פלוני נ' תיכון ׳ריגלר׳ נתניה ואח'

לפני תביעה נזיקית שהוגשה ע"י התובע, בגין אירוע תקיפה שארע בבית הספר שבו הוא למד.

התביעה הוגשה נגד עיריית נתניה וכנגד משרד החינוך.

בכתב התביעה נטען כי ביום 28.12.09, בדרכו לצאת מבית הספר באזור השער האחורי, נחבט התובע בראשו על ידי מוט עבה וגדול על ידי נער שהיה חלק מקבוצת נערים ששהתה מחוץ לשער בית הספר. בעקבות האירוע נחבל התובע בראשו ונקבעה לו נכות פסיכיאטרית על ידי מומחה בית המשפט בשיעור של 33%.

הצדדים חלוקים בשאלת האחריות והנזק. 

אחריות לאירוע

הוכח שהתובע הותקף על ידי קבוצת נערים

התובע טען כי הותקף על ידי קבוצת נערים כאשר אחד מהם חבט בראשו.

לטענת הנתבעות אין לקבל גרסתו של התובע לאירוע ויש לקבע כי התובע הוא שהתעמת עם הנערים – מה שגרם לפגיעתו.

בחנתי את העדויות והטענות, ואני סבורה כי יש לקבל את עדותו של התובע לענין נסיבות התרחשות התאונה.

התובע העיד לפני כי: "מחוץ לשער בית הספר במדרכה ניגש אלי נער עם אופניים ונסע מצד לצד וניסה להיכנס בי. שאלתי אותו מה הוא עושה ואז התחיל ויכוח. הזזתי אותו הצידה בגלל שהוא נכנס בי עם האופניים ואז הגיע מישהו מאחורה ודפק לי מכה בראש" (ראו; עמ' 30 שו 7-9). "הייתי פסיבי ופשוט קיבלתי מכה בראש" (ראו; עמ' 31 שורה 32).

כאמור, הנתבעים טענו כי המדובר בתגרה בה התובע נטל חלק. התובע הכחיש את הדברים.

אכן בתיק המשטרה נמצאות מספר עדויות של אנשים אשר ראו את התאונה והעידו על מכות בין התובע בין אחד הילדים.

כך א׳ ש׳ העיד כי:

"אני התובע וי׳, א׳ ס׳ הלכנו לכיוון היציאה האחורית של בית הספר בא ילד עם אופנים ונכנס בנ׳ ומזה התחיל לריב לקלל אחד את השני ודחפו אחד את השני, המורה רביב הגיע למקום והפריד ביניהם ופתאום הגיע ילד אחר עם תיק ורצה לתת מכה לתובע עם התיק וסמוך לזה הגיע בחור שלישי נוסף עם מוט מעץ עם שפיץ ובסוף נתן לתובע מכה בראש עם אותו מקל". העד אישר ביחס לילד עם האופניים כי "שמעתי אותו מאיים על התובע כשקיללו". (ראו הודעה מיום 29.12.2009 לתיק המשטרה שצורף כנספח א' לתיק מוצגים מטעם התובע).

י׳ ע׳ העיד כי :

"ילד אחד גינגי נמוך היה עם אופנים בצבע כסוף והיה עם אופנים והוא נכנס בכוונה עם הילד ששמו התובע ר׳ שלומד איתנו בשכבה בבית הספר ריגלר, אז התחילו לקלל אחד את השני ואז הילד שהיה על האופנים ירד מהאופניים ובא לכיון התובע והתחילו מכות ביניהם [...] הילד הזמן התקרב לנ׳ עם רגל של שולחן כמו מקל ודפק לו את המקל לתוך הראש ואז לנ׳ ירד הרבה דם מהראש". העד הוסיף ביחס לשאלה "התובע ילד טוב והילדים האלו כל הזמן מפריעים ליד בית הספר" (ראו הודעה מיום 28.12.2009 לתיק המשטרה שצורף כנספח א' לתיק מוצגים מטעם התובע). בעדות נוספת שנתן התובע מיום 29.12.2009 לתיק המשטרה שצורף כנספח א' לתיק מוצגים מטעם התובע), חזר התובע על הדברים.

המורה רביב אף הוא העיד בפני החוקרים במשטרה:

"יצאתי עם המורה חני מהבית ספר בסוף יום הלימודים [...] ראיתי קבוצה של תלמידים מבית ספר שבו אני מלמד... ועוד נערים שאני לא מכיר ולא לומדים באותו בית ספר. הילדים קיללו אחד את השני וצעקתי לחברה שאני לא מכיר שילכו מהמקום, כשראיתי שהוויכוח בין התובע לבין אחד הנערים שאני לא מכיר אז אמרתי לתובע להתרחק. בכל זאת התפתחה ביניהם קטטה ולקחתי את נ׳ בכוח משם ואז ילד אחד שבא מאחורי ונתן לנ׳ מכה עם חתיכת עץ נדמה לי שהיא רגל שולחן שיש לה בקצה משהו כמו ברזל . הילד הזה שנתן את המכה הוא לא היה במקום בהתחלה ואז לקחתי את התובע מהמקום וכשפניתי לילדים האחרים הם היו שלושה אחד זרק אבנים השני התווכח עם התובע אותו בחור עם האופניים ובחור שלישי שנתן מכה עם העץ .כשהתובע התחיל לצעוק הם נעלמו מהמקום" (ראו הודעה מיום 28.12.2009 לתיק המשטרה שצורף כמוצג א' לתיק מוצגים מטעם התובע).

בעדותו במשטרה העיד התובע:

"יצאתי מבית הספר עם חברים יחד עם המורה רביב עדני שאלתי אותו על המבחן כמה שאלות, התרחקתי מהמורה המשכתי ללכת עם חברים הייתי עם א׳ ס׳ ועם כמה חברים.. אני לא זוכר מה אחר כך אני זוכר שילד עם אופנים ניסה להיכנס בי ברגליים מצד לצד בא אלי כל הזמן אמרתי לו מה אתה עושה והמורה אמר לי מרחוק נ׳ על תתייחס המורה אמר לי לרוץ ואז רצתי ואז אני לא זוכר. לפני שרצתי חטפתי את המכה בא אלי מישהו אני לא ראיתי אותו אני לא יודע מי זה והוא הביא לי מכה לראש עם משהו גדול משהו עבה [...] אני לא מכיר אותו" (ראו ;הודעתו של התובע מיום 28.12.2009 לתיק המשטרה שצורף כנספח א' לתיק מוצגים מטעם התובע).

בעניין האירוע נשוא התביעה הוגש כתב אישום כאשר הנאשמים הודו בעובדות כתב האישום. על פי עובדות האישום השני שענינו פציעה בנסיבות מחמירות ותקיפה-

" ביום 28.12.09 סמוך לשעה 14:30 הגיעו הנאשמים לאזור בית הספר "ריגלר" בנתניה כאשר נאשם 2 רכוב על אופניו. נאשם 2 נסע על אופניו, תוך שהוא מתנגש במתכוון ברגליו תלמיד ביה"ס... בתגובה קיללו השניים זה את זה. נאשם 2 הכה את המתלונן וזה השיב לו, עדי ראיה לאירוע הפרידו בין השניים. בשלב זה הגיע נאשם 1 שבידו מוט עץ, ואדם נוסף שזהותו אינה ידועה למאשימה. האדם הנוסף ביקש לתקוף את המתלונן בעזרת התיק שנשא על גבו . נאשם 1 הכה בראשו של המתלונן בצד השמאלי , באמצעות המוט שבידו. המתלונן נס מן המקום, כשדם זב ממצחו, ופונה לבית החולים לקבלת טיפול רפואי . הנאשמים נמלטו מן המקום"

עובדות כתב האישום בהן הודו הנאשמים והורשעו, מחזקות את מסקנתי בדבר נסיבות האירוע. התובע הוכיח את גרסתו. לא הוכח כי המדובר בפגיעה שארעה תוך כדי תגרה אותה יזם התובע.

