פס"ד החלת חוק חלוקת חסכון פנסיוני

כב' השופטת אספרנצה אלון:

1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בקריות (כב' השופטת ליאת דהן- חיון) מיום 09.06.2022 בתלה"מ 32166-05-17 (להלן: "בית משפט קמא"), בגדרו נעתר בית משפט קמא לתביעת המשיבה, החיל את החוק לחיסכון חלוקת חיסכון פנסיוני בין בני זוג שנפרדו, התשע"ד-2014 (להלן: "חוק החלוקה") וקבע כי חלקה של המשיבה בפנסיה החודשית שיקבל המערער יהיה בשיעור של 35.57% ממשכורתו במועד הפרישה, זאת בהתאם לחוות דעת מומחה בית משפט (להלן: "פסק הדין קמא").

2. בתמצית נאמר כי מדובר בבני זוג לשעבר אשר נישאו ביום [1979] והתגרשו בשנת 2007. המערער השתחרר משירות קבע בצה"ל כשלוש שנים לאחר הנישואין ומספר חודשים לאחר מכן החל לעבוד ב... , הוא מקום עבודתו הנוכחי. ביום [2002] חתמו הצדדים על הסכם גירושין שקיבל תוקף של פסק דין, ובו הוסכם כי: "[...] המועד הקובע לאיזון יהיה יום 31.12.1998 וכי האישה (בענייננו - המשיבה), תהיה זכאית למחצית הזכויות הכספיות של הבעל (בענייננו - המערער) במקום עבודתו, אף שטרם גמלו עדיין וכל זכות או כספים הרשומים על שמו ו/או העומדים לזכותו במועד אחד ואשר נצברו במהלך השיתוף". הצדדים, כאמור, התגרשו בשנת 2007. בשנים 1998 עד 2015 היה המערער בקשר זוגי עם אישה שניה ומשנפרד המערער מהאישה השניה, נחתם בין השניים הסכם ממון המסדיר את חלוקת הרכוש ואיזון הזכויות ביניהם, מכוחו קיבלה האישה השניה סך של 19.50% מתוך קצבת הפנסיה התקציבית אשר תשולם למערער במועד גמילתן של הזכויות.

3. במאי 2017 פנתה המשיבה לבית משפט לענייני משפחה ועתרה למתן צו בהתאם לחוק החלוקה.

4. ביום 01.01.2018 מונה רו"ח אבי כהן כמומחה בית משפט לצורך עריכת חוות דעת. חוות הדעת הוגשה ביום 31.01.2018 ובגדרה קבע המומחה כי המשיבה זכאית לקבל סך של 35.57% מתוך קצבת הפנסיה התקציבית אשר תשולם למערער במועד גמלת הזכויות. למומחה בית המשפט נשלחו שאלות הבהרה והצדדים ויתרו על חקירתו. בית משפט קמא ניהל מספר רב של ישיבות לרבות ישיבות הוכחות, הוגשו סיכומי הצדדים וביום 09.06.2022, בחלוף כחמש שנים מפתיחת ההליך, ניתן פסק הדין קמא מושא הערעור.

5. המערער השיג על פסק הדין בשלושה אדנים מרכזיים – על החלת הוראות חוק החלוקה, על חישוב קצבת הפנסיה בהתאם למלוא שנות הוותק בעבודת המערער ועל כך ששיעור הקצבה נקבע על פי השכר במועד הפרישה ולא על פי השכר במועד הקרע.

6. בדיון שהתקיים בפנינו ביום 26.12.2022, צמצם המערער את ערעורו לסוגיה אחת בלבד והיא מידת השפעת התארים על חלוקת החיסכון הפנסיוני העתידי שיתרחש בין הצדדים (עיינו פרוטוקול דיון מיום 26.12.2022, עמ' 6, ש' 19-20). לעניין זה יצוין שהמערער קיבל את אישור הזכאות לתואר ראשון החל מיום 23.07.2001, היינו כשנתיים וחצי לאחר מועד הקרע (31.12.1998). לעמדת המערער, המשיבה לא הייתה שותפה לרכישת התארים האקדמיים, לא תרמה למאמץ שהושקע לצורך השגתם, ומשכך אין היא זכאית ליהנות מפירותיהם.

7. המערער משיג על קביעות בית משפט קמא בסעיפים 62-64 שיובאו במלואן, כדלקמן:

   "62. זאת ועוד; מטענות הנתבע לא מצאתי שעלה בידו להוכיח שנותק הקשר בין קידומו המקצועי לאחר הפירוד, לבין תקופת הנישואין, קרי שהפירות אינם קשורים עם העץ המשותף. אמנם, בסיכומיו טען הנתבע שלאחר הפירוד עבר הכשרות ואף רכש שני תארים אקדמאים לצורך קידום שכר. ואולם, טענה זו לא נתמכה בכל מסמך ממנו ניתן ללמוד על השפעת הלימודים וההכשרות, ככל וקיימות, על משכורתו ביום הפרישה. אציין לעניין זה כי המדובר בטענות ברות הוכחה בנקל, וחרף זאת, לא עשה כן הנתבע. יתר על כן, בניגוד לטענתו לפיה התפתח לאחר המועד הקובע, בעדותו הצהיר שהינו "עובד מן המניין" והסיבה לגידול במשכורתו, שאף הוכפלה, הינה בשל חידוש הסכמי שכר לכלל העובדים. לעניין זה ראה עדותו בעמ' 36-37 לפרוטוקול , שם שהצהיר:

   "ש.אתה בא ואומר שביצעת כל מיני פעולות אחרי סיום השיתוף עם [מ'].

