ערעור על פסק דינו של בית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (כב' הדיין אסף נועם) בערר (י-ם) 2844-21 מיום 8.11.2021. בפסק הדין נדחה ערר שהגישה המערערת כנגד דחייה על הסף של בקשתה לקבלת מעמד בישראל מטעמים הומניטאריים.
רקע עובדתי
1.המערערת היא כבת 51 (ילידת 1972), אזרחית נפאל. היא נכנסה לישראל בשנת 2006 כעובדת בענף הסיעוד ברישיון ב/1, שתוקפו הוארך מעת לעת עד ליום 19.11.2020.
2.במהלך שנים 2006 עד 2009 המערערת החליפה שלושה מעסיקים, עד שבראשית שנת 2010 היא החלה לעבוד אצל בני הזוג גוזנר ז"ל - שניהם לפי הנטען ניצולי שואה. בתחילה, המערערת שימשה כעובדת סיעודית של הגב' גוזנר. עם פטירתה של הגב' גוזנר, המערערת עברה לשמש כעובדת סיעודית של בעלה מר גוזנר, וזאת עד פטירתו ביוני 2020. במהלך 10 שנות העסקתה של המערערת אצל בני הזוג גוזנר, היא יצאה שלוש פעמים לביקורים בנפאל ושהתה שם כחודש בכל פעם (הפעם האחרונה הייתה בשנת 2019).
3.ביום 21.7.2020, בחלוף כחודש וחצי לאחר פטירתו של מר גוזנר, הגישה המערערת בקשה לקבלת מעמד בישראל מטעמים הומניטאריים (להלן גם: הבקשה). בבקשתה טענה המערערת כי בשנת 1994, כשהייתה כבת 22, חוותה אונס קשה בנפאל בעקבותיו היא הרתה ונולד לה בן. נטען כי אונס נחשב לאות קלון בנפאל, וכי המערערת אולצה להינשא לגבר האנס, וכשנה לאחר מכן סולקה מביתו תוך ניתוקה מבנה שאין לה קשר עמו עד היום. במשך 10 השנים שלאחר מכן, המערערת עבדה בעבודות מזדמנות בנפאל, עד אשר נקרתה בדרכה הזדמנות להגיע לישראל ולעבוד בתחום הסיעוד. על רקע זה, הכירה המערערת את משפחת גוזנר. לפי הנטען בבקשה, בין בני הזוג גוזנר המנוחים, ילדיהם ונכדיהם ובין המערערת נוצרו קשרים עמוקים. לאחר פטירת בני הזוג גוזנר שראו במערערת כבת, נותר קשר אמיץ בינה ובין ילדיהם של בני הזוג גוזנר, אשר נטען כי הם רואים צו מוסרי לדאוג למערערת אותה הם מחשיבים כבת משפחתם, וזאת כפי שציווה עליהם אביהם טרם פטירתו. עיקר הדגש בבקשה הושם על מערכת היחסים שלפי הטענה התפתחה בין המערערת ובין אחת מבנותיהם של בני הזוג גוזנר ז"ל, הגב' ש.ב.ש. הטענה היא כי הגב' ש.ב.ש סובלת מסכיזופרניה פרנואידית, והיא נקשרה למערערת עוד בזמן שהמערערת טיפלה בהוריה, בני הזוג גוזנר. נטען כי בין השתיים ישנו קשר רגשי מיוחד, וכי המערערת מהווה עוגן רגשי תומך עבור הגב' ש.ב.ש באופן התורם ליציבות במצבה הנפשי ומונע את אשפוזה. כיום מתגוררת המערערת בבית המנוחים ביחד עם הגב' ש.ב.ש ובעלה. נטען כי עזיבתה של המערערת את ישראל, תוביל להחמרה במצבה הנפשי של הגב' ש.ב.ש ולשברון לב אצלה. עוד נטען כי ילדיהם ונכדיהם של בני הזוג גוזנר המנוחים מהווים משפחה עבור המערערת. נטען כי אין למערערת קרובי משפחה בנפאל מלבד אחות אחת שאין לה כל קשר עמה. אמהּ של המערערת נמצאת בלונדון ויתר אחיה מפוזרים בעולם. בבקשה נטען כי קיים חשש לפיו ככל שהמערערת תשוב לנפאל, משפחת האנס עלולים לרדוף אותה ולפגוע בה. לבקשה צורפו המסמכים הבאים:
(-) מכתב של המערערת לתמיכה בבקשתה למעמד בישראל מטעמים הומניטאריים.