אני סבורה כי הוכח שהיו באירוע עקב היתקלות מכוונת של הילד בתובע, חילופי דברים בין השניים שכללו גם מכות. האירוע הנוסף שהוא משמעותי הוא הגעת ילד נוסף שהיכה את התובע במוט. לא הוכח כי התנהגותו של התובע היא זו שגרמה לכך שקיבל מכות. לפי העדויות, העד הנוסף הגיע לאחר שהפרידו בין התובע לבין הילד הנוסף.

עדותו של המורה רביב ועדותם של העדים שהיו בקרבתו, מחזקות את המצב הקשה שבו היה מצוי התובע בעת האירוע.

מכאן, מסקנתי כי התנהגותו של התובע לא היותה הגורם לאירוע. כמו כן, לא מצאתי לייחס לתובע אשם תורם.

הנתבעים אחראים לאירוע התקיפה

הנתבעים טענו כי אין מקום לקבע כי הם אחראים לאירוע מאחר שהמדובר באירוע שארע מחוץ לכתלי בית הספר ולא ניתן לקבע חובה כה רחבה של בית הספר ושל העירייה למתרחש מחוץ לכתלי בית הספר.

בענייננו, לא יכולה להיות מחלוקת בדבר קיומה של חובת זהירות מושגית, ביחסים שבין התובע לנתבעים כאחראים על הפעלתו וניהולו של המוסד החינוכי בו למד התובע.

בכל הנוגע לנסיבות המיוחדות בתיק זה הרי כפי שיפורט להלן, יש לקבע כי הנתבעים אחראים לאירוע התקיפה בנסיבות הקונקרטיות שהוכחו בפני. מן המקובץ ניתן ללמוד כי אין המדובר במקרה חריג של מי שתקף את התובע באופן ספונטני שלא ניתן היה לצפותו אלא המדובר באירוע שהיה מקום לצפות ולנקוט אמצעים זהירות למניעתו.

לצורך בחינת החבות יש לבדוק האם המעשה העברייני היה בדבר הצפיות הסבירה של הנתבע (ע"א 3510/99 ולעס נ' אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל, פ"ד נה(5) 826 (2001) (להלן: "פרשת ולעס") .

בית המשפט קבע כי המבחנים שיש לבדוק בהקשר זה הינם:

"האם היה הנתבע מודע להתרחשות הקרבה של המעשה העברייני (בהקשר זה יש לבחון לא רק את הספונטניות והפתאומיות של המעשה העברייני עצמו, אלא גם את התנהגותו של העבריין עובר למעשה); האם התרחשו בעבר במקום האירוע אירועים דומים; האם שכיחים באותה סביבה מעשים פליליים; האם המעשה העברייני שארע הינו מעשה שגרתי או שמא היה חריג באופיו; האם היה הנתבע בעל השליטה והפיקוח על העבריין או על מקום הביצוע; האם, בהתחשב במהות היחסים בין בעלי הדין, יכול היה התובע להסתמך, באופן סביר, על כך שהנתבע ינקוט באמצעי זהירות סבירים לשמירת בטחונו מפני עבריינים...; האם ניתן ללמוד על קיומה של החובה מכלל הנסיבות האחרות של המקרה" .

בענייננו, אני סבורה כי בחינת מכלול המבחנים שלעיל מלמדים על אחריות של הנתבעות לאירוע התקיפה.

טרם נדון באחריות, יש לפרט את זהות הגורמים הרלוונטים. המדובר במתחם של בית ספר יסודי, חטיבה ותיכון, מר דני אליהו שימש כמנהל החטיבה כיתות -י' עד י"ב, מרים לוי מנהלת התיכון וגב' אילנה שימשה כמנכ"לית. לא הובאו תצהירים של עדים אלה, ואף לא נמצא דו"ח שלהם לענין האירוע ו/או הנעשה באותו היום לפני האירוע על ידי ההנהלה בעקבות פניית תלמידים ו/או לקחים שהופקו. מר ראובן עטייה, הינו קצין הביטחון של בית הספר. מר גניש בינו מאבטח בבית הספר.

בעיננו, העירייה אחראית לאבטחה, בעוד שמשרד החינוך אחראי על הנהלת בית הספר, המנהלת לכל המתחם עובדת עירייה.

התובע הותקף על ידי קבוצת נערים. מתיק המשטרה עולה כי כשבוע לפני האירוע התקיפה, הוצא לנערים התוקפים צו הרחקה מבית הספר על ידי משטרת ישראל ביום 22.12.2009 וזאת לאחר שתקפו ואיימו על שומר בית הספר, מר ראובן עטייה. הנערים עוכבו והוחתמו בתחנת המשטרה על כתב ערובה לפיו נאסר עליהם להכניס לבית הספר למשך 10 ימים.

מר ראובן עטיה, קצין הביטחון של בית הספר, נתן עדות במשטרה כשבוע לפני אירוע התקיפה ביום 22.12.09 . בעדותו סיפר כי קבוצת ילדים ביקשה להיכנס לשער בית הספר וכאשר הוא ביקש מהם לעזוב הם התחילו לאיים עליו ובין היתר בכך ש"נחכה לך אחרי שבית הספר כשסתיים, נבוא אליך הביתה..." .

מר עטיה התקשר לרכזת בית הספר שהזמינה את מחלק הנוער למקום. בעקבות אירוע זה הוצא צו הרחקה כנגד ישראל ולידור למשך 10 ימים. לענין אירוע באותו היום העיד מר עטיה: "אני משרת כקצין ביטחון של בית ספר ריגלר בנתניה. היום בשעה 12:45 ישבתי בבוטקה של הכניסה לשער בית הספר וביצעתי בידוק של אנשים כאשר הגיע לכיון העשר קבוצת ילדים שחלק מהם לא ללומדים בבית הספר וביקשו להכנס לבית הספר כאילו אין שמירה ואין כלום שמו פס עלי צעקתי להם שאסור להכנס ... אני מכיר את הילדים שניסו להיכנס השמות שלהם לידור בוארון וסאלי ביטון ועוד בחור אתיופי כשביקשתי לצאת ... התחילו לאיים עלי.. אחרי שהם עמדו כבר מחוץ לבית הספר התקשרתי לרכזת של בית הספר שהזמינה את מחלק הנוער למקום להמשך טיפול"(ראו הודעה מיום 22.12.2009 לתיק המשטרה מוצג א למוצגי התובע).

מר אסף גניש מאבטח של בית הספר, אף הוא נתן עדות לענין מקרה זה במשטרה ומסר כי הבחין בילד אתיופי תלמיד לשעבר ליד שער בית הספר ושביקש ממנו לעזוב את המקום אויים על ידי הילד שנשא סכין חד ואיים כלפיו שידקור אותו. "בתאריך 21.12.2009 כשחזרתי מסריקה בבית ספר והלכתי לכיוון השער הראשי הבחנתי בילד אתיופי תלמיד לשעבר .. עומד בחנייה ליד השער.. ביקשתי מהילד .. לעזוב את המקום .. הילד פנה אלי ואמר לי מי אתה בכלל.. אדקור אותך ואז הבחנתי כי הילד מחזיק בכלי חד בידו הימנית כשחזרתי נבהלתי לא רציתי להגיע לעימות פיזי עם הילד מכווין שהיו תלמידים שעמדו ליד השער. לאחר מכן הילד האתיופי זרק אבן לכיוון שלי לכיוון השער האבן לא פגעה בי. היום כאשר ביצעתי סריקה נוספת בבית ספר והתקרבתי לשער הכניסה הבחנתי באותו בחור שאיים עליי אתמול עומד עם עוד שני נערים איימו על השומר ראובן וקיללו אותו". (ראו הודעה במטרה מיום 22.12.2009).

