בקשה לקיום צוואה שנערכה ע"י המנוח כחצי שנה לפני פטירתו

לפני בקשה לקיום צוואה שנערכה ע"י המנוח ביום 19.10.2015, כחצי שנה לפני פטירתו,  והתנגדות לה, בטענה להעדר כשרות לצוות.    

העובדות הצריכות לעניין:

תמצית טענות המתנגד לצוואה:

13. לטענת המתנגד, הצוואה המנוח נעדר כשרות מנטאלית וקוגניטיבית להבין את טיבה בעת החתימה. עוד טען כי המנוח היה "חסוי" הלכה ולמעשה, לאחר שני אירועי שבץ מוחי, נעזר במטפל אישי משך 7 שנים אשר סעד אותו, דאג להאכילו, להלבישו ולרחצו. המנוח כלל לא תקשר עם סביבתו במשך למעלה משנה לפני מועד פטירתו, סבל מדמנציה ולא היה מודע כלל למתרחש סביבו. בנוסף טוען כי המנוח היה מכור לטיפה המרה, דבר שתרם לפגיעה הקוגניטיבית.
14. המתנגד טען כי יש לאמץ את חווה"ד ולדחות את העדויות שהוגשו מטעם התובע שלא היו מהימנות ולא עלו בקנה אחד עם המסמכים הרפואיים.
15. בכל הנוגע לאופן עריכת הצוואה טען, כי לא נערך תיעוד בזמן אמת אודות נסיבות עריכתה, ולא נערך בירור מעמיק לבחינת מצבו הרפואי והקוגניטיבי של המנוח. עוד טען כי התובע 1 היה מעורב בעריכת הצוואה, והשפיע עליו השפעה בלתי הוגנת תוך ניצול מצבו הרפואי הלקוי.
16. אשר לתובע 2 - שהגיש שני תצהירים סותרים - טען המתנגד כי מבין שתי הגרסאות שמסר, יש להעדיף את הגרסה שפורטה בתצהיר הראשון לפיה המנוח היה במצב דמנטי, לא התמצא בזמן ובסביבה, לא זיהה אנשים ודיבר עם דמויות של אנשים שנפטרו זה מכבר לפני שנים ארוכות. נוכח העובדה שהתובע 2 התגורר עם המנוח במשך 27 שנים עד למותו, היה מודע היטב למצבו הרפואי והנפשי וידע כי בעת החתימה המנוח לא היה צלול ובמצב סיעודי קשה. לטענת התמנגד, סביר יותר להניח שבעת עריכת התצהיר השני היה נתון ללחץ שהופעל עליו על ידי אחיו, ****, אשר עבר להתגורר עימו לאחר ששוחרר מהכלא.
17. עוד נטען כי נוכח העובדה שהמנוח נהג לדבר בשפה המרוקאית עם הסובבים אותו, סביר להניח שלא הבין עד תום על מה חתם.

תמצית טענות התובע:

18. לטענת התובע, המתנגד הוא היחיד מבין ששת אחיו של המנוח שהגיש התנגדות לצוואה וזאת בהשתהות ניכרת. חוות דעת המומחה רחוקה מלשקף נכון את מצבו הקוגניטיבי של המנוח, בין היתר בשל העובדה כי נערכה זמן רב לאחר פטירת המנוח, בהתבסס על רשומות רפואיות שנערכו בידי אחרים, באופן סלקטיבי, תוך הענקת משקל עודף למידע לא רלוונטי מחד ומנגד התעלמות, הסתרה והשמטת מידע אחר.
19. יש להעדיף את העדויות האובייקטיביות והאותנטיות מכלי ראשון, לרבות זו של עורך הצוואה, שכן מדובר באנשים שהכירו היטב את המנוח שנים רבות ובסמוך למועד החתימה ומעדויות אלה עולה כי המנוח היה צלול ובהכרה מלא עד יום מותו.
20. עוד נטען כי המומחה סתר עצמו בקביעותיו, ביסס מסקנתו על דברים שלא נמצאו בחומר הרפואי ואשר אינם עולים בקנה אחד עם האמור בהם.
21. בנוסף, מסקנות המומחה אינן מתיישבות עם הבדיקה הפסיכיאטרית שנערכה ביום 09.12.2015 ומבדיקה שנערכה חודשיים לאחר כתיבת הצוואה ביום 14.12.2015, לפיהן נמצא המנוח בהכרה ובהתמצאות מלאה.
22. לשיטתו בעת עריכת הצוואה היה המנוח כשיר לחלוטין, מנטלית ופיזית, ולא עלה בידי המתנגד להוכיח אחרת.
23. אשר לתובע 2 – כאמור הובאו מטעמו גירסאות שונות בכל הנוגע לכשרות המנוח לצוות, ועל כך יפורט בהמשך.

המסגרת הנורמטיבית

24. סעיף 26 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 קובע:

"הכשרות לצוות

צוואה שנעשתה על ידי קטין או על ידי מי שהוכרז פסול-דין או שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה – בטלה".

25. בהתאם לפסיקה, חזקה על אדם שכשיר הוא לפעולות משפטיות, ובכללן עשיית צוואה, וחזקה על מצווה כי בעת עשיית צוואתו ידע להבחין בטיבה של צוואה. הטוען כי המצווה לא ידע להבחין טיבה של צוואה - עליו הנטל להוכיח את טענתו. ר' ע"א 1212/91 קרן לב"י נ' בינשטוק, פ"ד מח(3) 705, 716-715 (1994).
26. בהתאם להלכה הפסוקה, צוואה שמתקיימות בה כל הדרישות הצורניות על פי הדין, עומדת לה חזקת כשרותה, והנטל להוכיח, כי היא בטלה, מוטל על המתנגד לקיומה (ר' ע"א 2098/97 בוסקילה נ' בוסקילה, פ"ד נ"ח (3) 873; ע"א 130/79 עוזרי נ' עוזרי פ"ד ל"ג (2) 346; ת"ע 41494-06-16 ט.ח.א נ' ז.א  (11.02.2018) וההפניות שם).
27. בענייננו, מדובר בצוואה בפני עדים אשר לא נפל בה כל פגם פורמלי. לפיכך, חזקה על הצוואה שצוואת אמת היא ועל הנתבע מוטל נטל השכנוע להוכיח התקיימות הפגמים הנטענים בהתנגדותו. כמו כן, על הנתבע מוטל נטל הבאת הראיות להוכחת עילת התנגדותו (ש' שוחט, פגמים בצוואות 2016, בעמ' 182-187), אשר במקרה זה צומצמה לעילת העדר כשרות לצוות.
28. בע"א 851/79 בנדל נ' בנדל, פ"ד לה(3) 101, הבהיר בית המשפט העליון מהי מהות הטענה בדבר אי כשרות המצווה. הכוונה הינה למצבו הנפשי, המנטלי והגופני של המצווה בשעת עריכת הצוואה, שהיא נקודת הזמן הרלוונטית לבחינת כושרו של המצווה להבחין בטיבה של צוואה. בין היתר נפסק כי –

"הגבלת כשרות זו, הנובעת מחוסר היכולת להבחין בטיבה של צוואה, אין עניינה בסטטוס של המצווה אלא במצבו הנפשי והגופני בשעת עריכת הצוואה. סטטוס של קטינות או פסלות מביא לבטלות הצוואה, גם אם הקטין או פסול הדין ידעו להבחין בטיבה של צוואה. ואילו בענייננו הצוואה תהא בטלה, רק אם יוכח - בעדות רפואית או אחרת - כי המצווה לא ידע להבחין בטיבה של הצוואה. נטל השכנוע בעניין זה מוטל על הטוען לחוסר כשרות זו... חומר הראיות צריך להתייחס למועד עריכת הצוואה. על כן תקפה צוואה, שנעשתה בתקופה, שבה ידע המנוח להבחין בטיבה, גם אם לפני כן ולאחר מכן השתנה המצב".

29. מהי המודעות הנדרשת "להבחין בטיבה של צוואה"? בענין זה נפסק בפס"ד בנדל הנ"ל כדלקמן :

"לא ידע להבחין בטיבה של צוואה" מהו? ביטוי זה לא הוגדר על-ידי המחוקק, ואין זה רצוי, כי אנו נקבע בו מסמרות. המחוקק קבע אך הנחיה כללית, אשר מטרתה לבחון, אם המצווה היה מודע למהות מעשיו ותוצאותיהם. בהקשר זה ניתן לקחת בחשבון את מודעתו של המצווה לעובדה שהוא עורך צוואה, את ידיעתו על דבר היקף רכושו ויורשיו, ואת מודעותו לתוצאות עשיית הצוואה על יורשיו"

30. המבחן שנקבע כרלבנטי לבחינת כשרותו של המנוח לצוות, היא מצבו הקוגניטיבי של המצווה "בשעה שנעשתה" הצוואה, וחומר הראיות לבחינת הטענה צריך שיתייחס למועד זה. (עמ"ש (מחוזי מרכז) 60984-12-16 התובע 2ת נ' אלמונית(29.03.2018). בר"ע שהוגשה לבית המשפט העליון – נדחתה (בע"מ 3594/18 התובע 2ת נ' התובע 2ת (19.7.18). עמ"ש (מחוזי תל אביב-יפו) 63262-01-14 ד' ע' נ' ל' ע' (16.11.2015).

