פלונים נ' המרכז הרפואי ע"ש "שיבא" תל השומר ואח'

ש' א', בן 72, שהיה מאושפז בשיקום גריאטרי במרכז הרפואי שיבא בתל השומר לאחר אירוע מוחי, נפל במחלקה ונגרם לו דימום מוחי. מצבו הרפואי התדרדר וכעבור יומיים וחצי נפטר. יורשי המנוח תובעים את נזקיו בשם העיזבון.

האם הפר בית החולים את חובת הזהירות שהוא חב כלפי המטופל, והתרשל בהשגחה עליו? – שאלה זו היא שעומדת במוקד הדיון בתיק זה. שאלה נוספת היא כיצד יש לשום את הנזק.

רקע עובדתי

המנוח היה יליד שנת 1945, בן 72 במועדים הרלוונטיים לאירועים מושא התביעה, צלול ועצמאי, ועבד בסופרמרקט עובר לפטירתו.

ביום 28/10/2017 פנה המנוח למרכז הרפואי שיבא לאחר שהופיעו אצלו כאבי ראש, בחילות והקאות, שאליהם נלוותה הפרעה בדיבור. המנוח אושפז תחילה במחלקה פנימית ט' ואובחן כמי שעבר שבץ (עמ' 9 למוצגי התובעים). ביום 1/11/2017 הועבר המנוח למחלקה הנוירולוגית יחידת שבץ. בבדיקות CT וMRI הודגמו אוטמים חריפים וליקויים נוספים אך לא הודגם דימום ברקמת המוח. (עמ' 14 למוצגי התובעים).

ביום 9/11/2017 הועבר המנוח מהמחלקה הנוירולוגית למחלקה לגריאטריה שיקומית ב'. במכתב השחרור הסיעודי נרשם, בין היתר: "סיכון לנפילה באשפוז: סיכון גבוה לנפילה". (עמ' 21 למוצגי התובעים). ברישום נוסף מיום 9/11/2017 נמצא כתוב: "סיכון גבוה לנפילה – יש לוודא צמיד זיהוי צהוב למטופל ולהפעיל תכנית התערבות למניעת נפילות". (עמ' 44 למוצגי התובעים).

עוד נרשם שבמועד השחרור מהמחלקה הנוירולוגית למחלקה השיקומית היה המנוח "בהכרה מלאה, ערני... הבנה שמורה לחלוטין... כוח תקין... ירידה קלה בזריזות ביד שמאל... לא נבדקה הליכה". (עמ' 41 למוצגי התובעים).

ביום 11/11/2017 בסמוך לשעה 22:30 נפל המנוח במחלקה ונמצא כשהוא שרוע על הרצפה במרפסת שליד חדרו. המנוח היה בהכרה אך מבולבל ולא ידע להסביר מה קרה לו. בבדיקת CT משעה 01:25 נמצא דימום מוחי סב דורלי משמאל. המנוח הועבר להמשך טיפול והערכה נוירוכירורגית במיון הכללי (עמ' 41 למוצגי התובעים) ובבוקר יום 12/11/2017 אושפז במחלקת נוירוכירורגיה. (עמ' 54 למוצגי התובעים). בטופס הבדיקה של הCT נרשם שהחולה מטופל בקלקסן (תרופה לדילול דם) במינון מלא. (עמ' 64 למוצגי התובעים).