   ת.מה זה אומר?

   ש.לימודים, תארים, ששינו את השכר שלך.

   ת.כן. לא רק אני.

   ש.תסביר "לא רק אני".

   ת.משרד .... [מקום העבודה] הוסיף לי תוספות. אני מניח, מאוד מקווה, המשכורת עלתה ב 20 שנה האחרונות. זכיתי בעוד הרבה דברים שלא מגיעים לה.

   ש.אתה צירפת אסמכתא, מסמך ממשרד [מקום העבודה] או כל גורם אחר שלימודים נטענים כאלה ואחרים שלך השפיעו על המשכורת?

   ת.אם אני צירפתי? לא יודע. לא. כל המסמכים שהיו לי הגשנו.

   ש.אתה מצפה שנאמין לך הן ברמת התארים.

   ת.יש לך מסמך מעולה, תלוש משכורת. קח את השכר ב 98' ואת התלוש היום ותראה. איזה מסמכים אתה רוצה?

   ש.מה היה התפקיד שלך באותו מועד קובע עם [מ']? בסוף 98'.

   ת.מה היה באמת או מה שהיא כתבה בתביעות שלה?

   ש.מה היה התפקיד שלך.

   ת.עובד רגיל מן המניין. (ההדגשה אינה במקור, ל.ד-ח)

   ש.לא היית רכז צוות?

   ת.לא.

   ש.עובד רגיל מן המניין אחרי כל השנים האלה?

   ת.אין דבר כזה רכז צוות. עובד רגיל מן המניין עד היום. (ההדגשה אינה במקור, ל.ד-ח)

   בהמשך בחקירה החוזרת הצהיר הנתבע:

   ש.תספר עכשיו לבית המשפט מיום תום השיתוף שלך למה אתה מתכוון "עובד רגיל מן המניין".

   ת.עובד. אני עובד רגיל מן המניין היום חד וחלק. היתה תקופה מסוימת, שהיא מגחכת שם. קיבלתי מינוי להתקדם לתפקיד בשנת 2000 בערך ואז לקחו לי את הדבר הזה, אחרי תקופה מסוימת שהייתי במקום מסוים מבצעי קיבלתי חזרה את הדרגה הזאת, אח"כ שיצאתי לחו"ל חזרתי להיות עובד מן המניין ומאז שחזרתי לארץ נשארתי להיות עובד מן המניין עד היום. (ההדגשה אינה במקור, ל.ד-ח)

   ש.ומה קרה מאז תום השיתוף שהמשכורת שלך צמחה?

   ת.המשכורת משנת 98' עד היום, למיטב זכורני, הוכפלה פלוס. פי 2 ממה שהיתה אז.

   ש.מה גרם לכך?

   ת.הסכמי שכר כנראה של המשרד עם משרד האוצר, לימודים. (ההדגשה אינה במקור, ל.ד-ח).

   ש.הוא שאל אותך איזה אסמכתאות על כך שלמדת?

   ת.יש תעודות של הלימודים. להוציא אותן?

   63. מכאן, הנתבע לא הוכיח שהשינויים בשכרו, לאחר מועד הקרע, קשורים בהתפתחות מקצועית מאוחרת לתקופת השיתוף, ומעדותו אף עולה באופן ברור ששינויים אלה הינם פירות העץ המשותף, ובכלל זה בהסכמי השכר. בנסיבות אלה המדובר בזכויות משותפות שנדחו למועד מאוחר, קרי מועד התשלום בפועל. יפים לעניין זה דבריו של השופט שנלר בעמ"ש (מחוזי תל אביב-יפו) 3069-05-10 פלוני נ' פלונית (מאגרים 24.10.2011)‏‏:

   "השיקולים לגישה לפיה השכר יחושב לעת הגירושין, כוללים בין השאר, את הנימוק לפיו זכותה של הגרושה התגבשה במועד הפירוד, אך יישום ומימוש הזכות נדחה למועד עתידי. לכן שינויים בשכר הנובעים מקידום מקצועי לאחר הגירושין ותוספות שכר שניתנו לאחר הגירושין, אינם נובעים ממהלך החיים המשותפים. מנגד, השיקולים לגישה האחרת, כוללים בין השאר את הנימוק כי אלמלא בסיס השכר אליו הגיע הפורש בעת הגירושין לא היה מגיע הפורש לאותו שכר עתידי. בנוסף, כי אם אכן הייתה מקבלת הגרושה, בעת הפירוד, את הזכויות העתידיות ואף תוך כדי היוונן, ניחא. אולם, מעת שלא קיבלה אותן בעת הגירושין והוסכם כי הגרושה תקבלן במועד עתידי, הרי כנגד העיכוב תהא זכאית הגרושה לשכר כפי שיהיה במועד הפרישה.