31. בחינת הכשרות לצוות הינה עניין שבמומחיות. לשם בחינת מצבו הרפואי, הנפשי והקוגניטיבי של מנוח במועד עריכת צוואה, נוהגים בתי המשפט להיעזר במומחים רפואיים.
32. אכן, יש לזכור כי חווה"ד הרפואית בהליכי עיזבון ניתנת ככלל, ע"י מומחה אשר לא ראה את המנוח ולא הכירו, וכאשר חווה"ד נסמכת על מסמכים רפואיים של המצווה, ולפיכך עליה להיות מדוייקת ומבוססת על בחינה וניתוח של תוצאות הבדיקות הרפואיות, ומשום חיסרון זה, רשאי בית המשפט במקרים המתאימים להסתייע בחומר ראיות אחר כגון עדויות של מי שהכירו את המצווה, רופאים שטיפלו בו במישרין במועדים אלה, ולהעדיפן על חוו"ד רפואיות (ת"ע (מחוזי ת"א יפו) 55336-12-14 ר' ז' נ' ר' א' (6.3.16).
33. אכן קיימים מקרים בפסיקה בהם נקבע כי על בית המשפט להיסמך אף על עדויות של אנשים אשר הכירו או ראו את המנוח בעת עריכת הצוואה ויכלו להתרשם ממנו באופן בלתי אמצעי, יחד עם זאת הובהר כי "עדויות יקבלו עדיפות כאשר התיעוד הרפואי חסר ואין בו להאיר עד תום את מצבו הרפואי של המצווה" (עמ"ש (מחוזי מרכז) 60984-12-16 הנ"ל). עוד יודגש כי העדפת עדויות על פני חוו"ד של מומחה, תיעשה במקרים של עדות מהימנה של עורך הצוואה ו/או העדים לה עמ"ש (מחוזי תל אביב-יפו) 63262-01-14 ד' ע' נ' ל' ע' (16.11.2015) והפסיקה שם.

חוות דעת המומחה:

34. המומחה בחן את רצף המסמכים הרפואיים בהם היתה התייחסות לכשרותו של המנוח משנת 2013 כשנתיים לפני מועד החתימה ועד לפטירתו של המנוח ביום 21.04.2016. ממסמכים אלה הסיק כי המנוח היה ידוע חולי לפחות משנת 2013, כאשר לחלקן של המחלות היתה השפעה על מצבו המנטלי והקוגניטיבי של המנוח בעת עריכת הצוואה. המומחה מנה ע"פ סדר ומדרג חשיבות, את המחלות בהן חלה מהמנוח, ע"פ פוטנציאל הגרימה להפרעות הקוגניטיביות, מנטליות מוחיות ונפשיות: אירועים מוחיים ישנים וחדשים (ובכללם אירוע מוחי משנת 2015) ודמנציה; אלכוהוליזם; סכרת ויתר לחץ דם ושומני דם גבוהים (כגורמים למחלת כלי דם שהיו אחת הסיבות לאוטמים הרבים שהיו פזורים במוחו של המנוח); פרקינסון, תת תפקוד בלוטת התריס (פוטנציאל גרימה לא גבוה). המומחה ציין כי המנוח קיבל טיפולים תרופתיים שונים אולם המומחה העריך כי אלה לא היו בעלי פוטנציאל להפרעה קוגניטיבית.

35. בתום חווה"ד (עמ' 11) הסיק המומחה כי –

"קיימת סבירות גבוהה למדי כי המנוח, בעת חתימתו על הצוואה, לא היה מסוגל להבין, לשפוט, לשקול ולתפוס משמעות תוצאותיה של הצוואה עבור המוטבים השונים משום הפגימות הקוגניטיבית, מנטאלית אינטלקטואלית מהן סבל בעת החתימה על הצוואה ומשום הקושי שלו להבין את המציאות של חייו".

36. המומחה הדגיש כי מסקנתו התבססה על רצף כרונולוגי שעלה מהרשומות הרפואיות עובר ואף לאחר מועד החתימה, מהן נשזרת תמונה ברורה ולפיה לאורך תקופה של מספר שנים, סבל המנוח מירידה מנטאלית קוגניטיבית, ליקויים התנהגותיים והעדר מסוגלות לשפוט ולהבין את המציאות, אגב מגמת החמרה במצבו על פני ציר הזמן. המומחה ציין "כתבתי רצף, על מנת להראות לקורא ולהצביע על כי היה רצף ללא הפסקות בליקויים ההתנהגותיים מנטאליים קוגניטיביים עוד תקופה משמעותית טרם החתימה על הצוואה אגב החמרת מצבו המנטאלי גופני על פני ציר הזמן", והדגיש כי לא סביר בעיניו כי "במשך אותו הרצף, היו תקופות של "הארה" בהן היה מצבו המנטלי-קוגניטיבי תקין עד כדי להבין טיבה של צוואה".
37. המומחה הבהיר בחקירתו, כי בגדרי חוות הדעת, יש להתייחס למכלול הנתונים באופן אינטגרטיבי כמהלך כולל. עוד ציין כי חרף העובדה שלאורך השנים המנוח נבדק פעמים רבות ע"י פסיכיאטרים ונוירולוגים, לא נערכה למנוח בדיקה קוגניטיבית ופסיכיאטרית מעמיקה המשקללת בתוכה את ההפרעות המוחיות מהן סבל עוד קודם לכתיבת הצוואה (עמ' 2 לחווה"ד).
38. לאחר בחינת מכלול הראיות שהובאו בפני, ולאחר שהמומחה נחקר ארוכות, לא מצאתי נימוק המצדיק סטייה ממסקנות חווה"ד, ושוכנעתי כי אלה מבוססות היטב.
39. ואכן, מסמכים רבים שהובאו בפני המומחה, שצוטטו בחווה"ד, והיתה בהם התייחסות למצבו המנטאלי קוגניטיבי של המנוח במועדים הסמוכים לעריכת הצוואה, תומכים בצורה ברורה במסקנותיו:
    • א. בדו"ח אשפוז (1-2.5.13), במחלקה הנוירולוגית, צויין כי המנוח התאשפז בשל ורטיגו, סבל מסחרחורות בשינוי תנוחה, ובCT נצפו אוטמים לקונריים ישנים.
    • ב. ביום 05.07.2013 המנוח התאשפז וצויין כי ברקע המנוח סובל מסוכרת, לאחר אירוע מוחי.
    • ג. בדו"ח הקבלה למחלקה הנוירולוגית מיום 16.09.2013 צויין כי המנוח סוכרתי, סובל מורטיגו, וכי לפי דברי המטפל, החולה מתעורר "מבולבל, לא ישן, לא מתמצא ולעתים התנהגות תוקפנית. תופעות נמשכות לפחות שנתיים, אך החרפה בחודשים האחרונים". הומלץ בין היתר על ייעוץ רופא פסיכיאטר.
    • ד. בסיכום אישפוז (1-4.1.15) במחלקה הנוירולוגית, נרשמה אבחנה של אוטם בכלי דם מוחי, נרשם כי הקליניקה טיפוסית לאירוע של שבץ מוחי, צוין שימוש באלכוהול עד לפני 3 שנים, סובל מחוסר שיווי משקל, התקבל בשל אירוע פתאומי של הפרעות דיבור, חולשה ביד ימין.
    • ה. בדו"ח קבלה במחלקה הנוירולוגית מיום 09.03.2015 צויין כי החולה מתמצא בזמן ובמקום, אפתי, דיבור דליל, שיום מופרע למילים בעלות שימוש נדיר, ובסיכום צויין כי "מדובר בחולה עם רקע ווסקולארי ואלכוהוליזם בעבר, עם נזקי אלכוהול כרוניים, סיעודי, מצב לאחר אירוע מוחי על רקע מחלת כלי דם קטנים". הומלץ בין היתר על אבחון פסיכוגריאטרי בשאלה של דמנציה.
    • ו. ביום 08.06.2015 בדו"ח קבלה ליחידה הנוירולוגית, צויינו האוטמים בחלקי המח, ובסיכום צויין "מדובר בחולה סיעודי ודמנטי, כנראה על רקע שימוש באלכוהול ורקע וסקולארי סובל ממחלת כלי דם קטנים".
    • ז. כחודשיים לאחר עריכת הצוואה - בדו"ח מיום 09.12.2015 צויין תלונה עיקרית בלבול בימים האחרונים. עוד צויין כי לדברי אח שלו "צועק בלילות במיוחד לפני שינה" צויין כי קיבל טיפול נוגד דיכאון אך לפני מספר ימים קיבל ריספונד (נוגד פסיכוזה), ומאז החולה צועק בלילות ואינו ישן בלילות. בבדיקה שבוצעה נמצא בהכרה מלאה, "מתמצא במקום ובזמן, מזהה המטפל שלו ובני משפחתו, לא מבולבל" והומלץ על יעוץ פסיכיאטרי.
    • ח. בדו"ח הקבלה למחלקה הנוירולוגית מיום 14.12.2015 צויין כי "מזה כחודש יותר מבולבל, לא שקט, לא ישן, מדבר עם בני משפחה שנפטרו, לא מזהה את קרוביו, מצבו מחמיר בעיקר בלילות" מדובר בחולה דמנטי שבחודש האחרון פיתח תמונה של דליריום, לשקול אישפוז בגריאטריה. בדו"ח הקבלה למיון במחלקה הפנימית, מאותו היום, נרשמה אבחנה Senile Dementia With Acute Confusional State בנוסף לשתי אבחנות נוספות של יתר לחץ דם וסוכרת. צויין כי התקבל עקב בלבול ונפילות חוזרות , מזה חודש יותר מבולבל מהרגיל, באי שקט, לא ישן, מדבר עם בני משפחה שנפטרו (כן צויינו אבחנות רפואיות שפורטו במסמכים קודמים).
    • ט. מסמך נוסף מאותו היום - 12.2015 הינו ייעוץ פסיכיאטרי שנערך למנוח בחדר המיון, ובו צויין כי "הופנה למיון לאחר בדיקה על ידי נוירולוגית בגין מעקב לאחר CVA עקב התרשמות ממצב בילבולי בחודש האחרון והיסטוריה של נפילות חוזרות. לפי המטפל ואחיין שלוו אותו, בחודשיים האחרונים מתואר שינוי בהתנהגותו - בעיקר בערבים – צועק, רגזני, כמעט ואינו ישן בלילות, לעתים מתפשט. רואה ומדבר עם אנשים שנפטרו לפני הרבה שנים, לעתים לא מזהה קרובי משפחה. בשבוע האחרון מס' אירועים של נפילות חוזרות. לפני כחודשיים הופסק טיפול ב CYMBALTA, אשר נטל במשך 3 שנים בשל נוירופטיה סכרתית. מטופל ב-כדור VABEN במינון של 10 מ"ג ליום, עקב שינוי התנהגות" בהמשך צויין כי במעקב נוירולוגי CVA אחרון לפני שנה.  
    • י. ביום 10.01.2016 בסיכום אשפוז מח' פנימית, צויין "תלונה עיקרית: בחודשיים האחרונים החולה החל להתדרדר מבחינה קוגניטיבית ובבקר קבלתו, היה שקוע, לא מגיב, לא מזהה בני משפחה... בן 79, סיעודי דמנטי... עם קטטר קבוע... האנמנזה נלקחה בעזרת מטפל... המטפל מספר שבחודשיים האחרונים, החולה החל להתדרדר מבחינה קוגניטיבית...בימים האחרונים החולה היה באי שקט, ולכן הפסיכיאטר הקהילה החליף לו טיפול תרופתי והגביר מינונים. עוד צויין כי הקשיש ידוע שנים כסובל מדמנציה בחומרה בינונית. לציין כי אף בסיכום המחלקה לרפואה דחופה מיום 23..2.16 צויין כי מדובר בחולה פסיכיאטרי הידוע שנים כסובל מדימנציה בחומרה בינונית.