(-) מכתבים חמים של בני משפחת גוזנר ומכרים.
(-) מכתב של העו"סית הגב' שרה מנסברג מיום 14.7.2020.
(-) תעודה רפואית של הפסיכיאטרית ד"ר איזבלה גרינברג מיום 19.7.2020, בה הובא פירוט אודות מצבה הנפשי המורכב של הגב' ש.ב.ש. צוין כי המערערת "ממלאת מקום חשוב בחייה של [ש.ב.ש] כמו הבת שאף פעם לא הייתה לה".
(-) צילומים של המערערת עם בני משפחת גוזנר.
4.במעמד הגשת הבקשה ביום 21.7.2020, נערך למערערת ריאיון. לאחר כשלושה חודשים וחצי, ביום 12.11.2020, ניתנה החלטה מנומקת של ראש הדסק על דחיית בקשתה של המערערת על הסף. בהחלטה נקבע כי "לא נראה כי ממכלול הטעמים שהוצגו בבקשה עולה סיכוי מסוים לצורך העברת עניינה [של המערערת] לדיון בפני הוועדה הבינמשרדית שמכוחה יכול ויינתן לה מעמד בישראל".
5.על החלטה זו הגישה המערערת ביום 3.12.2020 ערר פנימי, לאחריו נערך לה ריאיון עדכני ביום 28.6.2021. באותו היום הגישה המערערת לעיון המשיב עדכון בכתב מטעמה, אליו צירפה שני מסמכים עדכניים כדלקמן:
(א) צוואה חתומה מיום 16.6.2021 שערך בנם של בני הזוג גוזנר המנוחים, מר שלמה גוזנר (להלן: שלמה), לאחר שנכסי הוריו עברו רשמית על שמו ביום 3.1.2021. במסגרת הצוואה שערך, הורה שלמה כי המערערת תוכל להתגורר באחת הדירות שבבעלותו בישראל למשך כל חייה ללא תשלום דמי שכירות, וכי לא ניתן יהיה לפנותה משם ללא הסכמתה המפורשת. כמו כן, הוא הורה כי דמי שכירות שיתקבלו מהשכרתה של דירה נוספת יחולקו בין שתי אחיותיו, אולם מתוך דמי השכירות האמורים ימומנו כל צרכי מחייתה של המערערת למשך כל ימי חייה. ככל שהדירה האחרונה תימכר, כי אז חלק מסוים מהתמורה יתחלק על בסיס חודשי בין המערערת ובין שתי האחיות למשפחת גוזנר באופן שווה.
(ב) תעודה רפואית עדכנית של הפסיכיאטרית ד"ר איזבלה גרינברג מיום 24.6.2021 אליה אתייחס בהמשך הדברים.
