פרבמן ואח' נ' ס. אלון חברה להשקעות ובנין בע"מ ואח'

לפני תביעה שהגישו התובעים נגד הנתבעים לתשלום פיצויים בסך 716,140 ₪ וזאת בגין אי רישום הדירה שרכשו בלשכת רישום המקרקעין.

מאחר ובהתאם להודעת התובעים בעקבות החלטת בית המשפט, הם הסכימו למחיקת התביעה נגד הנתבע 2 והגישו על כך הודעה לביהמ"ש עוד בחודש מרץ 2021, הודעה שאינה מופיעה במערכת נט המשפט, הוריתי בטרם תחילת כתיבת פסק הדין על דחיית התביעה נגד הנתבע 2 בלא צו להוצאות. לפיכך, פסק דין זה יתייחס רק לנתבעת 1 שתכונה להלן: "הנתבעת".

טענות התביעה

ביום 07/06/11 חתמו הצדדים על חוזה מכר דירה (להלן: "החוזה") לפיו מכרה הנתבעת לתובעים זכויות חכירה מהוונות בדירת פנטהאוז יוקרתית, בת 5 חדרים בגבעתיים.

במהלך חודש מרץ 2017 נמסרה ההחזקה בדירה לתובעים, אולם עד למועד הגשת התביעה ולמרות שטופס 4 לבניין התקבל במהלך שנת 2016, טרם נרשם הבית המשותף וטרם נרשמה הדירה בבעלות התובעים.

בהתאם להוראות סעיף 6 ב'(א)(2) לחוק המכר (דירות) תשל"ג-1973 (להלן: "החוק"), רישום הבית המשותף יבוצע לא יאוחר משנה ממועד מסירת הדירה. בהתאם לחוק, היה על הנתבע לפעול לרישום הדירה על שם התובעים, זאת לא יאוחר מחודש אוגוסט 2018.

בחוזה שבין הצדדים נקבע ב"הואיל" מס' 8 כי: "המוכר ימכור את הדירה לקונה וירשום את הזכויות בה על שם הקונה בלשכת הרישום המקרקעין ובספרי המינהל". בסעיף 10.3 להסכם נכתב כי: "המוכר מתחייב כלפי הקונה לרשום את זכויות החכירה המהוונות על שם הקונה.... לא יאוחר מתום 36 חודש מיום מסירת החזקה בדירה לידי הקונה", כאשר הוראה זו מנוגדת לקבוע בחוק המכר (דירות).

הנתבעת 1 לא רשמה עד למועד הגשת התביעה את הדירה על שם התובעים, כאשר ממועד מסירת הדירה לידי התובעים חלפו מעל 3 שנים והכל בניגוד לקבוע בחוק.

הפיצוי המוסכם שנקבע בהוראות ההסכם שבין התובעים לבין הנתבעת עומד על סך 10% משווי הדירה. מאחר ושווי הדירה הינו 6,100,000 ₪, הפיצוי המוסכם בגין אי רישום הדירה עומד על סך של 610,000 ₪.

התובעים מבקשים לחייב את הנתבעת בתשלום הפיצוי המוסכם בגין אי רישום הדירה על שם התובעים כמחויב בחוק.

טענות ההגנה מטעם הנתבעת

לטענת הנתבעת, הצדדים התנו על הוראות סעיף 6ב(א)(3) לחוק והוסכם בין התובעים לנתבעת בסעיף 10.3 להסכם המכר כי זכויות החכירה בדירה ירשמו על שם התובעים לא יאוחר מ – 24 חודשים מיום מסירת החזקה בדירה לידי הקונה. לטענת הנתבעת, אין כל מניעה להתנות על הוראות סעיף 6ב(א)(3) לחוק כפי שעשו הצדדים.

לטענת הנתבעת, בהתאם לסעיף 6ב(ג) לחוק, לא יבואו במניין התקופה שבה היה על הנתבעת לבצע את רישום הדירה על שם התובעים, תקופות שהמוכר הוכיח לגביהן כי העיכוב בביצוע הרישום נגרם עקב הנסיבות שלא היו בשליטתו והוא לא יכול למנוע את קיומן.

