אר.ג'י.אם. תעשיות מזון בע"מ נ' קאופטייל ואח'

תביעה כספית במסגרתה עתרה התובעת כי בית המשפט יורה על חיוב הנתבעים, יחד ולחוד, בתשלום הסך של 2,608,354 ₪.

רקע עובדתי 

1. התובעת, אר.ג'י.אמ תעשיות מזון בע"מ (להלן: "התובעת"), הינה יצרנית של ממרחים, רטבים וטחינה גולמית.

2. הנתבעים 1 ו- 2 הם בעלי המניות והמנהלים של חב' מעדני מיקי תעשיות מזון דגים וסלטים בע"מ (להלן: "מעדני מיקי" או "החברה").

   הנתבעת 3 היא חברה בע"מ, בבעלות ובניהול הנתבעים 1 ו- 2, ואשר בבעלותה מקרקעין בראשון לציון אשר הושכרו לחברה משך שנים רבות, לרבות בתקופה הרלוונטית לתביעה.

3. התובעת שימשה במשך מספר שנים לא מבוטל כספק חומרי גלם של החברה, בעיקר של טחינה גולמית. בין הצדדים התקיימה מערכת יחסים עסקית, במסגרתה נהגה החברה לרכוש מהתובעת חומרי גלם בהיקף כספי של מאות אלפי ₪ בחודש. בכתב התביעה נטען כי במהלך השנים, התפתחו גם יחסי ידידות בין הצדדים.

4. ביום 7.11.2019, הוגשה בקשה לכינוס נכסיה של החברה.

5. התובעת הגישה תביעת חוב לתיק חדלות הפירעון, אשר אושרה על סך של 3,437,086 ₪, וכאשר הערכת כונסי הנכסים של החברה הייתה לצפי פירעון של כ- 30% מהחובות לנושים הלא מובטחים.

   טענות התובעת

6. לטענת התובעת, הנתבעים הטעו את התובעת, הסתירו מפניה את קשייה הכספיים של החברה, שידרו "עסקים כרגיל" והמשיכו להזמין מוצרים וחומרי גלם בהיקף כספי ניכר, ביודעם כי החברה אינה סולבנטית, ולא תוכל לשאת בתשלום עבור המוצרים המוזמנים.

   בין היתר, הסתירו הנתבעים מהתובעת, את דרישת הבנקים להקטנת מסגרות האשראי של החברה ואת היקפם העצום של חובות החברה, תוך שהם מנצלים את מערכת היחסים המיוחדת אשר נרקמה בין הצדדים ואת האמון הרב שמנהל התובעת רכש להם.

7. לשיטתה, מעשים אלה של הנתבעים עולים כדי הפרת חובת תום הלב החלה עליהם כלפי התובעת, ויש בה משום תרמית, הטעיה, והפרת חובות האמון והזהירות של הנתבעים כמנהלים של החברה.

   כמו כן, יש בהתנהלות הנתבעים כדי עשיית עושר ולא במשפט, מקום בו הנתבעים, הערבים אישית לחובות החברה כלפי הבנקים, פעלו באופן אשר יש בו כדי להיטיב עמם, תוך אדישות לנזקים הנגרמים לתובעת.

   האמור לעיל מקבל משנה תוקף, מקום בו התברר לתובעת כי הנתבעים, בעצמם ובאמצעות הנתבעת, משכירים לחברה נכס מקרקעין המשמש לפעילותה, בתמורה לדמי שכירות שנתיים בסך של 1,360,000 ₪, וכן עת התברר כי החברה שילמה לכל אחד מהנתבעים שכר בעלות שנתית של כ- 950,000 ₪, ותוך שהחברה מוסיפה ומעסיקה אף בני משפחה נוספים של הנתבעים 1-2.

8. לטענת התובעת, מקום בו הנתבעת 3, מצויה בבעלות הנתבעים 1 ו- 2, והיא בעלת הזכויות במקרקעין המושכרים לחברה, והיוותה צינור למשיכת הכספים מהחברה על ידי הנתבעים 1 ו- 2, יש לראותה כמי שעוולה במשותף עם הנתבעים 1 ו- 2 והייתה שותפה להתנהלותם ולהתעשרותם שלא כדין, על חשבון התובעת.

   טענות הנתבעים

9. לטענת הנתבעים, התביעה נעדרת עילה, מקום בו חומרי הגלם סופקו למי שהינה חברה בעירבון מוגבל, וכאשר החוב נושא התביעה הוא חוב של חברה בע"מ. בין התובעת לנתבעים לא נכרתה מעולם התקשרות אישית, לתובעת לא ניתנו ערבויות אישיות ולא בטחונות אישיים, ועל אף האמור לעיל היא בחרה, במודע, להמשיך ולספק חומרי גלם לחברה, במשך שנים רבות, ותוך שהיא מרוויחה בשל כך מיליוני שקלים.

   התובעת הייתה מודעת לסיכון העסקי של אספקת הסחורות באשראי, לחברה בע"מ, ובחרה לקחת על עצמה (ולתמחר בהתאם) את הסיכון של חדלות פירעון.

   התובעת ידעה היטב על קשייה של החברה (ידיעה אשר לאורה היא גם ביקשה ערבויות אישיות, אשר לא ניתנו לה), כמו גם על ניסיונות ההתייעלות שלה, לרבות ניסיונותיה להכנסת שותף אסטרטגי לצורך לחיזוק מצבה – ניסיונות אשר התפרסמו במדיות השונות. מכל מקום, גם בהיעדר ידיעה, אין בכך כדי להוות עילה להרמת מסך, ומקל וחומר עת מדובר בנתבעת 3.

10. עוד נטען כי הנתבעים עשו כל אשר ביכולתם על מנת למנוע מצב של חדלות פירעון של החברה. בין היתר הם פנו לקבלת ייעוץ עסקי, קיבלו ליווי כאמור החל משנת 2016, ואף השקיעו מכספם האישי מיליוני שקלים בניסיון להציל ולשקם את החברה, לרבות בתקופה הסמוכה לכניסתה של החברה להליכי חדלות פירעון. גם בתקופה שלאחר כניסתה של החברה להליכי חדלות פירעון, שיתפו הנתבעים פעולה עם כונסי הנכסים, והירתמותם להליך השיאה את קופת הנושים במיליוני ₪ רבים.

11. הנתבעים הוסיפו וטענו, כי הרמת מסך וקביעת אחריות אישית של אורגנים בחברה תיעשה בנסיבות קיצוניות בלבד, אשר אינן מתקיימות במקרה דנן.

12. כן נטען כי נושאי משרה בחברה, אינם מחויבים לעדכן את ספקיהם או לקוחותיהם בקשיים כלכליים של החברה או על יחסיה עם הבנקים המממנים. דרישה מסוג זה נעדרת בסיס משפטי או הגיון עסקי, ועלולה לדרדר במהירות את מצבה של החברה, ולמנוע כל סיכוי לשיקום.

13. באשר לנתבעת 3 נטען כי זו השכירה נכס מקרקעין לחברה, ומעבר לכך, לא היה לה כל קשר לפעילותה התפעולית של החברה. שרבובה להליך זה נובע אך מרצון להפעלת לחץ וסחטנות.

    המסגרת הנורמטיבית

    הרמת מסך

14. בשורשו של הליך זה טמונה מחלוקת בין הצדדים, האם מתקיימים תנאי הוראות הדין, ופסיקתו של כב' בית המשפט העליון, מכוחם תמצא הצדקה לחיובם של הנתבעים, או מי מהם, בחובותיה של החברה המצויה כיום בהליכי חדלות פירעון.

15. בהתייחס לטענות התובעת לקיומה של הצדקה לחיוב הנתבעים, תוך הרמת מסך ההתאגדות, יוקדם ויובהר כי עקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה מבעלי מניותיה, הוא עקרון יסוד בדיני החברות.

    כשרותה המשפטית של החברה, הופכת אותה לישות עצמאית, בעלת חובות וזכויות, נפרדים מאלו של בעלי מניותיה. רק במקרים חריגים ויוצאי דופן, תישקל סטייה מעקרון האישיות המשפטית הנפרדת, עת יימצא כי יש להרים את מסך ההתאגדות ולזהות בין החברה לבעלי מניותיה (ר' מסגרת ע"א 4606/90 מוברמן נ' תל מר בע"מ, פ"ד מו (5) 353, 361; ע"א 9183/99 פניגשטיין נ' חברת חברי המהפך מס' 1 (מחצבות) בע"מ, פ"ד נח(4) 693 (2004).

16. סעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות"), מעגן בחובו את העיקרון המשפטי של הרמת מסך, והוא קובע כדלקמן:

    6. (א) (1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:

    • באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;

    • באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה,

      ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.

      (2) לעניין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד.

      (ב) בית משפט רשאי לייחס תכונה, זכות או חובה של בעל מניה לחברה או זכות של החברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות העניין, צודק ונכון לעשות כן בהתחשב בכוונת הדין או ההסכם החלים על העניין הנדון לפניו.

17. דהיינו, בית המשפט יפעיל שיקול דעתו, תוך שהוא יכול לייחס חוב של חברה לבעל מניות (או להיפך), במקרים החריגים בהם עולה כי נעשה שימוש לרעה במסך ההתאגדות, באופן אשר יש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של חברה, או אף במצב בו נעשה שימוש באישיות המשפטית הנפרדת באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה של החברה לפרוע את התחייבויותיה, ובלבד שבעל המניות היה מודע לשימוש כאמור, בשים לב לאחזקותיו וליכולתה של החברה לפרוע את חובותיה.

18. שאלת סבירות הסיכון הנלקח, וקביעת קו הגבול בין סיכון סביר לסיכון שאינו סביר, היא-היא, השאלה אותה יש לבחון, בכל מקרה לגופו, תוך מתן הדעת לנסיבות והאירועים העובדתיים הפרטניים המרכיבים אותו. כפי שקבע כב' בית המשפט העליון, על הערכאה הדיונית לאתר את נקודת השבר, אשר ממנה והלאה, ניתן וראוי לצפות מבעל עסק, כי יגלה נתונים בפני ספקיו, שאם לא כן יראוהו כמי שהפר את חובותיו באופן המצדיק את הרמת מסך ההתאגדות.

    עוד יודגש כי בכל הנוגע לסוגיית היקף והמועד ממנו ניתן היה לצפות ל-"גילוי" מידע אודות מצבה הכלכלי של החברה, אין המדובר בקו הגבול שהוא בהכרח ברור וידוע.

