1.התביעה שלפני היא תביעה נזיקית שהוגשה לבית המשפט המחוזי בירושלים בגין רשלנות רפואית בטיפול שניתן לתובע ע"י שתי נתבעות בהיותו קטין לאחר פציעה בכף ידו הימנית.
התביעה כנגד הנתבעת 1 (קופת חולים לאומית) סולקה בפשרה, והמשך בירורה כנגד הנתבעת הועבר לדיון בבית משפט זה.
רקע
2.התובע 1 (להלן- "התובע") יליד 1997 נפגע בביתו ביום 4.3.21 משברי חלון זכוכית לעברו נפל, לאחר שנתקל במיטה.
עקב הפציעה התובע הגיע בשעה 8:54 לסניף קופח לאומית בירושלים (להלן – "קופ"ח") נבדק ע"י רופא והופנה למוקד הנתבעת.
3.בהגיע התובע עם אחותו למרפאת הנתבעת בירושלים בשעה 9:18 (באותו היום) בתלונה על חתך ביד הציג הפניה של רופא הקופ"ח, על פיה הופנה ל"תפירת פצעים ע"י אורתופד". עוד פורט בהפניה כי מדובר בחתך באזור שורש כף יד מימין, שני פצעים דו צדדיים ומעט דימום. הומלץ על בירור לגבי חיסון נגד טטנוס.
4.רופא הילדים במרפאת הנתבעת שבדק את התובע שלל הימצאות גוף זר והחל לטפל בו. הוא ניקה את הפצע בנוזל חיטוי ובהמשך תפר, חבש ונתן טיפול אנטיביוטי שלאחריו התובע שוחרר לביתו עם הפניה לשוב למחרת לקופ"ח.
לטענת התובע תוך כדי הניקוי חש בכאב מעין "מכת חשמל" שגרמה למשיכת ידו בבהילות. כתוצאה מכך זנח הרופא את המשך הטיפול, לא היה מוכן להמשיך לטפל בו, ורק לאחר תחינות וחצי שעה של המתנה, סיים את הטיפול כמתואר.
5.הצדדים חלוקים באשר להוראות שניתנו ע"י רופא הנתבעת לפני ובסיום הטיפול הרפואי, ומכל מקום אין חולק כי התובע לא נשלח לחדר מיון של בית חולים.
התובע מנה בכתב התביעה כשלים בתפקודו של רופא הנתבעת בין היתר באי ביצוע בדיקה לבחינת פגיעה עצבית בכף היד, העדר הפניה לטיפול ע"י אורתופד ו/או חדר מיון.
6.למחרת הטיפול התובע פנה לקופ"ח והתבקש לשוב בעוד יומיים להורדת התפרים. ביום 14.3.12 חזר שוב לשם והוצאו לו 4 תפרים מתוך חמישה והוזמן להוצאת האחרון בהמשך. ביקור חוזר בקופ"ח נועד להוצאת תפר נוסף ובירור מצבו.
7.כעבור 4 חדשים הגיע התובע שוב לקופ"ח, שם הופנה לביצוע בדיקת EMG.
ביום 9.7.12 הדגימה הבדיקה הנ"ל העדר הולכה עצבית, תחושתית בכף יד ימין והתובע זומן לניתוח מידי. ביום 16.7.12 התובע נבדק ע"י ד"ר מור בקופ"ח שהפנה אותו לכירורג יד. המומחה האחרון, ד"ר יודקביץ בדק את התובע ב 30.7.12 והמליץ על ניתוח.
8.ביום 23.9.12 בוצע לתובע ניתוח בבי"ח הדסה בירושלים. בניתוח התגלה שעצב המדיאנוס בכף יד ימין היה קרוע לגמרי ובוצעה הטרית קצוות העצב ותיקון הקרע ע"י השתלת עצב שנלקח מזרוע ימין. לאחר אשפוז של 3 שבועות שוחרר ביום 15.10.12 עם המלצות טיפוליות כמו פיזיותרפיה ורפוי בעיסוק.
9.ד"ר יניב ,מומחית שמונתה ע"י בית המשפט המחוזי התבקשה לדון בשאלת הקשר הסיבתי והאם הנכות כלה או חלקה, היא תוצאה של הפציעה או של טיפול מאוחר בתובע. כמו כן קבעה את נכותו הרפואית של התובע בגין הפגיעה העצבית.
10.לטענת התובע אלמלא הרשלנות הרפואית של רופא הנתבעת לא היה נדרש לניתוח של השתלת עצב ונכותו הייתה נמוכה יותר, וזאת אם היה מנותח בסמוך למועד הפגיעה.
התובע מייחס לנתבעת הפרת חובת זהירות במתן טיפול רפואי כושל שהתבטא במתן טיפול שטחי, לרבות אי ביצוע בדיקה תחושתית, אי מתן המלצות והפניות נדרשות בין היתר לרופא אורתופד ו/או לחדר המיון, והכל תוך גילוי חוסר אכפתיות ואדישות וכן ניהול רשלני של הרשומה הרפואית שנמצאה חסרה ולקונית.
11.לטענת הנתבעת לא הוכחה כל רשלנות בטיפול שהוענק ע"י הרופא מטעמה, שפעל באופן מקצועי וממילא לאחר שהתובע המשיך בטיפול ומעקב בקופ"ח, לא היה לנתבעת שליטה כלשהי על מהלך העניינים בהמשך. יתר על כן התובע היה נותר עם נכות בסיסית עקב פציעתו, ולכן אין קשר סיבתי בין נכותו למעשה או מחדל כלשהו, המוכחשים, של הנתבעת.
הטיפול הרפואי
12.התובע העיד כי נפצע עת נפל ליד מיטתו וכשניסה להיתפס במשהו, שלח ידו לחלון שנשבר, וכך חתך את ידו. אחותו הגיעה אליו מהחדר הסמוך ומיד לאחר הפציעה בביתו, פנה עמה במהירות לקופ"ח. התובע נבדק שם ע"י רופא משפחה שהפנה אל הנתבעת ע"מ להיבדק ע"י אורתופד.
