פלונית נ' המוסד לביטוח לאומי

השופט רועי פוליאק

ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי חיפה (השופטת קרן כהן ונציגת הציבור גב' דליה שפירא; ב"ל 43865-02-19), שבו נדחתה תביעתה של המערערת לתשלום גמלת שארים בשל היותה ידועה בציבור של מר פלוני אלמוני ז"ל. בית הדין האזורי קבע כי בני הזוג, בני דודים אשר התגוררו יחד תחת קורת גג אחת בעת פטירת המנוח, היו ידועים בציבור בשנים 2000 – 2010. ואולם, המגורים המשותפים פסקו לתקופה של כשנתיים ועם חידושם בשלוש השנים האחרונות לחיי המערער לא הוכחו ניהול משק בית משותף וכוונה ליצור חיי שיתוף של איש ואשה.

רקע

העובדות שאינן שנויות במחלוקת

1. מר פלוני אלמוני ז"ל (להלן – המנוח), יליד 1965, ואחותו גב' מ' י' (להלן - אחות המנוח) עלו יחדיו לישראל מקווקז בשנת 1994. כשנה לאחר מכן עלו לישראל מקווקז המערערת, בת דודו של המנוח ילידת 1964, ושלושת ילדיה הצעירים. בעת עלייתם ארצה המנוח היה רווק והמערערת גרושה.

2. בשנת 2000 התארסו המנוח והמערערת (להלן – בני הזוג) באירוע חגיגי בו נכחו בני משפחה וחברים. במהלכו של טקס האירוסין, שתמונות שצולמו בו הוגשו כראיה, החליפו בני הזוג טבעות. לאחר האירוסין בני הזוג התגוררו חודשים ספורים בדירה שכורה, בעוד ילדיה של המערערת נשארו בדירתה יחד עם הוריה. לאחר מכן עברו בני הזוג להתגורר בדירת המערערת בגבעת אולגה, יחד עם ילדיה, ואילו הוריה עברו לדירה אחרת. בני הזוג ניסו להביא ילד משותף אולם הדבר לא הסתייע בשל בעיות רפואיות.

3. ביום 16.9.2016 נהרג המנוח בתאונת דרכים. אין חולק כי עובר לפטירתו התגוררו בני הזוג בדירת המערערת. בנה של המערערת הסדיר את לוויית המנוח והמערערת שילמה על המצבה שהוצבה על קברו עליה נכתב "אבינו וסבינו". "השבעה" בעקבות פטירת המנוח היתה בבית המערערת.

4. תביעת המערערת למוסד לביטוח לאומי (להלן – המוסד) לתשלום גמלת שאירים נוכח היותה הידועה בציבור נדחתה בנימוק לפיו בין בני הזוג היה קשר של בני דודים והם מעולם לא היו ידועים בציבור. בעקבות דחיית התביעה על ידי המוסד, הגישה המערערת תביעה לבית הדין האזורי לעבודה. בפסק דין מיום 14.1.2020 נדחתה התביעה, לאחר שנפסק כי בני הזוג אכן היו ידועים בציבור במשך כעשר שנים, נפרדו ובשנים שקדמו לפטירת המנוח הוא חי בדירת בת דודתו המערערת כקרוב משפחה ולא כבן זוג (להלן – פסק הדין הראשון). ערעור שהוגש על פסק הדין הראשון (עב"ל 32143-02-20) התקבל באופן חלקי, במובן זה שניתנה למערערת האפשרות להציג ראיות נוספות בכל הקשור לתקופה שקדמה למות המנוח, תוך שבית הדין מדגיש כי אין הוא מביע עמדה לכאן או לכאן לגוף המחלוקת (להלן – פסק הדין המחזיר). לאחר שמיעת עדים נוספים מטעמה של המערערת, אשר עדותם התמקדה בתקופה הסמוכה לפטירת המנוח, ניתן פסק הדין מושא הערעור שבפנינו.

   פסק דינו של בית הדין האזורי

5. בית הדין האזורי, בפסק דין מפורט ומנומק בהרחבה, קבע כממצא עובדתי כי בני הזוג היו ידועים בציבור בין השנים 2000 עד 2010. על קביעה זו, המעוגנת היטב בחומר הראיות, אין מחלוקת בערעור. עם זאת נפסק כי בין השנים 2011 ועד לתחילת שנת 2013 פסקו המגורים המשותפים. בית הדין האזורי סבר כי בתחילת שנת 2013 "המנוח חזר להתגורר בדירת התובעת בשל קרבת המשפחה שלהם ובשל העובדה שלא היה לו מקום מגורים אחר מכיוון שלא היה בקשר עם אחותו", והוסיף וקבע כי המערערת לא הוכיחה כי משנת 2013 ועד לפטירת המנוח "היא והמנוח קיימו יחסי משפחה כבני זוג, התגוררו יחד מתוך כוונה ליצור חיי שיתוף של איש ואישה וניהלו משק בית משותף".

6. בית הדין האזורי ביסס את קביעתו בין היתר על הנימוקים הבאים:

   הצהרות המנוח והמערערת בפני הרשויות - מהצהרות המנוח בתביעות להבטחת הכנסה שהוגשו לביטוח לאומי בשנים 2011 ו - 2012 עולה כי הוא לא התגורר בדירת המערערת והם לא היו "בני זוג". גם לאחר שחזר להתגורר בביתה, הצהיר המנוח שהוא מתגורר אצל בת דודתו; מסמך ממחלקת הרווחה בעיריית חדרה, מיום 17.02.2013, בו נכתב שהמנוח מתגורר "אצל בת דודה שלו. מתגורר לדבריו בכתובת זו כחודש", מלמד שהמנוח לא התגורר ברציפות בדירת המערערת וחזר להתגורר בדירתה רק בשנת 2013, בשל קרבת המשפחה ביניהם; בטופס תביעה לדמי פגיעה, שהגישה המערערת בשנת 2016, היא ציינה שמעמדה האישי הוא "גרושה".

   לינה בנפרד - בית הדין קבע שהמערערת והמנוח חדלו להיות בני זוג, משום שלא לנו ביחד, משנת 2010, עת בתה של המערערת חזרה לגור בדירת המערערת בעקבות גירושיה. קביעה זו נעשתה בשל גרסאות סותרות (גרסת המערערת – שתי ספות נפרדות; גרסת הבת – ספה שנפתחת למיטה) ומשנמצא כי "הגרסה אינה הגיונית. אם התובעת והמנוח היו בני זוג באותה תקופה, מדוע שיעברו ללון בסלון בעוד הבת לנה לבדה [ההדגשה במקור – ר.פ] בחדר משלה?".

   ההפרדה הרכושית בין בני הזוג - למנוח ולמערערת לא היה חשבון משותף ולא נערך ביניהם הסכם ממון; המערערת לא ידעה להעיד על מקורות פרנסתו של המנוח ועל ביטול פוליסות ביטוח בהן נרשמה כמוטב למקרה פטירה; עדויות סותרות של המערערת באשר להשתתפות המנוח בהוצאות הדירה; העובדה כי בצוואתה הורישה המערערת לילדיה את כל רכושה.

   נימוקים נוספים - היעדר ראיות המוכיחות קיומה של מערכת יחסים אינטימית בין המערערת למנוח, קשירת גורל ורצון לחיות יחדיו בשנים האחרונות לחיי המנוח; היעדר תמונות משותפות בשנים 2015 ו-2016, המשקפות קשר זוגי בין המערערת למנוח; סירוב המערערת לאפשר למנוח לקבוע את כתובת דירתה ככתובתו במשרד הפנים; היעדר אזכור המערערת על גבי מצבת המנוח כבת זוגו, בה נכתב "אבינו וסבינו".

7. בית הדין האזורי לא ייחס משקל של ממש לעדויות שנשמעו ולראיות שהוצגו בעקבות פסק הדין המחזיר. בעדות שכנתם וחברתם של בני הזוג, גב' גילאידוב (להלן – השכנה), מצא בית הדין סתירות מסוימות לעדויות אחרות, וקבע כי חרף היותה שכנה וחברה של המנוח "לא היתה לה ידיעה מלאה ואמיתית על היחסים של המנוח והתובעת ועל טיבם". עם זאת, בית הדין למד מעדותה כי המנוח הסתכסך עם אחותו. בית הדין האזורי הוסיף והסיק מעדות השכנה על התגובה הקשה של המערערת בעקבות הידיעה שקיבלה מפי השכנה על מות המנוח, כי המערערת אינה ידועה בציבור של המנוח. בית הדין נימק את מסקנתו בכך שאילו המערערת היתה ידועה בציבור, הידיעה היתה נמסרת לה תחילה. בית הדין האזורי הוסיף ופסק כי בעדות בנה של המערערת, שעזב את דירת המגורים המשותפת בשנת 2009, ושל חברו שביקר בדירה רק כל עוד הבן התגורר בה, לא היה כדי לסייע להוכחת גרסת המערערת על קשריה עם המנוח בסמוך לפטירתו משלא היו מידיעה אישית ונוכח אי מהימנותו של הבן.

8. אף במסמכים ובתמונות שהוצגו לבית הדין האזורי לא היה כדי לסייע למערערת. כך, למסמכים רפואיים משנת 2016 שבהם צוין כי המערערת היא "אשתו" של המנוח, לא ניתן משקל הן מאחר שהיא לא היתה אשתו והן מאחר שהרופאה, שחתמה על תצהיר אך לבסוף סירבה להעיד, ידעה על ניסיונות בני הזוג להביא ילד משותף בשנים הראשונות לקשר ביניהם אך יתכן שלא היתה מודעת לכך ששוב אינם בני זוג. כמו כן לא ניתן משקל למסמך משנת 2011 של רופאה דיאטנית שלא הובאה להעיד לפיו המנוח "גר עם חברתו". עוד מצא בית הדין האזורי כי אין בתמונות של בני הזוג מהשנים 2011 – 2014, שהוגשו בעקבות פסק הדין המחזיר, כדי לשנות את מסקנתו. בין היתר נקבע כי "התמונות שבהם נראים התובעת והמנוח מחובקים צולמו במהלך ריקוד ולכן אין בהן כדי להצביע על קשר זוגי"; תמונות מיום ההולדת של נכדת המערער מצביעות על הזמנת המנוח לאירוע אך לא על קשר זוגי; ואילו תמונה משנת 2011 בה מצולמים בני הזוג אוחזים ידיים שאכן "עשויה ללמד על קשר זוגי", היא תמונה יחידה שצולמה כחמש שנים לפני הפטירה.

9. הנה כי כן, בית הדין האזורי דחה את תביעת המערערת ללא צו להוצאות.

