לפני תביעה לנזקי גוף, בטענה לרשלנות רפואית במתן טיפולי שיניים, בעילה לפי פקודת הנזיקין. למרות שמומחה מטעם בית המשפט קבע כי הנתבעים סטו מטיפול סביר ומקובל, הנתבעים ממשכים לכפור בכך. לכן פסק הדין יעסוק בשאלת האחריות וגובה הנזק.
רקע וטענות הצדדים
1.התובעת ילידת 1969, קיבלה טיפולי שיניים, בזמנים הרלוונטיים לכתב התביעה, על ידי הנתבעים. על פי הנטען בכתב התביעה התובעת טופלה על ידי נתבע מס' 1 במרפאתו במגדל העמק, החל מחודש אוקטובר 2016. הנתבע מס' 1 הרכיב לתובעת תותבת בלסת התחתונה, שככל הנראה הייתה חסרת שיניים לחלוטין, בתחילת הטיפול במרפאה. התותבת נדרשה על פי הנטען לתיקונים רבים, והשיקום הזמני שביצע הנתבע מס' 1 היה לקוי בהיעדר התאמה. בנוסף הנתבע מס' 1 החדיר לפיה של התובעת 4 שתלים בלסת התחתונה הקדמית (44, 42, 32, 34) אך כל השתילם כשלו, על אף ששיעור הצלחת שתלים באופן רגיל הוא מעל 90%.
בעקבות כך הנתבע מס' 1 החזיר כספים לתובעת, והפנה וליווה אותה לטיפול אצל קרובי משפחתו הנתבעים 3 ו- 4, גם הם רופאי שיניים מורשים, ובעלי ומנהלי הנתבעת מס' 2, במרפאה הקבועה ברחוב משה שרת 86 (קריית חיים) חיפה. הנתבע מס' 1 הסיע את התובעת, למרפאת נתבעים 3 – 4 ברכבו, והבטיח לה כי הם רופאים מקצועיים לעילא ולעילא ואמר "יעשו לך עבודה טובה". כמו כן, הנתבע מס' 1 עמד במהלך הטיפול בקשר עם נתבעים 3 – 4, ודאג להתמקח עימם על גובה התשלום.
2.על פי הנטען בכתב התביעה, התובעת טופלה במרפאתם של הנתבעים החל משנת 2017, בה בוצעו לה טיפולים כירורגיים נרחבים וטיפולי שיקום (כתרים) בכל פיה. עוד נטען, כי לתובעת לא ניתנו הסברים ,עובר לביצוע הטיפול, בנוגע לסיכויי הטיפול, סיכוניו, חלופותיו, יתרונותיו וחסרונותיו. כמו כן, התובעת לא הוחתמה על טופס הסכמה מדעת.
לתובעת הוחדרו על פי הנטען 6 שתלים, בלסת העליונה ותשעה שתלים בלסת התחתונה, ללא סד כירורגי ובהתאמה לקויה. התובעת סבלה לאחר מכן מכאבים עזים, בעקבותיהם היא פנתה למרפאת הנתבע מס' 1, והלה ביצע לה צילום פנורמי, בעקבותיו אמר לה כי נעשתה לה "אחלה עבודה."
לאחר שהתובעת התלוננה בפני הנתבעים 3 – 4, על הכאבים העזים מהם סבלה בעקבות הטיפול, החליטו אלה להפסיק את הטיפול, השיבו לתובעת סכום כסף והחתימוה על טופס "ביטול עסקה וזיכוי לקוח", מבלי לעדכן אותה לגבי מצבה והנזקים אשר נגרמו לה, ומבלי לאפשר לה לשקול את מצבה, כאשר התובעת בטוחה כי היא מוחתמת על קבלה, המעידה על קבלת הכספים בלבד.
משלא מצאה התובעת מזור לכאביה, ופניה התנפחו עד בלי הכר, פנתה לקבל טיפול רפואי בבית חולים פוריה. ממצאי הטיפול שם העלו, כי הנתבעים החדירו שתלים בתוך תעלות העצב מימין ומשמאל, דבר שהביא לפגיעה עצבית בלתי הפיכה, בשני צידיה של הלסת התחתונה של התובעת, והיא סובלת מאובדן תחושה מלווה בכאבים בחלק התחתון בפיה. עוד עולה כי השתלים בלסת העליונה הוחדרו לחלל האף, ולסינוס הימני. הרופאים בבית חולים פוריה מצאו, כי השתלים גרמו לנזקים ואלו סובלים מדלקות, ויש לעקור לתובעת את כל השתלים אשר בוצעו בידי הנתבעים, למעט 4 שתלים בלסת התחתונה.
התובעת לא צירפה חוות דעת רפואית מטעמה, וביקשה לפטור אותה מהבאת חוות דעת. התובעת מבססת את תביעתה על עוולת הרשלנות בכלל, ועל הפר חובה חקוקה, בגין אי קבלת הסכמה מדעת.
3.הנתבעים, הגישו כתב הגנה משותף, בו כפרו בכלל הטענות המועלות בכתב התביעה. עוד טענו כי דין התביעה להידחות, בשל אי צירוף חוות דעת רפואית מטעם התובעת.