לגרסת התובע בעת שרופא הנתבעת, שרק בדיעבד נודע לו כי לא היה אורתופד במומחיותו, ביצע ניקוי הפצע חש בכאב, כמכת חשמל, שגרם לו למשוך את ידו בבהילות. לשיטת התובע תחושה ותגובה זו היו אמורים להדליק אצל הרופא הנ"ל נורה אדומה.
חרף זאת, הרופא לא היה מוכן לטפל בו כתוצאה מכך ורק לאור תחנוני אחותו הסכים לסיים את הטיפול. כשחזר לטפל בו ביצע הרופא תפירה של הפצע באמצעות חמישה תפרים תחת הרדמה, שיחרר אותו לביתו ולא נתן בידו הפניות נוספות לרבות לחדר מיון.
בהמשך על פי עדות התובע, כבר 24 שעות לאחר השחרור ממרפאת הנתבעת החל לחוש בכאבים ותחושת הירדמות באצבעות 1-3 של כף ידו הימנית. על כן התקשר למרפאה והסביר על מכאוביו ונענה כי זהו מהלך טבעי של החלמה והכאב יחלוף. לאחר מספר ימים שב והתקשר ונענה באותה תשובה ולא הוזמן לבדיקה נוספת. משפג האמון במרפאת הנתבעת ולאור התגברות כאביו פנה למרפאת קופ"ח, שם תיאר בפני הרופאה את מצבו המחמיר, נבדק והופנה מיד לבדיקת EMG. הבדיקה העלתה צורך בניתוח דחוף אלא שהניתוח נדחה פעמיים בשל אי פניות של הרופאה שטיפלה בו.
13.התובע ביקש להסתייע בעדויות אחותו ואמו.
אחות התובע הגב xxx, תארה את המפגש עם רופא הנתבעת שלא רצה לטפל באחיה לאחר שצרח מכאבים. לגרסתה האחים נאלצו להמתין כ-20 דקות נוספות, עד שהרופא נכנס לטפל בתובע.
אמו של התובע הגב' xxx, הודתה כי לא שהתה עם התובע במרפאת הנתבעת ואף לא הגיעה עמו למחרת לקופ"ח. למעשה אישרה כי רק לאחר כחודש וחצי לאחר הפציעה הגיעה עם בנה פעמיים לרופא קופ"ח, ד"ר מור, לאחר שביקשה להגיע לרופא אורתופד, וגם הוא הסביר לה שכאבי התובע יחלפו. על פי גרסתה, שהועלתה לראשונה רק בעדותה, הפניה לאותו רופא נבעה מחוסר תחושה ביד שחש בנה. לדבריה כשראתה שידו של התובע התחילה להתנפח, פנתה עם בנה לרופא מומחה ששלח אותו לבדיקת EMG. לדבריה התובע נותח רק כעבור כחודשיים לאור עיכוב בפניות של המנתחת ברפואה הפרטית.
14.אין חולק שכבר למחרת הטיפול אצל הנתבעת פנה התובע לקופ"ח ולא נרשמו מפיו תלונות על כאבים או בעיה בתחושה. ביקוריו הנוספים בקופ"ח נפקדו גם הם מתצהירו ורק בעדותו הודה כי פנה כבר למחרת לקופ"ח בשל כאביו ובהתאם להפניית רופא הנתבעת.
התובע הודה כי הגיע לקופת החולים פעמים נוספות בהמשך. בביקור הראשון, למחרת, הוחלפה תחבושת וכך גם בביקור השני (ב-13.3). כשבוע לאחר מכן הוסרה תחבושת בקופ"ח ולאחר מכן הוסרו התפרים.
התובע הודה עוד כי במשך כ-4 חדשים לא טופל רפואית. לדידו הניח כי מצב ידו תקין, אם כי סבל מכאבים. לטענתו מרגע הפציעה מצבו לא השתנה אלא הלך והחמיר אך בכל זאת המתין לשיפור, לא ידע כי מצבו מחמיר ולמעשה חשב שהכאבים הם חלק מתהליך ההחלמה, וגם לא ידע לזהות את התחושה השונה באצבעותיו. לדבריו בהיותו בן 15 לא ידע לבחון את איכות הטיפול של מי מהרופאים שטיפלו בו.
15.התובע ייחס לנתבעת התרשלות בכמה מישורים כדלקמן:
ראשית, אי זיהוי קרע בעצב כתוצאה מאי ביצוע בדיקה תחושתית, כפי שהיה על הרופא לבצע כאמור בחוות דעת רפואית מטעמו.
שנית, אי הפנייתו למומחה אורתופד ו/או חדר מיון.
שלישית, ניהול רשומה רפואית לקונית שיצרה מצג כלפי הצוות בקופ"ח בדבר מתן טיפול
ראוי.
16.עד הנתבעת ד"ר משה הלברשטט, בוגר ביה"ס לרפואה בהארוורד, רופא משנת 1997 והוסמך בשנת 2000 כרופא ילדים, עבד אצל הנתבעת מאז 2005 ובתקופה הרלבנטית במשמרות של 8 שעות.
לפי עדותו התובע הגיע למוקד הנתבעת בשעה 9:18 עם הפניית רופא המשפחה לצורך תפירת חתך ע"י אורתופד. תחילה נבדק ע"י צוות האחיות (טריאז) שבדק את מדדיו החיוניים של התובע וכשהגיע אליו החל בבדיקתו. הרופא אבחן 2 חתכים, מבניהם אחד שטחי ,ולא מצא גידים חשופים.
שורת בדיקות שביצע הרופא פורטו בעדותו.