6.ביום 4.7.2021 ניתנה החלטתה של מנהלת אגף אשרות ומעמד, לפיה הערר הפנימי מטעם המערערת נדחה. נקבע כי המערערת אינה מנותקת ממדינת אזרחותה שכן היא ביקרה שם שלוש פעמים ולנה בביתם של מכרים. בנוסף, צוין כי בני הזוג גוזנר המנוחים לא היו המעסיקים היחידים של המערערת בישראל, וכמו כן רצף העסקתה אצלם היה כ-10 שנים; כל זאת, בשונה מנסיבות המקרה שנדון בבר"ם 1546/20 מדינת ישראל נ' מנדל (8.6.2020) אשר ב"כ המערערת הפנה אליו בטיעוניו. אשר לקשר בין המערערת ובין בני משפחת גוזנר, צוין כי: "עם כל הקושי שבדבר, [המערערת] תוכל להתאקלם חזרה במדינת נתינותה ובסיוע חבריה אשר מתגוררים שם ועמם שמרה על קשר, ותוכל לבוא לבקר את משפחת גוזנר מפעם לפעם בישראל...בכפוף להגשת בקשה מתאימה". עוד צוין כי אין בקשר הקרוב בין המערערת לגב' ש.ב.ש כדי להוות טעם הומניטארי המצדיק את העברת הבקשה לדיון לפני הוועדה הבינמשרדית. מנהלת אגף אשרות ומעמד הוסיפה וציינה בהחלטתה כי המערערת אינה דוברת עברית וכי הדבר מעורר תהייה בנוגע למידת התערותה בישראל ובנוגע לאופן ההתקשרות בינה ובין בני משפחת גוזנר. בהתחשב בכל אלה, נקבע כי אין הצדקה להעברת עניינה של המערערת לדיון בוועדה הבינמשרדית בהעדר סיכוי מסוים לקבלת הבקשה. כנגד כך הגישה המערערת ערר לבית הדין לעררים.
פסק דינו של בית הדין לעררים
7.בית הדין לעררים פסק כי לא נפל פגם בדחיית בקשתה של המערערת על הסף, וזאת ממספר טעמים: ראשית, צוינו הבדלים בין המקרה הנוכחי ובין נסיבותיה של פרשת מנדל שהוזכרה לעיל. שנית, נקבע כי אין יסוד לטענת המערערת לפיה אין לה זיקות למדינת אזרחותה, בשים לב לביקוריה ושהותה שם אצל חברים, לרבות בשנת 2019. צוין כי המערערת מתקשה בעברית, וכי אין לה זיקות ממשיות לישראל מלבד משפחת גוזנר שהעסיקה אותה ואצלה היא מתגוררת כיום. שלישית, צוינו תמיהות שעולות מהתעודה הרפואית של הפסיכיאטרית ד"ר גרינברג, ובמיוחד ממכתבה של העו"סית הגב' מנסברג. בהמשך לכך, נקבע כי אין במסמכים אלה – אף לא בצירוף צוואתו של שלמה – כדי להקים סיכוי מסוים לקבלת הבקשה. רביעית, בהתייחס לטענה לפיה הקשר בין המערערת לגב' ש.ב.ש אינו ניתן לניתוק, צוין כי המערערת נסעה לנפאל למשך כחודש בשנת 2019, ולגב' ש.ב.ש לא אירע דבר באותה תקופה. בנוסף, נקבע כי "...אך טבעי כי בשהייה ממושכת של עובד זר בישראל ייווצרו קשרים משמעותיים עם בני משפחת המעסיקים אצלם הוא מתגורר, ובפרט כאשר [המערערת] ממשיכה להתגורר אצל משפחה זו כיום" (שם, סוף פס' 17). לבסוף, צוין כי טראומת האונס שלטענת המערערת היא חוותה בנפאל וכן ילדותה הקשה, אין בהם כדי להוות טעם הומניטארי מיוחד לקבלת מעמד בישראל. בהמשך לכך, נקבע כי אין יסוד לטענה לפיה נשקפת סכנה למערערת ממשפחת האנס אם תשוב לנפאל, שהרי המערערת ביקרה בנפאל מספר פעמים ללא קושי. בהתחשב בכל אלה, נפסק כי החלטת המשיב בדבר דחיית בקשתה של המערערת אינה החלטה בלתי סבירה באופן קיצוני, אם בכלל, ולפיכך אין הצדקה להתערבותו של בית הדין. בהתאם לכך, הערר נדחה, והמערערת חויבה בהוצאות המשיב בסך 4,000 ₪ תוך חיובה לצאת מישראל. כנגד כך הוגש הערעור שבכותרת.
תמצית טענות הצדדים בערעור, והשתלשלות העניינים בהליך שלפניי
8.בערעור נטען כי מן הדין לבטל את פסק דינו של בית הדין לעררים ולהורות על מתן מעמד למערערת בישראל מטעמים הומניטאריים, ולחלופין- להורות על העברת עניינה של המערערת לדיון לפני הוועדה הבינמשרדית. מנגד, המשיב טען כי אין כל עילה להתערב בפסק דינו של בית הדין לעררים שאישר את החלטתה של מנהלת אגף אשרות ומעמד, וכי דין הערעור להידחות.