40. המומחה נחקר ארוכות במעמד הדיון ביום 14.09.2020, בתשובותיו עמד המומחה על חוות דעתו ומצאתי את תשובותיו עקביות, משכנעות ומנומקות היטב באופן שחיזק את האמור בה. חרף שאלות חוזרות ונשנות – לא עלה בידי התובע לקעקע את האמור בה ואת המסקנות שבבסיסה. לציין כי המומחה הבהיר כי הוא לא היה ליד המנוח רופא ואף הוא לא נכח שם, לכן מסקנותיו כוללות הערכה של מצבן בעת עריכת הצוואה בלי שיש וודאות של 100% (עמ' 6 ש' 20-24). כאשר נשאל האם דעתו של המנוח הייתה צלולה ובלתי משובשת בעת עריכת הצוואה? השיב "אם קראת את חוות דעתי המסקנה שלה היא שעל פי ההסתברות של המהלך שלמצבו הרפואי בשנים שלפני כתיבת הצוואה ובתקופה גם הקצרה וגם הארוכה שלאחר כתיבת הצוואה, מצבו המנטאלי קוגניטיבי ומידת כשירותו הנפשית היו די יציבות יחסית תוך הקביעה שלי שההסתברות שלי שהוא לא היה במידה של כשירות להבין את טיבה של הצוואה ולפי דעתי זה היה מצבו הקבוע בחודשים של לפני כתיבת הצוואה וקל וחומר בחודשים שלאחר כתיבת הצוואה כעולה מהרציפות הרפואית העולה מתוך המסמכים הרבים שהיו בפניי (עמ' 6 ש' 20 ואילך). יחד עם זאת הבהיר המומחה שבתוך כל רגע נתון ובתוך יום ספציפי מבין הימים מידת הצלילות, הפיקחון והשיפוט לא היתה יציבה (עמ' 7 ש' 5-10).
41. המומחה הסביר כי נוכח הפגיעה הכללית בכושר השיפוט של המנוח, ותפיסת המציאות הלקויה, כפי שפורט בחוות הדעת, סביר להניח שהמנוח עשוי שלא לדעת מי הם יורשיו בעת עריכת הצוואה ולא לדעת את היקף רכושו ומה הוא מוריש. והוסיף כי "לכן התשובה היא כללית שיש כאן פגיעה כללית ביכולת שלו לשפוט לדעת ולהבין את כל הדברים האלה שהם כל כך חשובים על מנת שאדם יהיה כשיר להבין טיבה של צוואתו עליה הוא חותם באותה עת" (עמ' 7 ש' 11-18).
42. המומחה נחקר ארוכות בנוגע למחלת הדמנציה. המומחה ציין כי המנוח סבל משלושה סוגים של דמנציה: דמנציה וסקולרית (על רקע פגיעה בכלי דם), דמנציה על רקע אלכוהוליזם. ואולי גם דמנציה מסוג אלצהיימר (באחד המסמכים הדבר צויין אם לי להערכת המומחה, לא בטוח שזה היה המצב הנכון, והדברים הוסברו בצורה מפורטת יותר בעמ' 19 ש' 17-20). בין היתר נשאל המומחה כיצד מאבחנים את המחלה, והאם כל מי שחולה בדמנציה לא כשיר לערוך צוואה. המומחה הבהיר כי מדובר במחלה מתפתחת, וכי מדובר בתהליכים הדרגתיים במהלכם אדם מאבד מכישוריו ויכולותיו הקוגנטיביות כאשר הקצב הוא אינדיבידואלי לכל חולה. המומחה הסביר כי חולה דמנטי יכול, בהינתן נסיבות מאפשרות, לערוך צוואה: "יש איזשהו קו וירטואלי שצריך להיות מומחה לפסיכיאטריה או פסיכוגריאטר כדי להגיד שהאדם חצה את הקו של היותו כשיר למרות שהוא דמנטי לבין איבוד הכשירות. אדם יכול להיות עם איבוד זיכרון ועם ירידה קוגניטיבית וירידה בהתמצאות וירידה אינטלקטואלית עד גבול מסוים ועדיין להיות כשיר, הדבר צריך להיבדק באותו מועד של מעבר של הקו הזה, הקו הזה אינו חד וחלק ועשוי להשתנות במהלך תקופה" (עמ' 8 ש' 15-23).
43. בעניינו של המנוח, הסביר המומחה כי תיאור מצבי בלבול ליליים כמעט באופן קבוע החלו עוד בשנת 2013 ולאחר מכן היתה החמרה: "עוד בשנת 2013 כשנתיים לפני כתיבת הצוואה הופיעו אצל המנוח מצבי בלבול ליליים כמעט באופן קבוע הוא בלילות היה מבולבל והיו לו הזיות וזה אף עוד לפני 2013. כשהדיווח הרפואי נרשם בשנת 2013 המסקנה הקלינית שלי שהמצב הזה קיים כמה שנים לפני כן ולא התחיל ב-2013. כמו שאמרתי קודם מצבים של דמנציה הם מצבים תהליכיים, הם לא מתחילים בחודש ספציפי, אלא שנים קודם ומתגברים לאט לאט, עד שהמרכיבים הקליניים בולטים שמביאים לידי אבחון וכתיבה. הדבר הזה היה קבוע עד לאחר מותו. למדתי את המסמכים גם שנכתבו חודש וחצי, חודשיים אחרי כתיבת הצוואה גם להם יש ערך כדי לעשות הערכה רטרוספקטיבית של מה היה מצבו ב-19 לאוקטובר כאשר מצבו המתואר ביום 14 או 15 לדצמבר 2016 מתארים מצב שהוא הרבה יותר קשה. יש כאן תהליך של החמרה, שאם אני בודק אותו על פי הכלים המקצועיים שלי ברטרוספקטיבה אחורנית לגבי חודשים הסמוכים לכתיבת הצוואה, המסקנה שהמצב היה חמור אז, למרות שזה לא נכתב בפירוש בחלק מהמסמכים שעמדו בפניי אבל זו המסקנה מתוך רצף המסמכים והרצף חשוב" (עמ' 10 ש' 4-19).
44. משהתבקש המומחה להעריך באיזה מצב של דמנציה היה המנוח בעת עשיית הצוואה, סבר כי מצבו הדמנטי נע בין בינוני לקשה: "כחודש או חודש וחצי לאחר עריכת הצוואה המצב שלו מבחינת השיפוט הקליני שלי את הדמנציה שלו, הדמנציה הייתה במצב קשה כעולה מהמסמכים. בזמן כתיבת הצוואה ממש  וחודש וחצי לפני כן המצב נע בין בינוני לקשה, אני לא יכול לדעת לאשורו את המצב, לדעתי אין הבדל גדול בין הבינוני-קשה לבין הקשה-קשה, לבין מה שהיה חודש וחצי לאחר מכן, זה תהליך שהואץ" (עמ' 11 ש' 25-31).
45. התובעים ניסו להיבנות ממסמך רפואי מיום 9.3.15 בו צויין כי המנוח מתמצא במקום ובזמן. בהתייחס למסמך זה השיב המומחה כי "הבודק הזה לא עשה הערכה קוגניטיבית בכלל. מצד אחד הוא כותב שיש אוטמים לקונריים בשתי ההמיספרות, זה אומר שאם עושים בדיקת הדמייה של אמ.אר.איי או סי.טי לאותו חולה רואים אגמים שחורים שזה אגמים של נוזל במקום רקמת מוח. זאת אומרת בזמן הבדיקה ביום 09.03.15 המוח של המנוח היה מאוד ניזוק על רקע גם של אלכוהול, גם של מחלה וסקולרית של כלי דם וגם של אלצהיימר. הבודק כתב שהוא מתמצה במקום ובזמן, זה לא אומר מבחינתי שום דבר, אם הבודק היה עושה הערכה מלאה קוגניטיבית כפי שהייתי מצפה שיעשה, שיבדוק וירשום את כל התפקודים הקוגניטיביים שאני מצפה מבודק נוירולוג שעושה הערכה קוגניטיבית לאדם, הייתי עובר על כל הטקסט ונותן לזה משקל. יכול להיות שהוא מתמצה בבית החולים וידע איזה יום ושנה אבל שאר התפקודים הקוגניטיביים שלו היו כל כך לקויים שהבודק לא מצא לנכון לכתוב את זה. מכיוון שאין כאן הערכה קוגניטיבית אני לא נותן לזה שום משקל" (עמ' 14 ש' 1-11). הסבר דומה נתן בהתייחס למסמכים נוספים מיום 8.6.15 ומיום 9.12.15 שם צויין כי המטופל התמצא בזמן ובמקום והסביר כי רצף המסמכים שבחן הוא זה שאפשר להעריך את מצבו המנטאלי של המנוח בעת חתימתו על הצוואה (עמ' 14 ש' 12-29).

