אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> פס"ד בבקשת התנגדות לקיום צוואה שהגישה אשת המנוח

פס"ד בבקשת התנגדות לקיום צוואה שהגישה אשת המנוח

תאריך פרסום : 14/08/2022 | גרסת הדפסה

ת"ע
בית משפט לעניני משפחה אשדוד
20866-01-20, 61525-02-20, 60433-02-20
04/08/2022
בפני השופטת:
עפרה גיא

- נגד -
המבקשת:
י'.נ'
עו"ד טטיאנה יהודית גורפמן
משיבה/ מתנגדת:
א'.ד'
עו"ד מורדי פיזיצקי
פסק דין
 

 

בפניי שלוש תובענות בעניין עיזבון המנוח, מר ... (להלן: "המנוח") אשר הלך לעולמו ביום 03/10/2019.

 

האחת, בקשת המשיבה (אשת המנוח) שהתקבלה אצל הרשם לענייני ירושה ביום 27/11/2019, בה עתרה ליתן צו ירושה לעיזבון המנוח, ת"ע 60433-02-20.

 

השנייה, התנגדות המבקשת (בתו של המנוח) ליתו צו ירושה לעיזבון המנוח, בת"ע 61525-02-20 שהתקבלה אצל הרשם לענייני ירושה כעולה מהודעת מזכירות הרשם מיום 12/12/2019.

 

השלישית, בקשת המבקשת ליתן צו קיום לצוואת המנוח מיום 04/02/1996 אשר נפתח בגינה ת"ע 20866-04-20.

 

  1. רקע ועובדות שאינן במחלוקת

     

    • המבקשת היא בתו היחידה של המנוח שנפטר כאמור לעיל ביום 03/10/2019 ואשר היה נשוי במועד פטירתו למשיבה.

       

    • המנוח היה נשוי בעבר לאמה של המבקשת ולאחר גירושיו ממנה ובעודה ילדה, נישא למשיבה והיה נשוי לה עד מועד פטירתו. באותה העת הצדדים כולם חיו ברוסיה ועלו בנפרד לישראל. תחילה עלו לישראל המנוח והמשיבה והתגוררו בחיפה, ככל הנראה בשנת 1990 ובשנת 1991 עלתה המבקשת ארצה.

       

    • במועד לא ברור, ככל הנראה בשנת 1993, עבר המנוח אירוע מוחי משמעותי שכתוצאה ממנו היה מוגבל.

       

    • ביום 04/02/1996 ערך המנוח את צוואתו בפני עו"ד רייט ובנוכחות עדה נוספת ובמסגרתה הצהיר כי הוא מוריש כל רכושו, בהווה ובעתיד לבתו, היא המבקשת.

       

    • כאמור לעיל, המנוח נפטר ביום 03/10/2019 ולאחר מכן, הוגשו התובענות לעיל. תחילה הוגשה בקשה למתן צו קיום ירושה שהוגשה על ידי המשיבה שלאחריה הגישה המבקשת התנגדות לבקשה למתן צו כאמור והציגה הצוואה שבידה.

       

    • בהחלטת כב' רשם הירושה מיום 20/02/2020, העביר הרשם את התיק לבית משפט תוך שהציע למבקשת להגיש בקשה למתן צו קיום צוואה. המבקשת פעלה כאמור והגישה הבקשה לקיום הצוואה כאשר אף בקשה זו הועברה לעיוני.

       

    • המשיבה הגישה התנגדות לקיום הצוואה וזוהי כאמור, מהות ההליך שבפניי.

       

    • נוכח טענות המשיבה באשר לכושרו של המנוח לצוות בעת עריכת הצוואה, מונה בתיק מומחה רפואי, ד"ר אדם דרנל. בחוות דעתו מיום 26/01/2021 קבע המומחה כי לא מצא כל עדות לליקוי קוגניטיבי בשלב עריכת הצוואה ולפחות למשך תשע שנים לאחר מכן. בנסיבות אלו, קבע בחוות דעתו, כי המנוח היה כשיר לערוך צוואה מבחינה קוגניטיבית ב- 09/02/1996.

       

    • במענה לשאלות ההבהרה של המשיבה, המתנגדת, ציין כי המנוח עבר ככל הנראה בשנת 1993 אירוע מוחי שפגע ביכולת ההנעה המוטורית של פלג גוף שמאל ובשדות הראייה משמאל. עם זאת, חזר וציין כי אין בחומר הרפואי כל עדות שקודם לשנת 2005 היתה למנוח ירידה קוגניטיבית.

       

    • למען נוחות קריאת פסק הדין ושעה שקיימות תובענות שונות בעניינן של הצדדים, הבת תיקרא להלן: "הבת" ו/או "המבקשת". האלמנה תיקרא להלן: "המשיבה" ו/או "האלמנה" ו/או "האשה" ו/או "המתנגדת".

       

       

       

       

       

       

  2. טענות המבקשת בבקשת ההתנגדות למתן צו קיום ירושה

     

    • המבקשת הגישה התנגדות לצו הירושה שהגישה המשיבה, בטענה כי המשיבה ידעה על קיומה של הצוואה וחרף האמור הגישה בקשה למתן צו ירושה.

       

    • הצוואה נערכה כאשר המנוח היה בכשרות נפשית ושכלית מלאה, צלול ובריא בנפשו.

       

    • המשיבה, אלמנת המנוח, על אף שידעה היטב כי בידה צוואת המנוח, פנתה לרשם לענייני ירושה (להלן: "הרשם") והגישה בקשה למתן צו ירושה תוך כדי הטעיית הרשם והסתרת קיומה של הצוואה.

       

    • המבקשת לא היתה מעורבת בהכנת, עריכת וחתימת המנוח על הצוואה ויחסיה עמו במהלך השנים היו יחסים טובים וחמים.

       

    • בסיכומיה הוסיפה וטענה המבקשת כי היא בתו היחידה של המנוח אשר כשרותו מעולם לא הוגבלה.

       

    • המנוח והמשיבה מכרו דירה בחיפה ורכשו דירה חדשה באשדוד ומעולם לא נדרשו לצרף כל מסמך בנוגע לכשרות המנוח.

       

    • המתנגדת לא המציאה שום מסמך רפואי למומחה בית משפט אשר חרף טענותיה, קבע בסופו של יום כי מבחינה קוגניטיבית המנוח היה כשיר לערוך צוואתו ואף עמד על כך במענה לשאלות ההבהרה שנשאל.

       

    • גרסתן של עדי המשיבה היתה מבולבלת וסתורה. כך גם גרסת המשיבה שהעידה על חוסר אמינותה. בנוסף ובניגוד לטענותיה, התברר שאף לאחר האירוע המוחי, המנוח יצא מביתו, השתתף באירועים חברתיים, נפגש עם חברים, ביקר את בתו ונכדיו.

       

    • בניגוד לטענת המשיבה לפיה, היא פרנסה המנוח, בפועל הסתבר שהמנוח קיבל קצבת ביטוח לאומי, רנטה מגרמניה בסכום לא מבוטל והטבות נוספות.

       

    • חרף טענות המשיבה, לא היה צורך לבקש תעודה רפואית שתעיד על כשרות המנוח בעת עריכת הצוואה, שכן בעת עריכתה היה המנוח כבן 60 לערך, הגיע אליה בגפו ולא הראה כל סימן של חוסר הבנה.

       

    • המשיבה בחרה שלא להעיד עורכת הדין שהחתימה המנוח על עסקת מכר דירתו ורכישת הדירה החדשה ומדובר בראיה הפועלת לחובתה.

       

    • בניגוד לנטען, המבקשת לא היתה מעורבת כלל בעריכת הצוואה ואין בהמלצה לפנייה לעורך דין משום התנהלות פסולה.

       

    • המשיבה זנחה טענתה להשפעה בלתי הוגנת.