    מחד גיסא, יש להכיר בכך שבמציאות העסקית, אין לצפות מבעל עסק, כי יפרוס בפני לקוחותיו או ספקיו את קשייו הכלכליים – דבר אשר עלול להרחיקם, לדרדר ולהחמיר את מצבו של העסק, ולטרפד כליל את הניסיון לשקמו ולהשיבו לאיתנו.

    מאידך גיסא, אי גילוים של קשיים, מונע מהלקוח או הספק, את היכולת לקבל החלטה מושכלת בדבר רצונו בהתקשרות ומעמיד אותו, בעל כורחו, בסיכונים אותם לא בטוח כי הוא היה מוכן ליטול, תחת אותן נסיבות.

19. במסגרת ע"א 10582/02 ישראל בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ (פורסם; 16.10.2005; להלן: "עניין בן אבו"), התייחס כב' השופט רובינשטיין לסוגיה זו, תוך שהוא קובע, בדעת יחיד, כי יש לכרוך את עילת הרמת המסך עם חובת תום הלב, וכאשר תחולתה של זו משתרעת על כל תחומי המשפט הפרטי הישראלי.

    כב' השופט רובינשטיין הוסיף וקבע, כי מקום בו נעשית פגיעה בזולת, תוך ידיעה כי נעשית פגיעה כאמור, מדובר בהתנהלות שלא בתום לב, אשר מצדיקה גם הרמה של מסך ההתאגדות.

    כב' הנשיא (כתוארו דאז) ברק, וכב' השופטת פרוקצ'יה, בחרו להותיר את סוגיית הרמת המסך בצריך עיון, תוך קביעה כי בנסיבות העניין, ונוכח מערכת היחסים והאימון ששררו בין הצדדים, חלה על המערער חובת גילוי מורחבת מכח עקרון תום הלב.

20. אפיק נוסף לבחינתה של עתירת התובעת לחיוב הנתבעים לשאת במלוא חובותיה של החברה, הינו זה אשר במסגרתו נותן בית המשפט דעתו לשאלת ההצדקה בחיוב מנהלי החברה או האורגנים שלה, מכוח עילה עצמאית אשר מקורה בדיני הנזיקין/עשיית עושר (ושלא על דרך של הרמת מסך), ותוך ראיית התובעת, כ"נושה נזיקי". הגם כי חלק הארי של טענות התובעת יוחדו לסוגיית הרמת המסך, מצאתי להוסיף ולתת את הדעת אף לאפיק זה, אשר דומה כי הועלה על ידי התובעת בשולי הטיעון בסיכומים.

    מן הכלל אל הפרט;

    לאחר שחזרתי ועיינתי בכתבי הטענות, בתצהירים, בפרוטוקול הדיון ובסיכומי הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות בחלק הארי שלה ולהתקבל בחלקה הקטן. טעמיי להלן:

    הנתבעת 3

21. ראשית, מצאתי להבחין בין עניינם של הנתבעים 1 ו- 2 לבין זה של הנתבעת 3.

22. בעוד שהנתבעים 1 ו- 2 הם בעלי המניות בחברה, אשר הינה חברה משפחתית, הנתבעת 3 אינה בעלת מניות, והקשר שלה לחברה מתמצה בהיות בעלי מניותיה, הנתבעים 1-2, אשר הינם גם מבעלי המניות של החברה, כמו גם היותה בעלת הזכויות של המקרקעין אשר הושכרו לחברה.

23. מקום בו אין המדובר בבעלת מניות בחברה, ממילא אין מקום להרמת מסך.

24. יתרה מכך, לצורך הוכחת טענה של הרמת מסך, יש להניח תשתית עובדתית ראויה ומקיפה המבססת טענה זו (ר' ע"א 8845/12 רום נ' זאבי (25.11.2014); ע"א 3773/16 עו"ד איתן ארז בתפקידו כנאמן לנכסי החייבת רחל סופר נ' רחל סופר (3.10.2018)).

    לא מצאתי כי תשתית עובדתית כאמור הונחה בעניינה של הנתבעת 3.

    הטענות אשר הועלו כנגד הנתבעת 3, בדבר היותה צינור למשיכת הכספים מהחברה אל הנתבעים, כמו גם היותה שותפה להתנהלות הנתבעים 1 ו- 2 ומעוולת עמם במשותף, נטענו בעלמא ובכלליות רבה, ולא הוכחו.

25. יתרה מכך, הנתבעים 1 ו- 2 העידו, בעדות אשר לא נסתרה, כי החל מחודש פברואר 2019 ועד תום תקופת הכינוס, הם לא גבו דמי שכירות מהחברה (ר' ס' 38 לתצהיר מר ארי קאופטייל, ס' 42 לתצהיר מר משה קאופטייל). גם מר מלניק, המומחה מטעם התובעת, אישר במסגרת חקירתו, כי קביעתו בחוות הדעת לפיה החברה המשיכה לשלם לנתבעת 3 דמי שכירות בסך של כ- 80,000 ₪ לחודש, התבססה על הנחה ולא על כרטסת נתונים כלשהי (ע' 13 ש' 28-31 לפרוטוקול הדיון).

26. ויודגש, אין אני מתעלמת מהתמונה העובדתית הכוללת, זו ממנה עולה כי התובעת נותרה להתמודד עם חוב של מיליוני שקלים של החברה, וכי בעליה של אותה חברה בדיוק, גבו במשך שנים דמי שכירות בהיקפים של מאות אלפי שקלים. אכן, כטענת התובעת, יש באמור כדי לעורר חוסר נוחות.

    ואולם, התובעת לא טענה, וממילא לא הוכיחה, כי דמי השכירות נגבו שלא כדין, או כי לא הייתה הסכמה באשר לגביית דמי השכירות, או לחילופין כי נעשה שימוש בחברה לצורך העלמת נכסים/כספים. העובדה כי תוצרי רווחיה של הנתבעת 3, יכול ואף סביר כי הגיעו לידיהם של הנתבעים 1-2, אין בה כשלעצמה, כדי לייצר ממשק משפטי מכוחו יכולה החברה להיפרע דווקא מהנתבעת 3.

27. התובעת לא הרימה את הנטל להוכיח כי הנתבעת 3 חבה כלפי התובעת חובה כלשהי בהתאם להוראות הדין (לרבות חובת זהירות, נאמנות או חובה מכוח מכוחה של התחייבות חוזית כלשהי). בהינתן הנקוב, ומקום בו ממילא אין הנתבעת 3 נכנסת תחת הגדרות הוראות סעיף 6 לחוק החברות, דין התביעה כנגדה להידחות, וכך אני מורה.

    חבות הנתבעים 1 ו-2

28. בהתייחס לנתבעים 1 ו- 2, מצאתי להוסיף ולבחון, האם מתקיימים אותם חריגים הנקובים בהוראות סעיף 6 לחוק החברות, אשר מצדיקים את הרמת מסך ההתאגדות, וזאת תוך מתן הדעת להוראת הדין עצמה כמו גם לפסיקתו של כב' בית המשפט העליון ביחס לכך;

    הונאה, תרמית וקיפוח

29. כאמור הסוגיה או הטעם הראשון הנזכר בהוראות סעיף 6 לחוק החברות עניינו הונאה או תרמית. התובעת ביקשה לראות בנתבעים כמי שעוולו כלפיה, לרבות על דרך הונאה בהצגת המצגים באשר למצבה של החברה, כמו גם באשר ליכולתה לפרוע את התשלומים בגין המוצרים שהוזמנו וסופקו.

30. בסעיף 56 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"), מוגדרת תרמית כדלהלן:

    "56. תרמית היא הֶצֵג כוזב של עובדה, בידיעה שהיא כוזבת או באין אמונה באמיתותה או מתוך קלות ראש, כשלא איכפת למציג אם אמת היא או כזב, ובכוונה שהמוטעה על ידי ההיצג יפעל על פיו; אולם אין להגיש תובענה על היצג כאמור, אלא אם היה מכוון להטעות את התובע, אף הטעה אותו, והתובע פעל על פיו וסבל על ידי כך נזק ממון."

31. בהתאם להלכתו של כב' בית המשפט העליון, הנטל הראייתי המוטל על התובעת, הינו נטל כבד, כאשר לא בנקל תמצא ההצדקה לראות במעשה או מחדל זה או אחר, כאלו אשר די בהם על מנת שייראו את העושה כמי שפעל בתרמית.

32. במסגרת ע"א 4842/05 גרניט הנדסה לתעשה נ' כלל חב' לביטוח בע"מ (12.8.2007), קבע כב' בית המשפט העליון את הדברים הבאים:

    "הטלת אחריות בגין תרמית, שונה היא מהטלת אחריות בגין רשלנות. האשם המיוחס למי שמרמה שונה מזה המיוחס לרשלן. הטלת אחריות בעוולת התרמית מטילה אשם אישי, בעוד האשם שביסוד עוולת הרשלנות הינו "אשמה חברתית" (ע"א 5604/94 חמד נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 498, פיסקה 10 מפי הנשיא ברק). משכך, בית משפט זה הכיר בכך כי הנטל להוכחת עוולת התרמית הוא נטל כבד (ע"א 125/89 בלס נ' ערן פילובסקי, פ"ד מו(4)441, פיסקה 7; ע"א 260/82 סלומון נ' אמונה, פ"ד לח(4) 253, פיסקה 3).

    בהיבט של דיני החברות, דומה כי אותו נטל כבד אף יותר, שעה שבית המשפט העליון הכיר בפער כמו גם בצורך בהבחנה לא אך בין סוגיה של רשלנות לטענת תרמית, אלא גם בין התנהלות של התאגיד, לזו של מנהליו.

33. בע"א 10582/02 (עניין בן אבו לעיל), מביא כב' השופט רובינשטיין מדבריו של כב' השופט בייסקי בע"פ 223/88 לארי נ' מ"י, פ"ד מג(3) 11, תוך שהוא מציין כדלקמן:

    "קו הגבול שיש לתחום בין ניהול כושל של עסק, המביא את בעליו להסתבכות שבעקבותיה הוא אינו יכול לקיים את התחייבויותיו... לבין הסתבכות בפלילים על בסיס מרמה... הוא לעיתים פרובלמטי וקשה. המציאות מלמדת, כי חלק מבעלי עסקים, אם לא מרביתם, מנהלים את העסק בצורה הידועה של "גלגול חובות"... מתוך אמונה, כי במהלך עסקים שוטף ורגיל ניתן יהיה לקיים את ההתחייבויות... מתוך כספים שיוזרמו על-ידי לקוחות נוספים בעתיד... והשאלה היא מה הוא הגבול, המפריד בין נסיון סתם של סוחר הנתון בקשיים להמשיך בעסקיו, לבין הנסיון לעשות כן תוך שימוש בטענת מרמה... ניהול עסק בצורה לא מתוכננת מספיק ולא שקולה, אין בו כדי לסבך את בעל העסק במרמה, אף אם יש במעשים כאלה עבירה על פי פקודת פשיטת הרגל... גם התנהגות לא מוסרית כלפי לקוח לא בהכרח מכניסה את המעשה לתחום העבירה הפלילית".

