בקשת רשות ערעור על החלטות בית המשפט לענייני משפחה במחוז תל-אביב (כב' השופטת סיגלית אופק, בתמ"ש 7492-07-21), מהימים 12.9.22 ו-19.9.22.
העובדות הצריכות לעניין
המבקשת, בת 65 שנים, רווקה ללא ילדים.
המשיבות 5-6 הן אחיותיה היחידות של המבקשת.
המבקשת ואחיותיה ירשו את עזבון הוריהם המנוחים, כל אחת לפי חלקה בהתאם לצוואה שהותיר אחריו אותו הורה (להלן: "האם" או "האב").
אמה של המבקשת הורתה בצוואתה כדלקמן:
"לצערי, בתי [המבקשת] סובלת מבעיות רפואיות ובבואי לערוך את צוואתי זו לקחתי בחשבון את הנתונים המיוחדים של מצבה, ואת הוראותיי לגבי מה שייעשה בחלקה ברכוש עזבוני אני מבקשת לבצע בדייקנות ובמסירות כפי שאני מורה להלן: חלקה של [המבקשת] בנכסי עזבוני יוחזרו בנאמנות בעבורה על ידי בנותי [ המשיבות 5-6] (שייקראו להלן: "הנאמנות"). הנאמנות תפתחנה חשבון נאמנות עבור [המבקשת] ( להלן: "חשבון הנאמנות") שבו יופקדו כל הכספים המגיעים ל[המבקשת] לפי צוואתי זו. הכספים יושקעו על ידי הנאמנות בהשקעה סולידית באופן שיבטיח את קרן הכספים ויפיק הכנסה חודשית שתשמש לכיסוי הוצאות המחייה של [המבקשת] וצרכיה השונים. כל הפעולות שתעשנה הנאמנות עבור [המבקשת] ייעשו בהסכמה ביניהן ובהתאמה להוראות הספציפיות שניתנו בצוואתה זו, כאשר טובתה של [המבקשת] בלבד תהיה תמיד לנגד עיניהן ותנחה אותן. על הנאמנות יחול חוק הנאמנות, תשל"ט- 1979 ויש לראות בצוואתי זו כתב הקדש כמשמעותו בפרק ב' לחוק".
אמה של המבקשת הלכה לבית עולמה בשנת 2007 וצוואתה קוימה ע"י הרשם לענייני ירושה בשנת 2022.
לאחר פטירת אמה של המבקשת ערך גם אבי המבקשת צוואה.
גם אבי המבקשת בצוואתו קבע הוראות דומות, אולי אף מחמירות יותר, בקשר לחלק בעזבונו אותו ייעד למבקשת. בין השאר ציין אבי המבקשת בצוואתו, כי "לצערי, בתי [המבקשת] סובלת מבעיות רפואיות ונפשיות למעלה מ-30 שנה המשבשות את יכולת התפקוד שלה, כולל בנושאים הנוגעים לכספים לרכוש ולניהול רכוש. לאור האמור לעיל, את חלקה של [המבקשת] בעזבוני הנני מצווה להוריש לה בכפוף לכך שהיא לא תהיה מוסמכת לעשות בהם כל פעולה באופן אישי, אלא אך ורק באמצעות בתי [המשיבה 5] אשר תנהל עבורה את חלקה בעיזבון. אני מביע רצוני כי בתי [המשיבה 5] תמונה כאפוטרופוס כדין על רכושה של [המבקשת]. ככל וימונה אפוטרופוס אחר לבתי [המבקשת] הנני מצווה ומורה כי האפוטרופוס הממונה יפעל בעניינה של [המבקשת] בהתייעצות עם בתי [המשיבה 5] אשר תהיה זכאית לקבל דיווח שוטף ומסדור בנוגע לכל ענייניה של [המבקשת].....למען הסרת כל ספק, הוראותיי ביחס לחלוקת הרכוש להלן ובפרט חלקה של בתי [המבקשת] ככל שאלה קיימים בין בבנקים, ו/או הכנסה מנכסי המקרקעין, במכירה, שכירות וכו' תהא שמורה לבתי [המשיבה 5] ואם חלילה בתי [המשיבה 5] לא תהיה בחיים לבתי [המשיבה 6] ואם חלילה לא תהיה בחיים לנכדי X ובהתאם לשיקול דעתם הבלעדית, יועברו כספים לבתי [המבקשת] ו/או לאפוטרופוס שימונה לה לרווחתה של [המבקשת]....."