בטופס אנמנזה סיעודית במחלקת נוירוכירורגיה, תחת הכותרת "סיבת האשפוז" נרשם ביום 12/11/2017: "בן 72 לאחר אוטם בזילארי עם פאציאליס מימין וניסטיגמוס לימין, נפל במסגרת שיקום גריאטרי, CDH". (עמ' 47 למוצגי התובעים). בהמשך אותו טופס ב"דיווח סיעודי" נרשם: "בן 72 נ+3, ברקע ל"ד, הפרעת תנועה (חשד לפרקינסון). טרם אשפוזו עצמאי, אושפז בנוירולוגיה עקב אוטם בזילארי עם פאציאליס מימין ונסטגמוס לימין. לאחר מכן הועבר לשיקום גריאטרי, במסגרת השיקום נפל, בCT דימום סבדורלי. בקבלתו בהכרה, משתף פעולה, אישונים שווים ומגיבים, מניע 4 גפיים..." (עמ' 50 למוצגי התובעים). אני רואה לציין שבטופס הקבלה הרפואית תחת הכותרת "מחלה נוכחית" נרשם "פנה למיון לאחר נפילה" (עמ' 54 למוצגי התובעים). מסיבה שאינה ברורה, ואינני סבור שהדבר נעשה בזדון, לא נרשם שהנפילה שבגינה "פנה" המנוח למיון אירעה במחלקה לשיקום גריאטרי בבית החולים, וכי המנוח לא "פנה" למיון, אלא הועבר ממחלקת שיקום גריאטרי למיון, כתוצאה מנפילתו במחלקה. מכל מקום, אין זה מן הנמנע שטעות זו ברישום בקבלה הרפואית למחלקה הנוירוכירורגית גררה אחריה גם את הטעות שבאי רישום הפטירה כאירוע חריג בטופס ההודעה על פטירה (עמ' 175 למוצגי התובע). מי שהיה מנהל המחלקה לגריאטריה שיקומית במועד הרלוונטי, פרופ' דן ג'וסטו, אינו ידוע להסביר בתשובות לשאלון מדוע בהודעת הפטירה שהוציאה המחלקה הנוירוכירורגית לא סומנה החלופה של אירוע חריג, חלופה 11 בטופס. (ראה תשובה 10.א. לתצהיר תשובות לשאלון).

זמן קצר לאחר קבלת המנוח למחלקה הנוירוכירורגית התדרדר מצבו והוא הורדם והונשם. בבדיקת CT נוספת משעה 07:12 הודגמה "החמרה משמעותית בגודל של המטומה סובדורלית המיספרלית משמאל..." (עמ' 67 למוצגי התובעים). המנוח הובהל מחדר הCT לחדר הניתוח לביצוע דהקומפרסיה מצד שמאל. (עמ' 61 ועמ' 74 למוצגי התובעים). במהלך אשפוזו של המנוח במחלקת נוירוכירורגיה התדרדרה ההכרה של המנוח מרמה של GCS14 לרמה של GCS3 לפי מדד גלאזגו. ביום 14/11/2017 בשעות הבוקר המוקדמות החמיר מצבו של המנוח, ובשעה 05:30 נקבע מותו. (עמ' 74 למוצגי התובעים).

התביעה

בנסיבות המקרה חל הכלל בדבר "הדבר מדבר בעדו". לתובעים אין יכולת לדעת מה הנסיבות שגרמו להתרחשות התאונה ולמותו של המנוח. אירוע התאונה מתיישב יותר עם המסקנה שצוות בית החולים לא נקט זהירות סבירה ועל כן על בית החולים הנטל להוכיח שלא הייתה התרשלות שיחוב עליה.

במצב שבו היה המנוח כשאושפז במחלקה השיקומית, חלש ורפוי, אין זה הגיוני שהתובע יצא למרפסת ושם נפל. הנסיבות מלמדות שהמנוח נפל מהמיטה מחמת שמעקה הבטיחות שלה לא הורם. המנוח היה בסיכון גבוה לנפילה, ובהתחשב בכך שנטל תרופה לדילול דם, היה ברור גם שתוצאת הנפילה עבורו עלולה להיות קטלנית, כפי שארע בפועל. בנסיבות אלה, היה על בית החולים לנקוט אמצעי זהירות מוגברים למניעת נפילה של המנוח. התובע היה זקוק להשגחה מתמדת למניעת נפילה שעלולה לגרום למותו. השגחה זו יכול היה בית החולים לספק בכך שחדרו של המנוח יהיה קרוב יותר לעמדת האחיות, או בדרך של "גיוס" בני המשפחה לשמירה על המנוח. לבני המשפחה לא נאמר שהמנוח זקוק להשגחה. לא ננקטו גם אמצעי זהירות נוספים כגון הנמכת המיטה או שימוש בחגורה למניעת אפשרות נפילה של החולה מהמיטה. סיכון הנפילה שהיה ידוע מראש, התממש כתוצאה ממחדלי בית החולים, ועל כן אחראי בית החולים למותו של המנוח.

בית החולים ניסה לטשטש ולעוות את נסיבות נפילתו של המנוח, במטרה להרחיק ממנו את האחריות למות המנוח. מסיבה זו לא נרשמה סיבת המוות בתעודת הפטירה, לא נשלח דיווח כדין למשרד הבריאות, ובהודעת מחלקת נוירוכירורגיה על פטירת המנוח לא סומנה בטופס החלופה לפיה פטירת המנוח נגרמה עקב אירוע חריג במהלך הטיפול הרפואי, ולא כתוצאה מהמלך הטבעי של מחלתו. (עמ' 77 למוצגי התובעים, חלופה 11).