   64. לפיכך, הנני סבורה שהדרך הנכונה והצודקת לקבוע שהתובעת תהנה מהזכויות הפנסיוניות שצבר הנתבע עד למועד פרישתו, בבחינת "פירות" העץ אותו נטעו יחדיו. לכך יש להוסיף שהמדובר במסלול של פנסיה תקציבית, כך שהפירות שצמחו עד למועד הפרישה בהכרח לא היו צומחים ומתקבלים אלמלא התקופה הראשונה של השיתוף. יפים לעניין זה הדברים שנאמרו בתמ"ש 010612/98 פלונית נ' פלוני (פורסם במאגרים) (להלן: " "פרשת פלונית"):

   "במקרה של תקופת נישואין ארוכה, לא בנקל ניתן יהא לנתק את הקשר בין החיים המשותפים לפני הפירוד לקידומו של בן הזוג בעבודה לאחר הפירוד. בקידום זה כאמור מגולמת גם תרומתו של בן הזוג השני לאורך השנים, ואם כי ודאי יהיו מקרים שהקידום המאוחר כלל אינו קשור לתרומת השנים הקודמות, הנטל להוכיח ניתוק בין הקידום לאחר הפירוד לבין תקופת הנישואין מוטל על הטוען לכך."

8. במסגרת הערעור הגיש המערער בקשה לצירוף ראיה לערעור, תוך שהוא סומך בקשתו על סעיף 9 לחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995 (להלן: "חוק בתי המשפט לענייני משפחה"), וכן על תקנה 144 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: "תקסד"א"). הראיה הרלוונטית לענייננו (נוכח צמצום הערעור) היא אישור מאת אגף משאבי אנוש ממקום עבודתו, נושא תאריך 01.09.2022 (להלן: " האישור" ו/או "הראיה"), בו נכתב כדלקמן:

   "1. הננו לאשר כי הנך עוסק במשרדנו מיום 03.10.1983 עד היום, במעמד עובד מדינה קבוע, בהיקף משרה מלאה.

   2. לבקשתך, הננו לאשר כי בהתאם לאישור זכאות שהגשת למשרדנו הנך זכאי לתואר ראשון החל מיום 23.07.2001.

   3. הננו לאשר כי קבלת הזכאות לתואר השפיעה על דרגתך במשרדנו וכפועל יוצא על שכר הברוטו הפנסיוני.

   4. ראה תלושים מצורפים."

9. המערער טען כי בית משפט קמא קבע שהמערער לא הוכיח כי הלימודים שלמד לאחר מועד הקרע השפיעו על משכורתו במועד הפרישה. על אף האמור, לאחר שניתן פסק הדין קמא קיבל המערער אישור ממקום עבודתו המעיד על כך שקבלת הזכאות לתואר מיום 23.07.2001 השפיעה על דרגתו וכפועל יוצא, על שכר הברוטו הפנסיוני. משכך, מדובר בראיה חשובה המעידה כי קצבת הפנסיה במועד הפרישה מבוססת על מאמץ והישגים שנרכשו על ידי המערער לבדו ומבלי שהמשיבה הייתה שותפה להם.

10. המשיבה התנגדה לצירוף הראיה שצורפה לבקשה מבלי להמתין לאישור על צירופה. לטענתה, מדובר ב"מקצה שיפורים" שכן המערער יכול היה לבקש ולהשיג את האישור עוד במסגרת ההליכים בבית משפט קמא. לטנעת המשיבה מדובר באישור יזום וחלקי, שלא צורפו לו התלושים שהינם חלק מהאישור ומהם ניתן היה ללמוד מהי אותה השפעה על השכר. לטענת המשיבה אין באישור נתונים לגבי תקופת הלימודים, היקפם והשלכתם באחוזים על השכר. באשר לטענת המערער כי המשיבה לא היתה שותפה לרכישת התארים האקדמאיים ולכן אינה זכאית להנות מפירותיהם, טענה המשיבה כי מהאישור המדובר עולה שכחודשיים לאחר שובם של הצדדים משליחות בחו"ל החל המערער את הלימודים לתואר ראשון, על בסיס הוותק שצבר במהלך הנישואין, אשר הקנה לו את הזכות לצאת ללימודים על חשבון המעסיק ומכאן שהמשיבה שותפה "לעובי הגזע של העץ" (ש' 26 ע' 6 לפרוטוקול מיום 26.12.2022).