הנתבעים מוסיפים וטוענים, כי כנגד התובעת נפתחו הליכים פליליים, בשל האיומים שהשמיעה כלפיהם, וכן בשל אירוע שריפת מרפאתו של הנתבע מס' 1, שאירע בסמוך למסכת האיומים מצד התובעת. נטען כי ענייננו בתובעת שאינה בוחלת באמצעים והכל תוך פגיעה בשמם הטוב ובזכויותיהם של הנתבעים.
הנתבעים טוענים עוד כי פעלו כרופאים מיומנים וזהירים, וכי לא נחזית כל רשלנות המוטלת לפתחם. עוד טוענים כי הם ניהלו רישומים מלאים ומפורטים בהתאם לנדרש ולמקובל. בנוסף לתובעת ניתנו מלוא ההסברים, בדבר סיכויים וסיכונים בטיפולים הרפואיים. לכן הטיפולים שניתנו תואמים להסכמה מדעת שניתנה על ידי התובעת. לבסוף טוענים הנתבעים כי אין קשר בין הטיפולים שניתנו על ידם לנזקים הנטענים והנזקים נובעים ממצבה הבסיסי של התובעת.
4.התובעת הגישה כאמור בקשה לפטור אותה מהבאת חוות דעת. בהמלצתי הנתבעים הסכימו לבקשה, תוך שניתנה להם אפשרות להביא חוות דעת מטעמם, בטרם אורה על המינוי. הנתבעים הגישו חוות דעת מטעם הערוכה על ידי ד"ר אלכס קלנר.
בהתאם לחוות הדעת של ד"ר קלנר, התובעת סובלת מירידה בתחושה בסנטר. התובעת פנתה לטיפול אצל הנתבעים כשהיא מחוסרת שיניים, וסובלת מספיגת עצם, בשתי הלסתות. מצבה הגרמי של התובעת לא החמיר בעקבות הטיפולים וכיום היא זקוקה לאותו טיפול דנטלי כפי שהיה בתחילת הטיפולים אצל הנתבעים. לבסוף התובעת עברה טיפול מתקן במרפאת ד"ר בורלא על גבי אותם שתלים ולפיכך נראה שאינה זקוקה לטיפול נוסף.
הכרעה ודיון
5.לאחר ששקלתי טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל. בקצרה אציין כי, ד"ר יצחק טייב, המומחה מטעם בית המשפט (להלן: המומחה), לא נחקר, על ידי מי הצדדים, על חוות דעתו ולא מצאתי סיבה מבוררת מדוע אסטה מחוות דעתו, לא בשאלת האחריות ולא בשאלת הנזק, למרות ששני הצדדים מבקשים כי אעשה כן. להלן אפרט ואנמק.
ממצאי המומחה מטעם בית המשפט
6.המומחה בחוות דעתו, כתב חוות דעת מפורטת ומנומקת היטב, סקר במסגרתה את כלל הטיפולים שניתנו לתובעת לאורך הזמן. בעקבות הטיפול, קובע המומחה כי התובעת איבדה את התחושה באזור הקדמי של הפנים: כלומר אינה חשה את הסנטר משני צדדיו, זאת בעקבות החדרת שתלים דנטליים לתוך התעלה המנדיבולרית בשני הצדדים ופגיעה בעצב האלוואולרי התחתון משני צידי הלסת. בנוסף קיימת פגיעה בחלל האף והסינוס דו צדדית עקב החדרת שתלים דנטליים לחללים אלה.
התובעת איבדה מספר שתלים שנכשלו ושהיו אמורים לתמוך בשיקום הקבוע שבוצע. השיקום הקבוע הקיים, נשען על מספר קטן יותר של שתלים, שחלקם מצויים כבר בתהליך של כישלון. בנוסף התובעת הועברה לשיקום נשלף בלסת העליונה. התובעת סובלת מזיהומים פעילים בחלל הפה סביב רבים מהשתלים שהוחדרו ואף פנתה סמוך למועד מתן חוות דעת, ביום 1/7/2020 לחדר מיון לאחר שהאנטיביוטיקה שנטלה במשך שבוע לא שיפרה את מצבה.
7.המומחה קבע כי הייתה סטייה מטיפול רפואי סביר ומקובל במספר היבטים. ראשית, החדרת השתלים על ידי נתבעים 2 – 4 לתוך מבנים אנטומיים חשובים, והפגיעה בהם מהווה סטייה מטיפול רפואי מקובל. שנית, למרות שהתובעת הוחתמה על טפסי הסכמה מדעת לפני הטיפול, לא מתועד שהוסבר לה משמעויות הקונקרטיות, של חוסר ניכר בעצם הלסת שלה, והסיכון הגבוה מאוד לפגיעה עצבית כזו. שלישית, לא מתועד פירוט של החלופות האפשריות האחרות כמו שיקום נשלף. ולכן ההסכמה מדעת אינה שלמה.
רביעית, הרשומות הרפואיות של הנתבעים דלות מאוד , חסרות פרטים בסיסיים ועקרוניים, ונראה שחלקן נרשם בדיעבד. חמישית, התובעת לא הופנתה באופן מידי לטיפול רפואי בנזק המידי שנגרם לה למרכז רפואי.