התובעים תומכים את תביעתם בחוות דעת של מומחה רפואי בתחום הנוירולוגיה – פרופ' אבינועם רכס. המומחה מדגיש בחוות דעתו שהפגיעה במוחון, שבגינה אושפז המנוח מתחילה, גרמה להפרעה קשה בשיווי המשקל של המנוח ועל כן הוגדר המנוח כמי שמצוי בסיכון גבוה לנפילה. על פי סימני החבלה שנמצאו על פניו של המנוח "ניתן להסיק בביטחון כי המנוח נפל מהמיטה ונפגע בראשו. המנוח היה מבולבל ולא ידע להסביר מה קרה". מחמת שהמנוח היה מטופל בקלקסן, הסתבכה חבלת הראש, שגרמה לדימום מוחי, ולהתדרדרות עד למות המנוח. וכך מסכם פרופ' רכס את חוות דעתו: "על פי העובדות המתוארות לעיל עולה כי מותו של המנוח נגרם באופן מובהק בשל שרשרת האירועים המתוארים לעיל כתוצאה ישירה מחבלת הראש שנגרמה למנוח בנפילה מהמיטה. אני מבקש להדגיש כי מצבו הנוירולוגי שהביאו לבית החולים, לא היה אמור להביא למותו. הוא התייצב לקראת החלמה והמוות נגרם כאמור בשל הנפילה והדימום בעטיה, וללא כל קשר לאירוע המוחי הקודם". (חוות דעת פרופ' רכס).

בחקירה שנחקר על חוות דעתו הסביר פרופ' רכס מדוע חולה עם אטקסיה שנוטל נוגדי קרישה כגון קלקסן, מצוי ברמת סיכון גבוהה ביותר ונדרשת לגביו השגחה צמודה למניעת נפילות (עמ' 16 ש' 22; עמ' 18 ש' 3). פרופ' רכס חזר פעמים רבות על כך שההשגחה המוגברת על חולים כאלה היא הפרקטיקה המקובלת (עמ' 14 ש' 7; עמ' 15 ש' 22; עמ' 16 ש' 5). פרופ' רכס אישר שההשגחה בה מדובר אינה חייבת להיות של איש צוות רפואי, וניתן להסתפק גם בנוכחות של בן משפחה או מלווה אחר. חובת הצוות הרפואי ליידע את בני המשפחה באשר לסיכון ולבקש נוכחות שלהם לצד החולה, גם בשעות הלילה. (עמ' 19 ש' 21; עמ' 20 ש' 1).

התובעים מבקשים לפסוק פיצויים לעיזבון, לפי ראשי הנזק הבאים:

• הפסדי השתכרות וקצבת זקנה בשנים האבודות – 402,210 ₪ (ולחילופין 120,663 המהווים 30% מהפסדי ההשתכרות לפי הלכת פינץ);

• הוצאות קבורה ואבל – 45,000 ₪;

• נזק שאינו ממוני (כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים) – 250,000 ₪.

   

  ההגנה

הטיפול במנוח היה נכון וראוי. כשעה לפני הנפילה נצפה המנוח ישן במיטה כשדפנות המיטה מורמות. על פי הרישום הרפואי דפנות המיטה הורמו, ואין בסיס לטענת התובעים לפיה נפל המנוח מהמיטה. המנוח נמצא שרוע על רצפת המרפסת כשדפנות המיטה מורמות. חוות הדעת של פרופ' רכס אינה שוללת את גרסת הנתבעת לפיה המנוח נמצא על רצפת המרפסת.

המנוח ואשתו קיבלו הסברים והדרכה בנושא מניעת נפילות. המנוח היה צלול, הבין את ההסברים שקיבל ושיתף פעולה עם הצוות הרפואי. המנוח לא היה מבולבל ולא היה באי שקט, ועל כן לא הייתה סיבה לנקוט באמצעים נוספים על אלה שננקטו. לא הייתה סיבה להשתמש בחגורה למניעת נפילה מהמיטה, ודי בכך שהצוות הרים את דפנות המיטה. טענות התובעים הן בגדר "חוכמה בדיעבד". לא הייתה סיבה לצוות הרפואי לצפות שהמנוח ירד מהמיטה מעל הדפנות המורמות וייפול.