46. לציין כי מעבר לעדות בני משפחה, שהם כמובן בעלי עניין בתוצאה, וכפי שיתואר בהמשך הציגו את המנוח כצלול וכשיר עד יום מותו, התובע לא הזמין למתן עדות כל גורם רפואי אובייקטיבי שטיפל במנוח בזמנים הרלבנטיים, ואשר יכול היה להעיד על מצבו הקוגניטיבי וצלילותו כפי שניסה התובע לטעון. בהקשר זה יוטעם כי התובע העיד כי המנוח "היה קצת חרדתי, קצת לא מרגיש טוב היה רוצה בי"ח. כשהרופא היה בודק אותו הוא היה נרגע, אלה סיטואציות שאני נכחתי" (עמ' 55 ש' 22-25). לציין כי זהות הרופאים המטפלים ידועה, ברי כי המנוח טופל בצורה אינטנסיבית, ולא הועלתה כל טענה כי לא ניתן לאתר מי מהרופאים או לזמנו למתן עדות. כך אף לא הובא לעדות המטפל של המנוח. הימנעות זו מלהביא ראיות ועדויות שיכולות לתמוך בגרסתם של התובעים, פועלת לרעתם.
47. המסמכים הרפואיים עליהם התבסס המומחה, נסמכו בין היתר על דברים שנטענו בזמן אמת מפי המטפל ובני המשפחה שליוו את המנוח לבדיקות השונות, כפי שתועדו ברשומות הרפואיות, זאת, להבדיל מאמירותיהם בדיעבד במהלך ההליך השיפוטי.
48. במהלך החקירה שב וחזר ב"כ התובע על הטענה לפיה יש להעדיף את העדויות מפי האנשים שסבבו את המנוח "בשעת אמת" על פני חוות הדעת שהיא בבחינת "מבט לאחור" הנשענת כולה על יסוד מסמכים רפואיים. בעניין זה הבחין המומחה בין עדות מקורבים של מטופל בחייו לבין עדותם לאחר מותו: המומחה הסביר כי במקרה בו מדובר באדם דימנטי, הסובל עוד בחייו מפגיעה ביכולת הקוגניטיבית ובזיכרון, יש לתת משקל לעדותם של אנשים הנמצאים בסביבתו בזמן אמת. ובלשון המומחה: "מטבע הדברים אדם שיש לו דמנציה יש פגיעה ביכולת קוגניטיבית וליכולת שלו לזכור דברים לכן צריך להסתמך במידה מסוימת ותוך בקרה על מה שמוסרים מלווים ומטפלים". המומחה הדגיש, כי גם במקרים כגון דא, עדיין יש להעדיף בדיקות אובייקטיביות שנערכות בידי רופאים ואנשי מקצוע שאינם מוטים רגשית, ובלשונו: "אנשים אובייקטיבים כמו מטפלים ורופאים אינם מוטים על ידי החלקים הרגשיים שבני משפחה מוטים כגון פחד, חרדה, דאגה". להבדיל, במקרים בהם מדובר בחולה דמנטי שהלך לעולמו, עדותם של קרובי משפחה בהתייחס לשאלת הכשרות, אגב הליכי עיזבון מושפעת מאינטרסים כלכליים ורכושיים. ובלשונו של המומחה: "מה שאני נוהג הרבה שנים ויש לי ניסיון רב שנים של כתיבת חוות דעת פוסט-מורטום וערכתי כ-180 חוות דעת. אני משתדל כבר הרבה שנים שלא לדבר בכלל עם קרובי משפחה, מפני שכשמתחיל האינטרס הכלכלי של הרכוש לעלות, הסיפורים הם סיפורים שלא מעניינים אותי, לכן אני נשען אך ורק על מסמכים שנכתבו בזמן אמיתי, בלי שזה מעניין את מי שכתב את המסמך, רופא, פסיכולוג, או לשכת רווחה, סיפור הצוואה, אני חושב שיש לזה תיקוף יותר רציני כשאני מופיע לעדות בפני בית משפט" (עמ' 8 ש' 21-26, עמ' 9 ש' 19-31, עמ' 10 ש' 1-3).
49. כפי שהובהר לעיל, בהליכי עיזבון יש חשיבות לעדויות אנשים שהכירו את המנוח וגורמים רפואיים שטיפלו בו בזמן אמת, ולעיתים יכולים אלה לגבור על חוו"ד מומחה, אלא שבמקרה זה קיים קושי לתת משקל רב לעדויות השונות שהובאו בפני אשר למצבו הקוגניטיבי של המנוח בעת עריכת הצוואה, זאת נוכח הפער הרב בין מצבו הרפואי של המנוח כפי שעולה מהמסמכים הרפואיים ומחווה"ד, לבין התמונה שניסו העדים לצייר כאילו הקושי היחיד של המנוח היתה נעוץ בנכותו הפיזית והקושי שלו ללכת. פער זה של צלילות מוחלטת ובריאות איתנה של המנוח לעומת העולה מהחומר הרפואי, אינו מאפשר לתת משקל גבוה לעדויות האמורות.