   עיקר הטענות בערעור

10. המערערת טוענת כי הראיות בכללותן, בעיקר לאחר השלמתן בעקבות פסק הדין המחזיר, מטות את הכף לכך שהמערערת והמנוח היו בני זוג בשנים 2000 – 2016. בהקשר זה נטען כי יש לבחון את התמונה הכוללת בשים לב לתרבות בני הזוג, מנהגיהם והקשיים שפקדו אותם לאורך תקופת החיים המשותפים, ולא לתור אחר מערכת יחסים אידיאלית. לגישתה, שגה בית הדין בשיפוט מהות היחסים וטיב השיתוף בינה לבין המנוח, שהתבסס על נשיאת המערערת ברוב הנטל הכלכלי, בעוד המנוח תורם את חלקו בבישולים מידי פעם, עזרה כללית ונוכחות מתמדת. המערערת מוסיפה וטוענת בין היתר לחזקה הקמה מכוח המגורים המשותפים, שאינם שנויים במחלוקת, בשנים שקדמו לפטירה. המערערת מסבירה כי הינה אישה קשת יום אשר הדירה היא רכושה היחיד, אותו בכוונתה להוריש לילדיה, וכי לאורך כל תקופת החיים המשותפים עם המנוח פעלה להגן על רכושה. לטענת המערערת בית הדין האזורי נתפס לסתירות שאינן משמעותיות בעדויות ולא נתן משקל מספיק לראיות שהוגשו בעקבות פסק הדין המחזיר. כמו כן נטען, כי חזית המחלוקת בבית הדין האזורי היתה מלכתחילה על עצם היותם של בני הזוג ידועים בציבור, וכי בית הדין האזורי העלה מיוזמתו את טענת הפירוד בשנת 2010, תוך שהוא מתעלם מהתקופה הקצרה בה שהתה בתה של המערערת בדירתה ובה נאלצו לישון בספות נפרדות בסלון. עוד נטען כי נישואים בין בני משפחה נהוגים בקרב יוצאי קווקז וכי אף בתה של המערערת נישאה לבנו של אחות המנוח.

11. המשיב טוען כי יש לדחות את הערעור בהיותו מבוסס בעיקרו על תקיפת קביעות עובדתיות מנומקות הנטועות היטב בחומר הראיות. מעדויות המערערת עולה, כי אינה עומדת בשני תנאי הסף, שנקבעו להכרה בבני זוג כ"ידועים בציבור" של קיום חיי משפחה וניהול משק בית משותף. בהצהרות המנוח והמערערת בתביעותיהם למשיב, הם הציגו עצמם כבודדים ומכך ניתן ללמוד שלא ראו עצמם כבני זוג. המערערת הצהירה בעדותה המוקדמת, שאפשרה למנוח להתגורר בדירתה מפחד והקפידה על ההפרדה הרכושית המוחלטת בינה לבין המנוח. המשיב התייחס לראיות החדשות שהוצגו על ידי המערערת בדיון הנוסף, וטען כי צדק בית הדין בכך שלא קיבל את העדויות המאוחרות, המגמתיות, של המערערת ובקביעתו כי הראיות מטעמה אינן מסייעות להוכחת הקשר הזוגי בין השניים עובר לפטירת המנוח. גם התמונות החדשות שהוצגו על ידי המערערת רובן ככולן לקוחות מאירועים משפחתיים, בהם נכח המנוח כבן דודה של המערערת ואין בהן כדי להעיד על מיהות היחסים ביניהם. עוד טען המשיב כי מדברי המערערת ועדיה, לפיהם בעדה הקווקזית לא מקובל להתגורר יחדיו כלא נשואים, עולה שחייהם כבני זוג היו מצג כלפי הסביבה, שנועד לאפשר מגורים משותפים.

12. המערערת השיבה לסיכומי המשיב כי שניים מעדיה, שאינם בני משפחה ואין להם אינטרס כלכלי אשר עלול להטות את עדותם, העידו כי בין המערערת למנוח שררה זוגיות רגישה וכנה. העובדה שהמנוח היה שב לבית המערערת למרות המריבות ביניהם ושהקשר בין השניים נמשך שנים רבות, מעידה על דינמיקה שמתאימה לזוג נשוי ולא ליחסים של קרובי משפחה. פרשנות בית הדין האזורי לתמונות המאוחרות, כמשקפות יחסים של קרובי משפחה ולאו דווקא כבני זוג, שגויה ויש לתת משקל מכריע לנתונים האובייקטיבים ובכללם רישומים רפואיים עד שנת 2016, בהם צוין ש"אשתו" או "חברתו" של המנוח ליוותה אותו וקיבלה עבורו מרשמים, המעידים על תפיסת הסביבה את המערערת והמנוח כבני זוג.

13. בעקבות הדיון בערעור הומצא על ידי המערערת צו ירושה, שנתקבל בהסכמה, לפיו המערערת תירש 75% מעיזבון המנוח, ואילו אחייניו, ילדיה של אחות המנוח, ירשו את היתרה. נעיר, כי כבר בסיכומי המשיב נטען כי אמנם אחות המנוח הצהירה על המערערת כיורשת של אחיה, אולם אין בכך כל רבותא משום שלמנוח לא היתה כל "ירושה" אלא רק חובות והסיכוי היחיד לקבלת כספים מהמשיב הינו כקצבת שארים.

    דיון והכרעה

    תמצית ההכרעה ומיקוד המחלוקת

14. לאחר בחינת פסק הדין, טיעוני הצדדים בכתב ובעל פה וכלל חומר התיק, עמדתי היא כי דין הערעור להתקבל וכי יש להכיר במערערת כ"ידועה בציבור" של המנוח.

15. המחלוקת בין הצדדים אינה סבה על השאלה האם הקשר הזוגי עולה כדי היות בני הזוג "ידועים בציבור" אם לאו (ראו לדוגמה: ע"ע (ארצי) 47676-01-14 סלח – המוסד לביטוח לאומי (4.4.2017). להלן – עניין סלח; עב"ל (ארצי) 55213-09-20 יצחקי – המוסד לביטוח לאומי (15.6.2021)), או על השאלה מה הן השלכות השינוי במערכת הזוגית בתקופה שקדמה לפטירת המנוח (ראו לדוגמה: ע"ע (ארצי) 29148-11-16 נחמיאס – מבטחים מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ (12.12.2017); ע"ע (ארצי) 26836-10-18 קרן הביטוח והפנסיה של פועלי הבניין והעבודות הציבוריות – שאול (12.2.2019)). הסוגיה היחידה העומדת בפנינו היא סוגיה ראייתית: האמנם המגורים תחת קורת גג אחת של בני הזוג בשלוש השנים שקדמו למות המנוח בתאונת הדרכים היו חסד שעשתה המערערת עם בן דודה שבעבר היה בן זוגה, כטענת המוסד שנתקבלה בפסק דינו של בית הדין האזורי, או שמא היו המשך של חיים משותפים של בני זוג, ידועים בציבור, שהחלו 16 שנים קודם לכן ונמשכו ברציפות, תוך עליות ומורדות האופייניות לחיי נישואין, עד למות המנוח כגרסת המערערת.

16. אקדים ואציין, כי פסק דינו של בית הדין האזורי מפורט ומנומק היטב וכי הקביעות העובדתיות של בית הדין האזורי, הנסמכות בין היתר על התרשמותו הבלתי אמצעית מהעדויות שנשמעו בפניו, מקובלות עלי. עם זאת, עמדתי שונה הן לעניין המסקנות הנובעות מהממצאים העובדתיים והן לעניין המשקל שניתן לדיווחי המנוח לרשויות. להלן אבהיר טעמי לקבלת הערעור.

    המסגרת הנורמטיבית

17. סעיף 252(א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן – חוק הביטוח הלאומי או החוק), קובע כי אלמנה זכאית לקצבת שאירים חודשית. "אלמנה" מוגדרת בסעיף 238 לחוק כ"מי שהיתה אשתו של המבוטח בשעת פטירתו...". המונח "אשתו", הרלוונטי לענייננו, מוגדר בסעיף 1 לחוק "לרבות הידועה בציבור כאשתו והיא גרה עמו".

18. בעניין פוקילמן נפסק כי "מערכת יחסים בין בני זוג מושתתת על שלושה יסודות, אשר ביניהם מתקיימת זיקת גומלין, והם: קיום חיי משפחה כבני זוג, מגורים משותפים וניהול משק בית משותף" (עב"ל (ארצי) 21302-03-16 פוקילמן – המוסד לביטוח לאומי. פסקה 33 לחוות דעת הרוב מפי השופטת ל' גליקסמן, על דעת כלל ההרכב כמפורט בפתח חוות דעת המיעוט מפי השופטת ח' אופק גנדלר (2.4.2019)). בענייננו, אין חולק על קיומם של המגורים המשותפים. השאלה, כפי שהובהר לעיל, היא האם המגורים המשותפים הם פועל יוצא של "קיום חיי משפחה כבני זוג", תוך ניהול משק בית משותף - "לא סתם מתוך צורך אישי של נוחות וכדאיות כספית או סיכום ענייני, אלא כפועל יוצא טבעי מחיי משפחה משותפים כנהוג וכמקובל בין בעל ואישה הדבקים אחד בשני בקשר של גורל חיים" (ע"ע (ארצי) 513/06 קסידסיד - מבטחים מוסד סוציאלי של העובדים בע"מ. פסקה 3 ב. (03.05.2007)) - או מעשה חסד של המערערת לבן דודה שבעבר היה גם בן זוגה.

19. במחלוקת העיקרית בין בעלי הדין קיבל בית הדין האזורי את טענת המערערת לפיה קשריה עם המנוח חרגו מיחסים משפחתיים בין קרובי משפחה ופסק כי בני הזוג אכן היו ידועים בציבור. עם זאת נפסק, כי מעמד המערערת כידועה בציבור תם כחמש שנים טרם פטירת המנוח, כך ש"בעת פטירתו" כלשון סעיף 238 לחוק הביטוח הלאומי לא היו בני הזוג ידועים בציבור ומשכך אין היא זכאית לקצבת שאירים. בית הדין האזורי ביסס את קביעתו בעיקר על שני נימוקים: האחד, המסקנות שהסיק משיכונה של בת המערערת שנישואיה כשלו בחדר השינה של בני הזוג; השני, שניתנה לו משמעות רבה, הוא דיווחי המנוח לרשויות. עמדתי בשתי סוגיות אלה שונה. להלן אפרט טעמי.