שישית, ואולי בעיני הנימוק החשוב מבין שלל הנימוקים, הנתבע מס' 1 החל בשנת 2016 לבצע טיפול בשיטה נכונה אך הוא שינה את שיטת הטיפול לשיטה אחרת מבלי לתעד זאת ברשומות, ובחר בשיטת טיפול מסוכנת יותר, תוך שהוא מפנה את התובעת לנ' 2 -4, שהם רופאי שיניים כלליים, כאשר המקרה של התובעת הוא מקרה מורכב עם סיכוני רקע (כגון עישון וסיכון לפתח דלקת) גבוהים, הדורש התייעצות עם מומחה פה ולסת או פריודונטיה, ובמידת הצורך לבצע את הניתוח על ידי מומחה.
8.כתוצאה מהחדרת השתלים לתך התעלה המנדיבולרית נפגע העצב. התובעת חובה, במהלך התפקוד היומיומי, דליפת רוק מזווית הפה, קשיים משמעותיים בלעיסה ודיבור, ועלולה לגרום לעצמה פצעים מנשיכת הרקמות הרדומות. מאחר ומדובר בפגיעה דו צדדית התובעת זכאית לנכות בשיעור 10% לכל צד ובסה"כ נכות כוללת של 20%.
באשר לעלויות המומחה קבע כי התובעת שילמה לנתבעים ולמרפאת ד"ר בורלה (שטיפל בה לאחר הנתבעים) סך של 88,000 ₪. עלויות השיקום העתידי הוערכו על ידי המומחה בסך של 100,350 ₪. עלויות תחזוקה ובלאי הוערכו על ידי המומחה בסך של 254,000 ₪.
להשלמת התמונה אציין כי המומחה קבע כי התובעת בהיותה מעשנת ואישה שלא שומרת על הרגלי הגינה אורליים תקינים, החמירה בהתנהלותה את הסיכון.
9.שני הצדדים ביקשו כי אתערב בקביעת המומחה: הנתבעים בשאלת האחריות והתובעת בשאלת גובה הנכות. אולם ההלכה הפסוקה קבעה כי רק במקרים חריגים ומטעמים כבדי משקל, יתערב בית משפט בקביעות המומחה מטעם בית המשפט. בע"א 4681/07 עביר דהוד נ. נאאל חטאב ואח' [פורס בנבו] חזר בית משפט העליון על ההלכה לפיה:
"הקביעה הסופית באשר למצבו הרפואי של התובע פיצויים בגין נזקי גוף אכן מסורה בידי בית המשפט ... ואין בית המשפט מחויב לסמוך את קביעותיו בעניין זה על חוות דעתו של המומחה הרפואי שמינה, בבחינת 'כזה ראה וקדש'. יחד עם זאת, לא בנקל יסטה בית המשפט מקביעותיו של המומחה הרפואי שמונה מטעמו והנחת המוצא בעניין זה היא כי מדובר בחוות דעת מקצועית הניתנת על-ידי מי שאמון על הסוגיות הרפואיות אליהן היא מתייחסת. יידרשו, אפוא, נימוקים כבדי משקל על מנת להניע את בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה הרפואי שמונה על-ידו, אך בהיותה ראיה בין יתר הראיות במשפט, וככל שיש לכך הצדקה, הדבר בהחלט אפשרי."
עוד נפסק בע"א 2934/94, 2980/94 סולל בונה בע"מ נ' ארז איתן ואח' [פורסם בנבו] :
"...משנתקבלה חוות דעת ניטרלית של מומחה, שיש בה משום ניסיון רציני להתמודד עם הבעיות המקצועיות הרבות המובאות בפניו, יש לקבל אותה, גם אם לא כל מה שנקבע בה הוא לטעמם ולרוחם של כל הצדדים וגם אם ניתן להצביע על טעויות או על אפשרויות של קביעות אחרות בנושאים אלה או אחרים..."
בענייננו לא מתקיימים התנאים להתערבות בקביעות המומחה.
שאלת האחריות
10.אקדים ואומר כי עדיף אילו הנתבעים כלל לא היו מעלים טענות כלשהן בשאלות האחריות (למעט אשם תורם), והיו לוקחים על עצמם את האחריות. רשלנות של הנתבעים היא חמורה וזועקת. גם ד"ר קלנר, בחוות הדעת מטעם הנתבעים, לא ניסה אפילו לטעון, ולו ברמז, כי לא הייתה התרשלות מטעם הנתבעים 3 – 4 אלא הפנה את טענותיו לשאלת הקשר הסיבתי בלבד. רק לגבי נתבע מס' 1 קבע כי הטיפול היה "בעמדה תקינה לפי המקובל" (עמ' 3 פרק ו'), אך לא הביע עמדה דומה לגבי יתר הנתבעים. לכן מכלל ההן ניתן לשמוע את הלאו.
