פלוני נ' נ.ת.ג שיפוצים ועבודות מתכת בע"מ ואח'

זוהי תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע, יליד 1991, בתאונת עבודה בה היה מעורב ביום 30.8.2012 (להלן: "התאונה" או "האירוע"), אשר הוכרה ע"י המל"ל כתאונת עבודה.

בכתב התביעה המתוקן, טען התובע כי תוך כדי עבודתו באתר העבודה בארכיון בנק הפועלים, קיבל הוראה מהנתבעות לפרק צינורות ספינקלרים. לצורך כך עמד התובע על גשר בגובה של 4-5 מטר ורוחב של כ- 50 סמ"ר, ועת רצה לקבל מידי עובד אחר, אשר עמד על סולם שהונח על הגשר, את הצינורות שהעובד השני פירק, וכאשר הסתובב, הוא נפל לרצפה ונפגע בחלקים שונים בגופו, כשבין היתר בורג שהיה על הרצפה חדר לתוך המרפק השמאלי שלו (להלן: "נסיבות התאונה").

ממקום התאונה הובהל התובע באמצעות אמבולנס לבית החולים רמב"ם בחיפה, שם אובחנו אצלו שברים באנמל של 11, 21, שבר קונדיל מימין וסדק בקונדיל משמאל בעצמות הפנים, שבר אולקרנון משמאל. בבית החולים, התובע עבר רדוקציה סגורה של שבר סב קונדילרי דו צדדי ע"י קשתות וחוטי מתכת, וכן ניתוח אורתופדי לתיקון שבר במרפק שמאל וכן יד ימין, וכן בוצעה לו סגירת הפה ב- IMF. התובע אושפז בבית החולים מיום התאונה ועד ליום 5.9.2012.

התובע טען להתרשלותן של הנתבעות, לפציעה ע"י חפץ מסוכן שבשליטת הנתבעות, להנהגת נוהלי עבודה רשלניים וכו', לחזקת הדבר מדבר בעד עצמו וכן להפיכת נטל הראייה.

בכתב ההגנה מטעם נתבעת מס' 1 היא לא הכחישה את התרחשות התאונה, אך הכחישה את תיאור האירוע ונסיבותיו, הכחישה אחריות לתאונה, וטענה, בין היתר, שהניהול והפיקוח באתר העבודה היה של נתבעת מס' 2. עוד טענה נתבעת 1 כי היה סיכום בינה לבין נתבעת 2 כי הכיסוי הביטוחי של נתבעת 2 יכסה גם אותה (הנתבעת 1) ואת עובדיה, ובהתאם לאותו סיכום, לאחר שאירעה התאונה וכאשר התחשבנה עם נתבעת 2, קוזז סך של 10,000 ₪ מהחשבון שהוגש לנתבעת 2 וזאת עבור הסכום שהנתבעת 2 אמורה לשלם כהשתתפות עצמית בגין התאונה.

נתבעות 2 ו- 3 הכחישו את עצם התרחשות התאונה ונסיבותיה, לרבות פגיעות התובע ונזקיו הנטענים ותוכן המסמכים הרפואיים אשר הוגשו מטעמו. כן טענו שהתובע היה עובד של נתבעת 1, פעל בהתאם להוראותיה וביצע עבודה שהוטלה עליו מטעמה, ולהן אין כל קשר לתובע או לנסיבות הנטענות על ידו. כן טענו כי אשמו התורם והמלא של התובע הוא זה אשר גרם לתאונה הנטענת, והיא אירעה בשל אשמו הבלעדי ובגין חוסר זהירות מצדו, ומבלי שהיה להן כל שליטה על מעשיו אשר גרמו להתרחשות התאונה. כן טענו כי ככל שקיימת אחריות כלשהי בגין התאונה הנטענת יש להטילה על מעבידתו של התובע, נתבעת 1, אשר סיפקה לו טופס בל/250 ואף חתמה על תביעותיו למל"ל.

נתבעת 4 טענה שיש לדחות או למחוק את התביעה נגדה על הסף מחוסר עילה ו/א חוסר יריבות ו/או מחמת שיהוי ניכר, והוסיפה שהיא לא היתה מעורבת בתאונה, ואין לתובע עילת תביעה נגדה על פי האמור בכתב התביעה המתוקן. נתבעת 4 הכחישה את עצם התרחשות התאונה, נסיבותיה, ואת פגיעותיו ונזקיו הנטענים של התובע.

נתבעת 4 הגישה הודעה לצדדים שלישיים כנגד הנתבעות 2 ו- 3 (צדדי ג' 1 ו- 2), ובה טענה כי ככל והיא תחויב לתובע סכום כלשהו, הרי שהיא זכאים לשיפוי ו/או לפיצוי ו/או להשתתפות מלאים מטעמם מכיוון שבכל הזמנים ברלוונטיים לתאונה, צד ג' מס' 1 היה הקבלן הראשי ו/או הקבלן המצבע בארכיון בנק הפועלים, וצד ג' מס' 2 שימשה כמבטחת של צד ג' מס' 1 בביטוח פוליסות עבודות קבלניות ו/או בתי עסק אשר הורחבו לכסות אותה (את נתבעת 4). נתבעת 4 טענה כי צד ג' 1 זכתה במכרז שהיא פרסמה לביצוע עבודות פירוק ופינוי תכולת מכתכת בארכיון בנק הפועלים, לרבות צנרת צפרינקלרים במבנה. בין צד ג' 1 לבין חברת בת שלהם, חברת מי-עוז בע"מ נחתם חוזה ביום 13.8.12, ועל פיו, צד ג' 1 התחייב לערוך פוליסת ביטוח אחריות צד ג' וביטוח חבות מעבידים, בה תיכלל חברת הבת, מי-עוז בע"מ כמבוטחת, ביטול זכות שיבוב כלפיה ואחריות צולבת. צד ג' 1 ערכה פוליסת ביטוח עבודות קבלניות ופוליסת בתי עסק אצל צד ג' 2, והפוליסות מורחבות לכסות אותה (את נתבעת 4) באחריות צולבת ו/או כפלי ביטוח ו/או ראשוניות.

בכתב ההגנה להודעה לצדדים שלישיים, הכחישו צדי ג' את טענות המודיעה, וחזרו על טענותיהם שבכתב ההגנה מטעמן.

מטעם התובע צורפו שתי חוות דעת; אחת של האורתופד פרופ' רוזנברג שקבע כי לתובע נותרו נכויות בשיעור 10% בגין פגיעה תוך מפרקית בדרגה קלה בשורש כף יד ימין, 10% בגין פגיעה תוך מפרקית בדרגה קלה במרפק שמאל, ו- 10% בגין צלקת רגישה במרפק שמאל, סה"כ נכות צמיתה משוקללת בשיעור של 27.1%. השנייה מאת המומחה בכירורגיה פה ולסת, פרופ' עמאד אבו אלנעאג' שקבע כי לתובע נותרה נכות בשיעור של 10% בגין קליקים במפרקי הלסת כולל הגבלה בתנועה וקושי באכילה. עוד קבע פרופ' אבו אלנעאג' כי החבלה הדנטלית דורשת ביצוע שני טיפולי שורש, שני מבנים ושני כתרים בשיניים 11 21 בעלות של 8,600 ₪ אשר יש צורך בהחליפם כל 10 שנים.

מטעם נתבעות 2 ו- 3 הוגשה חוות דעת של האורתופד ד"ר יאסין מאג'ד שקבע כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשורש כף היד בשיעור 2.5% חלקית לפי סעיף 35(1)(ב), ובשיעור של 2.5% בגין צלקת במרפק חלקית לפי סעיף 75(1)(ב). באשר לתחום הפה ולסת, הודיעו הנתבעות 2 ו- 3 כי הן מסתפקות בחוות דעתו של מומחה הפה והלסת מטעם התובע.

בעקבות הפערים בין קביעות המומחים בתחום האורתופדי, מונה ד"ר אדוארד כליף כמומחה מטעם בית המשפט, אשר קבע כי בעקבות התאונה נותרה לתובע נכות צמיתה משקוללת בשיעור של 14.5%.

בהמשך, לאחר הגשת תחשיבי נזק ומתן הצעה לצדדים, תוקן כתב התביעה על ידי צירופה של נתבעת 4 כנתבעת נוספת בתיק, וכן התקבלו מטעמה חוות דעת נוספות בתחום האורתופדיה מאת ד"ר שי פריימן, ובתחום פה ולסת מאת פרופ' מיכה פלד. שני המומחים הנ"ל מטעם הנתבעת 4 קבעו כי לא נותרה לתובע נכות בעקבות התאונה. באשר לתחום הפה והלסת, הוסיף המומחה מטעם נתבעת 4 לעניין עלות הוצאות הטיפול בשבר כותרתי בשיניים 11 21, שעלות טיפולי שורש היא 2,000 ₪ ללא מע"מ, מבנים וכתרים 6,000 ₪ ללא מע"מ, וכי בהתאם לגילו של התובע, הוא יצטרך חזרה על ביצוע כתרים 18,000 ₪ מהוון.

נוכח הפער בין חוות דעת המומחים בתחום הפה והלסת, מונה ד"ר שלמה ברק כמומחה מטעם בית המשפט שקבע כי לתובע נותרה נכות בשיעור של 10% בגין הפרעה תפקודית של פרקי הלסת בצורה בינונית המופיעה לעתים תכופות עם הפרעות קלות בלעיסה. עוד קבע המומחה עלויות של טיפולים בשיניים בעתיד, לטיפול אחד של 4 כתרי חרסינה בסך של 16,000 ₪ שצריך להחליף כל 10 שנים.

לאחר קבלת חוות דעת המומחה פה ולסת מטעם ביהמ"ש, הגישו ב"כ הצדדים תחשיבי נזק מתוקנים, וניתנה הצעה מתוקנת על ידי בית המשפט, שלא התקבלה על ידי כל הצדדים. לפיכך, התקיימו שני דיוני הוכחות במהלכם נשמעו עדויות התביעה של התובע עצמו, של גב' חורייה זועבי אמו של התובע, ושל מר מוחמד ואכד שעבד יחד עם התובע ביום התאונה (להלן: "מוחמד"). מטעם ההגנה העיד מר פיני שליט מנכ"ל חברת "מי עוז בע"מ" (להלן: "שליט"), ומר ח'אלד אלקייסי מנהל נתבעת 1, ובסיום הדיון מיום 26.4.22 סיכמו ב"כ הצדדים את טענותיהם בעל פה.