34. תוך שנתתי דעתי לכלל הראיות בתיק זה, באתי לכלל מסקנה כי התובעת לא הרימה את הנטל להוכיח כי היה בהתנהלותם של הנתבעים 1-2 כדי התנהלות הנגועה בתרמית או בכוונה להונות, או כי מדובר במצב בו החברה הזמינה סחורה, בידיעה ברורה כי לא יעלה בידה לשלם את תמורתה (לעניין ההצדקה בהסקת מסקנות לעניין זה על ידי הנתבעים, ראה התייחסותי בהמשך). לעניין זה, אוסיף ואבהיר כי לא מצאתי כי החברה עצמה התנהלה באופן תרמיתי, ולא מצאתי כי הנתבעים 1-2 עוולו בעוולת התרמית באופן אישי, כלפי התובעת.

35. כאמור, בין הצדדים התנהלו קשרים עסקיים רחבי היקף, משך תקופה של כ- 15 שנים.

36. מהראיות אשר הובאו בפני עלה, כי ההתנהלות העסקית השוטפת, בתקופה אשר קדמה להליכי הכינוס של החברה, לא הייתה שונה מזו אשר הייתה נהוגה בשנים שקדמו לה.

37. מר ג'ואד אגבריה, מנהל התובעת, העיד כי העבודה השוטפת התנהלה ללא בעיות מיוחדות, בין הצדדים היה מקובל כי התשלומים מתעכבים ברמה של כשלושה או ארבעה חודשים לאחר חודש האספקה, והיקף החוב הפתוח של החברה, מול התובעת, עמד רוב הזמן סביב הסכום שבין שניים לשלושה מיליון ₪ (ר' ס' 9 לתצהירו וכן ר' ס' 4 לתצהיר גב' דקלה אדרי).

38. עדות דומה ניתנה ע"י הנתבעים 1 ו- 2, אשר העידו כי גובה החוב של החברה כלפי התובעת בשנים האחרונות היה יציב, וכי לא היה גידול חריג בחוב קודם לקריסתה של החברה, אלא אף צמצום שלו. עוד עלה מעדותם כי בעוד שבתחילת שנת 2018 עמד גובה החוב של החברה כלפי התובעת, על סך של כ- 4 מיליון ₪, לאחר מכן הוא הלך והצטמצם. (ר' ס' 57-50 לתצהיר מר ארי קאופטייל וס' 61-64 לתצהיר מר משה קאופטייל).

    למעשה עלה מעדותם של הנתבעים 1 ו- 2, כי אם החברה הייתה נכנסת להליכי כינוס כשנה קודם לכן, מצבה של התובעת אף היה מורע (ר' ס' 7 לתצהיר מר ארי קאופטייל, ס' 6 לתצהיר מר משה קאופסיל ועדות מר מלניק בע' 10 ש' 25-27 לפרוטוקול הדיון).

39. תכתובת הווטסאפ אשר הוחלפה בין מר משה קאופטייל למר אגבריה, כמו גם התכתובת שהוחלפה בין מחלקות הנהלת החשבונות של שתי החברות, מלמדות כי גם בתקופות אשר לא היו סמוכות למועד הגשתה של בקשת הכינוס, חלו, לא אחת, עיכובים בהעברת כספים על ידי החברה או התבקש פיצול של תשלום זה או אחר (ר' נספחים 1 ו- 2 לתצהיר מר משה קאופטייל).

40. הנתבעים 1 ו- 2 העידו על הקשיים הכלכליים עמם התמודדה החברה, בשנים אשר קדמו לפתיחתם של הליכי כינוס הנכסים, ונבעו, לשיטתם, ממכלול סיבות אשר לא היו בשליטתם. בין היתר העידו הנתבעים 1 ו- 2 על העלייה במחירי חומרי הגלם, שינויי הרגולציה שחייבו השקעות גדולות, ומספר תקריות מזיקות הקשורות להימצאותם של חיידקי ליסטריה במוצרים, אשר הביאו להשבתה ארוכה של קו הייצור, השמדת חומרי גלם, אובדן לקוחות והכנסות, וכיו"ב.

    כמו כן העידו הנתבעים 1 ו-2 אודות הירידה הכוללת במכירות של סלטים מוכנים, לאור השינוי בהרגלי הצריכה ומעבר ממוצרים תעשייתיים למוצרים טריים ובריאים יותר (ר' ס' 17-19 לתצהירי הנתבעים 1 ו- 2).

41. נוכח קשיים אלה, פנו הנתבעים 1 ו- 2, עוד בשנת 2016, זמן רב טרם הליכי הכינוס, לקבלת ייעוץ וליווי עסקי, ע"י רו"ח חשבון ומומחית להתייעלות עסקית, רו"ח הגב' נעמי אנוך.

42. כמו כן, כחלק ממאמצי ההתייעלות, פעלו הנתבעים 1 ו- 2 למציאת משקיע בחברה, אשר יזרים הון וישחרר את הלחץ בו היא הייתה נתונה.

43. במסגרת זו נוהל עוד בשנת 2017, משא ומתן מול שני משקיעים, אריק שור ואיל ארד, למכירת 51% ממניות החברה, אולם בסופו של יום, לא הבשילו מגעים אלו לכדי הסכם (ר' נספח 6 לתצהיר מר משה קאופטייל).

44. בהמשך, בשנת 2019 ועד סמוך למועד בקשת הכינוס (עד חודש ספטמבר 2019), נוהל משא ומתן מול חב' וילי-פוד השקעות בע"מ (להלן: "ויליפוד") אלא כי גם עסקה זו, לא יצאה בסופו של יום אל הפועל.

45. יצוין כי בשתי העסקאות, לא דובר על העברת מלוא המניות של הנתבעת, אלא על העברת השליטה בה.

    במסגרת המשא ומתן הראשון, אמורים היו שור וארד להפוך לבעלי מניות בחברה בהיקף של כ-51% מההון המונפק של החברה ואילו במסגרת המשא ומתן עם ויליפוד נמצא כי בכוונת הצדדים היה להקים תאגיד חדש, כאשר החברה אמורה הייתה להפוך לבעלת 30% ממניות אותו תאגיד.

    צעדים אלו אינם מלמדים על אובדן אמון של הנתבעים בפעילות העסקית של החברה, או בהעדר יכולתה של החברה, בכפוף לאותם צעדים, לעמוד בהתחייבויותיה, והם אף נקטו בצעדים שונים לצורך כך.

46. יתרה מכך; מהראיות אשר הובאו בפניי עלה, כי ביום 30.10.2019, בד בבד עם ביצוע ההזמנה האחרונה מהתובעת, שולם לתובעת, על חשבון החוב כלפיה, סך של 387,100 ₪. כמו כן, ביום 10.10.2019, שולם לתובעת סך של 400,000 ₪ וביום 26.9.2019, כחודש לפני מועד בקשת הכינוס, שולם לה סך של 897,296 ₪.

47. ביצועם של תשלומים אלה, בסך כולל של כ- 1.5 ₪, בתקופה הסמוכה למועד בו הוגשה בקשת הכינוס, מכרסם במידה לא מבוטלת בטענה בדבר כוונת הנתבעים לנצל את מסך ההתאגדות, ולעשות בו שימוש שלא כדין, לצורך הונאה או קיפוח של התובעת.

    יתרה מכך, ביצוע תשלומים אלה, במועד בו בוצעו, מקשה עד מאוד על אימוץ טענות התובעת בדבר ידיעת או הכרת הנתבעים בעובדה כי החברה הגיעה למצב של חדלות פירעון.

48. חיזוק לטענות הנתבעים נמצא אף בעובדה המאוד חשובה, של הזרמת כספים לחברה, על ידי הנתבעים עצמם, בתקופה הסמוכה למועד הגשת בקשת הכינוס (כאשר כל אחד מהם הזרים סך של 489,000 ₪ ביום 30.6.2019 וסך של 200,000 ₪ נוספים ביום 7.10.2019).

49. מכלול ראיות אלו מכוון למסקנה, כפי הנקוב ברישא של פרק זה, ועל פיה לא ניתן לראות בתובעת כמי שהרימה את הנטל להוכיח, כי התנהלותם של הנתבעים 1-2, או זו של החברה, הינה התנהלות תרמיתית.

50. כמו כן, אין בהתנהלות זו כדי ללמד על התנהלות שמטרתה קיפוח התובעת כנושה, ולמעט השבת סכום השעבוד של בנק הפועלים, אשר ביחס אליו אתן דעתי במפורש בהמשך, לא הוכח ולא הונח מצע ראייתי ממנו ניתן היה להסיק כי החברה העדיפה נושה אחר, שווה מעמד לתובעת, על פניה.

    נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה של החברה לפרוע את חובותיה

51. שאלה נפרדת משאלת ההונאה או התרמית, המצריכות "יסוד נפשי" של כוונה לעשות שימוש שלא כדין במסך ההתאגדות, היא השאלה האם יש בכלל הנתונים העובדתיים, כדי ללמד על כי הנתבעים 1 ו- 2, נטלו סיכון בלתי סביר באופן התנהלותם מול התובעת, ועד כדי שיהא באותה התנהלות כדי להצדיק את חיובם, באופן אישי.

    בנוסף, ובהתייחס להליך שבפני, נדרשתי להוסיף ולתת את הדעת לשאלה נוספת, והיא האם בנסיבות העובדתיות הפרטניות, מושא מערך יחסי הצדדים, היה על הנתבעים 1 ו- 2, לעדכן את התובעת במצבה של החברה, וזאת על אף היעדר קיומה, בדין ובפסיקה, של חובת גילוי כללית ומלאה של בעל מניות או מנהל כלפי ספקים ונותני שירותים.

52. כאמור, שאלת סבירות הסיכון הנלקח, היא שאלה אותה יש לבחון, בכל מקרה לגופו, תוך מתן הדעת לנסיבות והאירועים הפרטניים המרכיבים אותו.

