פס"ד דן בעניין התנגדות לצוואה שערכה המנוחה, בגדרה הקנתה זכות מגורים וזכות שימוש לנכדה למשך כל חייו בדירה שבבעלותה

על המדוכה שאלת תוקפה של צוואת המנוחה, בגדרה הקנתה זכות מגורים וזכות שימוש לנכדה למשך כל חייו בדירת מגורים שבבעלותה, וכן זכות לבתה לרכוש את חלקם של שאר היורשים במחיר של שווי הדירה כתפוסה.

רקע כללי

1. המבקשת 1 והמתנגד 1 שלפניי הם אחים, ילדיה של המנוחה ש' ה' ז"ל, ילידת 1923 אשר הלכה לבית עולמה בתאריך 26.10.18 (להלן: "המנוחה").

2. בעלה של המנוחה- אביהם המנוח של המבקשת 1 והמתנגד 1, מר צ' ה' ז"ל, הלך לעולמו שנים רבות קודם לכן, בשנת 1994 (להלן: "המנוח").

3. להורים המנוחים היה בן נוסף אשר נהרג בשירות מילואים בשנת 1995- מר ש' ה' ז"ל (להלן: "הבן המנוח"), אשר הותיר אחריו שלושה ילדים.

4. בתאריך 28.12.11 ערכה המנוחה צוואה על ידי עו"ד א' ה' (להלן: "עורך הצוואה"), בגדרה נקבע שיורשיה על-פי דין וחלקו היחסי של כל אחד מהם בעזבונה הם: הבת ו' ה' 1/3; הבן י' ה' 1/3; וכל אחד משלושת ילדי הבן המנוח 1/9. לצד זאת הורישה זכות מגורים וזכות שימוש לנכדה א' ה', למשך כל חייו בדירת מגורים שבבעלותה.

5. מבקשי קיום הצוואה הם: המבקשת 1- בתה של המנוחה, הגב' ו' ה' (להלן: "הבת") והמבקש 2- מר א' ה', בנה של הבת, קרי- נכדה של המנוחה (להלן: "הנכד").

6. המתנגדים לקיום הצוואה הם: המתנגד 1- בנה של המנוחה, מר י' ה' (להלן: "הבן") וכן שלושת נכדיה מהבן נוסף שנהרג- מר א' ה', מר י' ה' ומר ד' ה' (להלן: "ילדי הבן המנוח"). כולם יחד ייקראו להלן: "המתנגדים".

7. עד לפטירת המנוחה בשנת 2018, התגוררה המנוחה בדירת טריפלקס גג ברחוב *****, ב*****, הידועה כגוש ****, חלקה ***, תת חלקה ** (להלן: "הדירה"). הדירה מורכבת משלוש קומות (3, 4, ו-5). בקומה התחתונה- 3 מתגוררת דיירת המשלמת שכר דירה (לטענת המתנגדים – 3,700 ₪ לחודש מאז פטירת המנוחה), בקומה 4 התגוררה המנוחה, ובקומה 5 מתגורר הנכד (המבקש 2).

8. על-פי צוואת המנוחה, הזוכים בה הם יורשיה על-פי דין. קרי- הבת, הבן, ושלושת נכדיה מבנה המנוח. לנכד של המנוחה- ציוותה היא זכות מגורים וזכות שימוש למשך כל חייו, תוך הוראה כי הדירה לא תימכר אלא רק לאחר מותו.

9. בתאריך 02.12.18 הגישו המבקשים (הבת והנכד) בקשה לקיום הצוואה לרשם לענייני ירושה. בתאריך 25.03.19 הגישו הבן ושלושת ילדי המנוח התנגדות לבקשה מטעמים של אי כשירות משפטית של המנוחה לחתום על הצוואה, טעות ו/או הטעיית המנוחה לגבי תוצאות תוכנה הצוואה, השפעה בלתי הוגנת וכן מעורבות מצד הבת בעריכת הצוואה.

10. ביום 24.07.19 ההליך הועבר לבית משפט זה בהתאם לסעיף 67א(א)(1) לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק הירושה").

11. בתאריך 06.05.19 הגישו הבן ושלושת ילדי המנוח "בקשה למינוי מנהל לעזבונה של המנוחה". לאחר שהוגשו עמדות המשיבים, לרבות ב"כ האפוטרופוס הכללי, נקבע דיון במעמד הצדדים שהתקיים ביום 27.10.19, בו ניתנה החלטה בה נדחתה הבקשה למינוי מנהל עיזבון. בנוסף מונה בהסכמת הצדדים ד"ר ברבר ירחמיאל כמומחה מטעם בית המשפט (להלן: "המומחה") לצורך בדיקת כשירותה של המנוחה בעת עריכת הצוואה בשנת 2011.

12. בתאריך 24.02.20 הוגשה לבית המשפט חוות הדעת הפסיכיאטרית מיום 12.02.20 על ידי המומחה, בעניין כשירות המנוחה בעת עריכת הצוואה ביום 28.12.11 (להלן: "חוות הדעת").

13. להשלמת התמונה יצוין כי ביום 15.01.20, בהסכמת הצדדים, ניתן צו ירושה חלקי ביחס לכלל עזבונה של המנוחה, באופן שהיורשים על-פי דין של המנוחה וחלקו היחסי של כל אחד מהם בעזבונה הם: הבת ו' ה' 1/3; הבן י' ה' 1/3; וכל אחד משלושת ילדי הבן המנוח 1/9. עוד צוין כי "צו ירושה זה מתייחס לכלל רכוש עזבונה של המנוחה למעט הזהב והתכשיטים שלה ולמעט דירתה הרשומה על שמה ... ולמעט תכולתה של דירה זו".

14. בתאריך 06.09.20 התקיים דיון במעמד הצדדים, בו נקבע בהסכמת הצדדים כי הכספים בחשבונות הבנק של המנוחה בבנק ***** יחולקו בין היורשים על-פי הצוואה בהתאם לצו הירושה החלקי, על-פיו הבת קיבלה שליש מהכספים, הבן קיבל שליש מהכספים, והשליש הנותר חולק בין שלושת יורשי הבן המנוח.

15. באותו דיון (06.09.20), בית המשפט הציע לצדדים הצעת פשרה "על פיה הבת תרכוש את שני השלישים מהדירה במחיר לפי שווי ערך של שליש דירה תפוסה פלוס מחצית מהפער בין שווי ערך בין תפוסה לפנויה, וזאת על פי הערכת שמאי אשר ימונה כמומחה מטעם בית המשפט". הבת הסכימה להצעה זו ואילו הבן וילדי הבן המנוח (המתנגדים) סירבו לה.

16. לפיכך התיק נקבע לשמיעת ראיות, וכן מונתה השמאית הגב' אורית שפט (להלן: "השמאית") לצורך הערכת שווי הדירה כשהיא תפוסה, בהתאם לצוואת המנוחה, וכן לשום את ערך הדירה כשהיא פנויה לכל דורש.

17. תצהירי המתנגדים הוגשו ביום 03.12.20, תצהירי מבקשי קיום הצוואה הוגשו ביום 12.01.21. דיוני ההוכחות התקיימו בתאריכים 03.02.21 ו-04.02.21, והסיכומים נשמעו בעל-פה בתאריך 16.02.21.

18. יצוין כי בתאריך 20.12.20 הגישו המתנגדים תביעה כספית כנגד הבת למתן חשבונות. בית המשפט נעתר לבקשת המתנגדים כי יינתן פסק דין מאוחד בשתי התובענות לאחר סיום הדיון בתביעה הכספית, ולפיכך נקבע קדם משפט בתביעה הכספית על מנת להביא לסיום כלל ההליכים בין הצדדים. אלא שהמתנגדים לא התייצבו לדיון שנקבע ליום 12.09.22, ולפיכך נקבע כי יינתן פסק דין בהליך שבכותרת.

     

    טענות הצדדים

    טענות המתנגדים

19. יש לבטל את הצוואה שכן במועד עריכתה המנוחה הייתה בת 88, ונוכח מצבה הבריאותי והקוגניטיבי הירוד, היא לא הייתה כשירה מבחינה משפטית לערוך את הצוואה בעת שחתמה עליה ולא הבינה את טיב הצוואה.

20. גם אם יימצא כי המנוחה הייתה כשירה לערוך את הצוואה, הרי שמדובר בטעות ו/או הטעיית המנוחה לגבי תוצאות תוכנה של הצוואה, אשר נחזית לחלק את עזבונה באופן שווה בין יורשיה, אך בפועל ניתנה זכות מגורים לנכד וזכות לבת לרכוש את חלקם של המתנגדים בדירה כתפוסה, ובכך ערכה נמוך יותר.

21. רצונה וכוונתה של המנוחה הם שילדיה יירשו את עזבונה באופן שווה 1/3 כל אחד כאשר ילדיו של הבן המנוח יורשים את חלקו באופן שווה, אך בפועל התוצאה היא חלוקה בלתי שווה ביניהם, בניגוד לרצונה וכוונתה של המנוחה. הבת פעלה לשנות את רצון אימם ולזכות בנתח גדול יותר מעזבונה, ולקחה חלק בעריכת הצוואה.

22. בכל מקרה, יש לקבוע כי המנוחה חתמה על הצוואה כשהיא נתונה להשפעה בלתי הוגנת מצד הבת, נוכח מצבה הרפואי והתלות שפיתחה בה. הבת כפתה על המנוחה את רצונה מכוח היותה תלויה בה ונתונה להשפעתה כך שאין לה אפשרות מעשית לסרב לדרישתה לחתום על צוואה הנוגדת את רצונה וכוונתה.

23. הבן מתגורר עם משפחתו בארה"ב מאז שנת 1976, אולם שמר כל השנים על קשר הדוק עם בני משפחתו בישראל, נתן אמון באחותו והיה משוכנע שהיא אינה מסתירה ממנו פעולות של אימם. הבן הבחין כי הקשר בין הבת לאימם הפך להיות תלותי לחלוטין, אולם הוא לא ראה בכך דבר שלילי נוכח קירבת מגוריהן ותהליך הזדקנותה של אמו. ברם, בדיעבד התברר לבן כי הבת ניצלה את שליטתה באימם ואת הירידה במצבה הקוגניטיבי, והצליחה לגרום לכך שהמנוחה תחתום על הצוואה על אף שאינה כשירה לכך, וכן על מסמכים לשעבוד הדירה בגין הלוואה פרטית שנטלה הבת.