המומחה קבע בצורה נחרצת, שהטיפול היה טיפול רשלני מהסיבות שציינתי לעיל. הנתבעים בחרו שלא לחקור אותו על חוות הדעת, דבר האומר דרשני. הנתבעים בכתב הסיכומים, ניסו לטעון לאורכו כי התובעת אינה אמינה. אולם גם אם אקבל את טענותיהם, שנראה כי יש להן בסיס, אין לכך כל השלכה על שאלת החבות. האם חוסר אמינותה של התובעת הוא שגרם לנתבעים להחדיר שתלים לפי התובעת, באופן שאלו יחדרו את התעלה העצבית או יגיעו לחלל האף? האם חוסר אמינותה הוא שגרם לה לבחור בטיפול מורכב ומסוכן? האם חוסר אמינותה משפיע כהוא זה על רמתם המקצועית של הנתבעים? ברור שהתשובה לכך היא שלילית. מאידך, ולדעתי, חוסר אמינות מצד התובעת צריך לבוא לידי ביטוי בשאלת הנזק ועל כך נעמוד בהמשך.
11.הנתבעים ממשכים לטעון בסיכומיהם (סעיף 15) כי הטיפול שנתנו, הוא טיפול מקובל ונכון בהתאם לנסיבות, ועומדים בתוקף על טענתם לפיה לא מוטלת עליהם אחריות. לטענתם, בכל טיפול רפואי גלום סיכון אינהרנטי.
עוד טוענים הנתבעים כי התובעת, הסתירה מהם שהיא מעשנת כבדה. אולם ברי כי כל רופא שיניים, יודע לזהות בצורה מידית, אם המטופל העומד לנגד עיניו הוא מעשן אם לאו וסביר להניח כי עובדה זו תיתן אותותיה בצבע השיניים וריח הפה. נכון שהתובעת לא גילה בשאלון שהתבקשה למלא במרפאה, עובדת היותה מעשנת אך אני סבור שהנתבעים ידעו עובדה זו.
אכן טופס ההסכמה, עליו חתמה התובעת, כלל את הסיכון של אי קליטת השתל או של פגיעה בעצב המינדיבולארי. יחד עם זאת, הנתבעים 3 – 4 כלל לא חתמו על אותו טופס ולא אישרו כי הסבירו לתובעת את כל האמור בטופס ההסכמה.
שנית, אין די, במקרה זה, לציין כי קיים סיכון לאי קליטת השתל או לפגיעה בעצב. שומה על הנתבעים 3 – 4 היה להסביר לתובעת ולציין את מידת הסיכון. במקרה זה קבע מומחה מטעם בית המשפט כי הסיכון לפגיעה עצבית היה גבוה וממשי נוכח המצב היסודי ממנו סבלה התובעת לפני הטיפול. לא ראיתי בטופס כי נרשם שהוסבר לתובעת שהסיכון הוא ממשי.
12.ההלכה הפסוקה קבעה כי, חובת הגילוי אינה משתרעת על כל פרטי המידע האפשריים בנוגע לטיפול או לסיכונים ולסיכויים; המידע שעל הרופא לספק למטופל הוא זה הדרוש לו כדי לקבל החלטה מושכלת לגבי הטיפול; יש לערוך איזון בין מידע מספק, לצורך קבלת החלטה מודעת, לבין מידע אשר "יציף" את המטופל באופן שיקשה עליו לקבל החלטה; חובת הגילוי אינה כוללת סיכונים רחוקים ובלתי משמעותיים; ידיעה כללית של מטופל בדבר סיכונים הכרוכים בטיפול אינה פוטרת את הרופא המטפל מלחזור ולהציגם לפני המטופל; אין די להציג לפני המטופל את "השורה התחתונה" בלי לנמק ולהסביר את השיקולים שהביאו אליה; חובת הגילוי נועדה להשיג הסכמה מדעת של המטופל, ולכן המידע הנמסר צריך שיהא כזה שנדרש לצורך גיבוש ההסכמה (ראו: ע"א 1303/09 קדוש נ' בית חולים ביקור חולה, פ"ד סה(3) 164, 218).
הפסיקה הדגישה כי אין חובה על הרופא להסביר למטופל אודות סיכונים פריפריאליים אלא החובה משתרעת על סיכונים הממשיים (ראו: ע"א 6948/02 אדנה נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 535, 546).
13.ברי כי הנתבעים לא הסבירו לתובעת כי הסיכונים של אי קליטת השתל או של פגיעה בעצב הם סיכונים ממשיים ומהותיים. הנתבעים טוענים בתצהיריהם כי התובעת הוחתמה על טופס הסכמה וכי הוסברו לה הסיכונים. אך אין בתצהיר כל הצהרה מה היו תוכן ההסברים. אין בתצהירים כל אמרה כי נאמר לה שהסיכון במקרה של התובעת הוא סיכון גבוה לפגיעה עצבית.
יתרה מכך, לא נרשם בטופס ההסכמה וממלא לא נטען בתצהיר כי הוסבר לתובעת שיש סיכון שהשתל יחדור למבנים אנטומיים, כגון לתעלה העצבית או לחלל האף (להבדיל מהפגיעה העצבית עצמה). להזכיר המומחה קבע כי חדירת השתלים למבנים אנטומיים מהווה סטייה מטיפול רפואי מקובל.