53. בענייננו מצאתי, כי ביחס לחלק הארי של התקופה אשר קדמה להליכי הכינוס, לא ניתן להורות כי אמונתם של הנתבעים כי יצליחו להמשיך בפעילות החברה תוך שיקומה, לא הייתה סבירה או כי היה בהתנהלותם כדי נטילת סיכון בלתי סביר.

54. לעניין זה אציין כי אין חולק כי מצבה הכלכלי של החברה לא היה שפיר, וכן כי היא נקלעה לקשיים. עם זאת, לא עלה מתוך הראיות אשר הוצגו בפני, כי היה במכלול הנתונים העובדתיים כדי ללמד, בהכרח, או בסבירות גבוהה, כי היא צועדת אל סוף דרכה הכלכלית.

    למעשה, אלמלא החלטתם המשותפת של הבנקים המממנים, בלוח זמנים קצר מאוד, לעצור את המשך מתן האשראי לחברה, אליה אתייחס בהמשך בהרחבה, לא ניתן לשלול את האפשרות כי החברה יכולה הייתה להוסיף ולהמשיך "להתגלגל", ולא ניתן לאיין את סבירות הנחתם של הנתבעים כי היא יכולה הייתה להתגבר על הקושי הכלכלי.

55. אמנם, הוכח כי לחברה היו חובות פתוחים, הן כלפי התובעת והן כלפי הבנקים המממנים, בסכומים לא מבוטלים.

    בנוסף, עלה מתוך הראיות, כי במהלך התקופה אשר קדמה להליכי כינוס הנכסים, נקטו הנתבעים צעדים שונים אשר יש בהם כדי ללמד על מודעות למצבה התזרימי הלא פשוט של החברה, מחד גיסא, ועל ניסיונות להתייעלות, מאידך גיסא. כך לדוגמא עלה מתוך הראיות כי החל מחודש פברואר 2019 הקטינו הנתבעים את משכורתם ואת דמי השכירות אשר נגבו מהחברה, בסך כולל של כ- 30,000 ₪ לחודש. אמנם, מחצית מסכום זה נלקחה על ידם כהחזר הלוואת בעלים. עם זאת, עדיין היה בכך כדי להפחית את הוצאותיה הכוללות של החברה, ומעדותו של מר חרחס עלה כי היו לכך גם השלכות בהיבט המיסוי (ר' עדות מר חרחס בע' 26 ש' 22 – ע' 27 ש' 26 לפרוטוקול הדיון).

56. מן העבר השני, עלה מתוך אותן ראיות כי התנהלות החברה בהתייחס לחובות הפתוחים, הייתה בגדר ה-"common practice ", מעין התנהלות שגורה, ובמהלך העסקים הרגיל של אותה חברה.

    לעניין זה העיד מר אגבריה כי החובות הפתוחים כלפי התובעת עמדו, באופן רגיל, על בין שניים לשלושה מיליון ₪. עובדתית, כשנה טרם הליכי הכינוס, החובות כלפי התובעת האמירו עד לסך של כ- 4 מיליון ₪, ודווקא בתקופה שלאחר מכן הם צומצמו.

    עוד עלה מעדותו של מר מלניק כי הרווח הגולמי של החברה עלה בין שנת 2016 לשנת 2017 ובין שנת 2017 לשנת 2018 (ר' ע' 9 ש' 27-33 לפרוטוקול הדיון), כי תזרים המזומנים של החברה מפעילות שוטפת היה חיובי ועלה בין השנים 2017 ל- 2018 (ע' 9 ש' 34-36 וע' 10 ש' 1-2 לפרוטוקול הדיון) וכי ההפסד הנקי של החברה וכן ההפסד מפעולות רגילות הלכו ופחתו (ס' 2.1 לחוות דעתו וע' 10 ש' 3-6 לפרוטוקול הדיון).

57. גם הבנקים, אפשרו לחברה, במשך פרק זמן לא מבוטל, להמשיך "ולגלגל" את ההלוואות אשר ניתנו לה, משנה לשנה. מר משה קאופטייל העיד כי החברה התנהלה עם אשראי לזמן קצר במשך שנים רבות, וכי הבנקים האריכו את האשראי מדי חודש, לרוב ללא בעיות מיוחדות (ר' ע' 38 ש' 4-7 לפרוטוקול הדיון).

58. בכל אלו, היה כדי ללמד כי על אף המצב הכלכלי הלא מיטבי של החברה, לא ניתן היה ללמוד ממנו, ביחס לחלק הארי של ההזמנות, על חוסר סבירות של ההתנהלות העסקית, עד כדי הצדקה לחיובם של הנתבעים 1-2 באופן אישי.

59. הגם האמור לעיל, סמוך למועד הגשת בקשת הכינוס אירעו מספר אירועים מרכזיים בחייה של החברה, אליהם אני מוצאת להידרש בנפרד, כמפורט להלן;

    מכתב בנק הפועלים מיום 27.5.2019

60. ביום 27.5.2019 או בסמוך למועד זה, התקבלה בחברה דרישת בנק הפועלים לפירעון חוב והתראה טרם נקיטת הליכים משפטיים (נספח 5 לחוו"ד מר מלניק).

    ממכתב הבנק עולה, כי על אף קיומו של שעבוד צף לטובת בנק הפועלים, על כלל נכסי החברה, השיבה החברה למנהל מקרקעי ישראל שטח קרקע אשר היה בחזקתה, בפארק תעשיות נועם, תמורת סך של 2.2 מיליון ₪, וזאת מבלי לקבל את הסכמת הבנק מראש ובכתב, ומבלי להעביר לבנק את חלקו היחסי בחוב המובטח בשעבוד.

    כן עלה מהמכתב, כי בניגוד להתחייבותה של החברה כלפי הבנק, פחת סכומם הכולל של הממסרים אשר נמסרו לו, מסך של 2 מיליון ₪.

61. נוכח הפרות אלה של ההסכמים עם בנק הפועלים, דרש הבנק תשלום מיידי (עד ליום 30.6.2019) בסך של 978,000 ₪, המהווה את חלקו היחסי בחובות המובטחים בשעבוד הצף, מתוך תמורת המקרקעין, ותיקון ההפרה ככל שהיא נוגעת למסירת הממסרים לבנק.

62. כפועל יוצא של פנייה זו, הזרימו הנתבעים 1 ו- 2 לחברה, ביום 30.6.2019, ולכאורה מהון עצמי, את הסך של 978,000 ₪ (489,000 ₪ כ"א), אשר שולם לבנק הפועלים.

    זהו המקום לציין, כי על אף הצהרתם של הנתבעים 1 ו- 2, בתביעת החוב למפרקי החברה, לפיה מדובר בהלוואה שניתנה על ידם "לצורך חיזוק וייצוב החברה באמצעות תהליך התייעלות תפעולית וקבלת ייעוץ עסקי, שקוים בחברה באותו מועד" (ר' במסגרת נספח 5 לתצהירו של מר משה קאופסיל, ע' 54 לכרך הנספחים), בפועל עלה מן הראיות כי הכספים הוזרמו לצורך תיקון ההפרה מול בנק הפועלים והימנעות מנקיטת הליכים על ידו (ר' עדות מר משה קאופסיל בע' 37 ש' 19-32 לפרוטוקול הדיון).

63. מר משה קאופטייל נשאל על כך בחקירתו והשיב כי הכסף שהתקבל מהקרקע שהוחזרה למנהל שימש לפעילות שוטפת של החברה, ולכן הם לא מצאו להתנגד לדרישת הבנק והזרימו את הכסף, שכן מבחינת הבנק אין חשיבות למקורו (ר' ע' 37 ש' 19-32 לפרוטוקול הדיון).

64. כן יצוין, כי על אף טענתו של רו"ח חרחס במסגרת חוות הדעת, לפיה ממכתב הבנק עולה כי החברה שילמה באמצעות הסך של 2.2 מיליון ₪ שהתקבל ממנהל מקרקעי ישראל תשלומים לנושיה, ובכללם לתובעת, בחקירתו הנגדית הוא הבהיר כי מדובר במסקנה שלו, אולם בפועל אין לו כל אינדיקציה בקשר לשימוש שנעשה בכספים (ר' ע' 24 ש' 12-28 וע' 29 ש' 17-19 לפרוטוקול הדיון).

65. על אף שלא ניתן לראות את מכתבו של בנק הפועלים כ"מכתב שגרתי", המהווה חלק מ"התנהלות שוטפת" של החברה, ועל אף חומרת ההפרה כלפי הבנק, המתוארת במכתב ואשר עליה דומה כי גם הנתבעים 1 ו- 2 לא חלקו, לא היה בפניית הבנק, כשלעצמה, כדי לעורר חשש לחדלות פירעון, ומקובל עליי כי מקום בו ניתנה לנתבעים הזדמנות לתקן את ההפרה המתוארת, וזו אף תוקנה על ידם, לא היה לכאורה הכרח לכלול ביאור בעניין זה בדוחות הכספיים של החברה.

66. יתרה מכך, העובדה כי הנתבעים 1 ו- 2 מצאו להוסיף ולהוציא סכומים לא מבוטלים מכיסם, לצורך תיקון אותה הפרה, מעידה אף היא כי הם עצמם, לא סברו כי החברה בדרך לפתיחתם של הליכי חדלות פירעון, אלא האמינו כי תיקון ההפרה יאפשר המשך פעילות מול הבנק המממן.

    ניסיונות הנתבעים לגייס משקיע

67. כפי שצוין, נוכח הקשיים הכספיים אליהם נקלעה החברה, וכחלק ממאמצי ההתייעלות, נעשו ניסיונות לגייס משקיע, אשר ייטיב את מצבה. במסגרת זו נוהל, עוד בשנת 2017, משא ומתן מול ה"ה אריק שור ואייל ארד. משא ומתן זה, לא צלח.

    בהמשך, בשנת 2019, ועד סמוך למועד בקשת הכינוס, נוהל משא ומתן מול חב' ויליפוד וביום 5.4.2019 אף נחתם מזכר הבנות בין הצדדים, אשר דווח לבורסה לניירות ערך (נספחים 7 ו- 8 לתצהיר מר משה קאופטייל). בסופו של דבר גם משא ומתן זה, לא הבשיל לכדי הסכם, וביום 9.9.2019, הודיעה ויליפוד לבורסה על אי השלמת עסקת המיזוג.

