ת"א 44617-04-18 פלונית נ' מכבידנט

התביעה הוגשה ע"י התובעת בגין נזקי גוף שאונו לה, לטענתה, כתוצאה מרשלנות רפואית.

התובעת ילידת 1971 הינה חולה ולוקה בנפשה. התובעת סובלת ממחלה של סכיזופרניה פרנואידית ללא קשר לתאונה מושא התביעה. במוסד לביטוח לאומי נקבעה נכותה טרם התאונה בשיעור של 100%.

הנתבעת מפעילה רשת של מרפאת שיניים למבוטחי קופ"ח "מכבי שירותי בריאות".

ביום 23.1.17 טופלה התובעת במרפאת הנתבעת בכפ"ס (ויצמן 83 ) על ידי ד"ר גד שחר.

במהלך הטיפול נפל מקדח מן המכשיר לתוך פיה של התובעת ונשאף לריאה השמאלית.

הצדדים חלוקים הן באשר לסוגיית החבות והן באשר לגובה הנזק.

לפיכך, אדרש תחילה לשאלת החבות ובמידה ותמצא חבות של הנתבעת אדון בסוגיית הנזק.

לית מאן דפליג כי התאונה התרחשה במקום ובמועד הנטען.

לטענת הנתבעת האירוע אינו נגוע ברשלנות ו/או הוכחו רשלנות וקשר סיבתי ולכן דין התביעה להידחות.

בכתב התביעה נטען לרשלנות הנתבעת בכך שלא נקטה בזהירות מספקת בתחזוקת או בדיקת או הפעלת המקדחים או ראשי המקדחים;

לא הקפידה על חיזוק המקדח ועיגונו לראש המקדח; לא העסיקה רופאים או טכנאים מיומנים, ועוד.

בנוסף נטען כי יש להחיל את הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו".

סעיף 41 לפקודת הנזיקין "הדבר מדבר בעדו" מדבר על העברת נטל הראיה.

כעקרון על פי ההלכה "המוציא מחברו עליו הראיה", קרי, נטל ההוכחה מוטל על התובע.

במשפט האזרחי, די לה לגרסתו של הנושא בנטל השכנוע, שהיא סבירה יותר מגרסתו של יריבו, כדי להביא את בית המשפט למסקנה, כי הנושא בנטל השכנוע אכן עמד והרים נטל זה (ע"א 414/66 שרה פישביין נ' דגלס ויקטור פיל, פ"ד כא(2) 453, 47 9.11.67.

יחד עם זאת סע' 41 לפקודת הנזיקין קובע בזו הלשון:

41. "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה – על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה.

הסעיף מדבר על מצב בו העובדות מדברות בעד עצמן, כלומר, נטל ההוכחה להראות שהנתבע לא התרשל, עובר מהתובע אל הנתבע. קרי, הנתבע הוא זה שיצטרך להוכיח שאין האחריות מצידו.

לטעמי יש להחיל את הכלל שכן לתובעת לא הייתה ידיעה או יכולת לדעת מדוע השתחרר המקדח. המכשיר על חלקיו היו בשליטת הנתבעת.

אין ספק כי מקרה כגון דא לא אמור להתרחש.

עצם התרחשות המקרה מעיד על רשלנות לכאורה והנטל להוכיח שלא הייתה רשלנות רובץ על כתפי הנתבעת.

לתובעת אין את הידע המקצועי ואף לא יכולה הייתה לדעת עובדתית מה סיבת הכשל כשהיא שכובה על כיסא הטיפולים עם פה פתוח וחרדה מן הטיפול הצפוי.

יתר על כן, הרשלנות עולה הן מחוות דעת המומחה הרפואי מטעם בית המשפט והן מעדותו של ד"ר שחר.

בחוות דעתו של ד"ר אלן פרידמן המומחה הרפואי בתחום השיניים מטעם ביהמ"ש צוין:

"לגבי המקדח שהשתחרר.