       

    • בנסיבות אלו, דין ההתנגדות לקיום צוואה להידחות.

       

       

  3. טענות המשיבה בתגובה להתנגדות לקיום צווה

     

    • הצוואה נערכה על ידי עורכת דין שהיא מכרה וחברה של הבת.

       

    • המנוח לא היה כשיר להבחין בטיבה של הצוואה שכן מספר שנים לפני עריכת הצוואה, הוא עבר אירוע מוחי קשה והיא זו שהיתה מוציאה ומביאה שלו לכל דבר ועניין, מאחר ולא היה ביכולתו להביע רצונו.

       

    • המנוח היה תלותי וחולה קודם עריכת הצוואה ולא היה כשיר לערוך אותה והיא פרי השפעה בלתי הוגנת של בתו מנישואיו הקודמים עמה לא היה בקשר ורק לטשה עיניה לרכושו. הצוואה אינה משקפת את רצונו האמיתי של המנוח, שלא היה עצמאי באותה עת ולא התנייד לבד.

       

    • המשיבה שהיתה נשואה שנים רבות למנוח, טפלה בו במסירות רבה וללא כל עזרה מהבת, לא ידעה על הצוואה ולא עודכנה על ידי בעלה. עובדה זו יש בה בכדי להעיד על גניבת דעתו של הבעל.

       

    • המנוח לא ידע קרוא וכתוב בשפה העברית.

       

    • המנוח והמשיבה רכשו דירתם היחידה בכספם. היא והמנוח נטלו משכנתא לטובת רכישת הדירה ולאחר שעבר אירוע מוחי, שלמה לבדה את כל תשלומי המשכנתא עד שהוכר כנכה מביטוח לאומי.

       

      הבת בקרה את אביה מספר מצומצם של פעמים, במשך 26 השנים שחלפו מאז האירוע המוחי ועד פטירתו ומבקשת לשים ידה על רכושה היחיד.

    • הבת היא שלקחה את אביה לערוך את הצוואה; היא נערכה ללא קיום חוות דעת פסיכאטרית עם כשירות במועד סמוך לעריכתה.

       

    • המנוח סבל מהפרעות מורכבות לאחר האירוע המוחי לרבות דיכאון; התפתחות הדרגתית של דמנציה; סבל מירידה מנטלית וירידה תפקודית ולכן לא הבחין בטיבה של הצוואה.

       

    • למנוח לא היתה כל סיבה לנשלה מעזבונו ויש בכך בכדי להעיד על מעורבות הבת בעריכת הצוואה.

       

    • מערכת היחסים בין המנוח לבתו מלמדת על אי הגינות בהשפעת הבת לערוך צוואה לפיה יורשת כל רכושו. דוגמא ליחסיהם העכורים ניתן ללמוד מכך שהבת לא הזמינה את אביה לברית המילה של נכדו הבכור.

       

    • תמוה שהצוואה לא הופקדה מעולם אצל רשם הירושות או בבית הדין הרבני ונחשפה רק בעת הגשת בקשה למתן צו ירושה.

       

    • קיימים פגמים בצוואה שעה שנכתב בה כי נערכה "בדיעה צלולה ובכושר גמור", ולא ברור כיצד אדם שעלה כשש שנים קודם ארצה, לא הבין עברית ולקה באירוע מוחי חמור, הגדיר עצמו כבעל מחשבה בהירה.

       

    • המנוח לא ציין בצוואתו פרטי הדירה שרכש עם המשיבה בחיפה ואין זה סביר שלא יציין הנכס המשמעותי ביותר שברשותו.

       

    • העובדה שהעדות ציינו בצוואה כי אין קרבה למנוח או לבת נועדה להסיר חשש לפיו הבת לחצה על המנוח לצוות לה את רכושו.

       

    • לא נרשם בצוואה כי הוקראה למנוח וכי הבין משמעותה ומובנה.

       

    • יש להפוך את נטל הראייה ולהטילו על המתנגדת נוכח טענותיה.

       

    • בהתנגדותה שהוגשה לתיק בית משפט, חזרה על טענותיה בתגובה להתנגדות לביצוע צו ירושה ובנסיבות אלו, עתרה לפסול הצוואה וליתן צו קיום ירושה לעיזבון המנוח.

       

    • בסיכומיה, הוסיפה וטענה המשיבה כי המנוח לא הבין תוכנה של הצוואה ולכל הפחות טעה והטעה במשמעותה הכתובה בשפה שאינה ידועה לו ולאחר שנגרר מביתו בחיפה לכפר סבא. הצוואה שולמה בידי המבקשת והיא שמרה עותק שלה 23 שנה מבלי שגלתה תוכנה.

       

    • המנוח הוכוון על ידי המבקשת שלקחה אותו לעו"ד מטעמה והיא גם בחרה את העדה.

       

    • התנהגות המבקשת והכוונתה את המנוח, יש בהן בכדי להפיל המבקשת ברשתה של הוראת סעיף 35 לחוק הירושה, התשכ"ה- 1965 (להלן: "חוק הירושה), שכן מדובר בצוואה פרי תכנונה של המבקשת.

       

    • על בית משפט להסתכל במבט על ולקבוע כי מכלול הנסיבות מצדיק פסילת הצוואה.

       

    • מחוות דעת המומחה עולה כי המנוח היה עיוור בצד שמאל ואין זה סביר שייסע לבדו מחיפה לכפר סבא באופן עצמאי וללא הכוונה.

       

    • זכרונות העדים שהעידו עברו ריענון ואין זה סביר שלאחר 26 שנה העדים יזכרו את התנהגותו ומזגו בעת חתימת הצוואה אך לא זכרו את מראהו שעה שהוצגו להם תמונות המנוח.

       

    • אשר על כן ומכל המקובץ, עולה כי יש לפסול הצוואה וליתן צו ירושה לעיזבון המנוח.

       

      דיון והכרעה

  4. על החופש לצוות ניתן ללמוד מסעיפים 2 ו-27 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק הירושה") ומחופש זה נגזרת החובה למלא אחר הציווי.

     

    בעניין זה ראו דברי כב' השופט חיים כהן בע"א 869/75 בריל נ' היועמ"ש, פ"ד לב(1) 98, 102, כדלקמן:" 'קו היסוד' של המחוקק בדיני צוואות אינו אלא מצווה לקיים דברי המת".

    קו יסוד זה מעוגן כיום בסעיפים 1, 2 ו-3 חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, כחלק מזכות הקניין של האדם וכזכותו לכבוד בחייו ובמותו.

     

    כן ראו דברי כב' השופט יעקב מלץ, בע"א 724/87 כלפה (גולד) נ' גולד, פ"ד מח (1) 22, 28-29 כדלקמן:

     

    "כל מאבק סביב צוואתו של אדם מעלה בצידו את שאלת 'כבוד המת', השלוב בעיקרון הכללי של 'כבוד האדם', אשר היה לעקרון-על במשפטנו עם קבלת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. בפסיקת בית המשפט זה לכל אורכה, לפני קבלת חוק היסוד ולאחריה, שזורה כחוט השני העמדה, שלפיה בכל הנוגע לצוואות מוענקת חשיבות מיוחדת לרצונו של הנפטר. זאת על פי הכלל הגדול הנקוט בידינו כי 'מצווה לקיים דברי המת' ".

     

  5. בשורה ארוכה של פסקי דין נקבע כי על היושב בדין להימנע ככל האפשר מלפגוע בחופש הציווי תוך שמירה על האיזון העדין שבין כבוד המת לבין כבודתם של החיים. על האיזון האמור יש לשמור מקום בו מתקיים מאבק בין המבקשים לקיים את דברי המת כפי שבוטאו בצוואתו, לבין אלה המתנגדים לקיומה של הצוואה בנימוק כי איננה משקפת את רצונו האמיתי של המת (דברי כב' השופט מלץ, שם בעמ' 28-29).