68. במאמר מוסגר יצוין, כי כעולה מההתכתבות אשר הוחלפה בין גב' אנוך לבין בנק הפועלים, ביום 6.10.2019 (ע' 74 ו- 75 לנספחי חוו"ד מר מלניק), גם לאחר כישלון המשא ומתן מול ויליפוד, ולמעשה, עד הרגע האחרון, המשיכו הנתבעים וחיפשו משקיעים רלוונטיים לחברה וכן בחנו אפשרות למיזוג החברה עם חב' סלטי שמיר.

69. התובעת מלינה על כך, שהנתבעים לא עדכנו אותה על המהלך אותו ביקשו לבצע, ולא ציינו אותו בדוחותיהם הכספיים. כל זאת על אף שמשמעותו, לשיטתם, היא סגירתה והפסקת פעילותה של החברה, תוך שהיא נפרדת מכל רכושה ונכסיה, והותרת הנושים מול שוקת שבורה.

    לא מצאתי לקבל טענה זו של התובעת, ואפרט;

    ממסמך העקרונות אשר נחתם בין החברה לבין חב' ויליפוד, עלה כי לא היה בהתקשרות עם ויליפוד כדי להביא לסוף דרכה של החברה.

    חלף זאת, ובהתאם למסמך העקרונות, ביקשו הצדדים להקים חברה חדשה, אליה יועברו פעילותה ונכסיה של החברה, כאשר ויליפוד תהיה בעלת 70% ממניותיה של החברה החדשה ואילו החברה תהיה בעלת 30% מהמניות (ור' גם עדות מר משה קאופטייל בע' 33 ש' 33-35, ע' 34 ש' 20-30 וע' 35 ש' 3-5 לפרוטוקול הדיון). בנסיבות אלו, אין המדובר במצב בו החברה חדלה מלהתקיים, ולא מן הנמנע, כי מצבה של התובעת, יכול היה אף להשתפר כתוצאה מאותה התקשרות.

    כל זאת עוד בטרם אתן דעתי לעובדה כי המדובר היה בהסכם עקרונות בלבד, וניתן היה להניח כי מספר לא מבוטל של סוגיות, היה מוצא מקומו, בהסכם המפורט בין הצדדים, ככל והיה נרקם הסכם כזה.

70. באשר להכללתו של דיווח אודות העסקה, במסגרת הדוחות הכספיים של החברה, יש להקדים ולציין כי ממילא לא היה בדיווח כאמור כדי לסייע לתובעת, אשר לא הייתה חשופה לדוחות הכספיים של החברה, כחברה פרטית, ואף לא הסתמכה עליהם (ר' גם עדות מר אגבריה בע' 17 ש' 27-36 לפרוטוקול הדיון).

71. זה אף המקום לציין כי המשא ומתן מול ויליפוד, החל עוד בחודש אפריל 2019, כאשר במועד זה עדיין לא אותרו קשיים משמעותיים מול הבנקים המממנים, ולכאורה לא היה מצבה של החברה חריג ביחס למצבה בשנים 2017 או 2018, עד כי ניתן היה לצפות כי הוא ישליך על יכולתם של הנתבעים לצפות את הבאות.

72. כן יצוין כי במסמך העקרונות שנחתם מול ויליפוד, נכללה דרישת סודיות, עת נקבע בו מפורשות, כי: "מסמך זה ותנאיו סודיים והצדדים לו אינם רשאים לעשות בהם שימוש ו/או לתת להם גילוי לכל צד שלישי, אלא באישור בכתב של הצד השני, אלא אם גילוי כאמור נדרש על פי דין או לדרישת רשות מוסמכת".

73. עוד יוסף כי בבואי לבחון את טענות הצדדים, איני יכולה לנתק את ההכרעה מהפרקטיקה המקובלת בעולם העסקי, לפיה חברות פרטיות המנהלות משא ומתן לרכישה/מכירה, אינן מיידעות בכך את ספקיהן, כחלק ממהלך העסקים השוטף. כל זאת, מקום בו הן מבקשות למצות את אפשרות ניהול המשא ומתן ביניהן ללא מעורבות או לחץ מצדם של צדדים שלישיים, וכן מאחר ובסופו של יום, כפי שאף אירע למרבית הצער בעניינה של החברה, מגעים מעין אלו, אינם מבשילים בהכרח לכלל התקשרות מחייבת, וגילוים, בשלבים מקדמיים, עלול ליצור קושי ואף להביא לטרפוד המהלך.

    הקטנת מסגרות האשראי על ידי הבנקים

74. דומה כי הגורם אשר סביר כי תרם, בסופו של יום, במידה לא מבוטלת, לפנייתה של החברה להליכי חדלות פירעון, היה החלטתם המשותפת של הבנקים המממנים, לעצור את מתן האשראי לחברה בלוח זמנים מוגדר.

75. בהקשר זה מצאתי להוסיף ולבחון את השתלשלות האירועים הנוגעת לכך, תוך ניסיון לאתר, את אותה נקודת זמן (ככל שזו קיימת), אשר ממנה ואילך, ניתן או ראוי להורות, כי הסיכון אותו נטלו הנתבעים ביחס ליכולתה של החברה לפרוע את חובותיה היה בלתי סביר, או לחילופין, כי לכל הפחות, היה עליהם החל מאותה נקודה, לשתף את התובעת בנתונים, ולו על מנת לאפשר לה לשקול את צעדיה.

76. נספח 4 לחוות דעת מר מלניק, כולל תכתובות שונות, להן היו שותפים החברה ובעלי מניותיה, רו"ח אנוך, אשר כאמור ליוותה את החברה מבחינה עסקית ופיננסית באותה עת וכן בנק אגוד ובנק הפועלים. התמונה הלכאורית העולה מתכתובת זו תפורט בשורות הבאות;

77. ביום 25.8.2019, התקיימה פגישה בין מר משה קאופטייל, רו"ח אנוך והנהלת בנק אגוד, אשר עיקריה סוכמו במכתב הבנק מיום 27.8.2019 (ע' 73 לנספחי חוו"ד מר מלניק). לפגישה זו קדמו שיחות והודעות שנמסרו ע"י הבנק.

    במסגרת פגישה זו סוכם, בין היתר, כי מסגרת האשראי של החברה, אשר עמדה באותה עת על סך של 6,800,000 ₪, תופחת, מדי סוף חודש, בסך של 200,000 ₪, החל מיום 29.8.2019.

    עוד הוסכם, כי החברה תעדכן את בנק אגוד בהתפתחויות הנוגעות למשא ומתן המתנהל עם ויליפוד, בקשר עם מכירת השליטה בחברה, כאשר לאור התפתחויות אלה יוסיף הבנק ויבחן את הצורך בהפחתה נוספת של מסגרת האשראי.

78. ביום 28.10.2019, התקיימה פגישה נוספת בבנק אגוד, אשר עיקריה סוכמו במכתב הבנק מיום 29.10.19 (ע' 72 לנספי חוו"ד מר מלניק).

    במסגרת פגישה זו הודיע הבנק על הפחתה נוספת של מסגרת האשראי, אשר עמדה באותה עת על סך של 6,600,000 ₪. הובהר כי ביום 31.10.2019 תופחת מסגרת האשראי בסך של 200,000 ₪, וכי החל מיום 8.11.2019, תופחת מסגרת האשראי של החברה, מדי סוף שבוע, בסך של 100,000 ₪.

79. מהתכתבות דוא"ל של רו"ח אנוך, עם בנק הפועלים, מיום 6.10.2019, עולה כי דרישת בנק אגוד, להקטנת מסגרת האשראי, נבעה מהקטנה קודמת, פתאומית, של מסגרת האשראי, על ידי בנק הפועלים, בסך של 1.3 מיליון ₪.

    כך כותבת רו"ח אנוך לגב' קרן ברש, מנהלת מדור אשראים מיוחדים בבנק הפועלים, ולגב' נורית בן יוסף: "התקיימה פגישה בבנק אגוד ובה הביעו נציגי בנק אגוד תדהמה מהורדת האשראי הפתאומי בבנה"פ בסך 1.3 מ' ₪ וביקשו הורדה מקבילה לזו של בנק הפועלים".

80. בהודעת דוא"ל נוספת, מאותו היום, הבהירה רו"ח אנוך למנהלת מדור האשראים המיוחדים בבנק הפועלים כי לטענת בנק אגוד "... יש דיספרופורציה בין החשיפה שלהם לביטחונות שלהם לבין החשיפה שלכם לביטחונות שלכם" וכי: "עצם העובדה שהחלטתם לרדת באופן פתאומי עוד יותר מדאיגה אותם".

81. יובהר, כי לא בכל הקטנה של מסגרת האשראי, היה כדי להביא בהכרח, לחדלות פירעון של החברה. כך למשל, עולה מהתכתבות הדוא"ל דלעיל, כי כשנה קודם לכן, הקטין בנק אגוד את מסגרת האשראי של החברה, מסך של 8 מיליון ₪ לסך של 6.8 מיליון ₪, ועובדתית - לא היה בכך כדי למנוע את המשך פעילותה של החברה.

    כך מציינת רו"ח אנוך בהודעתה: "הירידה של בנק אגוד הייתה הדרגתית לפני יותר משנה והורידו 1 מ' ₪ לאורך 12 חודש". יתרה מכך, מההתכתבות עולה כי בנק הפועלים היה מודע להקטנה זו של מסגרת האשראי, כשנה קודם לכן, אך לא עולה ממנה כי הוא עצמו נקט בצעד דומה.

82. באשר להפחתת מסגרת האשראי 'הפתאומית' על ידי בנק הפועלים, עלה מן הראיות כי היא הייתה קשורה לכאורה לסוגית השבת הקרקע בפארק התעשיות נועם למנהל מקרקעי ישראל, וזאת לשיטת הבנק בניגוד לתנאי השעבוד.

    מר משה קאופטייל נשאל על הפחתת האשראי הפתאומית, בסכום של 1.3 מיליון ₪ והעיד כי: "אני לא חושב שהסכום נכון. כי מה שהבנק הפועלים הקטין זה אותם מיליון ₪ של פארק נועם... אני אומר לך למיטב זכרוני, בשביל לתת לך את כל הנתונים אני צריך להכנס להרבה מסמכים. אבל מידיעה אני יודע שהסכום של 978,000 ₪ שהזרמנו אני ואחי לחברה זה הסכום" (ע' 36 ש' 35 – ע' 37 ש' 4 לפרוטוקול הדיון) וכן הוא מבהיר בהמשך: "אני לא יודע למה זה נכתב כך, מבחינתי החזרת הכספים היא הפחתת האשראי". (ע' 37 ש' 12 לפרוטוקול הדיון).