    יישום

    הנימוקים בפסק הדין

20. קודם שאתייחס לסוגית הלינה המשותפת והדיווחים לרשויות אציין, כי לא מצאתי בנימוקיו הנוספים של בית הדין הצדקה לקביעה לפיה חל שינוי במעמד בני הזוג בתקופה שלאחר שנת 2010. מלכתחילה, בכל הקשור בהיבט הרכושי עמדה המערערת על רצונה להבטיח כי רכושה המועט יועבר לילדיה ולא יגיע לידי המנוח. אציין, כי המנוח היה אלכוהוליסט ללא היתה עבודה קבועה עד לשנים האחרונות בחייו, היו לו נושים שונים שהקשו עליו והוא אף הסתבך לפחות פעם אחת בהליכים פליליים בעקבותיהם נדון לעבודות שירות. הפרדה רכושית בנישואי "סיבוב שני" מקובלת ואינה פוגעת במעמדם של בני הזוג כידועים בציבור (השוו: עניין פוקילמן. פסקה 39; ע"ע (ארצי) 46205-08-18 סידורובה – מז'ריצר. פסקה 12 לחוות דעת הרוב (14.7.2019)), והיא מובנת ובמידה רבה מתבקשת מאליה בנסיבות העניין בהתחשב בעובדה לפיה למערערת שלושה ילדים מנישואיה הקודמים. בהקשר זה אף אוסיף ואציין, כי חרף התנגדות המערערת לרישום כתובת המנוח בדירתה בשנים הראשונות עת המנוח נרדף על ידי נושים, בעת פטירתו כתובתו במשרד הפנים היתה כתובת דירתה של המערערת.

21. עוד אציין כי לא נטען שחל שינוי במהות השיתוף הזוגי בין שנות הקשר הראשונות לבין התקופה שקדמה למות המנוח. בכל אחת מהתקופות היתה המערערת המפרנסת העיקרית של התא המשפחתי (בין אם תא של זוגיות ובין אם תא של קרובי משפחה) ואילו המנוח תרם לתא מעט בהיבט הכספי וסייע מעת לעת בהכנת ארוחות. כידוע, מגורים תחת קורת גג אחת מקימים חזקה של משק בית משותף (ע"ע (ארצי) 4247-12-15 מימון - קרן הגמלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות בע"מ (27.02.2017)). חזקה זו לא נסתרה בתקופה הראשונה ומאותם טעמים בדיוק אינני סבור כי נסתרה בתקופה שקדמה למות המנוח. חלוקה סטריאוטיפית של תרומה למשק בית בין הגבר המפרנס לבין האישה הצופיה הליכות ביתה אמנם אפשרית, אך כבר אינה משקפת את הנורמה המובנת מאליה (ראו בהרחבה: עניין סלח) ובוודאי שאינה תנאי להכרה בזוג כידועים בציבור, וכך גם היעדר שיתוף מלא ותרומה כלכלית חלקית בלבד של אחד מבני הזוג (השוו: עב"ל (ארצי) 22238-03-17 אשוואל – המוסד לביטוח לאומי. פסקה 22 (22.7.2019). להלן עניין אשוואל).

22. בית הדין האזורי נתן משקל להיעדר ראיות המוכיחות קיומה של מערכת יחסים אינטימית בין המערערת למנוח, קשירת גורל ורצון לחיות יחדיו בשנים האחרונות לחיי המנוח. בין היתר התרשם בית הדין ממיעוט צילומים משותפים של בני הזוג ומהעובדה לפיה לשכנה, ידידתם של בני הזוג, לא היתה "ידיעה מלאה ואמיתית" על היחסים של בני הזוג. אכן, יש להניח כי לבני זוג "מן השורה" (ועל כך ארחיב בהמשך הדברים), תיעוד צילומי רב יותר של החיים המשותפים. עם זאת, כל התמונות שהוצגו בגין התקופה כולה היו תמונות שצולמו באירועים משפחתיים. התיעוד בשנים הראשונות לקשר בין בני הזוג, בהן הוכרה המערערת כידועה בציבור בפסק הדין, אינו עולה בהיקפו על התיעוד בהמשך. בהקשר זה אציין, כי התרשמותי מהתמונות שונה מהתרשמות בית הדין האזורי. התמונות (המועטות) מהשנים הסמוכות למות המנוח הן תמונות מאירועים משפחתיים, אשר על פניהם הם מצומצמים ונערכים בדירות מגורים. בתמונות שהוצגו נחזה המנוח להיות בן זוגה של המערערת ולא בן הדוד "הנגרר" לאירוע המשפחתי ואגב כך רוקד עם בת דודו כאשר ידיה מונחות על כתפיו וידו אוחזת במותנה או כשהם מצולמים באותו אירוע משנת 2013 כשלחייה שעונה על ראשו וידיה חובקות אותו. אעיר, כי תמונתם של בני הזוג משנת 2011, אשר בית הדין קבע כי היא "עשויה ללמד על קשר זוגי", צולמה בסמוך לפרידתם הנטענת של בני הזוג ובמהלך התקופה בה נפסק כי לא היה קשר זוגי בין המערערת לבין המנוח. מכל מקום, כפי שהובהר בעניין אשוואל בעת מתן משקל להיעדר תיעוד מצולם של החיים המשותפים ושל בילויים משותפים כגון נסיעות לחו"ל של בני זוג "שחיו חיים פשוטים" אין להתעלם מהרלוונטיות למעמד הסוציו- אקונומי הנמוך של בני הזוג (שם, בפסקה 23).

23. אף הערכת עדותה של השכנה שונה בעיני. אינני מפקפק כלל בקביעה העובדתית לפיה "לא היתה לה [לשכנה – ר.פ] ידיעה מלאה ואמיתית על היחסים של המנוח והתובעת ועל טיבם", אלא שאני סבור שלמתי מעט יש "ידיעה מלאה ואמיתית" על יחסיהם של בני זוג אף אם בינם לבין בני הזוג קשר חברי הדוק. עדותה של השכנה תיארה חיי זוגיות. השכנה אינה בוחנת כליות ולב ואף לא התיימרה לכך. היא סיפרה, ובית הדין קיבל את גרסתה עת דחה על בסיס העדות את גרסת חברו של האח, על המנוח הממתין לתובעת כמעט מידי יום בתחנת האוטובוס ומסייע לה להרים את השקיות. היא הוסיפה וסיפרה על הזעזוע של המערערת עם קבלת הידיעה על פטירת בן הזוג. בית הדין האזורי הסיק מהעדות לעניין זה כי המנוח לא היה בן זוגה של המערערת משלא היתה הראשונה לדעת על מותו בתאונת הדרכים. אין בידי לקבל מסקנה זו. כעולה מהעדויות מי שחזה בתאונה הגיע לבית המנוח – דירתה של המערערת – ואף המערערת, אשר מקום עבודתה סמוך לדירתה קיבלה את הידיעה והגיעה בסמוך לכך לדירה. תיאור הדברים אינו חותר נגד גרסת המערערת, אלא מהווה נדבך נוסף (אם גם לא מהותי) לגרסתה.

    לינה בנפרד

24. בית הדין האזורי נתן משקל למעברם של בני הזוג לישון על ספות נפרדות בסלון הדירה, כגרסת המערערת, עם פרידתה של הבת מבעלה. בית הדין התקשה לקבל את הגרסה שבעיניו "אינה הגיונית" וציין כי "הדעת נותנת שאם המנוח והתובעת היו בני זוג, אזי הם ילונו בחדר משלהם בעוד שהבת תלון בחדר הנוסף עם שני ילדיה או בסלון". אני מסכים כי האפשרות שהוצעה על ידי בית הדין משקפת החלטה מושכלת בעקבות חשיבה רציונאלית, אך איני סבור כי ההחלטה לאפשר מידה של פרטיות לבת הצעירה שבגיל 24 חווה את פירוק התא המשפחתי ונאלצת לשוב עם שני ילדיה לבית ההורים (ואין חולק כי ילדי המערערת התייחסו למנוח כאל אב) "אינה הגיונית".

25. בית הדין האזורי הוסיף ונתן משקל לעובדת השינה על ספות נפרדות בסלון, בשים לב "שלא מדובר באנשים מבוגרים" (גילאי המערערת והמנוח אותה עת היו, כפי שצוין בפסק הדין, 46 ו – 45 בהתאמה). יש להניח שבכך כיוון לאי קיום חיי אישות. בהקשר זה יוער כי במצב רגיל בו סלון אינו תחום בדלתות ובבית מסתובבים בת ונכדים, קל להבין מדוע לא הוצמדו הספות, ויש מי שיניח כי מעת לעת אף ניתן היה למצוא את הדרך, מבלי שנידרש לפרטים, להתגבר על אי הנוחות ולקיים חיי אישות. יוער, כי פרק הזמן של מגורי הבת עם האם המערערת לא לובן בהליך וכך גם משך הוויתור של המערערת על חדר השינה.

    הצהרות המנוח

26. הקביעה על סיום יחסי הזוגיות בשנת 2010 או 2011 והנתק בין המערערת למנוח עד לשנת 2013, עת חודש הקשר כקשר משפחתי של תומכת – נתמך, נסמכת במידה רבה מאד על הצהרות המנוח בפני הרשויות. לטעמי, משקלן של הצהרות המנוח נמוך מאד ואין לייחס אותן לחובת המערערת.

27. שני בני הזוג הם אנשים קשי יום אשר עלו לישראל בתחילת שנות השלושים לחייהם. עם זאת, בעוד שלמערערת שלושה ילדים, מקום עבודה קבוע באחד מסניפי קופת חולים מאוחדת בחדרה, בו היא מועסקת כעובדת ניקיון באמצעות קבלן שירות (קלינור) מתחילת הקשר עם המנוח, והיא בעלת דירה שנרכשה בסמוך לאחר עלייתה לישראל, חייו הקצרים של המנוח לא היו סוגים בשושנים. לא עלה בידי המנוח להשתלב במקום עבודה קבוע עד לשנתיים האחרונות בחייו בהם הפך לעובד בעיריית חדרה שעסק בניקיון שירותים בחוף גבעת אולגה. המנוח היה חסר כל, עד לרכישת האופניים החשמליים עליהם רכב עת נקלע לתאונת הדרכים, נתן עינו בכוס והיה נתון להתקפי שכרות, נשפט על עבירה שטיבה לא הובהר לעבודות שירות ולפחות פעם אחת אף הוצא נגדו צו הרחקה לפי בקשת המערערת. המנוח נסמך לפיכך על תשלומי גמלת הבטחת הכנסה מהמוסד.