הנתבעת לא הגישה חוות דעת נגדית לחוות דעתו של פרופ' רכס, והיא אינה חולקת על מסקנתו, לפיה מותו של המנוח נגרם כתוצאה מהנפילה. לעומת זאת, הנתבעת הגישה חוות דעת רפואית של מומחה מטעמה – פרופ' יורם לבוא, מומחה לרפואה פנימית – לפיה תוחלת החיים של המנוח אלמלא התאונה הייתה עד 5 שנים, לכל היותר. זאת, מחמת מחלות רקע שמהן סבל המנוח ובהן: יתר לחץ דם, טרשת עורקים, אירועי CVA, וסרטן הדם. התובעים לא הגישו חוות דעת נגדית לזו של פרופ' לבוא, ובסיכומיהם הם נכונים להניח שתוחלת החיים של המנוח הייתה 5 שנים (עמ' 149 ש' 23).

בעניין שומת הנזק טוענים הנתבעים כך באשר לראשי הנזק השונים:

• הפסדי השתכרות וקצבת זקנה בשנים האבודות –

  אין לפסוק לעיזבון פיצויים כלשהם בראש נזק זה. המנוח היה נשוי והנתבעים חשופים לתביעת אשת המנוח כתלויה, הגם שלדברי התובעים עזבה האחרונה את הארץ. בנוסף, סיכויי השיקום של המנוח מהאטקסיה היו קלושים, וניתן להניח שלא היה מסוגל להמשיך לעבוד. כל מקרה לא זכאים התובעים אלא ל-30% מהפסדי שכר או קצבת זקנה, לפי הלכת פינץ.

• הוצאות קבורה ואבל –

  הסכום המקובל והסביר בראש נזק זה הוא 15,000 ₪;

• נזק שאינו ממוני (כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים) –

  בהתחשב בגילו ובמצבו הבריאותי של המנוח יש להעריך את הפיצויים בראש נזק זה בסכום של 100,000 ₪.

   

  הראיות

מטעם התובעים, מתוך רשימה של 5 עדים, העידו לבסוף רק בתו של המנוח (התובעת מס' 3) וכלתו של המנוח. אלמנתו של המנוח לא אותרה, לדברי התובעים. התובע מס' 2 חי בחו"ל. כמו כן, התובעים ויתרו על עדותה של אמם, גרושתו של המנוח. כאמור לעיל, פרופ' רכס נחקר על חוות דעתו.

מטעם הנתבעים העידו 3 עדות: גב' ציפורה אדר וגב' מילנה כהן (שתיהן אחיות במקצוען), וד"ר מרינה יופה.

שני הצדדים הגישו תיקי מוצגים, ובהם חוות דעת המומחים הרפואיים ומסמכים רפואיים. לתיק המוצגים של התובעים נוספו גם מספר מסמכים נוספים שאליהם אתייחס בהמשך, לפי הצורך.

דיון והכרעה

אקדים אחרית לראשית, ואומר שהחלטתי לקבל את התביעה. בסיום הדיון שבו נשמעו סיכומי הצדדים הבהרתי שאין בדעתי לקבל את טענות ה"קונספירציה" שהעלו התובעים, כאילו ביקשו הנתבעים לטשטש ולעוות את נסיבות הנפילה כדי להסיר מעצמם אחריות למות המנוח. שוכנעתי שהמסמכים הרפואיים משקפים את שהיה ידוע לאנשי הצוות הרפואי בזמן אמת. ככל שנפלו טעויות ברישום, הרי שהן נפלו בתום לב ולא בכוונת מכוון. יתר על כן, אני מקבל את הגרסה העולה מן הרישום הרפואי, ולפיה דפנות המיטה היו מורמות. למרות כל אלה, שוכנעתי שבמצב המסוכן שבו היה שרוי המנוח, שומה היה על הצוות הרפואי לנקוט משנה זהירות למניעת סיכון הנפילה שהתממש. אבהיר את דבריי.