מעדותו של אסף גניש עולה כי ביום התקיפה, בבוקרו של היום, הנערים היו בבית הספר והרביצו לילד ממוצא אתיופי :

"אתמול בבוקר בסביבות 8:00-8:30 ל׳ והשני ס׳ היו באזור מול שער הבית ספר, ס׳ היה עם אופניים. אופניים כמו BMX שיש לו פדלים להרכבה ולידור היה מורכב וס׳ נוהג. הם הסתובררו באזור. שמתי עליהם עין. ראיתי שהם והם דיברו ביניהם והיה אתם עוד אתיופי מוכר לי כי אני רואה אותם ביחד כל הזמן. ואז המנכלית אילנה באה לנסוע הביתה וראתה קבוצה של אתיופים ובינהם האתיופי שהזכרתי מושכים ילד לכיון הגן . ואז הגיע אחד מחברת השמירה שמו ראובן אטיה. רצתי עם ראובן לכיון הגין ותפסנו את הילד האתיופי שהותקף הבאנו אותו לדני המנהל בית ספר והוא אמר את שמות הילדים אשר תקפו אותו ואז יצאתי עם ראובן לאתר אותם. והם הצליחו לברוח. בסביבות הצהריים אפרת ומירב ששתיהם מזכירות יצאו מהשער ואמרו לי דפקו לתובע הבן של מ׳ לום בראש בשער האחורי. דאגתי שינעלו את השער ורצתי לאירוע. הגעתי לפצוע. היה כל הראש פתוח. טפלתי בו עד שהגיע אמבולטנס . אני יודע שזה ל׳ וס׳ כי כבר דרך איז תלמיד אמר לי מה התוקפים לבשו ושהם היו עם אופניים וגם איך הם נראים. וכך ידעתי שזה הם. וגם ילדה בשם נ׳ אמרה לי שמי שתקף זה ל׳ וס׳ הפצוע התובע גם אמר לי שמי שתקף אות וזה הגינגי והחבר שלו שלבפני שבוע הבילוש תפסו ליד הבית ספר. אני רוצה לצין שהתובע אמר שהרביצו לו עם רגל של שולחן וכאשר ראיתי אותם בבוקר ליד השער השני היה לל׳ רגל של שולחן ביד וראיתי אותו משחק עם זה" (ר' עדות מיום 29.12.09)

אחת מתלמידות בית הספר, נ׳ העידה בעדותה מיום 29.12.2009 במשטרה כי בערך 20 דקות לפני האירוע ראתה את הילדים ליד השער הראשי של בית הספר. לדבריה "לפני בערך שבוע הם באו לבית הספר ורצו לקחת לאחד התלמידים כובע שאלתי מי אלה אמרו שמדובר בס׳ ול׳ ושלא מתעסקים איתם". ביחס לשאלה אם יש לה עם הנערים היכרות נוספת חץ מהאירועים והשיבה "כן הם באים הרבה לבית הספר משעמם להם ובאים להרביץ לילדים".

מכאן בעת שהתרחש הארוע, היה בתוקף צו הרחקה כנגד התוקפים לאחר אירוע חמור של איומים כנגד קצין הביטחון ולאחר אירוע איומים נוסף כנגד המאבטח. בבוקר יום התקיפה התוקפים מפרים את צו ההרחקה. ולא רק שהם מפרים- הם תוקפים ילד נוסף. האירוע נמנע בעקבות פעילות של אנשי הביטחון של בית הספר. הדבר מובא לידיעת מנהל החטיבה מר דני . על אף מכלול נורות אזהרה אלה, לא ננקטו אמצעי זהירות על ידי בית הספר ואנשי הביטחון.

פועל יוצא של התנהלות זו היא כי בצהרי היום בסוף היום הלימודים התוקפים מגיעים שוב לשער בית הספר ותוקפים את התובע.

מכאן, היה מקום לנקוט אמצעי זהירות מצד הנתבעים לאור מספר נורות אזהרה: קיומו של צו ההרחקה, הפרתו , תקיפת ילד נוסף באותו היום, איומים וניסיון תקיפה של אנשי ביטחון. כל אלה היו צריכים לשמש כנורות אזהרה להנהלת בית הספר ולאנשי הבטחון על הסכנה הנשקפת לביטחון התלמידים.

לענין זה טענו הנתבעים כי צו ההרחקה לא יודע לבית הספר. קשה עד מאוד לקבל את הטענה כי יינתן צו הרחקה בעקבות פניה של רכזת בית הספר בעקבות איומים חריגים כלפי מאבטח וקצין הביטחון של בית הספר, והעניין לא יימסר לגורמים בבית הספר. על כן בנסיבות אלה הנטל על הנתבעים להראות כי לא ידעו על קיומו של צו ההרחקה. הנתבעים לא עמדו בנטל זה. לא הובאה כל ראיה ממנה ניתן היה ללמוד כי לא ידעו על קיומו של צו ההרחקה.

הנתבעים בחרו שלא להעיד את מנהל בבית הספר, מנהלת המתחם, את הרכזת ו/או להביא את הנחקרים מתוך תיק המשטרה וזאת על מנת להוכיח את הטענה שלא ידעו על קיומו של צו ההרחקה. לענין צו ההרחקה העיד נציג העיריה כי: "אם היה משהו רלוונטי המשטרה הייתה טורחת לומר להנהלת בית הספר שיש צו הרחקה, ביחס לאלה ואלה. אוסיף ואומר שאם לא הובא לידיעתם הם לא נביאים ולא בני נביאים, ואולי לא היה צו הרחקה" (שו' 3-7 בעמ' 54).

אולם, לנציג העיריה לא הייתה ידיעה אישית לענין מודעות העיריה ו/או ההנהלה לקיומו של צו ההרחקה. מעדותו עולה כי העד הניח כי אם היה משהו רלוונטי, המשטרה הייתה מיידעת את הגורמים הרלוונטיים. בהיות סוגיה זו במחלוקת, מצופה כי העד המגיע להעיד על פרטי המידע יביא בפני בית המשפט את מלוא הפרטים הנמצאים בדוחות של הגורמים הרלוונטיים אשר תיחקרו את המקרה. אולם, הנתונים לא הובאו בפני בית המשפט.

המדובר במוסד חינוכי כאשר מטרת הצו הייתה להגן על גורמים שאוימו מתוך בית הספר – קצין הביטחון והמאבטח, הטענה לפיה גורמים אלה לא ידעו על דבר הצו, אינה סבירה ולא הוכחה. על כן אני דוחה טענה זו.

בשים לב כי הנתבעים ידעו על קיומו של הצו, ולעדות לפיה הנערים נהגו להגיע למקום ובשים לב לאירועים שאירעו בבקר אותו היום, כאשר בעקבותיהם הובא העניין לידיעת המנהל, הרי שיש לקבע כי היה על הנתבעים לצפות את אירוע התקיפה ולנקוט באמצעי זהירות למניעתו.

מהם אמצעי הזהירות שניתן היה לנקוט ?  

בנסיבות שהוכחו, אני סבורה כי היה על הנתבעים למנוע את חזרתם של התוקפים בניגוד לצו ההרחקה בצהרי היום לבית הספר, כאשר היו מודעים להגעתם בבוקר ולסיכון הכרוך בה.

שבוע קודם לכן, כאשר איימו על המאבטח וקצין הביטחון רכזת השכבה הזעיקה את המשטרה, אשר כאמור גרמה לצו ההרחקה. מדוע לא נעשה כך כעת לאור האירועים הסמוכים למעשה התקיפה? בין אם על ידי המנהל ובין אם על ידי אנשי הביטחון?

לענין זה אני סבורה כי אין כל רלוונטיות לשאלה האם הייתה מודעות לצו ההרחקה אם לאו (על אף שלא הוכחה הטענה כי לא היתה מודעות לצו כפי שקבעתי לעיל).

מדובר בנערים שהגיעו לשער בית הספר ביום 22.9.2009, שבוע קודם למעשה התקיפה, איימו על קצין הביטחון והמפקח, בעקבות זאת פנו למשטרה. כעת, כעבור שבוע הם שבים לשער בית הספר ותוקפים ילד נוסף. די בכך כדי להביא לכך שמנהל בית הספר או קצין האבטחה ייקראו לאבטחה משטרתית, או לכל הפחות, ינקטו במשנה זהירות בעת שהתלמידים חוזרים מהשער לביתם. הרי בשעות הבוקר נכחו שם הנערים והיוו סכנה ממשית. מדוע שלא יהיה כך בצהריים? ואם כך – מדוע הסתפקו בשמירה הנוכחית ולא תגברו את השמירה או מדוע לא וידאו מראש שהנערים לא שבו לשער בית הספר? הרי המדובר היה בסיכון ממשי.