14.גם אם הנתבעים 3 – 4 הסבירו לתובעת אודות הסיכונים הדבר אינו מועיל להם. המומחה מטעם בית המשפט קבע בחוות דעתו כי הנתבעים אלו נקטו בגישה טיפולית מסוכנת יותר ועמדה בפניהם אפשרות טיפולית אחרת שנושאת בחובה סיכונים פחותים יותר. אמנם הנתבע מס' 1 התחיל בשיטת טיפול נכונה אך באמצע הטיפול הוא שינה לשיטה מסוכנת יותר, תוך שהוא מפנה אותה להמשך טיפול אצל הנתבעים 3 – 4. מטופס ההסכמה נעדר הסבר לפיו הוסבר לתובעת כי קיים טיפול מסוכן ומורכב פחות אך התובעת בחרה בטיפול המסוכן והמורכב יותר.
לבסוף הנתבעים 3 – 4 לא דאגו להפנות את התובעת לטיפול במרכז רפואי, כגון בבית חולים, לאחר התגלות הנזק. בעיניי מדובר ברשלנות מובהקת של הנתבעים 3 – 4 ויש להטיל בגינה אחריות נזיקית.
כאן המקום לדחות את טענת הנתבע 1, לפיה התובעת הציתה את מרפאתו זאת בהעדר הוכחה. הנתבע 1 לא הביא ראיות ממשיות שמוכיחות טענות אלו. הנתבע 1 מיחס לתובעת מעשים פליליים ולכן עליו לעמוד ברף ראייתי גבוה. במקרה זה הנתבע 1 לא עמד ברף הראייתי הנדרש כשהוא טוען שהתובעת נהגה באלימות מילולית ובסמוך לאחר מכן אירע אירוע ההצתה. לכן כל שהוכיח הנתבע 1 הוא שלתובעת היה מניע הא ותו לא, וברי שבכך אין די.
15.אין מקום לסברה כי הנתבע מס' 1 לא התרשל. ראשית, על פי קביעת המומחה היה עליו להפנות את התובעת לרופא מומחה פה ולסת להמשך טיפול בהיות המקרה מורכב ולא להפנותה לרופאי שיניים כלליים כדוגמת נתבעים 3 – 4. קביעת נורמה לפיה על רופא להפנות, במקרים מתאימים, חולה לרופא מומחה, במקרים מורכבים המחייבים מיומנות מיוחדת, היא נורמה ראויה.
כך נהג בית משפט בארצות הברית במקרה דומה ב- Graham v. Roberts, 441 F. 2d 995 (1970), בו הוטלה אחריות על רופא לאחר שעקר שן, מאחר והתפתחה אצל התובע דלקת בסינוס, אך במקום להפנותו לרופא מומחה כמתחייב, המשיך לטפל בו בעצמו במשך שלושה חודשים.
שנית, על פי קביעת המומחה הנתבע מס' 1 נקט בתחילה בשיטת טיפול נכונה אך לאחר מכן עבר לשיטת טיפול שגויה ומסוכנת (לאחריות רופא שיניים בהליך משמעתי בגין מתן טיפול רפואי לא מקובל ומסוכן ראו: ע"א 1346/92 בן בסט נ' שר הבריאות [פורסם בנבו] (25.8.1992)).
שלישית, על פי תצהיר העדות של התובעת, לאחר שנתבע 1 החל לטפל בה והטיפול כשל, הוא הפנה אותה לטיפול אצל נתבעים 3 – 4, קרובי משפחתו. במהלך טיפול זה, נתבע 1 שמר על קשר עם הנתבעים 3 – 4 ואף התמקח בעבורה על המחיר. לא זו אף זו, נתבע 1 הסיע את התובעת למרפאת הנתבעים 3 – 4 ברכבו הפרטי (ממגדל העמק למרפאה בקריית חיים) ואף הציג בפניה מצג כי מדובר ברופאים מקצועיים. יתרה מכך, לאחר שהחלה התובעת לסבול מכאבים בגין הטיפולים שביצעו נתבעים 3 – 4, היא פנתה אל נתבע 1 והאחרון ביצע לה צילום, אך לא מצא לנכון להפנותה להמשך טיפול במרכז רפואי או לעמוד על הכשלים בטיפול שביצעו הנתבעים 3 – 4. עינתי בתצהירו של הנתבע מס' 1 ולא ראיתי כי הוא הכחיש טענות אלו. יוצא מכך, כי למרות שנתבע 1 העביר את המשך הטיפול לנתבעים 3 – 4, הוא נותר מעורב באופן ממשי בטיפולים שביצעו נתבעים 3 – 4 ועל כן אחריותו היא אחריות סולידרית ביחד עמם. מכאן אני סבור, שנוסף על אחריותו הישירה בשל התרשלות בטיפול בתובעת כמפורט לעיל, מוטלת עליו אחריות מכוח סעיף 12 לפקודת הנזיקין, אחריות של משתף או מייעץ או מפתה למעשה או המחדל נשוא התביעה.