אבי המבקשת נפטר אף הוא ובשנת 2021 קוימה צוואתו.
המשיב 2 מונה למנהל עזבון ההורים המנוחים.
ביום 4.7.2021 הגישה המבקשת לביהמ"ש קמא "בקשה דחופה למתן הוראות לפתיחת חשבון נאמנות ע"ש המבקשת" ( תמ"ש 7492-07-21). באותה בקשה טענה המבקשת כי אמנם יש לה בעיות נפשיות מסוימות והיא מדי פעם התאשפזה במוסדות לטיפול נפשי עד לשיפור במצב בריאותה אך כיום היא מקבלת מדי חודש תרופה שבעזרתה אין לה בעיות תפקוד והיא מתנהלת בעצמה בכל תחומי חייה ונוהגת כלכלית ככל אדם נורמטיבי וסביר. המבקשת טענה כי היא אינה זקוקה למינוי אפוטרופוס לגופה ולרכושה ובעבר, בשנת 2012, פנו אחיותיה בבקשה כי ימונה לה אפוטרופוס אך זו נדחתה. המבקשת עתרה באותה בקשה כי ימונה בא כוחה דאז, עוה"ד גולדמן, על מנת שישמש "כנאמן לכספים אותם אמורה המבקשת לקבל ממנהל העיזבון לאחר מימוש רכוש הוריה המנוחים, ובמסגרת נאמנות זו, יוקצה למבקשת תשלום חודשי מעין "דמי מזונות" בסכום סביר של 5000 ₪, שיועברו מחשבון הנאמנות מידי חודש לטובת חשבונה של המבקשת המתנהל כראוי בבנק".
ביום 10.1.2022, לאחר שביהמ"ש קמא הזמין תסקיר עו"ס לסדרי דין וקיבל את עמדות הצדדים להליך, הסתיים אותו הליך בפס"ד, במסגרתו נעתר ביהמ"ש קמא לבקשת המבקשת:
בחלוף כחצי שנה, ביום 21.7.2022, בגדרי ההליך שנסגר, פנתה המבקשת לביהמ"ש קמא בבקשה חדשה שהוכתרה כ"בקשה דחופה לשחרור הנאמן מתפקידו ושחרור כספי הנאמנות לטובת הנהנית".
בבקשה זו טענה המבקשת כי בינה לבין עוה"ד גולדמן, בא כוחה שמונה לבקשתה כנאמן על חלקה בעזבון הוריה, התגלו חילוקי דעות מהותיים ולפיכך היא מבקשת להעביר לחשבונה הפרטי את כל הכספים הנמצאים בחשבון הנאמנות. עוה"ד גולדמן גם הוא הצטרף לבקשתה וביקש להשתחרר מתפקידו.
ביהמ"ש קמא ביקש עמדת הצדדים לבקשה.
המשיב 2 , מנהל עזבון ההורים המנוחים, הודיע כי אין לא עמדה בעניין והוא משאיר את הנושא לשיקול דעת ביהמ"ש.