העדויות של התלמידים מחזקים את הסיכון שהיה ידוע: עדות של י׳ – "הילדים האלה כל הזמן מסתובבים ליד בית הספר". גם התלמידה נ׳ העידה כי ראתה את הנערים 20 דקות קודם האירוע כאמור לעיל וכי הילדים "הם באם הרבה לבית הספר משעמם לה ובאים להרביץ לילדים".

מכאן התוקפים נכחו 20 דקות לפני האירוע ליד השער. רשלנות הנתבעים בכך שהתירו להם לעמוד שם בשים לב לסיכון הכרוך בנוכחותם.

איני מקבלת את הטענה כי הגורמים לא היו מיודעים לקיומו של צו הרחקה. זאת ועוד, בהינתן כי ארע מקרה אלימות אותו יום על ידי הנערים אשר היו מוכרים כמי שמתקרבים לשער בית הספר, די בכך כדי להטיל אחריות על הגורמים הרלוונטיים.

הגרסה של הנתבעים לענין זה, לא הובאה בפני בית המשפט. כך, העיריה המעסיקה את קצין הביטחון והמנהלת האחראית על המתחם לא דאגה להביא עדויות שלהם ביחס לנסיבות והשיקולים שעמדו בפניהם שהובילו להתנהלותם. גם משרד החינוך המעסיק את המנהל בבית הספר הספציפי של המבקש לא הביא תצהיר של מנהל החטיבה דני לו הודיעו בבוקר על הימצאותם של הנערים בשער בית הספר ותקיפת הנער האתיופי. כיצד בית המשפט ילמד על השיקולים ומדוע לא התקשר למשטרה מר דני או נתן הוראה לנקוט משנה זהירות בשער בנסיבות אלה. לא ניתן לדעת מאחר שגרסתו לא הובאה בפני בית המשפט. כך גם לא הובאה גרסה של קצין הבטיחות לענין האירועים ביום התקיפה.

טענת הנתבעים לענין העדר חבות בשער בית הספר, אי המצאות שומר בשער בית הספר

הנתבעים טענו כי אינם חבים לקרות האירוע אשר ארע מחוץ לכתלי שערי בית הספר.

מיקום התאונה סומן על ידי המוצגים נ/1 ו-נ/2, ת/1-ת/3. מעדות התובע עולה כי התאונה התרחשה במרחק של כחצי מטר משער בית הספר.

הנתבעת צירפה את חוזר מנכ"ל החינוך לענין נהלי ביטחון בבית הספר שם נאמר בסעיף 2.3.9. א לפרק 5 "בטיחות בטחון ושעת חירום -נוהלי ביטחון בביתי הספר עקרונות האבטחה" כי:

"במהלך שעות הלימודים יימצא המאבטח/השומר בקרבת שער הכניסה הראשי למוסד, בעמדה שלטת שתאפשר לו פיקוח על רחבת שער הכניסה ועל חצר בית הספר. בפרקי הזמן שבהם התלמידים מגיעים/מתפזרים קיימת חשיבות רבה לתצפית ולשליטה על נתיבי הגישה למוסד החינוכי, שכן מדובר בשעות ידועות, במתכונת קבועה ובריכוז תלמידים רב מחוץ לגדרות. בפרקי זמן אלה על המאבטח/ השומר לגלות עירנות ודריכות ולהיות מוכן להגיב אף על אירוע העלול להתרחש מחוץ לכותלי בית הספר".

מכאן, כי קמה חובת שמירת בטיחות בקרבת שער הכניסה הראשי של בית הספר, באופן שתהא שליטה על רחבת שער הכניסה לצורך מתן מענה לאירוע חריג. בענייננו מאחר שהמדובר בנערים שכנגדם הוצא צו הרחקה ושהסיכון ממעשיהם נבע ממעשה אלימות שננקטו מחוץ לשער בית הספר, איני מקבלת את הטענה לפיה בית הספר ו/או העיריה אינם אחראים לביטחון התלמידים ברחבת שער הכניסה.

בהקשר זה נחקר נציג מטעם העיריה, מר שלמה רוקח, ראש מטה מנהל החינוך וסגן ראש מנהל החינוך: (עמ' 51 סיפא עמ' 52 רישא לפרו' (.

ש: אם מדובר בהסעות?

ת:אז אנחנו אחראיים בדרך להסעה כדי שהילד שיעלה בבטחה להסעה. במקרים מסויימים יש לנו גם מלווה הסעות ובמקום שיש הסעות רבות שיוצאות מן בית הספר כמו למשל שכונת דורה, יש מישהו שאחראי על ההורדה.

השמירה על הנהלים לענין הבטיחות צריכה להתבצע על ידי המנהל האחראי על המדיניות בבית הספר ובעיקר בעת שהוא מקבל מידע ספציפי לענין אופן התנהלות הנערים בשער בית הספר באופן שמסכן ילדים אחרים, והן על ידי קצין הביטחון האחראי על הבטיחות. בענין זה נחקר נציג העיריה: (שור' 8-35 עמ' 54 לפרו').

ש:תסכים שיש עבריינים שאם כבר מורחקים מהווים גורם עויין?

ת:מניח שכן

ש:כאלה שבית הספר מונע מהם לבצע פיגוע?

ת:בהתייחס לזה, בית הספר תפקידו למנוע, לא רק מאותם ילדים אלא מכל מי שיכול לחולל אירוע שיכול לפגוע בילדים.

ש:איך היית מצפה מהם לנהוג במקרה כזה, שנמצא גורם עוין מחוץ לבית הספר. במקרה זה היית יושב בהנהלה ויודע שיש גורם עוין בחוץ.

ת:אני מצפה שהמנהל שלי יידע את השומרים כדי שינקטו משנה זהירות. מעבר לכך היכולת שיש מאד מוגבלת.

...

ת:אם אני יודע שכרגע עומד ליד השער מבחוץ מפגע אני מצפה שמנהל בית הספר יזמין משטרה. ...

... לשאלת בימ"ש:

אם הילד אמר לו את הזהות, ויודע שיש בעיה עם הזהות הזו, מצופה מהמנהל לנקוט פעולה כלשהי, ירים טלפון למשטרה או יעשה משהו. אם זו תופעה חוזרת ונשנית ויודע את זהותם.

ומכאן, מאחר שמחומר הראיות עולה כי נמסרה למנהל בבקר זהות הנערים – זהות שהייתה ידועה כזו שמהווה סיכון לילדים, אשר איימה שבוע קודם לכן על השומרים ולכן הובאה ניידת (בין אם ידע על צו ההרחקה ובין אם לאו) , היה עליו לנקוט בפעולות המונעות את הפגיעה בילד הבא, בנסיבות אותן אישר נציג העיריה. כמו קריאה למשטרה, הגברת הביטחון ומניעה.

הנתבעים לא הוכיחו את הימצאות שומר ביציאה משער בית הספר הסמוך למקום התקיפה.

מהעדויות שנגבו במשטרה עולה כי נחקר מר גניש שהיה מאבטח בבית הספר . מעדותו עולה שנודע לו על האירוע בדיעבד. גם מעדותו של קצין הביטחון לא ניתן ללמוד מי עמד בשער אותו העת אם בכלל.

העיריה לא הציגה כל רישום של השומרים שנכחו באותו היום, וביחס לזהות השומר שנכח בשער באותה העת שיכול היה להעיד ביחס לפרטי המקרה. שמו לא נמסר והוא אף לא זומן לדיון. מצופה ואך טבעי כי העיריה היתה מזמנת את השומר שנכח במועד הארוע להביא את גרסת העיריה.