9.ביום 26.12.2022 התקיים לפניי דיון במעמד הצדדים במהלכו שמעתי את דבריהם של המערערת ושל בני משפחת גוזנר, וכן את טיעוניהם של באי כוח הצדדים. לאחר כל אלה, הצעתי לצדדים מתווה להכרעה שלא נרשם בפרוטוקול, וזאת לפי בקשת הצדדים ובהסכמתם. לאחר הפסקה שניתנה בדיון, הודיע ב"כ המערערת כי הוא חוזר בו מהטענה לפיה קיימת סכנת חיים למערערת בנפאל. כמו כן, הוא הודיע כי הוא מושך מהתיק את מכתבה של העו"סית הגב' מנסברג, וזאת בשים לב לקיומן של תעודות רפואיות פסיכיאטריות בתיק. ב"כ המערערת הוסיף וציין כי הוא מסכים להעברת עניינה של מרשתו לדיון לפני הוועדה הבינמשרדית, וביקש כי תינתן לו אפשרות לצרף אסמכתאות וראיות עדכניות טרם הדיון בוועדה. מנגד, ב"כ המשיב ביקש שהות על מנת לשקול את המתווה שהוצע, ולמחרת הדיון הודיע כי לאחר שקילת הדברים אין באפשרות המשיב להסכים למתווה וכי המשיב עומד על מתן פסק דין. בעקבות הודעתו האמורה של המשיב קם הצורך במתן הכרעה מנומקת בערעור, וזו תובא להלן.
דיון והכרעה
10.לאחר שבחנתי את טענות הצדדים על רקע מכלול החומר שהוגש לעיוני, מסקנתי היא כי דין הערעור להתקבל במובן זה שבקשתה של המערערת למתן מעמד בישראל מטעמים הומניטאריים לא תידחה על הסף אלא תועבר לדיון לפני הוועדה הבינמשרדית, בלא שבית משפט זה מביע דעה לכאן או לכאן לגוף הדברים. אסביר.
11.בקשתה של המערערת לקבלת מעמד בישראל מטעמים הומניטאריים הוגשה מכוח נוהל מס' 5.2.0022 שכותרתו: "נוהל הסדרת עבודתה של הוועדה הבינמשרדית המייעצת לקביעה ומתן מעמד בישראל מטעמים הומניטאריים" (להלן: הנוהל ההומניטארי או: הנוהל). כידוע, הנוהל מהווה מסלול שיורי שמיועד למקרים שאינם עומדים בקריטריונים הקבועים בנהליו האחרים של המשיב לעניין קבלת מעמד בישראל. בהתאם לנוהל הנ"ל, אין למבקש המעמד זכות קנויה שעניינו יידון לפני הוועדה הבינמשרדית, שכן ראשת הדסק מוסמכת לדחות על הסף בקשה למעמד אם "על פניו" היא אינה מגלה טעמים הומניטאריים.
בעע"מ 2357/14 אסברוק נ' משרד הפנים (9.3.2015) נקבע, בין היתר, כי קיים צורך לאזן בין ההגנה על זכויות האדם, ובין הצורך לנהל את המשאבים הציבוריים של הוועדה הבינמשרדית ביעילות. נפסק כי על מנת שראשת הדסק תעביר בקשה לדיון לפני הוועדה הבינמשרדית, אין חובה לבסס "סיכוי סביר" לקבלתה, אולם על הבקשה להעלות "סיכוי מסוים" לכך, באופן ש"אין מדובר בבקשה שמראש ברור כי הדיון בה יהווה בזבוז לא מוצדק של משאבי ציבור". לשון אחר: לשם העברת בקשה לוועדה הבינמשרדית נדרש "סיכוי מסוים" לקיומם של טעמים הומניטריים שיהיה בהם כדי לייחד את עניינו של מבקש המעמד, ולהצדיק מתן מעמד בישראל משיקולים אלה.