83. בהפחתת האשראי בבנק הפועלים, באמצעות הזרמת הסך של 978,000 ₪, אשר שולמו מהון עצמי באמצעות הלוואה מבנק מזרחי ושעבוד נכס פרטי (ר' בהודעת הדוא"ל של רו"ח אנוך, בע' 74 לנספחי חוו"ד מר מלניק), לא היה כשלעצמה, כדי לדרדר את מצבה של החברה, ומקום בו היקף הביטחונות אשר הועמד לרשות הבנק צומצם באופן משמעותי, דרישתו להקטנת האשראי לא הייתה חריגה או מפתיעה.

84. עם זאת, דומה כי הפחתת אשראי זו, אשר למתבונן מן החוץ דומה כי נעשתה באופן פתאומי, יצרה מעין "כדור שלג" ותגובות של הבנקים האחרים, אשר ראו בכך סימן אזהרה, וביקשו לבצע הפחתה דומה.

85. לאחר קבלת מכתבו של בנק אגוד מיום 29.10.2019 (ולמעשה לאחר קיומה של הפגישה בבנק אגוד ביום 28.10.2019, אשר המכתב נתן לה אך ביטוי כתוב), השתנתה אותה נקודת איזון, באשר ליציבותה הכלכלית של החברה, וכפי שהעיד מר משה קאופטייל:

    "לאחר קבלת מכתב בנק אגוד מיום 29.10.2019 ולאור כך שהעמדת מסגרת האשראי על ידי בנק אגוד היתה מביאה ל'כדור שלג' ולחיסול החברה באופן מיידי, הבנו שיש לפנות לעורכי דין בתחום חדלות הפירעון". (ס' 51 לתצהירו).

86. ואכן, לאחר מכתב זה, ההתפתחות הייתה מהירה. ביום 3.11.2019 התקיימה פגישה ראשונה של הנתבעים עם בא כוחם בהליך. ביום 5.11.2019 התקיימו פגישות עם בנק לאומי ובנק הפועלים, אשר הבהירו כי ככל שבנק אגוד יעמוד על הפחתת מסגרת האשראי, יעמדו גם הם על הפחתה דומה. בפגישה שהתקיימה עם בנק אגוד ביום 6.11.2019, הבהיר זה האחרון, כי הוא עומד על צמצום מסגרת האשראי, ולאור עמדת יתר הבנקים הוסכם על הגשת בקשה לכינוס נכסים.

87. מן האמור לעיל עולה, כי נהיר שלכל המאוחר, ביום 28.10.2019 (מועד קיום הפגישה בבנק אגוד), היה ברור לנתבעים 1 ו- 2, כי קיימת סכנה ממשית ומוחשית, להגעתה של החברה לכלל הליכי חדלות פירעון, ודומה כי בשלב זה, לכל המאוחר, היה עליהם לעצור את כלל ההזמנות, או לפחות, לעדכן את התובעת, אודות המצב.

88. ואולם, המכתב מיום 29.10.2019 והפגישה שקדמה לו, לא נוצרו בחלל הריק. קדמו להם פגישות נוספות, תכתובות ושיחות, אשר ייתכן, כי כבר מהן או מהצטברותן, ניתן או ראוי היה להסיק דבר קיומו של חשש ממשי כי החברה לא תוכל לעמוד בהתחייבויותיה, על כל המשמעויות הנובעות מכך.

    לפיכך מצאתי להוסיף ולבחון האם קיים שלב מוקדם יותר, בו היה על הנתבעים להבין כי הסיכון ממשי, וכי הם אינם יכולים להמשיך ולהתנהל באופן רגיל.

89. לכאורה, ניתן היה להורות, כי כבר בפגישה אשר התקיימה בבנק ביום 25.8.2019, בה סוכם על הפחתת מסגרת האשראי הראשונה, היה מקום להסיק כי קיים אותו חשש ממשי כי באופן זה החברה לא תוכל להמשיך ולהתקיים לאורך זמן.

    ואולם, ביחס לכך, וכפי שצוין לעיל, לא ניתן להתעלם מהעובדה כי באותו שלב, עדיין עמד על הפרק פוטנציאל ההתקשרות בהסכם עם ויליפוד, אשר הנתבעים תלו בו תקוות ואשר עשוי היה להביא לשינוי התמונה, ולפיכך סוכם כי התובעת תעדכן את בנק אגוד בהתפתחויות וממילא לא הוצגה אינדיקציה ברורה של הבנקים בדבר עצירת מתן האשראי.

    כן יצוין כי עובדתית, ועל אף האמור במכתב בנק איגוד מיום 27.8.2019, הקטנת מסגרת האשראי הייתה מתונה יותר מהצפוי, שכן על פי האמור במכתב זה, היא הייתה אמורה להיות מופחתת בסך של 200,000 ₪ בסוף כל חודש החל מיום 29.8.2019, אולם כעולה ממכתב הבנק מיום 29.10.2019, במועד זה עמדה מסגרת האשראי על סך של 6.6 מיליון ₪, ולא על סך של 6.4 מיליון ₪, התואם את האמור במכתב.

90. העובדה כי ההתקשרות עם ויליפוד לא תצא לפועל התבררה ככל הנראה ביום 9.9.2019 (ר' נספח 9 לתצהיר מר קאופטייל), אלא כי גם לאחר אותו מועד, נמשכו מגעים, מול משקיעים פוטנציאליים נוספים, ורו"ח אנוך והחברה אף עבדו על הכנת תחזית פיננסית לשנת 2020.

91. מההתכתבות בין רו"ח אנוך לבנק הפועלים ביום 6.10.2019, עלה כי דרישת בנק אגוד לצמצום מסגרת האשראי, הופכת להיות קונקרטית וממשית , והגם כי יכול ובימים שלאחר מכן, ננקטו על ידי החברה ועל ידי רו"ח אנוך פעולות על מנת למנוע המשך הקטנות מסגרות האשראי לטווח קצר, נהיר מקום בו היה צורך בחידוש הסכמה של הבנק מידי חודש, לוח הזמנים של החברה לעניין הותרת מסגרות האשראי, צומצם מאוד, ואף לא הוצגו ראיות מהן ניתן היה ללמוד כי לאחר אותו מועד חל שינוי או התקבלה הסכמה כלשהי של איזה מהבנקים לעניין הותרת מסגרות האשראי המקוריות.

92. בהקשר זה אוסיף ואציין, כי כעולה מתכתבות הדוא"ל עם בנק הפועלים (נספח 4 לחוו"ד מר מלניק), בין רו"ח אנוך, אשר ליוותה את החברה מבחינה פיננסית, משך מספר שנים, לבין הבנקים השונים, התקיימו תכתובות ושיחות בעל פה, אשר לכאורה לא בהכרח קיבלו כולם ביטוי, בחומר הראיות אשר הובא לפניי.

    כפועל יוצא, ניתן להניח כי עדותה של גב' אנוך בעניין זה, יכולה הייתה לשפוך אור על המחלוקת שבין הצדדים בכלל ועל סוגיית המועד בו היה ברור או סביר היה כי הבנקים לא יוסיפו ויאפשרו לחברה להתנהל תחת מסגרות האשראי הקודמות.

    ואולם, לתיק בית המשפט לא הוגש תצהירה של הגב' אנוך, והנתבעים בחרו שלא לזמנה למתן עדות. הוא הדין ביחס לעדות רואה החשבון של החברה. היעדר זימונם של עדים רלוונטיים אלו, עומד באופן מובהק לחובתם של הנתבעים 1-2.

    לעניין זה יובהר, כי אני ערה לכך שנטל ההוכחה ונטל הבאת הראיות מוטל על התובעת. עם זאת, מקום בו ממכלול הראיות עלה כי לכאורה הייתה החברה בשלב זה, לכל הפחות בהתכנות ממשית להעדר סולבנטיות בשל העדר יכולת לפרוע את חובות החברה, ניתן היה לצפות כי הנתבעים יוסיפו ויציגו ראיות בסתירה לאותה הנחה או חזקה – נוכח טענותיהם ביחס לכך. לבחירתם שלא לעשות כן, משמעות והשלכות.

93. בהינתן מכלול הראיות והנתונים העולים מהן, יש להסיק כי מייד לאחר משלוח המכתב לבנק הפועלים ביום 6.10.2019, או לכל המאוחר בסמוך מאוד לאחר אותו מועד, כבר ניתן וראוי היה להניח כי המשך ביצוע הזמנות המוצרים על ידי החברה, מעמיד את התובעת בסיכון לא מבוטל, ולא סביר, באשר לאפשרות עמידתה של החברה בפירעון התשלום בגין הזמנות אלו. משכך, והגם כי גם באותה עת טרם נפלה ההחלטה הפורמלית לפנות להליכי חדלות פירעון, ואף ככל והנתבעים עוד ביקשו להוסיף ולנסות לחלץ את החברה ממצבה הכלכלי הלא פשוט, היה בהמשך התנהלותם הסדירה והרגילה מול התובעת, כדי להניח לפתחה של התובעת סיכון שהוא לא סביר. כפועל יוצא, היה על הנתבעים 1-2 להימנע מלהזמין סחורה, או לכל הפחות, ליידע את התובעת אודות הקשיים בפניהם ניצבת החברה, תוך מתן אפשרות לתובעת לכלכל את צעדיה ולקבל החלטה מושכלת, בין היתר, בשאלה אם להמשיך ולספק סחורות לחברה. (לעניין זה ר' גם ע"א (חי') 2782/04 נצר חברה לסחר בע"מ נ' נבואני (24.5.2005). האמור לעיל מקבל משנה תוקף, נוכח יחסי הידידות והאמון ששררו בין הצדדים, משך שנים רבות (ר' בעניין זה גם עניין בן אבו לעיל).

94. בהינתן כל אלה אני מוצאת להורות כי יום 10.10.2019, הינו המועד ממנו יש להניח כי המשך ביצוע הזמנות על ידי החברה, מעמיד את ספקיה, ובכללם התובעת, בסיכון לא מבוטל ולא סביר, באשר לאפשרות עמידתה של החברה בפירעון חובותיה.

95. אוסיף ואציין כי לעניין זה לא מצאתי לקבל את טענת הנתבעים 1 ו- 2, לפיה הזמנת הסחורות, גם לאחר קבלת מכתב בנק אגוד מיום 29.10.2019, נעשתה ע"י מחלקת הרכש של החברה, כחלק ממהלך התפעול השוטף והרגיל של החברה, וכי להם, באופן אישי, לא הייתה ידיעה ביחס לכך או נגיעה להזמנות שבוצעו.