ממצאים עובדתיים

הצדדים הקדישו מאמצים מרובים בעדויות, בחקירות, ובסיכומים, לשאלת נסיבות הנפילה. חשוב היה לתובעים להוכיח התרשלות מובהקת של הצוות הרפואי בכך שלא הרימו את דפנות המיטה חרף הסיכון הגבוה מפני נפילה שסומן לגבי המנוח, ועל כן ניסו התובעים לערער את התשתית העובדתית שהניחו הנתבעים בעניין זה. דא עקא, הרשומה הרפואית הממוחשבת מתעדת את פעילות הצוות הסיעודי וממנה עולה שדפנות מיטתו של המנוח הורמו ביום האירוע בשעה 22:18 (עמ' 59 שסומן גם 3 מתוך 17 למוצגי הנתבעים). התובעים הציגו את מסמך ת/1, שבו לא מופיע רישום של הרמת דפנות המיטה בשעה 22:18. אינני יודע מה מקורו של מסמך זה ואיזו פעילות הוא מתאר. המסמך שהציגו הנתבעים הוא מסמך שלם המהווה חלק מרצף מסמכים שמתארים את הפעילות הסיעודית לאורך זמן. לעומת זאת, מסמך ת/ 1 הוא מסמך קטוע שאפילו שמו של המנוח אינו מופיע בו, ואיני יודע אם רצף הפעולות המתואר בו רלוונטי לענייננו. זאת ועוד, בתיעוד שנרשם על ידי ד"ר מרינה יופה – עדה מטעם הנתבעים שהוזעקה למקום נפילתו של המנוח בזמן אמת – זמן קצר לאחר האירוע, נרשם, בין היתר: "בשעה 22:30 המטופל נמצא שרוע על הרצפה במרפסת ליד חדרו, ללא לווים. כאדר דפנות המיטה מורמות." (עמ' 41 למוצגי התובעים. הטעויות – במקור. י"ק). אינני סבור שהרופאה כתבה בדו"ח דברים שאינם אמת, במטרה לחפות על מחדלים שאינם באחריותה. אינני סבור גם שמי מאנשי הצוות הרפואי הזדרז להרים את דפנות המיטה, בטרם הגיעה רופאה למקום. אך טבעי הדבר, שהרופאה שהגיעה למקום וראתה מטופל ששרוע על הרצפה הסתכלה מיד לעבר דפנות מיטתו כדי לראות אם הן מורמות אם לאו. כשמצאה הרופאה שהדפנות היו מורמות היא ציינה זאת ברישום הרפואי. כאמור, רישום זה עולה בקנה אחד עם הרישום הסיעודי השוטף שמתעד הרת דפנות דקות ספורות לפני שהמנוח נמצא שרוע במרפסת.

עוד זאת, עדות התביעה נשבעו בנקיטת חפץ שהמנוח במצבו לא יכול היה לטפס מעל דפנות המיטה, ובוודאי לא יכול היה להזיז את מיטתו שחסמה את דלת היציאה למרפסת ולצאת אליה. המנוח היה חלש, רפוי וחסר קואורדינציה, ולא היה מסוגל לבצע את הפעולות הדרושות לצורך יציאה למרפסת. לטענת התובעים, יש לדחות את גרסת הנתבעים כאילו המנוח נמצא שרוע על רצפת המרפסת, גרסה שמטרתה "להרחיק" את המנוח מן המיטה שממנה נפל, על מנת להרחיק את האחריות מו הנתבעים. לעומת עדות התביעה, שעדותן עדות סברה, העידה האחות ציפי אדר שהייתה במקום, שהיא רצה אל המנוח מיד כשהזעיקו אותה מעמדת האחיות. היא ראתה את המנוח שוכב על הרצפה במרפסת ואף שאלה אותו "מה אתה עושה כאן". העדה חזרה על עדות זו מספר פעמים, ולא מצאתי סיבה שלא להאמין לה (עמ' 51 ש' 24; עמ' 52 ש' 5; עמ' 66 ש' 21). עדותה של גב' אדר מקבלת חיזוק מעדותה של ד"ר מרינה יופה שהוזעקה למקום. וכך היא מעידה: "אני זוכרת רצפה עם דם וזה הולך לדלת של מרפסת". (עמ' 105 ש' 10). וכך רשמה ד"ר יופה בתיעוד שנרשם דקות ספורות לאחר אירוע הנפילה, בשעה 22:45: "נקראתי למטופל על ידי צוות סיעודי לאחר שהוא נמצא שוכב על הרצפה במרפסת. בהגעתי המטופל ערני, אינו יודע לספר מה התרחש. סימני דימום באף ובפה. בבדיקה: ללא המטומה על גבי הקרקפת... ככל הנראה המטופל קם מהמיטה בכוחות עצמו ונפל במרפסת. ישלים CT ראש. נדווח לבני משפחה ונבקש שיתלוו אתו לCT מוח. ישהה מול תחנת האחיות בלילה הקרוב". (עמ' 72 שמסומן גם 16 מתוך 17 למוצגי הנתבעים). תיעוד דומה נרשם על ידי האחות כהן מילנה, שאף היא העידה בדיון, וכך היא רושמת באשר לאופן הנפילה: "ירד מעל דפנות ונמצא על הרצפה במרפסת". (עמ' 73 שמסומן גם 17 מתוך 17 למוצגי הנתבעים).