24. גיסה של המנוחה (בעלה של אחותה)- עו"ד א' ב' (להלן: "עו"ד ב'"), הוא זה שטיפל במהלך כל השנים בכל ענייניה המשפטיים של המנוחה, לרבות עריכת צוואה קודמת בעבר. ואולם ביחס לצוואה דנן הבת קבעה את תוכנה, דאגה לכך שתיערך אצל שני עורכי דין אלמונים לחלוטין, וגרמה לכך שהמנוחה תחתום על צוואה שאינה מבינה את משמעותה ואת תוצאותיה, בשל מצבה הקוגניטיבי הירוד.

25. יש לפסול את הצוואה בהיותה תוצאה של תחבולה או תרמית של הבת שהיא בגדר השפעה בלתי הוגנת. המנוחה הייתה אדם חלש, נתונה לתלות קיצונית בבתה, אשר השתלטה על כספיה וגרמה לה לחתום על הצוואה ולבצע פעולות נוספות שלא הייתה כשירה לעשות.

26. גילה המתקדם של המנוחה בעת עריכת הצוואה, מצב בריאותה הלקוי, מצבה הקוגניטיבי הירוד, מגורי הבת סמוך לביתה, מעורבות יומיומית של בתה בחייה של אימה ובכל ענייניה, מגוריו הרחוקים של הבן ללא מעורבות ישירה בחייה המנוחה, ובצירוף העובדה שהנכד מתגורר בדירה, כל אלו יוצרים ומהווים את ההשפעה הבלתי הוגנת שהייתה לבת על אימם המנוחה, באופן שנתן לה את היכולת להחתים אותה על צוואה לטובתה ולטובת בנה, תוך פגיעה קשה בחלקם של המתנגדים בעזבונה.

27. גם אם תאושר הצוואה לבסוף, קיימת מחלוקת מהותית לגבי תוכנה ומימושה בכל הנוגע לדירה. לטענת המתנגדים פרשנות נכונה של הצוואה אינה מעניקה לנכד את הזכות להתגורר בדירה ללא תמורה.

28. המתנגדים עומדים על חלוקת התמורה כפנויה בשוויה הריאלי בשוק ועל תשלום שכר דירה על ידי הנכד המתגורר בדירה, הן בתקופה שקדמה לפטירת המנוחה והן לאחר מכן.

    טענות מבקשי הקיום

29. יש לקיים את הצוואה, אשר נערכה בעת שהמנוחה הייתה כשירה לצוות, מרצונה החופשי והבלתי תלוי, ללא מעורבותם, שכן כלל לא ידעו עליה, וללא השפעה מטעמם. המנוחה הייתה צלולה במועד עריכת הצוואה שנעשתה על דעתה ובהתאם לרצונה, והמתנגדים לא הרימו את הנטל המוטל עליהם לסתור זאת.

30. המתנגדים, אשר אחד מתגורר בחו"ל במשך עשרות שנים במרחק 9,000 ק"מ ממקום מושבה של אימו המנוחה, ולעתים רחוקות ניהל שיחת נימוסין קצרה עמה, והאחרים שפעם אחרונה ראו את המנוחה כ-10 שנים לפני מותה, לא גילו עניין בה בעת שהייתה שבחיים אלא רק לאחר מותה.

31. המנוחה לא קיפחה אף אחד מילדיה או יורשי ילדיה, שכן בסופו של יום זכויותיה מחולקים ביניהם. המנוחה דאגה לכולם וחילקה את רכושה גם לילדי הבן המנוח שלא ביקרו אותה כלל.

32. המנוחה רצתה להטיב עם משפחת בנה המנוח ולכן במשך 15 שנים העבירה המנוחה את הקצבה ששולמה לה ממשרד הביטחון בסך 5,500 ₪ לחשבון רעייתו של הבן המנוח. כמו כן, המנוחה העבירה סכומים רבים לטובת המתנגדים מבחירה אישית.

33. המנוחה לקחה את הנכד תחת חסותה, לאחר שעבר טראומה קשה בעקבות נוכחותו בפיגוע בדולפינריום בשנת 2001. כתוצאה מכך הנכד התאשפז מספר פעמים והוכר על ידי המוסד לביטוח לאומי כנכה בשיעור 100%, אינו מסוגל לעבוד וזקוק לתמיכה בקרב משפחתו.

34. המנוחה ציוותה לנכדה זכות מגורים ושימוש בלעדי בדירה עד יומו האחרון. לא מדובר בדייר זר שהתגורר בנכס, אלא בנכד שאהב את סבתו והיה קרוב אליה מיום לידתו ועד מותה, היה שותף ופעיל בחייה, דאג לכל מחסורה ואירח לה חברה.

35. המנוחה התאימה ושיפצה מספר פעמים את מקום מגוריו של הנכד, וציינה בפני עדים רבים כי היא "תדאג" לו. דאגה זו הייתה עמוקה, כנה, אוהבת וללא כל תנאי. ואולם כל מטרת הבן היא להוציא את הנכד מהדירה בה הוא מתגורר כ-20 שנה.

36. המתנגדים מנסים להאביס את בית המשפט בטענות שקריות בנוגע להתנהלות הבת, לרבות ביחס למקום מגוריה בסמוך לדירת אימה המנוחה, באותה עת אשר הייתה צלולה עד יומה האחרון, דעתנית, מלאת חיים, ופעילה חברתית עד שנתיים לפני מותה. אלא שהמתנגד לא ביקש למנות לאמו אפוטרופוס בזמן אמת.

37. המנוחה הכירה את עורך הצוואה עו"ד ה', שאינו אלמוני, אלא טיפל בענייניו של הנכד מספר פעמים לפני שנים, היה מבקר את המנוחה בביתה, ונמצא בקשר הדוק עמה בעניינו של הנכד. המנוחה אשר סמכה על עו"ד ה', בחרה לערוך אצלו את הצוואה לפי רצונה הבלעדי, ושילמה לו בעצמה על שירותיו. הבת לא ידעה על עריכת הצוואה, ובכל מקרה הייתה בטוחה שהצוואה נעשתה אצל עו"ד ב'.

38. הצוואה ברורה, ניתן להבין את תוכנה, נעשתה ביוזמת המנוחה בלבד, ועל המתנגדים מוטל הנטל להוכיח טענותיהם כי הצוואה אינה משקפת את רצונה הכן והחופשי של המנוחה.

39. הבן לחץ על הבת לפנות לשמאי על מנת למכור את הנכס על-פי חוות דעת שמאי, ולהביא לסילוק הנכד מהנכס. לאחר שהתקבלה חוות דעת השמאי, קידם את עניין רכישת הנכס על ידי הבת. מכאן ניתן ללמוד כי לבן לא הייתה באותה עת כל התנגדות לקיום הצוואה בפועל על-פי לשונה והתנאים המפורטים בה (נספח ג-5 לתצהיר עדות ראשית של הבת).

40. הבן רצה למכור את חלקו בנכס על-פי הערכת השמאי לו הוא מתנגד כיום ואף שכר שירותי עו"ד לצורך ביצוע מכירת חלקו. מכאן שהבן ידע על השמאי, ביקש אותו, תכנן לפעול על-פיו, אך חזר בו מהסכמה זו.

41. הבן ישב לו בשיקגו והחליט להשקיע כספים רבים שנחסכו על ידי האב המנוח, אותם הפקידה המנוחה בידיו. בעקבות ניהול כושל, תוך זמן קצר הפסיד הבן את כל כספי החיסכון של האב המנוח, בסך של כ- 200,000 ₪. לפיכך המנוחה נמנעה לנהל עמו קשר פיננסי ביחס לכספה, ופתחה תכנית חסכון סולידית.

42. כל הפעולות של האם המנוחה נעשו על ידה בעצמה, ואם לא אז בידיעתה, כאשר היא הייתה צלולה עד רגע לפני מותה. לפיכך וכפי שמוכיחה אף חוות דעת המומחה, המנוחה הייתה צלולה עד שנת חייה האחרונה ומשכך היתה חופשית לצוות את אשר על ליבה.

43. ההתנגדות מתייחסת לשלושה מרכיבים: מצבה המנטלי של המנוחה, תלות המנוחה והשפעה בלתי הוגנת. ואולם המתנגדים לא עמדו בנטל הכבד המוטל עליהם להוכיח אף אחד מרכיבים אלו. המתנגדים פתחו במסע הכפשות כנגד הבת, על מנת להשחיר אותה.

44. בעניין מצבה המנטלי של המנוחה, הוגשה חוות דעת מומחה וכן תצהירים מטעם מכריה של המנוחה, אשר מלמדים על היקף חברתי גדול ופעילותה של המנוחה במהלך כל חייה עד סמוך למותה. לעומת זאת המתנגדים הגישו שני תצהירים על ידי אנשים שלא ראו ולא התעניינו במנוחה.

45. אשר על כן, יש לקבוע כי הצוואה משקפת את רצונה האמתי של המנוחה ומשכך יש לדחות את ההתנגדות וליתן צו קיום לקיום הצוואה.

     

     

     

     

    דיון

     

46. בחינת טענות הצדדים אל מול העדויות, מובילים למסקנה כי דין ההתנגדות להידחות, מכל הטעמים שיפורטו להלן, כאשר בראש ובראשונה תובא הצוואה כלשונה (ההדגשות שלי- מ.ר.פ.):

    "1. הנני כיום בת 88 שנים, ילידת 02.12.1923, לא הוכרזתי כפסולת דין והנני בריאה ברוחי ובנפשי ובעלת דעה צלולה ומיושבת.

    2. צוואה זו הינה צוואתי האחרונה, היא מבטלת כל צוואה אחרת שערכתי עד כה, וכל זמן שלא אבטלה ו/או לא אשנה אותה הרי שהיא בלבד תבטא את רצוני האחרון והסופי.