     

    דיון והכרעה:

11. הערעור שבפנינו עוסק בקצבת הפנסיה שתחולק בין שני הצדדים, לאחר שחיו יחדיו כבני זוג נשואים תקופה ארוכה וממושכת, שנמשכה 19.2 שנים. ה"שמיכה" הפנסיונית בה יתכסו כל אחד מהצדדים לעתיד לבוא הינה "שמיכה" אחת, מוגבלת בגודלה, וחלוקתה באופן צודק הינה משמעותית, עד כדי קריטית, לכל אחד מהם. לעניין זה יפים דברי בית המשפט העליון בבע"מ 4860/16 פלונית נ' פלוני (נבו 05.09.2017), כדלקמן:

    "קצבאות הפנסיה הן כנודע אחד מן המרכיבים החשובים ביצירה אפקטיבית של ביטחון סוציאלי אישי וחברתי. הזכויות הפנסיוניות משמשות לרוב הבריות מקור עיקרי לפרנסה לעת זקנה, ומיועדות להעניק לאדם "גב כלכלי" ורמת חיים נאותה, בשנים שבהן כושר השתכרותו הולך ופוחת. באחת הפרשיות נזדמן לי לומר, כי "ענייני זכאות פנסיונית, שהם קריטיים לאדם בגיל מבוגר, צריך שייבדקו בקפידה רבה", וכי "זכויות פנסיה הן תחום חשוב ורגיש המחייב בירור ובהירות" (בע"מ 4870/06 פלונית נ' עזבון המנוח פלוני, פסקאות י"א(1) ו-י"א(13) לחוות דעתי (2008) [פורסם בנבו]; ראו גם ע"א 233/98 כץ נ' קרן מקפת מרכז לפנסיה ותגמולים, נד(5) 493, 502 (2000)). לא יתכן חולק, כי עסקינן ב"ציפור הנפש" של האדם הקשיש, לא כל שכן בעידן של התארכות תוחלת החיים בסייעתא דשמיא. היעדר איזון ראוי בחלוקת זכויות הפנסיה בין בני זוג שנפרדו, עלול להביא את הצדדים או מי מהם לקשיים כלכליים משמעותיים, ובמקרים קיצוניים אף לעוני של ממש."

    (המשנה לנשיאה (בדי') א' רובינשטיין, בע"מ 4860/16 פלונית נ' פלוני (נבו 05.09.2017))

    [ההדגשות אינן במקור - א.א.]

12. לאור חשיבות הסוגייה, אשר הוגדרה על ידי בית המשפט העליון כקריטית לאדם המבוגר, קם הצורך כי טענות הצדדים לצירוף הראיה והשפעתה וכן טענותיו המהותיות של המערער, ייבחנו  באופן דקדקני, וזאת על מנת שחלילה לא ייגרם עוול, אשר עלול להיגרר להמשך יתרת חייהם וימי זקנתם של מי מהצדדים. כאן המקום לציין כי רציונל זה עמד כאשר הצענו לצדדים להחזיר את הדיון לבית משפט קמא, אולם לאחר בדיקה דקדקנית, הגעתי למסקנה שהחזרת הדיון לבית משפט קמא אין בה תוחלת, כפי שיבואר בהמשך.

     

13. אפתח בצירוף הראיה.

14. תקנה 144 לתקסד"א, קובעת לעניין ראיות חדשות בערעור, כדלקמן:

    "בעל דין אינו רשאי להגיש ראיות חדשות לבית המשפט שלערעור; ואולם בית המשפט רשאי להתיר הגשת ראיות חדשות אם שוכנע שהן עשויות להשפיע על תוצאות הערעור וכן שמתקיים אחד מאלה:

    (1) לא היה ניתן לאתר את הראיה בשקידה סבירה ולהגישה בערכאה הראשונה במועד המתאים לכך;

    (2) הגשת הראיה דרושה כדי למנוע עיוות דין."

15. תקנה 144 לתקסד"א מלמדת כי ברירת המחדל הינה שבעל דין אינו רשאי להגיש ראיות חדשות לבית המשפט היושב כערכאת ערעור, אלא אם שוכנע בית המשפט שלערעור כי ראיות אלה, שלא הוגשו לידי הערכאה הראשונה, עשויות להשפיע על תוצאות הערעור, וכן כי לא ניתן היה לאתר את הראיה (בשקידה סבירה) ולהגישה לערכאה הראשונה, לחלופין כי הראיה החדשה אותה רוצים להגיש יש בה כדי למנוע עיוות דין. וכפי שכבר נכתב והובהר בעבר:

    ("נקודת המוצא היא כי אין מקום להגשת ראיות חדשות בשלב הערעור (תקנה 144 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי); וראו גם: תקנה 457(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). תנאי הכרחי - אך לא מספיק - לסטייה מנקודת מוצא זו הוא כי הראיה שצירופה מתבקש עשויה להשפיע על תוצאות הערעור (ראו: תקנה 144 לתקנות סדר הדין האזרחי; ראו גם: ע"א 8263/16 אור סיטי נדל"ן מקבוצת "ענבל אור בע"מ נ' ארז, פסקה 104 [פורסם בנבו] (19.3.2018)). תנאי הכרחי זה אינו מתקיים בענייננו, ודי בכך על מנת לדחות את הבקשה [...]".