לעתים מקדח לא נתפס בתוך ראש המקדחה ולאחר כל החלפת מקדח יש למשכו כדי לבדוק שאכן נתפס כראוי. במקרה של המקדחה במהירות גבוהה, המקדח מוחזק בתוך הראש בחיכוך חזק שנחלש עם הזמן. במצב זה כשמושכים את המקדח, הוא יוצא מראש המקדחה מבלי לשחררו. בהפעלת המקדחה, המקדח עלול להשתחרר ולעוף לתוך הגרון והריאה.

לכן ישנה חשיבות עליונה לבדוק בכל החלפת מקדח במקדחה במהירות גבוהה שהינו תפוס חזק, ובאם לאו יש להחליף את המקדחה ולמוסרה לתיקון. במקדחה במהירות נמוכה ישנם מקדחים שלעתים אינם נתפסים ויש להחליף מקדח. כאשר לעתים הבעיה בראש המקדחה, יש להחליף את הראש או את כל המקדחה ולתקנם.

האחריות הינה ראשית של הרופא שעליו לוודא שהמקדחה תקינה ובאם לא, להחליפה מידית. על המרפאה לדאוג לתקינות ולא להחזירה לשימוש ללא תיקון.

יתכן שהרופא לא בדק את התפיסה של המקדח ו/או לא הכניס אותו עד הסוף בתוך המקדחה." (עמ' 4 באמצע).

ד"ר שחר העיד בחקירה נגדית:

"בוודאי. אני עד היום מרגיש אשם, לא רק הרגשתי, גם עד היום אני מרגיש, כי בסוף כשנעשית פעולה, יש לה איזושהי תוצאה, ואתה לא יכול לנקות את עצמך כאילו אתה לא אחראי ואתה לא חלק מהדבר הזה. קשה מאוד להגיד מי בדיוק אחראי למה, קשה להגיד, אבל כן אני הייתי חלק מהדבר הזה".

אשר על כן, אני מוצא כי ראשית הייתה התרשלות באי בדיקת המכשיר ו/או המשאף טרם תחילת הטיפול, ושנית, שהנתבעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה כתוצאה מהחלת הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו".

ד"ר שחר העביר את התובעת מייד לבית החולים ואף התריע כי מדובר במקרה חירום ודאג שתקבל טיפול מיידי.

ודוק, התרשמתי הן מעדות אחותה של התובעת והן מהתעקשות ד"ר שחר להעיד ומעדותו כי מדובר באדם טוב לב, שעשה כמיטב יכולתו לאחר התאונה על מנת להקל על התובעת.

אף על פי כן ועל מנת לשלוף את המקדח עברה התובעת תלאות רפואיות.

ניסיון להוצאת המקדח באמצעות ברונכוסקופ לא צלח והתובעת נאלצה לעבור ניתוח תחת הרדמה כללית בבית החזה לשם הוצאת המקדח.

קיים קשר סיבתי בין השאיפה של המקדח לטיפולים הרפואיים שבוצעו להוצאתו ולנזקים שנגרמו כתוצאה מהתאונה או הטיפולים הרפואיים שבוצעו בשל התאונה.

הנכות הרפואית –

הצדדים הגישו חוות דעת רפואיות לתמיכה בטענותיהם. לנוכח המחלוקת מונו שלושה מומחים רפואיים מטעם בית המשפט.

ד"ר אלן פרידמן מומחה פה ולסת, ד"ר אדם דרנל פסיכיאטר וד"ר מוריס טופז כירורג פלסטי.

חוות הדעת הוגשו לבית המשפט.

• המומחה בתחום הפה ולסת קבע כי טיפולי השיניים היו דרושים אף לפני התאונה ולכן בשל התגברות החרדות מן הטיפול יש צורך ב- 15 שעות הרדמה כללית לפי 2,500 ₪ לשעה.

  ד"ר פרידמן לא התייחס להבדלים בין מחירי הטיפולים בקופת חולים לעומת רופאים פרטיים ובכלל להבדלים בין רופאים שונים.