    ...

    4. כל הרכוש אשר לי ... וכל הזכויות אשר לי בין היום ובין בעתיד, ולרבות כל הזכויות בדירה ברח' ***** דירה *** מס' *** ב***** ... וכן כל הנכסים האחרים אשר לי לרבות חשבונות בנק וקופות גמל על שמי אני מצווה בחלוקה כדלקמן:

    אני מורישה לנכדי האהוב א' ה' ת.ז. ... זכות מגורים וזכות שימוש לעצמו ו/או למי מטעמו כולל זכות לעשיית שכירות משנה לצד ג' מטעמו בדירת המגורים שלי אשר ברחוב ***** ב***** ..., על הזכות הנ"ל אני מצווה שתירשם הערת אזהרה על זכותו הנ"ל. אני מצווה ומורה כי הדירה ... לא תימכר אלא רק לאחר מותו חס וחלילה של נכדי א' ה', למעט אם מי שירכוש הינה אימו, ביתי ו' ה' וזאת בתנאי שתדאג לשמור על זכותו למגורים ושימוש בדירה הנ"ל ותרשום הערת אזהרה על כך.

    את כל הזהב והתכשיטים אשר לי אני מבקשת להוריש לביתי ו' ה' ... בשלמות.

    הבעלות על הדירה ברחוב ***** ב***** ... תרשם בכפוף לרישום הערת אזהרה לטובת זכות המגורים לנכדי א' ה' כפי שפרטתי לעיל בחלוקה כדלקמן:

    בני י' ה'1/3

    בתי ה' ו' 1/3

    נכדי א' ה'1/9

    נכדי י' ה'1/9

    נכדי ד' ה'1/9 "

    ...

    5. כל אשר אני נותנת לזוכים על פי צוואה זו, הנני נותנת אם לא אחזור בי לפני מותי. במשך כל ימי חיי אהיה חופשייה לעשות ברכושי כראות עיני.

    6. את כל הכתוב לעיל עשיתי מרצוני הטוב והגמור בדעה צלולה ומיושבת ובפני שני עדים הנאמנים עלי.

    7. צוואה זו אינה ניתנת לשינוי לביטול או לערעור אלא על ידי צוואה מאוחרת יותר שתעשה על ידי כחוק, אם תעשה.

    8. ולראיה באתי על החתום מרצוני הטוב והחופשי."

    (להלן: "הצוואה").

     

     

     

     

    המסגרת המשפטית

47. עקרון העל בדיני הירושה הוא כיבוד רצון המת, כאשר יש למלא את רצונו, כפי שבא לידי ביטוי בצוואה. כיבוד רצונו של המת הוא ביטוי לאוטונומיה של הרצון הפרטי, המעוגנת בכבודו של האדם. משכך, תכלית דין הצוואות בכלל ודיני פרשנות הצוואה בפרט היא להגשים את רצון המצווה (ראו: ע"א 724/87 גולד נ' גולד, פ"ד מח(1) 22, 28 (1993); ע"א 1900/96 טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי, פ"ד נג(2) 817, 826 (1999).

48. עקרון זה הוא ראשון לבחינת הטענות, וככל שמעלים טענות כנגדו- דינן להבחן בזהירות רבה. שהרי המצווה כבר איננה בחיים על מנת להשיב לשאלות ולתהיות, ועל המתנגדים מוטל נטל השכנוע להוכחת טענותיהם.

49. יוער כי בענייננו לא נטען פגם צורני ביחס לצוואה.

     

    כשירות המנוחה לצוות

50. נקודת המוצא בכלל ולצורך הדיון שלפנינו, היא כי חזקה על אדם שהוא כשר לפעולות משפטיות ובהן עשיית צוואה, וחזקה על מצווה, כי בעת עשיית צוואתו ידע להבחין בטיבה של צוואה.

51. סעיף 26לחוק הירושה קובע: "צוואה שנעשתה על ידי קטין או על ידי מי שהוכרז כפסול-דין או שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה – בטלה".

52. טענה זו פירושה שהמצווה לא הייתה כשירה, מבחינה מנטלית או רפואית, לערוך את הצוואה. שהרי כל אדם כשיר לצוות, אלא אם חל אחד מהמקרים המנויים בחוק.

53. לעניין זה קובע סעיף 2 לחוק הכשרות המשפטית כי "כל אדם כשיר לפעולה משפטית, זולת אם נשללה או הוגבלה כשרות זו בחוק או בפסק דין של בית המשפט".

54. בע"א 1212/91 קרן לב"י ואח' נ' פ' בינשטוק ואח' וערעור שכנגד, פ"ד מח(3)705, 716 קובע בית המשפט העליון כהאי לישנא: "עיקר הוא כושרו של אדם לשפוט כראוי את המציאות הסובבת אותו; יכולתו לגבש כוונה ורצון; ולסוף – יכולתו וכוחו לכוון את התנהגותו על פי אותה מציאות ובהתאם לאותה כוונה ולאותו רצון. הגבלת כשרות תבוא במקום שכושר שיפוטו של אדם נפגם כדי כך שהחברה רואה צורך להגן עליו מפני עצמו מפני מעשיו ומפני מחדליו שמקורם בשיפוט מציאות לקוי – ומפני הזולת, העשוי לנצל לרעה את רפיסות דעתו ואת כושר שיפוטו הלקוי".

55. הכלל הוא שכל אדם כשיר לצוות, ויש לכבד את רצון הנפטר כפי שנכתב בצוואה: "חזקה היא כי על אדם שכשר הוא לפעולות משפטיות – בהן עשיית צוואה – וחזקה היא על מצווה כי בעת עשייתה של צוואתו ידע להבחין בטיבה של צוואה. הטוען כי בעת עשייתה של צוואה לא ידע המצווה להבחין בטיבה של צוואה- עליו הנטל להוכיח טענתו" (ע"א 5185/93 היועמ"ש נ' מרום, פ"ד מט(1), 318, 327 (1995) (להלן: "עניין מרום").

56. נטל השכנוע בטענה זו מוטל על המתנגדים, כאשר אין די בהעלאת ספק, אלא בהוכחה ממש. על המתנגדים להוכיח את טענתם תוך שהם מסתייעים בעדות רפואית או אחרת אשר למצב המנוחה, בזמן שערכה את הצוואה (ע"א 851/79 בנדל נ' בנדל, לה (3) 101 (1981) (להלן: עניין בנדל"); ע"א 724/87 כלפה (גולד) נ' גולד, מח(1) 22, 31 (1993)(להלן: "עניין גולד").

57. בעניין מרום מבהיר בית המשפט העליון, כי לצורך פרשנות הביטוי "לא ידע להבחין בטיבה של צוואה"  שבסעיף 26 לחוק הירושה, נדרשת בחינה של שני יסודות: הבנה ורצון חופשי של מצווה פלוני להבחין בטיבה של צוואתו שלו. קיום שני היסודות הללו יובילנו למסקנה, כי אדם היה כשיר לצוות ולכן צוואה שעשה תקפה.

58. הפסיקה קבעה כי על מנת לקבוע האם המנוחה הבינה "בטיבה של צוואה", יש להתחשב במודעות המצווה לעובדה שהוא עורך צוואה, ידיעתו בדבר היקף רכושו ויורשיו, ומודעותו לתוצאות עשיית הצוואה עשיית הצוואה על יורשיו (עניין בנדל; ע"א 15/85 מזרחי נ' רז ואח', פ"ד מא(4) 454 (1987)).

59. דרך המלך להוכחת טענת העדר כשרות לצוות בשל מגבלה קוגניטיבית הינה באמצעות מינוי מומחה רפואי. ראו לעניין זה דברי בית המשפט בע"א 472/81קצין התגמולים נגד אברג'ל פ"ד לז' (2) עמוד 795: "נשאיר את העיסוק בתורת הרפואה לבקיאים בה. סבוכה היא תורת הרפואה בכלל ותורת רפואת הנפש בפרט מכדי שהדיוטות יכניסו ראשיהם בה, אף אם ינסו לעשות זאת בעזרת ספרי רפואה ומילונים רפואיים למיניהם".

60. נקודת הזמן הרלוונטית לבחינת הטענה היא מועד החתימה על הצוואה. ככל שיוכח כי במועד זה המנוחה ידעה להבחין בטיבה של הצוואה, הרי שגם אם יוכח כי במועד שקדם לכך (או לאחר מכן) מצבה היה שונה, אין בך כדי לשלול רצונה בעת עריכת הצוואה (עניין בנדל).כך גם לא כל ירידה בכושרה הקוגניטיבי של המצווה, תשלול את כשירותה של המצווה לערוך צוואה.

     

    מן הכלל אל הפרט

61. בענייננו, המתנגדים מבססים עיקר טענותיהם על מצבה הבריאותי הירוד של המנוחה במועד עריכת הצוואה.  מנגד טוענת הבת, כי המנוחה הייתה כשירה לחלוטין לצוות, עצמאית וצלולה, ועל אף שסבלה מבעיות רפואיות שונות, יכולותיה הקוגניטיביות לא נפגעו כלל.

62. כאמור, חוות דעת המומחה שהוגשה ביום 24.02.20, קבעה כי במועד החתימה על הצוואה, הייתה המנוחה כשירה לחתום על הצוואה.

63. מסקנתו של המומחה היא כי המנוחה "אמנם סבלה ממחלות גופניות רבות כפי שמצוין במסמכים שהועברו אלי, אך אין שם במסמכים כל עדות כי מחלותיה הגופניות השפיעו לרעה על יכולתה הקוגניטיבית במהלך החתימה על הצוואה ב-28.12.11".