16.הנתבעים טוענים בסיכומיהם כי מומחה בית המשפט קבע כי פריאימפלנטיטיס (דלקת הגורמת לכשל שתלים, הקיימת לדעת המומחה אצל התובעת) בדרגת חומרה שונות ובטווחי זמן שונים, מתרחשת סטטיסטית בכמחצית מהשתלים. לכן בנסיבות הנזק אירע בשל סיכון אינהרנטי וידוע של טיפול שבוצע על ידי הנתבעים, והסיכון הובא לידיעת התובעת והיא הסכימה לקבלו עליה.
דין הטענה להידחות. המומחה בתשובות לשאלות הבהרה, הפריד בין הלסת העליונה ללסת התחתונה, כאשר ציין כי בלסת התחתונה אובדן השתלים הוא בשל אובדן העצם כתוצאה מהדלקת, וכי מאידך בלסת העליונה התנהלות הנתבעים תרמה בצורה משמעותית לעניין זה. לאור זאת, ממשיך המומחה וקובע כי מצבה של התובעת חייב שימוש בטכניקה של שיקום נשלף (מה שלא נעשה על ידי הנתבעים). לכן בנסיבות ולאור מצבה הקונסטיטוציוני של התובעת הנתבעים העמידו אותה בסיכון בלתי סביר בבחירת שיטת הטיפול, ולכן מצבה היסודי אינו יכול לשמש נימוק לדחיית תביעתה בשל סיכון אינהרנטי.
המומחה בתשובותיו מדגיש כי אינו פוסל את החלופה בה בחרו הנתבעים לטיפול אך נוכח מצב פיה של התובעת, מדובר בתוכנית מורכבות ביותר בעלת הסיכונים הגבוהים ביותר נוכח בעיית העישון והסיכוי כי תפתח דלקות. לכן המומחה מסכם וקובע בתשובותיו:
"וכדי, לחדד לדייק ולפשט, התכנית הניתוחית הנכונה לשיקום קבוע ע"ג שתלים שהייתה צריכה להיות שונה מכפי שתוכננה ובוצעה במקרה זה. כלומר צריך היה לתכנן תכנית הכוללת התייחסות מתאימה לחוסר העצם הניכר בשתי הלסתות, ביצוע מקדים/נלווה של בניית מעטפת עצם מסיבית (כזו הדורשת מיומנות ניתוחית גבוהה מאוד וניסיון רב) ומתאימה לשתלים שאמורה לשאת שיקום קבוע מלא והימנעות מתבקשת מחדירה למבנים אנטומיים חשובים (כמו תעלת העצב, חללי אף וסינוס)." (ההדגשה במקור – א.כ.)
מאידך לגבי התוכנית האלטרנטיבית העיר המומחה:
"הסיכון יחסית נמוך מאוד לפגיעה עצבית בלסת התחתונה, תוספת העצם הנדרשת בלסת העליונה הקדמית יחסית סבירה, הגישה לניקוי ותחזוקת השתלים נוחה וקלה, במידה שישנו כשלון של התשלים עדין השיקום הנשלף נותר על כנו, שלם ומתפקד ולבסוף עלויות הטיפול יחסית נמוכות."
ואני שואל את עצמי: אם אכן הוסבר לתובעת הסיכונים והחלופות – כפי שהנתבעים טוענים – מדוע שתבחר בתוכנית טיפול יקרה יותר ומסוכנת יותר? לנתבעים הפתרונים.
בשים לב לכך, אין לקבל את טענת הנתבעים כי מדובר בסיכון אינהרנטי, כלומר שהנזק אירע ללא קשר סיבתי בין מעשי ומחדלי הנתבעים. כמובן שאין בנימוק זה כדי לשלול את הקשר הסיבתי משטענת הרשלנות הוא בבחירת הטיפול ולא בדרך הביצוע של הטיפול.
אשם תורם
17.מאידך יש ממש בטענת הנתבעים לפיה יש ליחס אשם תורם לתובעת. המומחה בתשובות לשאלות ההבהרה ציין:
"בלסת התחתונה סביר למצוא תהליכי דלקת כרוניים סביב השתלים בפי התובעת אשר הוחרפו ע"י גורמי סיכון כנו עישון, שיקום לקוי שאינו מאפשר ניקוי ותחזוקה נאותים היגיינה אורלית לקויה וחוסר מוחלט בתחזוקה מקצועית וניקוי ע"י שיננית/ רופא."
לאור האמור לעיל יש ליחס אשם תורם לתובעת. מאידך אין להפריז באשם התורם שכן עיקר האשמה היא על הנתבעים שבחרו מלכתחילה בשיטת טיפול עם סיכונים מרובים ולא הפנו אותה למומחה בתחום לאור מורכבות מצבה. לכן לאחר שאני שוקל כל אלה אני מעמיד את אשמה התורם בשיעור 10%.
גובה הנזק
כאב וסבל
18.בהתחשב בנכות שנותרה לתובעת בשיעור 20%, למשך הטיפולים והסבל הכרוך בכאבי שיניים, אני פוסק לתובעת סך של 90,000 ₪ נכון למועד פסק הדין.