עדות עורך הצוואה:

50. מדובר בעו"ד ותיק, שהכיר את המנוח מילדות, וניכר כי אהב מאוד את המנוח. בזהירות רבה אומר, כי קיים קושי רב בעובדה שלא נערכה כל תרשומת בעת עריכת הצוואה ואף לא בפגישה המקדימה, וכל עדותו נסמכה על זיכרון מהמעמד, שלא היה מנותק מהתרגשות רבה של סגירת מעגל נוכח ההיכרות המשותפת מהילדות בשכונה.
51. כידוע, הליך עריכת צוואה איננו הליך נקודתי אלא תהליך, הדברים פורטו בפסק הדין שניתן בעמ"ש (מחוזי חיפה) 65589-12-18 ע.ע נ' א.ע ( 25.06.2019) ואין לי אלא להביא את הדברים כלשונם:

"יש לזכור גם כי משמדובר בצוואה, עסקינן במסמך שאינו יציר הרגע בו היא נערכה, והיא תוצר של מחשבה תחילה בסופה מקבל המצווה החלטה כיצד תיראה צוואתו ומי יזכה בעיזבונו. רק משבא המצווה להוציא החלטה זו אל הפועל, הוא פונה לעורך דין או לרשות מוסמכת, קובע מועד לקיום פגישה, ובמהלכה מעלה לפניהם את רצונו. עורך הצוואה האמון על קיום הפגישה בתנאים שמתווה הדין, ללא נוכחות הנהנים, רושם את רצון המנוח ואת בקשתו, את פרטי הנהנים, ולאחר מכן מעלה את כל אלה על הכתב במסגרת צוואה שהוא מכין עבור המצווה. נוסח זה מועבר לעיונו של המצווה, או שמוסבר בפניו ורק לאחר מכן, ככל שאין לו הערות לגביו, חותם הוא עליו לפני עדי הקיום שחותמים אף הם על הצוואה. נוכח דברים אלה, לא יהיה חולק כי בחינת רצונו של המנוח, והאם הצוואה אכן משקפת רצון זה, אמורה להתמקד, בעיקרו של דבר, בשתי נקודות שעל ציר הזמן, הראשונה היא במועד בו שיתף המצווה את עורך הצוואה - עורך הדין שניסח את הצוואה ברצונו, ואילו השנייה, במועד בו חתם המצווה על הצוואה לפני עדים. על כן נודעת חשיבות רבה לעדותם של אלה מאחר שהמצווה בחר לשתפם בסוד ענייניו, שעה שהשיחות שניהל עם עורך הצוואה ועם עדי הקיום, אמורות להתקיים במעמדם של אלה בלבד, ללא נוכחות צדדי ג', נהנים, קרובי משפחה ואחרים". (ההדגשה שלי א.נ)

52. במקרה זה, עורך צוואה (שהוא ועו"ד נוסף ממשרדו שימשו כעדי הקיום), ערך לטענתו תרשומת בזמן אמת במחברת אולם לא שמר אותה (עמ' 25 ש' 28 ואילך), עוד ציין שבאופן כללי, כאשר נפגש עם מצווים שונים לשם עריכת צוואה "אני רושם אבל אני לא שומר, אני סומך על הצוואה". מכל מקום, עדותו לא נסמכה על תיק מסמכים כלשהו, אלא על זכרונו בלבד.
53. עורך הצוואה אכן נשאל האם לא ראה חשיבות לשמירת תרשומת מתוך דאגה לתוקפה של הצוואה, השיב כי כיום הוא מסריט את הליך ערכת הצוואה, אולם באותה תקופה לא נהג כך (עמ' 26 ש 14-20). עוד העיד כי אינו נוהג לנהל במשרדו תיק של כל צוואה וצוואה ולמעשה המסמך היחיד הקיים הוא "יש לי צוואה מקורית שאני מכניס למעטפה ושם בתיק הצוואות שהיא חתומה על ידי שני העדים".
54. עורך הצוואה התכחש לכל קושי בכושר המנטאלי של המנוח, וניסה בעדותו להציג את המנוח כבעל מוגבלות פיזית בלבד (הכוללת נכות ברגליים ורעד ביד בלבד), זאת בנגוד לתמונה המשתקפת מחוו"ד המומחה ומהמסמכים הרפואיים הרבים.
55. כך, העיד עורך הצוואה כי המנוח היה צלול לחלוטין: (עמ' 22 ש' 20-24 וכן עמ' 28 ש' 30-31): "...אני רוצה לומר ואני אומר את זה קבל עם ועדה, מצבו הקוגניטיבי היה הכי קליר בעולם, כפי שהכרתי אותו גם בצעירותי. זה שהוא היה מצבו הפיזי נכה על גלגלים זה כן. אני קופץ קצת לסוף, ברגע החתימה ראיתי שהיד שלו רועדת בחתימה ואת זה גם טרחתי לרשום. האדם היה אובייקטיבי ביותר..." וכאשר נשאל "אתה מדבר על צלילות מוחלטת?" השיב – "מוחלטת".
56. עורך הצוואה העיד כי כאשר בשעת החתימה ראה כי ידו של המנוח רעדה, בחר לציין זאת ע"ג הצוואה כשהוא מסביר כי "זה מראה מהצד שרציתי להראות שמה שהתגלה לי גם אחרי שאני כבר החתמתי אותו, אז הוספתי את זה בכתב ידי, להראות כמה מידת האינטגריטי שלי כלפי דברים כאלה היא הרבה יותר גבוהה מכל כסף או תשלום" (עמ' 25 ש' 1-3).
57. כאשר עורך הצוואה עומת עם חוות הדעת והמסמכים הרפואיים מהם עולה תמונה הסותרת את עדותו, אשר מעידה על פגיעה קוגניטיבית חמורה בהרבה מעבר למצב המינורי אותו ניסה להציג בעדותו, השיב כי לו היה מטיל ספק בצלילותו לא היה עורך את הצוואה. וכך העיד: (עמ' 24 ש' 26-31): "אני לגמרי בטוח שהוא לא רק הבין, הוא היה צלול קוגניטיבית, הוא ידע להזכיר לי דברים מלפני 40 שנה. כל הטלת דופי במצבו הקוגניטיבי הוא לא נכון. אני לא רופא, אבל אני אדם שהייתי קשור איתו ואם חלילה הייתי רואה קמצוץ קטן של סטייה או סממן שמראה שהוא לא הכי הייתי עוצר ולא לוקח את זה על מצפוני".
58. ובהמשך, (עמ' 29 ש' 1-9), כאשר נשאל לגבי אירועים מוחיים, מצבים בלבוליים ומסמכים רפואיים שמדברים על מצב קצת אחר מצלילות מוחלטת, האם יודע על מה מדובר, השיב – "כל בר דעת שרואה אותו יושב על כיסא גלגלים והוא בצורה הזו בקושי זז, מבין שפיזיולוגית הוא סובל. אבל ברור שרמת המהירות שלו זה לא אותו דבר, זה לא אותו אדם, אני פשוט מרחם עליו וכואב את כאבו, אבל אני מדבר איתו והוא משיב ככל האדם, הוא זוכר אותי. לא באתי והוא אמר לי רגע בוא נראה מי אתה, הוא לא שאל מי אתה, הוא לא זה שלא זיהה אותי. אם חלילה היה מטיל ספק בזיהוי שלי לא הייתי מתקרב לזה. גם במפגשים שהוא יושב על כיסא גלגלים ואני רואה אותו ואני ניגש אליו ורואה שאין מענה ואין אינטראקציה או אין שיחה או שהוא מנותק מהמציאות ברור שלא הייתי זה. אבל מה שלומך איך אתה מרגיש".
59. לא ברור טיבו של השיח שנערך עם המנוח כחלק מהליך עריכת הצוואה על מנת להבין את ההגיון העומד מאחורי הוראות הצוואה. לציין כי מדובר באדם ערירי שבחר להותיר את עזבונו למספר מצומצם של אנשים. בנסיבות אלה קיימת סבירות גבוהה שלאחר מותו תתעורר התנגדות לצוואה. מעבר לכך כחלק מבחינת השפעה בלתי הוגנת (שהינה עילת התנגדות הנטענת תדיר) נבחן, בין היתר, הגיונה של צוואה. חרף זאת במקרה זה, עורך הצוואה סבר שאין זה מתפקידו לברר מדוע, והסתפק בכך כי המנוח לא היסס ורצונו היה ברור: בין היתר ציין (עמ' 29 ש' 19-25): "אני את המנוח מכיר עשרות שנים כשהוא דיבר איתי הוא דיבר מתוך עמדה נחרצת של מה שהוא רוצה לעשות עם הרכוש שלו, הוא לא הטיל ספק, לא התמהמה, לא היסס, ... אם הייתי רואה שהוא מגלה הססנות ולא בטוח בעצמו לא הייתי עורך את הצוואה".  בהמשך הבהיר עורך הצוואה כי אינו נוהג לשאול את המצווים למה הם מורישים לאדם זה ולא לאחר, וכי הוא אינו סבור שזה מתפקידו של עורך הדין (עמ' 30 ש' 2-12), וכאשר נשאל "הכוונה לבדיקות כחלק מרצון להבין את נסיבות עריכת הצוואה כמו גם את צלילותו של המנוח וגמירות דעתו, דברים שנבחנים בדיעבד, השיב כי "זה שהוא התלונן על הבריאות שלו ושהוא סובל מסכרת זה עדיין לא מטיל ספק ביכולת שלו להיות זה שהחליט לצוות את רכושו לתובע 1 ולתובע 2. לא חשבתי בכלל שצריך לשאול אותו למה לתת לתובע 1 ולא למ'" (עמ' 30 ש' 13-18).
60. אשר לאפשרות של תקיפת הצוואה בעתיד, עורך הצוואה הסביר כי היה לו חשוב לציין שידו של המנוח רעדה, כדי להדוף בעתיד טענות של זיוף. כאשר נשאל מדוע היה לו חשוב לציין כי היד רעדה השיב: "כי צורת החתימה, הרי יש פה איזשהו נתק, ראיתי שזה פשוט קופץ לו אמרתי אני רושם את מה שראיתי וזה מה שהבחנתי, אחרת למה לי לרשום ומחר יבואו ויטילו ספק ויגידו זיוף חתימות" (עמ' 30 ש' 21-24).
61. בהקשר זה יוטעם כי כאשר עורך הצוואה נשאל האם ידע על כך שהדירה אותה ציווה המנוח רשומה על שם אביו של המנוח, השיב כי הוא מאמין בכל ליבו שהמנוח "לא יצווה משהו שלא שלו" (עמ' 27 ש' 32).
62. עורך הצוואה ציין בעדותו כי המנוח זיהה אותו. בהקשר זה ציין המומחה כי גם אדם דמנטי יכול באופן אקראי להתמצא בסביבתו, אך רגעי הכרה אלה קצרים ואינם מתמשכים ברצף: "אני רוצה להגיד שגם אדם דמנטי לפעמים במצב מאוד מתקדם אומר לפעמים דברים לעניין ועשוי בצורה אקראית להתמצא באנשים או במקום אבל זה יהיה תמיד לפרק זמן קצר ביותר, זה לא יכול להיות רצף והתמשכות על פני שעות. כאשר אני בודק את מידת הכשירות של אדם לכתוב צוואה, מידת הכשירות לא צריכה להיות לדקה של כתיבת הצוואה, כי יש אנשים שהשיפוט שלהם משתנה במהלך חצי שעה, לכן צריך להיות רצף של יכולת קוגניטיבית יחסית תקינה, שיפוט יחסית תקין ויכולת של אדם לתפיסת מציאות הגיונית שתואמת את המציאות העכשווית שלו. אני חוזר למה שאמרתי ברישא, שגם אדם בדמנציה במצב חמור עשוי לומר כמה משפטים של טעם" (עמ' 16 ש' 5-12).
63. התרשמתי כי אכן עורך הצוואה האמין כי המנוח היה כשיר באותה העת, אולם בנסיבות בהן לא נערכה תרשומת על נסיבות החתימה, לא נעשה נסיון לבדוק את הגיונה של הצוואה הגם שהיה צפי שיכול ותתעורר בעתיד התנגדות לצוואה,  נוכח הניסיון להציג את המנוח כצלול בדעתו בצורה מוחלטת, תוך התכחשות לכל קושי מנטאלי חרף ממצאי חוות הדעת, בשים לב לכך שהמנוח ציווה דירה שספק אם היא בבעלותו (הדבר עולה מהעדויות השונות אם כי לא הוצג נסח טאבו. ב"כ הנתבע ציינה בדיון מיום 22.3.21 כי ראתה אישור מפנקס הבתים המשותפים לפיו הדירה רשומה ע"ש אביהם של הצדדים), בשים לב לסתירות בעדויות השונות שהובאו מטעם התובע בכל הנוגע להליך עריכת הצוואה, כפי שיפורטו בהמשך, כל אלה מקשים על העדפת הערכתו של עורך הצוואה כי המנוח היה צלול לחלוטין, על פני חוות דעת המומחה.