64. בחוות הדעת, סקר המומחה את התיעוד הרפואי שהונח בפניו והסביר את המסקנה שאליה הגיע: "בדקתי היטב את המסמכים שנשלחו אלי על-ידי הצדדים ... מתוך עיון במסמכים שהועברו אלי ... יש דיווח על בעיותיה הגופניות בלבד. אין כל עדות לבעיות קוגניטיביות או לתרופות פסיכיאטריות שניתנו לה. כך שלאור המסמכים שצוינו לעיל, רק בשנת 2015 מצוין כי יש הנמכה קוגניטיבית. גם אם נניח כי מחלת הדמנציה מתרחשת לאט הרי שניתן להניח כי בזמן החתימה על הצוואה ב-28.12.11 כ-4 שנים לפני רשום זה, הייתה במצב קוגניטיבי כזה שידעה להבין והייתה כשירה לחתום על הצוואה".

65. ביום 26.02.20 ניתנה החלטה לפיה: "הצדדים רשאים להגיב על חוות הדעת עד ליום 12.3.20". המתנגדים לא ניסו להשיג על חוות הדעת, לא הגישו בקשה לפסילת חוות הדעת, לא שלחו למומחה שאלות הבהרה ובחרו שלא לזמנו לחקירה על חוות דעתו (למרות שניהלו חקירות נגדיות ממושכות של עדי מבקשי הקיום), וזאת חרף טענותיהם כנגד חוות הדעת במסגרת תצהיריהם וסיכומיהם.

66. משהמתנגדים בחרו שלא לפנות למומחה בשאלות הבהרה ואף נמנעו מזימונו לחקירה על חוות דעתו, חרף הדרך הסלולה לכך במסגרת תקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 ובתקנות בית משפט לענייני משפחה (סדרי דין), תשפ"א-2020, הרי שהימנעותם זו נזקפת לחובתם, כאשר לא הצליחו לסתור את חוות הדעת. לפיכך יש לראות במתנגדים כמי שזנחו טענותיהם בעניין העדר כשירות המנוחה לצוות.

67. לא מצאתי לקבל את טענות המתנגדים בסיכומיהם כי "ברמת הקוגניטיביות לצורך צוואה והבנתה במסובכות שלה, זה מעבר ליכולת שלה. לכן העניין של קוגניטיביות קיימת, איננו מתכחשים, אבל הדרגה אינה מספקת כדי להבין מה שנכתב בצוואה, את הטריקיות שנכתב בעניין תפוסה או לא" (16.02.21, ע' 35 ש' 23-20).

68. לא רק שטענה זו לא הוכחה, אלא שההפך הוא הנכון. כפי שיפורט בהמשך, הוכח לי כי המנוחה ערכה את הצוואה דווקא מתוך הבנה של מורכבות המצב והתלבטותה, מצד אחד לחלק את עזבונה באופן שווה בין יורשיה ומצד שני לדאוג להבטחת זכויות נכדה שמתגורר בדירה שבבעלותה, בשים לב למצבו השברירי מבחינה נפשית.

69. גם מן העדויות שנשמעו בפניי, עולה כי המנוחה הייתה צלולה במועד עריכת הצוואה.

70. כך למשל, אלמנתו של הבן המנוח- הגב' ר' ה' העידה (מטעם המתנגדים) כי היא נהגה לדבר עם המנוחה באופן ישיר, כי היא הייתה צלולה על אף שידעה קרוא וכתוב ברמה נמוכה, היו לה חברות, והיא הייתה פעילה במועדונית ובקאנטרי עד לשנתיים האחרונות לפני מותה. לטענתה המנוחה סיפרה לה שחתמה על צוואה בפני עורך דין אך לא שיתפה אותה על מה, וזאת על אף שהמנוחה הייתה מספרת לה "כל מה שעבר עליה" (03.02.21, ע' 9 ש' 12-11, ע' 10 ש' 1, 22-19, ע' 12 ש' 31-8).

    עוד העידה הגב' ר' ה' כי המנוחה הלכה איתה למשרד הבטחון על מנת להעביר את הגמלה לחשבון ילדיה (ושל הבן המנוח) (שם, ע' 9 ש' 17, 26-25, 33-32). דברים אלו מתוך עדותה באים בסתירה לטענותיה בתצהירה כי המנוחה לא הבינה דבר בענייני כספים וגם לא התעניינה בכך מעולם, וכי לאחר שבעלה נפטר, הבת היא זו שנטלה שליטה בכל העניינים הכספיים, כאשר המנוחה לא ידעה מהו המצב הכספי של חשבונותיה, מה גובה הכנסותיה ומקורות ההכנסה, וכיו"ב (סעיף 8 לתצהיר הגב' ר' ה').

71. שלל התצהירים שהוגשו מטעם המבקשים היו מפורטים, הם לא נסתרו על ידי המתנגדים, והם מלמדים על צלילותה של המנוחה, על פעילותה החברתית של המנוחה במהלך כל חייה, עד סמוך למותה.

72. מר א' ב' ט', חבר של הנכד, הצהיר כי המנוחה הייתה אדם פעיל, מתפקדת בכל דבר ועניין, וגם לאחר שהייתה מוגבלת בתנועה היא נשארה צלולה. בעדותו אישר שהמנוחה ידעה לקרוא ושמעולם לא ביקשה ממנו לעזור לה לקרוא טקסט (03.02.21, ע' 25 ש' 14-13).

73. הגב' ו' י', שכנתה של המנוחה, הצהירה כי המנוחה הייתה אדם פעיל, תמיד צלולה בדעתה, הייתה לה דעה בכל עניין. בחקירתה העידה כי המנוחה הייתה ורבאלית, מספרת על כל מה שקורה איתה. לדבריה: "הייתה צלולה ושיתפה פעולה בדיבור". וכן: "אני יודעת שהיא מאוד דאגה לא' ודאגה עד לרגע האחרון לא' כי הוא הכי זקוק לעזרה את זה אני זוכרת". והוסיפה: "היא לפעמים אמרה שהיא הכי דואגת לו. זה אומר הכול ... ראיתי אותה במיטבה". (שם, ע' 22 ש' 25-24, 32; ע' 23 ש' 6-5, 13-12).

    עוד העדה אישרה שהמנוחה ידעה לקרוא והוסיפה: "היא הייתה צלולה, הייתה קוראת, הייתה מספרת לי על הנסיעות עם ו', והטיולים של ו' וכמה שהיא דואגת לה וכמה שהיא איתה כל הזמן" (שם, ע' 24 ש' 2, 25, 28-27).

74. הגב' ש' ק', קרובת משפחה, הכירה את המנוחה משנת 2009 והצהירה כי עד כשנה לפני מותה הייתה המנוחה צלולה, דעתנית, מלאת שמחת חיים, חיונית, פעילה, וכי לא ניתן לומר כי מדובר באדם חלש שניתן לשנות את דעתו. העדה הצהירה כדלקמן: "ת. מאז שהכרתי את ש', הכרתי אדם דעתני, עצמאי לגמרי. הייתה בשיחה עם אנשים זרים כולל אמא שלי. ש' אדם מאוד שמח שהייתה בכל אירוע עם כולם. קשה להתרשם שוו' עומדת לידה ואומרת לה מה להגיד" (04.02.21, ע' 35 ש' 13-11).

75. הגב' ש' ח' שהייתה מתנדבת במשרד הבטחון למשפחות שכולות, הצהירה כי הכירה את המנוחה משנת 2012 וכי המנוחה הייתה "אדם יוצא דופן בצלילותה", דעתנית, חברותית, פעילה, וכי "לא היה כל צל ספק לעניין צלילותה, חדותה והאופן הענייני בו שוחחה וחשבה באותה עת". בחקירתה העידה כי: "משנת 2012 אז הגעתי אליה ומאז הייתי אצלה הייתה אישה מקסימה ויושבת איתה והייתה מדברת איתי ומספרת לי איך מטפלים בה. הייתי בת בית ברגע שהכרתי את האישה הזו". העדה השיבה לב"כ המתנגדים כי המנוחה ידעה לקרוא בעברית וכי הקריאה לה מתוך מסמכים שונים במספר הזדמנויות (שם, ע' 18 ש' 19-17, ע' 19 ש' 9-1).

76. מר ק' ר', אחיה של הדיירת שהתגוררה בשכירות בנכס השייך למנוחה, הצהיר כי הכיר את המנוחה משנת 2010 ועד לפטירתה, וכי חוזה השכירות נחתם מול המנוחה שנה אחר שנה, כאשר היא עצמה ניהלה את המו"מ וחתמה על ההסכם לבדה. הוא התרשם כי המנוחה הייתה אדם צלול, אשר יודע מה הוא עושה או רוצה.

77. מר ה' ז', אשר היה מבצע עבודות חשמל בדירת המנוחה, הצהיר כי הכיר את המנוחה במשך 20 שנה, כי המנוחה הייתה צלולה וחדה בכל אשר ביקשה, וכי "אין כל צל של ספק כי מדובר באדם אשר הינו בשליטה מלאה על רצונותיו בחייו".

78. הגב' ש' ש', הייתה חברה של המנוחה בוויצו ושכנה של אחיה, הצהירה כי הכירה את המנוחה כ-20 שנה לפני מותה, וכי המנוחה הייתה פעילה בוויצו עד גיל 92, כאשר היא נוטלת חלק פעיל בפעילויות. לדבריה "המנוחה הייתה כל העת משתפת בדעתה, בעלת יכולת הבעה ברורה, דעתנית ודאגנית" וכן "לו היו למנוחה בעיות קוגניטיביות כאלו או אחרות, הדבר היה עולה וברור במהלך הפעילות בוויצו". עוד הצהירה כי המנוחה דיברה ודאגה בעיקר לנכדה א'.

79. מר נ' מ', ידיד המשפחה, הצהיר כי הוא הכיר את המנוחה משנת 2008, וכי המנוחה הייתה "בצלילות דעת מלאה, ידעה בדיוק מה מתרחש סביבה וכי הייתה דעתנית לכל דבר ועניין עד סמוך לפטירתה". לדבריו: "לא אחת הייתה המנוחה מתקנת אותי על דברים שאמרתי ומדייקת את אמירותיי ועמדותיי לענייני היום והחדשות בארץ ובעולם".