     

  6. הצוואה מושא פסק הדין היא צוואה בעדים, כאמור בסעיף 20 לחוק הירושה.

     

    בצוואה מהסוג האמור ישנה דרישה כי הצוואה תהא ערוכה בכתב; תישא את מועד עריכתה; את חתימת המצווה וחתימת העדים לה. הצוואה שלפניי הוגשה בהתאם להוראות החוק ומהבחינה הצורנית וחרף טענות המשיבה, לא נפל בה כל פגם צורני. בנסיבות אלו ובהתאם לספרות והפסיקה, הלכה היא שכאשר הצוואה נראית תקינה מבחינה צורנית, חזקה כי היא משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה ומי שמבקש לפוסלה, עליו נטל הראייה. במצב דברים זה, אדון בטעמי ההתנגדות שבפני.

     

    האם המנוח היה כשיר לצוות

     

  7. בבקשת ההתנגדות טענה המתנגדת כי בידיה מסמכים רפואיים המעידים כי המנוח לא היה כשיר לצוות ו/או פעל תחת השפעה בלתי הוגנת, לאור העובדה שעבר שש שנים קודם לעריכתה אירוע מוחי קשה ממנו לא התאושש.

    (אציין כי במהלך ההליך התברר שהאירוע המוחי היה כשלוש שנים טרם עריכת הצוואה).

     

    בפועל ובמהלך ההליך, המתנגדת התנגדה להמצאת מסמכים רפואיים בעניינו של המנוח בתואנות שונות, הגם שאלו נדחו בהחלטתי מיום 25/10/2022 והחומר הרלוונטי הומצא למומחה שמונה על ידי.

     

    חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות , התשכ"ב- 1962 קובע כי:

     

    סעיף 1- "כל אדם כשר לזכויות וחובות מגמר לידתו ועד מותו".

     

    ובסעיף 2 נקבע כי:

    "כל אדם כשר לפעולות משפטיות, זולת אם נשללה או הוגבלה כשרות זו בחוק או בפסק דין של בית משפט".

    אם כן, הנטל להוכיח כי המנוח לא היה כשיר לצוות מוטל על המתנגדת.

     

  8. כאמור לעיל, בתיק מונה מומחה בהתאם להחלטתי מיום 21/09/2020. בחוות דעת המומחה, ציין המומחה את המסמכים שעמדו לרשותו בעת מתן חוות דעתו. כך למשל ציין מסמך מהמוסד לביטוח לאומי מיום 13/08/2004 ממנו עולה כי המנוח "מתמצא בין חדרי הבית ומזהה את אשתו, בשיחה טלפונית...התקשר מספר כתובת, מספר טלפון של הבת ושלהם... והיא מתגוררת ב...".

     

    בסופו של יום קבע המומחה במסקנתו כי המנוח היה כשיר לערוך צוואה מבחינה קוגניטיבית ביום 09/02/1996.

     

  9. המתנגדת לא השלימה עם מסקנה זו ושלחה שאלות הבהרה למומחה. במענה לשאלות ההבהרה ציין המומחה כי אין עדות שקודם ל- 2005 היתה למנוח ירידה קוגניטיבית. עוד ציין כי המנוח היה עיוור לגירויים מצד שמאל של האמצע אולם לא היתה בעיה כזו בצד ימין.

     

    בעניין הנדון המתנגדת בחרה שלא לחקור המומחה ודי בכך בכדי לדחות טענותיה ולקבל מסקנותיו. כך גם לא מצאתי מקום ליתן משקל משמעותי לעדויות העדים שהעידו לעניין כשרות המנוח.

     

    בנסיבות אלו, אני דוחה כבר עתה את הטענה לפיה נדרשה עורכת הדין לערוך בדיקה פסיכיאטרית קוגניטיבית למנוח טרם עריכת הצוואה ולכך אדרש עוד בהמשך.

     

  10. בתיק העיד מר ד', שכנו של המנוח בחיפה, אשר בנו רכש דירת המנוח והמתנגדת. מעדותו עולה כי המנוח לא היה כשיר. עם זאת, העד העיד כי אינו דובר השפה הרוסית ודיבר עם המנוח בשפת ידיים בלבד. עוד העיד כי הגם שהתגורר בסמיכות למנוח, לא ראה אותו כל יום ועל אף האמור, התלווה העד לגרסתו, לבנו בשנת 2013 כאשר חתם על הסכם לרכישת דירת המנוח. גרסה זו נסתרה מיד עת ציין כי הוא מתאר לעצמו שעורכת הדין באה להחתים המנוח ולמעשה בפועל הוא לא נכח בעת חתימתו.

    משכך, לא מצאתי מקום ליתן כל משקל לגרסה זו.

     

    גם העדה הנוספת מטעמה של המתנגדת, הגב' ג', לא תמכה בגרסת המתנגדת. לדבריה, הגיעה לבקר המתנגדת והמנוח וחרף מצבו של המנוח, דברה איתו כל הזמן והבינה אותו, פרט לחמש שנים האחרונות, בהן היה חולה מאד (ראו עמוד 11 לפרוטוקול מיום 22/3/2022, שורות 17-26).

     

    יוער כי גרסה זו תומכת במסקנת המומחה, לפיה רק בשנת 2007 מציין עובד ביטוח לאומי פגיעה קוגניטיבית שאחריה יש ירידה הדרגתית.

    עוד אוסיף כי בסיכומיה, חזרה בה המתנגדת מטענתה כי המנוח לא היה כשיר לצוות וציינה כי גם אם המנוח היה כשיר לצוות, הרי שהמבקשת לא הוכיחה כי הבחין בטיבה של הצוואה.

     

  11. הוראות סעיף 26 לחוק הירושה קובעות כי "צוואה שנעשתה על ידי מי שהוכרז פסול דין או שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה- בטלה"

     

    במקרה דנן המתנגדת לא הביאה כל ראיה על פיה הוכרז המנוח ע"י בית המשפט כפסול דין ואף לא הוכח כי המנוח לא ידע להבחין בטיבה של צוואה, קרי, לא הוכח בפני כי המנוח היה במצב קוגניטיבי אשר מנע ממנו להבין את מהות הפעולה המשפטית אותה ביצע.

     

    המתנגדת אף לא העלתה כל טענה כי בשלב כזה או אחר התבקש מינוי אפוטרופוס על המנוח. נהפוך הוא, הוכח כי המנוח ביצע פעולות משפטיות של מכירת ורכישת דירה שנים רבות לאחר האירוע המוחי שעבר ובשום שלב לא מצאה לנכון התנגדת לעתור למינוי אפוטרופוס בטענה שהמנוח אינו כשיר, מה גם שהמומחה קבע באופן ברור כי המנוח היה כשיר לערך הצוואה במועד הרלוונטי.

     

  12. כידוע, נטל השכנוע באשר לקיומו של פגם בכשרות המצווה מוטל על החפץ להיבנות ממנו ובצוואה בה לא נפל פגם צורני – על המתנגד לה. על רקע חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, הרי ששלילת כשרותו של אדם לאחר מותו, מקום בו כושרו לא נשלל במהלך חייו, אינה עניין של מה בכך ועל כן כדי לעמוד בנטל השכנוע כאמור אין די בהעלאת ספקות בלבד, אלא יש צורך בהבאת ראיות ממשיות וברורות. ראו ספרו של המלומד, כב' השופט שאול שוחט "פגמים בצוואות", מהדורה שלישית מורחבת ומעודכנת התשע"ו-2016, בעמ' 162-163.

     

    עוד ראו:

    ע"א 851/79, 160/80 בנדל ואח' נ' בנדל, פ,ד לה (3) 101.