בעניין ההיתכנות לביצוע הפעולות שנדרשו על מנת לרדת מעל לדפנות המורמות של המיטה ולצאת למרפסת העידה האחות ציפי אדר: "לפעמים אתה רואה אותם חלשים ומוצאים כוחות כאלה..." (עמ' 67 ש' 1). גם ד"ר יופה העידה שהמנוח יכול היה לעשות מספר צעדים, והיה לו כוח גס שמור (עמ' 108 ש' 24; עמ' 121 ש' 1).

אלה הם, אפוא, הממצאים העובדתיים העולים ממכלול הראיות: העדויות והמסמכים –

ביום 11/11/2017 בסמוך לשעה 22:30 נצפה המנוח על ידי אחד מאנשי הצוות הרפואי כשהוא שרוע במרפסת שליד חדרו. אותו איש צוות קרא לאחות ציפי אדר שהייתה בעמדת האחיות ומיד הגיעה למקום. הגב' אדר ראתה את המנוח כשהוא שוכב על רצפת המרפסת וניסתה להבין ממנו כיצד הגיע לשם. המנוח היה מבולבל ולא ידע להסביר מה קרה. ד"ר יופה הוזעקה למקום והמשיכה לנהל את האירוע מבחינה רפואית. באות שעה ועובר לנפילת המנוח דפנות המיטה היו מורמות. ככל הנראה ירד המנוח מהמיטה מעל לדפנות המורמות. אין לדעת אם המנוח נפל מהמיטה ורק לאחר מכן הצליח בדרך לא דרך לצאת אל המרפסת ושם נשכב על הרצפה, או שמא המנוח ירד מהמיטה מבלי ליפול, יצא למרפסת ושם נפל. בין כך ובין כך, ברור שבמהלך רצף האירועים המתואר נפל המנוח על הרצפה בשלב כלשהו, ונחבל בראשו. החבלה שנחבל המנוח בראשו גרמה לדימום מוחי שלבסוף גרם למותו של המנוח.

הנתבעת אחראית בעקיפין לנפילת המנוח

מיותר להכביר מילים באשר לחובת הזהירות המושגית שחב בית החולים כלפי החולים הבאים בשעריו. השאלה העומדת לדיון היא האם בנסיבות המיוחדות של המקרה הנדון הייתה חובה לנתבעים שלא לפעול כפי שפעלו. החובה שלא להתרשל מתקיימת כלפי אנשים אחרים "כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף" (פקודת הנזיקין [נוסח חדש], סע' 36).

בענייננו יש לבחון האם יכול היה הצוות הרפואי לראות מראש שבהעדר השגחה נאותה או אמצעי ריסון עלול המנוח לטפס מעל דפנות המיטה וליפול, ואם התשובה לשאלה זו חיובית יש לקבוע האם מבחינה נורמטיבית יש להטיל על הצוות חובה לצפות את הסיכון ולפעול למניעתו.