    כב' הנשיאה א' חיות, ע"א 6435/21אליעזר ברזילי נ' עיריית חדרה(נבו 01.08.2022)‏‏

    [ההדגשות אינן במקור - א.א.]

    וכן ראו:

    "הכלל הוא כי אין בעל דין רשאי להביא ראיה חדשה בפני בית המשפט שלערעור (ראו: תקנה 457(א) לתקנות סדר הדין האזרחי), והמבקש לעשות כן יידרש להוכיח כי לא הייתה לו אפשרות מעשית להגיש את הראיה החדשה לערכאה הדיונית [...]. בהיעדר טעם משכנע לאי-הגשתה של הראיה בשלב מוקדם יותר כאמור, בית המשפט לא יתיר, ככלל, את הגשתה בשלב הערעור, וזאת למעט במקרים חריגים בהם הראיה החדשה היא בעלת חשיבות ניכרת להכרעה בערעור או נחוצה "מכל סיבה חשובה אחרת" (ראו: תקנה 457(א) לתקנות סדר הדין האזרחי; ע"א 105/05 דהאן נ' קסון, [פורסם בנבו] פסקה 4 לחוות דעתה של השופטת ע' ארבל (10.11.2005); רע"א 4543/07  אביסדריס נ' קצין התגמולים, [פורסם בנבו] פסקה 5 (6.12.2007) ) [...]."

    (כב' השופטת י' וילנר, רע"א 8503/19קורין גלילי נ' מדינת ישראל(נבו 30.04.2020)‏‏)

    [ההדגשות אינן במקור - א.א.]

16. אל מול תקנה 144 לתקסד"א, ניצב סעיף 9 לחוק בית המשפט לענייני משפחה, המורה כדלקמן:

    "לבית משפט הדן בערעור על פסק דין או על החלטה של בית משפט לענייני משפחה, יהיו הסמכויות הנתונות, לפי חוק זה, לבית המשפט לענייני משפחה, לרבות שמיעת עדויות או הבאת ראיות נוספות, אם הוא סבור שהדבר דרוש לבירור הערעור."

17. בית המשפט העליון הסביר כי בעצם חיקוקו של סעיף 9 לחוק בתי המשפט לענייני משפחה, הקנה המחוקק לבית המשפט לערעור שיקול דעת רחב יותר בכל הנוגע לסדרי דין, לרבות הבאת ראיות נוספות, הקבוע בסדר דין אזרחי "רגיל" באותה תקנה 144 לתקסד"א, כדלקמן:

    "בל נשכח כי בית המשפט המחוזי ביושבו כערכאת ערעור על בית המשפט לענייני משפחה בעל הסמכויות הנתונות לבית המשפט לענייני משפחה "לרבות שמיעת עדויות או הבאת ראיות נוספות, אם הוא סבור שהדבר דרוש לבירור הערעור" (סעיף 9 לחוק בית המשפט לענייני משפחה). ניתן לראות כי המחוקק ביקש להקנות לבית המשפט המחוזי עת הוא דן בערעורי משפחה שיקול דעת רחב מן הרגיל בכל עניין של סדרי דין לפעול בדרך הנראית לו הטובה ביותר לעשיית משפט צדק (סעיף 8 לחוק בית המשפט למשפחה)."

    (כבוד השופט נ' הנדל, בע"מ 7683/11 פלונית נ' פלונית(נבו 17.07.2012)‏‏)

    [ההדגשות אינן במקור - א.א.]

18. באשר למתח שבין תקנה 144 לתקסד"א לסעיף 9 לחוק בתי המשפט לענייני משפחה, יפים הדברים הבאים, כדלקמן:

    "בנוגע להוראת סעיף זה [9 לחוק בתי המשפט – א.א.] הזדמן לי לציין כי:

    "המחוקק ביקש להקנות לבית המשפט המחוזי בדונו בערעורי משפחה שיקול דעת רחב מן הרגיל בהתדיינות האזרחית בקשר להגשת ראיות נוספות, על פי סעיף 9 הנזכר לחוק בית המשפט לענייני משפחה, ולפיכך, אף שמלאכת הראיות לעיצומה מסורה ביסודה לערכאה הדיונית, אין הדלת נעולה גם בבית המשפט המחוזי (ש' לוין, פרוצדורה אזרחית, סדרי דין מיוחדים בבתי המשפט, עמ' 92 סעיף 80). הוראת סעיף 9 לחוק בית המשפט לענייני משפחה מאפשרת לבית המשפט בערעור "הבאת ראיות נוספות אם הוא סבור שהדבר דרוש לבירור הערעור" (ולדעתי, כפי שכבר ציינתי במקום אחר, חלים לכאורה הדברים גם על תיק הנשמע בערעור בבית משפט זה; ראו בע"מ 8863/03 פלוני נ' פלונית (טרם פורסם) [פורסם בנבו]). המחבר לוין מציין (שם) 'שמדובר ב'שמיעה מחדש' במובן הרחב ביותר, ואין בית המשפט שלערעור כפוף לכללים המסדירים את דרך בירור הערעור בבתי המשפט הרגילים; למעשה חל כאן הכלל של הערכאה הכפולה (המקובל במשפט הקונטיננטלי - א"ר) כמעט במלוא עוצמתו'" (בע"מ 1913/05 שאוליאן נ' עזבון המנוח שמעון שאוליאן ז"ל (2005) [פורסם בנבו])." 