28. בית הדין האזורי פרט את דיווחי המנוח למוסד ולמחלקת הרווחה של עיריית חדרה בין החודשים נובמבר 2011 ועד לנובמבר 2015 לפיהם הוא רווק ללא בת זוג המתגורר בשכירות תוך שהוא נוקב בכתובת דירתה של המערערת (נובמבר 2011); דר רחוב, הפונה ליחידת דרי רחוב דרך הרווחה, שכתובתו לצרכי קבלת דואר היא דירת חברתו לשעבר תוך ציון כתובת המערערת (דצמבר 2012); מי שמתגורר מזה חודש אצל בת דודו (ינואר 2013); מתגורר אצל בת דודו (נובמבר 2015) ומהן הסיק את הנתק בין הצדדים בשנים 2011 – 2013 ואת חידוש הקשר במתכונת של מגורים אצל בת הדוד.

29. ואולם, כעולה מתעודת עובד ציבור שהוגשה מטעם המוסד, המנוח קיבל גמלת הבטחת הכנסה "לאורך שנים רבות" עוד לפני חמש השנים הסמוכות למותו במהלכן פורטו דיווחיו למוסד. לא נטען על ידי המוסד כי בשנים בהם הוכרו המנוח והמערערת כידועים בציבור קיים ולו מסמך יחיד בו הם מציגים עצמם ככאלה. משכך, משקלה הראייתי של ההודאה המיוחסת למנוח נמוך. יובהר, כי גם המערערת קיבלה גמלת הבטחת הכנסה כ"חד הורית" עד לשנת 2005, הגם שלפי פסק הדין היא הוכרה בפסק הדין כידועתו בציבור של המנוח החל משנת 2000 חרף הדיווח.

30. בסיכומי המוסד בעב"ל 32143-02-20 אשר הוגשו בערעור על פסק הדין הראשון, ואשר המוסד מפנה אליהם בערעור שבפנינו, מקשה המוסד "כיצד יכול בית הדין הנכבד לקבל את גרסתה של המערערת כעת ולתת סעד למי שבאה שלא בניקיון כפים, וטוענת כי במהלך השנים היתה שותפה למנוח בהונאה של רשויות המדינה על מנת לזכות בכספים, ואילו כעת – דבריה הינם אמת, משהתברר לה כי שינוי הגרסה יזכה אותה בסכומים גבוהים יותר?".

31. בהליך זה איננו נדרשים לשאלה הנובעת מטיעונו דלעיל של המוסד, אשר יש לה פנים לכאן ולכאן, מה הן ההשלכות של דיווחי כזב מקום בו מי שמגיש תביעה בהליך הסותר את דיווחי העבר הוא המבוטח עצמו (השוו: עב"ל (ארצי) 9026-06-12 מוסאיף – המוסד לביטוח לאומי. פסקה 10 (11.7.2013). להלן – עניין מוסאיף). אעיר, כי בניגוד לנטען על ידי המוסד, לא הוכח ולא נקבע כי המערערת ידעה על דיווחי המנוח למוסד, ובית הדין אף זקף לחובתה הן את ההפרדה הרכושית והן את היעדר המידע על מקורות ההכנסה של המנוח. ענייננו אפוא בדיווח שנמסר על ידי המנוח ובהשלכותיו על זכאות המערערת לקבלת קצבת תלויים.

32. כפי שנפסק בתביעות לפיצוי בגין נזקי גוף, עת המבוטח הסתיר את הכנסתו מרשויות המס, "הכלל הוא שיש לבחון את הכנסתו האמיתית של התובע עובר לתאונה וכי אין מקום להשבתו למצב מדומה כפי שהוא משתקף בדו"חות המס שנתגלו ככוזבים. אין להעניש את הניזוק, ובוודאי כך לגבי התלויים בו, בשל חטאיו" (ע"א 9813/07 נעים נ' אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ. פסקה 4 (16.8.2009)), ולאחרונה חזר בית המשפט העליון והדגיש כי לעניין דיווחים כוזבים "יש להתייחס בחומרה רבה יותר לניזוק החי מאשר לתביעת אלמנה ותלויים" (ע"א 4816/20 לסקוב נ' פלונית. פסקה 8 (10.3.2021). ההדגשות בשני הציטוטים הוספו – ר.פ). ודוקו: אין חולק כי לדיווחי המנוח משמעות ראייתית כמוסבר בפסקי הדין המאוזכרים לעיל ובעניין מוסאיף, אך אין בהם כדי להשתיק את תביעתה של המערערת, שלא היתה שותפה להם, כשאירה.

    "מבט על" והתייחסות לטענות נוספות

33. לטעמי, בהתחשב במכלול הראיות, דיווחי המנוח למוסד במרוצת השנים, לרבות בשנים בהן נפסק כי היה הידוע בציבור של המערערת, לא היו דיווחי אמת והוגשו מחמת החשש שמא לא יעמוד בקריטריונים להבטחת הכנסה נוכח הכנסות המערערת, ואין בהם כדי לשלול את מעמדה של המערערת כידועה בציבור של המנוח. אדגיש בהקשר זה כי למעט דיווחי המנוח ומסקנת בית הדין האזורי, שאיני שותף לה, על משמעות הלינה בנפרד, לא עלה בידי לאתר כל ראיה המצביעה על פירוד בין בני הזוג ועל הבדל כלשהו בהיקף השיתוף ביניהם, הן במובן החומרי והן במובן הרגשי, בין השנים 2000 – 2010 בהן הוכרו כידועים בציבור לבין השנים שלאחריהן.

34. אוסיף ואציין כי דומה שכלל הראיות נבחנו לאור המשקל המכריע שניתן לדיווחי המנוח. כך, לא ניתן משקל לעובדה לפיה המערערת היא שפונה לקבלת מרשמים המיועדים למנוח ומוגדרת על ידי רופאת המשפחה של המנוח כ"אשתו". קביעת בית הדין האזורי כי הרישום שגוי מאחר ואינה אשתו, אינה עולה בקנה אחד עם ההגדרה הראשונית של "ידועה בציבור כאשתו" (ראו בין היתר: מנשה שאוה "'הידועה בציבור כאשתו' – הגדרתה, מעמדה וזכויותיה" עיוני משפט ג 484, 495 – 500 (תשל"ג)), שהרי הרישום במסמכים הרפואיים אינו של סטטוס אלא משקף אומד דעת או רישום מפי המטופל או מי שפנה בשמו. ייחוס המידע לטיפולי פוריות שבוצעו למעלה מעשר שנים קודם לכן, ללא מידע של רופאת המשפחה של המנוח על הפרידה במהלכה הפך המטופל לדר רחוב, אמנם אפשרי אך אינו מובן מאליו. כך גם רישום הדיאטנית מחודש מרץ 2011, לאחר שהבת עברה להתגורר בדירה ובתקופה בה נקבע על יסוד דיווחי המנוח כי הוא עצמו לא התגורר בדירת המערערת, תחת הכותרת "אנמנזה", כי המנוח "גר עם חברתו". באופן דומה לא ניתן משקל מספיק לטעמי לתיאור הזוגיות שבין השניים על ידי השכנה, גם אם לא היתה לה "ידיעה מלאה ואמיתית" על היחסים לאשורם, ולתיאור שהתקבל על ידי בית הדין של המנוח הממתין כמעט מידי יום למערערת בתחנת האוטובוס ומסייע לה עם הסלים. אף התמונות שהוצגו תומכות להבנתי, כפי שפורט לעיל, בגרסת המערערת כי היתה בת זוגו של המנוח.

35. בטענות עובדתיות נוספות שהועלו על ידי הצדדים יש פנים לכאן ולכאן ואין בהן כדי להשליך על התוצאה. כך, להסכמת אחות המנוח לוותר על חלק מהעיזבון וההכרה במערערת כיורשת של 75% מהעיזבון משקל מועט, מקום בו לעיזבון אין נכסים ובנסיבות בהן הזכויות הנובעות ממות המנוח בקרן פנסיה הן זכויות השאירים ואילו הזכויות לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975 הן זכויות התלויים. באופן דומה, הגדרת המערערת כ"גרושה" בטופס תביעה בגין תאונת עבודה לא נועדה להטעות מאן דהוא ויש לקבל את הסברה של מי שרזי הדין אינם בהכרח ידועים לה כי העתיקה את הרשום בתעודת הזהות. כל אחד מהצדדים טען אף למסקנות הנובעות מהטיפול בהלוויית המנוח ובמצבתו. לטעמי, יש משקל לעובדה לפיה המערערת שילמה סכום לא מבוטל, בהינתן השכר בעבודות ניקיון, של 7,000 ש"ח, עבור הקמת מצבה, ואילו הכיתוב "אבינו וסבינו" משקף את התערותו המלאה של המנוח בתא המשפחתי, אך מציב סימן שאלה מסוים ביחס למערערת. כך או כך, בנתונים שפורטו דלעיל אין כדי להכריע את הכף.

36. בסופו של יום, בהליך זה שבו אין חולק על עובדת המגורים המשותפים לפחות בשלוש השנים שקדמו לפטירת המנוח, נדרשת לצד הערכת ראיות, גם בחינה בדיעבד של עניינים שבלב ובאינטימיות שבין אנשים שאפשר שאורח חייהם ומעמדם הסוציו-אקונומי שונה מאורח חייו של המתבונן מן הצד. משכך אציין - תוך הכרה במגבלות השופט שבחינה מעין זו אינה בתחום מומחיותו המובהקת, אך לעיתים אין לו מנוס מלהידרש לה - כי לטעמי האפשרות התיאורטית לפיה מגורים משותפים במשך מספר שנים של בני זוג שהוכרו בגין תקופה קודמת שארכה עשר שנים לפחות כידועים בציבור מהווים את המשכה (או למצער חידושה) של מערכת היחסים הקודמת, סבירה יותר מהאפשרות כי העילה למגורים המשותפים במשך לפחות שלוש שנים נובעת מחסד שנעשה בין בני משפחה מדרגה שניה שבעבר הלא רחוק היו בני זוג.

37. מכל מקום, שוכנעתי כי בנסיבות העניין שבפנינו, המגורים המשותפים של בני הזוג בשלוש השנים האחרונות לחיי המנוח ומכלול הנסיבות המצביעות על שותפות גורל ביניהם, היו פועל יוצא של מערכת יחסים העולה כדי היותם ידועים בציבור ולא של היותם קרובי משפחה.