הרופא העיד כי לאחר ששטף את הפצע עם מים. הוא בדק תנועות מרוחקות, דופק דיסטאלי, כוח גס ותחושה בבדיקת שתי הידיים, שהיו תקינים. תיעד את שני החתכים האחד, באורך 1.5 ס"מ וברוחב 6 מ"מ והשני באורך 3 ש"ס ושטחי והפנה את התובע לצילום רנטגן. תוצאות הרנטגן אישרו שלא נמצאו גופים זרים נוספים בחתך.
הרופא עמד על טענתו כי בדק את שתי הידיים והשווה ביניהן, הגם שהבדיקה לא צוינה במסמך הואיל ומדובר בבדיקה סטנדרטית. את מידת הכח בדק ללא מכשור והודה כי לא ביצע בדיקה תחושתית מסוג השריית אצבעות במים. לדידו לא היה מקום לבצעה בשלב הנ"ל משום שלא היה מדובר בתינוק ולא נמצא אצל התובע העדר תגובה תחושתית. עם זאת ציין כי לא היה בכך לייתר ביצוע בדיקת EMG בהמשך לאחר שהתובע היה נבדק בקופ"ח. בהמשך לאחר שהזריק חומר אלחוש מקומי, חיטא את הפצע, ביצע 5 תפרים לאורך אחד מהחתכים, מכיוון שהחתך העליון היה שטחי ולא טעון תפירה. לאחר מכן חבש את ידו של התובע ונתן לו טיפול אנטיביוטי למניעת זיהום. כל הטיפול ארך כ-53 דקות.
כל הבדיקות הנ"ל פורטו בטופס השחרור מיום 4.3.12 (להלן– "טופס השחרור") המעיד באמצעות סימון כ-V את הביצוע בעמודה המתאימה תחת המילה "תקין".
17.למעשה עדות התובע באשר לצעקה שהשמיע אושרה ע"י עד הנתבעת. הרופא זכר שהתובע השמיע קול צעקה כאשר שטף את ידו ב-500 CC. עם זאת לגרסתו, התובע לא אמר לו דבר לגבי תחושת שוק חשמלי. הוא הניח כי זו תגובתו בטרם שפעולת ההרדמה נכנסה לתוקפה ולא היה בה כדי להניעו מלהמשיך לטפל בתובע. לדבריו תוך כדי הבדיקה יידע את התובע ואחותו שהוא עסוק גם עם מטופל אחר, ולכן יצא לשחרר את המטופל האחר בתוך 5 דקות, וחזר לתובע. בהתייחס לגרסת התובע על פיה עזב אותו תוך כדי הטיפול, הסביר כי עזב אותו רק ל-5 דקות ובמסגרתן שיחרר חולה אחר ובדק את הצילום של התובע.
הרופא הטעים כי למרות שחלפו מאז המקרה כעשר שנים לפני עדותו בביהמ"ש, לא נשכחו נסיבותיו של המקרה בשל יחודו, במסגרתו התבקש לטפל במי שלא הופנה אליו במסגרת מומחיותו.
ההפניה להמשך טיפול
18.לאחר העדויות וכשחזר בו התובע מגרסתו כי לא ניתנה בידו הפניה של רופא הנתבעת, הוכח כי התובע הופנה ע"י הנתבעת להגיע לקופ"ח למחרת וכך עשה.
עם זאת אין חולק שמלבד הפניה זו לא ניתנה בידו הפניה אחרת בכתב או בע"פ ,לא בתחילת הטיפול ולא בסיומו.
רופא הנתבעת העיד, רק בחקירתו הנגדית, כי הוא נוהג בהתאם למדיניות של הנתבעת ומסביר, כפי שהסביר בחדר הטיפולים לאחות התובע או אמו, שאינו אורתופד והן יכולות לפנות לחדר מיון אלא שהתובע ואחותו לא היו מעוניינים בכך. הוא לא התלבט בזמן אמת בשאלה אם היה עליו ליידע את הורי התובע, ולדבריו ככל שמדובר בקרוב משפחה מעל גיל 18 שמלווה את המטופל, לא היה מתקשר להורים. הרופא הודה כי לא הוכרח לטפל בתובע ולא כל יום היה מבצע טיפול כנ"ל, אלא ביקש לעזור לתובע שאחותו סירבה לפנות למיון. לשיטתו לא היה מדובר במקרה נדיר, וממילא עבר הכשרה בארה"ב ויכול היה לבצע תפירה ראשונית, ומכיוון שהיה מבצע טיפול כנ"ל כעשרים פעמים בשנה. יתר על כן התכוון להפנותו לחזור לרופא למחרת ע"מ להחליף את התחבושות ולעורר בפני הרופא בעיה ככל שתתגלה בהמשך.
בסיום הטיפול הנחה את התובע, בנוכחות אחותו על אופן הטיפול בפצע בהמשך, והסביר כי עליו לפנות לקופ"ח לצורך מעקב למחרת. לדבריו מאחר שלא מצא, גם לא בהפניית רופא המשפחה ממצאים חריגים לאחר הבדיקה והטיפול, לא ראה לנכון להפנות את התובע לחדר מיון אלא הנחה אותו להגיע למחרת לקופ"ח.
חוות דעת המומחים בנוגע לאיכות הטיפול הרפואי אצל הנתבעת
19.מומחה התביעה ד"ר יהודה דוד, ריכז את הכשל בטיפולו הרפואי של רופא הנתבעת בהעדר ביצוע בדיקה תחושתית ולשיטתו לו הייתה מבוצעת כזו הייתה מתגלית באופן מידי חומרת הפציעה.
לשיטתו ,הסימנים המתריעים היו תחושת חשמל באזור הפצע והואיל והמדיאנוס נמצא ממש כמעט מתחת לעור בסמוך לשורש כף היד לכן זיהוי הקרע היה קל. כמו כן לדעתו, היה מקום לבצע בדיקת השוואתית של תחושת האצבעות 1,2,3 בין הידיים שמאל לימין, שבאמצעותה ניתן היה לגלות העדר תחושה ביד ימין. לכן, לו הניתוח בידו של התובע, היה מתבצע באופן מידי או בטווח מקסימלי של כ-3 שבועות היה אפשר לתפור את העצב באופן ראשוני ללא צורך בהשתלה. ברם, לאחר כ"כ הרבה חדשים שלא זוהתה חומרת הפציעה וביצוע השתלת העצב הסיכויים להחלמה ירדו בצורה ניכרת.
