקנים לו "חסינות" מתשלומי ארנונה ולכן התעלם מקיומם. מדובר באדם שפנה לעירייה במשך שנים באופן שוטף באמצעות ב"כ להסדיר את נושא הארנונה. יוזכר כי שנים היה המנוח פטור משלום ארנונה, אם בשל נכס לא ראוי לשימוש או מאחר ונרשם אדם אחר כמחזיק, והחוב נצבר רק בגין שנים בודדות בפער שבין סיום תוקף הפטור לרישום החלפת המחזיק; שנית ועיקר, בעניין נג'טולה, עוד בשנת 2005 עת ניתנה לעיריות אפשרות לנקוט בהליכי גבייה מנהליים – שלחה העירייה שם מכתבי דרישה, עיקלה מיטלטלין מהנכס, רשמה שיעבוד על הנכס ובשנת 2006 כבר פעלה למימוש השיעבוד. בשנים 2008-2010 המשיכה העירייה שם לשלוח התראות ודרישות תשלום, ביצעה רישום מיטלטלין ומספר הוצאות מעוקלים, הטילה עיקולים על נכסי השותף בנכס, רשמה הערת אזהרה לטובתה ופתחה בהליכי הוצאה לפועל. לעומת זאת, במקרה דנן – כל שהעירייה עשתה בין שנת 2008 לשנת 2016 הוא משלוח עיקולים ממוחשבים שלא תפסו דבר, וכן ניהלה שתי שיחות טלפון עם ב"כ המנוח. יצוין כי בעניין נג'טולה נקבע כי "ייתכן וניתן לטעון כלפי המשיבה כי יכלה לפעול ביתר נמרצות לגביית החוב, ואולם אין לומר במקרה שלפנינו כי המשיבה 'ישנה על זכויותיה', או כי התרשלה במימוש כוחה לפעול במסלול הגבייה המנהלית" (שם, פס' 35). אם באותו מקרה נקבע כי "ייתכן וניתן לטעון" שהעירייה "יכלה לפעול ביתר נמרצות לגביית החוב", במקרה דנן, אין מנוס מהמסקנה כי העירייה ישנה על זכויותיה – העירייה כלל לא פעלה באופן עקבי במסלול הגבייה המנהלי ולא עשתה שימוש במגוון הסמכויות העומדות לרשותה; שלישית, בעניין נג'טולה החייב ידע על החוב לכל המאוחר משנת 2009, אולם רק בשלהי 2014, נקט בהליכים לבירור החוב ורק בשנת 2016 הגיש עתירה. בענייננו – על אף שהעירייה יודעת כבר מדצמבר 2017 שהמנוח נפטר והעותר בא בנעליו כיורש, רק במאי 2020 נודע לעותר על החוב.

התיישנות

ככל שהעירייה מבקשת לגבות חוב "ישן" שנוצר לפני יותר משבע שנים, על הליכי הגבייה המנהליים חלים דיני ההתיישנות, אולם תקופת ההתיישנות "מתאפסת" מקום בו נערכו פעולות גבייה מנהליות שהובאו לידיעת החייב (להרחבה ר' עע"מ 8832/12 עיריית חיפה נ' יצחק סלומון בע"מ (15.4.2015); רע"א 187/05 נסייר נ' עיריית נצרת עילית (‏20.6.2010); עע"מ 3068/17 עיריית תל אביב-יפו נ' דוד מיכקשווילי, פס' 14 (19.11.2018)).

במקרה דנן: אין מחלוקת שמועד החוב הוא מיום 1.1.2006 ועד יום 1.4.2008. לבד ממשלוח מכתב התראה באפריל וביוני 2008, עד לשנת 2016 לא בוצעה כל פעולת גבייה ממשית שיש בה כדי להפסיק את מרוץ ההתיישנות. רק בשנת 2016 לראשונה מאז שנת 2008 נשלחה הודעה על קיום חוב לכתובת הנכס והוטל על הנכס שיעבוד. לפני זה נעשו רק פעולות רישומיות/ממוחשבות מול חברות ביטוח ובנקים במשך שנים – שלא תפסו דבר ולא ניתן ללמוד מהן שהמנוח ידע על פעולות הגבייה. כך גם לעניין פעולת עיקול הרכב. על פי הנסיבות בהיותו של המנוח תושב חוץ – לא נדמה שפעולה זו של עיקול רכב במשרד הרישוי או משלוח עיקולים לחברות ביטוח ובנקים, מהוות פעולות גבייה שהמנוח היה מודע אליהן. כך גם שתי שיחות עם ב"כ המנוח בשנת 2010 ושוב בשנת 2012 אינן יכולות להוות פעולות גבייה המאפסות את מרוץ ההתיישנות.