    הערה

38. לאחר השלמת חוות דעתי הועברה לעיוני חוות דעתה החולקת של חברתי השופטת חני אופק גנדלר. אני מוצא לנכון להעיר שתי הערות: האחת, לצרכי הבהרה והסרת ספק. אף אני, כחברתי, לא נתתי משקל כלשהו לעדות הבן וחברו, נוכח הממצאים העובדתיים של בית הדין האזורי. השניה, והמהותית יותר, היא כי לא הועלתה בהליך טענה לפיה יש ליצור מידת הוכחה מיוחדת בנסיבות בהן מבוטח הטעה את המוסד. בנסיבות העניין, כפי שצוין בחוות דעתי, מי שהטעה כנטען את המוסד הוא המנוח ולא המערערת. משכך איני סבור כי נוכח עובדות המקרה – והיעדר כל טיעון בסוגיה – יש מקום לבחון בגדרו של הערעור את קביעתה של חזקה המעבירה את הנטל תוך קביעת אמת מידה של נטל מוגבר שספק אם המבוטח היחיד יכול לעמוד בה.

39. אעיר, עם זאת, כי כפי שנפסק כי אין מקום לאמת מידה הוכחתית נוספת עת מועלות טענות פליליות נגד בעל דין אלא די במבחן "כמות הראיות" (ראו בין היתר: ע"א 7516/02 ד"ר פישר נ' רו"ח יוכמן, פ"ד ס(1) 69 (2005); ע"א 9462/04 בן ציון מורדוב נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פ"ד ס(4) 13 (2005); יניב ואקי מעבר לספק סביר: גמישות ההוכחה בדין הפלילי עמ' 379 - 381 וההערות שם (2013)). כך איני מוצא, על פני הדברים ומבלי לקבוע מסמרות מקום שאיננו נדרשים בכך לטעמי, לקבוע כלל בדבר נטל מוגבר ומיוחד על המבוטח, הגם שלא מן הנמנע כי בנסיבות המתאימות "מידת ההוכחה תהא מוגברת ומושפעת ממהותו של הנושא וממידת החומרה של טענותיו, היינו, כמות הראיות שתידרש על מנת לעמוד בנטל השכנוע תהא גדולה יותר" (ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, פ"ד סא(3) 18, 50 (2006)). יפים בעיני בהקשר זה, בכל הכבוד, דברי השופט [כתוארו אז] א' ברק אשר הסביר תמיכתו בגישת "כמות הראיות" כך:

    "גישה גמישה זו, המבקשת לפעול במסגרת מידות ההוכחה הקיימות, נראית בעיני רצויה ... היא נמנעת מיצירת הבחנות דקות ודקיקות, שקשה מאוד ליתן להן ביטוי כמותי. אם אין נוסחה מדעית לשוני שבין מידת ההוכחה האזרחית לבין מידת ההוכחה הפלילית, יקשה עלינו לדחוק בין שתיים אלה מידת הוכחה שלישית. שנית, יצירת מידת הוכחה שלישית מעלה מיד את השאלה, באילו נסיבות מתגבשת מידה זו. חברי הנכבד נזקק, על-כן, להבחנה בין עבירות רציניות לבין עבירות שאינן רציניות, בין עבירות המטילות סטיגמה ושיש עמן קלון לבין עבירות שאינן מטילות סטיגמה ושאין עמן קלון, וכיוצא בהן הבחנות, אשר לא קל לבסס את קיומן. אכן, דעתי היא, כי יש לתת שיקול-דעת לשופט, המבוסס על נסיבותיו של כל עניין ועניין, תוך איזון ראוי בין האינטרסים הנוגעים לעניין, בלא לקבוע מראש קטגוריות של מצבים באשר למידת ההוכחה" (ע"א 475/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 589, 606 (1986). ההדגשה הוספה – ר.פ).

40. סוף דבר – לו דעתי תישמע הערעור יתקבל והמערערת תוכר כ"אלמנה" של המנוח הזכאית לקבל קצבת שאירים. המוסד יישא בתשלום שכר טרחת פרקליטי המערערת והוצאות המשפט בשתי הערכאות בסכום (כולל) של 7,000 ש"ח.

    השופטת חני אופק גנדלר

    1. לו תשמע דעתי דין הערעור להידחות. לטעמי, פסק דינו של בית הדין האזורי ראוי להתאשר מטעמיו מכוח תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991. המדובר בפסק דין מקיף המנתח את המארג הראייתי בצורה מפורטת ומנומקת, ולא מצאתי עילה להתערב בקביעותיו של בית הדין קמא, אשר הציג נכונה את העקרונות המשפטיים ויישמם כהלכה על נסיבות המקרה.

    2. בנסיבות הענין המיוחדות אין מחלוקת כי המנוח והמערערת, אשר הינם בני דודים, חיו מאז שנת 2000 כידועים בציבור. גדר הספק הוא אם חל שינוי באופי הקשר ביניהם במרוצת השונים, ולכל הפחות מאז שנת 2010, כך שהזיקה הזוגית נמוגה ונותרה אך מערכת יחסים משפחתית כבני דודים או שמא שתי המערכות המשיכו להתקיים במקביל עד פטירת המנוח. שאלה זו היא בעיקרה שאלה עובדתית.

    3. בית הדין האזורי בחן את התשתית הראייתית בקפידה הראויה, לא פעם אחת אלא פעמיים. בפסק דינו הראשון נדחתה התובענה, ובמסגרת הדיון בערעור הראשון ניתנה למערערת הזדמנות חריגה לפתוח את פרשת הראיות ולהעשיר את התשתית הראייתית ביחס לשש השנים האחרונות. וכך נאמר:

       "..... במצב דברים רגיל, מחדל ראייתי של תובע/ת מהבאת ראיות ביחס לתקופה הסמוכה לפטירה, כשלעצמו, אינו מצדיק היעתרות לבקשה לצירוף ראיות. זאת, אף אם חזית המחלוקת בבית הדין האזורי נפרשה על כלל שנות ההיכרות, שכן המיקוד בשנים הסמוכות לפטירה נובע ממהות הגמלה ותכליתה.

        

       עם זאת, נסיבות הענין שבפנינו מיוחדות, וייחודן נובע מכך שלמערערת ולמנוח היתה מערכת יחסים משפחתית כבני דודים, ובית הדין האזורי קבע כי עד שנת 2010 היתה ביניהם במקביל גם מערכת יחסים של ידועים בציבור. השאלה אם בשש השנים האחרונות נמוגה המערכת הזוגית ונותרו אך קשרי המשפחה או שמא שתי מערכות היחסים נמשכו זו לצד זו – היא שאלה מורכבת. בית הדין האזורי הכריע על סמך המארג הראייתי שבפניו, וביחס להכרעה זו איננו מביעים עמדה לכאן או לכאן. בשל ייחודן של הנסיבות והשאלה המורכבת המתעוררת סברנו כי יש לאפשר למערערת להביא עדים ביחס לתקופה הסמוכה לפטירת המנוח"

       בפסק דינו המשלים קבע בית הדין האזורי כך (סעיף 73):

       "ממכלול הראיות והעדויות שהוצגו לפנינו שוכנענו שלאחר טקס האירוסין היו המנוח והתובעת בגדר "ידועים בציבור". עם זאת, משנת 2010 לערך, נפסק הקשר הזוגי והמנוח חזר להתגורר בדירת התובעת בשל קרבת המשפחה שלהם ובשל העובדה שלא היה לו מקום מגורים אחר מכיוון שלא היה בקשר עם אחותו. כאמור, אנו סבורים שלכל הפחות משנת 2011 המנוח לא התגורר בדירה וזאת עד לתחילת שנת 2013. כמו כן, כאשר המנוח חזר להתגורר בדירת התובעת הוא לא לן עימה אלא על ספה בסלון. המנוח קיבל גמלת הבטחת הכנסה כ"יחיד" על סמך הצהרותיו שהוא מתגורר אצל התובעת שהיא בת דודתו (והייתה חברתו בעבר), בשונה מהצהרותיו לחברות הביטוח בשנים הראשונות לזוגיות שהיא חברתו לחיים. כמו כן, המנוח לא דיווח במקום עבודתו האחרון (עיריית חדרה) שהתובעת היא בת זוגו. נוסיף, כי לא הוכחה כוונה של המנוח והתובעת ליצירת מחויבות כלכלית בעתיד ולא הוכח שיתוף משמעותי במהלך החיים המשותפים. מהראיות אף עולה שהתובעת לא חשה מחויבות לשפר את מצבו הכלכלי של המנוח לאחר מותה או לדאוג לו למקום מגורים, ולו לתקופה קצרה, למרות שלא היה מקום מגורים אחר ושהיא אף לא נרשמה על המצבה כ"בת זוגו". בנסיבות אלה, לא עלה בידי התובעת להוכיח שהיא והמנוח קיימו יחסי משפחה כבני זוג, התגוררו יחד מתוך כוונה ליצור חיי שיתוף של איש ואישה וניהלו משק בית משותף בשנים האחרונות לחייו".

    4. הנה כי כן, בפסק הדין המשלים מסקנתו של בית הדין האזורי היתה שיש לחלק את תקופת היחסים לבין המנוח למערערת לשלוש תקופות: הראשונה, בין השנים 2000-2010, בה אין חולק כי המערערת והמנוח חיו כידועים הציבור. השניה, בין השנים 2011-2013, בה לא התגוררו יחד. השלישית, בה התגורר המנוח אצל המערערת, בשל הזיקה המשפחתית, מצבו הכלכלי הקשה, והעובדה שלא היה בידו לישון אצל קרובי משפחה אחרים זולת המערערת, ולא כבן זוג.

    5. כאמור, קביעותיו של בית הדין האזורי הינן קביעות עובדתיות מובהקות, המבוססות על התרשמותו מהמארג הראייתי שנפרש בפניו. איני סבורה כי מקרה זה בא בגדר המקרים החריגים ויוצאי הדופן בהם מוצדקת התערבות במסקנתה העובדתית של הערכאה הדיונית. בע"א 323/89 קוהרי ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(2) 168 קבע בית המשפט העליון את הדברים הבאים:

       "אם נגיע לכלל מסקנה, כי המימצאים העובדתיים מעוגנים בחומר הראיות, שניתוח המשמעויות סביר והגיוני ואין בקביעת העובדות או בהבנת השלכותיהן שגיאה עקרונית ובסיסית; ואם נשתכנע שהדין יושם על התשתית העובדתית כהלכה, כי אז אין לנו להיכנס לפני ולפנים של כל המחלוקת העובדתית והמשפטית ולבחון אותה מבראשית.אין אנו נדרשים להציג פסק דין משלנו העונה, לפי הבנתנו, על כל מכלול השאלות שהתעוררו, לצד פסק הדין של הדרגה הראשונה. עלינו, כאמור, רק להיווכח, כי מה שהחליטה הדרגה הראשונה עומד במבחן הראיות, המשתמע מהן והדין."

