פלוני נ' ש. שלמה חברה לביטוח בע"מ

לפניי תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף, שהוגשה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים.

כללי

1. התובע, יליד 1991, היה מעורב ביום 17.11.19 בתאונת דרכים, עת נהג במסגרת עבודתו במשאית שהתנגשה ברכב פרטי (יש לציין כי נהג הרכב הלך לעולמו עקב התאונה).

    

2. התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה, וועדות רפואיות שבדקו את התובע במסגרת הליכי המל"ל קבעו כי נותרה אצלו נכות משוקללת בשיעור 19%, המורכבת מנכות בשיעור 10% בשל פגיעה בעמוד השדרה צווארי, ו- 10% בשל פגיעה נפשית.

    

3. ניסיון להביא את הצדדים לידי פשרה לא צלח.

   ביום 8.2.23 התקיימה ישיבה בה נשמעו ראיות הצדדים, כאשר רק התובע העיד בה, לאחר שהקדים והגיש תצהיר עדות ראשית שלו.

   בנוסף ביקשו הצדדים להסתמך על מסמכים שהגישו, לרבות תיק משטרה ותיק המוסד לביטוח לאומי.

   בתום הישיבה סיכמו הצדדים את טיעוניהם בעל פה.

    

4. לאחר שמיעת הראיות ושקילת טענות הצדדים מצאתי לחייב את הנתבעת לפצות את התובע בגין נזקיו בתאונה, כמפורט להלן.

   בעיית חבות ביחס לנכות הנפשית?

    

5. לא היתה מחלוקת אודות עצם אירוע התאונה ואודות מעורבותו של התובע בה.

    

6. בסיכומיה טענה הנתבעת כי הפגיעה הנפשית שנגרמה לתובע, להבדיל מהפגיעה האורתופדית, אינה עונה על הגדרת "תאונת דרכים" על פי חוק הפיצויים.

   לטענתה, מחומר הראיות, לרבות עדות התובע לפניי, עולה כי הוא נתקף חרדות ובעיות נפשיות רק עקב התרחשויות שאירעו לאחר שירד מהמשאית בעקבות ההתנגשות עם הרכב , ולאחר שפסע מרחק מה מחוץ למשאית, אז הבחין במראה של הנהג הפגוע ברכב.

   לשיטת הנתבעת, בעוד שהפגיעה האורתופדית ארעה לתובע עקב שימוש במשאית בעת שנהג בה, הפגיעה הנפשית ארעה לאחר שהוא ירד מהמשאית והלך אל עבר הרכב, ומשכך דינו כדין כל הולך רגל שהיה עובר במקום ונחרד ממראה הפגיעה בנהג הרכב.

    

7. סבורני שאין ממש בטענה זו.

   כאמור, אין חולק שהתובע נהג במשאית בעת שזו התנגשה עם הרכב הפרטי.

   התובע טען כי תאונה זו גרמה לו נזקי גוף בשני מישורים – פיזי (אורתופדי) ונפשי.

   המוסד לביטוח לאומי הכיר בפגיעות אלה כנובעות מהתאונה, וקבע לתובע נכויות שיוחסו לתאונה, לרבות נכות נפשית, כאשר קביעה זו מהווה קביעה על פי דין לפי סעיף 6ב' לחוק הפיצויים, ומשכך היא מחייב בהליך לפניי.

   הנתבעת לא ביקשה רשות להבאת ראיות לסתור את קביעת המל"ל בתחום הנפשי (בניגוד לתחום האורתופדי, לגביו ביקשה בקשה כאמור אשר נדחתה), ומשכך היא מחויבת לקביעת המל"ל בדבר נכות נפשית שנגרמה עקב התאונה.

    

8. אין בידיי לקבל את טיעון הנתבעת לפיו יש להבחין בין פגיעה אורתופדית שנגרמה לתובע עת נהג במשאית, לבין פגיעה נפשית שארעה לו לאחר שירד מהמשאית ונחשף לפגיעת הנהג ברכב האחר.