64. כפי שיפורט להלן, לא ניתן להתעלם, מהסתירות המהותיות של העדים השונים שהובאו מטעם התובע אשר אף הן מקשות על מתן אמון בתמונה שניסו להציג לפיה המנוח היה צלול עד ליום מותו.

         כך, למשל:

נסיבות עריכת הצוואה:

65. בעוד עורך הצוואה, עו"ד א.א, העיד כי במעמד החתימה לא היו אנשים נוספים בבית המנוח מלבד המטפל האישי שלו והוא ביקש מהמנוח שאף אחד לא יהיה בבית, ובין היתר העיד כי "אם היה מישהו בבית הוא יצא, כשאני נכנסתי לבית לא היה אף אחד חוץ מהנפאלי" ובאופן מפורש העיד כי "אני לא הוצאתי אותם החוצה, יכול להיות שאמרו להם להיות בחוץ כי אני ביקשתי שאף אחד לא יהיה בבית. הבית הזה הוא בגשר, על הגשר לא היה אף אחד ובכניסה לבית לא היה אף אחד כשאני נכנסתי" (עמ' 27 ש' 17 ואילך). מעדותו של עד הקיום הנוסף, עו"ד י.א, שהינו עו"ד צעיר שעבד באותה העת במשרדו של עורך הצוואה – עו"ד א.א, עולים דברים שונים: העד העיד כי כאשר הגיע והוא נכנס פנימה עם עורך הצוואה, היו שם שניים שלושה אנשים שעוה"ד א"א ביקש מהם לצאת. בין היתר הסביר כי "הגעתי עם עו"ד א.א, באותה תקופה עבדתי אצלו במשרד בתור עורך דין מתחיל ואז הוא אמר לי שצריך להגיע לבית המנוח להיות עד לצוואה.... היה שם איזשהו גשרון, עלינו עליו ונכנסנו פנימה והיו שם שניים שלושה אנשים ועו"ד א.א ביקש מכולם לצאת ונשארנו עם המנוח בסלון והוא היה בכיסא גלגלים. אני לא זוכר מי היו השניים שלושה האנשים האלה, אני לא מכיר" (עמ' 31 ש' 12-19) בהמשך הדגיש כי "על הגשר בכניסה לא היו אנשים, אבל כשהגענו היו אנשים בדירה ועו"ד א.א ביקש מהם לצאת וכשהקראנו למנוח את הצוואה לא היו אנשים נוספים" (עמ' 32 ש' 31-34).
66. גרסה זו נתמכת אף בעדותו של התובע 1, לפיה הוא נכח עם ח', בנו של תובע 2, בבית המנוח כאשר שני עוה"ד נכנסו לבית המנוח (עמ' 51 ש' 18-20). בהקשר זה יצויין כי לטענת התובע 1 היה זה מקרי בלבד, כי לפני עריכת הצוואה הוא וח' - בנו של התובע 2, ביקרו את המנוח בביתו ואין לכך כל קשר לעובדה שהוא והתובע 2 הם המוטבים בצוואה, ובין היתר השיב: " ברור שזה היה מקרי. הוא היה לפני שהיו עורכי דין, ישבנו איזה שעתיים שם, לא ידענו שעו"ד א.א צריך להגיע ... כשנכנסו העורכי דין, ח' לא זיהה אותם, אני זיהיתי את עו"ד א.א. הוא ישר קם ואמר "בואנה מה אתם עושים, מה אתם נכנסים לפה מי אתם". ואז המנוח אמר לח' "זה בסדר אני ביקשתי שהם יבואו" " (עמ' 53 ש' 4-19).
67. ח', בנו של התובע 2, אישר בגרסתו את העימות בינו לבין עו"ד א.א עם כניסתו לבית המנוח, אולם בשונה מגרסתו של התובע 1, טען ח' כי נכח בבית המנוח עם אביו (התובע 2) ולא עם התובע 1. בין היתר העיד כי: "תאריך מדויק אני לא זוכר, רק זוכר שזה היה באחד הימים שבאתי לבקר אותו. באתי לבקר אותו בערך פעם בשבוע. ישבנו אצלנו בבית בסלון הגיע איזה בחור שלא הכרתי, בחור צעיר, ביקשו מאיתנו לצאת מהבית שאלתי מי אתה והוא אמר לי שהוא עו"ד. התחלתי להתווכח איתו לא הבנתי מה הסיפור שם, התחלנו להתווכח ואז המנוח אמר לי זה העו"ד שלו הוא מתכוון לעשות צוואה וביקשו ממני לצאת לא רציתי כי לא הבנתי מה הקשר, רבתי עם העו"ד קצת, אני לא מכיר את העו"ד לא יודע מי זה, אחרי זה הבנתי שהוא עו"ד. המנוח ביקש ממני לצאת, אמר שזה בסדר. כאשר נשאל האם היה עו"ד נוסף ציין "הוא ועוד אחד צעיר, לא יודע אולי מתלמד שלו" וכאשר נשאל מי עוד היה השיב "אני ואבא שלי" ולגבי נוכחות התובע 1 טען ש"יכול להיות שכן יכול להיות שלא" (עמ' 59 ש' 23 ואילך). מכל מקום זכר היטב את הויכוח עם עו"ד א.א "כן כי איתם רבתי, ניסו להוציא אותי מהבית בכוח, אמרו תצאו בבקשה אמרתי תצאו אתם, היה שם ויכוח מילולי וזהו, עד שהבנתי את פשר העניין" (עמ' 60 ש' 29-34) סיטואציה שהוכחשה כליל ע"י עורך הצוואה- עו"ד א.א. עוד טען שזוכר היטב את תיק המסמכים עימו הגיע עוה"ד אולם לא זכר האם התובע 1 נכח באותה סיטואציה. כאמור  התובע 1 טען כי היה שם רק עם ח' ולא עם התובע 2.
68. גירסה נוספת הובאה מפיו התובע 2, אביו של ח', אשר טען בעדותו כי התובע בעצמו (התובע 1) המנוח והמטפל, הם אלו שנכחו בבית המנוח כאשר עוה"ד הגיעו, ואילו ח', בנו, כלל היה עימם. לטענתו עו"ד א"א היה זה שביקש שיצאו מהבית: "אני הייתי בבית, התובע 1 היה, המנוח היה ,המטפל היה בבית, עו"ד א.א והמתמחה שלו. עו"ד א.א ביקש שנצא מהבית אני והתובע 1 יצאנו, נשאר עו"ד א.א, המתמחה, המנוח והמטפל. זה מה שהיה" (עמ' 68 ש' 32 ואילך). בשלב מוקדם יותר בעדותו ציין כי לפני שיצא מהבית, התובע 1 אמר "הבית תרשום על התובע 2 והעסק תרשום עלי 50%".  עוד ציין כי הבית כלל לא היה רשום ע"ש המנוח אלא ע"ש אביהם.