       בע"ע (ארצי) 424/06 מטבחי שרת בע"מ - ילנה גרוחולסקי (18.1.07) חזרה השופטת נילי ארד, כתוארה אז, והטעימה את הדברים הבאים המדברים בעד עצמם:

       "אף אם סבור בית דין שלערעור, כי בראיות שהובאו בפניו יש תימוכין לגרסה האחרת, גם אז לא יתערב בפסיקתה של הערכאה הדיונית, וייתן '.... משקל מכריע להתרשמותו של בית הדין קמא'..."".

       וראו לאחרונה דעת הרוב בע"ע 34042-06-20 מוחמד כעאבנה -יאיר אזולאי (20.6.22), וההפניות שם.

    6. הנה כי כן, לא די בכך שלגרסתה החלופית של המערערת יש תימוכין במארג הראייתי כדי לקבלה, אלא נדרש כי פסק הדין של הערכאה הדיונית אינו עומד במבחן הראיות והדין. זאת ועוד. מקרה זה הוא חריג, שכן בפסק הדין המחזיר ניתנה למערערת באופן חריג הזדמנות נוספת לפתוח את פרשת הראיות מחדש הגם שלא הציגה ראיה חדשה, שלא היה בידה בשקידה ראויה להגיש קודם לכן. הזדמנות זו ניתנה לה על מנת שיהא בידה להתמקד בשאלת טיב הקשר ביניהם בשש השנים האחרונות, קרי התקופה השניה והשלישית, וזאת נוכח הדואליות ביחסים בראשית מערכת היחסים בין המנוח והמערערת. בדיון ההוכחות הנוסף אכן נשמעו עדויותיהם של שלושה עדים נוספים, ובית הדין האזורי פירט בפסק דינו מדוע לא מצא ליתן משקל לשלוש עדויות אלה. כך למשל, לגבי גב' גילאידוב, שהינה שכנה של המערערת וחברה של המנוח, קבע בית הדין כי התרשם ש"לא הייתה לה ידיעה מלאה ואמיתית על היחסים של המנוח והתובעת ועל טיבם" וכי עדותה "נסתרה בעדות התובעת עצמה". לגבי מר נגוסה, חבר של בנה של המערערת (כשבנה של המערערת התחתן בשנת 2009, ומאז חדל לגור עימה) קבע בית הדין כי "לא שוכנענו כי למר נגוסה ידיעה אישית על טיב היחסים שהיו בין התובעת למנוח" וכי "לא נתנו אמון בעדותו של מר נגוסה". אשר לבנה של המערערת, קבע בית הדין כי "עדותו לפנינו לא הייתה מידיעה אישית". איני מוצאת מקום להרהר אחר קביעות מהימנות אלה, כשלערכאה הדיונית יתרון מובנה בהתרשמות מן העדים, אשר נשמעו בפניה. לא מצאתי כי מקרה זה מצדיק חריגה מכלל זה. הנה כי כן, גם ההזדמנות החריגה הנוספת שניתנה למערערת, נוכח ייחודן של הנסיבות, ובשל הבהרת הצורך במיקוד בשש השנים האחרונות, לא הביא בסופו של יום לשינוי מהותי במארג הראייתי בשש השנים הרלבנטיות.

    7. מסקנתו של בית הדין האזורי כי בתקופה השניה (2011-2013) לא התגוררו המערערת והמנוח יחד מבוססת, בין היתר, על האופן בו הציג המנוח עצמו בפני המוסד לביטוח לאומי או רשויות הרווחה את הקשר ביניהם. זהו המסד הרלבנטי לתקופה השניה כפי שנקבע בסעיפים 17-19 לפסק הדין. וכך נאמר:

       "ביום 1.11.2011הגיש המנוח לנתבע תביעה לגמלת הבטחת הכנסה מכיוון שהוא"עושה עבודות שירות ואין לי כל מקור הכנסה". בטופס התביעה ציין שהוארווקולא מתגורר עם בת זוג. כתובת המגורים שכתב היא של דירת התובעת, אולם הוסיף ב'פרטי הדירה בה הוא מתגורר' שהוא מתגורר בדירהבהשכרה.

       כאן המקום לציין שבהודעה לחוקר אמרה התובעת שמספר שנים לפני שנת 2016 שינה המנוח את כתובתו במשרד הפנים לכתובת דירתהללא הסכמתה. היא פנתה למשרד הפנים כדי שיוציאו אותו מכתובת דירתה, וכך נעשה.

       ביום 13.12.2012הגיש המנוח לנתבע תביעה נוספת לגמלת הבטחת הכנסה מכיוון שהוא"לא עובד ואני לא מוצא עבודה". בטופס התביעה מילא את כתובת דירת התובעת והוסיף כי"אין לי בית אני ישן ברחוב. היה גר בכתובת הנ"ל(הכוונה לדירת התובעת – ק.כ). זו הכתובת שלהחברה שהייתה".

       ביום 17.2.2013קיבל הנתבע מכתב ממחלקת הרווחה בעיריית חדרה בעניינו של המנוח, בזו הלשון:"הנ"ל הגיע אלינו היום לצורך סיוע בהליכים מול בטל"א לתביעת הבטחת הכנסה. לדבריו מתגורר בכתובת XXX אצל בת דודה שלו. מתגורר לדבריו בכתובת זו כחודש. אינו מוכר בשירותי הרווחה ולא פנה לדבריו לצורך סידור במרכז לדרי רחוב"

    8. בחלק שהוקדש לניתוח הראיות נתן בית הדין האזורי משקל לראיות אלה (ראו סעיפים 63-65 לחלק הדיון וההכרעה) כמו גם לראיות נוספות לרבות הדרך בה הציגה המערערת את עצמה במסגרת התביעה לגמי תביעה וכך נאמר (סעיף 67 לפסק הדין):

       "חמישית, ראיה נוספת לכך שהתובעת והמנוח לא היו בני זוג בשנים האחרונות לחייו ניתן למצוא בתביעה לדמי פגיעה שהגישה התובעת בשנת 2016. התובעת ציינה בטופס שהיא גרושה ולא שהיא ידועה בציבור של המנוח.

       בעדותה לפנינו טענה התובעת שציינה בטופס התביעה את המעמד האישי הכתוב בתעודת הזהות שלה, אולם לא עלה בידיה לשכנע שזו הסיבה האמיתית. התרשמנו שהיא הצהירה על המעמד האישי שלה כפי שהיה בפועל באותה תקופה. כלומר, באותה שנה היא כבר לא הייתה בת זוגו של המנוח והם לא חיו יחדיו כבני זוג ולכן ציינה בטופס שהיא גרושה.

       בהקשר זה נדגיש שהמעמד האישי של התובעת אינו משנה לעניין הזכאות לגמלה לדמי פגיעה או לגובה הגמלה. לכן העובדה שלא ציינה שהיא במעמד של "ידועה בציבור" מצביעה על מעמדה האמיתי באותה תקופה ועל כך שהיא והמנוח כבר לא היו בגדר "ידועים בציבור".

       כמו כן, ערך בית הדין האזורי ניתוח מפורט של הגרסה שמסרה המערערת בפני החוקר (סעיף 68 לפסק הדין) תוך שהעדיף גרסה זו על פני הגרסה השונה שמסרה במהלך עדותה בפניו (סעיף 69 לפסק הדין).

    9. בפני בית הדין האזורי היה מארג ראייתי לרבות המצגים של המנוח והמערערת בקשר לקבלת זכויות סוציאליות שונות, הודות לחוקר, ועדויות. כאמור לעיל, לא מצאתי כי הערכתו את המארג הראייתי מצדיקה התערבות בקביעתו העובדתית. עם זאת, אבקש לייחד מספר מילים לטעם הראשון שמנה בית הדין האזורי, הנוגע למצגי המנוח כלפי המוסד ורשויות הרווחה, אך בטרם אעשה כן אבקש להעיר שתי הערות: ראשית, אבקש לחדד כי התייחסותי להלן למצגי המנוח נובעת מסוגיות משפטיות הכרוכות בהם, ואולם כשם שהכרעתו של בית הדין האזורי נשענה על מארג ראייתי רחב כך גם החלטתי מבוססת על קיומן של ראיות אלה לרבות מצג המערערת עצמה בתביעה לדמי פגיעה כמו גם ניתוח הודעותיה בפני החוקר והתרשמות בית הדין האזורי מעדותה בפניו. שנית, משמוסד סמך את טיעונו בין היתר על ראיות אלה, ומשבית הדין השתית הכרעתו גם על יסוד מצג זה אני סבורה שהתייחסות משפטית להיבטיה המשפטיים של הנמקה זו נדרשת, ולטעמי לא ניתן להתעלם מראיות אלה או מהנמקתו של בית הדין האזורי בהקשר זה. ומכאן אפנה להתייחס לנדבך זה בפסק דינו של בית הדין האזורי.

    10. למעשה המערערת מבקשת כעת להתנער ממצגים אלה, ואשר על יסודם שולמה למנוח גמלת הבטחת הכנסה כיחיד ולא כחלק מתא משפחתי זוגי. בהקשר זה מתעוררות שתי שאלות: השאלה הראשונה, האם יוצר מצג נתפס במצג שהציג בעבר, ועל יסודו קיבל זכויות סוציאליות, או שמא יכול הוא להתנער ממנו לצורך קבלת זכויות סוציאליות אחרת? השאלה השניה, איזו נפקות, אם בכלל, יש לכך שבשעתו המצג נוצר על ידי המנוח, ואילו כעת המערערת היא זו שתובעת זכויות?