טוענים הנתבעים "לא הייתה שום ציפייה שהבן אדם הזה יעשה את מה שהוא עשה"... (עמ' 64 ש' 24; עמ' 155 ש' 9). אינני יכול לקבל טענה זו שעומדת בניגוד לעדויותיהן של גב' אדר ושל ד"ר יופה. כפי שציינתי בסוף סעיף 22 לעיל, שתי העדות העידו שמטופלים במצבו של התובע מצליחים לעשות דברים שלמתבונן מן הצד נראה שלא יצליחו לעשות, והם מוצאים בתוכם את הכוחות לעשות אותם דברים. יתר על כן, גב' אדר העידה שאמצעי זהירות מיוחדים ננקטים במקרה של מטופל מבולבל או באי שקט. ובלשונה: "הם קופצים מהמיטות" (עמ' 62 ש' 24). לפיכך, כך לדברי העדה, לבני המשפחה של חולים כאלה ממליץ הצוות הרפואי להשאיר עם החולה השגחה ללילה. באופן דומה השיבה ד"ר יופה לשאלה, אם אין זה מוזר שהתובע במצבו הצליח לצאת למרפסת, בהאי לישנא: "זה תמיד מוזר, אבל זה קורה. אנשים עושים דברים, הם גם קופצים, יורדים מהמיטה, עושים המון דברים..." (עמ' 128 ש' 12). לצד עדות זו העידה גב' מלינה כהן שהמצב הבלבולי יכול להופיע פתאום ולא תמיד יכולים לדעת עליו מראש (עמ' 50 ש' 10). עינינו הרואות, שהצוות הרפואי יודע שחולים מבולבלים עלולים "לקפוץ מהמיטות" והוא יודע גם שהמצב הבלבולי אצל חלק מהחולים אינו יציב ויכול להופיע פתאום. במקרה שלנו, המנוח היה במצב מבולבל כשהתקבל לאשפוז והיה מבולבל שוב לאחר הנפילה, כשנמצא במרפסת. וכך כותבת בעניין זה ד"ר יופה מרינה בתיאור אירוע הנפילה במכתב ביניים: "מבולבל – בדומה למצבו בקבלה". (עמ' 41 למוצגי התובעים). בנסיבות העניין, אינני סבור שהצוות היה רשאי לסמוך על "צלילותו" והבנתו של המנוח, ולהסתפק בהדרכה למניעת נפילות. בהינתן העובדה שהצוות הרפואי מופקד על שלומם של החולים בבית החולים, ובהתחשב בכך שהצוות הרפואי יכול לדעת מראש שחולים מסוימים עלולים להיכנס באופן פתאומי למצב בלבולי ואזי גם "לקפוץ מהמיטות", אני סבור שנכון לקבוע כעניין של מדיניות שצוות הרפואי גם צריך לראות מראש שהחולים עלולים להיפגע אם לא יינקטו אמצעי זהירות בעניינם. ומהם אותם אמצעי זהירות שבהם מחויב הצוות לנקוט? – לכל הפחות, הודעה למשפחה שהחולה נתון בסיכון ומומלץ לדאוג לו לליווי והשגחה גם בשעות הלילה, כדרך שעליה העיד פרופ' רכס שהיא הפרקטיקה המקובלת. בסיכום האירוע שרשמה ד"ר יופה (מצוטט בסע' 22 לעיל) נרשם שהאירוע ידווח לבני המשפחה שיתבקשו ללוות את המנוח לבדיקת הCT, וכי המנוח ישהה מול תחנת האחיות בלילה הקרוב. אמצעי זהירות אלה בדיוק, לו ננקטו עובר לאירוע ולא רק אחריו היה האירוע המצער נמנע.

לסיכום שאלת האחריות –

הגם שקיבלתי את גרסת הנתבעים להשתלשלות האירועים בהיבט העובדתי, שוכנעתי שלו פעלו הנתבעים כמתחייב ממצבו של התובע, והיו מגבירים את ההשגחה עליו בדרך של שהייה בסמוך לתחנת האחיות או בדרך של התראה בפני בני המשפחה היה האירוע נמנע, ככל הנראה. לפיכך, החלטתי לקבל את התביעה.

שומת הנזק

אדון בראשי הנזק שהעלו הצדדים בטיעוניהם.

• הפסדי השתכרות וקצבת זקנה בשנים האבודות –

  התובעים מבקשים לפסוק להם פיצויים בסך 402,210 ₪ (ולחילופין 120,663 המהווים 30% מהפסדי ההשתכרות לפי הלכת פינץ); סכום זה חושב על ידי התובעים על יסוד שכרו המשוערך של המנוח שעומד כיום על 4,835 ₪ לתקופה של 4.5 שנים, בצירוף קצבת זקנה שעומדת כיום על 2,352 ₪ לתקופה של חמש שנים.