    ע"א 724/87 כלפה (גולד) נ' גולד פ"ד מח (1) 22, 31.

    ע"א 5185/93 היועמ"ש נ' מרום פ"ד מט (1) 318, 398.

     

  13. יובהר כי על בית המשפט לקבוע כי המצווה הבחין בטיבה של צוואה נכון למועד עשייתה, כאשר נפסק כי אין די בכך שהמצווה עמד על משמעות הצוואה ותוכנה, אלא עליו להיות מודע הן לעובדה שהוא עורך צוואה; הן להיקף רכושו; לזהות יורשיו וכן להשפעת תכנה של הצוואה על יורשיו.

     

    מבחנים אלו יש בהם כדי להעיד על כי תכנה של הצוואה הינה פרי הפעלת שיקול דעת עצמאי של המצווה ומכאן כי יש להורות על קיומה.

     

    ראו:

    ע"א 851/79, 160/80 בנדל נ' בנדל פ"ד לה (3) 101.

    ע"א 5185/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' מרום פ"ד מט (1) 318, 398.

     

  14. כפי שתואר לעיל, המתנגדת לא הוכיחה הטענה כי היה במצבו הבריאותי של המנוח כדי להשפיע על הוראות צוואתו ולא התרשמתי שלאור העובדה שהמנוח נפגע בצדו השמאלי וככל הנראה, היה עיוור בעין שמאל מספר שנים טרם עריכת הצוואה, בכדי להשפיע על הבנתו.

     

    יתרה מזאת וכפי שציינתי לעיל, לא היה בידי העדים שהעידו בכדי לתמוך בגרסת המתנגדת ובכלל זה עדות הגברת גורבמן שהעידה שרק כחמש שנים טרם פטירתו, התדרדר מצבו, דהיינו לגרסתה בסביבות שנת 2014 וזאת כאשר הצוואה נערכה בשנת 1996, כ- 18 שנים קודם.

     

  15. מכל המקובץ לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי אין בבעיות הרפואיות השונות מהן סבל המנוח כדי להגיע כדי עילה לפסילת הצוואה ומכאן כי דינן של טענת המתנגדת לביטול הצוואה על רקע מצבו הרפואי של המנוח - להידחות.

     

    האם המנוח הוטעה בנוגע לתוכנה של הצוואה, שכן לא ידע לדבר ולקרוא בשפה העברית

     

  16. יוער כי טענת היעדר כשרותו של המנוח, נזנחה בסיכומי המתנגדת ובמקומה נולדה הטענה כי המנוח הוטעה ולא הבין את טיבה של הצוואה. את עיקר טענותיה אלו, ממקדת המתנגדת בטענה כי המנוח לא דיבר עברית והוטעה במשמעות הצוואה שעה שזו כתובה בשפה שאינה מובנת למנוח.

     

    אין חולק כי המנוח לא ידע הבין את השפה העברית. כך גם אין חולק כי הצוואה נכתבה בשפה העברית ועליה חתם המנוח. עם זאת, עולה השאלה האם די בכך בכדי לקבוע כי הוטעה ומדובר בפגם המצדיק ביטולה.

     

  17. במסגרת ההליך העידה עורכת הדין אלה רייט, עורכת הדין שערכה הצוואה. עורכת הדין ציינה כי עוסקת בין היתר בעריכת צוואות. עוד העידה עורכת הדין כי שוחחה עם המנוח בשפה הרוסית. לגרסתה, תחילה פנה אליה המנוח בטלפון, שוחח עמה והסביר לה את רצונו. לאחר מכן, הוא הגיע לבדו למשרדה שהיה בתל אביב והצוואה נערכה בתל אביב שלאחריה הדפיסה הצוואה ולאחר מכן, נפגשה פגישה נוספת עם המנוח בביתה שב....

     

    בעדותה ציינה כי המנוח אמר לה כי:

    "הוא אמר שהוא רוצה לתת מה שיש לו היום ומה שיהיה לו בעתיד לבת וכך רשמתי"

    (עמוד 13 לפרוטוקול מיום 09/03/2022, שורה 8).

     

    אומר כבר עתה כי חרף ניסיונות המתנגדת לקעקע עדותה של עורכת הדין, בעיקר בטענה כי מדובר בחברה קרובה של המבקשת, לא מצאתי כל סיבה שלא לקבל גרסתה וטענות המתנגדת בנוגע לזכרונה הטוב של העדה, נידחות. בנסיבות אלו ושעה ששוכנעתי כי המנוח הגיע בעצמו ולבדו לעורכת הדין, הסביר לה בשפה המובנת לו ולה את רצונו, דין הטענות לפיהן הוטעה או לא הבין תוכנה של הצוואה, להידחות.

     

  18. יוער כי חרף טענות המשיבה לפיהן היה מקום לציין זאת בצוואה, הרי שהוראות סעיף 22 (ג) לחוק הירושה לפיהן יש לתרגם הצוואה ללשון המובנת למנוח והחובה לציין זאת בצוואה, חלות בנוגע לצוואות בפני רשות בלבד.

     

    בעניין זה נקבע זה מכבר בע"א 681/77 צבי גבריאל מרק נ' אורסולה שאבי, פ"ד לג (1) 7, 11 כי:

     

    "עד כמה שמטרת טענה זו (שנעדר מן הצוואה רישום המצביע על כך שהיא תורגמה למצווה- י' ק') להצביע על 'פגם פורמלי' בצוואה, אין בה ממש, שכן החוק אינו דורש ב'בצוואה בעדים'- להבדיל מ'צוואה לפני רשות'- כי דבר התרגום יאושר על פני הצוואה. עד כמה שמטרת טענה זו להצביע על 'פגם עניני', דהיינו, שהמנוחה – שלא שלטה בשפה העברית- לא הבינה את תוכן הדברים עליהם חתמה, הרי שאין לטענה זו בסיס בחומר הראיות".

     

    עוד נקבע בבע"מ 3779/10 עיזבון המנוחה פלונית ז"ל נ' פלוני (פורסם במאגרים משפטיים ביום 28/09/2020) כי:

     

    "הדרישה שעובדת תרגום הצוואה לשפתו של המצווה תאושר בתוכן הצוואה, היא דרישה צורנית...דרישה זו אינה מופיעה בסעיף 20 לחוק הירושה, הנוגע לצוואה בעדים, הגם שכבר הובעה דעה בפסיקה העמדה כי על אף שחובת רישומו של תרגום הצוואה על גבי הצוואה חלה רק על חוזה בפני רשות, יש להחיל הסדר זה גם על צוואה בעדים...אלא שיש להבחין בין העדר רישום דבר תרגום הצוואה למצווה על גבי הצוואה, לבין היעדר עצם תרגום הצוואה לשפה המובנת לו. היעדר תרגום בפועל של הצוואה לשפתו של המצווה הינו פגם מהותי היורד לשורש העניין ונוגע לעצם הבנת המצווה את הוראות הצוואה...במקרה זה עובר נטל ההוכחה- המוטל...אל המבקש קיומה, המחויב להוכיח כי המצווה הבין את הוראותיה של הצוואה וכי אלה משקפות את רצונו האמיתי".

     

    נראה כי קביעות אלו אף יפות בעניין הנדון, עורכת הדין העידה כי בשנת 1996, היתה בין עורכי הדין הבודדים בארץ שדיברו רוסית, טענה שלא נסתרה, העידה כי שוחחה עם המנוח בשפה הרוסית ובמצב דברים זה, אין בסיס לטענה כי לא הבין על מה חתם שעה שלא ידע לדבר ולקרוא בעברית ובמיוחד כשפנה לעורכת דין ספציפית הדוברת את שפתו.

     

    מעבר לאמור, אף אם היה בכך בכדי להעביר את הנטל למבקשת להוכיח כי אכן הצוואה תורגמה למנוח, הרי שהנטל הורם בשים לב לעדות עורכת הדין.