המשיבות 5-6, אחיותה של המבקשת עתרו לדחיית בקשת המבקשת והודיעו כי למיטב ידיעתן המבקשת מאושפזת מזה זמן בבית החולים אברבנאל לאחר התקף פסיכוטי שפקד אותה, שעה שקדמה להתקף זה תקופה די ממושכת שבה ערכה "מסע בזבוז כספים בלתי מוסבר וללא כל צורך". לטענת האחיות, המבקשת זקוקה לאפוטרופוס ועל ביהמ"ש ורשויות הרווחה לפעול במהירות ובדחיפות על מנת לברר את מצבה העכשווי.
המשיב 4, האפוטרופוס הכללי, הודיע כי לאור המפורט בעמדת המשיב 3 (ב"כ היועמ"ש במשרד הרווחה) ,מיום 27.12.21, לפיה המבקשת אינה זקוקה למינוי אפוטרופוס ו/או למנגנון אחר לצורך ניהול רכושה "הרי שהאפוטרופוס הכללי אינו מפקח מכוח חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות על רכושה ולפיכך, אין מניעה מצד ב"כ היועמ"ש באפוטרופוס הכללי כי חלקה בעזבון יועבר לידיה".
ביום 12.9.2022 דחה ביהמ"ש קמא את בקשת המבקשת. ביהמ"ש קמא הסתמך על צוואת האם המנוחה והוראותיה כמו גם על הסכמת המבקשת בבקשתה הראשונה בהליך לפיה ימונה נאמן על הכספים שתקבל מעיזבון ההורים. בנסיבות אלו קבע ביהמ"ש קמא כי בעקבות שחרור עוה"ד גולדמן מתפקידו כנאמן יש למנות נאמר אחר. ביהמ"ש קמא אפשר למבקשת להודיע את זהות הנאמן בתוך 7 ימים שאחרת תקבע זהותו על-ידי בית המשפט.
ביום 19.9.2022 ביקשה המבקשת מביהמ"ש קמא שישקול בשנית את החלטתו בקשר לנאמנות, וזאת מבלי שהציעה נאמן. ביום 19.9.2022 דחה ביהמ"ש קמא את בקשת המבקשת לעיון מחדש בהחלטתו וקבע את זהות הנאמן החדש (עוה"ד שאול דחבש). משעו"ד דחבש לא הודיע על הסכמתו למינוי החליט ביהמ"ש קמא ביום 3.10.2022 כי תמונה עוה"ד עיינה אונגר-לטין, המשיבה 1 , כנאמנה.
בבקשת רשות הערעור שלפניי טוענת המבקשת כי ביהמ"ש קמא שגה כשדחה את בקשתה להעברת כל חלקה בעיזבון הוריה לידיה ותחת זאת קבע כי ימונה נאמן חדש לצורך ניהול חלקה בעיזבון. המבקשת טוענת כי מדובר בהחלטה שפוגעת באופן קשה ובלתי מידתי באוטונומיה שלה ובזכותה לפעול ברכושה כרצונה, וזאת בהיעדר צידוק ובניגוד לעמדותיהם המצדדות בבקשה של הנאמן הקודם; מנהל העיזבון; העו"ס לסדרי דין; האפוטרופוס הכללי וב"כ היועמ"ש במשרד הרווחה.
לבקשת רשות הערעור התבקשו תשובות המשיבים.
המשיב 2 כמו גם המשיב 4 הגישו תשובות במסגרתן חזרו על עמדותיהם בביהמ"ש קמא (המשיב 2 הותיר את ההחלטה לשיקול דעת ביהמ"ש ואלו המשיב 4 חזר על עמדתו כי אין בדעתו להתערב בהליך המדובר מהטעמים שהביא בתגובתו שהייתה לפני ביהמ"ש קמא).
דיון והכרעה
מכוח סמכותי לפי הוראת סעיף 149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, אני מחליט לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים כפי שהובאו לפניי בכתב בבקשת רשות הערעור ובתשובות, החלטתי לדחות את הערעור.