דיון והכרעה:

לאחר ששמעתי את העדויות ועיינתי במכלול החומר המצוי בתיק, הגעתי לכלל מסקנה כי התובע הוכיח את נסיבות קרות התאונה כנטען על ידו, וכן הוכיח כי נתבעות 1 ו- 2 התרשלו ו/או הפרו את חובתן כלפיו, ואנמק;

נסיבות התאונה ושאלת האחריות:

בחקירתו של התובע הוא חזר על הגרסה שנטענה בכתב התביעה, לפיה ביום התאונה הגיע לאתר העבודה בארכיון יחד עם שלושה עובדים נוספים, אסלאם, מוחמד וואכד (העד מטעמו) ומוריס מרשי, ובאתר העבודה נכח מישהו בשם שאהר סלאם שהיה מנהל העבודה שם מטעם הקבלן הראשי (נתבעת 2) שם מסרו להם שהוא (שאהר) הקבלן. שאהר נתן להם ציוד וביקש מהם לפרק ולפנות צינורות של כיבוי אש שהיו בתקרה. התובע העיד שלצורך פירוק הצינורות, עלה הוא ואסלאם על גשר ברזל שהיה מובנה בתוך הארכיון, בגובה של לא פחות מ- 4 מטר וברוחב 50-60 ס"מ. הוא עמד על הגשר ואסלאם עמד על הסולם, אסלאם היה מפרק את הצינורות ונותן לו אותן, והוא היה מוסר אותן למוחמד שעמד למטה. בערך בשעה 10:50, אסלאם מסר לתובע צינור, התובע הסתובב כדי להעביר את הצינור למוחמד, ואז נפל ארצה (ראה: עמ' 9, שורות 5-15). התובע העיד כי אחרי שנפל, הוא זוכר ששמע את שאהר צועק לא להזמין אמבולנס, שהם ייקחו אותו באוטו, ובסוף מוחמד הוא זה שהזמין אמבולנס. יצויין כי התרשמתי מאמינותו של התובע, בחור הגון ודובר אמת, ומצאתי תימוכין לגרסתו של התובע בעדותו של העד מטעמו, מוחמד, שנכח יחד איתו בעת קרות התאונה, ראה את התאונה, ומסר גרסה התואמת את גרסתו של התובע, לפרטיה.

יצוין כי בתחשיב הנזק מטעם נתבעות 2 ו- 3 הן טענו שהתובע עסק יחד עם חבריו לעבודה בפירוק מדפי ברזל של בנק, שהוא לא ביצע עבודות בניה, שלא היה גשר, לא היה גובה של ארבעה או חמישה מטרים, ולא היה סולם שהונח על גבי גשר. טענות אלו לא הוכחו, לא הובאו עדים ע"י נתבעות אלו שהעידו מטעמן אודות נסיבות התאונה, הטענות הועלו בעלמא ונותרו ללא כל בסיס, וגרסתו של התובע לא נסתרה כלל ע"י הנתבעות.

בנסיבות אלו, ומשלא נסתרה גרסתו של התובע אודות נסיבות התרחשות התאונה, אני קובעת שהתובע הוכיח כי התאונה אירעה תוך כדי עבודתו באתר העבודה שנקרא "ארכיון בנק הפועלים" (להלן: "הארכיון ו/או אתר העבודה"), עת עמד על גשר בגובה של 4-5 מטר ורוחב של כ- 50 ס"מ, על מנת לפרק צינורות ספינקלרים, לבקשת שאהר נציג או מנהל העבודה מטעם נתבעת 2 (להלן: "שאהר"), הוא נפל מגובה לרצפה ונפגע בחלקים שונים בגופו, ובורג שהיה על הרצפה חדר לתוך מרפקו השמאלי.

באשר לשאלת האחריות, ועל מנת לחייב את הנתבעות בנזקי התובע יש צורך בהוכחת חובת זהירות מושגית, חובת זהירות קונקרטית, הפרת החובה כלפי הניזוק וקשר סיבתי לנזק (ראה ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז (1) 113).

בנסיבות המקרה דנן, הוכח שנתבעת 2, שהינה קבלן ראשי, התקשרה בהסכם עם חברת מי עוז בע"מ (שאינה בעלת דין בהליך דנן) (להלן: "מי עוז או מזמינת העבודה") לביצוע עבודות פירוק וסילוק תכולת המתכת, ובכללן צינורות, באתר העבודה בארכיון (ראה: נ/7), וכי לשם כך, פנתה היא לנתבעת 1, קבלן לעבודות שיפוצים או קבלן משנה ששלחה מטעמה או העסיקה עובדים, וביניהם התובע (להלן: "הנתבעת 1/ המעביד/ קבלן משנה"), לביצוע עבודות הפירוק עסקינן.

אין מחלוקת שהתובע נפגע תוך כדי עבודתו בשירות מעבידתו נתבעת 1, שנתבקשה כאמור על ידי נתבעת 2 לבצע עבודות פירוק באתר העבודה בארכיון.

אין צורך להכביר במילים אודות חובת הזהירות המושגית של מעביד כלפי עובדיו שהוכרה זה מכבר בפסיקה, לפיה מעביד חב חובת זהירות מושגית כלפי עובד המועסק על ידו לבל ייפגע במהלך העבודה. במסגרת חובה זו על המעביד להנהיג שיטות עבודה בטוחות שתמנענה סכנות צפויות לעובד ואשר מעביד סביר צריך וחייב לחזותן מראש (ראה: ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח (1) 72 בעמ' 76). כמו כן, על המעביד חובה כללית לדאוג למקום ו/או משטח עבודה בטוח ומתן ההדרכה למניעת סיכון לעובד, להזהירו מפני הסיכונים הכרוכים בעבודתו ולפקח עליה תוך נקיטת אמצעי הזהירות הנדרשים. (ראה ע"א 8133/03 עודד יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ ואח' פ"ד נט(3), 66, עמ' 76-77 (2004). ראה גם: ע"א 1062/15 והבי והבי נ' חאלד כמאל נזאל, סעיף 13 (10.5.16); וע"א 1815/09 סופריור כבלים בע"מ נ' אלבז (27.12.10)). כפי שנפסק בע"א 663/88 שיריזיאן נ' לבידי אשקלון, פ"ד מ"ז (3) 225 (1993), על מעביד קיימת חובה כללית וגורפת לנקוט את כל האמצעים הסבירים כדי לוודא שעובדיו יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימליים. ככל שהסיכון חמור יותר גוברת מידת אמצעי הזהירות שמעביד סביר חייב לנקוט (ראה: ע"א 7895/08 קלינה אליעזר ובניו הנדסה תכנון וביצוע ואח' נ' מוחמד יאסין ואח' (31.8.11)).

לפיכך, ובכל הקשור לנתבעת 1, היא חבה חובת זהירות מושגית כלפי עובדיה, לרבות התובע.

לעניין חבות הקבלן ברשלנות, הרי שהפסיקה הכירה גם בחובת זהירות מושגית של קבלן ראשי כלפי אדם המבצע עבודה עבורו, אף שאינו בגדר עובד שלו. בהקשר זה יפים הדברים שנקבעו בע"א 7130/01סולל בונה בנין ותשתית בע"מ נ' יגאל תנעמי,פ"ד נח(1) 1 (2003) כי: ""מהמסקנה שלא מתקיימים יחסי עובד- מעביד בין הצדדים לא נובעת בהכרח המסקנה שלא קיימת חובת זהירות בין צד למשנהו" (ראו:ע"א 4114/90בן שושןנ' כריכיה קואופרטיבית בע"מ [24],בעמ' 423;ע"א 582/71המוסד לביטוח לאומי נ' רשותהנמלים [25],בעמ' 657(. אכן תנעמי לא היה עובד של מינרב או של סולל בונה, אולם הוא ביצע עבודה עבורן ויש להכיר בקיומה של חובת זהירות מושגית ביניהם. על מינרב וסולל בונה מוטלת חובה כללית להבטיח את שלומו וביטחונו של כל אדם שהן צופות, או צריכות לצפות, שעשוי להיות מושפע מן המתרחש בשטח המבנה". 

קרי, העדר יחסי עובד מעביד בין התובע לנתבעת 2, אין משמעו, בהכרח, העדר חובת זהירות ביחסים ביניהם. אכן, התובע לא היה עובד של הנתבעת 2, אולם הוא ביצע את עבודות הפירוק עבורה, ויש להכיר בקיומה של חובת זהירות מושגית שלה כלפיו בהיותה הקבלן הראשי ומנהלת העבודה בארכיון.

למעלה מן הצורך אציין גם שעל נתבעת 2, בהיותה הקבלן הראשי אשר ניהל את אתר העבודה, מוטלת חובה כללית להבטיח את שלומו וביטחונו של כל אדם שהיא צופה, או צריכה לצפות, שעשוי להיות מושפע מן המתרחש בשטח המבנה בארכיון בין שהוא עובד ובין שהוא קבלן עצמאי. חובה זו חלה גם כלפי עובד הנמצא בשטח הבניה, גם אחרי גמר העבודה, ואפילו אינו עוד אז בגדר עובד. (ראה: ע"א 411/73פרחי נ' אלטמן, פ"ד כח(2) 145 ( 1974);ע"א 10/88מלכי נ' אפללו, פ"ד מד(4) 813 (1990);ע"א 600/86עמיר נ' קונפינו, פ"ד מו(3) 233 (1992);ע"א 971/90חרושת ברזל פתחתקוה בע"מ נ' סמרי, פ"ד מו(4) 421 (1992)).

לפיכך, חבה נתבעת מס' 2 גם היא בחובת זהירות מושגית כלפי התובע.

באשר לחובת הזהירות הקונקרטית, המבחן הוא מבחן הצפיות, אם אדם סביר יכול היה לחזות מראש את דרך התרחשות הנזק בנסיבותיו המיוחדות של המקרה הספציפי (צפיות טכנית), ובהנחה שניתן היה לצפות את הנזק, האם אדם סביר היה צריך, כעניין שבמדיניות, לצפות נזק זה (הצפיות הנורמטיבית).

מבחינת חומר הראיות ושמיעת עדויות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי הנתבעות 1 ו- 2 התרשלו כלפי התובע, וכי היה עליהן לצפות את התרחשותו של הנזק שנגרם בפועל, ולפעול למניעתו על ידי הנהגת שיטת עבודה בטיחותית, מתן הדרכה לאופן ביצוע העבודה ואספקת ציוד תקני למניעת הנפילה.

לצורך ביצוע עבודות פירוק הצינורות, עמד כאמור התובע על גשר ללא מעקה וללא קשירה, בגובה של לא פחות מ- 4 מטר, מצב מסוכן לכל הדעות.