• בתחום הפסיכיאטרי נקבע כי התובעת סובלת כתוצאה מן התאונה מ- 10% נכות רפואית בנוסף על ה- 100% מהם סבלה קודם לתאונה (לפי תקנה 34 ב 2 לתקנות ביטוח לאומי (נכות מעבודה).

• בתחום הכירורגיה הפלסטית נקבע כי התובעת סובלת מ- 5% נכות רפואית לפי תקנה 75 (1) ב. לתקנות המוסד לביטוח לאומי (נכות מעבודה).

   

הנזק:

• עזרת צד ג' בעבר:

  התובעת התגוררה בעקבות המקרה בבית אחותה המסייעת לה מאז ומעולם. עם זאת, ברי כי כתוצאה מן המקרה המצער נזקקה לעזרה מוגברת בתקופה הראשונה לאחר התאונה.

  אני פוסק בגין ראש נזק זה סך של 5,000 ₪.

  ("אביגיל הייתה עסוקה בעבודה, אני די שכבתי במיטה כזה ולא עשיתי הרבה" (עמ' 5 שורה 35).

  אין בפסיקת הפיצוי בראש נזק זה כדי לגרוע מההערכה לאחות התובעת על עזרתה לאחר התאונה ובכלל.

• בגין הוצאות נסיעה והוצאות רפואיות אפסוק 1,000 ₪.

• אבדן השתכרות בעבר –

  לגרסת התובעת לא עבדה 3 חודשים בעבר ואכן כך ולכן אפסוק לתקופה זו 9,000 ₪.

  לאחר מכן טוענת התובעת כי יש לפצותה בגין הפסקת עבודות התכשיטנות ומכירתן בסך של 25,000 ש"ח.

  דא עקא, בחקירה הראשית העידה התובעת שמכרה בסכומים נמוכים ביותר: "אה כמה מאות שקלים לא סכומים רציניים" (עמ' 6 בשורה 31).

  התובעת אף העידה כי הפסיקה משום שהחרוזים קטנים וקשה לה להשחיל אותם והיא אינה מעוניינת לאמץ את העיניים (בעמ' 6 בשורות 32 – 34).

  ניסיון לדלות מהתובעת סיבות נוספות להפסקת עבודת התכשיטנות לא צלח. "שאני לא עושה תכשיטנות? לא," (עמ' 7 ש' 14).

  לפיכך, איני מוצא לנכון לפסוק פיצוי מעבר לשלושה חודשי האי כושר לאחר התאונה.

• אבדן השתכרות לעתיד –

  התובעת כאמור סבלה מ- 100% נכות רפואית עובר לתאונה, מתגוררת בדיור מוגן ועובדת כפי שעבדה קודם לתאונה במפעל "דורם".

  אין למצבה הרפואי עובר לתאונה השלכה תפקודית על התובעת.

  ד"ר דרנל קבע כי: "אני לא מקבל שהייתה החמרה במחלתה הרפואית. התפקוד, אורחות חייה ותפקודה הם כפי שהיו לפני האירוע" (עמוד 5 לחוו"ד)

  עם זאת ולמען הסר ספק אני פוסק לתובעת פיצוי גלובאלי בסך של 20,000 ₪.

• כאב וסבל – בהתחשב בנסיבות המקרה, בגיל התובעת ובנכות אני פוסק סך של 80,000 ₪.

• טיפול נפשי עתידי –

  מחוות דעת המומחה הרפואי מטעם בית המשפט ספק אם הטיפולים שהומלצו הינם בגין המצב הרפואי בעקבות התאונה. לא ברור האם לא ניתן לקבל את הטפולים במסגרת החברות בקופת חולים.

  אני פוסק באופן גלובאלי סך של 10,000 ₪.

• טיפולי שיניים –

  כאמור לעיל, התובעת נזקקה לטיפולים אף לפני התאונה. הטענה הינה שהטיפולים אצל הנתבעת הינם מסובסדים ועתה משאינה רוצה להמשיך בטיפולים אצל הנתבעת היא נדרשת לשלם סכומים גבוהים בהרבה ולכן יש לפצותה בהפרש שבין הסכום שהייתה משלמת אם הייתה ממשיכה בטיפול אצל הנתבעת לעומת הסכום שתידרש לשלם בפועל.