    הנתבעים 1 ו- 2 היו מעורים במצבה העסקי והפיננסי של החברה.

    הם אלה אשר עמדו בקשר ישיר עם רו"ח אנוך והם אלה אשר היה בקשר שוטף, ואף ידידותי עם מנהל התובעת.

    למעלה מכך, אין המדובר במי שהינם זרים לפעילותה של החברה, אלא בבעלי השליטה בה. משכך, הניסיון להפנות את האצבע כלפי זה "העומד בש"ג", אין לו מקום.

    ניתן היה לצפות, ולא הייתה מניעה, כי הנתבעים 1-2 ינחו את הגורמים השונים בחברה באשר לעצם ואופן המשך קבלתן/ביצוען של הזמנות, או לכל הפחות יידעו את מנהל התובעת אודות מצבה של החברה. מקל וחומר, שעה שהם עצמם טענו כי התובעת הייתה מודעת למצבה של החברה.

96. באשר לטענות הנתבעים לפיהן אין לחייבם בגין ההזמנה האחרונה ואף יש לאפשר להם לקזז את נזקיהם נוכח מצגי השווא שהוצגו על ידי התובעת בקשר עם תקינות מוצרי הגלם שסופקו, הרי שחרף אי הנוחות העולה מאופן התנהלות התובעת בעניין זה, אין לקבל טענות אלה, אשר לא נטענו בכתב ההגנה ומהוות הרחבת חזית.

    היעדרן של ערבויות אישיות

97. נקודה נוספת אליה מצאתי להידרש, היא טענתם של הנתבעים 1-2, על פיה התובעת נטלה על עצמה סיכון מרצון (אשר אף תומחר על ידה), עת בחרה להמשיך ולספק סחורות לחברה, על אף סירובם של הנתבעים 1 ו- 2, להמציא לה ערבויות אישיות שלהם, כבטוחה לתשלום.

    איני מוצאת לקבל טענה זו.

98. מר אגבריה העיד, כי עד מחצית שנת 2018, הוא כלל לא ביקש מהנתבעים 1 ו- 2 ערבויות אישיות, וזאת נוכח יחסי האמון אשר שררו בין הצדדים.

    עם זאת, במחצית השנייה של שנת 2018, ובהתאם לדרישת חברת ביטוח האשראי עמה עבדה התובעת, הוא ביקש ממר משה קאופטייל ערבות אישית, והגם שזה האחרון נתן את הסכמתו העקרונית לכך, בפועל העניין "התמוסס" והערבות לא ניתנה (ר' ס' 8 לתצהירו ועדותו בע' 16 שורות 19-36 ובעמוד 17 שורות 1-6 לפרוטוקול הדיון).

    מצאתי את עדותו של מר מר אגבריה בסוגיה זו כעדות מהימנה, וזו אף נתמכה בתכתובת הווטסאפ אשר הוחלפה בין הצדדים ואשר צורפה כנספח 3 לתצהירו.

99. בניגוד לטענת הנתבעים 1 ו- 2 לפיה הם סירבו למתן הערבות והתובעת המשיכה לספק להם סחורה על אף סירובם זה (ר' ס' 10 וס' 57 לכתב ההגנה), מהתכתבות הווטסאפ עולה, כי בשום שלב הנתבעים לא הבהירו לתובעת, מפורשות ובאופן ברור, כי הם מסרבים לתת ערבות אישית, אלא הם בחרו להותיר את העניין לוטה בערפל.

100. כך למשל, הודעות בעניין זה שנשלחו על יד מר אגבריה למשה קאופטייל בחודשים יולי ואוגוסט 2018, נותרו ללא כל מענה (ראה נספח 3 לתצהיר מר אגבריה).

     בהתכתבות ווטסאפ מיום 24.3.2019 נכתב כדלקמן:

     "גוואד: היי משה מה שלומך אני צריך ערבות אישית שלכם מאחר ויש לי חשיפה גדולה מאוד וביטוח אשראי לא מוכן לתת כיסוי על האובליגו הפתוח תבדוק עם אחיך ותתנו לי תשובה בבקשה משה: אבדוק עם ארי"

     בהתכתבות ווטסאפ מיום 31.3.2019:

     "גוואד: היי משה מה בעניין הערבות האישית לא חזרת אלי משה: בודק עם ארי"

     בהתכתבות ווטסאפ מיום 11.9.2019:

     "גוואד: משה מה שלומך אני מבקש שתחתמו לי על ערבות אישית כמו שסגרנו בפגישתנו לפני שנכנסת למשא ומתן עם האחים אני פתוח אתך במיליונים ומספק לך בשוטף וצריך בטחונות ושקט ותעביר לי מחר תשלום בבקשה משה: ניפגש ונדבר"

     בהתכתבות ווטסאפ מיום 13.10.2019:

     "גוואד: היי משה מה שלומך בהמשך לשיחות קודמות ובהתאם להחלטת הנהלת החברה אנו צריכים במיידי לאחר חגי תשרי בטחונות או ערבות אישית שלך ושל ארי תעדכן אותי מתי תהיו מוכנים עם הערבות חג שמח משה: נדבר אחרי החג"

101. מהתכתבויות אלו (נספח 1 לתצהיר מר משה קאופטייל), ניתן היה ללמוד, באופן ברור, כי התובעת "רדפה" אחר הנתבעים, בבקשות חוזרות ונשנות לקבלת ערבויות, משך תקופה של כשנה וחצי לפחות. הנתבעים 1 ו- 2, מצדם, לא אמרו, ולו פעם אחת, כי הם אינם מוכנים לתת ערבות אישית, ובפועל, כפי שהגדירה זאת התובעת "מסמסו" את הסוגיה. דומה כי דווקא יחסי האמון והידידות בין הצדדים, היו מוטיב מרכזי בהחלטת התובעת להוסיף ולספק סחורה לחברה.

102. ניסיונם של הנתבעים להיבנות מאי מתן הערבות, בנסיבות אלה, צורמת, ומוטב היה אלמלא נטענו טענות אלו על ידם. חלף זאת, דומה כי נסיבות אלה בדיוק הן מסוג הנסיבות אשר מצדיקות הטלת חובת תום לב מוגברת, וכי יש בהתנהלותם זו של הנתבעים 1 ו- 2, כדי לאושש את המסקנה על פיה בשלבים המתקדמים של ההתנהלות מול המוסדות הפיננסיים היה עליהם לעדכן את התובעת במצב החברה, וודאי עת היה חשש ממשי כי החברה לא תוכל לעמוד בחיוביה, ואף בטרם נחרץ גורלה.

     חיוב הנתבעים 1-2 מכוח דיני הנזיקין

103. כפי שציינתי בפתח פסק הדין, התובעת בחרה למקד את חלק הארי של טיעוניה בסוגיית ההצדקה בחיוב הנתבעים או מי מהם, בתשלום חובות החברה כלפיה, וזאת מכוח הוראות סעיף 6 לחוק החברות, דהיינו על דרך של הרמת מסך ההתאגדות, וייחוס חובות החברה לבעלי מניותיה.

     עוד יוסף, כי הגם ובמסגרת כתב התביעה הועלו על ידי התובעת טענות באשר להפרת חובות נזיקיות והפרת חובת תום הלב של הנתבעים כלפיה, ניתן היה להתרשם כי חלק הארי של טענות התובעת ביחס לכך, נזנח במסגרת הסיכומים, עד כי נותרה להכרעה סוגיית ההצדקה בהרמת מסך ההתאגדות, כמעט באופן בלעדי.

104. על אף האמור לעיל, ועל מנת שלא יימצא פסק דיני כחסר, מצאתי להוסיף ולהתייחס גם לשאלת ההצדקה בחיוב הנתבעים 1-2 בחובותיה של החברה, כמזיקים עצמאיים, ותוך ראיית התובעת כנושה נזיקי של החברה.

105. לאורך השנים נתנו בתי המשפט השונים, לרבות כב' בית המשפט העליון, את הדעת לאפשרות חיובו של נושא משרה או אורגן של חברה בחובותיו של התאגיד, וזאת שלא באמצעות האפיק של הרמת מסך, אלא כחיוב עצמאי ונפרד.

     כך לדוגמא נפסק במסגרת פסק הדין בע"א 1569/93 יוסי מאיה נ' פנפורד בע"מ פ"ד מח(5) 705, במסגרתו קבע כב' בית המשפט העליון, בין היתר את הדברים הבאים:

     "...מאיה – אורגן, נושא משרה ומנהל בחברה -ביצע תרמית כלפי היהלומנים. כפי שפירטתי לאחרונה (ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ ואח'...), אורגן אשר מבצע יסודות של עוולה, חב חבות אישית בנזיקין בגין אותה עוולה.

     חבות זו איננה נובעת מהרמת המסך. היא איננה מעוגנת בהוראה ספציפית. היא נובעת מן העיקרון הכללי והיסודי שעל פיו אדם אשר ביצע עוולה, לרבות אורגן, חייב לשאת בתוצאות המשפטיות הנובעות מהתנהגות זו. זהו מקור חיובו האישי של מאיה." (ההדגשה אינה במקור ה.ס.).

106. במסגרת פסק הדין בעניין ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ פ"ד מח|(5) 661 (1994), הכיר בית המשפט בקיומה של אותה אפשרות לחיובו של אורגן בחברה, בחובות התאגיד, תוך שנקבע כי העובדה שאדם פועל כאורגן, אינה מקנה לו חסינות מפני חבות בנזיקין. משכך, וככל ובמעשיו או מחדליו של אותו אורגן, יש כדי למלא את יסודות העוולה הרלוונטית באופן עצמאי, יכול ויחויב בנזיקין.

     עם זאת, ולצד הנקוב, הוסיף כב' בית המשפט העליון והדגיש, כי אותו אורגן אינו נושא באחריות אישית בגין פעולות שבוצעו על ידי החברה אלא רק בגין פעולותיו הוא. (לעניין זה ר' גם את פסקי הדין בעניין ע"א 10362/03 ברזני שירות ועסקאות בע"מ נ' אחים בן רחמים (צפון) בע"מ (20.10.2009); ע"א 725/78 בריטיש קנדיאן בילדרס בע"מ נ' אורן פ"ד לה(4) 253 (1981); ע"א 4612/95 מתתיהו נ' שטיל פ"ד נא(4) 769 (1997); ע"א 2273/02 חברת פסל בע"מ נ' חברת העובדים השיתופית הכללית בא"י בע"מ פ"ד נח(2) 36 (2003)).

