עיריית באר שבע נ' יוסף

לפניי תביעת התובעת, שהיא עירייה, לתשלום סך של 1,046,835.60 ₪ בגין חובות ארנונה וצריכת מים שצבר, על פי הנטען, הנתבע, משנת 2004 ועד לשנת 2011, ביחס לנכס מסחרי הממוקם בשדרות יעלים 32/10 בבאר שבע.

להשלמת התמונה העובדתית יצוין, כי בין הצדדים מתנהל הליך נוסף, שמספרו 11617-10-17, בגין חובות ארנונה ומים, שצבר לכאורה הנתבע, עבור השנים 2011 עד 2017. הליך זה טרם הסתיים.

עוד להשלמת התמונה העובדתית יצוין, כי התברר במהלך שמיעת הראיות כי חובות הארנונה הנתבעים בתיק שבכותרת מתייחסים אף לחובות שנצברו בשנים שקדמו לשנת 2004.

טענות הצדדים

1. לטענת התובעת, עד ליום 31/07/18 הנכס היה רשום בספירה על שם מחזיקים אחרים, וביום 31/07/18 דווח לה מרשות מקרקעי ישראל, כי החל מאותו מועד החוכר הרשום בנכס הוא מר שמואל ראובן, אביו של הנתבע, אשר רכש את הנכס ביום 02/04/82 מבני הזוג אונגר זולטן וגילה.

    

   התובעת הוסיפה וטענה, כי מבדיקה שהיא ערכה אצל רשם הירושות התברר, כי הורי הנתבע נפטרו שנים רבות קודם לכן – אמו של הנתבע נפטרה בשנת 2004 ואביו נפטר בשנת 2001 - וניתנו צווי ירושה, בשנים 2004 ו – 2012 בהתאמה, לפיהם הנתבע הינו היורש היחיד של הוריו.

    

   במצב דברים זה, כך לשיטת התובעת, הנתבע הוא המחזיק בנכס בשנים 2004 עד 2011, ועליו מוטלת החובה לשלם את חובות המים והארנונה שנצברו בשנים אלו ביחס לנכס, והעומדים על סך של 1,046,835.60 ₪.

    

   התובעת עתרה לדחות את טענת ההתיישנות שהעלה הנתבע, שכן לשיטתה, הנתבע הסתיר ממנה את דבר היותו היורש של הוריו המנוחים והמחזיק בנכס, במטרה להתחמק מתשלום מיסים, ומיהות המחזיק בנכס התגלה לה לראשונה רק ביום 31/07/18 (עת התקבל אצלה דיווח מרשות מקרקעי ישראל ביחס למיהות המחזיקים בנכס). לשיטת התובעת, במצב דברים זה, ועל פי הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958, מרוץ ההתיישנות מתחיל עם ממועד גילוי העובדות. בתוך כך, ביקשה התובעת להבהיר כי לא מוטלת עליה חובה לבדוק מיהו המחזיק בנכס והפנתה לסעיפים 325 ו – 326 לפקודת העיריות המטילים חובה על המחזיק בנכס לעדכן את התובעת בדבר הבעלות וההחזקה בנכס.

    

   כן עתרה התובעת לדחות את טענתו הנוספת של הנתבע, ולפיה זכויות החכירה של הוריו המנוחים בנכס הסתיימו בשנת 2010, אז לא חודש הסכם החכירה עמם, בציינה כי העובדה שחוזה החכירה לא חודש אינה גורעת ממעמדו של הנתבע כבעל זכות קניינית בנכס.

    

2. הנתבע אישר, כי הוא היורש היחיד של הוריו המנוחים וכי החזיק בנכס ממועד פטירת אמו, בשנת 2004. עם זאת, הנתבע טען כי החזקתו בנכס הסתיימה ביום 31/03/10, ולא כנטען בכתב התביעה, שכן לשיטתו אז הסתיימו זכויות החכירה של הוריו המנוחים בנכס, עת לא חודש הסכם החכירה בינם לבין רשות מקרקעי ישראל.