אי הבאת הראיות על ידי הנתבעים מלמדים כי היה טעם להימנעות זו. הרי לא הייתה כל סיבה שלא להביא את השומר בשער באותו היום, מלבד ההנחה שעדות זו לא הייתה מחזקת את גרסת הנתבעים. בהעדר הבאת מלוא הפרטים הנמצאים אצל העיריה (ואף לא התבקשו על ידי משרד החינוך) , הרי שיש מקום לקבע כי לא הוכח שכלל נכח שומר באותה העת בשער, וזאת מעבר לכך שלא הוכח שתוגברו מערך השמירה בנסיבות הספציפיות באותו היום. מסקנה זו מתחזקת מחקירת נציג העיריה: (עמ 52-53)

ש:מי היה השומר שהוצב בשער האחורי?

ת:אני לא זוכר כרגע, אבל קראתי את השם

...

ת:לא זוכר את שמו. אני אדם מבוגר, שכחתי. נסים משהו...

...

ש:אתה רוצה לומר לי שבדוח החקירה שעמד בפניך אף אחד לא התייחס לשאלה הזו? אף אחד לא שאל, או שלא היה שם בזמן האירוע.

ת:השלישי יכול להיות שלא היה שם, אולי לא היה בעבודה באותו יום, אין לי מושג. כרשות מקומית אני דאגתי שיהיה אדם שלישי. מאחר ולרשות המקומית המוגנות של התלמידים חשובה והכנסנו אדם נוסף שיסתובב בחצר בית הספר שימנע מריבות ותגרות.

ש:אולי ביום האירוע לא נכח השומר השלישי.

ת:כן

ש:אף אחד מהשומרים לא היה באירוע לפי עדויות שלהם, זה אומר שאין שומר בכניסה.

ת:לא. אין לי מושג. אני יכול להניח שאם השער היה פתוח היה שומר. ... סביר להניח ששער בית ספר היה פתוח ולא היה שומר, בזמן עבודה זה לא יקרה.

וכן בעמ' 57:

ש:גם אחרי האירוע השומר לא הגיע להשית עזרה? איפה היה השומר.

ת:לא יודע.

ש:לפי רישומים שלכם יש לכם שמות השומרים שהיו?

ת:לקצין הביטחון וודאי ידוע איפה נמצא מי מהשומרים. ...

ש:אני שואל על עבודות לא צריך ראיה כוללת. אני רוצה לדעת עובדות. יבוא השומר ויאמר הייתי בבוטקה או לא הייתי. הסתובבתי בבית הספר או לא הסתובבתי למה לא הגיע?

ת:לא יודע להשיב. אולי גם את זה היינו צריכים לעשות.

לאור האמור לעיל יש לראות בנתבעים כאחראים לקרות המקרה, וזאת גם אם היתה מתקבלת הטענה לפיה התובע התקוטט עם הנערים לאחר שפגעו בו באופניים, ולא נשמע לבקשת המורה שילך מהמקום. אין בפעילות זו כדי לנתק את הקשר הסיבתי שבין המעשה הרשלני לנזק.

חלוקת האחריות בין העיריה למשרד החינוך

מחומר הראיות עולה כי העירייה אחראית לאבטחה, בעוד שמשרד החינוך אחראי על הנהלת בית הספר. לענין ההנהלה עולה כי במתחם מכהן מנהל בבית הספר בו למד התובע וכן מנהלת נוספת לכל המתחם שבו נמצאו מספר בתי ספר. המנהלת מטעם העיריה.

לא הובאו בחומר הראיות פרטים לענין התנהלות מנהלי בית הספר. ניתן ללמד כי ביום האירוע נעשתה פניה למנהל מר דני אשר מנהל את בית הספר בו שהה התובע. לא הובאו תצהירים מטעם עובדים נוספים ו/או מטעם דני או המנהלת האחראית אשר יבהירו את אופן קבלת ההחלטות בנוגע לאירוע.

כמו כן, לא הובאה בפני גרסה מטעם קצין הבטיחות. לא הובא תצהיר מטעמו והעדויות הקיימות בתיק המשטרה קודמות יום האירוע.

בהעדר ראיות שהובאו בפני ניתן ללמוד מעדותו של המאבטח מר גניש במשטרה מיום 29.12. את העובדות הרלוונטיות בסמוך לאירוע המשליכות לענין שאלת החבות .

בבוקר יום התקיפה היו התוקפים בשער בית ספר. המאבטח אומר בעדותו כי הוא שם עליהם עין וגם המנהלת הגב' אילנה (מטעם העירייה) ראתה את התוקפים מושכים ילד לכיוון הגן. הוא אף העיד שהוא מר עטיה רצו לכיוון הגן ותפסו את הילד שהותקף והביאו אותו למנהל והוא מסר את שמות הילדים אשר תקפו אותו . הוא גם מעיד שהוא יצא עם מר ראובן לאתר אותם והם הצליחו לברוח.

מעדויות קודמות של המאבטחים, שבוע טרם התקיפה, עולה כי בעקבות תלונות של המאבטחים הוצאו צוי הרחקה כנגד הנערים התוקפים.

עוד עולה שמר גניש טען כי הוא ראה את אחד התוקפים אוחז ברגל של שולחן.

אנשי האבטחה אמונים על הביטחון ובנסיבות אלה מצופה מהם את המובן מאליו, להימצא בשער בית הספר בעת כניסת ויציאת תלמיד על מנת להגן על תלמדים נוספים מפני פגיעה כפי שארעה בבקר אותו היום.

יחד עם זאת ככל שהנהלת בית הספר הייתה מודעת לסיכון היה עליה להתוות את המדיניות למניעת פגיעה נוספת בתלמידים, בין היתר, על ידי גיבוש תכנית עם אנשי האבטחה, פניה לקבלת תגבורת ככל שנדרש מאנשי הביטחון , פניה למשטרה , מערכת הסברה ו/או כל אמצעי אחר שהיה עליה לנקוט בחשיבה עם אנשי האבטחה ומתן הוראות מתאימות.

במקרה שבפני, בנסיבות הקונקרטיות, אני סבורה כי יש לחלק את אחריות, כך ש 60% ייוחס למשרד החינוך ו-40% לעירייה.

גם אנשי הביטחון וגם אנשי ההנהלה (הן דני והן אילנה) ידעו על הימצאותם של התוקפים יום המקרה בשערי בית ספר, כאשר הם תוקפים ילד נוסף.

לא הובאו בפני נתונים אודות פעילותם של גורמים אלה לענין התנהלות במתחם באותו היום לאחר שמר שדני קיבל מידע בזמן אמיתי ביחס לתקיפה ולאחר שהנערים ברחו לאנשי האבטחה שניסו לתפסם.

יש מקום לייחס אחריות רבה יותר למשרד החינוך לאחר שמר דני קיבל את המידע ולא הוכח כי ננקטו על ידו אמצעי בטיחות , ולעניין זה האחריות על כתפיו גדולה יותר כמי שקיבל את המידע, ומתווה את המדיניות בבית הספר.

לעירייה אחריות מכח ידיעתם של אנשי הביטחון באותו היום (אשר בעקבות תלונותיהם הוצאו על ידי המשטרה צווי הרחקה). מחומר הראיות עולה כי לא הוכח שנכח מאבטח בשער על אף הסיכון שהתגלה מהנערים בבוקר אותו היום. לענין חבות העירייה אף הבאתי בחשבון כי הגב' אילנה אשר ניהלה כל המתחם היא עובדת עירייה ולגרסת מר גניש הייתה ערה לאירוע התקיפה בבקר. בשל היותה אחראית לכל מתחם, ובהעדר גרסה מצאתי כי למר דני אחריות רחבה יותר כמי שקבל את כל הפרטים על ידי הנער המותקף והיה צריך לנקוט צעדים בהתאם.

שיעור הנזק

התובע נבדק על ידי מומחה מטעם בית המשפט, פרופ' נח גונן. מומחה זה מונה לאחר שניתנה החלטתי מיום 14.11.2020 בדבר מינוי מומחה נוסף לאחר שניתנה חוות דעתו של פרופ' פניג. ביום 13.2.2022 ניתנה החלטה נוספת בדבר פסילת חוות דעתו של פרופ' פניג.