התובע נשאל מי נתן להם את הסולם שעליו עמד אסלאם ביום התאונה, והוא השיב שהם היו נוסעים לעבודה באוטו ללא ציוד או כלי עבודה בכלל, וכי מי שנתן להם את כלי העבודה והציוד היה שאהר, נציג נתבעת מס' 2 בשטח. התובע העיד שהגשר עליו הוא עמד היה ללא מעקה, ומסר כי שאהר לא סיפק להם רתמה או קסדה לפני שעלו למעלה לפירוק הצינורות, ואף הוסיף שבזמנו לא ידע מה זה רתמה, ולא קיבלו הדרכות לגבי העבודה בגובה לא מטעם נתבעת 1 ולא מאף אחד אחר, ולא נאמר לו שהוא צריך לקשור את עצמו. התובע נשאל האם שאהר בא ואמר להם להיזהר שמדובר פה בגשר גבוה, ללא מעקה, והוא השיב: "לא הזהירו אותנו בכלל, רק היה אומר תסיימו כמה שיותר מהר". התובע נשאל אם קשרו אותו בחבל, והוא השיב בשלילה והוסיף ששאהר רק ביקש מהם לעלות על הגשר ולהוריד את הצינורות של כיבוי אש, כאשר מדובר בצינורות ארוכות וכבדות מאוד, לא פחות מ- 3.5 מטר ולפעמים 4-5 מטר, כל אחת במשקל של יותר מ- 20 או 30 ק"ג.

עדותו של התובע באשר לתנאי העבודה המסוכנים והעדר הדרכות כיאות, נתמכה גם בעדות העד מטעמו, מוחמד, שהעיד שהתובע לא היה קשור ולא היתה לו רצועה בעת שעמד על הגשר, וגם שלא היתה לו או לתובע קסדה על הראש, שכן אף אחד לא נתן להם קסדות. הוא העיד שלא היה לו ניסיון בפירוק צינורות, וגם אף אחד לא שאל אותו אם יש לו ניסיון, וכי מי שנתן להם את ההוראה לעשות את העבודה היה שאהר עלי סלאם. העד הוסיף שאף אחד לא נתן להם הוראות או הדרכה כיצד לעבוד בגובה, לא מטעם נתבעת 1 ולא מטעם נתבעת 2, ואף אחד לא הזהיר אותם על הסכנה הכרוכה בכך. מוחמד גם העיד שמי שהיה במקום התאונה איפה שהתובע נפל היו הוא בעצמו, עובד בשם אסלאם, ושאהר עלי סלאם. מוחמד נשאל מי נתן להם את הסולם שהונח על הגשר ואת הכלים שהשתמשו בהם לצורכי העבודה, והוא השיב שהסולם והכלים היו שם, להם לא היה כלים. הוא הוסיף שהוא עבד באתר העבודה למשך 6 ימים בלבד, מכיוון שלא רצה להמשיך לעבוד אחרי האירוע שאירע לתובע, וכי המדובר בסכנה לעבוד בגובה כשאין שם באתר אף אחד שמדריך אותך מה לעשות.

מעשיהן של נתבעות 1 ו- 2 מהווים לא רק רשלנות משוועת שגרמה לתאונה, אלא גם הפרות של חובות חקוקות בהתאם לפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], התש"ל- 1970 (להלן: "פקודת הבטיחות בעבודה"), על תקנותיה, ובין היתר לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודה בגובה), התשס"ז-2007, ותקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), התשנ"ט- 1999.

לתובע לא סופק הציוד והאמצעים הדרושים להגנתו, לרבות אבטחתו בציוד למניעת נפילה, כגון מערכת בטיחותית אליה יהיה מחובר באמצעות רתמת בטיחות, וכן לא סופק לו ציוד מגן אישי לשם מניעת סיכוני בטיחות. יתרה מכך, התובע לא הודרך בדבר הסיכונים הכרוכים בעבודתו בכלל ובעבודתו בגובה בפרט, ולא ניתנו לו הוראות בטיחות כלשהן.

לא עולה גם שנכח באתר העבודה מטעם מי מנתבעות 1 ו- 2 מפקח בעל הכשרה מקצועית לתת הדרכה לעבודה בגובה כנדרש, ולא שדאגו הן להצבת מנהל עבודה מוסמך מטעמן בשטח.

כאן המקום לציין כי אותו מר שאהר סלאם זומן למתן עדות, אך הוא לא התייצב, ודבר זה נזקף לחובת נתבעות 1 ו- 2. יצוין כי ב"כ התובע ביקשה לזמן את מר שאהר סלאם למתן עדות, אך בסופו של יום וויתרה על זימונו.

מכל האמור, לא נותר ספק שמדובר היה בשיטת עבודה לקויה ורשלנית, מסוכנת ונעדרת כל אלמנט בטיחותי. התובע עמד כאמור על גשר צר וגבוה, ללא מעקה, ובעודו עומד שם נתבקש לבצע פירוק צינורות ארוכים וכבדים, ללא כל אמצעי בטיחות או ציוד מגן אישי, וללא שסופקה לו רתמה, קסדה או קשירה, וללא שהודרך כנדרש או שניתנו לו הוראות או הנחיות כלשהן לביצוע העבודה. משכך, שוכנעתי כי נתבעות 1 ו- 2 חשפו את התובע למצב מסוכן, והסיכון התממש עם נפילתו של התובע מהגשר לרצפה תוך גרימת חבלות לחלקי גופו השונים. בנסיבות התאונה, ברור כי האירוע כמו גם הנזק היו צפויים להתרחש, הן מבחינה הצפיות הפיסית והן מבחינה הצפיות הנורמטיבית. במעשיהן אלו, הפרו נתבעות 1 ו-2 את חובת הזהירות שלהן כלפי התובע ויצרו סיכון בלתי סביר שהיה ניתן למנעו, ומשכך קמה חובתן של לפצותו על נזקיו.

באשר לחלוקת האחריות בין נתבעות 1 ו- 2 כלפי התובע, הרי שניכר מכל עדויות העדים שנשמעו בפניי ואשר לא נסתרו, כי נתבעת 2 היא זו שיזמה וניהלה את ביצוע העבודות בארכיון באמצעות מר שאהר סלאם, מנהל העבודה מטעמה, כאשר העבודות בוצעו על ידי עובדי נתבעת 1, ובכללם התובע. למעשה לנתבעת 1 לא היה כל חלק פעיל בביצוע העבודות, וניתן אף לקבוע שבנסיבות המקרה דנן כל חלקה היה לספק לנתבעת 2 עובדים לשם ביצוע עבודות הפירוק בארכיון, כך שמערכת היחסים בינה לבין נתבעת 2 היא בין מזמין עבודה ולקבלן משנה. הוכח כי מר שאהר, מנהל העבודה מטעם הנתבעת 2 הוא אשר נכח פיזית באתר העבודה, חילק לעובדים כלים וציוד לשם ביצוע העבודות, היה האחראי ומי שפיקח בפועל על ביצוע והתקדמות העבודה, ניהל את האתר וחילק לעובדים, ובכללם התובע, פקודות והוראות לאופן ביצוע העבודה.

התובע העיד באופן שאינו משתמע לשתי פנים, כי האדם הדומיננטי והפעיל ביותר באתר העבודה היה אותו שאהר, מנהל העבודה מטעם נתבעת 2, אשר ניהל את אתר העבודה, חילק ציוד וכלים לעובדים, ונתן הוראות פקודות והנחיות לאופן העבודה ומה צריך לעשות, ואף נכח באתר באופן פיזי כמעט כל הזמן, בעוד שלא נכח במקום כל נציג מטעם נתבעת 1.

התובע העיד שהתחיל לעבוד אצל נתבעת 1, 4 ימים לפני התאונה. הוא נשאל אם היו איתם באתר אנשים מטעם נתבעת 1, והוא השיב בשלילה והוסיף: "אנחנו ידענו שהמנהל הוא שאהר. אמרו לנו שאהר זה הקבלן ומנהל העבודה מה שיגיד לנו אנחנו עושים". התובע נשאל אם מר עיסאם שלופה הוא מנהל העבודה מטעם נתבעת 1 שחתם לו על טופס 250 של המל"ל, והוא אישר זאת, אך כשנשאל איפה היה מר עיסאם שלופה בזמן התאונה, השיב התובע כי בארבעת ימי עבודתו שם עיסאם לא היה שם. התובע נשאל אם לפני שהתחיל לעבוד הסביר לו עיסאם מה הוא הולך לעשות, והוא השיב: "בטלפון אמרו לנו שיש מישהו בשם שאהר תעשו מה שהוא מבקש". התובע אישר כי שלופה (נתבעת 1) זה סוג של חברת כוח אדם. התובע נשאל מי היה המעביד הרשמי שלו באותה תקופה בארבעת הימים שעבד באתר העבודה עסקינן, והוא השיב: "הלכתי לעבודה כי אני עובד של עיסאם שלופה (נתבעת מס' 1), הוא אמר לנו בטלפון כל מי שאחראי שם זה שאהר".

גם בעדותו של עד התביעה מוחמד ניתן למצוא חיזוק לעדותו של התובע באשר לזהות מנהל העבודה או האחראי על אתר העבודה. העד העיד שהמעביד שלהם הייתה נתבעת 1, אך מי שהיה האחראי על הכל באתר העבודה, שנכח שם, ניהל את העבודה וחילק הוראות היה שאהר מטעם נתבעת 2. העד נשאל מי היה המעביד שלהם בזמן התאונה, והוא השיב עיסאם שלופה (נתבעת 1), אך באתר העבודה לא היו מנהלי עבודה מטעם עיסאם שלופה, אלא רק שאהר ועוד אחד שהוא לא מכיר.

גם העד מטעם נתבעת 1, הבעלים הנוכחיים ומנהלה, מר מוחמד אלקיסי נשאל בחקירתו מה הקשר בינו לבין נתבעת 2 לגבי ביצוע העבודות עסקינן, והוא השיב: ".. אני לא הייתי אחראי. עכשיו אין בינינו כל קשר. אני חותם חוזה ולוקח את הפועלים שלי ומבצעים את העבודה. אני חותם עם קבלנים על הסכמי עבודה ואני יוצא עם הפועלים שלי לביצוע העבודה". נאמר למר אלקיסי שהעובדים שלו אמרו שלא היה מנהל עבודה מטעמם (מטעם נתבעת 1) בכלל באתר העבודה, והוא השיב: "מנהל עבודה בא מהצד של הקבלן ולא מאיתנו. אני מבצע את העבודה של הלחמת הברזל אבל מי שאחראי מה לעשות ואיך לעשות זה מנהל העבודה".