ניתן לסכם את מסקנות מומחה התביעה כך:
ראשית, רופא ילדים, כמו רופא הנתבעת ואף רופא קופ"ח היו אמורים לבצע בדיקה תחושתית ומוטורית של היד.
שנית, מצופה מרופא קופ"ח שקיבל לידיו את דוח הטיפול של הנתבעת ולאור מיקום החתך הכפי, לבצע בדיקה תחושתית ולבדוק באם מגע קל מביא לתגובה חריפה של המטופל- דבר המעורר חשד לקרע של עצב המדיאנוס.
שלישית, התובע היה מגיב כפי שהגיב בעת שרופא הנתבעת טיפל בו ,גם לו היה נבדק ע"י רופא קופ"ח ולו היה מגיב התובע באופן כנ"ל היה על רופא הקופה להפנותו לחדר מיון, דבר שלא נעשה.
רביעית, התובע היה אמור להמשיך לסבול מפגיעה תחושתית ומוטורית שהשפיעה על שגרת חייו גם לאחר שהוצאו התפרים. כמו כן על מנת לתקן את הפגיעה של התובע יש חלון הזדמנות של 3 שבועות שעד אז ניתן להפיק תיקון מרבי.
20.מומחה התביעה היה נחוש בדעתו למצא דופי בהתנהלות שתי הנתבעות ולכן טען באותה פסקנות, כי רופאי קופ"ח שבדקו את התובע לאחר שהותו אצל הנתבעת ,התרשלו גם הם.
בפועל, שלל את כל התנהלותו של רופא הנתבעת ולטענתו כבר בשלב הראשוני היה על האחרון לבצע בדיקה מדוקדקת, ולזהות את חומרת הפגיעה תוך כדי הפנייתו לביה"ח. גם כשעומת עם שורת הבדיקות והטיפולים שביצע רופא הנתבעת, כנמנה בטופס השחרור, קבע כי לא די בבדיקות שבוצעו ע"י רופא הנתבעת גם אם נרשם כי בוצעה בדיקה מוטורית, מדידת הצלקת, בדיקת דפק דיסטאלי, בדיקת תחושה ועוד.
הגם שלא התייחס לכך בחוות דעתו ואף לא מצא בכך כשל, שלל את אופן מדידת הצלקת ע"י רופא הנתבעת, את ההפניה ע"י האחרון לביצוע צילום רנטגן, משום שממילא לטענתו לא ניתן לראות בו שברי זכוכית ויש לטענתו לשלוח לבדיקת אולטרסאונד.
עם זאת הודה כי הסתמך על עדות התובע לפניו, וביכר אותה על פני רישומים במסמכים, ולכן חלק מהעובדות שציין בחוות דעתו התבססו על מה שהתובע סיפר לו. משום כך כנראה לא טרח לציין שהתובע נבדק לאחר שביקר אצל הנתבעת מספר פעמים בקופ"ח. כמו כן לא היה לו הסבר מדוע בכל הבדיקות המאוחרות לבדיקת רופא הנתבעת, לא תועדה תלונה מפי התובע על מכת חשמל או על כאב במגע.
21.לדעתו של מומחה ההגנה ד"ר מיכאל לבני, המרפאה של הנתבעת לא נועדה לתת טיפול דפיניטיבי בפגיעות דוגמת פגיעת התובע, וההתנהלות התקינה המתחייבת של רופא מטעמה הייתה קודם לסגור את הפצע ע"י תפירה ראשונית ולאחר מכן להפנות את הנפגע לטיפול המשך במרפאת האם. הפניה זו נעשתה והתובע הונחה להגיע למחרת לביקורת.
בפועל הבדיקה התחושתית עליה דיבר מומחה התביעה אינה מתבצעת כדבר שבשגרה במרפאת הנתבעת ואף אין זה מתפקידה לבצעה, ואף אינה מציעה שירות של רופא אורתופד באשר אינה מעסיקה רופאים כאלו. לדבריו רופא הנתבעת ביצע את הבדיקות הנדרשות כמו בדיקת גידים, תחושה ואין צורך כלל בשלב הנ"ל בבדיקה השוואתית של הידיים או מדידות אורך .
לשיטתו לא ברור מדוע התובע המתין חדשים להגיע לרופא מומחה, והשיהוי הנ"ל אינו רובץ לפתחה של הנתבעת. מכל מקום גם לדבריו הזמן הנכון לניתוח הוא שלשה שבועות או חודש מיום הפגיעה ועד לששה חדשים.
המומחה שלל את מסקנת התביעה על פיה רופא קופ"ח הסתמך על מצג הטיפול של הנתבעת ועמד על קביעתו שרופא המשפחה שהיה מקבל את טופס הבדיקה אצל הנתבעת, היה צריך עדיין להפנותו לאורתופד.
גם מומחה ההגנה הרחיב את האמור בחוות דעתו, והוסיף קביעה עובדתית על פיה ביום הראשון של הקרע בעצב לא ניתן לדעת בוודאות באם אכן התחושה היא אחרת. לעומת זאת ביום למחרת כבר היו ניכרים סימנים של פגיעה עצבית כי לדבריו "לוקח קצת זמן" (עמ 126 לפר')
דיון
האחריות
22.הפסיקה דנה רבות בהגדרתה של רשלנות רפואית ובע"א 7276/18 עזבון המנוחה פלונית נ' מדינת ישראל (2.3.21) נאמר:
"רשלנות רפואית מוגדרת במחוזותינו, מאז ומעולם, כסטייה מהותית מנורמות טיפוליות מקובלות אשר התפתחו בגדרן של דיסציפלינות רפואיות שונות ואשר קובעות מהו הטיפול הרפואי הנכון והמועיל למטופל בהתבסס על שקילתם של הסיכויים מול הסיכונים.... במסגרת זו, רופא או בית חולים ייחשב לרשלן רק כאשר הוא אינו מונע נזק למטופל שאותו ניתן למנוע באמצעים רפואיים מוכרים ומקובלים, שעלותם, לפי הדעה הרפואית המקובלת, פחותה מתוחלת הנזק."