פרופ' גונן קבע כי לתובע נכות משוקללת צמיתה בשיעור של 33% לפי הפירוט כדלקמן:

• נכות צמיתה בשיעור 25% בגין ההפרעה טורדנית כפייתית (OCD) לפי המרווח שבין הסעיפים 34(ב) (3) – 34 (ב) (4 ) לקובץ תקנות המוסד לביטוח לאומי.

• נכות צמיתה בשיעור 9% בגין PTSD מיום 1.1.18 ונכות זמנית בשיעור 10% בגין הפרעת הדחק פוסט – טראומטית מיום 28.12.09 ועד ליום 31.12.17 .

• נכות צמיתה בשיעור 1.25% בגין חבלת ראש. החל מיום 5.11.13, ונכות זמנית בשיעור 2.5% בגין מצב לאחר חבלת ראש מיום 4.11.13-28.12.09.

   

ביום 8.12.21 נחקר המומחה על חוות דעתו ובמהלך החקירה הפחית 4% מנכותו של התובע בגין ההפרעה טורדנית כפייתית (OCD) , בשל סימפטומים בעברו של התובע הקשורים להפרעה זו.

בסיכומים טענו הנתבעים כי יש מקום להתערב בשיעורי הנכויות שנקבעו בחוות הדעת.

לאחר שעיינתי בחוות דעת המומחה, בחקירת המומחה ובחקירה הנגדית, לא מצאתי מקום להתערב בקביעותיו של המומחה.

להלן אתייחס לטענות שהועלו ביחס לקביעת המומחה.

לענין קביעת הנכות בשל PTSD - בא כח העירייה טען כי לא חלות הדרישות על פי תקנות המל"ל על פיהן ביסס המומחה את חוות דעתו, מאחר שלא מתקיימת הדרישה בדבר הגבלה בכושר עבודה על פי סעיף, 34 (ב) (2) לתקנות המל"ל. איני מקבלת טענה זו .

המומחה השיב בקשר זה: (שו' 23-29 בעמ' 62)

"אלה לא הסעיפים שעל פיהם אני קובע נכויות. כעיקרון, בפגיעה מורכבת מן הסוג שלו, כשיש לי 3 אבחנות, הנטייה שלי לקבוע את הנכות לפי סימפטומים ולא לפי אבחנות משום שישנם סימפטומים שהם טראנס דיאגנוסטיים למשל עצבנות זה סימפטום שקיים גם אצל אנשים שעברו חבלת ראש וגם אצל אנשים פוסט טראומתיים. לו הייתי נותן את זה לפי אבחנות היה עניין של כפל נכות. ברגע שלקחתי את עצבנות היתר שלו ובודדתי אותה ואמרתי שהיא שווה בעיני 1% של נכות, אני לא עושה יותר שימוש בסימפטום הזה פעם נוספת. האבחנות שלו על מנת להסביר מה קרה. האבחנות כאבחנות לא משמשות אותי לקביעת הנכות אלא הסימפטומים שפירטתי בחוות דעתי"

לענין השאלה הספציפית אותה נשאל השיב כי: (שו' 6-18 בעמ' 65).

ת. אני טוען שלא מדובר בסימנים מצטברים.

ש. התנאי של העבודה לא מתקיים. מסכים?

ת. לא מתקיים במלואו ואני מוכן לוותר עליו ולא משנה את גובה הנכות. אמרתי ביחס לסעיפים של המל"ל שהנכות שקבעתי נשענת על סעיפים מותאמים. משתמשים בכך על ימין ועל שמאל. יש את כמות אחוזי הנכות שמשקפים את מצבו ומתאים את הסעיף בתקנות המל"ל שיתאימו לאחוז שקבעתי.

ש. אני אומר לך שהמשמעות של הויתור על רכיב הגבלה בכושר העבודה היא שאנו הולכים סעיף אחד אחורה. היום אנו בסע' 34 ב 1 והמשמעות אפס.

....

ת. הוא לא עושה את עבודתו לפי טעמו בסדר. ישנה הגבלה בכושר העבודה שלו גם אם הוא עדיין מתפקד. יש לי אנמנזה.

איני מקבלת טענת בא כח העיריה כי המומחה טעה לענין קביעת הנכות בשל PTSD מאחר שהודה כי בחומר הרפואי אין תיעוד לשני מאפיינים קלאסיים של PTSD וכי ביחס להימנעות יש רק אנמנזה. המומחה בהקשר זה אישר בסוף חקירתו כי אינו חוזר בו מהקביעה ביחס לאחוזי הנכות (בעמ' 72 שורה 28), והבהיר בהקשר זה כי :

"ביססתי את קביעת הנכות על אנמנזה ולא על תיעוד רפואי.

אני מבדיל שהוא מפחד לגעת לעצמו בראש ולגרד בפנים. אבל פחד מזה שמישהו אחר יגע לו בראש, זה יכול להיות מהתאונה. אני מתייחס לאמור במסמך בדבר פחד שיגעו לתובע בראש שזה סימפטום של PTSD "

לא מצאתי כי קמה עילה להתערבות בקביעתו הרפואית של המומחה אשר פורטה חוות דעתו , ונסמכת על אנמנזה שערך.

באשר לנכות בגין OCD – הנתבעות 3-4 טענו כי המומחה נתן את חוות דעתו מבלי שקימת אחיזה במסמכים הרפואיים לקביעתו, ומבלי שבחן את רישומי הטיפולים ותיקו האישי של התובע בבית הספר . עוד נטען כי לא נלקח בחשבון עברו של התובע. נטען כי המומחה התעלם מרישום רפואי לפיו התובע סבל מ-OCD, נמנע מיציאה מהבית, נמנע מחשיפה לשמש, רחץ ידיים ללא סוף, והכל טרם התאונה.

המומחה התייחס לכך בחקירתו:

"ראיתי את החומר שב"כ התובע מתייחסת אליו, אבל הוא לא היה קריא בעיני. לא התייחסתי לחומר בכתב יד כי הוא היה בלתי קריא. כתבתי ואמרתי שיש סימפטומים שקיבלתי אותם רק כאנמנזה. אם אני מקבל מילים כמו שחזורים ומחשבות חודרניות ואני שואל את מי שיושב מולי מה זה שיחזורים ואין לו מושג על מה אני מדבר, אני יודע שהוא הונחה על ידי עוה"ד. אני מחפש משהו באמצע, סביר. את זה מצאתי אצל התובע באנמנזה.(עמ' 67)

[...]

לשאלת ביהמ"ש האם אני משנה את מסקנתי בהתאם לחוות הדעת לאור המוצג שהוצג בפניי היום אני אומר שהמסמך בכתב יד הוא מלא סתירות. שלא רק נובעות מכתב יד בלתי קריא. אם אפשר להסתכל על העמוד הראשון כותב ד"ר שוורץ שהילד הזה הוא מצטיין. אי אפשר לזרוק לפח הזבל מה שלא נוח לנו [...] בקשר לOCD- אמרתי שמאוד מאוד לא ברור לי הענין הזה שהוא כתב כאן בודק רק פעם אחת, למה הוא התכוון. לא שוכנעתי בשום הסבר אך אפשר לאבחן בינואר 2011 מישהו שבודק רק פעם אחת, הוא באמת כותב שהוא פותח וסוגר עט הרבה פעמים, שאלתי מה זה בעבר. אני לא יודע למה כוונתו בעבר. אנו מנסים לפענח מישהו שלצערי הוא מת. הוא כתב מסמך מאוד גרוע. [...] הרושם שלי שגם אחרי עיון, יוקלד ויתומלל על ידי מומחה כתב יד, שאני אמצא כאן המון סתירות ומסקנתי מסמך שאי אפשר להסתמך עליו בכלל" (עמ' 71).

.