    אמנם, באותו עניין ציינתי כי ככלל מדובר "בראיות שלא היו בידי הצד המבקש להגישן בעת ההתדיינות בערכאה הראשונה, ושלא יכול היה להשיגן בשקידה סבירה, או שתחושת הצדק תתקומם אם לא יינתן להגישן", ואכן בוודאי לא יהיה זה חזון נפרץ ושיגרת יום יום, אולם מכל מקום לערכאות הערעור בענייני משפחה מסור שיקול דעת רחב בבואן להכריע בבקשה לצירוף ראיות חדשות בשלב הערעור, וטעם הדבר מעוגן גם בדינמיות האפשרית של מצבי משפחה ויחסי משפחה לעת סכסוך, שעליה אין צורך להכביר מלים. על מכלול נושא מעורבותה של ערכאת הערעור ראו ש' שוחט וד' שאוה סדר הדין בבית המשפט לענייני משפחה (תש"ע-2009) 405-400, העומדים אל נכון על ייחודה של ההתדיינות בדיני משפחה בערכאת ערעור, לרבות בנושאי ראיות חדשות" הרגילים; למעשה חל כאן הכלל של הערכאה הכפולה (המקובל במשפט הקונטיננטלי - א"ר) כמעט במלוא עוצמתו'" (בע"מ 1913/05 שאוליאן נ' עזבון המנוח שמעון שאוליאן ז"ל (2005) [פורסם בנבו] )."

    (כב' השופט א' רובינשטיין, בע"מ 6489/13פלוני נ' פלוני(נבו 15.10.2013)‏‏)

    [ההדגשות אינן במקור - א.א.]

19. בשל חשיבות ההכרעה "בדחילו ורחימו" בערעורים שבמוקדם ניצבת סוגיית חלוקת הזכויות הפנסיוניות של בני זוג (כלשון כב' השופט בדימוס א. רובינשטיין, פסקה לד', בע"מ 4860/16), הגעתי למסקנה כי יש מקום להתיר את צירופה של הראיה, על אף שצורפה מבלי שהתקבל אישור לצירוף וראו לעניין זה טענות ב"כ המשיבה בסעיף 10 לעיל, שמצאתי כ יש בהם ממש.

20. על אף האמור, וגם בהינתן צירופה של הראיה ולאחר עיון בה – דעתי היא כי דין הערעור להידחות וכך אציע לחבריי להרכב, והכל כפי שיפורט בפסקאותיי הבאות.

21. סעיף 62 לפסק דין קמא, עסק בטענת המערער בגינה הגיש (וצמצם) את ערעורו באשר לתארים האקדמיים אותם רכש והשפעתם על החלוקה הפנסיונית העתידית. בית משפט קמא קבע כי:

    "62. [...] מטענות הנתבע לא מצאתי שעלה בידו להוכיח שנותק הקשר בין קידומו המקצועי לאחר הפירוד, לבין תקופת הנישואין, קרי שהפירות אינם קשורים עם העץ המשותף. אמנם, בסיכומיו טען הנתבע שלאחר הפירוד עבר הכשרות ואף רכש שני תארים אקדמאים לצורך קידום שכר. ואולם, טענה זו לא נתמכה בכל מסמך ממנו ניתן ללמוד על השפעת הלימודים וההכשרות, ככל וקיימות, על משכורתו ביום הפרישה. אציין לעניין זה כי המדובר בטענות ברות הוכחה בנקל, וחרף זאת, לא עשה כן הנתבע. [...]."

    (סעיף 62 לפסק דין קמא)

    [ההדגשות אינן במקור - א.א.]

22. כידוע, תפקידה של ערכאת הערעור אינו "שמיעה מחדש" (rehearing) של המשפט, אלא בחינה האם הממצאים שנקבעו בפסק דינה של הערכאה הדיונית מעוגנים בחומר ראיות אמין, האם המסקנות שהוסקו עומדות במבחן ההוכחות, ההיגיון ומכלול הנסיבות, והאם התוצאה מתחייבת מבחינת הוראות הדין החלות על העניין (ע"א 586/84, 587/84, 588/84 מקלף נ' זילברברג, פ"ד מג(1) 137, 141 (1989), וכן חמי בן-נון ואיריס גוטפרוינד, הערעור האזרחי, 133-136 (1998) ). בעניין זה נאמר בעבר, מפי כב' השופטת בייניש, כי: "יש לזכור כי הליך הערעור מיועד מעיקרו לבחינת פסק-הדין של הערכאה הדיונית. במצב העניינים הרגיל, הליך הערעור איננו מיועד לפתיחת ההליך הדיוני מחדש, ולעריכת "מקצה שיפורים" לדיון שהתנהל בו. התשתית העובדתית הנדרשת לקבלת ההכרעה בתיק, נקבעת בערכאה הראשונה, שבידיה הכלים המתאימים לכך, ואילו ערכאת הערעור מעבירה תשתית זו - כמו גם כמובן את ההכרעה עצמה - תחת שבט ביקורתה". (עיינו ע"פ 3338/99 פקוביץ נ' מדינת ישראל, תק-על 2000(4) 676, 678 (1999)); עיינו דברי כב' השופטת ע' ארבל, ע"א 1242/04 ש. גמליאל חברה לבנין ופיתוח בע"מ נ' ש. ארצי חברה להשקעות בע"מ(נבו 11.09.2006)‏‏).