עוד נקבע כי ביה"ח או הרופא חייב לנקוט בכל אמצעי רפואי ולוגיסטי בגבולות של סבירות, הגיון ושכל ישר.
[ראה גם ע"א 6649/96 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' גלעד, פ"ד נג'(3) 529 (1999)]
23.שני מומחי הצדדים הסכימו באשר לתפקידה של הנתבעת במרחב הטיפול הרפואי בקהילה.
מומחה התביעה הסביר (עמ' 5 לפר'):
"התפקיד של טר"ם בקהילה זה לתת מענה ראשוני, לזהות חומרה או אחרת של המצב הרפואי ובהתאם לכך להמשיך בטיפול או שמרני או להפנות לבי"ח."
מומחה הנתבעת הדגיש את משמעות ראשי התיבות- טיפול רפואי מידי וקבע כי הנתבעת העניקה לתובע את הטיפול המידי, המקובל והסביר בנסיבות לרבות הפניית התובע להמשך טיפול בקופת חולים.
המחלוקת התפלגה בשאלה מהו היקף טיפול ראשוני כנ"ל והאם הנתבעת התרשלה בביצועו.
24.ממכלול הראיות עולה הרושם שהטיפול של רופא הנתבעת היה מקצועי וכלל את ביצוע הבדיקות הסבירות שהיה עליו לבצע בעת הרלבנטית.
בטופס השחרור נמנו מספר בדיקות וטיפולים שבוצעו ברמה סבירה ומרב הצורך בביצועם לא היה שנוי במחלוקת גם על פי מומחה התביעה, למעט בעניין ביצוע הבדיקה התחושתית, הגם שצוין כי בוצעה על דרך סימון V בטופס הנ"ל. מטעם זה לא מצאתי לקבל את טענת התביעה בדבר היותה של הרשומה הרפואית חסרה במיוחד שעה שמומחה התביעה ביקש לסתור את שנרשם מפורשות.
זאת ועוד ,רופא הנתבעת לא ביקש לתת לעצמו תואר של אורתופד, והודה כי תפקידו היה לשמש כשלב ראשוני ממיין. הוא הודה בכנותו באופן ביצוע הבדיקות, ברצון הגבוה מצדו לסייע לתובע ובתוכן ההפניות שאליהן הפנה את התובע. הוא גם לא חלק על העובדה שאם היה מודע כי מדובר בקרע בעצב בשורש כף היד, היה עליו להפנות לחדר מיון או אורתופד לכל היותר תוך 3 שבועות. לטענתו, המצב כפי שנגלה לעיניו בעת שהתובע הגיע למרפאת הנתבעת, לא היה קריטי עד כדי אי מניעת טיפול והפנייתו לגורם אחר.
לעומת זאת לא היה בסיס רחב למתן אמון בעדותו של התובע.
לא הוכח ע"י התובע בבדל ראיה דבר התקשרותו הטלפונית לנתבעת לאחר ימים, ובעיקר הסתמכותו על מענה טלפוני כנ"ל, שניתן לו לטענתו, ע"י מאן דהוא אצל הנתבעת בדבר החלמה צפויה בעתיד. יתר על כן, ההשמטה המכוונת של התובע של העובדה כי פעל על פי הוראת רופא הנתבעת והתייצב כבר למחרת הטיפול בקופ"ח, העידה על עדות מגמתית ביותר. כמו כן קיים ספק לא מבוטל בטענת התובע בדבר תחושה מיוחדת (שלא בא לה תיעוד בכל ביקוריו אצל רופא קופ"ח בהמשך) בעת שרופא הנתבעת טיפל בו, ושממנה נגזרה טענת התובע והמומחה מטעמו, כי יש ללמוד על סימן מַטרים המחייב בדיקה עצבית מיוחדת.
ב"כ הנתבעת הפנה בסיכומים לבדיקות של התובע בקופ"ח ובהן לא תועדו כאבים, מכת חשמל או חוסר תחושה –דבר המלמד לטענתו שאין להטיל אשם כלשהו על הנתבעת.
יוטעם כי גם מומחה התביעה הודה כי תגובה כנ"ל הייתה צריכה לבא לידי ביטוי גם מאוחר יותר לאור מצבו של התובע, ולא היה לו הסבר מדוע לא הופיעה תגובה כנ"ל ברישומי הבדיקות המאוחרות הנ"ל. לכן תיאר גם את התנהלות כל הרופאים שטיפלו בתובע מאוחר לטיפול הנתבעת, כהתנהלות רשלנית.
כזכור, טענות התובעים כנגד התרשלות הנתבעת 1 לא התבררו עד תום משההליך כנגדה הסתיים בפשרה.
מכל מקום אין בהתנהלות מאוחרת של מעורב נוסף בטיפול בתובע כדי לפטור את הנתבעת ככל שלא נותק קשר סיבתי, וככל שהייתה מוכחת סטייה מסטנדרט התנהגות סבירה מצדה.
זאת ועוד, רופא הנתבעת בעדותו לא התכחש לצעקת התובע אם כי חלק על מועד השמעתה. לשיטתו, התובע צעק כששטף את הפצע ובמעמד הנ"ל לא העיד הדבר על סימן לקרע עצבי אלא על מקום שטרם הורדם. כמו כן ההסבר שנתן בדבר חלון הזדמנות לטיפול בכל בעיה שתתעורר לאחר הטיפול שנתן, לא היה מופרך לאור הסכמת כל המומחים בדבר קיומו של חלון הזדמנות של 3 שבועות לתיקון הפגיעה המקורית.