עולה מכל האמור לעיל כי חלקה של נתבעת 1 מתמקד בעיקר בגיוס ואספקת עובדים, ואילו נתבעת 2, היא הקבלן הראשי, שהוכח כי התקשרה עם המזמינה לשם ביצוע העבודות עסקינן, ומנהל העבודה מטעמה ניהל בפועל את האתר. ככזו החזיקה נתבעת מס' 2 בפועל באתר העבודה ושלטה בו באמצעות מנהל העבודה מטעמה, שאהר, ומכוח כך הייתה האחראית על ביצוע העבודה, חלוקת תפקידים ומתן הוראות לעובדים בשטח, וגם אמונה על שמירה על בטחון העובדים, הנהגת שיטות עבודה בטוחות, והבטחת סביבת עבודה בטוחה לעובדים באתר. על יסוד האמור, ראיתי לייחס לנתבעת 1 10% מהאחריות לנזקו של התובע, ולנתבעת 2 – 90%.

אחריות הנתבעת 4 – בנק הפועלים:

באשר לנתבעת מס' 4, (להלן: "הבנק") טען התובע שהבנק היה מזמין העבודה מנתבעת מס' 2 ו/או הבעלים של הארכיון שבו התרחשה התאונה.

אין בידי לקבל את טענות התובע כנגד הבנק, לאחר שהתבררו כשגויות. עיון בראיות שהוצגו בפניי לאחר שמיעת עדויות הצדדים, מעלה כי הבנק לא הזמין את העבודה מנתבעת מס' 2, אלא מי שהזמין את העבודה הייתה חברת "מי עוז בע"מ" (להלן: "מי עוז"), חברה נכדה של הבנק, ואינה בעלת דין בתביעה. מי עוז היא אישיות משפטית נפרדת ועצמאית שהיתה מבוטחת בחברת איילון לביטוח בע"מ (שכללה ביטוח צד שלישי) (ראה: נ/6), ושהיתה גם החוכרת לדורות של המגרש עליו נמצא המבנה בו אירעה התאונה ,שהיה ארכיון בשימוש הבנק.

הבנק הגיש תצהיר מאת מר שליט, מנכ"ל חברת "מי עוז בע"מ", שבו הצהיר כי במסגרת תפקידו אצל "מי עוז בע"מ" נערך ונחתם הסכם בין "מי עוז בע"מ" לבין נתבעת 2 (להלן: "ההסכם"). בהתאם להסכם, נתבעת 2 ביצעה פירוק, פינוי וקבלת מדפים מארכיון בנק הפועלים בו עסקינן, ובהסכם הוסכם על מכירת מדפים העשויים מברזל לנתבעת 2 תמורת 20,200 ₪ (ללא מע"מ). שליט הצהיר כי ביצוע הפינוי של הציוד נעשה על ידי עובדים מטעם נתבעת 2, וכי בעת התאונה הוא לא נכח במקום וכן לא נציג כלשהו מטעם הבנק, וכן כי המדובר בעבודה בהיקף של כחודש ימים. מר שליט הוסיף כי "מי עוז בע"מ" לא נושאת באחריות כלשהי לביצוע העבודה או לתאונה, וכי נתבעת 2 ערכה ביטוחים במנורה מבטחים ביטוח בע"מ, נתבעת 3. למעשה, מר שליט ציין שהעבודות אכן בוצעו בארכיון שהיה שייך לבנק הפועלים בעבר, אלא שבמועד התאונה, הבנק כבר פינה את הארכיון, עבר משם למקום אחר, והעבודות בוצעו לבקשת חברת "מי עוז בע"מ" שהיא הייתה המחזיקה והאחראית על הבניין.

לתימוכין בתצהירו של מר שליט, צורפו שני נספחים שהראשון ביניהם הוא הצעת מחיר מיום 27.7.2012 שנתבעת 2 העבירה לחברת מי עוז לביצוע עבודות הפינוי בארכיון, ובכללם, פירוק קוי צנרת (ראה: נ/9), והנספח השני הוא העתק של שיק ששילמה נתבעת 2 לחברת מי עוז בגין החזר עבור תכולת ברזל מדפים וכד' בהתאם להסכם ביניהם (ראה: נ/10). בחקירתו של מר שליט הוא אישר כי לפני מוצגים נ/9 ו- נ/10 (שני הנספחים שצורפו לתצהיר מטעמו) הם התקשרו עם נתבעת 2 כקבלן ראשי, והוסיף שלא היה ידוע לו וגם לא היה כתוב בהסכם אם נתבעת 2 התקשרה עם קבלן משנה לבצע את העבודה. מר שליט נשאל אם העבודה שהוסכם לבצעה עם נתבעת 2 באתר העבודה כללה פירוק צינורות ומדפים והוא השיב: "כן. כתוב בהסכם פירוק מדפים, צנרת מתזים והכל. כל אלמנט של מתכת".

בחקירתו של שליט הוא הסביר שהוא הבעלים של חברת מי עוז, וכי מי עוז היא הבעלים של המגרש, הקרקע ושל המבנה שהיה באותה תקופה ארכיון בשימוש הבנק. שליט העיד כי: "המבנה הזה היתה החלטה להרוס אותו על מנת לבנות משהו אחר. חודשיים לפני ההריסה התכולה של הארכיון פונתה וכמובן כל העובדים של הבנק עזבו. המבנה היה נטוש חוץ מהתכולה של מדפי המתכת וכמובן המערכות, הוא היה מיועד להריסה... לא הורסים את הכל במכה אחת, מפנים את תכולת הברזל לשימוש חוזר ואחר כך מתפנים להריסת המבנה עצמו. לצורך הפינוי קיבלנו הצעות לשני גורמים לפנות, אחת מהן היתה של הנתבעת 2, חברת עלי סלאם, קיבלנו את ההצעה שלהם, התנאי הראשוני היה בהסכם שהם ממצאים לנו פוליסת ביטוח ואכן הם המציאו אותה ותשלום של 20,200 ₪ וכמובן היה עליהם לפנות את כל תכולת הברזל, מדפים, צנרת מתכת, מדרגות חירום שהיו עשויים מברזל מחוץ למבנה. זו עבודה שארכה כחודש ימים. במועד התאונה לא הייתי במקום, נמסר לי בדיעבד, אמרו לי שפינו את העובד לטיפול ומאז לא פנו אלינו בשום נושא אלא לאחרונה כשנתבקשנו להמציא מסמכים".

שליט נשאל אם בזמן התאונה בנק הפועלים כבר לא היה שם, והוא השיב: "לא נכח. לא אנשים ולא תכולת הארכיון, היא פונתה כחודש לפני זה". שליט נשאל למי שייכים הצינורות והמדפים, והוא השיב למי עוז שגם בנתה את המבנה, ושהיא מכרה לבני עלי סלאם (נתבעת 2) את המתכת שפינו תמורת סך של 20,200 ₪. שליט נשאל אם היתה נוכחות של נציג בנק הפועלים באתר העבודה, והוא השיב שלא היה, וכי הוא היה מבקר באתר העבודה כי למי עוז אין עובדים, אז הוא היה מגיע לשם פעם בשבוע כדי לוודא שהעבודה מתבצעת. בהמשך נשאל שליט עם מי היה בקשר לראות מה עושים כאשר היה מגיע לאתר העבודה, והוא השיב שהיה נפגש עם הנציג של נתבעת 2, אך לא זכר להגיד את שמו.

מר שליט נתבקש שוב לאשר שהבנק לא היה כבר בשטח בזמן התאונה, והוא השיב כי: "לא היה יכול להיות מצב שבנק הפועלים היה שם. כשהעובדים של הבנק עבדו שם היתה תכולה של ניירת, חודש לפני זה, פינו לארכיב אחר, בגלל שידעו שרוצים להרוס את המבנה". מר שליט אף שלל קיומם של הסכמים או התכתבויות כלשהם בין בנק הפועלים לבין חברת מי עוז לגבי העבודה עסקינן, והוסיף: "בנק הפועלים ידע שהולכים להרוס את המבנה, הוא היה צריך לפנות את עצמו, מה שנבנה שם נבנה על ידי מי עוז חוות שרתים שמשמשת את בנק הפועלים. אנחנו חברה נכדה של בנק הפועלים. אנחנו עדיין קיימים ופעילים ויש לנו אותו מגרש וגם את המבנה שעליו". בהמשך הדגיש מר שליט שוב שבמועד התאונה המבנה היה שייך לחברת מי עוז בע"מ.

בעניין זה נשאל התובע מי נכח באתר העבודה, והוא השיב שהיה שאהר ועוד מישהו שכל הזמן אמרו שהוא המפקח מבנק הפועלים, אך לא יודע מי זה, רק שהוא היה נותן פקודות לשאהר, ושאהר היה נותן להם את הפקודות. התובע העיד ששניהם היו שם כל הזמן, גם שאהר וגם המפקח שאמרו עליו שהוא המפקח של בנק הפועלים, אך הוא לא יודע. התובע נשאל האם הוא יודע אם שאהר היה מקבל את ההוראות מבנק הפועלים מהמפקח שם מטעמם, והוא השיב: "נראה לי שכן. כי הוא היה מדבר איתו ובא אלינו ואומר לנו מה לעשות".

מוחמד גם אישר את גרסת התובע שלפעמים היה מפקח מטעם בנק הפועלים שהיה מדבר עם שאהר, אך הוא לא הכיר אותו ולא יודע מי הוא.

מעדותו הנ"ל של שליט לצד עדויותיהם דלעיל של התובע ומוחמד, ניתן להסיק שאותו אדם או מפקח מטעם בנק הפועלים שהיה מגיע מדי פעם לאתר העבודה ונפגש עם שאהר כפי שנטען על ידם, הוא לא אחר מאשר שליט בעצמו, ולמעשה לא הייתה כל מעורבות מצד הבנק. שליט נשאל אם היה נותן הוראות לשאהר איך לבצע את העבודה, והוא השיב: "אני לא מהנדס ולא מומחה בתחום העבודות מהסוג הזה, אני גם לא מכיר את נתבעת 1 שלופה ובטח לא שוחחתי עם אף אחד מהם ולא נתתי הוראות רק באתי לראות שהעבודה מתבצעת והמשאיות לוקחות הכל. שיסתיים כמה שיותר מהר".

נוכח כל האמור, המסקנה המתבקשת היא שהבנק לא היה המחזיק או הבעלים של המבנה או האתר בו אירעה התאונה, הבנק לא הזמין את העבודה מנתבעת מס' 2, הבנק עבר מהשטח למקום אחר ופינה את כל הרכוש שלו כחודש לפני התאונה, ולא הייתה לו כל מעורבות בתאונה או בשטחה. לפיכך דין התביעה כנגד הבנק להידחות.