  לראיותיה צירפה התובעת הצעת מחיר של הנתבעת הכוללת הנחות (נספח ה') וכן תכנית טיפול של הרופא המטפל, פרופסור זיו מנור (נספח א) בה נקובים מחירים.

  אמנם קיים הפרש בין שתי תכניות הטיפול, ברם איני סבור כי יש לפצות את התובעת בעניין זה ואפרט.

  ראשית, התובעת יכולה הייתה להמשיך בטיפול אצל הנתבעת אך לא אצל ד"ר שחר.

  שנית, התובעת אינה מטופלת עוד אצל פרופ' מנור שכן הוא עבר לעבוד בקומה 37 והיא סובלת מפחד גבהים. לא הוצגה תכנית טיפול של הרופא הנוכחי.

  שלישית, לא הוצגו ראיות למחיר טיפול ממוצע.

  כידוע, אין הגבלה באשר למחיר הטיפול.

  כל רופא רשאי ואף מבקש שכר לפי הערכתו.

  ייתכן ואף סביר כי ניתן לקבל הצעת מחיר מרופא פרטי הזולה מהצעת הנתבעת.

  לא ניתן להעריך את מקצועיות הרופא ו/או הקשר האישי שייצור עם התובעת על מנת להפיג את חרדותיה בהתחשב בגובה הצעת המחיר שייתן.

  למותר לציין כי המומחה הרפואי מטעם בית המשפט, ד"ר פרידמן, קבע כי אינו מסכים עם תכנית הטפול שהציע המומחה הרפואי מטעם התובעת, ד"ר רם שמואל (בעמ' 3 לחוו"ד).

• הרדמות כללית –

  המומחה הרפואי מטעם בית המשפט סבר כי לצורך הטיפול תידרשנה הרדמות כלליות למשך 15 שעות בעלות של 2,500 ₪ לשעה (סה"כ 37,500 ₪).

  אלא מאי?

  לטענת הנתבעת התובעת זכאית במסגרת הקופה לטיפולי הרדמה בחינם.

  הנתבעת מפנה לנספח א' לסיכומים. הנספח לא צורף לראיות הנתבעת ולכן לא ניתן להסתמך עליו.

  אולם התובעת כבר קיבלה טיפולי שיניים לאחר המקרה וללא הרדמה.

  לא הובא הרופא המטפל שיעיד על הקושי המיוחד הנובע מכך ועל הצורך בהרדמה בהמשך הטיפול.

  מכאן שאף אם דרושה הרדמה לחלק מן הטיפולים הרי שחלק אחר כבר בוצע.

  אף על פי כן, ולמען הסר ספק אפסוק בגין ראש נזק זה סך של 25,000 ₪.

   

הפיצוי המגיע לתובעת הינו כדלקמן:

• עזרת הזולת לעבר – 5,000 ₪.

• הוצאות נסיעה והוצאות רפואיות – 1,000 ₪.

• אובדן השתכרות לעבר – 9,000 ₪.

• אובדן השתכרות לעתיד – 20,000 ₪.

• כאב וסבל - 80,000 ₪.

• טיפול נפשי עתידי – 10,000 ₪.

• הרדמות כלליות – 25,000 ₪.

  סה"כ 150,000 ₪.

   

אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את הסך של 150,000 ₪.

כמו כן, תישא הנתבעת באגרת בית המשפט ובנוסף בשכ"ט המומחים הרפואיים.

הנתבעת תישא בשכ"ט ב"כ התובעת בסכום כולל של 35,000 ₪.

התשלום ישולם בתוך 30 ימים מיום שב"כ הנתבעת תקבל את פסה"ד.

ניתן להגיש ערעור בזכות לבית המשפט המחוזי בת"א בתוך 60 ימים מיום קבלת פסק הדין.

המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, כ"ו חשוון תשפ"ג, 20 נובמבר 2022, בהעדר הצדדים.