   

  מנגד טוענים הנתבעים שאין לפסוק לעיזבון פיצויים כלשהם בראש נזק זה. המנוח היה נשוי והנתבעים חשופים לתביעת אשת המנוח כתלויה, הגם שלדברי התובעים עזבה האחרונה את הארץ. בנוסף, סיכויי השיקום של המנוח מהאטקסיה היו קלושים, וניתן להניח שלא היה מסוגל להמשיך לעבוד. כל מקרה לא זכאים התובעים אלא ל-30% מהפסדי שכר או קצבת זקנה, לפי הלכת פינץ.

   

  נראית בעיניי טענת הנתבעים, על כל חלקיה. ראשית, אשתו של המנוח הייתה תלויה בו, והיא שזכאית לפיצויים בגין ראש נזק זה. גם אם עזבה אשת המנוח את הארץ, היא עשויה לחזור ואזי עלולים יהיו הנתבעים להיתבע על ידה. שנית, נטל ההוכחה על התובעים להוכיח את ראשי הנזק השונים. אם רצו התובעים להוכיח שסיכויי ההחלמה של התובע, אלמלא התאונה, היו טובים דיים כדי לשוב לעבודתו, היה עליהם להציג חוות דעת בעניין זה. דבר זה לא נעשה. מנגד, העידה ד"ר יופה שסיכויי ההחלמה מאטקסיה אינם טובים. "אטקסיה זה מאוד מאוד בעייתי... נוראה קשה לשקם אותם... הם לא חוזרים לתפקוד מלא". (עמ' 131 ש' 2). ושוב בהמשך: "פגיעה במוחון ואטקסיה זה דברים שנורא נורא קשה לשקם". (עמ' 131 ש' 15). שלישית, לו התקבלה תביעת התובעים בראש נזק זה היה החישוב נעשה על פי הלכת פינץ, והתובעים היו זכאים ל30% מהפסדי השכר בלבד.

   

• הוצאות קבורה ואבל –

  התובעים מבקשים בראש נזק זה פיצויים בסך 45,000 ₪; מגד טוענים הנתבעים שהסכום המקובל והסביר בראש נזק זה הוא 15,000 ₪;

  התובעים הציגו קבלה על סך כ-32,000 ₪ בגין חלקת קבר. במסגרת העדויות לא נשאלו העדות על נושא זה כלל. סכום הפיצויים בראש נזק זה יעמוד על 35,000 ₪.

   

• נזק שאינו ממוני (כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים) –

  התובעים מבקשים לפסוק להם 250,000 ₪ בגין נזק שאינו ממוני. הנתבעים טוענים שבהתחשב בגילו ובמצבו הבריאותי של המנוח יש להעריך את הפיצויים בראש נזק זה בסכום של 100,000 ₪.

  בהתחשב במצבו הבריאותי של המנוח ובגילו, ובהתחשב בתוחלת החיים של התובע על פי חוות הדעת של פרופ' לבוא, אני רואה לפסוק בראש נזק של סך של 120,000 ₪.

   

  סוף דבר

במהלך אשפוז בבית החולים שיבא נפל המנוח, וכתוצאה מאותה נפילה נפטר כעבור יומיים וחצי. אף על פי שהמנוח היה בסיכון גבוה לנפילה, וברור היה שנפילה עבורו היא סכנת חיים מחמת תרופה שהוא נוטל לדילול דם, לא נקטו הנתבעים באמצעי זהירות מתחייבים ופשוטים כדי להקטין את סיכון הנפילה, כגון בקשה מבני המשפחה לדאוג למלווה ליד מיטתו של המנוח בלילות. לפיכך, קמה לנתבעים אחריות בנזיקין כלפי המנוח ועזבונו.

הנתבעים ישלמו לתובעים – יורשיו של המנוח – פיצויים בסך 35,000 ₪ בגין הוצאות קבורה, וסכום של 120,000 ₪ בגין נזק שאינו ממוני. סה"כ ישלמו הנתבעים לתובעים פיצויים בסך 155,000 ₪, בצירוף הוצאות משפט.

הנתבעים ישלמו לתובעים את הסכומים הבאים:

א. פיצויים בסך 155,000 ₪;

ב. אגרות משפט כפי ששולמו ושכר עדים בסך 1,000 ₪.

ג. שכ"ט עו"ד בשיעור 17.55% מסכום הפיצויים.

התשלום ישולם עד ליום 15/2/23.

ניתן היום, י"ג טבת תשפ"ג, 06 ינואר 2023, בהעדר הצדדים.