לטענת הנתבעת, העיכוב ברישום הבית המשותף ורישום הדירה על שם התובעים נגרם עקב נסיבות שלא בשליטתה ולא יכלה למנוע את קיומן, הואיל ועיריית גבעתיים מנעה מתן תעודת גמר לבניין וקידום רישום הבית המשותף וזאת בשל העדר אישור חברת חשמל.

לטענת הנתבעת, היא פעלה ועשתה ככל שלאל ידה כדי להביא לכך שחברת חשמל תבצע את הטמנת קווי המתח שברחוב ואילו חברת החשמל היא זו שגרמה לעיכוב.

לטענת הנתבעת, ביום 29/10/2015 קיבלה חשבון מחברת חשמל וכבר למחרת היא שילמה את המקדמה. ביום 17/05/18 פנתה הנתבעת לחברת החשמל בבקשה להודיע מהו לוח הזמנים לביצוע ההטמנה אולם פניה זו לא זכתה למענה כלשהו ולפיכך, חזרה הנתבעת ופנתה לחברת חשמל ביום 16/01/2019.

ביום 12/02/19, לאחר פניות חוזרות ונשנות של הנתבעת, קיבלה הנתבעת מחברת חשמל דרישה לתשלום העבודה כולה, כאשר התשלום עבור העבודה הועמד על סך של 191,379 ₪. הנתבעת פנתה לחברת חשמל לברר את פשר העלייה החריגה בדרישת התשלום מסך של 34,800 ₪ לסך של 191,379 ₪. הנתבעת לא קיבלה כל תשובה רשמית, אלא חשבון חדש ומופחת על סך של 102,949 ₪.

ביום 22/07/2020 שילמה הנתבעת את התשלום שנדרשה לשלם.

לטענת הנתבעת, התובעים אינם זכאים לפיצוי המוסכם הקבוע בסעיף 17.4 להסכם מאחר ועל פי סעיף זה זכאים התובעים לקבל פיצוי מוסכם רק אם בוטל ההסכם בשל הפרתו על ידי המוכר, בעוד שבמקרה זה ההסכם לא בוטל והתובעים קיבלו את החזקה בדירה והם עודם מתגוררים בה.

דיון והכרעה

בפסק דין זה עלי להכריע האם הנתבעת הפרה את החוזה עם התובעים ובאם התשובה לשאלה זו תהיה חיובית, האם התובעים זכאים לפיצויים עקב ההפרה.

האם הנתבעת הפרה את החוזה?

בסעיף 10.3 לחוזה נרשם כי על הנתבעת לרשום את זכויות החכירה המהוונת בדירה על שם הקונה לא יאוחר מתום 24 חודשים מיום מסירת ההחזקה בדירה לידי הקונה (לא 36 חודש כפי שטוענים התובעים). החזקה בדירה נמסרה לקונה בחודש מרץ 2017 כך שלפי החוזה הדירה הייתה צריכה להירשם על שם התובעים בלשכת רישום המקרקעין עד חודש מרץ 2019.

הדירה לא נרשמה על שם התובעים במועד האמור וכפי שהתברר במהלך הדיון במסגרת חקירתה הנגדית של התובעת, הדירה נרשמה על שם התובעים בלשכת רישום מקרקעין ביום 16/02/2022, כלומר באיחור של כשנתיים ביחס לקבוע בחוזה.

סעיף 6ב' לחוק קובע:

6ב. (א) המוכר דירה בבית הניתן לרישום בפנקס בתים משותפים כאמור בסעיף 142 לחוק המקרקעין, חייב לעשות את כל אלה:

(1) לבצע את כל הפעולות ולקיים את כל החיובים המוטלים עליו בקשר לרישום בפנקסי המקרקעין של חלוקה ואיחוד של הקרקע שבה נמצאת הדירה, במועד המוקדם ביותר האפשרי;

(2) לגרום לרישום הבית בפנקס בתים משותפים לא יאוחר מתום שנה ממועד רישום בפנקסי המקרקעין של החלוקה והאיחוד של הקרקע כאמור בפסקה (1) או ממועד העמדת הדירה לרשות הקונה, לפי המאוחר;

(3) לגרום לרישום זכויות הקונה בדירה בפנקס בתים משותפים לא יאוחר מתום שישה חודשים ממועד רישום הבית בפנקס הבתים המשותפים או ממועד העמדת הדירה לרשות הקונה, לפי המאוחר.