12.השאלה העומדת להכרעה במקרה דנן היא האם בקשת המערערת למעמד מטעמים הומניטאריים, מעלה "סיכוי מסוים" לקבלתה באופן המצדיק להעבירהּ לוועדה הבינמשרדית תחת דחייתה על הסף. המשיב ענה על שאלה זו בשלילה, ובית הדין לעררים סבר כי אין עילה להתערב בכך. עמדתי בעניין זה שונה.
13.אמת, חלק מהטענות שהעלתה המערערת מלכתחילה, אינן עולות כשלעצמן כדי טעם הומניטארי מיוחד. כך למשל, עצם שהייתה של המערערת במשך כ-14 שנים בישראל מרגע כניסתה לארץ בשנת 2006 ועד הגשת בקשתה בשנת 2020, אינה בגדר טעם הומניטארי מיוחד בשים לב להלכה הפסוקה לפיה שהייה רבת שנים בישראל אינה מקימה טעם כאמור. יתרה מזאת; בניגוד לנטען בבקשת המערערת, יש ממש בעמדת המשיב שאושרה על-ידי בית הדין לעררים ולפיה אין חשש ממשי לחייה של המערערת בנפאל, שהרי היא נותרה שם במשך כעשור שלם לאחר ניתוקה מבנה, וכמו כן היא ביקרה בנפאל שלוש פעמים לאחר כניסתה לישראל בלא שאוּנה לה רע. לא בכדי הודיע ב"כ המערערת בדיון לפניי כי הוא אינו עומד על טענה זו.
14.לצד כל זאת, ראוי לציין כי קיימות בתיק שתי תעודות רפואיות של הפסיכיאטרית ד"ר איזבלה גרינברג. בדיון לפניי הובהר לשאלתי כי ד"ר גרינברג היא הפסיכיאטרית המטפלת בגב' ש.ב.ש מאז שנת 2011 ועד היום, וזאת על רקע הסכיזופרניה הפרנואידית ממנה סובלת הגב' ש.ב.ש. עוד הובהר כי ד"ר גרינברג טיפלה גם בהוריה של הגב' ש.ב.ש - בני הזוג גוזנר המנוחים, שכאמור שניהם היו ניצולי שואה והמערערת עבדה בביתם כעובדת סיעודית במשך כעשור. בדרך זו, התוודעה ד"ר גרינברג למערערת שהייתה מלווה את בני הזוג המנוחים לטיפולים אצלה.
בתעודה הרפואית האחרונה בחתימתה, ציינה ד"ר גרינברג לגבי הקשר בין הגב' ש.ב.ש ובין המערערת כי: "מדובר בקשר משמעותי במיוחד שנרקם בין [ש.ב.ש] לבין [המערערת] במהלך כל השנים, ועזיבתה הפתאומית של [המערערת] עלולה להביא להחמרה דרסטית במצבה הנפשי [של ש.ב.ש] עד כדי כך שתצטרך להתאשפז או עלולה לסכן את עצמה". בהתייחס לכך, ב"כ המערערת הדגיש בטיעוניו לפניי כי מרשתו אינה מטפלת בגב' ש.ב.ש משל הייתה עובדת סיעודית שלה, אלא שבין השתיים התפתח קשר אנושי מיוחד שמספק משענת רגשית משמעותית עבור הגב' ש.ב.ש במצבה הנפשי המורכב.