לא מצאתי כל שגגה בהחלטת ביהמ"ש קמא. ביהמ"ש קמא, בהחלטתו לדחות את בקשת המבקשת לשחרור לידיה חלקה בכספי עזבון הוריה המנוחים, הנמצאים בנאמנות, מילא אחר חובתו לקיים את דברי הוריה המתים בצוואותיהם. על החובה לקיים את דברי המת ציינתי בעבר, במסגרת עמ"ש (ת"א) 5512-11-19 ח' ט' נ' נ' ג' א', [פורסם בנבו] 19.8.2020:
9. "החופש לצוות – יסוד מוסד בדיני צוואות. מהחופש לצוות נגזרת החובה לקיום הציווי – קו יסוד בדיני הזכייה על פי צוואה כמאמר הכתוב "קו היסוד של המחוקק בדיני צוואות אינו אלא לקיים את דברי המת" (ע"א 869/75 בריל נ' היועמ"ש פ"ד לב(1) 98, 102). קו יסוד זה - המצווה לקיים את דברי המת – חשיבותו הן בקביעת תוקפה של צוואה הן בפרשנותה. הוא מעוגן בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו כחלק מזכותו של אדם לכבוד בחייו ובמותו וכחלק מזכות הקניין שלו (ראו בהקשר זה ע"א 724/87 כלפה (גולד) נ' גולד פ"ד מח(1) 22, 28-29 וכן שאול שוחט "פגמים בצוואות", מהדורה שלישית, 27-30), מהווה ביטוי לאוטונומיה של הרצון הפרטי (ע"א 1900/06 טלמצ'יו נ' האפוט' הכללי פ"ד נ"ג (2) 817) ומקורו במורשת התרבותית שלנו בהיותו עיקרון ידוע של המשפט העברי.
10. מכאן הזהירות הרבה שנדרשת עת מתבקש בית המשפט להכריע בשאלת תוקפה של צוואה במסגרת תובענה לקיומה ובשאלת מובנה של הצוואה במסגרת תובענה לפרשנותה שכן, בשתי אלה נדרש בית המשפט להחליט ולקבוע "אם יקומו דברי המת ואם יהיו כלא היו". והוא – איננו, "מכל הווייתו, מכל עצמותו, נשתיירו רק גיליונות נייר..." ואנו, השופטים, זרים למנוח שלא עמדנו מקרוב על אורחות חייו ועל מאווי לבבו, אנחנו מצווים על דבריו. (ש' ז' חשין המנוח "דמויות מבית המשפט" (תשי"ג), 144).
11. והוא איננו?
המנוח שבו אנו עוסקים ועל כיבוד רצונו אנו מצווים לא נמצא פיזית בבית המשפט. מבקשי הקיום של צוואתו והמתנגדים לה, כמו גם אלה שטוענים לפרשנותה, הם אלה שנמצאים פיזית באולם. הם אלה שמתדיינים, מבחינה פורמלית, בהליך המשפטי. ברם, בעל הדין האמתי הוא המנוח, אותו נוכח נפקד, שעל דבריו אנו אמונים ואותם אנו מצווים לקיים. הוא הלקוח של בית המשפט. רצונו הוא הרצון היחיד שיש להתחשב בו. לכל האחרים אין אינטרס הסתמכות. הם בעלי אינטרס אלא שאינטרס זה אינו מעניינו של בית המשפט. אם בקיום צוואה חופש הרצון של המנוח הוא עמוד האש שמנחה אותנו, אומד דעתו של המנוח הוא הקו המנחה בפרשנותה. לפיו יש לפרש אותה ולחלץ מתוכה את מובנה.