107. דומה כי ההבחנה האם יש לייחס את המעשים או המחדלים נושא התביעה לחברה בלבד, או שמא יש להוסיף ולייחס אותם למי מאורגני החברה, תלוית אירוע. למעלה מכך, מקום בו החברה עצמה אינה אדם- בשר ודם, והתייחסות למעשיה/מחדליה קשור באלו של המוציאים והמביאים בשמה ובעבורה, היכולת לייחס חבות לחברה או דווקא לאורגנים שלה (או לשניהם גם יחד), אינה תמיד קלה לביצוע.

     לעניין זה אשוב ואפנה את הצדדים לראשיתו של פסק הדין ולנקודת המוצא על פיה החברה הינה אישיות משפטיות נפרדת, וכי כשרות זו היא המקנה לה את הזכאות לקבלתן של זכויות שונות, לצד החיוב בקיום התחייבויותיה, וכל זאת במובחן מאלו של בעלי המניות או מנהלי החברה. כך עת עסקינן בחיובים חוזיים, כך עת אלו נובעים מדיני עשיית עושר וכך מקום בו עסקינן בעוולות מכוח דיני הנזיקין.

108. עיון בפסקי הדין השונים מלמד כי איתורה של אותה נקודה, מכוחה או בשלה יחויב בעל המניות, ככל והינו אורגן של החברה (ושלא על בסיס הרמת מסך ההתאגדות), נעשה תוך מתן הדעת לשלושה כלים משפטיים מרכזיים כדלהלן :

     • פעולות האורגן במסגרת סמכותו או תוך חריגה ממנה - דהיינו האם פעלו הנתבעים במסגרת הסמכות אשר הוקנתה להם על ידי החברה, בהיבט הפורמלי והמהותי, ובעבור החברה, או שמא פעלו כאדם פרטי או תוך חריגה מאותה סמכות.

     • מודל האחריות האישית - בחינת השאלה האם מתקיימים במעשים ובמחדלים הפרטניים אותם ביצעו הנתבעים, כל יסודות העוולות השונות להן טענה התובעת (תרמית, עשיית עושר וכו'), עד כדי הצדקה לייחוס אחריות אישית שלהם לצד זו של החברה. כל זאת, על בסיס הגישה המשפטית על פיה אין בחיוב החברה בביצועה של עוולה כלפי ניזוק, כדי לאיין את חובתו של בעל המניות.

     • השלכות בחינת תום לבם של הנתבעים, על ההצדקה בחיובם האישי, כאשר בחינה זו מצטרפת לצורך בבחינת קיומה של עילה משפטית עצמאית לחיובם (כאשר עיון בפסקי הדין מלמד כי חיוב אישי זה, נעשה בעיקר עת נמצא לראות בהתנהלות אורגן החברה כזו אשר טמון בה חוסר תום לב מהותי, כדוגמת התנהלות המגיעה כדי תרמית).

109. בתיק זה, נתתי דעתי לאסכולות המשפטיות השונות, לראיות אשר הונחו בתיק בית המשפט, לרבות ובמיוחד לכרונולוגיה של האירועים, לזהות הצדדים ותפקידם של הנתבעים בחברה, למצגים אשר הוצגו לתובעת ולאלו שלא, לשנות העבודה המשותפות, לעובדה כי ההתקשרות בין התובעת לבין החברה הייתה בעיקרה התקשרות חוזית במסגרתה נרכשו חומרי גלם כנגד התחייבות לתשלום עבורם, לעובדה כי הפסיקה אכן הכירה באפשרות לפיה הפרת חוזה על ידי החברה יכול ותגרור בעקבותיה הטלת חבות אישית על האורגן או נושא המשרה הפועל בשמה של החברה ואחראי להפרה בשל התנהגותו חסרת תום הלב, לאפשרות קיומו של סטנדרט זהירות שונה בין זה הנדרש מחברה המתקשרת בהסכם לבין זה הנדרש מבעל המניות אשר במקרה דנן אף שימש לכאורה כאורגן של החברה, ולבסוף גם לעובדה כי בעת בחינת תום הלב של אורגן החברה - אין די בהוכחה כי הופרה חובת תום הלב של האורגן על פי מבחן אובייקטיבי, אלא יש להראות שעל אותו אורגן רובץ אשם אישי (ראה לדוגמא ע"א 10385/02 מכנס נ' ריג'נט השקעות בע"מ, פ"ד נח(2) 53 (2003)).

     בהינתן כל אלה, לא מצאתי כי מתקיימים אותם תנאים מכוחם יש להוסיף ולחייב את הנתבעים בפיצוי התובעת (מעבר לסכומים בהם נקבע כי הנתבעים יישאו מכוח ההחלטה בדבר הרמת המסך לעניין אותן הזמנות מאוחרות כמפורט לעיל).

110. אין ולא הוצגה כל אינדיקציה ממנה ניתן היה ללמוד או להסיק כי הנתבעים או מי מהם פעלו תוך חריגה מסמכות, או בדרך אשר יש בה כדי ללמד על התחייבות אישית או פעולה עצמאית בשלה הם חבים באופן אישי כלפי התובעת.

111. כפי שהובהר לעיל, לא נמצא כי התובעת הרימה את הנטל להוכיח כי הנתבעים פעלו בתרמית, או מתוך כוונת מכוון להונות את התובעת. הראיות בתיק זה אינן תומכות במסקנה על פיה עסקינן במי שפעלו מתוך מטרה לגזול את כספה של התובעת, או מתוך ידיעה מוקדמת כי לא ישלמו עבור ההזמנות שבוצעו.

     העובדה כי נחה דעתי כי היה על הנתבעים להסיק כי החברה לא תוכל לשלם עבור הזמנות אשר בוצעו בתאריכים המאוחרים, כמפורט לעיל, והיה בהחלטתם שלא לעצור את ההזמנות כדי נטילתו של סיכון בלתי סביר, אין בה כדי ללמד על תרמית, כמשמעות מונח זה בהוראות הדין.

112. אף בהתייחס לטענות התובעת באשר להצדקה בייחוס אחריות אישית לנתבעים מכוח דיני הנזיקין הכלליים לרבות עוולות הרשלנות והפרת הוראה חוקית (במיוחד זו המתייחסת לדיני עשיית עושר), לא מצאתי קיימת הצדקה לחיובם מעבר לסכומים בהם יחויבו מכוח הוראות סעיף 6 לחוק החברות, עת לא הוכח כי הנתבעים התעשרו או ביקשו להתעשר שלא כדין על חשבון התובעת (וודאי בהינתן התנהלותם בחודשים שקדמו לפתיחתם של הליכי חדלות הפירעון), ואף לא נמצא כי מתקיימים ביחס למעשי ומחדלי הנתבעים, תנאי הוראות הדין לצורך הטלתו חיוב אישי נוסף.

113. עוד יוסף, כי דומה ואימוץ פרשנותה של התובעת את האירועים והוראות הדין, כמפורט בכתב התביעה, תוביל בהכרח לתוצאה על פיה בכל מקרה של החלטה עסקית, אשר התקבלה על ידי אורגן כלשהו של חברה והתבררה, הגם בדיעבד, כשגויה, תניב התוצאה בפועל חיוב אישי, וכפועל יוצא אף איון, דה פקטו, של עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת.

     משכך, והגם כי בתי המשפט הכירו בעובדה כי יכול ויימצאו המקרים בהם ראוי להטיל אחריות אישית על אורגן או נושה משרה בשל התנהלותו אשר היה בה כדי לתרום להפרת חוזה או כדי לגרום לנזק, אין כל הצדקה, משפטית או עניינית, ליצור זהות בין סטנדרט ההתנהגות אשר חריגה ממנה תוביל לחיוב חוזי/נזיקי של התאגיד, לבין סטנדרט ההתנהגות המצופה מאורגן של אותו תאגיד, אשר מכוחו יכול ותוטל חבות אישית מכוח דיני החוזים או דיני הנזיקין.

     בשולי סוגיה זו יש אף להוסיף ולציין כי אף התובעת בחרה לפעול כתאגיד בערבון מוגבל, על כל המשמעויות הכלכליות והמשפטיות הנובעות מכך, לרבות הסיכון הכלכלי הנובע מהיות התאגיד בעירבון מוגבל, ולהחלטות שני הצדדים באשר לאופן, היקף ותוכן ההתקשרות החוזית ביניהם, משמעות והשלכות.

114. בהינתן כל אלה נמצא כי אין מקום לחיוב הנתבעים 1-2 בחבות אישית נוספת, מעבר לזו אשר נקבעה בפרק העוסק בהרמת מסך ההתאגדות.

     סוף דבר:

     התביעה כנגד הנתבעת 3 נדחית.

     התביעה כנגד הנתבעים 1 ו- 2 מתקבלת באופן חלקי, תוך שאני מורה על הרמת מסך ההתאגדות וייחוס חובותיה של החברה לנתבעים 1 ו- 2, החל מיום 10.10.2019, ממכלול הטעמים אשר נמנו לעיל.

     אציין כי נתתי דעתי לכך כי לתצהירו של מנהל התובעת צורפו חשבונית מסכמת ותעודות משלוח לחודשים אוקטובר ונובמבר 2019 (נספחים 9 ו-10 לתצהיר). ואולם, עת אותר התאריך הקובע כיום 10.10.2017 (ולא ה- 1.10.2017), ובשל העדר היכולת להסיק מתוך תעודות המשלוח (הגם התאריך הנקוב עליהן) את הסכומים בהם מדובר, נדרש פירוט נוסף.

     התובעת תגיש, בתוך 7 ימים, פירוט ההזמנות החל מיום 10.10.2019 ואילך, לרבות הסכום לתשלום, בצירוף אסמכתאות, ופסיקתא תואמת לחתימה. לסכומים האמורים יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כדין, מהמועד בו אמור היה התשלום להתבצע ועד ליום התשלום בפועל.

     באשר להוצאות הנתבעת 3 כמו גם הוצאות התובעת במערך יחסיה מול הנתבעים 1-2, אתן דעתי במסגרת פסק הדין המשלים.

     זכות ערעור כדין לכב' בית המשפט העליון.

     המזכירות תתבקש להמציא העתק פסק הדין לצדדים.

     ניתן היום, י' טבת תשפ"ג, 03 ינואר 2023, בהעדר הצדדים.