    

   כן אישר הנתבע כי הוא לא דיווח לתובעת שהוא מחזיק בנכס מכוח צווי הירושה שניתנו בעניינם של הוריו, אך טען כי עד לשנת 2018 התובעת לא שיגרה לו או להוריו, או למי שרשום בספריה כמחזיק בנכס, דרישת תשלום בגין חובות ארנונה ומים, וגם לא עשתה כל בדיקה במהלך השנים מי המחזיק בפועל בנכס.

    

   לשיטת הנתבע, בנסיבות אלו התביעה התיישנה, ולחילופין, הוגשה בשיהוי עצום המלמד על וויתור מצד התובעת על החוב.

    

   הנתבע עתר לדחות את עתירת התובעת להחיל את סעיף 8 לחוק ההתיישנות בציינו, כי סעיף זה חל רק אם לא ניתן היה לגלות בזהירות סבירה העובדות המבססות את עילת התביעה, בעוד שבעניינו התובעת יכלה לבצע בדיקות פשוטות לאיתור זהות המחזיק בנכס, כמו פניה לבעלי הזכויות הראשוניות בנכס (בני הזוג אונגר או בנם, איתן אונגר), או פניה לבעלי החנויות הסמוכות לנכס.

    

   כן כפר הנתבע בסכומי החוב הנטענים.

    

    

   העובדות שאינן שנויות במחלוקת

    

3. להלן העובדות שאינן שנויות במחלוקת:

    

   • הנכס, שמשמש כחנות, נמצא בבעלות רשות מקרקעי ישראל, ומנוהל על ידי החברה המשכנת עמידר.

      

   • זולטן ורוברטה אונגר (להלן - בני הזוג אונגר) רכשו מרשות מקרקעי ישראל, ביום 01/04/61, זכויות חכירה בנכס.

      

   • ביום 02/04/82 מכרו בני הזוג אונגר את זכויות החכירה שלהם בנכס לידי אביו של הנתבע.

      

   • אביו של הנתבע השכיר את הנכס לספר בשם איציק, וזאת למשך שנה (ככל הנראה בשנת 1982), במהלכה הופעלה בנכס מספרה.

      

   • בשנת 2001 הלך לעולמו אביו של הנתבע, ובשנת 2004 הלכה לעולמה אמו של הנתבע. הנתבע הוא היורש היחיד של הוריו המנוחים, על פי צווי ירושה שניתנו בעניינם.

      

   • תוקפו של הסכם החכירה בנכס הסתיים ביום 31/03/10.

      

   • החל ממספר שנים קודם לשנת 2004 ועד לכל הפחות עד שנת 2018, לא שולמו חיובי ארנונה ומים עבור הנכס.

      

   • החיוב בגין ארנונה, המיוחס לשנת 2004, והעומד על סך של 923,203.90 ₪ הוא חוב ארנונה בגין השנים שקדמו לשנת 2004, לרבות שנת 2004.

      

      

     השאלה שבמחלוקת

      

4. השאלה העיקרית, ומטבע הדברים גם השאלה הראשונה, הטעונה הכרעה היא האם התביעה התיישנה אם לאו?

    

   הכרעה בשאלה זו כורכת בחובה הכרעה בשאלת תחולתו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות, היינו האם התובעת יכולה היתה, באמצעות בדיקה פשוטה, לגלות את דבר היות הנתבע מחזיק בנכס, עוד קודם ליום 31/07/18 (שהוא המועד בו לטענת התובעת היא גילתה לראשונה את עובדת היות הנתבע מחזיק בנכס)?

    

    

   ראיות הצדדים בתמצית

    

5. מטעם התובעת הוגשו תיק מוצגים, תעודת עובד ציבור מרשות מקרקעי ישראל ותצהיר עדות ראשית של הגב' רוסלינה שושקוב (להלן – הגב' שושקוב), המכהנת כמפקחת אכיפה ובקרה בעיריית באר – שבע. העדה נחקרה על תצהירה חקירה נגדית.

    

6. מטעם הנתבע הוגש תצהיר עדות ראשית עליו הוא נחקר חקירה נגדית.

    

   המסגרת הנורמטיבית

    

7. הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות אכן מאפשרת את דחיית מרוץ ההתיישנות, אך זאת כמובן רק בהתקיים הנסיבות החריגות המפורטות בו. הסעיף קובע כדלקמן:

    

   "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".