   האבחנה שהנתבעת מבקשת לבצע, בין השלב בו היה התובע בתוך המשאית לבין השלב בו ירד מהמשאית והלך לכיוון הרכב, כמו גם הטענה לפיה הפגיעה הנפשית נגרמה רק לאחר ירידתו מהמשאית, היא לטעמי אבחנה מלאכותית, אשר מתעלמת ממכלול הדברים וממהות העניין.

   התובע היה מעורב בתאונת דרכים בה התנגש בעוצמה ברכב אחר, וכתוצאה מכך, כפי שנקבע ע"י גוף שקביעתו בנדון מחייבת, הוא נותר עם פגיעה נפשית לצד פגיעה אורתופדית.

   בהיבט זה, מצבו של התובע אינו דומה למצבו של הולך רגל שהיה במקרה במקום ונחשף לפגיעת נהג הרכב, שכן בניגוד לאותו הולך רגל התובע חווה את התאונה "על בשרו", והיה חלק בלתי נפרד ממנה, עת נהג באחד משני כלי הרכב שהתנגשו, ואף נפצע בעצמו.

   מעבר לכך, האבחנה לפיה הפגיעה הנפשית נגרמה אך ורק עקב היחשפות התובע למראה נהג הרכב, להבדיל מעצם מעורבת התובע בתאונה, היא נעדרת תשתית ראייתית של ממש, ובכל מקרה כלל לא הוכחה כדבעי.

   בנדון, הנתבעת אינה יכול להיבנות מעדות התובע לפיה בזמן ההתנגשות הוא לא יכול היה להבחין בנהג האחר ובפגיעה בו, וכי מחזה זה נחשף בפניו רק לאחר ירידתו מהמשאית, כאשר התובע מסר בעדותו לפניי כי כבר ברגע ההתנגשות, ובשים לב לעוצמתה ולרכב האחר המעורב בה, הוא הבין את התוצאה הקשה שהיתה מנת חלקו של הנהג האחר.

   גם בפרוטוקולים של הוועדות הרפואיות שקבעו את נכותו של התובע, אין בסיס של ממש לאבחנה הרפואית אותה מבקשת הנתבעת לגזור, כאשר מהפרוטוקולים עולה כי הפגיעה הנפשית שנגרמה לתובע היתה על רקע מכלול מעורבותו בתאונה, כשלא ניתן להבחין בין עצם מעורבותו כנהג בתאונה לבין היחשפותו למראה נהג הרכב.

    

9. סיכומם של דברים, אין בידיי לקבל את טענת הנתבעת לפיה הפגיעה הנפשית אינה עולה כדי "תאונת דרכים".

   משסולקה מעל הדרך הטענה האמורה, נפנה להערכת נזקיו של התובע.

    

   כאב וסבל

    

10. בהתאם לתקנות, התובע זכאי לפיצוי בסך 37,173 ₪ עבור כאב וסבל .

     

    הפסדי שכר בעבר

     

11. עובר לתאונה עבד התובע כנהג משאית שכיר, ועסק בעיקר בהובלת כלי רכב עבור חברת ליסינג.

    על פי תלושי השכר שהציג, הוא התחיל ביום 1.8.19 לעבוד אצל מי שהעסיק אותו במועד בתאונה, כאשר ממוצע שכרו עד חודש אוקטובר 2019 (כולל), עמד על 9,796 ₪ (ברוטו בניכוי רכיב מס הכנסה – ראו נתוני שכר מצטברים של תלוש חודש אוקטובר 2019).

     

12. לטענת התובע, מאז התאונה ועד היום הוא למעשה לא חזר לעבודה, וזאת לטענתו עקב קשיים ומגבלות הקשורים בתאונה, הן בפן האורתופדי והן בפן הנפשי.

    התובע מסר בעדותו לפניי כי לפני כשנה וחצי הוא נכנס כשותף בעסק לממכר המבורגרים, בו היה אחד הבעלים, ואולם העסק נסגר לאחרונה בשל הפסדים, כאשר התובע מדגיש כי דובר בהשקעה עסקית, כאשר הוא עצמו לא עבד פיזית בעסק.