     

    כך גם לא מצאתי כל ממש בטענה כי המנוח לא הבין טיבה של הצוואה שעה שלא הבין היקף רכושו, שכן מדברי העדה, פרט המנוח רכושו בפניה טרם עריכת הצוואה, הסביר לעורכת הדין כי מבקש להוריש כלל עזבונו לבתו היחידה.

     

  19. עם כל הצער בכך, אין בעובדה שלא היתה למנוח עילה לנשל המשיבה מעיזבונו, שעה שטפלה בו עד יום מותו, בכדי למנוע ממנו להוריש רכושו לבתו היחידה או לטעון כי לא הבין טיבה של הצוואה ואין לקבל הטענה לפיה מדובר בצוואה חריגה, שעה שמדובר בפרק ב' של המנוח והמתנגדת הינה בתו היחידה ולבני הזוג עצמם, לא היו ילדים בכלל.

     

    מעבר לאמור, המתנגדת העידה בעצמה כי לאחר פטירת המנוח ושעה שלא ידעה על קיומה של הצוואה, אמרה למבקשת כי:

     

    "אני אמרתי לה שאני רושמת לה 50% מהדירה בגלל שאת בת של בוריס ו- 50% אני רוצה לרשום לאחיין שלי...".

     

    (עמוד 22 לפרוטוקול, שורות 29-30).

     

    אך סביר, שהמנוח העדיף להעביר חלקו בדירה לבתו לאחר פטירתו ולא לאחיינה של אשתו וניסיון החיים והשכל הישר מלמד כי לרוב כך נעשה. בנסיבות אלו, אין לקבל הטענה לפיה המנוח לא הבין טיבה של הצוואה.

     

  20. בכל הנוגע לטענה כי הצוואה שותקת בנוגע לדירה הקיימת בעת עריכת הצוואה, העידה עורכת הדין שברגע שהתברר לה שהמנוח מבקש להוריש כל רכושו לבתו, הסתפקה בנוסח הסטנדרטי של צוואות ולא מצאה לנכון לערוך פירוט. כך גם העידה כי ציינה הרכוש באופן כוללני מהטעם שבעת עריכת הצוואה אדם אינו יודע מה יהיה רכושו בעת מותו ועל מנת שלא יהיה צורך לשנות הצוואה מספר פעמים נוכח שינוי הרכוש, בחרה לרשום הרכוש בצוואה באופן כוללני (ראו עמוד 12 לעדותה, שורות 27-31).

     

    נימוק זה סביר והגיוני להבנתי ולא מצאתי כל חובה לרשום הרכוש באופן ספציפי בצוואה או כי יש חובה לרשום פרטי הרכוש בעיזבון המנוח בצוואה או יש בכך בכדי להעיד על חוסר הבנתו את צוואתו ודין הטענה לעניין זה להידחות.

     

    האם המבקשת היתה מעורבת בעריכת הצוואה?

     

  21. סעיף 35 לחוק הירושה קובע כדלקמן:

     

    "הוראת צוואה, פרט לצוואה שבעל פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, והוראת צוואה המזכה את בן זוגו של אחד מאלה – בטלה".

     

    המתנגדת טוענת כי דין הצוואה להתבטל מהטעם שהמבקשת היתה מעורבת וכן נטלה חלק בעריכתה, תוך ניצול מצבו הרפואי של המנוח.

     

    לטענתה, המבקשת היתה מעורבת בעריכת הצוואה מתחילתה ועד סופה. כך דאגה לקחת את המנוח מביתו בחיפה למשרד בתל אביב. המבקשת קישרה את המנוח לחברתה, עורכת הדין ועל כך ניתן ללמוד מהעובדה שהן חברות ברשת החברתית. המבקשת שילמה לעורכת הדין. המנוח לא נהנה מייעוץ משפטי בלתי תלוי.

     

    בסיכומיה הוסיפה וטענה כי אין זה סביר שהמנוח על אף עוורונו, נסע עצמאית לעורכת הדין מביתו שבחיפה לביתה ב..., עלה לקומה הרביעית ללא מעלית וללא תמיכה ועזרה. עדות העדה שחתמה על הצוואה שהיא גם כן חברה קרובה של המבקשת, העדה לא ידעה עברית, הצוואה לא נכתבה מול עיניה אלא תורגמה לה מאחר ואינה יודעת עברית. לא העדה ולא עורכת הצוואה זיהו את המנוח מתמונותיו, אולם שתיהן זכרו באופן מפתיע שהוא דיבר באופן שוטף, היה נעים ועליז, נראה טוב וסיפר שיש לו בת יחידה, עובדות שיש בהן בכדי לעורר חשש כי זכרונן רוענן טרם עדותן.

     

  22. ההנחה העומדת בבסיס הוראת סעיף זה היא כי רואים את מי שפעל באופן כאמור כאילו השפיע בצורה כזו או אחרת על גמירות דעתו של המצווה. עם זאת, משום חומרת תוצאות ההוראה, היא זכתה לפרשנות מצמצמת.

     

    האם הוכחה טענת המתנגדת על פיה המבקשת  היתה מעורבת או נטלה באופן אחר חלק בעריכת הצוואה

     

    בשורה ארוכה של פסקי דין נקבע כי עורך הצוואה הוא מי שעסק בניסוחה או בכתיבתה של הצוואה. קרי, המדובר בפעולה הטכנית הלשונית של הכנת המסמך, יצירתו מבחינת התוכן או הצורה וניסוחו המילולי והלשוני (ראו בע"א 99/86 זיידה נ' זיידה פ"ד מ(3) 105).

     

    ודוק, מעורבות הנהנה בכל מה שקדם להליך "הכנתו הטכנית של המסמך וניסוחו המילולי" אינה בגדר עריכת צוואה. ראו בספרו של כב' השופט שאול שוחט "פגמים בצוואות", מהדורה שלישית מורחבת ומעודכנת התשע"ו-2016, בעמ' 309-310.

     

    תכליתה של הוראה זו כי צוואה תיפסל בנסיבות בהן יעלה החשש כי השתתפותו של הנהנה מעלה את החשש להשפעה בלתי הוגנת בעריכת הצוואה.

     

    לעניין פרשנות הוראה זו, אין תמימות דעים בפסיקה.

    חלק מהפוסקים סוברים כי יש לפרש הוראה זו על דרך הצמצום, קרי כי פעולת עריכת הצוואה אינה מתחילה לפני שעורך דין או אדם אחר המנסח אותה מתחיל את השלב הטכני של עריכת הצוואה (ניסוח הצוואה וכתיבתה) ומכאן כי כל פעולה הקודמת לשלב הטכני של כתיבת הצוואה, לא תיחשב כפעולה אסורה מכוח סעיף 35 לחוק (ראו, ע"א 576/732 שפיר נ' שפיר פ"ד כז(2) 373; ע"א 681/77 מרק נ' שאבי פ"ד לג(1) 7.

     

    פוסקים אחרים סבורים כי גם נטילת חלק בהכנתה ובתכנונה של הצוואה באה בגדרו של סעיף 35 לחוק ועניין זה יוכרע עפ"י מידת המעורבות של הנהנה (ע"א 433/77 הררי נ' הררי פ"ד לד (1) 776; ע"א 6496/98 בוטו נ' בוטו פ"ד נד(1) 19.

    בסופו של יום, כל מקרה יבחן לגופו ועפ"י נסיבותיו ונראה כי ככל שמעורבותו של הנהנה תתגלה כמשמעותית יותר, הנטייה תהא לפסול את הצוואה אפילו מקום בו מעורבות הנהנה לא תגיע לכדי פעולת "העריכה" על פי הגדרתה המצמצמת.