25.מבלי לגרוע בכל האמור, מצאתי בהתנהלות רופא הנתבעת בנסיבות המיוחדות של המקרה סטייה מנורמת התנהגות מקובלת במתן הפניה כללית ולא מפורטת דיה לתובע כיצד עליו לפעול לאחר הטיפול הרפואי שניתן.
דומה שרופא הנתבעת לא התחמק ממתן תשובה לשאלת החכמה שבדיעבד, קרי במחשבה לאחור. לאור התוצאה הסופית הודה כי כנראה היה צריך לשלוח את התובע לחדר מיון, אולם בזמן אמת, חשב שפעל נכון ועדיין חושב שטיפל בו נכון. כשנשאל חזיתית באם היה פועל כך שוב במקרה דומה טען, שנסיבות המקרה שונות לנוכח סירובה של אחות התובע לפנות לחדר מיון.
בהמשך ריכך את דבריו והסביר כי לא התעקש בתחילת הטיפול על פניה של התובע לחדר מיון, אלא הסביר שקיימת אופציה שניה על פיה תבוצע תפירה ראשונית על ידו היות שכל עיכוב מעלה את הסיכון לדלקת. באשר לשלב שבו סיים את הטיפול העיד כי חרף הרישום בטופס השחרור שיש להגיע לרופא קופ"ח תוך יומיים, רשם ביוזמתו חובת ביקור של יום למחרת והתובע כאמור אף פעל על פיה. מכאן ניתן להבין שאף לשיטתו של רופא הנתבעת הייתה חשיבות בבדיקה קרובה של רופא מומחה.
דא עקא, ההפניה אינה מפרטת הצורך בפנייה לרופא אורתופד ובכך הפקיעה מהתובע מידע חשוב. לכן גם אם הניח רופא הנתבעת שאין צורך בהפניה מידית למיון, ולמעשה לא הוכח בראיה מהימנה ע"י התביעה שאכן הפנייה כנ"ל נדרשה כבר בשלב הנ"ל, אין ספק שהפניה לאורתופד נדרשה.
מקובלת עלי טענת התביעה כי רופא סביר היה אמור ליידע את התובע בדבר גדרי הסיכון ומכל מקום החובה להגיע לבדיקה ע"י אורתופד, במיוחד כשרופא הנתבעת ידע שהתובע הופנה אליו מלכתחילה לביצוע טיפול שהוא אינו בעל המומחיות בתחום הנ"ל.
26.הוכח כי רופא הנתבעת היה מיודע לחלון הזמן של 3 שבועות לטיפול בתובע ועל כן הפנה את האחרון לקופת החולים, שם ממילא הניח כי הרופא המתאים יפעל כפי המצב. אולם, למעשה גם רופא הנתבעת הודה בסופו של דבר, כי זו הייתה כוונתו אלא שיישומה של כוונה זו היה כושל.
כדבריו (עמ' 79 לפר'):
"ש.אתה לא חושב שהיה ראוי לשלוח אותם לביקורת לאורתופד?
ת.זו הסיבה שאמרתי ללכת לקופת החולים, לא כתבתי בתיק ללכת לאורתופד, חשבתי שזה מובן מאליו. "
הגם שלא הוכח ע"י התובע כי טופס הבדיקה של הנתבעת היווה בסיס להסתמכות רופא קופ"ח עד כדי הימנעות מהפניית התובע ע"י רופא המשפחה לרופא מומחה, אין ספק שהפניה ברורה של הנתבעת לרופא מומחה הייתה יכולה לעמעמם כשל נוסף בהמשך, ומכל מקום הייתה מעמידה את התובע על הסיכון שבפציעתו וההמלצה הברורה להגיע לבדיקת אורתופד.
הקשר הסיבתי והאשם
27.מוסכם על דעת שני המומחים של הצדדים כי גם אם היה התובע מטופל במועד המתאים הייתה נותרת צלקת ועל כן לא יכול להתקיים קשר סיבתי לעצם קיומה של צלקת.
ב"כ התובע תולה יהבו בקביעת מומחית בית המשפט לעניין הקשר הסיבתי, ואילו לטענת ב"כ הנתבעת, התנהלות התובעים והבדיקות שנעשו לאחר הבדיקה אצל הנתבעת מנתקים קשר סיבתי שבין הנזק הנטען לבין כל מחדל המיוחס לנתבעת, מה גם שאף לשיטת עדי התביעה העיכוב בביצוע הניתוח לא נובע ממעשה או מחדל של הנתבעת.
כאמור לעיל, ביהמ"ש מינה את המומחית בין היתר לבדוק את שאלת הקשר הסיבתי בין נכות התובע לבין הניתוח המאוחר, בהיות הפלוגתא הנ"ל רפואית.
ד"ר יניב קבעה כך (בחו"ד השניה מיום 28.7.20):
"לעניין תיזמון התפירה של העצב- התוצאות הטובות ביותר לטיפול בקרע אקוטי של עצב, הן בתפירה קרוב לזמן הפגיעה, תפירה ישירה. חצי שנה לאחר הפציעה –אכן מאוחר מאד, דבר שפוגע בהחלמת העצב.. .....נכון שגם תפירה ראשונית איננה מבטיחה החלמה מלאה של העצב אבל ברור שתפירה לאחר חצי שנה תוביל לתוצאות גרועות יותר. לעיתים נדירות קיים חסר כבר בניסיון תפירה בשעות שלאחר הפציעה אבל אז החסר קטן וברב המוחלט של המקרים –אין צורך בשתל עצב.
לא ניתן לומר האם תפירה מידית (יום או שבוע-שבועיים לאחר הפציעה)הייתה מובילה להחלמה כמעט מוחלטת של העצב אבל ברור מהספרות ומנסיוני, שתפירה כזו מובילה לתוצאות טובות יותר."