    בחקירתו העיד כי המנוחה הייתה מספרת לו עליה ועל משפחתה, הוא היה בן בית אצלה ואהב לשמוע את הסיפורים שלה. לדבריו: "היא תמיד סיפרה לי שא' נפגע בדולפינריום היא דאגה לו, כל הזמן הייתה מספרת. כמובן א' היה בן בית שלה, תיקן לה שיפץ לה ומצד שני היא כל הזמן דאגה לו. אני יודע שהיא דואגת לו מה יהיה איתו אחרי ה-120" (שם, ע' 20 ש' 34-32).

80. מעדויות אלו ניתן ללמוד על אישה דעתנית, עצמאית, חזקה ומעורה בפרטים, אשר הייתה מודעת בנקל למתרחש סביבה, ובהתאם ידעה להביע את רצונותיה, ואף לפעול בהתאם להם.

81. העדים מטעם המבקשים לא נחקרו על ידי המתנגדים על חלקים נכבדים מתצהיריהם, לרבות ביחס למערכת היחסים המיוחדת בין המנוחה לנכדה א' ולדאגתה לו. משכך תצהיריהם לא נסתרו והם עומדים בעינם.

82. מכל המפורט לעיל ולאחר שקילת כל הנתונים שהובאו לעיל, לא עלה בידי המתנגדים להרים הנטל המוטל עליהם להוכיח כי בשעת עשיית הצוואה לא הייתה המנוחה כשירה לצוות. משכך מצאתי לדחות את טענת המתנגדים בדבר העדר כשירות של המנוחה לצוות ולקבל את מסקנותיו לעיל של המומחה ד"ר ברבר ירחמיאל.

     

    טעות / הטעיית המנוחה ביחס לתוצאות הצוואה

83. סעיף 30 (ב) לחוק הירושה קובע: "הוראת צוואה שנעשתה מחמת טעות – אם אפשר לקבוע בבירור מה היה המצווה מורה בצוואתו אילמלא הטעות, יתקן בית המשפט לפי זה את דברי הצוואה; אם אי-אפשר לעשות כן – בטלה הוראת הצוואה".

84. במסגרת העדויות בפניי הצהירו והעידו מספר עדים כי המנוחה סיפרה להם כי היא דואגת לעתידו של נכדה א'.

85. עדויות אלו מתיישבות גם עם עדותו של עורך הצוואה עו"ד ה', אשר הסביר בפרוטרוט את הרציונל שעמד מאחורי עריכת הצוואה; המנוחה רצתה שיהיה לנכד קורת גג, אבל חששה שלנוכח מצבו הנפשי הוא יפעיל שיקול דעת לקוי במכירת הדירה ויישאר ללא קורת גג. לפיכך ניסתה למצוא פתרון שבו תהיה לו זכות בדירה עד 120, ומנגד היורשים יוכלו להחליט אם למכור את הנכס בשוויו כתפוס ולממש את חלקם, או לחכות עד 120 של הנכד ולקבל את הערך המלא של הנכס. עדותו של עו"ד ה' הייתה מהימנה וקוהרנטית, והוא חזר על כוונת המנוחה בעת עריכת הצוואה כמה וכמה פעמים כשגרסתו נותרה אחידה.

86. עו"ד ה' פירט בתצהירו כי: "המנוחה ידעה בדיוק מה היא רוצה לצוות, אמרה שבחלוקה זו יש צדק עם כל הנכדים, כך אמרה, היא בעצמה קראה את הצוואה ואני נדרשתי להגדיל את האותיות בכדי שיהיה לה יותר נח לקרוא ... מה שהיה הכי חשוב למנוחה, הינו הרווחה והביטחון של א', אותו היא אהבה ואמרה שהוא כבן לה מאז שנולד" (סעיפים 11-10 לתצהיר עו"ד ה').

87. עו"ד ה' העיד באריכות כי הצוואה נערכה לבקשת המנוחה ועל-פי רצונה, עדותו מהימנה וקוהרנטית. לדברי עו"ד ה', הוא ניסח את בקשותיה וערך אותן בצוואה, אשר משקפת את רצונה. לאחר שהמנוחה אישרה את נכונותה, היא חתמה עליה בנוכחותו ובנוכחות עו"ד נוסף ממשרדו.

88. עו"ד ה' השיב לשאלות ב"כ המתנגדים כדלקמן (ההדגשות שלי- מ.ר.פ.):

    " ש. מה שאתה אומר שבאותו יום שהיא באה אליך היא כתבה את הצוואה, והדפסת את הצוואה ובאותו יום היא חתמה?

    ת. כן. למה לא? הצוואות שלי בגס פסקה ראשונה אחידה לכולם למעט שמות ות.ז. הדבר היחיד שמשתנה סעיף 4 של טופס הרכוש וצורת החלוקה. אין מניעה לעשות את זה באותו מעמד. ההתלבטות העיקרית הייתה האם להוריש לסף במלואו את כל הדירה או לחילופין לתת לו רק זכות מגורים. בגלל המצב הנפשי של א' אם הוא היה יורש את כל הדירה הוא יכול היה ברוח שטות למכור אותה ואז הוא היה נשאר בלי קורת גג. בכל זאת המטרה שלה הייתה שיהיה לו זכות מגורים והמטרה הסופית היא בסוף היום שיגיע שווה בשווה לילדים שלה. הילדים קרי במקרה הזה יש בן אחד שנפטר אז לצאצאי המנוח.

    ש. כשסיימה לחתום מי לקח אותה משם?

    ת. לא זוכר.

    ש. מה דעתך שאני אומר לך שאת הצוואה הזו הכנת על פי הנחיותיה של ו', שש' הגיעה הצוואה הייתה מוכנה מילה במילה והיה לה רק לחתום?

    ת. ממש ממש לא.

    ש. זאת אומרת ומה יהיה אם בסופו של דבר התברר שו' כן הייתה במקום?

    ת. אני אומר לך שו' לא הייתה במקום. היא לא הייתה במקום.

    ש. אתה כתבת שלו' יש זכות לקנות את החלקים האחרים בדירה שזה של אחיה ושל האחיינים שלה, לה יש זכות לקנות?

    ת. כן. הסעיף הזה נכנס כדי לא ליצור מצב שהאחים אומרים אנחנו לא רוצים לחכות עד ה-120 של א' ואם בכל זאת רוצים לממש יש הבדל בנכס שאתה רוצה למכור אותו כתפוס שנמצא א' במקרה הזה, אם אתה מוכר לצד ג' או שביניהם הם מסתדרים. המטרה הסופית שיהיה קורת גג לא' היא לא רוצה לתת לו בעלות מלאה מתוך החשש שהוא יהיה הבעלים המלא ומתוך החלטה שהוא יכול למכור במזיד עדשים וזה יכול לקרות אצלו בתקופות מסוימות בחייו.

    ש. אתה הסברת למנוחה תדעי לך לבת שלך יש זכות לקנות את החלקים של האחרים 2/3 ואז במקרה כזה היא צריכה לשלם לאחרים בערך 30% מהשווי?

    ת. ההיפך מה שהסברנו שאם הילדים האחרים היורשים של הבן שנפטר והבן בחו"ל יתעקשו שהם רוצים לממש את חלקם כרגע ולמכור אותו לצד ג' שהנכס הוא למעשה בשימושו של א' במצב כזה השווי שלו יהיה נמוך יותר. לכן אם לו' יהיה זכות הקניה יעשה שכל לשני הבנים האחרים לבוא והמטרה הייתה ליצור מנגנון שבסוף היום גם אם החליטו האחים למכור את הנכס ולא רוצים לחכות עד ה-120 של א' שעדיין הבעלים של הנכס יהיה מישהו ששומר על א'. בסוף היום מדובר במקרה מיוחד של ילד שיש דאגה מוגברת. וזה הרעיון.

    ש. אתה אומר שאם ו' מחליטה לקנות את החלק שלהם בכל שלב היא צריכה לשלם להם לפי שווי שוק?

    ת. לא. המטרה הראשונית הייתה ליצור קורת גג לא'. מראש מבחינתה היה לרשום על שמו את כל הדירה. אבל היה עם זה בעייתיות . אחד שהוא מקבל קצבה, כי הוא מחר יכול למכור את הנכס במזיד עדשים והבאנו שזה פחות אטרקטיבי. האופציה השנייה, שהייתה טובה לה ונחה על דעתה זה אותה זכות מגורים לא' אבל אז עלתה שאלה שאם מישהו מהאחים רוצה למכור לקחת את חלקו מה יעלה בגורלו של א' יהיה לו בית אחר שזה לא המשפחה הקרובה, ואז הכנסנו את הסעיף של זכות ראשונית של ו'. אם קצת בין האחים יכלו להתאזן.

    ש. מה שאתה אומר שמקרה שו' תחליט לקנות היא תקנה לפי ערכה תפוסה הואיל וא' מתגורר בדירה זה מה שרצית נכון?

    ת. הם לא חייבים למכור. יכולים לחכות עד ה-120 של א' יקבלו את ערכה המלא. הרצון שלה שהוא יגור ואחר כך יבוא אליהם שווה בשווה.

    ש. אני מבקש תשובה ברורה אם ו' קונה היא קונה את הדירה בתפוסה?

    ת. כן. תקנה אותה כתפוסה.

    ש. למה לא כתבת את זה במפורש לסבתא שהיא תדע ותבין. מה שכתבת זה , אף אחד לא היה מבין את זה. כתוב פה

    ת. תשים לב מה רשום למעט אם מי שירכוש ... וזאת בתנאי שתדאג לשמור על זכותו למגורים . כלומר גם אם ו' קונה היא שומרת על הזכות שלו. זו המטרה של הסבתא, היא לא מחלקת פרסים."

     

    (03.02.21, ע' 16-15).

     

89. מכל האמור לעיל, שוכנעתי כי המנוחה הבינה בדיוק את המשמעויות הנובעות מהצוואה עליה חתמה, לרבות את המשמעות של מכירת הדירה לבתה, כתפוסה על ידי הנכד, שקיבל זכות מגורים לכל חייו.

90. אשר על כן, אני דוחה את טענות המתנגדים כי המנוחה חתמה על הצוואה תוך טעות/הטעייה מבלי שהבינה את הוראותיה ואת תוצאותיה.

     

    השפעה בלתי הוגנת

91. סעיף 30 (א) לחוק הירושה קובע: "הוראות צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית – בטלה".