23. בחינת הממצאים שנקבעו בפסק דינו של בית משפט קמא ביחס לחומר הראיות, בחינת המסקנות שהוסקו ביחס למבחן ההוכחות, ההיגיון ומכלול הנסיבות, ובחינה האם התוצאה מתחייבת מבחינת הוראות הדין החלות על העניין, כולן מוליכות אל עבר דחיית הערעור, גם לאחר צירוף הראיה, ואציע לחבריי שלא להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא, ואלו טעמיי:

24. ראשית – כידוע, הנטל להוכחת ניתוק השיתוף רובץ לפתחו של הטוען טענה זו, ובענייננו המערער. בית משפט קמא קבע כי המערער לא עמד בנטל זה, ובלשון בית משפט קמא מדובר היה בטענות "ברות הוכחה בנקל". קביעת בית משפט קמא כי המערער לא עמד דאז בנטל ההוכחה לניתוק השיתוף הינה מסקנה נכונה שאינה נופלת לגדרי טעות משפטית.

25. שנית – הראיה כפי שהוגשה לבית המשפט, הוגשה באופן חלקי, כך שהינה למעשה "ראשית ראיה" בלבד. הראיה לא הוגשה באופן מלא, תוך כדי שהמערער מצא לנכון שלא לצרף אותם תלושים מצורפים המוזכרים בה וזאת ללא כל הסבר או נימוק (ראו סעיף 4 לאישור - "ראה תלושים מצורפים"). מכאן, שמדובר בראיה חסרה ולאקונית, אשר אינה מציינת את מידת ההשפעה על מרכיבי השכר (אחוזים או סכום נומינלי), היא מצריכה בירורים נוספים, ואין ביכולת ערכאת הערעור לשקללה ו/או לקבוע את משקלה באופן מלא. במצב האמור, אך ברור כי אין בראיה זו כדי להציג את אותה טעות עובדתית או משפטית לכאורה, שנעשתה או התקבלה כביכול על ידי בית משפט קמא.

26. הראיה שצורפה הינה לכל היותר בגדר תימוכין לטענתו המוקדמת של המערער, שעלתה גם בסיכומיו, דבר המצוין בפסק דין קמא (סעיף 62), ולאחר בדיקה עולה כי אף הועלתה כבר בכתב הגנתו מיום 03.07.2019, עת טען שאכן למד תארים מתקדמים לאחר מועד הקרע, וכי תארים אלה משפיעים על הזכויות הפנסיוניות העתידיות שעתידים להיות משולמים (ראו סעיף 31 לכתב הגנתו).

27. שלישית – עניין הלימודים והתארים האקדמיים עמד בפני בית משפט קמא, ואוזכר בכתבי בי-הדין של שני הצדדים. המערער טען לעניין זה הן בכתב הגנתו (לדוגמא סעיף 31) ובסיכומיו (לדוגמא סעיפים 22-23). המשיבה גם היא טענה לעניין זה בסיכומיה (לדוגמא סעיף 37) וכן בסיכומי התשובה שהוגשו מטעמה (לדוגמא סעיף 13). בית משפט קמא שיקלל טענות הצדדים, לרבות נטלי ההוכחה והראיה, וקבע קביעתו על בסיס נימוקים רבים, לרבות שעלה בבירור מעדות המערער כי השינויים בשכר הינם בבחינת "פירות העץ המשותף אותו נטעו יחדיו" לרבות עדכון הסכמי שכר, כי בנסיבות הפרטניות דובר בזכויות משותפות שנדחו למועד מאוחר, דהיינו מועד התשלום בפועל, כי עסקינן בפנסיה תקציבית כך שהפירות שצמחו לאחר המועד הקובע לא היו צומחים ומתקבלים אלמלא התקופה הראשונה של השיתוף, כי המערער זכאי היה לאחוזי הצבירה המקסימליים (76% פנסיה מתוך השכר הקובע) כבר ביום 15.09.2003, דהיינו כ-4.5 שנים לאחר המועד הקובע, כי תקופת עבודתו של המערער לאחר המועד האמור לא זיכתה אותו בשיעורי פנסיה נוספים מעבר לאלו שצבר, כי מדובר בתקופה קצרה לאחר מועד הקרע ביחס לתקופת הנישואין הארוכה שנמשכה 19.2 שנים, בהם הושקעו מאמצים משותפים מצד שני הצדדים, והכל ממוסמך ומוגבה באסמכתאות פסיקה.