    

    

8. על טיבה של הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות עמד בית המשפט בת"א (מחוזי – ת"א) 31604-09-11 עזבון המנוח הוראס ריכטר ז"ל נ' Harvey Delson (11/11/12).

    

   "כיוון שכלל הגילוי המאוחר הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות הוא חריג לכלל ההתיישנות, הנטל להוכיח כי התקיים כלל הגילוי המאוחר מוטל על הטוען לו. עליו להראות כי קיימות עובדות שלא היו ידועות לו; כי עובדות אלו הן עובדות מהותיות לעילת התביעה; כי עובדות אלו נעלמו מעיניו מסיבות שאינן תלויות בו; וכי הוא לא יכול היה למנוע אותן סיבות "בזהירות סבירה". נוסח הסעיף עושה שימוש באמת מידה של "זהירות סבירה" ומכאן שהמבחן ליישום הסעיף, כלומר להשעיית תחילתו של מרוץ ההתיישנות, הוא אובייקטיבי (ראו רע"א 901/07 מדינת ישראל – הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל, פסקה 30 [פורסם בנבו] (ניתן ביום 19.9.10))."

    

9. על טיבו של המבחן האובייקטיבי עמד בית המשפט בבש"א (מחוזי ת"א) 23791/07 בן דוד נ' אורזי פרחים בעמק חפר בע"מ (10/01/08), בציינו כי:

    

   "הרכיב השני הוא אובייקטיבי, ובמסגרתו נבחנת השאלה האם התובע נהג כאדם סביר, ובמילים אחרות – מתי יכול היה התובע, כאדם סביר לגלות את העובדות המהוות את עילת התביעה (ר' בענין זה למשל ע"א 7805/02 הלפרט נ' אסותא מרכזיים רפואיים בע"מ, פ"ד נח (6) 847)."

    

10. עוד נקבע בהקשר לסעיף 8 לחוק ההתיישנות, כי:

     

    "האפשרות המיוצגת בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, לדחות את תחילת המרוץ של ההתיישנות לא נועדה לאפשר לבעל דין להימנע מכל התעניינות בזכויותיו תוך ציפייה, שבכל מועד אפשרי הוא יעלה את הטענה שהוא לא ידע אודות אירוע מסויים כזה או אחר" (ר' ת"א 2169/02 בלושטיין יואל נ. דן חברה לתחבורה ציבורית בע"מ, [פורסם בנבו], כב' השופטת דר. פלפל (08/10/07)).

11. על התובעת, אפוא, הנטל להוכיח כי חוסר הידיעה שלה בדבר היות הנתבע מחזיק בנכס נובע מסיבות שאינן תלויות בה ושהיא לא יכלה למנוע את אותן סיבות "בזהירות סבירה", היינו שהיא לא יכלה לגלותן, באמצעות בדיקות פשוטות.

     

     

    דיון והכרעה

     

12. לאחר ששמעתי את עדת התובעת ואת הנתבע ולאחר שעיינתי בראיות, הגעתי למסקנה, כי לא עלה בידי התובעת להרים את הנטל להוכחת תחולתו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות.

     

    הטעם לכך נעוץ בעובדה שהתובעת יכולה היתה לגלות, באמצעות בדיקה אחת מתוך מגוון של בדיקות פשוטות, את עובדת היות הנתבע מחזיק בנכס, הכל כמוסבר להלן:

     

13. המצהירה מטעם התובעת, הגב שושקוב, שהחלה עבודתה בעיריית באר – שבע רק בשנת 2014, סיפרה בתצהיר עדותה הראשית, כדלקמן:

     

    " . . . ורק לאחר חקירה ובדיקה מקיפה שהתובעת נאלצה לבצע הן ביחידה לאיתור נכסים עזובים באפוטרופוס הכללי והן במנהל מקרקעי ישראל (להלן: "רמ"י"), התברר לה ביום 31/07/18 בהתאם להודעה מרמ"י, כי על פי אישור זכויות מיום 02/08/18, אביו המנוח של הנתבע הינו בעל מלוא הזכויות בנכס נשוא התביעה".