(ב) המוכר דירה בבית שאינו ניתן לרישום בפנקס בתים משותפים כאמור בסעיף קטן (א), חייב לבצע ולקיים את האמור בפסקה (1) של אותו סעיף קטן ולגרום לרישום זכויות הקונה בדירה בפנקסי המקרקעין לא יאוחר מתום שישה חודשים ממועד הרישום בפנקסי המקרקעין של החלוקה והאיחוד של הקרקע כאמור בפסקה (1) או ממועד העמדת הדירה לרשות הקונה, לפי המאוחר.

(ג) בחישוב תקופות הרישום האמורות בסעיף זה לא יבואו במניין תקופות שהמוכר הוכיח לגביהן כי העיכוב בביצוע הרישום נגרם עקב נסיבות שלא בשליטתו והוא לא יכול היה למנוע את קיומן.

בהתאם לטענת התובעים, היה על הנתבעת 1 להסדיר את רישום הבית המשותף עד חודש מרץ 18 ולא יאוחר מאוגוסט 18 .

מבלי להכריע מה משך האיחור ברישום הדירה בלשכת רישום המקרקעין לפי החלופות השונות, אין חולק כי הנתבעת איחרה ברישום לפי כל חלופה אפשרית, גם הנתבעת אינה חולקת על הטענה לפיה היא איחרה ברישום.

לטענת הנתבעת להגנתה, העיכוב בביצוע הרישום נגרם עקב נסיבות שלא בשליטתה, עיכוב שנגרם בעטיה של חברת חשמל ושהנתבעת לא יכולה הייתה למנוע את קיומו.

לא אוכל לקבל את טענת הנתבעת בעניין זה. מטעם חברת חשמל העידה עו"ד סיגל רבינוביץ בעמ' 11 לפרוטוקול ש' 9 ואילך:

"אני מבקשת להסביר את המסגרת. לקוח פונה לחברת חשמל ומבקש לבצע איזשהי עבודה, במקרה הזה הגיע מכתב מחברת ס אלון לבצע עבודה של הטמנת קווי רשת מתח נמוך ומתח גבוה. בעקבות הפניה יצאה הזמנה לביצוע עבודה להטמנת רשת והזמנה שיצאה באותו יום לא צויין אם זה מתח נמוך או גבוה. לאחר מספר ימים שולמה המקדמה על ידי המזמין. תשלום המקדמה מיועד לתכנון ולכן כחודש לאחר התשלום היתה פגישה בין אלון סלוקין לבין המתכננת גב' חיה חייט שהיתה המתכננת של האזור באותה עת. במסגרת התיאום הטכני דנו בבקשה של המזמין ובסופו של דבר יצא סיכום טעני שבסיכום הטעני נקבע שבפגישה שמיום 25/11/2015 סוכם שהרשת לפירוק תהיה מתח נמוך ומאור בלבד והמתח הגבוה הוא ללא שינוי. לכן מאותו רגע כל ההזמנה היתה לפי הסיכום. בסיכום הטעני הועבר עותק לחברת חשמל ועותק למזמין. מחלקת תכנון עשתה את העבודה שהיתה צריכה לעשות עבודת תכנון ואז נשלח למזמין ביום 14/12/2015 , הופקד דרישה לתשלום משלים להזמנה ונשלחה למזמין. התשלום לא שולם. בשנת 2016 שונו מערכות בחברת חשמל ולכן הזמנת החיבור קיבלה מספר שונה. ביום 15/01/2019 הופקה דרישה מעודכנת לתשלום וגם היא לא שולמה. ביום 16/01/2019 התקבלה פניה למחלקת פניות לקוחות לגבי העבודה הזו, נספח 8 לתצהירו של אלון סלוקין, בעקבות זה מספר ימים לאחר מכן נשלחה תשובה למייל שההזמנה לא שולמה והיות ועבר זמן יש צורך לחדש את האישורים. ביום 31/01/2019 נפתחה הזמנה שמספרה 300466618 לפירוק רשת מתח גבוה. ביום 12/02/2019 נשלחה דרישה לתשלום המקדמה שנשלחה בפברואר לא שולמה. ביום 25/06/2020 נשלחה דרישת תשלום מעודכנת להזמנה לחיבור מתח גבוה על סך של 33,496.63 ₪ 25 שולם ביום 29/06/2020 ביום 21/07/2020 הופק סיכום טכני לעבודה לפירוק רשת למתח גבוה, ביום 21/07/2020 יצאה דרישה לתשלום משלים של חיבור מתח גבוה – מוגש ומסומן נ/ 4 . ביום 23/07/2020 בוצע התשלום המשלים להזמנת חיבור לגבי הטמנת רשת מתח גבוה – הוגש ומסומן נ/ 5, וכרגע זה בפעילות אישורים מגורמי חוץ משמע – עבר לעבודה. זאת אומרת שבפועל יש שתי הזמנות. הזמנה לפירוק רשת מתח גבוה ששולמה והיא בתהליכי עבודה, והזמנה לתשלום מתח נמוך ששולם בה רק המקדמה ביום 28/10/2015 ומאז לא שולם דבר. תשלום המקדמה הוא עבור התכנון.