על מעמדה הרם של החובה לקיים את דברי המת ועל תפקידו של בית המשפט לחתור לקיומם ולמנוע כל פגיעה של בעלי אינטרס בהם, ניתן ללמוד מעמדת שופטי הרוב ברע"א 5103/95 דשת נ' אליהו פ"ד נג(3) 97, אשר ראו לפסול מהלך דיוני ילדי המנוח (הסתלקות, התנגדות לצוואה ובקשה לצו ירושה) שכל כולו נועד לסכל את רצון המנוח לפיו זכאות הילדים תעלה ותבוא אך ורק לאחר מות אשתו ולא לפני כן. "
באותה פרשה הבעתי את עמדתי, לה הסכימו יתר חברי ההרכב, לפיה בדיני צוואות על בית המשפט לפעול במשנה זהירות מקום בו הוא נדרש לאשר הסדר דיוני לו הגיעו הצדדים להליך ושיש בו כדי למנוע בירור רצונו האמתי של המנוח שהותיר אחריו צוואה, שהוא למעשה בעל-הדין האמתי:
"העיקרון של "מצווה לקיים את דברי המת" הוא עיקרון יסוד של השיטה המשפטית הישראלית בדיני ירושה. בהליכי קיום צוואה אין שני צדדים. יש שלשה. אחד שאיננו וישנו. הוא השלישי. כל ציפייתו היא שדבריו, אותם גולל בגיליון הנייר שהותיר אחריו, יקוימו כפי שהתכוון ורצה. אכן "כפי שרשאי אדם לוותר על ממונו או לתיתו במתנה כך רשאי הוא – במסגרת הליך משפטי – לקבוע ולהסכים כי הגורל של ממונו (או סיכוייו להצליח בתביעתו) יוכרע על ידי עד פלוני או מסמך אלמוני) "(הש' דרורי בפרשת סובול נ' לויטין (אלא שבקיום צוואה, קל וחומר בפרשנותה, אנו עוסקים בממונו של המנוח, בהוראות שנתן הוא בנוגע לממונו שלו ובציפייתו כי הן תקוימנה ותבוצענה כפי שהתכוון ורצה. מכאן, עת מובא הסדר דיוני לאישור לפני הערכאה המבררת, בית המשפט לענייני משפחה, צריכה היא לבדוק שמא יש בהסדר כדי למנוע, לפגוע, לסכל ואף להקשות על בירור רצונו האמתי של המנוח שהותיר אחריו צוואה. אין בדברים אלה כדי לחסום כליל הסדרים דיוניים בהליכי קיום צוואה אף לא בפרשנותה (כל מקרה לנסיבותיו ולתוכנו של ההסדר). ברם, יש בהם כדי להבהיר כי לנגד עיניה של הערכאה המבררת צריכה לעמוד דמותו של המנוח שצופה ומצפה מבית המשפט שיעמוד על המשמר." (שם, בפסקה 21).
השיקולים הללו, שהביאו את בית המשפט שם, בערכאת הערעור, לעשות שימוש חריג ולסטות מהסדר דיוני אליו הגיעו הצדדים בערכאה הדיונית שעלול היה לסכל בירור רצונו האמיתי של המנוח, יפים לעניינו, על דרך קל וחומר שעה שבענייננו צוואות ההורים המנוחים קוימו ללא כל סייג ואין כל מחלוקת באשר לכך שרצונם האמתי הובע בדיוק כמתואר בצוואותיהם. רצונם של הוריה המנוחים של המבקשת היה ברור – המבקשת לא תוכל לעשות בחלקה בעיזבונם מנהג בעלים וחלק זה ינוהל לטובתה כנהנית בנאמנות על-ידי אחרים. כאמור, האם המנוחה בצוואתה ציינה מפורשות כי החלק של המבקשת בעיזבונה "יוחזק בנאמנות עבורה" ונתנה הוראות לנאמנים שמינתה ואלו האב המנוח בצוואתו אף הגדיל עשות והבהיר כי את חלקה של המבקש בנכסי עזבונו הוא מצווה להוריש לה אך "בכפוף לכך שהיא לא תהיה מוסמכת לעשות בהם כל פעולה באופן אישי".