הרופאה לא נחקרה ע"י הצדדים, ועל כן על פי מסקנותיה - בהינתן עיכוב של 6 חדשים לא יכול להיות ספק שמדובר בזמן מחולל נזק, ואילו תפירה מוקדמת של העצב הייתה מטיבה את מצבו של התובע, כך שלא היה נזקק להשתלת עצב על כל השלכותיה.
יוטעם כי בנסיבות המוכחות ובגזרת האחריות שנמצאה, לא ניתן לקבע כי מחדלי הגורמים המטפלים לאחר טיפול הנתבעת הביאו לניתוק הקשר הסיבתי בינו לבין הנזק. שכן לו התובע, אחותו ואמו באמצעותה, היו מיודעים במהות הסיכון הפוטנציאלי מפציעת התובע או בחובת קיום הבדיקה ע"י רופא אורתופד מומחה, ניתן להניח שלא היו מתעכבים למשך חדשים בנגישות לטיפול אצל מומחה כנ"ל.
למעשה הוכח שלנתבעת הייתה תרומה חלקית, כמעוולת משותפת, המוערכת בשיעור של 20%, לשיהוי של התובעים להגיע לרופא אורתופד אף מעבר ל3 שבועות, שאז כבר נוצר נזק בר זיקה למחדל הנתבעת.
יוטעם כי אין בכך לייתר את אשמם התורם של התובעים.
על פי עדות עדי התביעה סבל התובע מכאבים והעדר תחושה שהלכו והחמירו. אמו של התובע הודתה כי שהתה עמו בקופת חולים כבר ב14.3 ובכל זאת לא דרשה לראות מומחה אלא כעבור חדשים כשמצבו של התובע החמיר מאד. הסברה לפנייה המאוחרת למומחה היה דחוק ביותר. מכאן יש יסוד לטענת הנתבעת שהעיכוב של חדשים בפנייה לרופא מומחה נגוע באשם תורם של כל התובעים שיוערך בשיעור של 30%.
הנכות
28. מומחה התביעה ד"ר יהודה מצא כי התובע אינו יכול להשתמש בידו הימנית כראוי עקב העדר
תחושה כמעט מוחלט של האצבעות 1-3. המומחה קבע כי לתובע נותרה נכות כוללת של 51.4% מתוכם 30% "ע"ח אי אבחנה במרפאת טרם, ועוד 10%. ....לגבי הלקיחת עצב BCI ועוד 10%. ....לגבי הצלקות, כאשר 5% על חשבון הצלקת הנוספת באזור הזרוע הימנית. .....ע"ח הרשלנות 48.5%."
כפי שהסביר בעדותו לו התובע היה מנותח מיד לאחר הפציעה היה יכול לחזור לתפקוד של 90% אם כי הייתה נותרת צלקת קטנה יותר מזו לאחר הניתוח להשתלה. ואילו הליך השתלת העצב שנדרש נובע מהעיכוב של מספר שבועות או חדשים.
המומחה הסכים כי לולא העיכוב בביצוע הניתוח הייתה נותרת לתובע צלקת של הניתוח ועם נכות אסטטית של בין 7.5% ל-10%.
29.מומחה הנתבעת מצא בבדיקת התובע כי קיימת פגיעה בעצב המדיאני עם הפחתה בתחושה בפיזור מתאים לפגיעה עצבית בינונית ואין שיתוק מוחלט, אלא ירידה בתחושה .לפיכך קבע את הנכות הרפואית הצמיתה בשיעור של 30% .
המומחה הודה כי יש יתרון בתפירה מהירה אבל לדעתו עד 6 חדשים מיום האירוע קיים סיכוי טוב של התאוששות העצב. ברב המקרים לא קיימת התאוששות מלאה ולכן לו היה התובע מנותח תוך 3 שבועות מיום האירוע עדין רב רובה של נכותו הייתה תוצאה של החתך המקורי.
המומחה קבע נכות בשיעור דומה של התביעה אלא שלדעתו אינה קשורה לטיפול של הנתבעת אלא הינה תוצאה ישירה של החתך בתאונה.
ניתן היה לדבריו למנע את הצורך בהשתלת עצב אולם ביצועה אינו משפיע על שיעור הנכות, לנוכח הצלחת הניתוח וההשתלה. המומחה סרב לתת בעדותו הערכה כמותית של שיעור נכות שהיה נותר לתובע לולא ההתרשלות, דבק בקביעתו בדבר נכות של 30% בגין החתך ללא קשר למועד ביצוע הניתוח, וחלק על קביעת מומחית ביהמ"ש כי לולא העיכוב בטיפול בעצב היה נותרת נכות בשיעור נמוך מ 30% כמצבו של התובע.
30.מומחית בית המשפט מצאה אצל התובע צלקת בשורש כף יד ימין באורך של 9.5 ס"מ וכן בזרוע ימין.כמו כן מצאה ירידה בתחושה, גבוהה יותר באצבעות 3-4 ויש ירידה משמעותית בכח Point pinch המופעל ע"י העצב האולינרי. כך ציינה כי ביטוי הפגיעה בתחושה נוגע לפגיעה באחיזה בחפצים קטנים ופגיעה בשריר הטנר קרי כח האגודל וכח הצביטה.
לפיכך קבעה כי נכותו הצמיתה מגעת ל- 30% על הפגיעה העצבית – בין בינונית לחמורה ביד דומיננטית וכן 10% בגין צלקות.
לגישתה אם הייתה מתבצעת תפירה מידית של העצב אזי הפגיעה הייתה בין קלה לבינונית.
תפקודיות
31.לטענת ב"כ התובע הוא סובל מקושי תפקודי ניכר המתבטא בכאבים, והעדר תחושה באצבעות 1-3 בידו הימנית. הוא אינו יכול לאחוז בחפצים עדינים כמו לכפתר, לשרוך, להקליד, לדפדף, ולאחוז בין היתר בספל ועיפרון.