אשם תורם:

הכלל הוא כי נטל ההוכחה לקיום אשם תורם מוטל על הנתבע הטוען לקיומו (ראה: ע"א 741/83 גוריון נ' גבריאל, פ"ד לט (4) 266, 273 (1985)). ראו גם: ע"א 526/64- 528 "זחליל" חברה לחריש, יישור וחפירות קרקעות בע"מ נ' פנחס, פ"ד יט (4) 455, 461; וע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה, פ"ד מב (1) 415, 424 (1988)).

לא אחת נפסק כי בעניינים הקשורים בבטיחות בעבודה מקובל לצמצם את הגנת האשם התורם, והמגמה שהשתרשה בהלכות שנקבעו בפסיקה, היא שבמקרה שמדובר בתאונת עבודה אשר בה נפגע עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות, ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו שגרמה או תרמה לתאונה (ראה: ע"א 655/80 מפעלי קירור בצפון נ' מרציאנו, פ"ד לו(2) 592 (1982)). פעם אחר פעם, נפסק כי לא בנקל יטיל בית המשפט אשם תורם על עובד, אלא במקרים בהם אשמו לקרות התאונה בולט וברור (ראה: ע"א 1815/09 דלעיל). היסוד הרעיוני לקביעת הלכה זו הוא בכך שהמעביד הינו זה המופקד על המפעל או על העבודה שבמסגרתה מבצע העובד את המוטל עליו, ומתפקידו לדאוג, שתנאי העבודה ושיטות העבודה יהיו בטוחים, והעובד יודרך כראוי כיצד לבצע מלאכתו (ראה: ע"א 435/85 מחמור בע"מ נ' אסתר אטדגי (פרחן), פ"ד מא(4) 524 (1987)).

כלל זה חל על כלל העובדים, "מכל הסוגים ובכל המצבים - זהירים ובלתי זהירים, ערים ועייפים, מנוסים וטירונים, זקנים, צעירים ונשים, בריאים וחולניים ואף נרפים, מרושלים ופוחזים בכלל" (ראה: ע"א 211/63 יחזקאל נ' קלפר, פ"ד יח (1) 563, 585 (1964); ע"א 240/87 קריכלי נ' א.פ.ל. בע"מ, פ"ד מג (3) 507, 511 (1989)).

המבחן לפיו יש לבחון את אשמו התורם של התובע הוא מבחן "מידת האשמה". עיקרו של המבחן הוא בהצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה, כדי להשוות ולהעריך, מבחינת האשמה המוסרית, את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד. מידת האשמה המוסרית עולה בעיקר מתוך בחינת התנהגותם של הנוגעים בדבר במקרה הקונקרטי אשר נדון לפני בית המשפט, אם כי לעיתים ייזקק בית המשפט למבחן חיצוני המפנה אל רמתו של האדם הסביר.

בענייננו, ב"כ התובע טענה כי אין לייחס לתובע אשם תורם והפנתה לפסקי דין בעניין. מנגד, הנתבעות 2 ו- 3 טענו כי יש מקום להשית על התובע אשם תורם משמעותי בשיעור של 50%, נתבעת 1 טענה שהאשם התורם של התובע צריך להיות לכל הפחות 50%, ונתבעת 4 טענה שצריך לייחס לתובע 10% אשם תורם.

בסוגיית האשם התורם, כל מקרה נדון לפי נסיבותיו המדויקות, ואין עניין אחד דומה למשנהו במידה כזו שניתן להשליך מן העובדות אל התוצאות בדיוק מתמטי. בענייננו, נתבעות 1 ו- 2 לא נקטו בכל פעולה או אמצעי זהירות כדי למנוע את קרות התאונה. לא הוכח שהתובע הוזהר או הודרך כנדרש לאופן ביצוע מלאכתו בגובה ולא לתנאי המקום, לא הוסברו לו מפורשות הסיכונים הכרוכים בכך, ולא היה פיקוח על עבודתו. כל זאת על אף היותו של התובע נעדר ניסיון לבצע את העבודה שנתבקשה ממנו, הועסק 4 ימים טרם קרות התאונה, במיוחד כשמדובר בעבודה הכרוכה בסיכון גבוה.

כבר נפסק, כי גם אם מדובר בעובד ותיק ואחראי, אין בכך כדי להסיר את חובת הזהירות מהמעביד, מקל וחומר כאשר מדובר בעובד חדש ונעדר ניסיון כבענייננו, שם חובת הזהירות חלה אפילו ביתר שאת.

התובע במקרה שלנו, היה צעיר בגילו, החל לעבוד באותה עבודה 4 ימים לפני האירוע, ללא הדרכה, וביצע את מה ששאהר ביקש ממנו, עלה על גשר צר וגבוה, והחל להוריד צינורות אורכים וכבדים לידיו של עובד אחר שעמד על הרצפה, ללא שהיה קשור בריתמה, לא עבד עם קסדה וללא אמצעי בטיחות כלשהן. לא הוכח כי הוא סטה מהוראות הממונה עליו, או מהוראותיו של שאהר, או שפעל על דעת עצמו, או שחשף את עצמו לסיכון מיותר כלשהו. בנסיבות העניין אינני מוצאת מקום להטיל עליו כל אשם תורם.

הכיסוי הביטוחי של נתבעת 3:

נתבעת 3 (להלן: "מנורה") ביטחה בכל הזמנים הרלוונטיים לתאונה את נתבעת 2 בפוליסה לעבודות קבלניות שמספרה 04/85/996148/12/2 01 (להלן: "פוליסת הביטוח") (ראה: נספח א' לתחשיב הנזק מטעם התובע), והשאלה היא אם פוליסת הביטוח כיסתה גם את חבותן של נתבעות 1 ו- 4 במועד קרות האירוע. ממכלול החומר בפניי עולה שהתשובה לכך היא חיובית, ואנמק;

בעמוד הראשון של פוליסת הביטוח ניתן לראות שמלבד שמה של נתבעת 2 ותחת הכותרת "שם המבוטח", צוינו שם גם קבלני משנה ו/או מזמיני העבודה. בעמוד השני של פוליסת הביטוח, ניתן לראות גם שקיים בפרק ב' חבות כלפי צד ג', ובפרק ג' חבות מעבידים.

עוד עולה שפוליסת הביטוח כיסתה פרויקט עבודות שיפוצים, בניה אחזקה, ריתוך ומסגרות, וגם כן העבודות בהן עסקינן, פירוק וסילוק תכולת המתכת במבנה או אתר העבודה בו עסקינן, מבנה מי עוז בא.ת. עמק חפר, כאשר תקופת העבודה נקבעה מיום 15.8.12 ועד 15.9.12 (ראה: עמ' 8 של פוליסת הביטוח).

אומנם טענו נתבעות 2 ו- 3 שהיו קיימים ביטוחים נוספים שכיסו את נתבעת מס' 1 נכון למועד התאונה, אך טענות אלו נותרו בגדר טענות לא מוכחות, ולא הצליחו לסתור את עדותו של העד מר קייסי מנהל נתבעת 1 שהעיד וצירף תימוכין לכך שלנתבעת 1 לא היה ביטוח בעת קרות התאונה, ושהיא בוטחה לאחר התאונה בחברת הכשרה חברה לביטוח בע"מ (ראה: נ/8).

יתרה מכך, ממוצג נ/7 אותו הסכם בין נתבעת 2 לבין מי-עוז מיום 13.8.12 (להלן כאמור: "ההסכם"), עולה כי נתבעת 2 התחייבה לערוך פוליסת ביטוח אחריות צד ג' וביטוח חבות מעבידים, בה תיכלל חברת מי-עוז בע"מ כמבוטחת, וכן ביטול זכות שיבוב כלפיה וכן אחריות צולבת. בהתאם לכך, ערכה הנתבעת 2 את פוליסת הביטוח עסקינן.

מכל האמור עולה שפוליסת הביטוח של נתבעת 3 מכסה את כל הגורמים הרלוונטיים בתביעה דנן, שכן היא ביטחה את העבודות הקבלניות של נתבעת 2, כאשר הכיסוי הביטוחי כלל גם ביטוח קבלני משנה, מזמיני עבודה וצד ג' וביטוח חבות מעבידים.

על כן, ובשים לב למערכת היחסים בין נתבעות 1 ו- 2 והיותה של נתבעת 1 קבלן משנה של נתבעת 2, שביצעה עבורה עבודות באתר העבודה בארכיון המבוטח על ידי נתבעת 3, הרי שפוליסת הביטוח מעניקה כיסוי ביטוחי גם לנתבעות 1 ו- 4. אף יצוין למעלה מן הנדרש, כי במידה והיתה מזמינת העבודה, מי עוז, צד להליך, הרי שבהתאם לתנאי פוליסת הביטוח, גם היא הייתה מכוסה על ידי פוליסת הביטוח.

הנכות הרפואית והתפקודית:

כאמור לעיל, הוגשו מטעם הצדדים חוות דעת בתחום האורתופדיה ופה לסת, ובעקבות הפערים ביניהן, מונו מטעם ביהמ"ש שני מומחים בתחומים הנ"ל.

המומחה האורתופדי מטעם בית המשפט קבע כי לתובע נותרה נכות צמיתה משקוללת בשיעור של 14.5% בעקבות התאונה. הוא קבע כי: "אמנם הפריקה בשורש כף יד ימין שוחזרה ולא הותירה אי-יציבות, אולם נותרה הגבלה חלקית בתנועה המלווה ברגישות והמקנה 10% נכות צמיתה.. השבר במרפק שמאל החלים היטב, בעמדה טובה, ולא הותיר שינוי מבני במפרק. ההגבלה בסוף הכיפוף אינה מקנה אחוזי נכות.. וכן צלקת מעט רגישה ומעובה אך ממוקמת בגב המרפק.. ומקנה נכות צמיתה בשיעור 5%". עוד קבע לתובע נכויות זמניות של 100% מיום התאונה עד 28.2.2013, 50% מיום 1.3.2013 עד 22.5.2013, 100% מיום 23.5.2013 עד 15.6.2013 (לאחר ניתוח), 30% מיום 16.6.2013 עד 31.8.2013.