     

  23. בעניין הנדון, לא מצאתי כי המבקשת היתה מעורבת או לקחה באופן אחר חלק בעריכת הצוואה, הן על פי הגישה המצמצמת והן על פי הגישה המרחיבה.

     

    המתנגדת לא הוכיחה כי המבקשת עשתה כל פעולה המגיעה לכדי מעורבות שיש בה כדי לפסול את הצוואה וגרסת המבקשת על פיה היוזמה לעריכת הצוואה באה מהמנוח, לא נסתרה ואנמק:

     

  24. תחילה אדרש לטענת הקשר החברי בין עורכת הדין למבקשת ובין המבקשת לעדה. ביחס לעורכת הדין נדרשתי כבר לעיל. המדובר בעורכת דין שהיתה בין עורכות הדין היחידות בארץ שדברו בשפה הרוסית בעת הרלוונטית ואך הגיוני שבנסיבות אלו ושעה שהיא דוברת שפתו, יעדיף המנוח לפנות אליה דווקא.

     

  25. לא זו אף זו, העדה הסבירה כי הכירה את המתנגדת מאחר ובנה למד באותה כיתה עם בת של חברה משותפת. עוד ציינה כי מעולם לא היו חברות: "אני ממוסקבה והיא מקישינב. לא היינו בקשר"(עמוד 10 לפרוטוקול מיום 09/03/2022, שורה 28. כך גם העידה שמעולם לא היתה בקשר עם המבקשת ומעולם לא הזמינה אותה לביתה ואף היא לא הוזמנה על ידי המבקשת. יתרה מזאת, לגרסתה המנוח התקשר תחילה והגיע אליה למשרדה שבתל אביב ושוחח עמה בשפה הרוסית. רק לאחר שנפגשה עם המנוח ובררה כיצד הגיע אליה, הבינה שהיא מכירה את בתו, שכן שם משפחתו שונה מזה של בתו.

     

    גרסה זו לא נסתרה ואין בעובדה שהעדה והמבקשת חברות ברשת החברתית פייסבוק בכדי להצביע על קשר חברי אמיתי ובמיוחד נוכח עדות המבקשת לפיה יש לה 1,200 חברים ברשת החברתית. בית משפט בתוך עמו הוא חי וידוע כי אין חברות ברשתות החברתית משולה דווקא לחברות אמת ובנסיבות העניין, התרשמתי שמדובר בהיכרות רחוקה בין השתיים שאין בה בכדי לבסס דבר.

     

    אשר לעדה, אין מחלוקת כי קיימת היכרות בינה לבין המבקשת אשר פנתה אליה ובקשה ממנה ללכת לעורכת הדין על מנת להיות עדה לצוואת אביה. עם זאת התרשמתי שגם במקרה דנן, אין קשר חברי משמעותי בין השתיים והמבקשת פנתה אליה מאחר ומתגוררת בסמוך לעורכת הדין, דוברת השפה הרוסית ובעיקר כי היתה זמינה בעת עריכת הצוואה.

  26. בהתייחס לטענה לפיה המבקשת בחרה את עורכת הדין, לא מצאתי כל פגם בכך ובמיוחד כשלא התרשמתי שהיה ביניהן קשר חברי בעת הרלוונטית והתברר שעורכת הדין, היתה בין עורכי הדין הבודדים בארץ שידעו לדבר בשפה הרוסית בשנת 1996, שפתו של המנוח.

     

  27. כאמור לעיל, עדותה של עורכת דין רייט היתה ברורה ומפורטת ולא נסתרה כלל וכלל. עורכת הדין העידה כי המנוח הוא שפנה אליה בשיחת טלפון, קבע עמה פגישה, הגיע לבדו למשרדה שבתל אביב, אמר לה שמבקש להוריש כל רכושו לבתו, נפגש עמה פעם נוספת בביתה של עורכת הדין בעצמו וללא נוכחות הבת וחתם על הצוואה בביתה רק לאחר שהצוואה תורגמה למנוח. כך גם העידה העדה. עדויות אלו לא הופרכו כלל.

     

  28. אשר לטענה לפיה המבקשת היא שגררה את המנוח מביתו שבחיפה לביתה של עורכת הדין בתל אביב שעה שלא היה ביכולתו להתנייד בעצמו נוכח מצבו הבריאותי לאחר האירוע מוחי, הרי שטענה זו אין לה על מה לסמוך. המתנגדת חזרה וטענה בכל ההליך שנוכח מצבו הרפואי של המנוח לאחר הארוע מוחי, הוא לא יצא לבכלל לבקר חברים. ברם, במסגרת עדותה העידה שלאחר הארוע המוחי נסע המנוח לבקר חבר באשקלון (עמוד 38 לפרוטוקול מיום 38/3/2022, שורות 10-18).

     

  29. עוד ציינה שלאחר האירוע המוחי, המנוח לא יצא בלעדיה מהבית. עם זאת במהלך עדותה העידה כי:

     

    "בדיון קודם עו"ד שלך שאל את המבקשת ואת היית נוכחת בקשר לסידור הגעה של המנוח אליה הביתה, שאתם תאמתם שאת מביאה אותו לאוטובוס והיא היתה פוגשת אותו בצומת רעננה. הוא לן שם?

    כן, הוא היה אולי פעמיים או שלוש לבד וזהו, אחר כך היינו נוסעים ביחד עם האוטו"

    (עמוד 40, שורות 28-30).

     

    כן הוסיפה המתנגדת שמדובר ככל הנראה בשנים 1995-1996 ובסמוך למועד עריכת הצוואה.

    מתברר אם כן שבניגוד לטענת המתנגדת ובהתאם לעדותה, המנוח נסע בתחבורה ציבורית באופן עצמאי ולבדו גם לאחר האירוע המוחי אל בתו ובוודאי שלא הוכח כי מדובר באדם שנגרר מביתו.

     

    הגם שסביר כי המבקשת או בעלה דאז הם שלקחו המנוח אל עורכת הדין נוכח הקשיים הפיזיים בהתניידותו, לא מצאתי בכך שום מעורבות חריגה שיש בה בכדי לפסול הצוואה ובמיוחד כאשר העידה עורכת הדין כי המנוח הגיעה לבדו הן למשרדה והן לדירתה.

    כך גם לא מצאתי כל ממש בטענה בדבר "ריענון זיכרון העדות", מדובר בטענה שלא הוכחה כלל. התרשמתי כי העדות זכרו חלק מהדברים וחלקם נשכחו מהן נוכח חלוף הזמן ואיני מוצאת מקום ליתן כל משקל לטענה.

  30. בנסיבות העניין וחרף טענות המתנגדת, מצאתי מקום ליתן אמון מלא בגרסת עורכת הדין, אשר העידה כי המנוח הוא זה שפנה אליה לראשונה טלפונית; המנוח הגיע לפגישה עמה לבדו במשרדה בתל אביב ופרט רצונו ורק לאחר שהגיע למשרדה התברר לה שקיימת היכרות שטחית בינה לבין בתו, היא התרשמה מרצונו ובהתאם לכך ערכה הצוואה והחתימה את המנוח בביתה בכפר סבא בנוכחות עדה נוספת ולאחר שתרגמה הצוואה לשפה הרוסית שפה אותה דוברים המנוח והעדה.

     

  31. משכך, לא התרשמתי כי פעולות המבקשת, אשר המליצה למנוח על עורכת הדין הדוברת את שפתו, ככל הנראה הסיעה אותו לבית עורכת הדין לצרכי חתימה על הצוואה לאחר שזו נערכה על ידי עורכת הדין ובהתאם לרצון המנוח בלבד שהגיע למשרדה בגפו ודאגה לעדה הדוברת את שפת המנוח והגרה בסמיכות לעורכת הדין, בכדי להוות מעורבות בעריכת הצוואה המצדיקות פסילתה.