     

    המצהירה מטעם התובעת לא פירטה בתצהירה מה היה טיבן של אותן חקירה ובדיקה מקיפה (כך בלשון המצהירה) שביצעה התובעת לאיתור זהותו של המחזיק בנכס.

     

    המצהירה גם לא פירטה מתי החלו אותן חקירה ובדיקה מקיפה שבוצעו על ידי התובעת עד לגילוי "המפתיע" ביום 31/07/18, ומטבע הדברים גם לא הסבירה מדוע לא ניתן היה להתחיל בביצוע הבדיקה והחקירה עוד קודם למועד בו הן בוצעו בפועל.

     

14. בתמיכה לטענתה, לפיה נודע לה, לראשונה, על היות הנתבע מחזיק בנכס רק ביום 31/07/18, צירפה הגב' שושקוב לתצהירה הודעה מאותו מועד, שנשלחה על ידי רשות מקרקעי ישראל לב"כ עיריית ב"ש, ובה נכתב כי המחזיק בנכס הוא אביו (המנוח) של הנתבע (נספח 4 לתצהיר עדותה הראשית).

     

    מעיון בהודעה עולה, כי הודעה זו נשלחה לב"כ עירית ב"ש, עוה"ד רון חמד, בעקבות פניות של עוה"ד חמד לרשות מקרקעי ישראל בתאריכים: 01/01/18 ו – 02/04/18.

     

    הפניות של עו"ד חמד לרשות מקרקעי ישראל מהתאריכים הנ"ל, וכן פניות אחרות שנעשו, ככל שנעשו, קודם לתאריכים הנ"ל, לא הוגשו כראיה.

     

    המסקנה המתבקשת היא, כי פנייתה הראשונה של התובעת לרשות מקרקעי ישראל, במטרה לברר את זהות המחזיק בנכס, נעשתה ביום 01/01/18.

    לא ברור מדוע לא פנתה התובעת לרשות מקרקעי ישראל עוד קודם לכן במטרה לברר את זהות המחזיק בנכס, על אף שמדובר בפעולה פשוטה וללא עלות, או עלות מזערית?

     

    הגב' שושקוב נשאלה בחקירתה הנגדית אם נעשתה פנייה לרשות מקרקעי ישראל קודם לשנת 2018, והיא השיב בחיוב אך הוסיפה כי "אין שיתוף פעולה בין רמ"י לעיריות" (עמ' 11 שורה 33). יש קושי בקבלת הסבר זה, שעה שהוכח כי פניות עוה"ד חמד (ב"כ התובעת) לרמ"י נענו גם נענו. כמו כן, כאשר נשאלה הגב' שושקוב מתי לפני שנת 2018 נעשתה פניה לרשות מקרקעי ישראל היא השיבה שאינה יודעת (עמ' 11 שורה 35). מיותר לציין כ גם לא הוצגה כל פנייה שכזו.

     

    כאשר נשאלה הגב' שושקוב אם נעשתה פנייה מצד התובעת לחברה המשכנת עמידר, שניהלה את הנכס, השיבה הגב' שושקוב: "יכול להיות שכן או לא. לא יודע. מה שבטוח – אולי" (עמ' 12 שורה 6).

     

    ניכר, אפוא, כי הגב' שושקוב אינה בקיאה בעובדות הרלוואנטיות.

     

    מלבד לגב' שושקוב, לא הובאו עדים אחרים רלוואנטיים, לרבות ב"כ העירייה עוה"ד חמד, ליתן הסבר לתמיהה מדוע לא נעשו פניות לרשות מקרקעי ישראל או לחברה המשכנת קודם לשנת 2018.

     

    הימנעות מהבאת הראיות פועלת לחובת התובעת.

     

15. בחקירתה הנגדית הוסיפה הגב' שושקוב וציינה כי לאחר שנכשלו ניסיונות התובעת לגבות את חובות הארנונה והמים בגין הנכס, נשלחו מכתבים ופקחים במטרה לאתר את המחזיקים בנכס, ומשגם ניסיונות אלו כשלו, הועבר המשך הטיפול בתיק למחלקה המשפטית לבצע את פעולות הגבייה (עמ' 10 שורות 15-17 ושורה 23).