הנתבעת 1 טענה עוד כי לאחר שהוצגה למומחה תעודת בית ספר של התובע, משנת הפגיעה לא ניתן לראות ירידה בלימודים, על אף שהמומחה הסכים כי הוא היה מצפה לראות ירידה בלימודים. איני מקבלת אף טענה זו. התעודה הוצגה למומחה בחקירתו, והוא השיב בהקשר זה כי : (עמ' 72)

"מפנה לחוות הדעת שלי לגבי תפקוד לימודי. הוא אמר לי שעבר לכיתה של תלמידים עם קשיים. בשלב הראשון העבירו אותו מרמה גבוהה לרמה אמצעית וירד מ-5 יחידות מתמטיקה ל-3 וכו' וסיים עם בגרות חלקית בלבד, מבחינתי יש ירידה בהישגיות הלימודית"

... כשאני שופט אותו תחת משקפיים שרואה הפרעה כפייתית, קל לי להבין למה הוא ירד ביחידות המתמטיקה. הפרעה כפייתית מחבלת בפוטנציאל ההישגיות שלו יותר מאשר הפרעות קשב וריכוז. הוא ירד בכל המקצועות".

עוד נטען כי המומחה ראיין את התובע למשך שעתיים וחצי ולא הבחין בכל התנהגות פסיכוטית או חריגה. כך גם בחקירה. המומחה אישר כי אין זה חריג בנסיבות הענין.

לסיכום החלק המתייחס לחוות הדעת, יש להפנות לפסיקת בית המשפט העליון בעניין רע"א 5638/95‏ ‎מגדל חברה לביטוח בע"מ‎ ‎נ' שמור, פ''ד מט(4) 865 (1996) שם נקבע כי:

"מובן שהמומחה רשאי להגיע למסקנות ולהערכות שונות מאלו של הרופא המטפל. על כל פנים הוא עצמאי להגיע למסקנות המקצועיות הנראות לו על פי החומר שלפניו, על פי הבדיקות שהוא עורך ועל פי התרשמותו הישירה. הדברים הנ"ל נכונים במיוחד במקרים של פגיעה נפשית שבה חלק מהבדיקות אינן בדיקות מעבדה אוביקטיביות ומדויקות אלא פרי התרשמות של הרופא המטפל ושל המעקב שנערך אחרי הנפגע"

כאמור, בחקירתו הנגדית המומחה עיין במסמכים שהוצגו לו על ידי הנתבעות , וקיזז 4% מאחוזי הנכות. בהקשר זה המומחה העיד כי ניתן למצא סימפטומים של OCD בעברו של התובע, אולם אין בכך לשנות את מסקנתו לענין אחוזי הנכות. : "כתבתי בחווה"ד. לא היה לו OCD קודם. היה את הסימפטומים שלא בלב שלם עשיתי את הקיזוז" (שו' 8 עמ' 73).

מכאן לא מצאתי מקום להתערב בקביעותיו הרפואיות וכן מצאתי לאשר את הניכוי שבצע לאור המסמכים הרפואיים שהוצגו בפניו (לאחר ניכוי זה הנכות המשוקללת היא 29%).

חישוב הנזק

להלן נבחן את ראשי הנזק בשים לב לנכות הרפואית שנקבעה.

ההשלכה התפקודית והפגיעה בכושר השתכרות לעתיד

התובע היה קטין במועד התאונה, יליד 24.12.1993, כבן 16 במועד התאונה וכיום בן 28. התובע שוחרר משירות סדיר ביוני 2015. התובע עובד כפקח בעירית נתניה כיום, משתכר כ-6000 ש"ח. נבחן את השלכתה הנכות הרפואית על יכולת השתכרותו של התובע.

בהקשר זה נפסק בע"א 3049/93‏ גירוגיסיאן נ' רמזי, פ''ד נב(3) 792 (1995):

"בדרך-כלל, הנכות הרפואית משקפת אל נכון גם את מידת הפגיעה בכושר התפקוד. [...] המקרים שבהם נוהג בית-המשפט להשתמש בשיעור הנכות הרפואית כמודד להפסד כושר ההשתכרות הינם מקרי -כלל, גם את שיעור הנכות התפקודית. הנפגע מוגבל בתנועותיו ובכושר פעילותו עקב אותה נכות, ושיעור הנכות הרפואית אשר נקבע לו משקף גם את שיעור נכותו התפקודית

 [...] בית-המשפט יכול לקבוע את הפסד כושר ההשתכרות בלי שיידרש לקבוע את שיעור הנכות התפקודית. כך במקרה שהפסד כושר ההשתכרות ייקבע על סמך ראיות ונתונים שיבואו בפני בית-המשפט, אשר יאפשרו קביעת ההפסד בפריט זה, אף ללא קביעה מדויקת של שיעור הנכות התפקודית. אך קביעת שיעור הנכות התפקודית יכול שתשמש כלי עזר לקביעת הפסד כושר ההשתכרות".

בענייננו, אני סבורה כי קימת לנכות הרפואית השלכה תפקודית. המדובר בנכות באחוזים גבוהים בתחום הפסיכיאטרי. לטענת התובע הוא סובל מפגיעה בפן החברתי והמקצועי הבאה לידי ביטוי במחשבות טורדניות וכפייתיות, טקסים חוזרים ונשנים, קילוף העור בראש, הטחת הראש חיכוך בגרון, שטיפת ידיים ועוד תסמינים נפשיים כגון ירידה במצב הרוח, הפרעות בקשב ובמיקוד , איטיות מחשבתית ומוטורוית, מסתגר בביתו, עייפות יתר, קושי בקשרים הבן אישיים. ניתן למצוא לכך חיזוק בחוות דעת המומחה. (ר' פרק ז' לחוות הדעת).

בהקשר זה השיב המומחה לעניין ההשלכה התפקודית כי:

ש. אני שואל אותך לגבי מה שאמרת ביחס ל- PTSD שפורמאלית אין הפרעה תפקודית.

ת. זה אומר שהם ממשיכים או את התפקוד הקודם שלהם או באותו מקום עבודה הם זזים רוחבית כמו קהל או ללא קהל.

בגדול, כל סימפטום פוסט טראומתי כגון: עצבנות יתר[...] בצורה מסויימת זה חייב להשפיע על התפקוד. כך אדם שישן לא טוב בלילה אבל ממשיך לעבוד. הוא נאבק על העבודה ויתאמץ הרבה יותר" (עמ' 72 סיפא עמ' 71 רישא).

ת. הוא לא עושה את עבודתו לפי טעמו בסדר. ישנה הגבלה בכושר העבודה שלו גם אם הוא עדיין מתפקד. יש לי אנמנזה. (עמ' 65)

לטענת התובע הוא נמנע מללמוד מדעי המחשב בעקבות האירוע ובשל הקשיים שלו ללמוד ולהתמודד עם קשיים וחרדות. גם המומחה קשר בין הנכות לבין קשיים אלה: (עמ' 74)

ש. האם נראה לך סביר שמחלת הנפש של התובע מנעה ממנו להשלים את הלימודים שלו באוניברסיטה ללימודי מחשבים? ת. אני לא יודע אם זה הגורם הבלעדי, ללא כל ספק זה תרם לכישלון.

לאור התרשמותי ביחס להשלכה של הפגיעה הפסיכיאטרית, אני סבורה כי יש לראות בשיעור הנכות הרפואית כבעל השלכה תפקודית. לא מצאתי מקום לקבע כי לנכות השלכה תפקודית גבוהה יותר לנוכח הראיות לפיהן עולה כי התובע השתלב בחיי העבודה ומצא עבודה מסודרת, וכן הקים תא משפחתי .

בסיס השכר הראוי לעבר ולעתיד

בא כח התובע טענה כי יש לקחת בחשבון שכר העולה על שכר ממוצע במשק לצורך חישוב אבדן השתכרות לעתיד בשל נתוניו של התובע .