    11. לשאלה הראשונה, היא מידת יכולת מבוטח להתנער ממצג בעבר שעל יסודו קיבל זכויות, וזאת ביחס לאותו פרק זמן - תיתכנה לה שלוש תשובות אפשריות: האפשרות הראשונה, היא כי יוצר המצג "נלכד" במצג, ואינו יכול להשתחרר ממנו, וזאת מכוח דוקטרינות של השתק, מניעות, הנגזרות מחובת תום הלב. זאת, בדומה להשתק שיפוטי אשר נועד למנוע ניצול לרעה של הליכים משפטיים. אפשרות זו נועדה לעודד את ציבור המבוטחים למסור גרסת אמת, ולמנוע ניצול לרעה של המערכת הסוציאלית באמצעות מצג כוזב. האפשרות השניה, מצגים קודמים חסרי משקל, ועל המוסד לבחון את תביעת המבוטח לגופה מבלי לזקוף לחובתו מצג כוזב שהציג, ובפרט אם זה נועד לסייע בשרידותו הכלכלית. אפשרות זו מתמקדת בעשיית צדק במקרה הקונקרטי מבלי שתיחסם זכותו של הפרט למערכת הרווחה אף אם כשל בעבר. האפשרות השלישית, היא אפשרות ביניים. מחד, מצג קודם אינו חסם קשיח לבחינה בקשה חדשה אף אם היא אינה עולה בקנה אחד עם מצג קודם (בניגוד לאפשרות הראשונה). מנגד, מצג קודם בעל משקל משמעותי בעת שקילת הבקשה החדשה וההנחה שאם זכה המבוטח בזכויות מכוח המצג הרי שזה מבטא את מצב הדברים כהוויתם (בניגוד לאפשרות השניה). על פי אפשרות זו על המבקש לסטות ממצג קודם שהציג מוטל הנטל לשכנע בקיומה של הצדקה לכך, וזאת הן בהיבט הנורמטיבי והן בהיבט הראייתי. בהיבט הראייתי יוצר המצג חזקה כי זה היה מצב הדברים בעת הגשת הבקשה, וככל שהמבוטח מבקש לסטות מכך מוטל עליו נטל מוגבר, כשמידת הגברת הנטל היא כמידת טובת ההנאה שהופקה על יסוד המצג הקודם. בהתאמה על בתי הדין לבחון בזהירות רבה טענה כי מצג שהוצג בעבר הינו כוזב.

    12. לטעמי, מבין שלוש האפשרויות לעיל האפשרות השלישית היא הראויה. לטעמי, אפשרות זו מגלמת איזון בין האינטרס המערכתי לעודד מבוטחים למסור גרסת אמת ושלא לנצלה לרעה ובבד בד היא מותירה פתח במקרים מתאימים לעשות צדק במקרה פרטני. משמעות הדבר היא כי על המבקש להתכחש למצג קודם מכוחו קבל תשלומים סוציאליים מוטל נטל מוגבר, ועל בית הדין לבחון בזהירות רבה אם אכן הונח יסוד נורמטיבי וראייתי המצדיק זאת. אפשרות זו עולה בקנה אחד עם בפסיקתו של בית הדין הארצי. בעבל (ארצי) 9026-06-12‏ ‏ חגית מוסאיף נ' המוסד לביטוח לאומי (11.7.13) (להלן: ענין מוסאיף) נאמר בהקשר זה על ידי השופטת אנגלברג שהם כך:

        "אין לקבל, אלא בנסיבות חריגות ויוצאות דופן, מצב שבו אדם מצהיר במועד מסוים על מעמד אישי מסוים ועל מסגרת מגורים מסוימת ובמקום אחר מצהיר הוא על מעמד אישי אחר ועל מסגרת מגורים שונה, הכל לפי טובת ההנאה הרלוונטית שאליה מכוונת ההצהרה. שעה שהצהירה המערערת על רווקותה ועל מגוריה בגפה, בטופס רשמי (שבו צוין במפורש כי היא נדרשת להצהיר אמת) ושעה שנדחו הסבריה באשר להבדל בין הרשום בתביעותיה הקודמות לרשום בתביעתה הנוכחית - "נתפסת" המערערת בהצהרותיה הקודמות. בהקשר זה נדגיש כי הנטל המוטל על כתפיו של הטוען למצב דברים מסוים, להסביר מדוע הצהרות קודמות שמסר לא שיקפו את המציאות כהווייתה, הוא נטל כבד מאוד".

        בהמשך, נאמר עבל (ארצי) 34391-08-11‏ ‏ מנור אבו גאבר נ' המוסד לביטוח לאומי (30.5.16) (להלן: ענין אבו גאבר) כך:

        "במסגרת הדיון בפנינו, ציין ב"כ המוסד כי המחלוקת היא עקרונית על רקע החשש כי בבוא היום תשנה המערערת טעמה ותגיש תביעה לתשלום קצבת שארים על בסיס קיומם של יחסי נישואין. לטענת המוסד, מדובר בתופעה של ממש. לא מצאנו כי יש בחשש זה כדי לקבל את עמדת המוסד שלפיה יש לדחות את תביעת המערערת. עם זאת, מצאנו כי הצדק עם המוסד בטענתו כי מקום שבו מתקבלת תביעה בדבר נפרדות יש לראות את המבוטח/ת כנתפס בהצהרתו ואת הקביעה כי אין מתקיים משק בית משותף כקביעה מחייבת, גם כאשר נדרשים לזכויות אחרות לאחר מכן כגון: זכות לקצבת שאירים וזכויות נוספות הנגזרות מקיומם של יחסי זוגיות (ראו עבל 9026-06-12חגית מוסאיף – המוסד, פסקה 10 לפסק הדין, ניתן ביום 11.7.13[ עמדתנו זו עולה בקנה אחד עם הגישה כי יש לעודד מבוטח למסור גרסת אמת ביודעו כי זו עשויה להשליך על כל זכויותיו הנוכחיות והעתידיות".

    13. ערה אני לכך כי הדברים האמורים בענין אבו גאבר עשויים להתפרש כמכוונים לאפשרות הראשונה. אולם, משההכרעה שם נעשתה תוך הפניה לענין מוסאיף, הרי שיש לפרשם כמבטאים את האפשרות השלישית בדבר הגברת הנטל.

    14. אשר לשאלה השניה, היא הנפקות שיש למצג שהציג המנוח בקשר למגורים הנפרדים עת תבע גמלת הבטחת הכנסה על תביעת המערערת לקצבת שאירים. אקדים ואציין כי המערערת הודתה בעדותה כי ידעה שהמנוח קבל קצבת הבטחת הכנסה מהמוסד לביטוח לאומי ואף תיארה את הרקע לקבלתן. וכך נאמר (פרוטוקול מיום 7.10.19 עמ' 3-4, ההדגשות שלי):

        "ש. את יודעת שהוא התקיים מהבטחת הכנסה?

        ת. אני לא יודעת שהוא קיבל כל הזמן, הוא לפעמים עבד ולפעמים לא. אני יודעת שהוא קיבל הבטחת הכנסה.

        ש. את ידעת שבהצהרותיו למל"ל הוא דיווח שהוא רווק ואינו גר עם בת זוג?

        ת. הוא לא עבד ואני אמרתי "כל הזמן אני עובדת ואתה צריך לעשות פתרון, אתה צריך לעבוד ולשלם כסף ובשביל זה בכל מקום הוא אמר שהוא..". כשהיה כסף הוא היה שותה והיה עושה בלגאן ואמרתי לו שברגע שהוא יפסיק לשתות אני ארשום אותך על הדירה. אני גירשתי אותו למשך שבוע ואז הבת שלי שיכנעה אותי שאבא יחזור הביתה. בשביל זה הוא הלך ישר לבקש הבטחת הכנסה".

        לטעמי, המצג שהציג המנוח בקשר להעדר מגורים משותפים והעדר חיים כידועים בציבור משליך על תביעתה של המערערת כידועה בציבור, וזאת משני טעמים, כשלדידי הראשון הוא המשמעותי. הטעם הראשון, מתמקד בגרסת מנוח למוסד, והוא מוחזק כדובר אמת בנתינתה. בנוסף, המצג – הוא אופי התא המשפחתי - על פי מהותו נוגע במערערת שהיא חלק מהתא המשפחתי הנטען. מטבע הדברים נדרשת הדדיות בתפישת התא המשפחתי בקרב שני החלקים המרכזיים המרכיבים אותו. משמע, כשעסקינן בטענה למגורים משותפים או קיום קשר של ידועים בציבור תפישת מציאות של האחד תקרין בעקיפין על האחר. במילים אחרות, משהמנוח – שמכוח פטירתו נתבעת הזכות - לא תפש את יחסיהם כיודעים בציבור הדבר משליך על מידת קיומו של תא משפחתי משותף, ולכן מוצדקת הגברת הנטל לכתפי המערערת המבקשת לטעון אחרת. הטעם השני, מתמקד בגרסת המערערת, הטוענת שגרסת המנוח היתה כוזבת וכי בפועל ניהלו תא משפחתי זוגי ומשק בית משותף. על פי נקודת מבט זו המצג שיצר המנוח בדבר מגורים נפרדים היה כוזב, וטענת המערערת לפיה חיו כבני זוג במסגרת משק בית משותף היא שמבטאת את המציאות כהוויתה. משמעות טענת המערערת היא ששני בני הזוג, המנהלים משק בית משותף, נהנו מהגמלאות שנתקבלו על יסוד מצגו (הכוזב) של המנוח. זאת ועוד. כעולה מעדותה המצוטטת לעיל, המערערת הודתה בעדותה כי ידעה שהמנוח קבל קצבת הבטחת הכנסה, ולמעשה עמדתה והוצאתו מדירת המגורים היא שהביאה אותו לפנות ולבקש את הגמלאות. הנאה משותפת זו מצדיקה כענין נורמטיבי ייחוס המצג שעל יסודו שולמו הגמלאות, קרי מגורים נפרדים, לשני בני הזוג המרכיבים את התא המשפחתי הנטען. כאמור, המערערת אינה כבולה להנחה זו (בניגוד לאפשרות הראשונה), אך ככל שהיא מבקשת להשתחרר ממנה עליה נטל מוגבר לסתור את המצג שיצר המנוח עת תבע וקיבל מהמוסד גמלת הבטחת הכנסה כתא יחיד. הנה כי כן, בין כך בין כך, מצג קודם שהציג המנוח למוסד בנוגע לקיומם או העדרם של מגורים משותפים וניהול משק בית משותף, ואשר על יסודו שולמו גמלאות – מבטא את המציאות כהוויתה אלא אם יוכח אחרת, כשהנטל בהקשר זה מוגבר.

    15. במקרה דנן איני סבורה שנפל קושי בכך שבית הדין השתית את הכרעתו בשנים 2011-2013 על המצג שהציג המנוח בתביעותיו לגמלת הבטחת הכנסה. זאת, לו מן הטעם שביחס לפרק זמן זה לא הובאה ראיה ישירה לסתור מצג זה, והגם שניתנה למערערת הזדמנות מכוח פסק הדין הראשון בערעור להביא ראיות נוספות בנוגע, בין היתר, לפרק זמן זה. המערערת הביאה בגלגולה השני של התובענה שלושה עדים נוספים, אשר בית הדין האזורי ייחס משקל, אם בכלל, מועט לעדותם. משכך, הנטל המוגבר לא הורם. מעבר לנדרש אוסיף כי הגשת הבקשה לקבלת גמלת הבטחת הכנסה שהגיש המנוח בשנת 2015 מחזקת מהימנות מצג זה. הטעם לכך שבבקשה זו כתב המנוח כי הוא מתגורר אצל המערערת, והסביר כי זו היתה חברתו בעבר. משמע, המערער לא ראה קושי לתבוע גמלת הבטחת הכנסה כיחיד חרף מגוריו אצל המערערת כחברתו לשעבר, והדבר מחזק את מהימנותו במצגיו הקודמים. מכל מקום בית הדין האזורי שלל את האפשרות כי שיקר במצגים על מנת להגביר את סיכויו לקבל את הגמלה (ראו סעיף 65 לפסק הדין).