     

  32. מדובר במעורבות מצומצמת שעה שהמנוח הוא שפנה בעצמו לעורכת הדין ללא בתו והסביר לה את רצונו. לא התרשמתי שהמבקשת לקחה חלק באופן עריכת הצוואה ובמיוחד נוכח עדות עורכת הדין שלא נסתרה. יוער כי טענת המתנגדת לפיה הבת היא ששלמה את שכר עורכת הדין ולא המנוח לא הוכחה כלל וכלל ובמיוחד לאור עדות עורכת הדין לפיה המנוח הוא ששילם את שכרה. כך גם לא הוכח כי באיזשהו שלב המבקשת היתה בקשר עם עורכת הדין לצורך עריכת הצוואה או נכחה במפגשים עמה.

     

  33. השוו המקרה דנן עם ע"א 2098/97 בוסקילה נ בוסקילה, פ"ד נה (3) 837, 853 שם קבע בית משפט עליון כי גם במקרה בו מבקש קיום הצוואה היה מעורב בהליכים שקדמו לצוואה, ליווה המנוחה למשרד עורך הדין, ציין בפני עורך הדין כי המנוחה מעוניינת להעביר רכושה אליו, נכח בעת שהגיעו העדים, הגם שיצא בעת החתימה, קבע בית משפט כי מקרה זה אומנם מקרה גבול הוא אך אין מדובר ב'מעורבות יתר' המגיעה לכדי נטילת חלק בעריכת הצוואה.

     

    אין זה המצב במקרה שבפניי ולא הוכחה כל מעורבות יתר מצידה של המבקשת.

     

    במצב דברים זה, דין הטענה לפיה המבקשת היתה מעורבת בעריכת הצוואה, להידחות וכך הינני מורה.

     

    האם היתה השפעה בלתי הוגנת על המנוח מצד המבקשת

     

  34. נראה כי טענת ההשפעה הבלתי הוגנת נזנחה בסיכומי המתנגדת שעה שפורטה בהרחבה בבקשת ההתנגדות ונטענה בצמצום בסיכומים וביחס לנסיבות עריכת הצוואה בלבד.

    על אף האמור, אתייחס בתמציתיות גם לטענות אלו של המתנגדת.

     

    בדנ"א 1516/95 מרום נ' היועמ"ש פ"ד נב(2)813, 282-831, קבע בית המשפט העליון ארבעה מבחנים שיש בהם כדי לסייע לבית המשפט הנדרש להכריע בשאלת קיומה של השפעה בלתי הוגנת:

     

    א.תלות ועצמאות - על בית המשפט לשאול האם בתקופה הרלוונטית לעשיית הצוואה היה המצווה עצמאי, הן מהבחינה הפיזית והן מהבחינה השכלית-הכרתית. ככל שבאותה תקופה היה המצווה עצמאי יותר, תתחזק הנטייה לשלול את אפשרות קיומה של תלות המצווה בנהנה ולהפך. את השאלה יש לבחון לאורך תקופה נתונה ובעיקר במועד עריכת הצוואה.

    עם זאת, תלות פיזית מוחלטת של המצווה אין בה כדי להעיד על תלותו בזולת ויכול שבעצמאותו השכלית-הכרתית יש כדי לפצות על תלותו הפיזית ולהביא את בית המשפט לכדי מסקנה כי התלות הפיזית לא גרעה כלל מעצמאותו של המצווה.

     

    ב.תלות וסיוע – מקום בו המצווה לא היה עצמאי ועקב כך נזקק לסיוע הזולת, יש לבחון אם הקשר שהיה קיים בינו לבין הנהנה התבסס על מתן הסיוע שהמצווה נזקק לו. מקום בו הנהנה הוא האדם היחיד אשר סייע למצווה להתגבר על קשייו ומגבלותיו, ייטה בית המשפט לקבוע שהמצווה היה תלוי בנהנה. יש לבחון האם הנהנה הסתייע גם באחרים. הדעת נותנת כי במקום בו אנשים אחדים חולקים ביניהם את מטלות הסיוע – מידת תלותו של המצווה בכל אחד מהמסייעים קטנה יותר ופוחת החשש להיווצרות תלות שיש בה כדי להוביל להשפעה בלתי הוגנת.

    ג.קשרי המצווה עם אחרים – ככל שיתברר כי המצווה היה מנותק לחלוטין מאנשים אחרים או שקשריו עם אנשים אחרים היו רחוקים, תתחזק ההנחה בדבר תלותו של המצווה בנהנה וזאת עקב בידודו מהסביבה.

    ד.מבחן נסיבות עריכת הצוואה – מעורבותו של הנהנה בעריכת הצוואה אפילו ומעורבות זו אינה עולה כדי תחולת סעיף 35 לחוק, אם כי יש בה כדי ללמד על קיומה של השפעה בלתי הוגנת.

     

    המבחנים אשר נמנו לעיל אינם בגדר רשימה סגורה וניתן להוסיף עליהם. בפסיקה נקבע כי השימוש במבחנים הללו צריך שיעשה בזהירות רבה ומתוך הבנה שתלות לבדה אינה מספיקה להוכחת קיומה של השפעה בלתי הוגנת.

     

  35. בענייננו ולאחר שיישמתי את המבחנים שנקבעו בפרשת מרום הנ"ל, מצאתי כי טענת המתנגדת על קיומה של השפעה בלתי הוגנת על המנוח מצד המבקשת לא רק שלא הוכחה אלא שהחומר הראייתי שהובא בפניי מעיד ההיפך מכך.

     

  36. במקרה דנן, אין מחלוקת כי המנוח הגם שלא היה עצמאי דיו, יכול היה מפעם לפעם לנסוע והאירוע המוחי בו לקה בשנת 1991, לא השפיע באופן נחרץ עד שלא יצא לבדו מביתו וחרף טענות המתנגדת.

     

  37. בכל הנוגע לתלות וסיוע, הרי שהמנוח התגורר עם המתנגדת, היה תלוי בה ובוודאי לא היה תלוי בבתו, אליה הגיע מפעם לפעם. המתנגדת היא שטפלה בו לטענתה ולא הבת שהגיעה מעת לעת לבקרו ולכן אין מקום להחיל מבחן זה. בעניין זה העידה המתנגדת שהמנוח היה תלוי בה לחלוטין כך ציינה שאם אמרה לו לחתום על מסמך אז הוא חתם. המתנגדת העידה כי בחרה למכור את ביתם של הצדדים בעוד המנוח בחיים ועברה עמו להתגורר ליד בני משפחתה וזאת על פי רצונה בלבד ונראה כי המנוח היה תלוי בה לחלוטין ולא בבתו, שגרה רחוק ממנו.

     

  38. קשרי המצווה עם אחרים- אומנם המנוח היה בקשר עם המבקשת, אלא שעיקר קשריו היו עם המתנגדת שהתגוררה עמו בביתם המשותף.

     

  39. מבחן נסיבות עריכת הצוואה- בעניין זה וכפי שפרטתי לעיל, אינו חל בנסיבות דנן ואין מדובר במעורבות יתר אשר יש בה בכדי להוות השפעה בלתי הוגנת שעה שהתרשמתי שהמנוח בעצמו הוא שפנה לעורכת הדין ופרט רצונו ללא נוכחות הבת במפגשים עמה.

     

  40. אם כן, המקרה המונח בפניי אינו נופל בגדרן של נסיבות בהן יש להפוך את נטל ההוכחה ומשלא עמדה המתנגדת בנטל הרובץ לפתחה להוכיח טענתה לקיומה של השפעה בלתי הוגנת, דין טענה זו להידחות וכך אני מורה.

     

    עם זאת, חרף המסקנה אליה הגעתי והגם שהנטל להוכחת העדר השפעה בלתי הוגנת לא עבר בענייננו אל כתפי המבקשת מצאתי כי הוראות הצוואה אף מתיישבות עם המבחנים הנוספים שהוצעו בפרשת מרום הנ"ל ואשר יש בהם כדי לסייע למבקש קיום הצוואה לעמוד בנטל שהועבר אליו.