לדבריו הוא נאלץ להחזיק את היד פתוחה לשמים, כי כואב לו ועל כן למד לעשות הכל ביד שמאל. חלומו היה להיות סופר סת"ם –דבר הנמנע ממנו לאור העדר אפשרות לכתוב ביד הדומיננטית וכתיבה סת"ם דורשת דיוק ואילו בידו השמאלית מיומנות הכתיבה שלו ירודה.
עוד העיד כי הוא משתמש בקנאביס רפואי לנוכח כאביו (ללא תיעוד) ומטופל במרפאת כאב ללא הטבה.
משכך יש לטענתו להעריך את הנכות התפקודית בהתאם למצבו של קטין על פי הנכות הרפואית ולמעלה מכך בשיעור של 40% לפחות.
התובע העיד כי עובד אצל אביו ויחד עמו. העבודה היא מול מחשב משעה שש בבוקר ועד חמש אחה"צ בעבודה והוא מתעייף מהר. לאחר גירושיו בגיל 21 הצליח להינשא לאחרונה בשנית.
התובע ניסה לשכנע ללא הצגת ראיה כלשהי, כי לא הצליח למצא עבודה אחרת במגזר הדתי - ברסלב.
כמו כן לא הציג ראיה למניעה לעבוד במסלול ההכשרה אותו למד לאחר האירוע. מנגד גם לא טרח לפנות למל"ל בתביעה לנכות, לטעמו בעצת בא כוחו.
אני סבורה כי לאור כל האמור, בנסיבותיו של התובע והשתלבותו התעסוקתית במומו אין בסיס להערכת הנכות הנטענת ע"י התובע ולכל היותר יש להכיר בנכות חופפת לנכות הרפואית הנובעת ממחדל הנתבעת בלבד.
הנזק
הפסד שכר
32.התובע נפגע בהיותו בן 15 והחל לימודי NLP במכללה לאחר התאונה והוסמך כמטפל
בתחום אך אינו עוסק בו.
על פי עדותו ונכון למועדה הוא לומד במוסדות "טהרת משה" ועובד כמזכיר וקניין אצל אביו ומשתכר 7000 ₪ נטו, במשרה מלאה, ללא שעות נוספות.
בסיס השכר לשיטת ב"כ התובע צריך להיות השכר הממוצע במשק ולכן זכאי התובע לפיצוי בשיעור של 334,879 ₪ לעבר ו-1,291,711 ₪ לעתיד.
לטענת ב"כ הנתבעת אין לפצות את התובע לעבר שעה שלמד בקורס ובישיבה. כמו כן לא הוכחה מגבלה למצא עבודה במומו וממילא לא חיפש כזו מחוץ למגזר הדתי ולראיה הוא עובד עבודה משרדית שאינה מונעת את קידומו.
אני סבורה כי יש לקבל את טענות התובע באשר לבסיס שכר לנוכח גילו של התובע, אולם בהתחשב בעיסוקיו בעבר הקרוב, הפוטנציאל התעסוקתי כמתואר על ידו, וההשפעה התפקודית כתוצאה מהנכות בזיקה לאשמה של הנתבעת, אני מוצאת כי יש לפסוק לו פיצוי גלובאלי לראש נזק זה בסך של 500,000 ₪.
הוצאות
33.התובע נזקק לטענתו למשככי כאבים, טיפולים לצורך הפחתת כאב ושימוש בקנאביס רפואי.
דא עקא, מלבד אמירה כללית לא הוצג מסמך המעיד על המלצה כנ"ל או נשיאה בהוצאות בפועל.
בהעדר הצגת ראיות של ממש בעניין ההוצאות הנטענות אני מוצאת לפסוק לתובע פיצוי לעבר ולעתיד בסך של 20,000 ₪.
כאב וסבל
34.מול טענת התובע בדבר הניתוח הכולל השתלת עצב, הסבל מצלקות נרחבות וכאביו העזים שבגינם יש לפסוק לו פיצוי מרבי , הפנתה הנתבעת לעובדה שאינה שנויה במחלוקת ועל פיה בכל מקרה היה על התובע לעבור ניתוח ולשהות באשפוז מתאים.
אני מצאתי לפסוק לתובע פיצוי בגין ראש נזק זה בהתחשב במהות הפציעה, הטיפול שעבר, הניתוח והמגבלה שנותרה בשיעור של 100,000 ₪.
עזרת צד ג' – תביעת התובעים 2-3
35.בתביעת התובעים 2-3 נמסרה רק עדות התובעת 3. לדבריה ליוותה את בנה בכל תקופת האשפוז, ונסעה מידי יום לשהות עמו. עוד הודתה כי כבר כ 4 שנים אינו מתגורר בביתה.
אמת, על מנת להשתכנע כי הסיוע שניתן לתובע חורג מגבולות עזרה רגילה היה על התובעים 2-3 להציג גזרת ראיות רחבה יותר. כמו כן התובע היה נשוי ונישא בשנית כך שהסיוע של התובעים הנ"ל קצוב בזמן ולטעמי בסמוך לתאונה.
על כן יש לפסוק פיצוי לעבר בסך של 10,000 ₪ ולעתיד בסך של 40,000 ₪.
המסקנה היא אפוא שמכלל הנזק בסך של 670,000 ₪ יש לפסוק לתובע פיצוי על פי אחריות הנתבעת (בשיעור 20%) ובניכוי אשם תורם (30%).
לסיכום
36.לאור האמור, אני מחייבת את הנתבעת 2 לשלם לתובע סך של 93,800 ₪ בצירוף הוצאות בגין אגרה וחו"ד מומחה וכן שכ"ט עו"ד בסך כולל של 22,000 ₪.
ניתן היום, ב' אלול תשפ"ב, 29 אוגוסט 2022, בהעדר הצדדים.