ההלכה הפסוקה קבעה כי אין להגביל את החזקה בדבר השתכרות בגובה שכר הממוצע במשק לקטינים בלבד, והגיונה עשוי להיות יפה גם לאדם צעיר שטרם ביצע בחירות עצמאיות של ממש. יחד עם זאת, הפסיקה לא שללה הישענות על אינדיקציות ממשיות הנוגעות לנפגע הספציפי, במיוחד במקום בו מדובר בבחירות תעסוקתיות שביצע באופן עצמאי. כמו למשל היסטוריה תעסוקתית מסוימת וכוונה להמשיך באפיק תעסוקתי מסוים. על כן, נפסק כי הפסד השתכרות של נפגע אשר קיימים לגבי ממצאים עובדתיים ממשיים בדבר אופק תעסוקתו והשכר שהשתכר, יחושב בהתאם לנתונים הקיימים לגביו (ראו; ע"א 3375/99‏ אקסלרד נ' צור-שמיר, חברה לביטוח בע"מ, פ''ד נד(4) 450 (2000) להלן: "עניין אקסלרד")).

בא כח התובע עתרה לכך שעד גיל 40 יילקח בחשבון שכר ממוצע במשק ומגיל 40 ואילך כפל שכר ממוצע במשק. לטענתה, בהיות התובע תלמיד מצטיין על פי תעודות בעל IQ גבוה ופרופיל צבאי גבוה ומוזמן ליחידות נחשבות בצה"ל (כפי שעולה מעדות אמו של נסתרה), טרם התאונה היה בכוונתו ללמוד תואר במדעי המחשב ואף ניסה לעשות כן, נסיון שלא צלח בגלל תסמיניו הנפשיים.

בהקשר זה נפסק בעניין אקסלרד:

כישוריו האינטלקטואליים של אדם הינם בלי ספק נתון אשר יש להביאו בחשבון כשבאים לאמוד את כושר השתכרותו. בפני בעל כישורים כאלה פתוחה קשת מקצועית רחבה יותר, והסיכוי להצלחתו במקצועות שבהם נדרשים כישורים כאלה הינו רב יותר. עם זאת, להשתלבות בעבודה ולהצלחה בה ולהגדלת כושר ההשתכרות, דרושים מרכיבים נוספים, כמו חריצות, התמדה, קשר טוב עם בני^-אדם, כושר ארגון וכיוצא באלה תכונות המסייעות להצלחה".

באותו ענין בית המשפט קבע כפל שכר ממוצע במקרה שבו התובע היה תלמיד מחונן ובשל כך "הוקפץ" כיתה, מכיתה ח' לכיתה י'. בבחינה פסיכומטרית קיבל ציון 721, הנחשב לציון גבוה. הוכח גם כי התובע התקבל לעתודה האקדמית ללימודי כלכלה ומינהל עסקים.

לא מצאתי כי בענייננו מתקיימות נסיבות המצדיקות חריגה משכר ממוצע במשק. לא התרשמתי כי טרם התאונה התקיימו נתונים חריגים מבחינת נתוני התובע, שיש בהם להצדיק קביעה מסוג זה. על כן, יש לקחת לצורך החישוב שכר ממוצע במשק.

חישוב לעבר

לנוכח מסקנתי לפיה יש לקחת כחזקה שכר ממוצע במשק ולנוכח השתכרותו הנוכחית של התובע, אני סבורה כי לצורך חישוב הפסד השתכרות לעבר יש להעריך כי התובע היה משתכר שכר ממוצע במשק לאחר שחרורו מהצבא, החל מגיל 25 ואילך. דהיינו משנת 2018 עד היום.

ומכאן, ההפסד לעבר, לאור קביעתי בדבר השתכרות לפי שכר ממוצע במשק, עומד על סך של 11,277 ש"ח במכפלת הנכות (29%) מדצמבר 2018 ועד היום (3.5 שנים) – וסך הכל 137,353 ₪ ובתוספת פנסיה של 17,169 ₪ , וסך הכל 154,522 ₪.

חישוב אובדן השתכרות לעתיד 

הנתבעת טענה כי המדובר בתובע שטרם החל את סיפור חייו, ויש לקחת בחשבון כי מדובר בנכות נפשית אשר ניתנת לטיפול. לאור גילו של התובע ועם טיפול תרופתי יוכל להתגבר על הנכות . על כן הוצע פיצוי לעתיד בסך של 50,000 ש"ח.

לאור קביעתי ביחס להשלכתה של הנכות הרפואית כתפקודית, יש מקום לחשב את אבדן ההשתכרות לעתיד על יסוד שכר ממוצע במשק, כאשר לצורך החישוב לעתיד ילקח בחשבון 70% מחישוב האקטוארי המלא וזאת מאחר שעולה כי התובע הצליח להשתלב ולתפקד בשוק העבודה גם לאחר התאונה באופן רצוף ויציב, ועם זאת קיים פוטנציאל לפגיעה כיום ובעתיד לנוכח הנכות הרפואית (שהינה בעלת אופן תיפקודי כאמור)

החישוב המתקבל עומד על סך של :

622,419 =271.8902 *11277*70%*29%

לסכום זה יש להוסיף פנסיה בסך של 77,802 ₪.

סך הכל לעתיד פיצוי בסך של 700,221 ש"ח

הוצאות רפואיות

נטען כי התובע מטופל באופן רצוף על ידי פסיכיאטרים ופסיכולוגים, ביצע טיפולי CBT לפי צורך ונזקק לתרופות פסיכיאטריות באפון קבוע. המומחה התייחס לצורך של התובע בקבלת טיפולים רפואיים בהתאם לצורך ובהתאם להנחיית הרופא המטפל. המומחה התייחס בחקירתו לכך שלעיתים מטופלים ב-PTSD נמנעים מקבלת טפול רפואי. לצורך טיפול בהפרעת OCD התייחס המומחה לצורך בקבלת 15 טיפולים רפואיים . התובע העיד כי הוא מטופל על ידי ד"ר שוורץ ונוטל תרופות. עלות הטיפול 600 ש"ח כאשר אימו של התובע העידה כי היא מקבלת החזר כך שמשולם סך של 150 ₪ עבור כל טיפול. .

לא הובאו קבלות על ידי התובע למעט קבלה אחת בעבור ייעוץ אצל פסיכיאטר בסך של 1000 שח מיום 27.11.2015

על כן יש להעריך הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד בסך של 50,000 ש"ח.

עזרת הזולת 

התובע טען כי נזקק לעזרת הוריו אשתו ובני משפחתו מאז התאונה ועד היום בשל מצבו הנפשי., הן לצורך תמיכה וליווי והן בשל קשייו בלבצע פעולות בסיסיות בשל תסמיניו הנפשיים (לרבות לאחר התאונה בסיוע במקלחת בשל חשש של פגיעה בראשו) בראש נזק זה יש לפצות בפיצוי בסך של 25,000 ש"ח לעבר ולעתיד.

הוצאות נסיעה 

מצאת מקום לקבע סכום גלובלי בסך של 2,000 שח .

כאב וסבל 

המדובר בנכויות פסיכיאטריות שהם תוצאה של מעשה תקיפה שהטביע חותמו על המשך חייו של התובע. בשים לב לשיעור הנכות אופי המקרה, והשלכותיו על התובע, כפי שעולה מעדותו ועדות אימו, אני מעמידה את הפיצוי בגין רכיב זה בסכום של 100,000 ₪.

סוף דבר

להלן רכיבי הפיצוי להם זכאי התובע :

הפסדי שכר לעתיד- 700,221 ₪

הפסדי שכר לעבר – 154,523 ₪

עזרת הזולת – 25,000 ₪

כאב וסבל – 100,000

הוצאות רפואית – 50,000 ש"ח

הוצאות נסיעה - 2,000 ₪

סך הכל – 1,031,744 ₪

על כן, סכום הפיצוי המתקבל עומד על סך של 1,031,744 ₪. הנתבעות ישלמו לתובע את סכום הפיצוי בהתאם לשיעור חבותם (60% הנתבעות 1-2, 40% הנתבעות 3-4).

כמו כן, הנתבעות תישאנה בהוצאות משפט בהן נשא התובע, ושכר טרחת עורכי דין בשיעור כולל של 23%. הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית.

ניתן היום, ב' תמוז תשפ"ב, 01 יולי 2022, בהעדר הצדדים.