מנהלת אגף אשרות ומעמד ציינה בעניין זה בהחלטתה כי: "לא נעלמה מעיניי הטענה כי [ש.ב.ש] בתם של המנוחים, זקוקה להמשך קשר קרוב עם חברת הנפש שלה הלוא היא [המערערת], אך יחד עם זאת איני מוצאת בכך כדי להוות...טעם הומניטרי המצדיק העלאת הבקשה לדיון בפני הוועדה הבינמשרדית. [ש.ב.ש] ו[המערערת] יוכלו לשמור על קשר אף לאחר שובה של [המערערת] למדינת נתינותה ואף על קשר תדיר". בהתייחסות זו של מנהלת אגף אשרות ומעמד, אין כדי להתמודד באופן ממשי עם עמדתה המקצועית של ד"ר גרינברג בדבר חשש מפני "החמרה דרסטית" במצבה הנפשי של הגב' ש.ב.ש תוך סיכון לשלומה אם המערערת תעזוב באופן פתאומי. בהתייחס לטיעוני המשיב בכתב התשובה ובדיון לפניי, אציין בכלליוּת ובלא קביעת מסמרות לגבי המקרה הקונקרטי, כי הנוהל ההומניטארי אמנם מתמקד במבקש המעמד, אולם אין לשלול על אתר אפשרות לכך שבמסגרת בחינת קיומם של טעמים הומניטאריים מיוחדים, תישקל במקרים ייחודיים גם מערכת יחסים יוצאת דופן בין מבקש המעמד ובין אזרח ישראלי, וזאת כחלק ממכלול השיקולים הנבחנים בכל מקרה לגופו (השוו: עמ"נ (י-ם) 42184-07-19 מנדל נ' רשות האוכלוסין וההגירה (27.1.2020), אשר בקשת רשות ערעור מטעם המדינה לגביו נדחתה ברובה בבר"ם 1546/20 מנדל הנ"ל).
למען שלמות הדברים, אציין כי נמצאת לנגד עיניי תהייתו של בית הדין לעררים בפסק דינו, הכיצד עמדתה המקצועית האמורה של ד"ר גרינברג בדבר עוצמת הקשר הרגשי של הגב' ש.ב.ש עם המערערת, מתיישבת עם העובדה שבשנת 2019 המערערת נסעה לביקור בן חודש בנפאל, ואילו הגב' ש.ב.ש הצליחה להסתדר בלעדיה. תהייה זו כבודה במקומה מונח. יתכן שיהיה מקום להבהרה בעניין זה. עם זאת, לא ניתן לומר כי יש בתהייה האמורה, כשלעצמה, כדי לחסום על הסף את עמדתה המקצועית של הפסיכיאטרית ד"ר גרינברג, בלא צורך לבחון אותה ואת שאלת השלכתה על בקשת המערערת למעמד בישראל. כל זאת, בהצטרף ליתר נסיבות העניין ובהן: עומק ומשך הקשר הנטען של המערערת עם בני הזוג גוזנר המנוחים שהיו ניצולי שואה, וכן עוצמת הקשר הנמשך עם ילדיהם ונכדיהם של המנוחים שלטענתם רואים במערערת בת משפחה והיא רואה בהם את משפחתה; העובדה ששהייתה של המערערת בישראל הייתה כדין במשך כל השנים; וכן העובדה שיתכן שלמערערת ישנם מכרים בנפאל, אולם אין לה שם עוגן משפחתי מלבד אחות אחת שאין לה קשר כלשהו עמה, ומלבד בן ביולוגי שהמערערת נותקה ממנו כשנה לאחר לידתו בנסיבות טראומטיות שהוזכרו לעיל כך שגם עמו אין לה כל קשר.
15.בהתחשב בכל אלה, אני סבורה כי אין לומר שבקשתה של המערערת היא בקשת סרק, או כי מדובר בבקשה אשר על פניה לא מעלה טעמים הומניטאריים כך שדינה להידחות על הסף. לשיטתי, נוכח מכלול נסיבותיו הקונקרטיות של המקרה הנוכחי, מתקיים "סיכוי מסוים" לבקשה, באופן המצדיק את העברתה מ"שומרות הסף" (ראשת הדסק ומנהלת אגף אשרות ומעמד), אל הוועדה הבינמשרדית. כידוע, מדובר בוועדה שמורכבת מנציגים של רשויות ומשרדים שונים, אשר בידיהם נקודת מבט ומומחיות שאינה בהכרח זהה לזו של משרד הפנים (בעניין האחרון, ראו: עע"ם 9890/09 נוואה נ' משרד הפנים (11.7.2013), פס' 13 לפסק דינו של כב' השופט (כתוארו אז) ח' מלצר).