69. תרגום הצוואה: לטענת עורך הצוואה, הוא תרגם עבור המנוח את הצוואה לשפה המרוקאית על מנת שיוכל להבין עד תום ולאשר את כל האמור בה, נוכח העובדה כי המנוח דיבר בשפה המרוקאית. ובלשונו: "...הוא הבין, שהוא מבין מה בדיוק זה אומר, מה כל דבר אומר, גם תרגמתי לו את זה במרוקאית שהוא יבין כל דבר..." (עמ' 23 ש' 16-17), לעומת זאת, עו"ד י.א עמד על כך שעו"ד א.א הקריא את הצוואה למנוח בשפה העברית בלבד (עמ' 32 ש' 13-16), וזכר כי "היו שם את החוויות שהם דיברו במרוקאית, צחקו, העלו זיכרונות" (עמ' 32 ש' 2-4).
70. עוד לציין כי בעדותו טען עו"ד י.א, כי המנוח הבין לגמרי ודיבר לעניין אולם בכל הנוגע להליך עריכת הצוואה, הסביר שהיה זה עו"ד א.א שהקריא למנוח את כל סעיפי הצוואה, המנוח הנהן בראשו ולא שאל שאלות והתרשמותו היתה כי הוא אישר את מה שעו"ד א.א העלה על הכתב (עמ' 32 ש'2-18).
71. אורחות חייו של המנוח : בהליך העידה אף א', ביתו של התובע 2, שתיארה מערכת יחסים מאוד קרובה עם המנוח, לדבריה באה לבקרו מדי יום, המנוח כינה אותה "בינתי" והיא כינתה אותו "סבא" (עמ' 44 ש' 7-16). כאשר נשאלה מה נהג לאכול השיבה  "היה לו את הגיל הזה שם, תמיד היה אוכל, מאז שאני קטנה אני זוכרת, היה אוכל את הגיל עם הלחם. לא משנה מה תביאי לו זה תמיד היה המעדן שלו" (עמ' 45 ש' 4-6), עדות הנתמכת אף בעדות הנתבע שהעיד "הוא אוכל מסכן?? הוא אוכל אשל!!" (עמ' 42 ש' 5), אולם אינה עולה בקנה אחד עם עדותו של התובע, לפיה המנוח אכל הכל, ללא הגבלה, אכל "על האש", ביקש מהמטפל שלו שיקח אותו לאכול במסעדות ו"אהב את החיים" (עמ' 54 ש' 30-35 ועמ' 55 ש' 1-6). 
72. יש לציין כי העד מר ג', אשר הצהיר כי נהג לבלות עם המנוח עוד משנות ה – 70, ומאז שחזר לחצור בשנת 1993 והיה בקשר שוטף עם המנוח, העיד כי נהג לפגוש אותו במרכז היישוב, שם היו "יושבים שותים צוחקים" ולאחר שהמנוח החל לסבול מהרגל – "הוא היה נכה ברגל. עד שהוא סבל הרבה מהרגל ואז מדי פעם היה יוצא עם המטפל והיינו יושבים וצוחקים, מעבירים את הזמן", וזאת עד ליום מותו. מר ג' העיד כי היה למנוח מטפל שנה אחת בלבד (עמ' 46 ש' 1-35) בניגוד לשאר העדויות כי למנוח היה מטפל מספר שנים.
73. במסמכים הרפואיים הרבים צויין כי המנוח היה אלכוהוליסט בעברו ופורטו נזקי האלכוהול (כפי שפורט בהרחבה לעיל), חרף זאת כאשר התובע נשאל בעניין זה, הכחיש את הדברים וטען כי המנוח היה שותה בירה פה ושם, גם בשנים האחרונות למותו וגם בשנים שקדמו לכך (עמ' 55 ש' 8-19).
74. התובע ועדיו ניסו להציג בפני בית המשפט תמונה לפיה המנוח סבל מבעיה בריאותית ברגלים אולם מעבר לכך היה צלול עד יום מותו:
75. העד היחיד שאיננו בן משפחה (מעבר לעורכי הצוואה), מר ג', הצהיר כי "למעט הצליעה ברגל הוא היה בסדר גמור ובריא לחלוטין וצלול לחלוטין... היה מסוג האנשים בעלי כושר התבטאות וזיכרון חד עד ליומו האחרון, אף אחד מהחברים הסובבים את המנוח לא ידע ולא הבחין שהוא חולה במחלה כלשהי ההפך הוא הנכון", אמירה זו הסותרת בצורה חדה את המסמכים הרפואיים, ודיווחי המטפל לצוות הרפואי בזמן אמת אינם מאפשרים הסתמכות על הדברים כראיה לכשרותו של המנוח במועד עריכת הצוואה. לציין כי הגם שהעד טען כי נהג לפגוש את המנוח באופן שוטף במרכז היישוב, לא הבחין שהמנוח סובל ממחלה כלשהי, מלבד הרגל, לא ידע כלל על האשפוזים הרבים של המנוח בשנים האחרונות לחייו ולגבי מצבו הרפואי העיד - "כמו שאני מכיר אותו הוא היה תמיד, אף פעם לא הראה שהוא חולה או שחוץ מהרגל שהיה צולע" (עמ' 47 ש' 10-21). רק כאשר עומת בצורה מפורשת עם האירועים המוחיים ומחלותיו של המנוח, טען שזה היה רק בחצי שנה האחרונה (עמ' 47 ש' 22-25).
76. אף א' העידה כי ביקרה אותו מדי יום עד יומו האחרון, והמגבלה היחידה שלו היתה ברגליים, שכן היה בכסא גלגלים (עמ' 44 ש' 9-10, עמ' 45 ש' 20). כך, גם התובע העיד כי הקושי של המנוח היה הגיל ו"קצת קשה ללכת" (עמ' 57 ש' 1-5).
77. בתצהירו של ח', אחיינו של המנוח (בנו של התובע 2) טען כי חתונתו התקיימה ביום 6.12.15 המנוח הוזמן אליה, הם שוחחו, שמחו והצטלמו כאשר לאחר החתונה, הגיע לבית המנוח עם אשתו והם שוחחו ארוכות והוא לא הבחין אצל המנוח כל סימן לבלבול או חוסר התמצאות, להיפך – הוא דיבר לעניין השיב שאל והתעניין והביע דעותיו עד היום האחרון (סעיפים 3-7 לתצהיר). אמירות אלה סותרות את המצב הבריאותי של המנוח כפי שעלה מהמסמכים הרפואיים מאותם ימים ממש, כפי שפורטו לעיל. בחקירתו טען העד כי כלל אינו זוכר שהמנוח היה מאושפז פעמיים והיה בבדיקות (עמ' 63 ש' 4-18). כאשר נשאל לגבי מצבו הבריאותי של המנוח השיב "בעיות ברגליים" (עמ' 62 ש' 26).
78. עדויות אלה סותרות את המסמכים הרפואיים והתכחשותם המוחלטת של התובע ועדיו למצבו הבריאותי של המנוח ולבעיות הרפואיות מהן סבל, מקשות על העדפת עדויות אלה על פני חוו"ד המומחה.