בנסיבות אלו, מקום בו על אף מגוון הכלים שעומדים לרשות העירייה לגבייה מנהלית של החוב מאז שנת 2005 – רק לאחר 8-10 שנים מהיווצרות החוב (בשנת 2016) שולחת העירייה הודעה על קיום חוב לכתובת הנכס ומטילה על הנכס שיעבוד – לפיכך היא ישנה על זכויותיה והחוב התיישן. יוזכר כי בשנת 1998 הגישה העירייה נגד המנוח תביעה לתשלום חובות ארנונה, נגדה הוא התגונן ובסיכומו של דבר נחתם הסכם הפשרה עם האחים וינציגסטר בגין החובות עד אפריל 2000. מכאן נלמד כי על אף שהותו של המנוח בחו"ל, כאשר נקטה העירייה הליכים אקטיביים וממשיים לגביית החוב – לא התעלם מכך המנוח. אמנם מאז שנת 2005 היא אינה חייבת בהגשת תביעה אזרחית, אולם כאמור היא כן חייבת לנקוט הליכים אקטיביים וממשיים שיש בהם כדי להפסיק את מרוץ ההתיישנות, וזאת לא עשתה.

שיהוי

למען הזהירות, גם אם אניח לטובת העירייה כי החוב לא התיישן בשל פעולות הגבייה שבוצעו (משלוח עיקולים ממוחשבים לבנקים וחברות ביטוח), עדיין אני סבור כי יש לבטל את החוב בשל השיהוי שחל בהליכי הגבייה.

כידוע "אין חולק על כך שגם בהיעדר תחולה לטענת התיישנות, אין הרשות יכולה לגבות כל חוב בכל מועד אף אם לא עשתה פעולות גביה סבירות במהלך השנים" (עניין קורן, פס' 17 וההפניות שם). אין ספק כי שאלת השיהוי היא מורכבת יותר, ונדרש למצוא איזון בין פעולה במהירות הראויה ובין החובה לפעול בסבירות ומידתיות ולא ב"להיטות יתר" לגביית החוב (עניין קורן פס' 18-19). על כפות המאזניים מונחים מצד אחד אינטרס ההסתמכות של הפרט ומצד שני האינטרס הציבורי המושך לכיוונים נוגדים – החשיבות בגביית חובות ושמירה על הקופה הציבורית והשוויון בין נישומים ומנגד התמריץ לרשות לפעול בצורה תקינה ולהפנים את נזקיה בשל התנהלות רשלנית (עניין קורן, פס' 20-24), וכן חובת ההגינות החלה במידה כזו או אחרת על הרשות ועל האזרח (עניין קורן, פס' 25-26).

יפה לעניין זה סיכום הדברים מפי כב' השופט פוגלמן בעניין קורן (פס' 27): "יש לבחון אם עשתה הרשות מאמצי גביה במהלך השנים, או שמא הזניחה את החוב ונמנעה כליל מניסיונות אכיפה. כן יש ליתן משקל לשאלת חלוף זמן – קרי, מהו 'ותק' החוב שתשלומו מתבקש. ככל שתבקש הרשות לגבות חוב ישן יותר, שנעשו פחות מאמצים לגבותו – כך תיטה הכף לדעה שלפיה גבייתו תעמוד בניגוד לחובתה לפעול בהגינות; ולהפך. למול זאת תיבחן התנהלות הפרט. גם בהינתן ההנחה בדבר החובה הפחותה המוטלת עליו, אני סבור כי התנהגות חסרת תום לב מצדו, המבטאת בבירור ניסיונות לחמוק מתשלום תשלומי החובה – תשקול נגדו".

כלי עזר נוסף לבחינת השיהוי הוא הנחיית היועץ המשפטי לממשלה משנת 2012: "הפעלת הליכי גבייה מנהליים לפי פקודת המיסים (גביה)" (הנחיה 7.1002). בכלל זה – "לעמדת היועץ המשפטי לממשלה, על הרשות לפתוח בהליכי גביה תוך פרק זמן סביר שמן הראוי שלא יהיה ארוך משלוש שנים" ו"לאחר פתיחת הליכי הגביה נדרשת הרשות, כאמור בהנחיית היועץ, לפעול בשקידה ראויה... היועץ מגדיר בהנחיה פרקי זמן מרביים סבירים... לאחר מכתב הדרישה לתשלום מידי ומן היום שנודע לרשות על נכסים שניתן לעקל ובין משלוח ההודעה על הטלת עיקול ראשון – שנה" (עניין קורן, פס' 28-30).