המומחה של פה ולסת מטעם בית המשפט קבע כי לתובע נותרה נכות בשיעור של 10% בגין הפרעה תפקודית של פרקי הלסת בצורה בינונית המופיעה לעתים תכופות עם הפרעות קלות בלעיסה. עוד קבע עלויות של טיפולים בשיניים בעתיד, לטיפול אחד של 4 כתרי חרסינה בסך של 16,000 ₪ שצריך להחליף כל 10 שנים.

שני המומחים מטעם ביהמ"ש לא נחקרו אודות חוות הדעת מטעמם, וקביעותיהם לא נסתרו, כך שיש לאמץ את קביעותיהם, לפיהם נכותו המשוקללת של התובע היא בשיעור 23%.

באשר לנכות התפקודית – התובע טען כי המדובר בפגיעה אורתופדית משמעותית הן במרפק שמאל והן בשורש כף יד ימין, אשר ללא ספק מגבילה את הסובל ממנה. בנוסף, התובע סובל מצלקת רגישה ומעובה שממוקמת בגב המרפק, האזור עליו משעינים את המרפק, דבר המגביל את התובע בכל תנועה של המרפק. כמו כן, התובע סובל ממגבלה במפרקי הלסת, הגבלה בתנועה וקושי באכילה, כאבים וקליקים במפרקי הלסת משמאל ומימין, סטיית סנטר לימין בעת פתיחת הפה. נטען כי אין ספק שמדובר במגבלות משמעותיות, ובמיוחד שהמדובר בתובע שאין לו כל השכלה פורמלית, ומאז שסיים את בית הספר התחיל לעבוד בעבודות כפיים למיניהן, שמעצם טבען הינן עבודות פיזיות קשות המחייבות שימוש מוגבר בשתי הידיים באופן מקביל. הראיה לכך, שלאחר התאונה התובע איבד את יכולתו לעבוד בעבודת כפיים, והחל מחודש 11/2014 הוא החל לעבוד כנציג שירות בחברת תקשוב, ושכרו כמובן בהתאם. אשר על כן, נטען לנכות תפקודית של 40%. בסיכומיה, הפנתה ב"כ התובע לעדויות התובע ואמו בנוגע להשפעות הרבות של הנכות על חייו ותפקודו של התובע.

נתבעות 2 ו- 3 טענו שכפי שניתן לראות בעמ' 4 לחוות דעתו של המומחה האורתופדי מטעם ביהמ"ש, התובע מוגבל בשתי תנועות הכיפוף של כף יד ימין, כאשר ההגבלה בכיפוף כלפי מטה היא של עשר מעלות, וההגבלה בכיפוף כלפי מעלה היא בת 20 מעלות, וזוהי הגבלה בסוף טווחי התנועה, שאינה הגבלה תפקודית. על כן, הנכות שנקבעה לתובע בגין הפגיעה בשורש כף היד היא כזו הנעדרת משמעות תפקודית.

כידוע, הסמכות לקבוע את שיעור הנכות התפקודית מסורה לבית המשפט (ראה: ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3), 792 (1995)). הלכה פסוקה היא שאחוזי הנכות הרפואית אינם מצביעים בהכרח על אובדן השתכרות או אובדן כושר לבצע עבודה. הכל תלוי בטיב עבודתו והתעסקותו של הנפגע ובטיב הפגיעה בבריאותו (ראה: 646/77 יהודה לוי נ' אברהם עמיאל ו-2 אח', פ"ד לב(3) 589, (1978)).

בבוא בית המשפט לבחון את הנכות התפקודית ואת הגריעה מכושר התשכרותו של נפגע בתאונה, הוא מתבסס בראש ובראשונה על שיעור נכותו הרפואית, מהות הנכות והשלכותיה ועל נתונים שונים של הנפגע, ובין היתר גילו, השכלתו, כישוריו, משלח ידו, עיסוקו לפני התאונה ואחריה, האפשרויות שעומדות בפניו לנתב בעתיד את עיסוקו במומו, הגריעה בפועל בהשתכרותו בעקבות התאונה וכן מידת השפעתה של נכותו הרפואית על היכולת לעסוק במקצוע בו עסק לפני התאונה, והימצאותו של מקום עבודה שבו מובטח כי הנפגע יוכל להמשיך ולעבוד.

בענייננו, התובע היה בגיל 21 ביום התאונה, היום הוא בן 31, נעדר השכלה ומקצוע. התובע העיד כי היה שחקן כדורגל יותר מ- 6 שנים, ושנה לפני התאונה הפסיק. התובע העיד שתכנן בעתיד להיות שחקן כדורגל, או ללמוד בוינגייט ולהיות מורה לספורט, אך בסופו של יום לא רכש כל השכלה ולא למד בשל מצבו הכלכלי מאז שנת 2012.

כתוצאה מהתאונה אובחנו אצל התובע פריקה קרפלית בשורש כף יד ימין, שבר פתוח במרפק שמאל, וכן שברים בלסת, שבר בשתי שיניים קדמיות עליונות מרכזיות, ותזוזה בשתי שיניים חותכות עליונות צידיות. התובע אושפז בבית החולים מיום התאונה (30.8.12) ועד ליום 5.9.12, כאשר במהלך אשפוזו עבר ניתוח שכלל החזרה סגורה של הפריקה בשורש כף יד ימין וקיבוע בגבס, החזרה פתוחה וקיבוע פנימי של השבר במרפק שמאל, החזרה פתוחה ושימוש בקשתות וחוטי מתכת לשבר בלסת. בהמשך, היה התובע במעקב במרפאות החוץ האורתופדיות, כירורגיה של היד ופה לסת, ביום 13.9.12 הוסר הגבס, ביום 10.10.12 הוסרו הקשתות מהלסת, וביום 23.5.13 עבר ניתוח להוצאת הקיבוע הפנימי ממרפק שמאל. התובע גם טופל במכונים לפיזיותרפיה וריפוי בעיסוק.

התובע העיד כי היום אינו יכול לאכול משהו קשה או גס. לפעמים הוא מרגיש כאבים חזקים ואוכל רק דייסות, וכשהוא פותח את הפה יש לו סטיה לצד ימין. התובע העיד שעד היום הוא עדיין נוטל משכך כאבים, אך לא באופן יום יומי, ושהוא עדיין סובל מכאבים בלסתות ובמפרקים,ולתימוכין הגיש את מוצג ת/3. ממוצג ת/3 עולה שביום 12/11/21 הלין התובע על כאבים בלסת עליונה, ובסיכום הביקור נרשם "כאב ממקור שיניים שיקום דנטלי שיניים צנטרליות לסת עליונה", והומלץ לו לפנות לביקורת מומחה לטיפול שורש בשאלה לחידוש טיפול שורש, ביצוע בדיקת CT דנטלי שיניים 13-23, וכן ניתן לו טיפול תרופתי להמשך.

התובע העיד כי כשהשתחרר מבית חולים הוא חזר הביתה עם גבס ביד ימין שנשאר איתו למשך חודש וחצי, וקיבוע ביד שמאל למשך כשנה, ופה סגור עם מתכת (חוטים וקשתות) ו- 3 חודשים רק שתה מים ודייסות. העיד שמאז התאונה, עבר שני ניתוחים, אחד ביום האשפוז, והשני אחרי כמה חודשים כשהוציא את הברגים מהיד. במשך יותר משנתיים עבר סדרות של פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק והיה עושה אימונים בלסתות בבית חולים רמב"ם. אמא שלו עזרה לו בתקופת האשפוז ואחרי שהשתחרר, עזרה לו להיכנס לשירותים, הכינה לו אוכל, עזרה לו להתלבש ולהתפשט, גם במקלחת. תימוכין לטענות התובע באשר לעזרה שקיבל ניתן למצוא בעדותה של אמו בפניי.

עוד העיד התובע כי מאז התאונה הוא חזר לעבוד בחודש 11/2014 כנציג שירות טלפוני בחברת תקשוב, עד לחודש 3/2016 מכיוון שלטענתו, הדיבור בטלפון כל הזמן גרם לו להתנפחויות בלסתות. מאז, הוא כל הזמן מחליף עבודות ומנסה להשתלב בשוק העבודה ועד היום קשה לו. היום הוא עובד כמוכר בחנות למוצרי חשמל בשכר של כ- 4,000 ₪.

בחוות דעת המומחה האורתופדי מטעם ביהמ"ש צויין כאמור כי נצפתה הגבלה חלקית בתנועות שורש כף יד ימין המלווה ברגישות אך ללא הפרעה ביציבות הפרקית, הגבלה מינמלית בכיפוף המרפק, וכן צלקת בגב המרפק השמאלי מעט מעובה עם רגישות קלה. הפריקה בשורש כף יד ימין שוחזרה ולא הותירה אי-יציבות, אולם נותרה הגבלה חלקית בתנועה המלווה ברגישות והמקנה לתובע נכות צמיתה בשיעור 10%. המומחה הוסיף כי השבר במרפק שמאל החלים היטב, בעמדה טובה ולא הותיר שינויי מבני במרפק, וכי ההגבלה בסוף הכיפוף אינה מקנה אחוזי נכות על פי תקנות המל"ל. המומחה הוסיף כי בחלוף יותר מחמש שנים מאז ההתערבות הניתוחית האחרונה, מצבו של התובע כיום יציב ואינו צופה שינוי במצבו בעתיד.

באשר לתחום הפה ולסת, ציין המומחה מטעם ביהמ"ש הפרעה תפקודית של פרקי הלסת ושרירי הלעיסה, הגבלה בפתיחת הפה עם סטית הלסת לימין וכאבים בפרקי הלסת ובשרירי הלעיסה, ולכן התובע מוגבל בלעיסת מזון קשה. שבר פרק הלסת מימין התאחה בעמדה לקויה – הפרגמנט השבור התאחה בעמדה מדיאלית ואינפריורית תוך קיצור הממד האורכי של קונדייל הלסת מימין. ההפרעה התפקודית של פרקי הלסת תוותר לצמיתות ואין כל טיפול שיכול לשפר את מצבו.

כאן המקום לציין כי לא שוכנעתי כי התאונה היא שמנעה מהתובע את האפשרות לרכוש השכלה גבוהה, אלא דווקא מצבה הכלכלי של המשפחה. אומנם התאונה קטעה את תוכנית חייו ללמוד בוינגייט ולהפוך למורה לספורט, אך התובע נפגע בגיל צעיר יחסית והיה ביכולתו, ועדיין ביכולתו, להתאים את מסלול חייו, ולרכוש השכלה או הכשרה מקצועית שתתאים למגבלותיו, על מנת להקטין את נזקין, ולצמצם כמה שניתן את השפעותיה התפקודיות של התאונה על המשך חייו. מאידך לא ניתן להתעלם מהעובדה כי סיכוייו התקבל לכל מקום עבודה במומו ובמגבלותיו הם נמוכים יותר לעומת אדם בריא ללא נכות. כן יש להניח כי ככל שיתבגר בגילו, יורגשו יותר השפעות התאונה והנכויות על חייו ותפקודו.