כבר נפסק בעע"ם 2357/14 אסבורק כי לא כל עניין צריך להגיע לשולחנה של הוועדה הבינמשרדית, אולם אין להציב מחסום סף שיהיה בלתי עביר. וכך נקבע בעע"ם 2357/14 אסבורק:
"על מנת שתהיה משמעות לדיון ב'חריגים הומניטריים', המסננת של דחייה על הסף צריכה להיות קפדנית, אך לא כזו שמעבר דרך חרכיה יהיה נדיר ומתקרב לדרגה של וודאות באשר לקבלת הבקשה עצמה...'שומר הסף' של הוועדה צריך להסתפק בתפקיד של שומר סף – ולא להיות מי שממלא בפועל את תפקידה. למעשה, לעתים 'נהפכים הדברים על ראשם', ומעשה שתחילתו בחתירה ליעילות מינהלית סופו בבזבוז משאבים ציבוריים. ראשת הדסק עשויה לדחות בקשה על הסף על מנת למנוע דיון שהיא סבורה שהוא מיותר בוועדה הבינמשרדית, וחלף זאת נערכים דיונים משפטיים ממושכים בבתי המשפט לעניינים מינהליים ובבית משפט זה, עת מתברר כי הדחייה על הסף אינה כה מובנת מאליה והבקשה למתן מעמד אינה חסרת בסיס".
(שם, פס' 15)
עוד נפסק כי: "ספק באשר לצורך בהעברת העניין להחלטתה של הוועדה הבינמשרדית צריך לשקול לעבר בחינת העניין על ידה, ולא להפך...הדברים אמורים לעניין שאלת העברת הבקשה לוועדה הבינמשרדית בנסיבותיו של המקרה דנן. הא – ותו לא" (בר"ם 564/18 פלונית נ' מדינת ישראל (10.7.2018), פס' 18).
דומה כי מכלול הדברים האמורים חלים גם בענייננוּ.
16.המסקנה אליה באתי היא, אפוא, כי מן הדין להעביר את עניינה של המערערת לדיון לפני הוועדה הבינמשרדית. לצד מסקנה זו, אדגיש את אשר ציינתי באולם הדיונים במעמד הצדדים: העברת עניינה של המערערת לוועדה הבינמשרדית אין משמעותה בהכרח כי דין בקשת המעמד מטעמה להתקבל. המשמעות היא אך שנמצא "סיכוי מסוים" המצדיק את בחינת הבקשה לגופה, להבדיל מחסימתה על הסף. שיקול הדעת להכרעה בבקשתה של המערערת לעיצומם של דברים, מסור לראש הרשות שהוסמך לכך על-ידי שר הפנים, וזאת לאחר מתן המלצה על-ידי הוועדה הבינמשרדית. אין בפסק דיני זה כדי לנקוט עמדה כלשהי באשר להכרעה בבקשה לגופה.
17.אשר על כן, ונוכח הטעמים שפורטו, הערעור מתקבל. פסק דינו של בית הדין לעררים מבוטל. עניינה של המערערת יעבור לדיון לפני הוועדה הבינמשרדית. המערערת תהיה רשאית להגיש לוועדה תוך 30 ימים מהיום השלמת טיעון קצרה וכן אסמכתאות עדכניות. הצו הארעי שניתן ביום 26.12.2021 בהליך שבכותרת יוותר על כנו עד 30 ימים עד לאחר המצאת החלטתו של מנכ"ל הרשות לב"כ המערערת.
המשיב יישא בהוצאות ובשכ"ט ב"כ המערערת בהליך זה בסך כולל של 7,500 ₪.
פסק הדין ניתן במקור ביום 3.1.2023 תחת איסור פרסום מטעמי צנעת הפרט. לבקשת ב"כ המערערת ובהעדר התנגדות המשיב, הנוסח הנוכחי ניתן לפרסום ברבים כאשר שמה של המערערת גלוי בהסכמתה, ושמה של הגב' ש.ב.ש צוין בראשי תיבות לבקשתה.
ניתן היום, כ"ד טבת תשפ"ג, 17 ינואר 2023, בהעדר הצדדים.