92. הטענה של השפעה בלתי הוגנת היא טענה עובדתית וקיומה או העדרה ייקבעו בהתאם לעובדות כל מקרה, כאשר נטל השכנוע מוטל על המתנגד לקיום הצוואה.

93. בטלות צוואה מחמת השפעה בלתי הוגנת אינה דבר של מה בכך. על המבקש לפסול צוואה בעילה זו מוטל נטל כבד מאד, שהרי אין המדובר בהשפעה סתם, כי אם בהשפעה בלתי הוגנת, ועל מנת להוכיחה נדרשות ראיות כבדות משקל. יוזכר, כי חזקה היא שצוואה נעשתה על-פי רצונו החופשי של המצווה, והגם שניתן לסתור אותה, נדרשת לכך, כאמור, תשתית ראייתית מוצקה ומבוססת.

    ראו: ש' שילה פירוש לחוק הירושה תשכ"ה-1965 כרך ראשון (תשנ"ב), בעמ' 269-271; ע"א 190/68 סוטיצקי נ' קלינברוט, פ"ד כב(2)138, 139: "כל עוד אין ראיה מהימנה על מציאותה של ההשפעה הבלתי הוגנת, הזוכה הוא מבקש הקיום ולא מבקש הביטול".

94. לא כל השפעה נחשבת להשפעה בלתי הוגנת. ההבדל בין השפעה לגיטימית לבין השפעה בלתי הוגנת הוא לעיתים מעורפל. בע"א 4902/91 ע"א 4902/91 שדמה גודמן נ' ישיבת בית ישיבת בית מדרש גבוה לדיינות על ש"ש הרב מוסאיוף זצ"ל בירושלים, פ"ד מט(2) 441, 448 (20/7/1995)), נאמר כי השאלה היא ערכית נורמאטיבית והתשובה תהא על-פי מושגים של מוסר אישי ושל מוסר חברתי כשהוא מכוון לרצונו האמיתי והחופשי של המצווה.

95. השפעה בלתי הוגנת, תהא השפעה שעל-פי מושגים של מוסר אישי וחברתי - יש בה מרכיב של אי הגינות. כל אחד נתון להשפעת הסובבים אותו ולהשפעת הסביבה. מעשינו נגזרים מאילוצים שהחיים מעמידים לפנינו. השפעות ואילוצים אלו הם מרכיב ברצון האדם. אין הם פוגעים ברצון האדם ועל כן אין הם כוללים מרכיב אי הוגנות (ראו עניין מרום, 318, 331).

96. משמעות הדבר הוא כי אין די בהשפעה ברמה העובדתית. על בית המשפט להשתכנע בקיומו של מרכיב בלתי הוגן באותה השפעה ועל כי הצוואה היא פועל יוצא של אותו רכיב בלתי הוגן. נטל ההוכחה לקיומה של השפעה בלתי הוגנת מוטל על הטוען לקיומה (ע"א 245/85 יהודית אנגלמן נ' מרטה קליין, פ"ד מג (1) 772, 778; ע"א 130/77 עוזרי נ' עוזרי, פ"ד לג(2) 346, 353).

97. לנוכח הקושי להוכיח השפעה בלתי הוגנת, נקבעו בחוק הירושה ובהלכה הפסוקה, ראיות נסיבתיות ומבחנים לסייע בהוכחת קיומה (ראו ע"א 3828/98 רחל מיכקשווילי נ' דוד מיכקשווילי, פ"ד נד (2) 337, 342).

98. בע"א 2500/93 יעל שטיינר נ' המפעל לעזרה הדדית של ארגון עולי מרכז אירופה, פ"ד נ (3) 338, 344, נפסק כי ניתן ללמוד מגורמים שונים ומשתנים דבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת. בין היתר יש לבחון מצבו הפיזי של המצווה, מצבו הנפשי של המצווה וסוג תלותו בזולת, בדידותו וניתוקו אם לאו מאנשים אחרים, יחסיו עם האדם שהוא זקוק לו וקשריו עם אחרים. חיזוקו או חולשתו של משתנה ממשתנים אלו, יש בו להעיד על מידת השליטה של המצווה על רצונו.

99. הנטל להוכיח קיומה של השפעה בלתי הוגנת מוטל על המתנגד ליתן צו לקיום הצוואה ולשם כך עליו להוכיח קיומם של ארבעה מבחני עזר מצטברים, המסייעים לבית המשפט בהכרעה אם צוואה בנסיבות מקרה מסוים נעשתה מחמת השפעה בלתי הוגנת, ואלו פורטו על ידי כב' השופט מצ"א בדנ"א 1516/95 מרום נ' היועמץ המשפטי לממשלה, פ"ד נ"ב (2) 813, 827:

    • תלות ועצמאות – השאלה העומדת בפני בית המשפט היא האִם המצווה, בתקופה הרלוונטית לעשיית הצוואה, היה עצמאי הן מהבחינה השכלית-הכרתית והן מהבחינה הפיזית, ועד כמה. ככל שבתקופה הרלוונטית, המצווה היה עצמאי יותר בכל אחת משתי הבחינות האמורות, תתחזק הנטייה לשלול קיומה של תלות המצווה בנהנה ולהיפך.

    • תלות וסיוע – מקום בו מתברר כי המצווה אכן לא היה עצמאי ועקב כך נזקק לסיוע הזולת, יש לבחון אם הקשר שהתקיים בין המצווה לבין הנהנה, התבסס על מתן הסיוע שהמצווה נזקק לו: אם המצווה היה במצב של תלות מוחלטת בנהנה, והיה זה הנהנה אשר סייע למצווה להתגבר על קשייו ומגבלותיו, הדבר ישמש תמיכה לקיומה של השפעה בלתי הוגנת. עוד יש לבחון, אם סייעו למצווה גם אחרים, שכן הדעת נותנת שכאשר אנשים חולקים ביניהם את מטלות הסיוע, מידת התלות של המצווה בכל אחד מהם היא קטנה יותר ומתמעט החשש להיווצרות תלות שעלולה לבסס פתח להשפעה בלתי הוגנת.

    • קשרי המצווה עם אחרים – מבחן מִשנה זה מסייע לאמוד את מידת התלות של המצווה בנהנה. היבט זה עשוי להיות מושפע גם מהיקף הקשרים עם האחרים. אם יתברר שבתקופה הרלוונטית, היה המצווה מנותק לחלוטין מאנשים אחרים או שקשריו עם אחרים היו מועטים ונדירים, תתחזק ההנחה בדבר תלות המצווה בנהנה ללא קשר לגורם או לסיבה שהביאו לבידודו. עצם הבידוד של המצווה מן העולם יש בו כדי להגביר את תלותו בנהנה.

    • נסיבות עריכת הצוואה – היה הנהנה מעורב בעשיית הצוואה, הדבר תומך בקיומה של השפעה בלתי הוגנת, גם כאשר המעורבות לא עלתה כדי זו הנדרשת להפעלתו של סעיף 35 לחוק הירושה.

100. עוד נפסק שם, בעמוד 829, כי בתלות כשלעצמה, אין משום ראיה מספקת לקיומה של השפעה בלתי הוגנת או להקמת חזקה בדבר קיומה. לא התלות היא העיקר, אלא ההסתברות שהתלות שללה את רצונו החופשי של המצווה. תלותו של המצווה בסיועו של האחר אינה בהכרח שוללת את רצונו החופשי. כך הוא גם ביחס לבחינת קשריו של המצווה עם אחרים ואף בהסקת מסקנות מנסיבות עריכת הצוואה.

101. הלכה היא כי באשר להסתייעות המצווה בבני משפחתו, יש להבחין בין תלות מנטלית ובין סיוע פיזי, לרבות ברכישת מצרכי מזון, הסעות לסידורים למיניהם ועוד, שהם בגדר עזרה משפחתית בסיסית ומקובלת, ואינם מהווים אינדיקציה להשפעה בלתי הוגנת (ראו עז' (חי) 2960/02 עזבון המנוחה א.ה. ז"ל נ' ה.ד. ואח' [פורסם בנבו] (09.11.05).

102. על כן למעשה, באם מתברר כי הייתה קיימת תלות, הרי שקמה חזקה לכאורה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת וחזקה זו מעבירה את נטל הבאת הראיות על שכמו של מבקש מתן צו לקיום הצוואה, לסתור את אותה חזקה. סתירת החזקה תעשה, על דרך שלילת קיומם של המאפיינים שהקימו את החזקה או שלילת קיומה של "אי ההגינות" בהשפעה חרף קיומם של אותם מאפיינים.

103. מכל מקום, נטל השכנוע לכך שהצוואה לא משקפת את רצונו האמתי של המצווה נותר כל כולו על שכמו של המתנגד למתן צו קיום הצוואה.

      

      

      

     מן הכלל אל הפרט

104. מן העדויות אשר הושמעו בפניי עולה כי המנוחה הייתה אישה עצמאית וצלולה, בעלת דעה איתנה, אשר שיקפה היטב את רצונה באופן ברור ומפורש. אמנם מפאת גילה נזקקה המנוחה מדי פעם לעזרה פיזית, כגון הסעה ממקום למקום, כמקובל אצל אנשים הנמצאים בגיל השלישי לחייהם, אולם אין בכך כדי ללמד על העדר תפקוד עצמאי של המנוחה עד כדי פיתוח תלות בבתה מבחינה רפואית וכלכלית, כטענת המתנגדים.

105. כך למשל, מעדותו של ידיד המשפחה מר נ' מ', עלה כי המנוחה נהגה להסתייע בקרוביה בהגעה ממקום למקום:

     "ש. ראית את ש' פעם מחוץ לדירתה?

     ת. בטח. לקחתי אותה הרבה פעמים למועדון. אני הסעתי אותה ...

     ...

     ש. היציאה מחוץ לבית הייתה תמיד במישהו שמסיע אותה לוקח אותה?

     ת. בטוח.

     ש. האם אתה אי פעם הלכת איתה מהבית שלה ברגל למקום כלשהו?