בהתאם לתצהיר התובעת, הנתבעים פנו ביום 22.10.18 לנתבע 2 במכתב התראה ובו דרשו השבת השכ"ט ששולם לו. דומה כי רק בעקבות מכתב זה נעורה הנתבעת לפעול ופנתה לחברת חשמל.

הנתבעת לא השכילה לתת הסבר סביר לשנים שבהם ישבה בחוסר מעש.

בהתאם לראיות ובהסתמך על עדות עדי חברת החשמל, שהייתה נאמנה עלי ושלא נסתרה בכל צורה שהיא, שוכנעתי כי הנתבעת לא פעלה בחריצות הראויה כדי לדאוג להטמנת הקו וכי לא אצה הדרך לנתבעת. שוכנעתי כי הנתבעת הזניחה את הטיפול מול חברת חשמל החל משנת 2015 ועד לשנת 2018, המועד שבו פנתה לחברת החשמל בפעם הראשונה לאחר תקופה ארוכה שבה ישבה באפס מעשה.

על הנתבעת 1 הייתה מוטלת החובה לפעול מול חברת החשמל בשקידה החל משנת 2015 ולא להמתין עד לשנת 2018 כדי להתחיל ולפעול. לפיכך, מסקנתי הינה כי הנתבעת 1 הפרה את ההסכם עם התובעים.

האם התובעים זכאים לפיצוי בגין ההפרה

האם רוכש דירה זכאי לפיצוי עקב אי רישום הדירה על שמו בלשכת רישום המקרקעין?

כב' השופט הבכיר יצחק שמעוני בת.א (י-ם) 7538-07 עדנאן קואמלה פאיז נ' אלגולאני אברהים חסין [פורסם בנבו]:

"דיו רב נשפך בפסקי הדין שניתנו על ידי בתי המשפט השונים בסוגיית רישום הזכויות בעסקת מכר מקרקעין. למעשה, יודע כל אדם מן היישוב כי עסקת מכר במקרקעין מסתיימת ברישום הזכויות. רישום הזכויות מעוגן בכל הסכם מכר. ברכישת דירה מיד ראשונה, מתחייב הקבלן לבצע את הרישום על שמם של הרוכשים. התחייבות זו מגלמת את תכליתה ומהותה של עסקת המכר, שכן נועדה היא להעביר את זכויות הקניין בממכר לידי הרוכש. פשיטא שהסכמים צריך לקיים. התחייבות שנטל על עצמו הקבלן- הנתבע, מטילה עליו אחריות לביצועה ולא יכולה להישמע כל טענה לפיה עשה הוא ככל שלאל ידו. אחריותו מוחלטת היא וככל ואינו עומד בה, עליו לשאת בכל הנפקויות וההשלכות הנובעות הימנה, לרבות זכותו של הנפגע לפיצוי (ראה (ע"א 3912/90 EXIMIN S.A נ' טקסטיל והנעלה איטל סטייל בע"מ, פ"ד מז(4) 64; ע"א 458/93 פרטין ואח' נ' סלומון, פ"ד מז5) 537). אכן, עיכוב לא סביר בהשלמת רישום הזכויות בספרי המקרקעין הוכר בשיטת המשפט הישראלית כנזק בר-פיצוי. הפיצוי תכליתו לגלם את ההפרש בין ערכם של המקרקעין עובר לרישום הזכויות כדין ולאחריו. בית המשפט העליון עמד על פוטנציאל הפגיעה בטמון באי רישום הזכויות בספרי המקרקעין, בע"א 532/83 י. סיני השקעות בע"מ נ' י. פישטל, פ"ד מ(4) 319, בעמ' 328, בהאי לישנא: "קונה פוטנציאלי עשוי להירתע מעסקה במקרקעין שזמן כה רב לא נרשמה על שם המוכר. עיכוב כה ממושך עשוי לעורר בלבו של קונה כזה חשש, שמא יש פגם בזכויותיו של המוכר, ולגרום לכך, שיחדל להתעניין בדירה בלי להעמיק חקר בסיבת העיכוב". היקפו של הפיצוי טעון הוכחה, והדברים ברורים"

32. בת.א. (ת"א) 34949-01-15 אלון אליאור נ' א.ד.מ. נתנאל בניה בע"מ (להלן: "פס"ד אליאור") נקבע:

    "סעיף 13 לחוק החוזים תרופות קובע: "גרמה הפרת החוזה נזק שאינו נזק ממון, רשאי בית המשפט לפסוק פיצויים בעד נזק זה בשיעור שייראה לו בנסיבות העניין". על סעד זה כותב כב' השופט דנציגר בעניין אשדוד כדלקמן: "כאשר מדובר בתביעת פיצויים בגין נזק לא ממוני, קובע סעיף 13 לחוק התרופות כי במקרים בהם הפרת החוזה גרמה לנזק לא ממוני "רשאי בית המשפט לפסוק פיצויים בעד נזק זה בשיעור שייראה לו בנסיבות העניין"... במילים אחרות, פסיקת פיצויים בגין נזק לא ממוני, המכונים לרוב פיצויים בגין עגמת נפש, הינה סמכות שבשיקול דעת בית המשפט – הן לעניין עצם פסיקתם והן לעניין שיעורם. מבחינה היסטורית מקורם של פיצויים אלו בדיני הנזיקין, בתביעות בגין נזקי גוף שכללו פריטים כגון כאב וסבל, אבדן הנאת חיים וכיו"ב, אך עם הזמן "נקלטו" פיצויים אלו גם בדיני החוזים – תחילה במקרים של הפרת חוזה שגרמה לנזקי גוף, ובהמשך גם במקרים שבהם לא נגרמו נזקי גוף אך נגרמו נזקים אחרים כגון פגיעה בשם הטוב, עלבון, עגמת נפש וכיו"ב. יתרה מכך, את הגישה המסורתית שמקורה במשפט האנגלי, שלא לפסוק בחוזים מסחריים "רגילים" פיצויים בגין נזקים לא ממוניים, החליפה במשפט הישראלי גישה גמישה יותר שלא נרתעה עקרונית מפסיקת פיצויים בגין נזקים לא ממוניים גם בסיטואציות חוזיות מסחריות [ראו: פרידמן וכהן 677-676]. במיוחד ניכרת בפסיקת בתי המשפט הנטייה לפסוק פיצויים בגין עגמת נפש במסגרת תיקים שעוסקים בתביעות רוכשי דירות כנגד הקבלנים-המוכרים,כגון תביעות בגין עיכוב במסירת הדירות או בגין ליקויים שנתגלו בדירות שנמסרו [ראו: פרידמן וכהן בעמ' 679]. עם זאת, נקבע גם שעל אף שכמעט כל הפרת חוזה עשויה לגרום לאכזבה לנפגע, הרי שלא כל אכזבה מצדיקה פסיקת פיצויים בגין נזק לא ממוני. ראוי להדגיש כי בניגוד לנזק הממוני, שנטל ההוכחה לקיומו מוטל על כתפי התובע, הן לעניין עצם קרות הנזק והן לעניין גובה הנזק, הרי שיתרונו של הנזק הלא ממוני הינו בכך שהוא "אינו טעון הוכחה של ממש, ובית המשפט יכול להסיקו מהנסיבות ולפסוק לפי שיקול דעתו" [פרידמן וכהן בעמ' 680]" (ראו ע"א 3807/12 מרכז העיר אשדוד ק.א בע"מ נ' שמואל שמעון (פורסם במאגר משפטי [פורסם בנבו]) - ההדגשות של הח"מ)‏‏.