כמפורט לעיל – החוב החל להיווצר בשנת 2006 והפך חלוט בשנת 2008. באותה שנה אכן המציאה העירייה לב"כ המנוח מכתב דרישה. כאמור, מדובר בחוב ישן שהניסיון הראשון לגבות אותו נעשה בחלוף שנתיים וללא מאמץ ממשי (שנת 2010 – אז נעשה רק ניסיון לעיקול רכב במשרד הרישוי שלא נשא פרי, ושיחת טלפון עם ב"כ המנוח). ניסיון נוסף נעשה רק כעבור שנתיים נוספות ובשנים העוקבות, וגם פעולות אלו קשה להגדיר כממשיות (בשנים 2015-2012 – נעשו ניסיונות עיקול בחברות ביטוח ובנקים – גם הן ללא הצלחה, ונעשתה שיחת טלפון נוספת עם ב"כ המנוח בשנת 2012). רק בשנת 2016 נרשם שיעבוד על הנכס והודבקה התראה על בית העסק, ורק בשנת 2017 נפתח תיק הוצל"פ למימוש השיעבוד. כמפורט לעיל "ככל שתבקש הרשות לגבות חוב ישן יותר, שנעשו פחות מאמצים לגבותו – כך תיטה הכף לדעה שלפיה גבייתו תעמוד בניגוד לחובתה לפעול בהגינות" – זה מצב הדברים בענייננו. כמו כן – לא מצאתי שמדובר בהתנהלות בחוסר תום לב של המנוח או של העותר. כמפורט לעיל – רוב השנים בהם היה המנוח בעלים של הנכס – הוא עצמו לא חויב בארנונה (מטעמי פטור או כי היה רשום מחזיק אחר). בשנים הבודדות בהן נוצר החוב לא נרשם ניסיון ממשי של העירייה להביא את החוב לידיעתו או לגבות את החוב בדרך אחרת. לא מצאתי שמדובר בניסיון ברור לחמוק מתשלום ארנונה כמו במקרים אחרים בהם הנכס צובר חובות במשך שנים והבעלים מתעלם מכך.

זאת ועוד – גם לאחר שביום 3.12.2017 פנו ב"כ היורשים לעירייה בבקשה לשינוי זהות המחזיקים בעקבות מות המנוח (אז נודע לעירייה לראשונה שהמנוח נפטר) – לא טרחה העירייה לפנות ליורשים או לבאי כוחם, לעדכן אותם בדבר החוב ולבקש את פירעונו. בינתיים המשיך החוב וצבר ריביות. לא התעלמתי מטענות העירייה כי היורשים ביקשו להודיע על חילופי מחזיקים ולא ביררו מיוזמתם אם יש חובות על הנכס וכי לטענתה העותר ידע לפעול היטב לשימור זכויות בנכס אך בכל הנוגע לחובות "אינו יודע, אינו שומע, אינו רואה ואינו מבין דבר". לא מצאתי שיש בטענה זו כדי לרפא את השיהוי וההתיישנות בהתנהלות העירייה. מעת שהיורשים עידכנו את העירייה בדבר היותם יורשי הנכס עוד בשנת 2017 – הייתה לעירייה "כתובת" להליכי גבייה. על אף האמור, אין מחלוקת כי רק במאי 2020 הובא דבר החוב וקיומו של תיק ההוצל"פ לידיעת היורשים – וגם התנהלות זו מצביעה על שיהוי בהתנהלות העירייה לגביית החוב.

אם כן, בהינתן שאין מדובר בחוב בסכום גדול ממדים (כ-100,000 ₪) מלפני 14 שנים, כי במשך שנים העירייה לא גבתה כלל ארנונה מהמנוח הן בשל היותו של הנכס הבלתי ראוי לשימוש והן בשל קיומו של מחזיק אחר, כי החייב נפטר כבר בשנת 2015 – שנה לפני שנרשם השיעבוד על הנכס ושנתיים לפני שנפתח תיק ההוצאה לפעול, כי העירייה לא ביצעה פעולות ממשיות לגבייה במשך 8 שנים לפחות עד שנת 2016, וגם לאחר מכן מסוף שנת 2017 ועד אמצע שנת 2020, במשך כשנתיים וחצי מאז היוודע לה מותו של המנוח וזהות היורשים ועד חידוש תיק ההוצאה לפעול לא עשתה כל פעולה לגביית החוב – מצאתי כי יש מקום לפטור את העותר מהחוב.

סוף דבר

העתירה מתקבלת – החוב בגין הנכס הידוע כגוש 7071 חלקה 30-32 ע"ש המנוח יונדף אינו בר גבייה ונמחק מחמת התיישנות ושיהוי.

המשיבה תישא בהוצאות העותר בסך 10,000 ₪.

ניתן היום, ז' סיוון תשפ"ב, 06 יוני 2022, בהעדר הצדדים.