     ת. ברגל לא. אני לקחתי אותה באוטו שלי, היה לה עגלה, יצאנו החוצה עם העגלה. ברגל לא הלכתי איתה מחוץ לבית. חוץ מאשר לקחתי אותה פעם למועדון שלה."

     (03.02.21, ע' 19 ש' 11-10, 26-22).

      

106. הבת העידה על המנוחה כדלקמן:

     "אמא שלי נסעה איתי לטיול בקרואטיה, סלובניה, הייתה הכי מבוגרת מכל החבר'ה בטיול, הייתה צמודה למדריך, הולכת ראשונה, מאוד קשובה ולא הייתה לה בעיה מבחינת הליכה" (04.02.21, ע' 42 ש' 2-1); "היא הייתה עצמאית, נוסעת לטיולים בויצ"ו, הייתה חוזרת, הייתה עצמאית לכל דבר" (שם, ע' 42 ש' 12).

     וגם:

     "ש. ... נכון שלהסיע אותה מהבית רק את הסעת אותה או הבן שלך?

     ת. אני ונ' ידיד המשפחה הסענו אותה, והבן שלי היה מסיע אותה, והמטפלות שהיו באות לשלוש שעות היו מטיילות ומסיעות אותה, והייתה לה קלנועית שהייתה עצמאית ונוסעת.

     ...

     ש. נכון שלקחת אותה לבתי חולים כשהיה צריך?

     ת. נכון. הייתי נוסעת אחרי האמבולנס. גם אחיה בני ור' הייתה מגיעה.

     ש. זה נכון שקופת חולים רק את לקחת אותה?

     ת. נכון."

     (04.02.21, ע' 45 ש' 22-20, 34-31).

      

      

     עדותה הישירה של הבת, מבלי להביע חשש לגבי הדברים וללא צורך לייפותם, יש בה כדי לחזק את מהימנותה.

      

107. עוד העידה לגבי הסיוע הגב' ק' כדלקמן:

     "ש. זה נכון ככל שאת יודעת שכשצריך להסיע את ש' לאנשהו, לא חשוב לאן, מי שעושה את זה הוא תמיד ו' או מקורב אחר? כמו הנכד שלה א', או אחרים?

     ת. נכון.

     (שם, ע' 35 ש' 18-16).

      

108. כל המשפחה, לרבות המתנגדים ידעו ב"זמן אמת" כי מי שסייע בעיקר למנוחה מבחינה פיזית, אך לא רק, כמו לדוגמה בלהסיע אותה ממקום למקום, היו הבת והנכד. יחד עם זאת, אין בכך די בכדי להוכיח כי סיוע זה הפך לתלות במובנה השלילי.

109. הראיות והעדויות אשר הובאו בפניי וכפי שפורטו לעיל, מלמדות כי בתקופה הרלוונטית לעריכת הצוואה ואף לאחר מכן, המנוחה נפגשה עם אנשים רבים בביתה ומחוצה לו, וכן עמדה בקשר עם כל גורם בו הייתה מעוניינת, לפי רצונה.

110. בתקופה בה ערכה המנוחה את הצוואה, ואף לאחר מכן, היא היתה עצמאית מבחינה שכלית והכרתית, גם אם מבחינה פיזית היתה לעיתים מוגבלת. הבת סייעה לאמה המנוחה בכל דבר שהמנוחה היתה זקוקה לו. עם זאת, שוכנעתי כי הסיוע שהעניקה הבת למנוחה לא הפך למנוף שנוצל על ידה, להשיג דברים עבור עצמה.

111. הנכד, בנה של הבת היה עבור המנוחה בבת עינה ומעבר להיותו נכד היה לה כבן, חבר, והיא דווקא סייעה לו במובנים רבים, עוד בחייה, ופעולותיה עבורו עוד בחייה מתיישבות עם רצונותיה עבורו, לאחר מאה ועשרים.

112. מארג הראיות הוביל למסקנה כי המנוחה הייתה אישה חכמה ודעתנית, אשר הייתה מודעת למתרחש סביבה, וטענת המתנגדים בדבר השפעה בלתי הוגנת של הבת אשר שללה מהמנוחה את רצונה החופשי, אינה עולה בקנה אחד עם אישיותה ודמותה של המנוחה ויכולתה להביע רצונה כפי שאלו נחשפו בפניי.

113. מעדות הבן עלה כי על אף שהיה בקשר טלפוני סדיר עם אמו המנוחה, הוא כלל לא הכיר את חבריה הקרובים שהעידו בפניי:

     "ש. ... אתה חושב שבמשך 40 שנה במרחק כזה גדול בשיחות של פעם בשבוע, יכול להעמיד אותך במצב שאתה יכול לדעת מה היה בחייה היום יומיים של אמא? מבחינת נפח הקשר שהיה לך עם אמא.

     ת. אז אני חושב שבד"כ, אני מדבר במצב האובייקטיבי בו אני גר פה, הייתי בקשר קבוע איתה ודיברתי כל הזמן, בשיחות, ועקבתי אחרי מה שקורה, כמה שאני יכול לאור הנסיבות הקיימות של מרחק. כמובן שאם הייתי גר אצלה בבית מ-76 הייתי יודע יותר. לאור הנסיבות, הייתי איתה בקשר קבוע, יודע מה קורה, כמה שאפשר".

     (04.02.21, ע' 27, ש' 21-16).

      

     ובהמשך:

     "ש. הכרת את החברים שלה? חוג החברים של אמא?

     ת. לפני הרבה הרבה שנים, לא בעשור האחרון.

     ...

     ש. אני רוצה להגיד לך, אתה הכרת את אמא, היה לה טמפרמנט, הייתה אדם דעתן, אהבה לשיר, לדבר עם אנשים. אתה ידעת שיש לה הרבה חברים?

     ת. תשמע..

     ש. בידיעה שיש לה המון אנשים שסובבים אותה, בלי לנקוב בשמות.

     ת. לא יודע מה זה המון מבחינתך. לי יש המון חברים, לך יש המון חברים, היו לאמא ידידים. לא זוכר באופן אישי מי הם אחד אחד. לא זכור לי."

     (04.02.21, ע' 29 ש' 4 ואילך).

114. אשר על כן, המתנגדים לא הרימו את הנטל המוטל עליהם להוכיח כי המנוחה הייתה נתונה תחת השפעה בלתי הוגנת של המבקשים, עד כדי שלילת רצונה החופשי באופן שהביא לעריכת הצוואה כפי שנערכה, ולא עלה בידי המתנגדים להוכיח את קיומן המצטבר של ארבעת אבני הבוחן אשר נקבעו בפסיקה להוכחת השפעה בלתי הוגנת.

      

     מעורבות בעריכת הצוואה

115. סעיף 35 לחוק הירושה קובע: "הוראת צוואה, פרט לצוואה בעל-פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, והוראת צוואה המזכה בן-זוגו של אחד מאלה – בטלה".

116. סעיף 35 לחוק הירושה יוצא מנקודת הנחה כי במצב כזה הייתה השפעה בלתי הוגנת, ועל כן הפסיקה נטתה לפרש את הסעיף באופן מצומצם.

117. תכליתה של הוראה זו כיצוואה תיפסל בנסיבות בהן יעלה החשש כי השתתפותו של הנהנה מעלה את החשש להשפעה בלתי הוגנת בעריכת הצוואה.

118. בשורה ארוכה של פסקי דין נקבע כי עורך הצוואה הוא מי שעסק בניסוחה או בכתיבתה של הצוואה. קרי, המדובר בפעולה הטכנית הלשונית של הכנת המסמך, יצירתו מבחינת התוכן או הצורה וניסוחו המילולי והלשוני (ראו בע"א 99/86זיידה נ' זיידהפ"ד מ(3) 105).

119. ודוק,מעורבותהנהנה בכל מה שקדם להליך "הכנתו הטכנית של המסמך וניסוחו המילולי" אינה בגדר עריכתצוואה. ראו בספרו של כב' השופט שאול שוחט "פגמים בצוואות", מהדורה שלישית מורחבת ומעודכנת התשע"ו-2016, בעמ' 309-310.

120. נקבע כי אין לראות השפעה בלתי הוגנת – בשיחות מקדימות, או בשליחות מטעם המצווה לצורך עריכת הצוואה. אף לא כאשר הנהנה הביא את המנוח למשרד עורך הדין ואף שוחח עם עורך הדין (ע"א 2098/97 בוסקילה נ' בוסקילה, נה (3) 837 (2001).

121. בענייננו, מן הראיות והעדויות לא עולה כי הנהנים, ובפרט הבת היו מעורבים או נטלו באופן אחר חלק בעריכת הצוואה, בוודאי שלא באופן שיש בו להביא לבטלותה, ולהלן נימוקיי;

122. עורך הצוואה עו"ד ה' הסביר את נסיבות עריכת הצוואה שנערכה במשרדו; בתצהירו תיאר כי לאחר כמה שירותים משפטיים שנתן לנכדה א', פנתה אליו המנוחה והגיעה מיוזמתה למשרדו לערוך צוואה. כפי שעלה מעדותו, הבת לא נכחה במקום ובשעת עריכת הצוואה (03.02.21, ע' 14 ש' 23-22; 15 ש' 34-33).

123. לא הוצגה בפניי ראיה, ולו ראשית ראיה, כי במועד עריכת הצוואה, שהתה המנוחה יחד עם בתה או נכדה במשרדו של עו"ד ה'. ההיפך הוא הנכון, מהעדויות עולה כי בעת עריכת הצוואה שהתה המנוחה במשרדו של עו"ד ה' ללא מי מילדיה.

124. ניסיון המתנגדים להראות כי הבת עומדת מאחורי עריכת הצוואה, תוך הפעלת לחץ על המנוחה, לא צלח.

125. אשר על כן, המתנגדים לא הרימו את נטל הראיה להוכחת מעורבות הבת בעריכת הצוואה, ולא התרשמתי כי הצוואה נערכה תוך מעורבות שפגעה ברצונה החופשי של המנוחה.

126. התרשמותי הכוללת הייתה שהבת והנכד טיפלו ועזרו למנוחה, מתוך אהבה, אכפתיות ודאגה אמתית לה, ולא מתוך מניעים זרים ואינטרסים כלכליים.