בהקשר זה התובעת טוענת כי יש להתערב בקביעת גובה הנכות, אך לא מצאתי סיבה מבוררת מדוע לעשות כן, במיוחד כשהמומחה לא נחקר על חוות דעתו, ואני דוחה את הטענה.
הפסדי השתכרות
19.התובעת במסגרת סיכומיה מבקשת לפצותה בגין הפסדי שכר בסכום גלובאלי. אין בידי לקבל דרישה זו.
התובעת כיום בת 53, לא הציגה כל עבר תעסוקתי משמעותית בין אם לפני הטיפולים ובין אם לאחריהם. לכן אין מקום לסברה כי תעבוד בעתיד בעבודה מפרנסת כלשהי, ואין לפסוק לה בגין הפסדי שכר לעתיד. בנוסף, התובעת מאז סיום הטיפולים ועד היום לא השתלבה בשום עבודה מפרנסת.
בסעיף 28 לתצהירה טוענת התובעת, כי השתתפה בתכנית שיקום של משרד התעסוקה, במטרה לחזור לעבודה (מבלי לפרט מה כוונתה בלחזור והיכן עבדה קודם לכן), אך לטענתה, בשל הסבל הבריאותי והנפשי, לא הצליחה למצוא עבודה עד עכשיו. אינני מקבל עדות זו. התובעת לא פירטה היכן ניסתה למצוא עבודה ולא הצליחה, לא פירטה שמות מעבידים ומועדים בהם פנתה לצורך מציאת עבודה. יתרה מכך, התובעת לא מצאה לנכון להביא מסמכים כלשהם המגבים את טענתה כי השתתפה בתכנית שיקום של משרד התעסוקה, ומה היו תוצאות אותו תהליך שיקומי ובעניין זה אנו חיים מפיה בלבד.
אם לא די בכך, עדותה של התובעת הייתה עדות בעייתית, וניכר שלא מדובר בתובעת מהימנה. במהלך עדותה התובעת לא זכרה מהות הטיפולים שניתנו בבית חולים פוריה או במרפאת ד"ר בורלא. התובעת הסתירה בפני הנתבעים את היותה מעשנת, כאשר לא מצאה לנכון לסמן בשאלון שמילאה במרפאה את היותה מעשנת (ראו עדותה בעמ' 3-4). התובעת הכחישה בבית המשפט כי השתמשה בסמים בעברה (עמ' 3 ש' 14-18), אך תיעוד אובייקטיבי, כגון רישומים בתביעה לנכות כללית או רישום מקופת חולים מיום 2.6.18, נרשם כי התובעת עושה שימוש פעיל בחומרים ממכרים ושימוש בקנאביס. ברי כי הכחשת התובעת פוגעת במהימנותה. כל אלה, והם מקצת הדוגמאות, אינם מאפשרים לי לתת אמון בעדות התובעת כי ניסתה לחפש עבודה, אך לא מצאה בשל הנכות שנותרה לה.
הוצאות בגין טיפולים רפואיים
20.אין ספק כי לתובעת נגרמו הוצאות בגין טיפולי שיניים לעבר, וייגרמו לה הוצאות גם לעתיד. יחד עם זאת, לא ניתן להעמיס על כתפי הנתבעים כלל הוצאות אלו, שכן מצב פיה של התובעת היה ממילא רעוע, ולא ניתן לקשור בקשר סיבתי את כלל ההוצאות לנתבעים במיוחד לא כאלה שממלא הייתה צריכה לבצע גם אם הטיפול היה לא רשלני.
בעניין זה ניתן פסק דין מנחה בע"א (מחוזי חיפה) 3127-03-17, 43489-03-17 יאסין נ' בן דוד [פורסם בנבו] (6.6.2017) (להלן: עניין יאסין ), בו בית משפט השלום פסק לתובעת, בעקבות רשלנות רפואית של רופא שיניים, החזר בגין עלות הטיפול שניתן על ידי הנתבע וכן עלויות טיפול נוספות שנוספו בשל הטיפול הרשלני שבוצע על ידי הנתבע.
בית משפט המחוזי ביטל את החיוב להחזיר לתובעת מה ששולם על ידה לרופא כתמורה, ופסק את העלות של השבת המצב לקדמותו, במובן זה של החזרת התובעת למצב שהיה אילו הטיפול היה ניתן והוא לא היה רשלני. בית משפט המחוזי נטרל הוצאות טיפול שממלא התובעת הייתה זקוקה להן, גם ללא מעשי הרשלנות.
נפסק בעניין יאסין כי הנפגע יכול לבחור בין פיצויי הסתמכות לבין פיצוי קיום (בדומה לפיצוי החוזי). לכן אם הוא בוחר בפיצוי הסתמכות אזי משיבים לו את התמורה ששילם וכן עלות נוספת של השבת המצב כפי שהיה לפני הטיפול. אם הוא בוחר בפיצוי קיום, מפצים אותו בעלות הטיפול הנדרש והמביא אותו למצב לאחר טיפול תקין ולא רשלני. (לסקירה מקיפה של משמעות החובה להשיב את המצב לקדמותו במקרה של התרשלות הטיפולי שיניים ראו: כב' השופט מוחמד עלי ת.א. (שלום קריות) 66085-02-18 פלוני נ' ד"ר קסום [פורסם בנבו] (1.12.2021)).