79. לכך יש להוסיף שני תצהירים סותרים שנחתמו ע"י התובע 2: האחד ביום 13.03.2018 במסגרתו הצהיר כי התגורר עם המנוח 27 שנים, בעת עריכת הצוואה היה דמנטי, מדבר עם דמויות של אנשים שנפטרו לפני שנים ארוכות ולא הבין על מה הוא חותם בדיון מיום 27.11.18 טען כי התובע הזמין עו"ד והוא זה שאמר לעו"ד לרשום את הבית על שמו של התובע 2, ולא נאמר לו דבר לגבי המסעדה. בתצהיר השני מיום 04.2020 בו הצהיר כי הדברים שאמר בדיון ביום 27.11.18 נאמרו לאחר שהנתבע הפעיל עליו לחץ אדיר וכי המנוח היה צלול ודיבר לעניין, המנוח גידל את התובע וכל הזמן אחר שחלקו בחנות מיועד לאותו האחיין. בחקירתו בדיון ההוכחות, טען כי אינו יודע מה כתוב בשני התצהירים, וכי אינו יודע כלל לקרוא. העד ציין כי קיבל איומים טרם חתימתו על התצהיר השני, לא קיבל הסבר ביקשו ממנו לחתום וזה מה שעשה  (עמ' 64 ש' 5-11). עוד העיד כי התלונן במשטרה כנגד אחיו ד' בגין האיומים והוא אף נעצר, חרף זאת בשל הפחד מאחיו – ישן בלילה ברכב.
80. במעמד חקירתו העיד התובע 2 כי המנוח "הוא לא היה צלול בכלל, הוא היה אחרי אירוע מוחי באלצהיימר והוא לא היה מזיז את הידיים הן היו רועדות והמטפל שלו היה מאכיל אותו, היה לו מטפל 5 שנים... אני גרתי  איתו ואני יודע" (עמ' 65 ש' 11-16). בהמשך ציין כי "הוא לא דיבר, הוא לא היה מדבר, הוא היה מדבר איתי במרוקאית ולא מרים את הידיים" (עמ' 66 ש' 21-23), ועוד הוסיף כי "הוא היה מדבר עם אנשים שנפטרו היה מוציא את המתים שנפטרו לפני 40 ו-50 שנה היה אומר להם הנה הם יושיבם על ידי, אני מדבר איתם. הייתי אומר לו מספיק אנשים נפטרו, תן לנו לישון, גם אנחנו נתחיל לפחד מזה, לא, הוא היה.... המטפל היה שואל אותו מה הוא אומר במרוקאית, הייתי אומר לו שהוא מדבר עם המתים שנפטרו במרוקאית" (עמ' 70 ש' 10-14). בהקשר זה גם המתנגד העיד כי בשבתות בהן ישן עם המנוח הוא היה "מדבר עם מתים מדבר עם כלום... לא יודע. כל הלילה הוא צועק. הוא גם לא היה מזהה אף אחד" (עמ' 42 ש' 28-30). דברים שעולם אף מהרשומות הרפואיות שצוטטו לעיל.
81. בחקירתו אישר התובע 2 למעשה את הגרסה אותה מסר בתצהיר הראשון, לפיה המנוח לא דיבר ולא היה צלול. גם כאשר עומת בחקירתו עם שלושה סיכומי מחלה של המנוח בהם צויין כי המנוח ענה על השאלות שנשאל, דיבור והבנה תקינים, השיב : "הוא לא היה זוכר והוא לא דיבר והמטפל שלו היה מתבייש ממנו, תזמין את המטפל שלו והוא יעיד לך!" (עמ' 68 ש' 2-14). אשר לסיבת הגשת התצהיר השני העיד כי ד' (אביו של תובע 1) "איך שהשתחרר מהבית סוהר, גר איתי שנתיים וחודשיים, חצי שנה אחרונה הוא התחיל לאיים עליי, אם לא תשקר בבית משפט לטובת התובע 1 זה יהיה הסוף שלך אני אעשה לך כמו המנוח ששחטתי אותו דבר (עמ' 69 ש' 13-16), והסביר שזו הסיבה ששיקר עת מסר את התצהיר השני (עמ' 70 ש' 24-31).

82. לסיכום נקודה זו - הסתירות בעדויות מטעם התובעים עצמם, לא אפשרו להעניק להן משקל גבוה שיכול לבכר את העדויות על פני חווה"ד והמסמכים הרפואיים.

לסיכום:

83. חוות דעת המומחה לא נסתרה, אין בסיס לטענות התובעים כי המומחה התעלם ממסמכים רפואיים, שעה שהוא התייחס מפורשות בחוות דעתו למסמכים אלה והסביר היטב את המשקל שנתן לכל מסמך ולכל נתון רפואי שצוין בו. חקירתו הארוכה לא ערערה את קביעותיו ולא כל נימוק המצדיק לדחות את חוות הדעת ומסקנותיה.
84. התיעוד הרפואי שהובא בפני המומחה כפי שפורט בחוות דעתו במועדים הסמוכים לעריכת הצוואה, כלל ציון מגבלותיו הרפואיות, השכליות והקוגניטיביות של המומחה, ולאחר שנחקר ארוכות, מסקנותיו לא נסתרו ולא קועקעו אף לא במעט. כל אלה על רקע הסתירות בגירסאות התובעים, הביאו אותי לכלל מסקנה כי בשעת עריכתה, המנוח לא היה כשיר לערוך את הצוואה ולא ידע להבחין בטיבה, ולפיכך - אין מקום להורות על קיומה.

סוף דבר:

85. בקשת התובע לקיום צוואת המנוח מיום 19.10.15 (ת"ע 13617-06-18) - נדחית.
86. בקשת הנתבע לביטול צו קיום צוואת המנוח מיום 19.10.15, אשר ניתן ע"י כב' הרשמת לענייני ירושה (ת"ע 13682-06-18) - מתקבלת.
87. לשם מתן צו ירושה – יש להגיש בקשה מתאימה.

88. שאלת ההוצאות: בשים לב לתוצאה אליה הגעתי, אני מחייבת את התובע 1 בתשלום הוצאות משפט ושכ"ט בסך של 10,000 ₪ אשר ישולמו לטובת הנתבע תוך 30 יום מהיום שאם לא כן הסכום ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק. מאחר שהנתבע מיוצג מטעם הלשכה לסיוע משפטי – ההוצאות ישולמו לטובת אוצר המדינה. בכל הנוגע לתובע 2 חרף שינוי הגירסאות והתצהירים הסותרים, מאחר שטען כי אינו יודע לקרוא והגירסה שמסר בעדותו בע"פ בסופו של הליך התקבלה – אינני מחייבת אותו בהוצאות.

לפני נעילה אציין כי התרשמתי שכלל בני המשפחה אהבו מאוד את המנוח, אשר שימש לחלקם דמות אבהית, חמה ומעניקה. כולי תקווה כי בני המשפחה ימשיכו להנציח את זכרו של המנוח שנפטר ערירי, וזאת - מתוך אחדות ביניהם.  

ניתן לפרסם בהשמטת פרטים מזהים.

ניתן היום,  י"א אב תשפ"ב, 08 אוגוסט 2022, בהעדר הצדדים.