127. גם ניסיונם של המתנגדים להתבסס על כך שהבתהסיעה את המנוחה למשרדו של עו"ד ה' לא צלח. גם אם המנוחה יצאה מהבית אך ורק עם הבת, או הנכד, או המטפלת, הרי שאין בכך להוכיח כי הבת או הנכד לקחו חלק בעריכת הצוואה.

128. הלכה היא כי עצם ההבאה אין בה כדי לשמש השפעה בלתי הוגנת, כל עוד המביא לא היה נוכח במעמד עריכת הצוואה או החתימה עליה, וכל עוד המצווה השמיע רצונו לפני עורך הדין באופן עצמאי (ראו ע"א 4305/91 שדה נ' קבורס (נבו, 31.12.91); עניין שדמה). לכך יש להוסיף את עדותו מר נ' מ', אשר גם הוא נהג להסיע את המנוחה לכל מיני מקומות, כמפורט לעיל.

129. מכל מקום, במועד שמיעת הראיות, אף התברר כי עניין הצוואה כלל לא היה ידוע לבת; הבת הצהירה והעידה כי לא ידעה אודות הצוואה, וכי נודע לה עליה רק לאחר פטירת המנוחה, ואף זאת לאחר שפנתה לעו"ד המשפחה ב', בהנחייתו של אחיה (המתנגד). לאחר שעו"ד ב' אמר לה שאין לו צוואה של המנוחה, היא פנתה לעו"ד ה' (סעיף 22 לתצהיר עדות ראשית מטעמה; עדותה מיום 04.02.21, ע' 38 ש' 16-10, 27-25).

130. אף הבן עצמו אישר בעדותו כי הוא זה שהפנה את הבת לחפש צוואה של המנוחה במשרד של עו"ד ב' (04.02.21, ע' 31 ש' 21-15, ע' 32 ש' 5-3). כאשר נאלץ הבן להתמודד עם הטענה שעו"ד ב' הפנה את הבת לבדוק אצל עו"ד אחר ואז היא מצאה את הצוואה של המנוחה אצל עו"ד ה', הבן הסית את הנושא לעניין צוואה קודמת שלכאורה ערכה המנוחה אצל עו"ד ב' (שם, ע' 31 ש' 27-21).

131. מדברים אלו עולה כי איש לא ידע על קיומה של הצוואה, עד אשר נתבקשה הבת לחפשה אצל עו"ד אחר, בהנחיית הבן.

132. משכך, המתנגדים לא עמדו בנטל להוכיח כי מישהו מהנהנים נטל חלק בעריכת הצוואה. המתנגדים לא הוכיחו כי הבת עשתה כל פעולה המגיעה לכדי מעורבות שיש בה כדי לפסול את הצוואה. זאת ועוד, גרסת הבת על-פיה היוזמה לעריכת הצוואה באה מהמנוחה, לא נסתרה.

133. יצוין כי ב"כ המתנגדים ניסה לשאול את הבת על טענה שהועלתה על ידי גברת בשם ר'- אשתו של בני אחיה של המנוחה, ביחס לאופן גילוי הצוואה (04.02.21, ע' 39, ש' 22-11), זאת על אף שהמתנגדים כלל לא הגישו תצהיר מטעמה ולא זימנו אותה לעדות. לשאלת בית המשפט מדוע העדה לא הובאה לעדות, השיב ב"כ המתנגדים כי היא לא תסכים להעיד וכי הוא מבקש שבית המשפט יקבל את הטענה שמועלית בשמה, מפיו (שם, ש' 31-29).

134. טענה נוספת שהעלו המתנגדים, היא כי גם אם תתקבל טענת הבת כי לא ידעה אודות הצוואה, הרי שיש בכך ללמד כי המנוחה עצמה לא ידעה שחתמה על צוואה, ומכאן שיש להורות על ביטולה בהתאם לסעיף 26 לחוק הירושה. לשיטתם, אין זה סביר שהמנוחה תעלים את קיומה של הצוואה מבתה ונכדה, אשר נהנים ממנה, ואף לא יתכן כי המנוחה לא דיברה על הצוואה עם אף אחד, על אף שהייתה ידועה כדברנית.

135. לא מצאתי לקבל טענות אלה של המתנגדים. מדובר בטענות סברתיות, כפי שאף ב"כ המתנגדים מאשר בסיכומיו (16.02.21, ע' 32 ש' 36-32). מסקנה שהמנוחה לא דיברה על הצוואה כי לא ידעה שחתמה על הצוואה, היא מרחיקת לכת ואיננה מתיישבת עם העובדות שהוכחו.

136. כמו כן, העובדה כי המנוחה ערכה צוואה אצל עו"ד אחר (אשר טיפל בענייניו של נכדה) ולא אצל עוה"ד הקבוע של המשפחה (גיסה של המנוחה), אין בה כשלעצמה בכדי לפגום בתוקפו של מסמך הצוואה.

137. כל עוד המצווה בחיים, הרי שאין כל חובה ליידע דבר קיומה של צוואה, ורשאי המצווה לשנות את רצונו המובע בה, בהתאם להבנתו ובעת שיבחר בכך.

138. כמו כן, ייתכן כי המנוחה רצתה להימנע מלחצים ומריבות במשפחה, כפי שאכן קרה בסופו של דבר, ועל כן בכוונה פנתה לעו"ד אחר והסתירה עובדה זו. בין כה וכה, משעולה מהעדויות כי המנוחה לאורך השנים דאגה לנכדה, והדברים באו לידי ביטוי בצוואה באמצעות פתרון שלא יקפח את מי מיורשיה, די בכך כדי ללמד כי המנוחה הבינה את משמעות מסמך הצוואה וכי זהו היה רצונה. לפיכך טענת המתנגדים בסיכומים כי יש בכך להעיד שהמנוחה עצמה לא ידעה שחתמה על הצוואה- נדחית.

139. עוד לטענת המתנגדים, הבת ובעלה- ההורים של הנכד, הם אנשים אמידים ועשירים, גרים בפנטהאוז ובעלי יכולת כלכלית גבוהה, ומשכך אין זה סביר שהמנוחה תחשוב שהיא צריכה לדאוג לעתידו של הנכד שלה, כשבתה במצב כלכלי כזה. לא מצאתי לקבל טענות אלה. יכולתם הכלכלית של הבת ובעלה- הורי הנכד, אינה בגדר נתון רלוונטי לעניין הכרה ברצונה של המנוחה לדאוג להמשך מגוריו של נכדה בדירה שבבעלותה.

140. טענת המתנגדים לתשלום שכר דירה על ידי הנכד המתגורר בדירה, נדחית בהעדר תשתית ראייתית. הבן (המתנגד) מעולם לא ביקש מאחותו (המבקשת) לעגן במסמך את אופי מגוריו של הנכד בדירת המנוחה, ולא העלה בפניה אפשרות תשלום שכר דירה בגין מגורים אלה. לא בעבר, לא בהווה, ואל נוכח לשון הצוואה, הרי שבוודאי לא תיתכן תוצאה כזאת בעתיד.

141. רגע לפני סיום, אציין כי המתנגדים העלו טענה חדשה בסיכומיהם- לפיה אין לקיים את הצוואה מאחר שבהתאם להוראות סעיף 42 לחוק הירושה בדבר "יורש אחר יורש", המנוחה לא יכלה להעביר את המחצית אשר ירשה מבעלה המנוח.

142. הטענה שכאמור, הועלתה אך ורק בסיכומים מהווה הרחבת חזית אסורה, ויש לדחותה. שכן אין בעל דין רשאי לחרוג מגדר המחלוקת כפי שהוצבה בכתבי הטענות, אלא אם ביקש לתקן את כתב הטענות, או אם נתן לכך הצד שכנגד הסכמה מפורשת או מכללא (א. גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה עשירית, תשס"ט) ע' 89). לפיכך יש לדחות טענת המתנגדים ולו מטעם זה.

      

     סיכומו של ענין

143. נימוקי ההתנגדות לקיום הצוואה מבוססים בעיקר על העדר כשירות משפטית של המנוחה בעת שהיא חתמה על הצוואה, וכן על עילות הביטול המפורטות בסעיפים 30 ו-35 לחוק הירושה, בדבר טעות ו/או הטעייה, תרמית, וכן השפעה בלתי הוגנת מצד הבת כלפי המנוחה, כמו גם נטילת חלק בעריכת הצוואה על ידי הבת, כדי שהיא ובנה (הנכד) יהנו ממנה הרבה יותר מהמתנגדים.

144. ואולם, המתנגדים לא הצליחו להרים את נטל ההוכחה המוטל עליהם להוכיח את התנגדותם, מכל הנימוקים שפורטו. ההיפך הוא הנכון. במהלך שמיעת הראיות הובהר לי כי המנוחה ידעה טיבה של הצוואה אשר משקפת בדיוק את רצונה העצמאי, הכן והברור של המנוחה, ויש לכבד רצונה זה.

145. שוכנעתי כי בנסיבות דנן הפרשנות הרחבה אשר נלמדת מהנסיבות והעדויות שבפניי היא כי רצונה של המנוחה בא לידי ביטוי בצוואה שערכה. פרשנות זו מצטרפת למשמעות המילולית הפשוטה בהתאם לנוסח הצוואה.

      

     סוף דבר

146. ההתנגדות נדחית. הוכח כי הצוואה משקפת את רצונה של המנוחה.

147. צו קיום צוואת המנוחה יינתן במסמך נפרד.

148. משזו התוצאה אליה הגעתי, ואל נוכח ההתנהלות המסרבלת, אני מחייבת את המתנגדים בהוצאות מבקשי הקיום בסך של 50,000 ₪ אשר ישולמו להם בתוך 60 ימים מהיום.

149. ניתן לפרסום ללא שמות וללא פרטים מזהים של הצדדים.

150. משתם ההליך, התיק ייסגר.

      

     ניתן היום, כ"ג אלול תשפ"ב, 19 ספטמבר 2022, בהעדר הצדדים.