     

28. בית משפט קמא ציטט מעמ"ש (מחוזי תל אביב-יפו) 3069-05-10 פלוני נ' פלונית (נבו 24.10.2011) (להלן: "עמ"ש פלוני") שם נקבע כי: "במקרה של תקופת נישואין ארוכה, לא בנקל ניתן יהא לנתק את הקשר בין החיים המשותפים לפני הפירוד לקידומו של בן הזוג בעבודה לאחר הפירוד. בקידום זה כאמור מגולמת גם תרומתו של בן הזוג השני לאורך השנים, ואם כי ודאי יהיו מקרים שהקידום המאוחר כלל אינו קשור לתרומת השנים הקודמות, הנטל להוכיח ניתוק בין הקידום לאחר הפירוד לבין תקופת הנישואין מוטל על הטוען לכך" (כב' השופט ב. צ. גרינברגר, תמ"ש (משפחה ירושלים) 10612/98 פלונית נ' פלוני (נבו 02.01.2007)). מעניין עמ"ש פלונית לענייננו, הרי שבעמ"ש פלונית דובר על תקופת נישואין שארכה 9 שנים, ואילו בענייננו תקופת הנישואין בין הצדדים נמשכה משך 19.2 שנים, כאשר המועד הקובע הינו 31.12.1998 וכבר ביום 15.09.2003 המערער היה זכאי לאחוזי הצבירה המקסימליים.

29. רביעית – המערער לא טען בפנינו, לא בהודעת הערעור ולא בדיון שהתקיים בפנינו, כי הוא מימן מכיסו הפרטי את הלימודים האקדמיים או כי עשה זאת באופן פרטי ועצמאי ללא כל קשר למקום עבודתו, זאת על אף שידע כי המשיבה טענה שהיה זכאי לצאת ללימודים על חשבון המעסיק על בסיס הוותק התעסוקתי שצבר במהלך הנישואין (ראו סע' 7א' לתגובת המשיבה לצירוף הראיה). לא עלה בידי המערער, גם לא לאחר צירוף הראיה, להוכיח או לשכנע כי יציאתו ללימודים נעשתה באופן עצמאי לחלוטין (דבר התומך בייחוס משמעותם אך ורק לפעולותיו ומאמציו של המערער באופן נפרד ועצמאי), או לסתור את טענת המשיבה כי יציאתו ללימודים נעשתה בשל דרגתו במקום העבודה, הוותק אליו הגיע במרוצת השנים, במימון מקום העבודה וכיו"ב (דבר התומך בייחוס משמעותם גם לפעולות ומאמצי המשיבה). כידוע וכפי שכבר הוזכר, הנטל להוכיח את תום השיתוף מוטל על המערער. אין בראיה כשלעצמה כדי לסייע להוכחת טענת המערער בדבר ניתוק קשר השיתוף בין העלאת השכר לבין תקופת הנישואין, אין היא משנה את התמונה העובדתית שעמדה לנגד בית משפט קמא ואין בה כדי לשנות את המסקנה המשפטית אליה הגיע בית משפט קמא ולה אני שותפה. מילים אחרות - הראיה אינה מוסיפה כלל נתונים המצדיקים, לחלופין מאפשרים עריכת התאמות וחישובים נוספים, ואין בה כדי להוכיח שבית משפט קמא שגה או טעה בפסק דינו.

     

    סוף דבר:

30. על אף צירוף הראיה, לא מצאתי עילה להתערבות בפסק דינו של בית משפט קמא, ומשכך אציע לחבריי להרכב שלא להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא. אציע לחבריי להרכב לחייב את המערער לשאת בהוצאות המשפטיות של המשיבה ובשכר טרחת עורך דינה, בסכום מופחת בשל צמצום הערעור בסך כולל של 7,500 ₪.

     

    כב' השופט חננאל שרעבי, אב"ד:

    אני מסכים.

     

    כב' השופט אריה נאמן:

    אני מסכים.

     

    לאור כל האמור לעיל, אנו מורים פה אחד על דחיית הערעור וחיוב המערער בהוצאות המשיבה בסך מופחת של 7,500 ₪, שיועברו למשיבה, באמצעות בא כוחה, מתוך הערבון שהפקיד המערער בתיק דנן.

    הסכום שיוותר מתוך הערבון יוחזר למערער באמצעות בא כוחו.

     

    המזכירות תעביר פסק דין זה לצדדים.

     

    פסק דין זה מותר לפרסום תוך השמטת שמות הצדדים וכל פרט מזהה אחר.

     

    ניתן היום, י"א טבת תשפ"ג, 04 ינואר 2023, בהעדר הצדדים.

     

     

     

    ח. שרעבי, שופט אב"ד		א. אלון, שופטת		א. נאמן, שופט