    16. לאור האמור סבורה אני כי אין להתערב בקביעתו של בית הדין האזורי כי בתקופה השניה לא חיו המערערת והמנוח דרך קבע תחת קורת גג אחת. ההפסקה במגורים המשותפים בתקופה השניה משליכה על חלוקת נטלי השכנוע בתקופה השלישית. משחלה הפסקה משמעותית במגורים המשותפים הרי שמתחדדת השאלה אם בתקופה השלישית המגורים תחת אותה קורת גג היו כבני זוג או מכוח זיקתם המשפחתית ולאור מצוקת הדיור של המנוח שכן אחותו סירבה שיתגורר אצלה. לטעמי, הנטל לשכנע כי המגורים היו כבני זוג, ולא כקרובי משפחה, מוטל על המערערת, ואין היא יכולה להיבנות מאופי הקשר בתקופה הראשונה וזאת בשים לב להפסקה בתקופה השניה. מכל מקום, בית הדין לא השתית את הכרעתו על נטלי השכנוע, אלא על כך שמאזן ההסתברויות נוטה לצד גרסת המוסד.

    17. בית הדין נתן משקל לטופס הבקשה לגמלת הבטחת הכנסה שמילא המנוח בשנת 2015 בו כתב כי הוא מתגורר עם חברתו לשעבר, והדבר מלמד על אופן תפישתו את הקשר; הכיתוב על המצבה "אבינו וסבנו", וזיקתה של המערערת אליו נפקדה אף כי היא שילמה עבור המצבה; העדר מהימנות גרסת המערערת והעדים מטעמה אודות לינה משותפת (סעיף 66); העובדה שהמערערת הציגה עצמה בתביעתה לדמי פגיעה משנת 2016 כ"גרושה" ולא "ידועה בציבור", כששאלת מעמדה אינה משליכה על הזכאות לדמי פגיעה, כשהעדר אינטרס בהסתרת מעמד הידועים בציבור מגבירה את מהימנות המידע (סעיף 67); העובדה שהמערערת לא דאגה למדורו של המנוח אם היתה הולכת לעולמה לפניו אף אם זכויות הקניין בדירה תיוותרנה של ילדיה (סעיף 70); המערערת התרעמה על כך שהמנוח רשם את כתובת מגוריו ככתובת שלה, והיא פנתה למשרד הפנים על מנת שישנה זאת, וכך נעשה (סעיף 68); נשלל קיומו של משק בית משותף (סעיף 69). הנה כי כן, מסקנתו של בית הדין ביחס לתקופה השלישית מעוגנת היטב במארג הראייתי שנפרש בפניו, ומנומקת כדבעי, ולא מצאתי כי זו באה בגדר המקרים החריגים בהם מוצדק שערכאת הערעור תתערב במסקנתו העובדתית של בית הדין האזורי.

    18. סוף דבר – לו תישמע דעתי, דין הערעור להידחות. בנסיבות הענין אין צו להוצאות.

        השופטת סיגל דוידוב-מוטולה

        1. במחלוקת שנפלה בין חבריי, אני מצטרפת הן להנמקה והן לתוצאה כאמור בחוות דעתו של חברי, השופט רועי פוליאק. לכך אבקש להוסיף התייחסות קצרה ביחס למשקל שמבקשת חברתי השופטת חני אופק גנדלר להקנות למצגיו של המנוח בפני הרשויות.

        2. ראשית ראוי להדגיש כי שאלת המשקל שיש להעניק למצגים קודמים של מבוטח בעת שנבחנת זכאות המבוטח עצמו לזכות סוציאלית אחרת לא עלתה לדיון במסגרת ההליך שלפנינו, והצדדים לא טענו לגביה. אסתפק לפיכך בהערה כי אינני סבורה כי קיימת הלכה מחייבת של בית הדין הארצי בסוגיה זו, וכי ראוי להשאירה להכרעה במסגרת הליכים בהם תתעורר במישרין.

        3. אשר למשקל שמעניקה חברתי למצגי המנוח בכל הנוגע לזכותה של המערערת לקצבת השאירים - אעיר כי לטעמי אין המערערת צריכה "להיענש" ולשאת בהשלכותיהן של הצהרות שלא הצהירה בעצמה. לצורך זקיפת מצגי המנוח לחובת המערערת קובעת חברתי שני כללים. הראשון, כי המנוח "מוחזק כדובר אמת" ביחס למצגיו כלפי המוסד, בהם הצהיר על עצמו כ"יחיד" לצורך תביעות הבטחת ההכנסה שהגיש. כנגד כך אעיר כי מקובל עלי שניתן להקנות משמעות ראייתית מסוימת למצגיו של המנוח, אך לא מצאתי כל בסיס או הצדקה לקביעת חזקה כי מדובר במצג אמת, כאשר מדובר בהצהרה מחוץ לכתלי בית הדין של אדם שלא העיד ולא עמד לחקירה נגדית, וממילא אין לנו כל דרך לבחון את מהימנות מצגיו או שיקוליו בהצהרתם.

        4. הכלל השני שקובעת חברתי הוא כי המערערת נהנתה - לאור הצהרתה כי הייתה ידועה בציבור של המנוח וידעה כי הגיש תביעת הבטחת הכנסה - מגמלת הבטחת ההכנסה שקיבל המנוח על סמך מצגיו למוסד, ולכן יש ליצור חזקה עובדתית כי מצג העבר מייצג את המציאות כהווייתה, ועל המערערת המבקשת להוכיח אחרת מוטל "נטל ראייתי מוגבר" על מנת לסתרו. כלל זה מוקשה בעיניי ממספר טעמים. ראשית, גם אם המערערת הייתה ידועה בציבור של המנוח, אך בנסיבות בהן הקפידה על העדר שיתוף כלכלי מלא, אין לנו דרך לשער - וודאי לא לקבוע בוודאות - כי נהנתה מכספי הגמלה. שנית, אני רואה סתירה פנימית בקביעת חברתי כי המערערת אינה ידועה בציבור, על בסיס השערה שנהנתה כידועה בציבור מכספי גמלתו של המנוח. שלישית, לא מצאתי כל בסיס משפטי או הצדקה ליצירתו של כלל פסיקתי נוקשה מסוג "חזקה", וכלל משפטי נוסף המחייב "נטל מוגבר" על מנת לסתור אותה. לטעמי יש להותיר לערכאה הדיונית לבצע את מלאכתה - ובמסגרת זו לערוך שקלול של כלל הראיות והעדויות המובאות בפניה, וביניהן לקבוע את המשקל שיינתן למצגי המנוח בהתחשב בכלל הנסיבות. "פאזל" הראיות הכולל הוא שאמור לקבוע אם המערערת עמדה בנטל השכנוע לפי מאזן ההסתברויות המקובל על מנת להוכיח את עמידתה בתנאים הקבועים בחוק ומזכים בקצבת שאירים, וזאת להבדיל מחזקה פסיקתית נוקשה השמה דגש דווקא על ראיה אחת (מצגיו של המנוח).

        5. סוף דבר - אני מצטרפת לחוות דעתו של חברי השופט פוליאק, וגם לטעמי סבירה יותר האפשרות כי המערערת והמנוח התגוררו יחד כבני זוג, ולא כבני דודים או בני זוג לשעבר, בשלוש השנים האחרונות לחייו.

           נציג ציבור (עובדים) מר אמיר ירון

           אני מצטרף לחוות דעתו של השופט פוליאק.

           משקל השנים הראשונות ביחסי בני הזוג שכלל גם טקס אירוסין גובר לטעמי על מארג הראיות כפי שהוצגו בבית הדין האזורי ביחס ליחסים ב"תקופה השניה והשלישית". מאחר שסמוך למותו של המנוח חיו בני הזוג כידועים בציבור, יש לקבל את הערעור.

           גם זוג נשוי עובר במהלך החיים המשותפים, משברים, שינויים ובכלל זה בתפיסת המגורים המשותפים או ניהול משק בית משותף, אבל כל עוד לא הסתיימה מערכת היחסים בגירושין והם חיים באותו מקום מגורים, הרי הם נחשבים לבני זוג לכל דבר ועניין ויש להניח כי מערכת היחסים ביניהם לא היתה נבחנת לצורך קביעת זכאות אחד מבני הזוג לקבלת קצבת שאירים.

           ואילו בהיבט של ידועים בציבור כל עוד לא קבע המחוקק מבחנים לסיום קשר זוגי של ידועים בציבור הרי יש לראות את היחסים בין בני זוג החולקים מגורים משותפים, עם דגש לכך שהם קיימו טקס אירוסין, כיחידת זמן אחת הנמשכת עד למותו של המנוח, גם אם עברו תקופות בעיתיות ביחסים הזוגיים, ולפיכך המסקנה המתבקשת היא שסמוך למותו התקיימו מערכת יחסים של בני זוג.

           נציג ציבור (מעסיקים) מר דן חן

           אני מסכים עם עמדתו של השופט רועי פוליאק ומצטרף להחלטתו לקבל את הערעור.

            

           סוף דבר

           בהתאם לחוות דעתו של השופט רועי פוליאק, אליה הצטרפו השופטת סיגל דוידוב-מוטולה ונציגי הציבור מר אמיר ירון ומר דן חן, ובניגוד לעמדתה החולקת של השופטת חני אופק גנדלר, הערעור מתקבל והמערערת תוכר כ"אלמנה" של המנוח הזכאית לקבל קצבת שאירים. המוסד יישא בתשלום שכר טרחת פרקליטי המערערת והוצאות המשפט בשתי הערכאות בסכום (כולל) של 7,000 ש"ח.

            

           ניתן היום, י"ג חשוון תשפ"ג (07 נובמבר 2022), בהעדר הצדדים וישלח אליהם.

            

            

           סיגל דוידוב-מוטולה, שופטת, אב"ד		רועי פוליאק, שופט		חני אופק גנדלר, שופטת

            

           מר אמיר ירון, נציג ציבור (עובדים)

           מר דן חן, נציג ציבור (מעסיקים)