     

  41. מבחן הקרבה הרגשית – על פי מבחן זה יחס רגשי חיובי של המצווה כלפי הנהנה יכול ליישב עריכת צוואה שהיא בעליל לטובת הנהנה גם עם העדר השפעה בלתי הוגנת. בהקשר זה נודעת חשיבות גם למשך הזמן של הקשר שהיה בין המצווה לבין הנהנה וכי ככל שתקופת הקשר תהיה ארוכה יותר, תתחזק המסקנה כי המדובר ביחס רגשי חיובי ולא ביחס של תלות. אין מחלוקת כי במקרה דנן המדובר במבקשת שהיא בת יחידה לאביה והגם שהיו שנים בהן הקשר ביניהם נותק לאחר שהמבקשת נפגעה מאביה שלא הציע לקחת אותה לביתו עם עלייתה ארצה וכתוצאה מכך נתקה באותה העת קשריה עמו, הוכח די הצורך שעם קרות האירוע המוחי למנוח, חזרה המבקשת וחידשה קשריה באופן משמעותי עם אביה שהגיע אף לבקרה בבית מעת לעת בגפו.

     

  42. מבחן הנישול – עפ"י מבחן זה אין בנישולם של יורשים עפ"י דין או גריעת חלקם כדי לשמש כראיה לקיומה של השפעה בלתי הוגנת, אולם לעיתים יש לנסיבות הנישול או הגריעה משמעות בבחינת השאלה האם היו למצווה סיבות לנשל את יורשיו החוקיים או מי מהם מן הירושה או לגרוע מחלקם בה.

     

    בעניין מבחן זה טענה המתנגדת כי לא היתה למנוח כל סיבה לנשלה שעה שהיתה אשתו החוקית למעלה מ- 38 שנים, טפלה בו במסירות אין קץ עד לערוב ימיו ושעה שהמנוח לא אמר במפורש כי מתכוון לנשלה, אין כל הצדקה לעשות כן. איני מקבלת הטענה, כפי שהעידה המתנגדת וציינתי לעיל, לה ולבעלה המנוח לא היו ילדים כלל וכלל. המתנגדת בקשה ליתן מחצית רכושו של בעלה המנוח (לפני שידעה על קיומה של הצוואה) לאחיינה. בנסיבות אלו, אך הגיוני שהמנוח ביכר להעביר חלקו ברכושו לבתו ולא שרכושו יגיע בסופו של יום לאחיינה של אשתו ולא מצאתי כל חובה בדין לצוות העיזבון ליורשים החוקיים דווקא.

     

  43. מבחן הגיונה של הצוואה – על צוואה לשקף את רצונו האמיתי של המצווה, רצון אותו יש לבחון מנקודת מבטו של המצווה, אשר תיבחן באמצעות הבאת ראיות אודות חייו של המצווה עובר לכתיבת הצוואה. מקום בו תתקבל תשובה חיובית לשאלה האם הצוואה הגיונית מנקודת מבטו של המצווה, תתחזק ההערכה כי הצוואה אכן משקפת את רצון המצווה. בנסיבות העניין ושעה שבניגוד לנטען, המנוח היה בקשר קרוב עם בתו והגיע לבקרה, למעט תקופה של נתק לפני האירוע המוחי, המנוח הוריש כל רכושו לבתו היחידה, לא מצאתי כל חוסר היגיון בצוואה ונראה כי אך סביר שהורה יבקש בערוב ימיו לדאוג לילדו יחידו.

    אשר על כן, אני דוחה הטענה להשפעה בלתי הוגנת מצידה של המבקשת על המנוח.

     

  44. אוסיף כי לא מצאתי ממש ביתר טענות המתנגדת. כך אין לקבל הטענה לפיה המנוח היה תלוי בבתו ולא בעל רצון עצמאי ובמיוחד כאשר המתנגדת היא שבחרה לנתקו ממקום מוכר לו ועברה בערוב ימיו מחיפה לאשדוד תוך ניתוקו מסביבתו הקרובה.

     

    בעניין זה ציין המומחה שמונה שהחל משנת 2007 קיימת עדות לירידה קוגניטיבית אצל המנוח. חרף האמור, לא הססה המתנגדת להחתים לקחת את המנוח בשנת 2013 על מכר דירתם המשותפת בחיפה ורכישת דירה חדשה בעיר רחוקה תוך שהעידה שהמנוח סמך עליה וחתם על כל מסמך שבקשה ממנו. אם כן, עולה כי בערוב ימיו, המנוח היה תלוי דווקא במתנגדת שהתגוררה עמו וטיפלה בו ובוודאי לא בבתו, לה בחר להוריש רכושו שנים רבות קודם לכן.

     

  45. כך גם לא מצאתי מקום ליתן כל משקל לטענה לפיה המתנגדת היא שממנה המנוח במהלך החיים המשותפים, מה גם שטענה זו התבררה כלא נכונה שעה שהמנוח קיבל קצבת נכות מהמוסד לביטוח לאומי ואף קיבל רנטה מגרמניה ממנה המשיכה המתנגדת להינות אף שלוש שנים לאחר פטירתו.

     

  46. עוד התברר שעל אף שידעה המתנגדת על צוואת המנוח שהועברה לה בסמוך למועד הלוויה, בחרה לאחר מכן לפנות לרשם הירושות ולהגיש בקשה למתן צו קיום ירושה בציינה כי לא ידוע לה על צוואה של המנוח.

     

  47. כך גם הטענה לפיה נדרשה עורכת הדין לערוך בדיקה פסיכיאטרית למנוח טרם עריכת הצוואה, דינה דחייה. אומנם וכפי שצוין לעיל, סבל המנוח מעיוורון בעינו השמאלית ונזקק למקל הליכה עקב האירוע המוחי, ברם הוכח די הצורך שכושרו הקוגניטיבי לא נפגע כלל ועורכת הדין התרשמה שכאשר הגיע אליה לא היה כל חשש שזה אדם עם פגיעה או ללא דעה צלולה. לא מצאתי מקום ליתן כל משקל לעובדה שעורכת הדין והעדה לא זכרו כי המנוח הלך עם מקל הליכה, בשים לב לכך שחלפו למעלה מ-26 שנים מעת עריכת הצוואה ועד מועד הדיון.

     

    סיכומו של דבר

     

    דין הבקשה להתנגדות למתן צו קיום צוואה להידחות ואני נעתרת לבקשה למתן הצו. המבקשת תצרף תוך שבעה ימים פסיקתא לחתימתי.

     

    כפועל יוצא מן האמור, הבקשה למתן צו ירושה בת"ע 60433-02-20 – נדחית. הבקשה להתנגדות למתן צו ירושה בת"ע 20866-04-20 מתקבלת והבקשה למתן צו קיום צוואה בת"ע 60433-02-20 מתקבלת.

     

    המתנגדת תישא בהוצאות ההליך בסך של 15,000 ₪, אשר ישולמו תוך 30 יום, שאם לא כן, יישאו הפרשי ריבית והצמדה כחוק.

     

    בנסיבות העניין לא מצאתי לנכון לפסוק סכום גבוה יותר, נוכח גילה המופלג של המתנגדת והעובדה שטפלה במסירות במנוח בערוב ימיו.

     

    המזכירות תמציא העתק פסק הדין לבאי כח הצדדים ותסגור התיקים שבכותרת.

     

    פסק הדין מותר לפרסום בשינויי הגהה ונוסח בלבד וללא פרטים מזהים.

     

    ניתן היום, ז' אב תשפ"ב, 04 אוגוסט 2022, בהעדר הצדדים.

     

    Picture 1

     


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