     

    דא עקא, לא הובאו ראיות להוכחת טענה זו.

     

    לא הובא לעדות אף מפקח במטרה להוכיח את טענת הניסיונות הכושלים לאתר את זהות המחזיק בנכס.

     

    לא הוצגו דו"חות פיקוח.

     

    גם לא הוצג מכתב כלשהו שנשלח למחזיקים בנכס, הרשומים בספרי התובעת, היינוו לבני הזוג אונגר.

     

    הגב' שושקוב עצמה לא ידעה לנקוב בתאריך כלשהו שבו נעשתה בדיקה בדבר זהות המחזיק בנכס (עמ' 10 שורות 27 ו – 36) ואף לא ידעה לנקוב בשמות הפקחים שביצוע לכאורה את אותן בדיקות המוזכרות בעדותה (עמ' 11 שורות 20-21). ויוזכר, הגב' שושקוב עצמה החלה לעבוד אצל התובעת רק בשנת 2014.

     

    הגב' שושקוב ציינה בעדותה, כי הממונה על הגבייה אצל התובעת הוא אשר יכול להעיד על הבדיקות שבוצעו לכאורה לאיתור המחזיק בנכס (עמ' 11 שורה 26), וכי עד זה עודנו בחיים, הגם שאינו עובד עוד אצל התובעת (עמ' 11 שורה 26). עד זה לא הובא על ידי התובעת לעדות.

     

    הימנעות מהבאת ראיות מובילה למסקנה, כי לא נעשו ניסיונות לאתר את זהות המחזיקים בנכס קודם ליום 01/01/18.

     

16. התובעת טענה, כי עד שנת 2018 הנכס היה רשום על שם בני הזוג אונגר, אך לא הוכיחה כי נעשתה מצדה פנייה אל בני הזוג אונגר במהלך כל השנים מאז 1982.

     

    לא הוצגה כל ראיה המלמדת על דרישת תשלום חוב שהופנה אל בני הזוג אונגר, או פנייה כלשהי אליהם, טלפונית או פרונטלית באמצעות נציגים של התובעת.

     

    גם העדה מטעם התובעת, הגב' שושקוב, לא סיפקה מידע בעניין זה. הגב' שושקוב לא ידעה להשיב אם נעשו פניות לבני הזוג אונגר, מתי נפטרו בני הזוג אונגר והאם היו להם יורשים (עמ' 11 שורות 1-18).

     

    תוך כדי חקירתו הנגדית של הנתבע טענה ב"כ התובעת כי נעשתה פנייה למשפחת אונגר והתקבלה תשובה של אחת היורשות, ולפיה יורשיהם של בני הזוג אונגר אינם מכירים את הנכס (עמ' 17 שורות 17-18). דא עקא, לא הוצגה לעיוני הפניה למשפחת אונגר, או תשובת היורשות, מה גם שאין זכר לדברים בתצהיר העדות הראשית של הגב' שושקוב.

     

    גם אם דבר היות הנתבע מחזיק בנכס היא עובדה שלא היתה ידועה לתובעת, אין חולק כי בספרי התובעת רשום הנכס על שם בני הזוג אונגר. יש אפוא לתמוה מדוע לא טרחה התובעת לפנות לבני הזוג אונגר, או ליורשיהם, משנת 1982 ועד שנת 2018 בדרישה לתשלום חוב הארנונה?! לתובעת ככל הנראה פתרונים.

     

17. התובעת גם לא הוכיחה כי פנתה לבעלי החנויות האחרות הנמצאות בסמוך לנכס לברר מי המחזיק בנכס.

     

18. התובעת יכלה לבצע פעולות פשוטות, וכמעט ללא עלות כספית, לברר את זהות המחזיק האמיתי בנכס, אך לא עשתה כן, מסיבותיה שלה. התובעת אף לא טרחה לדרוש את תשלום החוב ממי שהיה, לטענתה, רשום בספריה כמחזיק בנכס, והם בני הזוג אונגר, גם זאת מסיבותיה שלה. אין לה אפוא אלא להלין על עצמה.