     

התובעים עותרים לפסוק להם את הפיצוי המוסכם בגין אי רישום הדירה כמתחייב בחוק. אקדים ואציין כי החוק אינו מחייב מתן פיצוי בגין אי רישום הדירה במועד, אלא שהחוק קובע מועדים לרישום הדירה בלשכת רישום המקרקעין או במנהל.

בתצהיר התובעים נאמר כי :"הפיצוי המוסכם שנקבע בהוראות ההסכם שנחתם בין התובעים לבין הנתבעת 1 עומד על סך של 10% משווי הדירה". יש לציין כי בחוזה לא נקבעה הוראה כללית המתייחסת לפיצוי מוסכם וכי הסעיף היחיד העוסק בפיצוי מוסכם לתובע הינו סעיף 17.4 להסכם הקובע כדלקמן:

"בוטל ההסכם בשל הפרתו על ידי המוכר יהיה הקונה זכאי לקבל מהמוכר פיצוי בשיעור הפיצויים המוסכמים בסך השווה לעשרה אחוזים (10%) ממחיר הדירה וזאת מבלי לגרוע מזכותו להשבת כל הסכומים ששילם בגין הדירה וזאת בתוך 60 ימים ממועד מתן הודעת הביטול."

אין יסוד לדרישת התובעים לפסוק להם את הפיצוי המוסכם הקבוע בסעיף 17.4 להסכם שכן סעיף זה מזכה אותם בפיצוי רק במקרה של ביטול ההסכם בשל הפרתו על ידי המוכר, כאשר במקרה שלפני ההסכם לא בוטל על ידי התובעים.

לטענת ב"כ התובעים בסיכומיו ובמענה לשאלות בית המשפט איזה נזק נגרם לתובעים, השיב ב"כ התובעים כי הנזק בא לידי ביטוי בכך שהדירה לא נרשמה על שמם שכן, ברגע שאדם רוכש דירה והדירה אינה מועברת על שמו, בניגוד להוראות חוק המכר והסכם המכר, הדבר מהווה הפרה יסודית.

להבנת ב"כ התובעים די בהפרה יסודית של ההסכם ע"י הנתבעת כדי לחייב אותה בתשלום פיצויים שכן, ברגע שהנכס אינו רשום על שם התובעים הם מנועים לבצע כל פעולה. כשביהמ"ש הקשה על ב"כ התובעים וביקש ממנו להראות איפה נקבע כי בגין הפרת חוק המכר מגיע פיצוי כספי השיב ב"כ התובעים כי די בהפרה של ההסכם וחוק המכר כדי לחייב בפיצוי.

מנגד, טוען ב"כ הנתבעת כי מי שתובע פיצוי על הפרת ההסכם חייב להוכיח שנגרם לו נזק ואת גובה הנזק. בסיכומיו, טען כי התובעים לא הוכיחו נזק כלשהו, לא טענו לנזק כלשהוא וגם בתצהירי התובעים אין אזכור לנזק כלשהו שנגרם להם, או לקושי בביצוע פעולות מכירה ורישום משכנתא בשל אי הרישום, כפי שטען ב״כ התובעים.