נוכח כל האמור, ובהתחשב בגילו של התובע, בניסיונו המקצועי, בהעדר השכלה אקדמית כלשהיא עד כה, ובתפקודו של התובע במשך 9 שנים מאז התאונה ועד היום, יש להעמיד את נכותו התפקודית על 15%.

הנזק:

הפסדי השתכרות בעבר: 

בתחשיב הנזק מטעם התובע נטען כי עובר לתאונה התובע היה בתחילת דרכו בן כ- 21 שנה בלבד ביום התאונה, וכי בחודש התאונה הוא הספיק לעבוד 4 ימים כאשר היומית שלו היתה 250 ₪, וחודשית היה אמור לקבל סך של 6,750 ₪ ובערכם להיום בתוספת הצמדה וריבית מאמצע התקופה סך של 8,375 ₪, וכן כי אלמלא התאונה היה יכול להתקדם בעבודתו ו/או בכל עבודה אחרת ולשפר את הכנסותיו. נטען כי עקב התאונה, התובע לא חזר לכל עבודה פיזית ונשלל ממנו כושר עבודתו כליל, ורק בחודש 11/2014 הוא מצא עבודה כנציג שירות בחברת תקשובים במוקד טלפוני ועבד שם עד חודש 3/2016 ושכרו היה זעום. עוד נטען כי עקב מגבלותיו וכאביו של התובע בעקבות התאונה, הוא התקשה להתמיד בעבודה והספיק להתנייד בכמה מקומות עבודה, ואף היו תקופות שהוא לא הצליח להשתלב בכל עבודה, ועל כן הוא לא עבד מחודש 4/2016 ועד חודש 11/2016 עד שהצליחו למצוא עבודה בשמירה בחודש 12/2016 ועבד בה עד חודש 10/2018, ולאחר מכן מצא עבודה בבאבקום. בחודש 5/2020 התחיל התובע לעבוד כמוכר בחנות רהיטים, ועבד שם עד חודש 8/2021 שגם בה לא הצליח להתמיד, עד שבחודש 2/2022 התחיל לעבוד בחנות למוצרי חשמל. ב"כ התובע הוסיפה שהתובע זכאי גם לקבל פיצוי גם בגין אובדן שכר חלקי, שייחשב לפי ההפרש בין שכרו עובר לתאונה לשכרו לפי תלושיו האחרונים בשנת 2021 (בסך 2,500 ₪), וזאת מאז שחזר לעבודה בחודש 11/2014 ועד היום בסך של 74 חודשים.

ב"כ נתבעת 1 טען שחישוב הפסד השכר והפיצוי של התובע צריך להיות לפי השכר שלו שהיה אמור לקבל אותו, והוא לפי 22 ימי עבודה * 250 ₪ שזה 5,500 ₪. ב"כ נתבעות 2 ו- 3 טען שהתובע עבד אצל הנתבעת 1 כפועל יומי, מזדמן, בשכר מינימום, בפרויקט ספציפי. לצורכי תחשיב הנזק בלבד, הוא מוכן להעמיד את שכרו של התובע על שיעור שכר המינימום, קרי 5,300 ₪. מכיוון שמדובר היה בפרויקט קצוב בזמן, שנמשך כחודשיים, אזי התובע זכאי לפיצוי בסך של 10,600 ₪ בגין התקופה שמיד לאחר אירוע התאונה. לאחר מכן, ובשים לב שהמומחה האורתופדי מטעם ביהמ"ש קבע תקופת נכות זמנית, מוצע פיצוי של חודשיים נוספים בשיעור 10,600 ₪. ב"כ נתבעת 4 הפנה לדו"ח רציפות בעבודה וטען שעבודת התובע לפני התאונה לא היתה רציפה, וכי בחודש התאונה עבד 4 ימים, בעבודה זמנית ושכרו ליום כ- 250 ₪, וכ- 5,000 ₪ לחודש. ב"כ נתבעת 4 הסכים להצעה הראשונה של ביהמ"ש לפי חישוב בסיס שכר לעבר לפי 5,000 ₪ לחודש, ולכך שהתובע יקבל בגין תקופת העבר הראשונה סך של 50,000 ₪ ובגין תקופת העבר השנייה סך של 30,000 ₪.

התובע שהיה בחור צעיר, בתחילת דרכו, נעדר השכלה וניסיון מקצועי, טרם ניתב את דרכו המקצועית או מימש את פוטנציאל ההשתכרות שלו, והתאונה פגשה אותו בתחילת דרכו. לצד זאת, כאמור לעיל, התאונה הוכרה על ידי המל"ל כתאונת עבודה, ולתובע שולמו דמי פגיעה לפי בסיס שכר של כ- 4,449 ₪ לחודש. משכך, ולאור מכלול הנתונים דלעיל יש לקבוע בסיס שכר של 5,500 ₪ לחישוב הפסדי עבר.

המומחה האורתופדי מטעם ביהמ"ש קבע לתובע נכויות זמניות כדלקמן: 100% מיום התאונה עד 28.2.2013, 50% מיום 1.3.2013 עד 22.5.2013, 100% מיום 23.5.2013 עד 15.6.2013 (לאחר ניתוח), 30% מיום 16.6.2013 עד 31.8.2013, ולאחר מכן נכות יציבה.

עיון בדו"ח רציפות בעבודה מהמל"ל (מוצג נ/1), ניתן לראות שבשנת 2015 עבד התובע שנה מלאה בחברת תקשוב, והשתכר בסך של 35,222 ₪. בשנת 2016 התחיל עבד כמוכר של מוצרי חשמל, ובשנת 2017 התחיל לעבוד בשמירה ואבטחה והשתכר באותה שנה סך של 70,371 ₪. בשנת 2019 עבד התובע שוב בתקשורת, למשך 9 חודשים והשתכר סך של 31,058 ₪, ובשנים 2020-2021 חזר שוב לעבוד כמוכר של מוצרי חשמל.

על כן, בהתחשב בעבודותיו והשתכרותו של התובע מאז התאונה ועד היום, וכן בהתחשב בטיפולים והניתוחים שעבר התובע, במהות הפגיעה החמורה ובנכויות הזמניות שנקבעו לו על ידי המומחה האורתופדי מטעם ביהמ"ש, אני מוצאת לנכון לאשר לתובע הפסד שכר מלא לתקופה של 10 חודשים כפול בסיס השכר (5,500 ₪), יוצא שהפיצוי עד ליום 31.8.2013 יעמוד על סך של 55,000 ₪.

לאחר תקופה זו (מיום 1.9.2013) ועד היום (בחלוף כ- 9 שנים), בהתחשב בכל הנתונים דלעיל, ובעובדה שהתובע חזר למעגל העבודה בחודש 11/2014, ראיתי מקום לפסוק לתובע פיצוי גלובלי בגין תקופה זו על סך של 50,000 ₪ כולל הפרשי הצמדה וריבית.

סך הכל פיצוי בגין הפסדי ההשתכרות של התובע לעבר יעמוד על סך של 105,000 ₪.

אובדן השתכרות לעתיד:

ב"כ התובע טענה כי התובע היה בתחילת דרכו המקצועית, טרם גיבש את כוונותיו ואף טרם רכש לעצמו מקצוע, ועל כן אין להקיש מהשתכרותו בעבודות מזדמנות של טרום לימודים להשתכרות בעתיד. עוד טענה ב"כ התובע כי לפי הפסיקה העניפה, הרי זהו מקרה קלאסי שבו יש לחשב את נזקיו של התובע שהיה כבן 21 שנה ביום התאונה, לפי השכר הממוצע במשק.

נתבעת 1 טענה שהתובע לא זכאי לפיצוי בראש נזק זה, שכן הנכות שנקבעה לו לא פגעה ביכולתו לעבוד ולהשתכר והוא עובד במקומות אחרים ומשתכר סכום שהוא הרבה מעל הסכום שהיה מקבל בעבודתו אצל נתבעת 1. נתבעות 2 ו- 3 טענו כי לתובע אין נכות תפקודית כתוצאה מהתאונה, והראיה לכך שהוא עבד ועובד בשנים שלאחר התאונה באופן מלא וללא פגיעה בכושר השתכרותו. עם זאת, בשים לב לגילו של התובע ולנכות הרפואית שנותרה לו, לצרכי תחשיב הנזק בלבד, הוצע פיצוי בסך של 20,000 ₪ הכולל גם הפסדי פנסיה. ב"כ נתבעת 4 טען כי לאור הנתונים העולים מדו"ח רציפות בעבודה מטעם המל"ל, היה מקום לחשב את שכרו של התובע לפי בסיס שכר 6,500 ₪ (שהיא למעשה זהה להצעה הראשונה של ביהמ"ש).

אין מקום לחשב הפסדי שכר לעתיד לפי השכר הממוצע במשק. אומנם התובע נפגע בהיותו בגיל צעיר ולא הספיק לממש במועד התאונה את פוטנציאל ההשתכרות שלו, אך מאידך, לאורך השנים שלאחר התאונה ועד היום, לא רכש התובע לעצמו השכלה אקדמית כלשהי או הכשרה מקצועית שתתאים למגבלותיו. אומנם כאמור התאונה קטעה את תוכניותיו של התובע, אך לא שוכנעתי כי התאונה היא הגורם היחיד או המכריע שמנע מהתובע רכישת השכלה או הכשרה כאמור.

על כן, ובמכלול כל הנתונים שהובאו לעיל, יהא נכון להעמיד את בסיס השכר על סך 7,000 ₪ לצורך חישב הפיצוי בגין ראש הנזק של הפסד השתכרות לעתיד.

התובע היום הינו בן 31 שנה, כלומר נותרו לפניו 36 שנה עד הגיעו לגיל הפרישה 67. לטעמי לא יהא נכון לפסוק לתובע חישוב אקטוארי מלא, הרי יכולת ואפשרות התמרון שלו להתאים את מצבו ותפקודו למגבללותיו הן גבוהות. בהינתן האמור וכן בהתחשב בכך שאנו עוסקים בעיקר בהשערות עתידיות לאורך שנים קדימה, יהא נכון לחשב את הפסדי העתיד לפי 80% מהחישוב האקטוארי. לפיכך בהתאם לנכות תפקודית בשיעור 15%, ובסיס שכר 7,000 ₪ ומקדם היוון של 263.9785, אני פוסקת לתובע בראש נזק זה פיצוי בסך 221,742 ₪.