     

19. התובעת טענה, בסעיף 48 לסיכומיה, כי היא התקשתה לברר את זהות המחזיק בנכס בזמן אמת שכן בניגוד להוראת סעיף 326 לפקודת העיריות [נוסח חדש], הנתבע לא דיווח לה על היותו מחזיק בנכס מכוחם של צווי הירושה, שניתנו בעניינם של הוריו המנוחים. עוד טענה התובעת, כי משהסתיר הנתבע את דבר היותו מחזיק בנכס, לא יכולה לעמוד לו טענת התיישנות.

     

    אין חולק כי מוטלת על הנתבע החובה לדווח לתובעת על היותו המחזיק, מהרגע בו ניתנו צווי הירושה בעניינם של הוריו המנוחים. עם זאת, הפרת החובה הזו בענייננו אינה יכולה לסייע לתובעת, שכן הנתבע הפך להיות מחזיק בנכס רק משנת 2004, עם פטירת אמו, ואולם אין חולק כי חובות הארנונה והמים לא שולמו כבר שנים רבות קודם לכן, ייתכן אף משנת 1982, כפי טענת התובע שלא נסתרה. דבר לא מנע מהתובעת לגבות את החובות שנצברו במשך שנים רבות קודם לשנת 2004, ולמצער לברר את זהות המחזיק האמיתי בנכס, שעה שהתובעת עצמה אישרה כי מי שהיו רשומים בספריה כמחזיקים בנכס הם בני הזוג אונגר. בשיחת טלפון יכולה היתה התובעת לפנות אל בני הזוג אונגר ולדרוש מהם את התשלום, ולמצער לברר מולם מי המחזיק האמיתי בנכס. זהו אינטרס של התובעת לגבות חובות, וודאי כאלה שאינם משולמים שנים רבות. אלא שמסיבה לא ברורה התובעת חדלה מלפנות למי שרשום בספריה כמחזיק בנכס ולדרוש ממנו את התשלום. במצב דברים זה, התובעת וודאי לא יכולה להישמע בטענה, כי משלא דיווח לה הנתבע על היותו מחזיק בנכס משנת 2004, היא התקשתה לברר את זהות המחזיק האמיתי בנכס. בהתנהלותה כאמור, יש לראות בתובעת כמי שוויתרה על זכותה לגבות את החובות נושא התביעה.

     

20. העובדה שהנתבע לא העיד מטעמו את איציק הספר, אינה פועלת לחובתו שכן מי שהיה אמור לדווח על עסקת השכירות הוא אביו המנוח של הנתבע, שהיה אז המחזיק בנכס, ולא הנתבע עצמו, ומכל מקום, גם לאחר תום תקופת השכירות האמורה – בת השנה - הנכס המשיך להיות רשום על שם בני הזוג אונגר, כלפיהם לא טרחה התובעת לפעול עד ליום 31/07/18, היינו במשך כמעט 30 שנים, וזאת ללא הסבר מניח את הדעת.

     

21. לאור כל האמור לעיל, לא עלה בידי התובעת להוכיח את תחולתו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות.

     

22. בהיעדר תחולה לסעיף 8 לחוק ההתיישנות ומשחלפו 7 שנים ממועד התגבשות החוב האחרון (שנת 2011) ועד מועד הגשת התביעה (שנת 2020), מבלי שנעשו הליכי גביה מנהלית לגבי חוב זה במהלך התקופה האמורה, הרי שהתביעה התיישנה ומשכך דינה להידחות (ראו רע"א 187/05 נסייר נ' עיריית נצרת עילית (20/06/10), פסקאות 28 ו – 29 לפסק דינה של כב' השופטת פרוקצ'יה).

     

23. משהתקבלה טענת ההתיישנות ותוצאתה היא דחיית התביעה, לא ראיתי צורך לדון בטענות האחרות שהועלו.

     

24. לאור התוצאה אליה הגעתי, אני מורה על דחיית התביעה.

     

25. אשר לשאלת ההוצאות – בשים לב לכך שהנתבע ייצג את עצמו ובשים לב לכך שהנתבע לא דיווח לתובעת על היותו מחזיק בנכס משנת 2004, לא מצאתי מקום לעשות צו להוצאות.

     

    ניתן היום, ט' טבת תשפ"ג, 02 ינואר 2023, בהעדר הצדדים.