21.עיון בסיכומי התובעת מלמד, כי היא בחרה בפיצויי קיום, שכן היא תובעת להשיב את המצב לקדמותו על ידי ביצוע טיפול משקם, דהיינו להשיב את המצב לקדמותו כאילו הטיפול לא היה רשלני. כמובן שיש לנטרל מחוות דעתו של המומחה מרכיבים של טיפול שוטף עתידי שהתובעת הייתה נזקקת לו גם אלמלא מעשי הרשלנות. לכן דרישת התובעת לפצותה בשל טיפולים משמרים עתידיים אין לה כל בסיס בדין. יתרה מכך, מאחר והנתבעים השיבו לה את התמורה ששילמה, יש לקזז סכומים אלו מהפיצוי שיפסק, שכן בבחירה שלה בפיצוי קיום, היא אינה זכאית להשבה זו, כפי שנפסק בעניין יאסין.
בשים לב לאמור לעיל יש לפסוק לתובעת את הסכומים הבאים:
-
הוצאות ששילמה התובעת למרפאה של ד"ר בורלה, לאחר מעשי הרשלנות של הנתבעים, לצורך תיקונים בסך של 38,000 ₪ (סעיף 6.א. לחוות דעת המומחה). התובעת טוענת בתצהיר המשלים כי זוכתה לאחר מכן על יד יד"ר בורלה בסך של 6,000 ₪ (ראו: תצהיר משלים ונפסח ג' לאותו תצהיר) כך שבפועל שילמה סך של 32,000 ₪. סכום זה בתוספת ריבית והצמדה מיום התשלום לד"ר בורלה (20.11.2018) עד היום מסתכם לסך של 35,016 ₪.
-
הוצאות לצורך השלמת תיקון ושיקום עתידי בסך של 100,350 ₪ (סעיף 6.ב. לחוות דעת המומחה). סכום זה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן חוות הדעת (30.7.2020) מסתכם לסך של 108,748 ₪.
לכן התובעת זכאית, לפני קיזוזים, לסכום כולל של 143,764 ₪. אין כמובן לפסוק עלות תחזוקה עתידית בסך של 254,000 ₪ (סעיף 6.ג.) שכן אלו ממלא אינם קשורים במעשי הרשלנות והתובעת הייתה צריכה לבצעם, גם אם הטיפול היה תקין לחלוטין.
22.מאידך יש לקזז מהסכומים הנ"ל את כספי התמורה שהוחזרו על ידי הנתבעים לתובעת. אין מחלוקת כי לתובעת הוחזר סכום של 35,000 ₪ (ראו: סעיפים 1 – 2 לתצהיר המשלים של התובעת, סעיף 34 לסיכומי הנתבעים, ועדות התובעת עמ' 15 ש' 20 -21).
מהנתבע מס' 1 קיבלה התובעת החזר בסך של 7,000 ₪ ושיערוך חשבוניות הזיכוי בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממסתכם לסך של 7,929 ₪.מהנתבעים 3 – 4 קיבלה התובעת החזר בסך של 28,000 ₪ ביום 12.7.2018 (ראו: נספח ג' לתצהיר המשלים של התובעת). סכום זה משוערך להיום בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מסתכם לסך של 30,931 ₪.
התובעת קיבלה החזרים משוערכים בסכום כולל של 38,860 ₪.
לכן לאחר קיזוז הסכומים התובעת זכאית לפיצוי תחת ראש הנזק של הוצאות טיפול לעבר ולעתיד לסך של 104,904 ₪ נכון למועד פסק הדין.
23.בנוסף התובעת דורשת לפצותה בגין הוצאות נסיעה. דרישתה מוצדקת שכן היא תזדקק להן בעת קבלת הטיפולים המשקמים בעתיד ואין ספק כי הוציאה הוצאות לצורך קבלת הטיפול בבית חולים ואצל ד"ר בורלה.
בנוסף התובעת טוענת כי שילמה בבית חולים סך של 1,000 ₪ (בלי קבלה) בעבור ביצוע צילומים וכן סך של 416 ₪ (עם קבלה) בגין איסוף תיעוד רפואי.
לכן, על כל אלה, אני פוסק לה בגין הוצאות לעבר ולעתיד, על דרך האומדנא, סך של 5,000 ₪.
סיכום ותוצאה
24.לסיכום סה"כ נזקי התובעת הם בסך של 199,904 ₪. סכום זה בהפחתת אשם תורם עומד על 179,914 ₪. לכן אני מחייב את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובעת סך של 179,913 ₪ בתוספת שכר טרחת עו"ד בשיעור 20% בתוספת מע"מ.
לתובעת אין הוצאות משפט נוספות, שכן היא קיבלה פטור מתשלום אגרה , פטור מהבאת חוות דעת ושכר המומחה שולם על ידי הנתבעים.
המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.
ניתן היום, י' אב תשפ"ב, 07 אוגוסט 2022, בהעדר הצדדים.