הצדק עם ב"כ הנתבעת בטענתו לפיה טענות ב"כ התובעים בסיכומיו, שניתנו רק במענה לשאלות בית המשפט, לא נטענו בכתב התביעה ובתצהיר, כאשר כבר בתחילת הדיון הודיע ב"כ הנתבעת כי הוא מתנגד להרחבת חזית.

פסיקת סעד שלא נתבקש

בע"א 9136/02 מיסטר מאני ישראל בע"מ נ' רייז נקבע:

"בית-המשפט המחוזי ראה לנכון להורות על בטלות מקצת הסעיפים שבהסכם ההלוואה מתוך שסבר כי מדובר בתניות מקפחות בחוזה אחיד. בית-המשפט המחוזי היה ער לקושי המתעורר לנוכח העובדה כי המשיבה לא עתרה – למצער לא במפורש – לסעד מסוג זה, אולם בית-המשפט הביא לעניין זה מדבריה של השופטת בן-פורת, אשר ראוי לצטטם גם כאן:"האם מוסמך בית המשפט ליתן סעד שלא נתבקש לתתו? דומה, שהתשובה העקרונית לשאלה זו הינה חיובית. בע"א359/79, בעמ'715,קובע השופט י' כהן כי 'בדרך כלל, העיקרון הוא שבית המשפט לא יפסוק לטובת התובע סעד, אותו הוא לא ביקש... אולם ישנם מקרים, אם כי אלה מקרים יוצאי דופן, שבית המשפט אף בשלב של ערעור נותן לתובע סעד, שאותו לא ביקש, אם הסעד נובע באופן ישיר מהסעד העיקרי, אשר נתבקש בכתב התביעה – וזה בדרך של תיקון כתב-תביעה, אף בשלב של ערעור ולפעמים אף בלי צורך בתיקון כתב-תביעה'... הלכה זו אוזכרה בהסכמה בע"א 67/84, בעמ' 769 לאמור כי 'כלל נקוט בידינו, כי אין ליתן לתובע סעד, אותו לא ביקש, אך כלל זה אינו כלל מוחלט'. ההלכות העולות במקובץ מפסקי הדין הנ"ל הינן, כי בית המשפט יושיט סעד שלא נתבקש לתתו, אם כל העובדות, הנחוצות לצורך הכרעה בעניין אותו סעד, הובהרו למעלה מהנחוץ, ואין טעם להמשיך בהתדיינות בין הצדדים. ללא נסיבות אלו תהווה הענקת סעד כאמור עילה להתערבות ערכאת הערעור כדי לקבוע, אם בדידן נתקיימו תנאים אלו" (ע"א 253/84 ספיר נ' ספיר [16], בעמ' 18)"

במקרה שלפני, שוכנעתי כי יש מקום לפסוק לתובעים פיצוי בגין עוגמת נפש, דהיינו פיצוי בגין נזק שאינו נזק ממון, הגם שהתובעים לא עתרו לפסיקת סעד זה, אלא שהם תבעו "פיצוי מוסכם" בגין הפרת ההסכם. אין חולק כי הנתבעת הפרה את ההסכם ובלשון הלכת "מיסטר מאני" כל העובדות, הנחוצות לצורך הכרעה בעניין אותו סעד, הובהרו למעלה מהנחוץ.

סוף דבר – הגעתי למסקנה כי יש לפסוק לתובעים פיצוי בסך 20,000 ₪ בגין עגמת נפש, שהינו הפיצוי ההולם בנסיבות העניין בהתאם לקובץ הפסיקה שהוגש ע"י ב"כ הנתבעת ובהתאם לפסיקה שפורטה בפסד אליאור.

אשר על כן הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת פיצוי בסך 20,000 ₪. בנסיבות העניין ולאור מחדלי התובעים בניסוח תביעתם, ולאור הפער הגדול בין סכום התביעה, לסכום פסק הדין, אינני עושה צו להוצאות.

ניתן היום, כ"א סיוון תשפ"ב, 20 יוני 2022, בהעדר הצדדים.