הפסדי פנסיה:

לפי צו ההרחבה במשק שמכוחו חלה חובה על כל המעבידים להפירש לעובדיהם תשלומי פנסיה, יש לפסוק לתובע פיצוי בגין הפסדי פנסיה ותנאים סוציאליים בשיעור 12.5% מסך הפסדי השכר – 40,843 ₪.

עזרת צד ג':

כאמור לעיל, התובע העיד כי אושפז בבית החולים למספר ימים בעקבות התאונה, וכי לאחר שהשתחרר מבית חולים הוא חזר הביתה עם גבס ביד ימין שנשאר איתו למשך חודש וחצי, וקיבוע ביד שמאל למשך כשנה, ופה סגור עם מתכת (חוטים וקשתות) ו- 3 חודשים רק שתה מים ודייסות. העיד שאמא שלו עזרה לו בתקופת האשפוז ואחרי שהשתחרר, עזרה לו להיכנס לשירותים, הכינה לו אוכל, עזרה לו להתלבש ולהתפשט, גם במקלחת. תימוכין לטענות התובע באשר לעזרה שקיבל ניתן למצוא בעדותה של אמו.

אומנם התובע לא הביא כל ראיה אודות תשלום בגין עזרת צד ג', אולם כבר נפסק לא אחת על ידי בית משפט זה: "שגם כאשר בני משפחה סועדים את הנפגע בחוליו, הרי אם ברור שהוא זקוק לעזרה זו בגלל מצבו, לא יהנה המזיק ממאמציהם של קרובי המשפחה והוא יחוייב לפצות את הניזוק על העזרה שנזקק לה ושקיבל מהם" (ראה: ע"א 5774/95‏ ‎יצחק שכטר ואח'‏‎ ‎נ' אלה כץ (19.11.1997)).

לאור האמור לעיל, ולאחר ששוכנעתי כי לתובע נגרמו חבלות משמעותיות בתאונה, וכי נזקק לעזרת צד ג' מהותית ומוגברת לאחר התאונה, ובמכלול נסיבות המקרה, ובכללם, סוג הפגיעה, קביעות המומחים מטעם ביהמ"ש בתחום האורתופדי ופה ולסת, אני מעריכה את הפיצוי בראש נזק זה על דרך האומדנה בסך של 35,000 ₪.

הוצאות רפואיות ונסיעות:

התובע טען כי בעקבות התאונה נגרמו לו הוצאות רפואיות ניכרות בעבר, וכי טופל במכונים לפיזיותרפיה וריפוי בעיסוק, וכן שייגרמו לו גם כן בעתיד, אך לא תמך טענותיו אלו במסמכים רפואיים כלשהן.

כאמור לעיל, בעקבות התאונה, אושפז התובע בבית החולים למשך 7 ימים, ובחוות דעת המומחה האורתופדי מטעם ביהמ"ש נרשם כי אחרי שחרורו המשיך הוא במעקב במרפאות החוץ האורתופדיות, כירורגיה של היד ופה לסת, ואף ביום 23.5.13 עבר ניתוח להוצאת הקיבוע הפנימי ממרפק שמאל. לצד זאת, מחוות דעת המומחה האורתופדי מטעם ביהמ"ש עולה כי כיום, מצבו הרפואי של התובע יציב ואינו צופה שינוי במצבו בעתיד. משכך, לא שוכנעתי כי יזדקק התובע לטיפולים רפואיים בעתיד ו/או להצאות לנסיעות לשם קבלת טיפולים רפואיים בעתיד.

לפיכך, ובשים לב כי מדובר בפגיעה שהוכרה על ידי המל"ל כתאונת עבודה והוצאותיו הרפואיות של התובע אמורות להיות מכוסות על פי דין על ידי המל"ל, יש מקום לפסוק לתובע פיצוי גלובלי בראש נזק זה בסך של 5,000 ₪.

הוצאות טיפולי שיניים:

התובע טען כי בעקבות התאונה, הוא יצטרך לעבור טיפולי שיניים בעלות של 16,000 ₪ לכל 10 שנים, כפול מקדם היוון של 59 שנים – מיום התאונה ועד תוחלת חייו.

הנתבעות 2 ו- 3 טענו כי אין מקום לפסוק לתובע פיצוי בגין ראש נזק זה, מכיוון שמלוא הוצאותיו של התובע בגין טיפולים רפואיים, לרבות טיפולי שיניים, מכוסות על פי דין על ידי המל"ל, והתאונה שאירעה לתובע הוכרה כתאונת עבודה על ידו. באשר להיוון, טענו נתבעות 2 ו- 3 כי גם אם היה מקום לפסוק לתובע פיצוי בהקשר זה, הרי שבהתאם לחוות דעת המומחה פה ולסת טעם ביהמ"יש, יש לבצע היוון לכל אחד מהטיפולים (לפי מקדם היוון כפול). בסיכומיו, הסכים ב"כ נתבעת 4 להצעת ביהמ"ש בהקשר זה כי סכום של 19,300 ₪ הינו סביר.

בחקירתו של התובע, נשאל אם עד היום הוא סובל ומקבל טיפולים רפואיים, והוא השיב שהוא עדיין נוטל משכך כאבים, אך לא באופן יום יומי, ושהוא עדיין סובל מכאבים בלסתות ובמפרקים ולתימוכין הגיש את מוצג ת/3. במוצג זה הומלץ לתובע לפנות לביקורת מומחה לטיפול שורש בשאלה לחידוש טיפול שורש, ביצוע בדיקת CT דנטלי שיניים 13-23, וכן ניתן לו טיפול תרופתי להמשך.

בחוות דעת המומחה פה ולסת מטעם ביהמ"ש הוא קבע לעניין עלויות הטיפולים בעבר – כפי ששילם התובע לד"ר עוסמאן רשיד. באשר לטיפולים בעתיד, קבע המומחה כי יצטרך התובע להחליף 4 כתרי חריסה בשיניים 12 11 21 22, כל 10 שנים, כאשר העלות לטיפול היא 4,000 ₪, וסה"כ 16,000 ₪.

אשר על כן, ולפי עלות כל תיקון כפול מספר הפעמים שאמורים לתקן (כל 10 שנים), ובהתאם לתוחלת חייו של התובע, אני פוסקת לו בראש נזק זה סך של 32,000 ₪ (מהוון).

כאב וסבל:

בבואו של בית המשפט להעריך את נזקיו הלא ממוניים של הניזוק עליו להתחשב בגורמים שונים כגון מהות הפגיעה, שיעור הנכות, הסבל שפקד את התובע בעבר עקב אירוע התאונה והכאבים הצפויים לו בעתיד (ראה: ע"א 472/88 תד"ל שירותי אחזקה ושירותים נ' תהילה פ"ד מד (4)).

בתחשיב הנזק מטעם התובע, הוא טען כי מדובר בפגיעה רצינית המשליכה רבות על תפקודו ועל איכות חייו, וכי התאונה קטעה את מסלול התקדמותו במקצועו, הסבה לו נזק נפשי רב ותמשיך להסב לו נזק שכזה לכל תוחלת חייו, ובמיוחד שמדבלותיו וכאביו יימשכו על תוחלת חייו. על כן, הוצע לפסוק לתובע סכום של 150,000 ₪.

כמפורט לעיל, בעקבות התאונה, אושפז התובע בבית החולים למשך 7 ימים ועבר ניתוח בשורש כף יד ימין וקיבוע בגבס, החזרה פתוחה וקיבוע פנימי של השבר במרפק שמאל, החזרה פתוחה ושימוש בקשתות וחוטי מתכת לשבר בלסת. בהמשך, ביום 23.5.13 עבר התובע ניתוח נוסף להוצאת הקיבוע הפנימי ממרפק שמאל.

התובע העיד כי אינו יכול לאכול משהו קשה או גס. לפעמים הוא מרגיש כאבים חזקים ואוכל רק דייסות, ושהוא סובל מפתיחת הפה כשהוא פותח את הפה יש לו סטיה לצד ימין. התובע העיד שעד היום הוא עדיין נוטל משכך כאבים, אך לא באופן יום יומי, ושהוא עדיין סובל מכאבים בלסתות ובמפרקים ולתימוכין הגיש את מוצג ת/3 ממנו עולה שנכון ליום 12/11/21 המשיך התובע להלין על כאבים בלסת עליונה.

נוכח כל האמור, ובהתחשב במהות הפגיעה שנגרמה לתובע, בנכות והצלקת שנותרה לו, בתקופת אי הכושר, באשפוז, בניתוחים ובטיפולים הרפואיים שעבר ובטיפולי השיניים העתידיים, ובשים לב לחלוף כ- 10 שנים מקרות התאונה ושהיום מצבו של התובע יציב ולא צפוי לשינוי, יש לפסוק לתובע בגין ראש נזק זה סך של 120,000 ₪.

ניכוי המל"ל:

ביום 26.4.22 הגיש ב"כ הנתבעת 4 פירוט וחישוב תגמולי המל"ל, וטען כי הסכום ששולם לתובע מהמל"ל עומד על סך של 75,000 ₪ הכולל הפרשי הצמדה וריבית.

בתגובה לכך, הגישה ב"כ התובע ביום 28.4.22 הודעה בה טענה כי בהמשך להודעת ב"כ הנתבעת 4 מיום 26.4.22, הרי שהיא מודיעה שאת הסכומים יש לשערך עם הצמדה מיום קבלתם, אך הריבית הינה מאמצע התקופה. על כן תגמולי המל"ל ששולמו לתובע הינם בסך של 69,728 ₪ משוערך.

מקובלת עליי טענת ב"כ התובע, ומשכך אני קובעת כי סכום תגמולי המל"ל הוא סך של 69,728 ₪ משוערך.

לסיכום:

לסיכום- התביעה כנגד הנתבעת מס' 4 – נדחית. אני מחייבת את התובע לשלם לנתבעת מס' 4 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 9,000 ₪.

אני מחייבת את הנתבעות 1, 2 ו- 3 ביחד ולחוד לשלם לתובע פיצוי בסך 489,857 ₪ (מעבר לתגמולי מל"ל), לפי חלוקת האחריות שבסעיף 44 לעיל, וכן החזר אגרה בסך 750 ₪ ושכר מומחים בסך 12,888 ₪, ושכ"ט עו"ד בסך 115,000 ₪ (כולל מע"מ).

המזכירות תמציא פסק דין זה לב"כ הצדדים, ותסגור את התיק.

ניתן היום, י"ז סיוון תשפ"ב, 16 יוני 2022, בהעדר הצדדים.