בבקשת רשות הערעור שלפניי המבקשת אינה טוענת כי רצונם של המנוחים היה אחר מזה שבא לידי ביטוי בצוואותיהם וממילא לא התקיים כל הליך שעניינו פרשנות אחרת להוראות צוואותיהם. המבקשת למעשה לא מסתירה כלל את רצונה בבקשתה שהייתה לפני ביהמ"ש קמא - להשתחרר מהתנאים המגבילים את זכותה ליהנות מהחלק אותו ייחדו הוריה עבורה מתוך עיזבונותיהם גם אם משמעות הדבר היא לשים לאל את רצונם של הוריה המנוחים בצוואותיהם. בבקשת רשות הערעור שלפניי מצניעה המבקשת את הוראות הוריה המנוחים בצוואותיהם. את הוראות אביה המנוח בצוואתו היא אינה מזכירה כלל ואילו בקשר להוראות אמה המנוחה בצוואתה, שצוטטה ע"י ביהמ"ש קמא במסגרת החלטתו מושא הבר"ע, טוענת המבקשת כי ביהמ"ש קמא התעלם "מעמדותיהם של כל הגורמים הרלוונטים שנתבקשו על ידו ליתן חוות דעתם ואשר צידדו בבקשתה". אלא שקיום הוראות צוואות ההורים המנוחים, צוואות שקוימו ללא כל סייג או הגבלה, אינה עניין למומחיות מקצועית הדורשת מביהמ"ש קבלת "חוות דעת" וביהמ"ש קמא אף לא ביקש "חוות דעת" של גורם מקצועי כלשהו. ההורים המנוחים בצוואותיהם לא קבעו כי בהתקיימם של תנאים מסוימים שהוכחתם טעונה הוכחת עניין שברפואה (כמו לדוגמא במקרה שבו יקבע שהמבקשת נמצאת ברמסיה ממושכת ממחלתה) המבקשת תוכל לקבל לידיה את החלק המיועד לה מתוך נכסי העיזבון. עמדת היועמ"ש במשרד העבודה והרווחה (לפיה המבקשת אינה זקוקה לאפוט') או עמדת האפוטרופוס הכללי ( שלאור עמדת היועמ"ש במשרד הרווחה לא מצא מקום להתערב בהליכים) אינה מחליפה את רצון המנוחים, שעל שמירתו אמון ביהמ"ש קמא. טענת המבקשת לפיה החלטת ביהמ"ש קמא פוגעת "בזכויותיה החוקתיות, באוטונומיה שלה והכל בניגוד לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו" (ס' 30 לבר"ע) מתעלמת מהעובדה כי היא, להבדיל מאחיותיה, לא ירשה את הוריה המנוחים באופן ישיר אלא חלקה בעיזבון ניתן לנאמנות כשהיא הנהנית באותה נאמנות (אך לא בעלת הרכוש). גם טענת המבקשת לפיה כשרותה מעולם לא הוגבלה, לא מונה לה אפוטרופוס לפי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1963 וכי היא "לא הוגבלה בשום דרך ו/או צורה באופן שהצדיק את מינוי הנאמן עבורה" (ס' 21 לבר"ע) אינה ממין העניין. החלטת ביהמ"ש קמא מושא הבר"ע שלא להעביר את כספי עזבון ההורים המנוחים מהנאמנות לידי המבקשת נבעה מכך שזה היה רצון ההורים ואין בה משום הטלת דופי בכשרותה המשפטית של המבקשת.
סוף דבר
לאור כל האמור לעיל, הערעור נדחה.
בנסיבות העניין איני עושה צו להוצאות.
העירבון, על פירותיו, יוחזר למבקשת באמצעות בא כוחה.
מתיר פרסום פסק-הדין במתכונת בה נחתם, בהיעדר שמות הצדדים ופרטים מזהים אחרים.
ניתנה היום, י"ז טבת תשפ"ג, 10 ינואר 2023, בהעדר הצדדים.