     

13. התובע ביקש פיצוי עבור היעדרות מיום האירוע ועד היום, תוך שהוא מפנה לכך שהמוסד לביטוח לאומי אישור את מעמדו כ- "נכה נזקק" עד ליום 31.8.20.

    לעומתו סברה הנתבעת בתחשיב הנזק מטעמה (אליו הפנתה גם בסיכומיה), כי מעבר לתקופת אי כושר של שלושה חודשים, בגינם זכאי התובע לפיצוי מלא, הוא זכאי לפיצוי חלקי, בשיעורים של הנכויות הזמניות שנקבעו מעת לעת על ידי המוסד לביטוח לאומי (תחילה 35% ולאחר מכן 25%), ובהמשך לפי נכות תפקודית של 9.75%.

    עוד הפנתה הנתבעת לכך שעברו התעסוקתי של התובע, כעולה מדו"ח רציפות ביטוח של המוסד לביטוח לאומי, מצביע על אדם שלא התמיד בעבודתו עובר לתאונה, ואשר עבר ממקום עבודה אחד למשנהו, באופן המלמד על כושר השתכרותו הכללי, כאשר בנוסף יש לקחת בחשבון את העובדה שבמהלך השנים 2020-2021 חלו במשק מגבלות בשל מגפת "הקורונה", אשר ממילא היו משפיעות על עיסוקיו של התובע.

     

14. אשר לתקופת אי הכושר הסבירה עקב התאונה, סבורני כי מכלול הראיות שהונח לפניי, לרבות תצהיר התובע והמסמכים הרפואיים שהוגשו על ידו, מובלים למסקנה שיהיה זה סביר לאשר תקופת אי כושר מלא עד ליום 31.8.20, כפי שאושר על ידי המוסד לביטוח לאומי במסגרת תביעת "נכה נזקק".

    יצוין כי המסמכים הרפואיים מצביעים על מסכת ארוכה למדיי של פניות לקופת חולים בתלונות על כאבים ומגבלות בעמוד השדרה, כמו גם על תלונות במישור הנפשי, לרבות חוסר שינה, הסתגרות בבית וכיוצא באלה, וכן על מגוון טיפולים רפואיים שניתנו, לרבות טיפולי פיזיותרפיה.

     

15. בנסיבות אלה מצאתי לקבוע שהתאונה גרמה לתובע אי כושר מלא מעבודה עד ליום 31.8.20, באופן המזכה אותו בפיצוי בגין הפסדי השכר שנגרמו לו בתקופה זו.

    כעולה מחומר הראיות, התובע לא עבד בתקופה הנדונה, וסבורני כי הוכח, ברמה הנדרשת במשפט אזרחי, כי אלמלא התאונה הוא היה עובד ומשתכר בתקופה זו.

    בהקשר אחרון זה אינני מקבל את טענת הנתבעת לפיה בחלק מהתקופה הנדונה חלו מגבלות בשל מגפת "הקורונה", שכן לא הוכח ברמה הנדרשת שהתובע לא היה עובד בשל כך, ואף לא מן נמנע שהתובע היה ממשיך לעבוד חרף מגבלות כאלה ואחרות, בשים לב לעיסוקו כנהג משאית.

    בנוסף, אינני מקבל את הסברה לפיה העדר רצף תעסוקתי לפני התאונה לימד על מה שציפה לתובע אלמלא התרחשותה, כאשר בנדון אמנם עלה כי התובע החליף לא מעט מקומות עבודה לפני התאונה, בין היתר נוכח אי שביעות רצונו מתנאים כאלה ואחרים הקשורים בעבודה, אך דו"ח רציפות ביטוח מלמד על יציבות תעסוקתית כללית, בין היתר בהיבט של הכנסות התובע, כאשר בשנת 2017 עמד ממוצע שכרו של התובע (ברוטו) על כ- 9,000 ₪, ובשנת 2018 הוא עמד על כ- 8,000 ₪.

     

16. התובע זכאי אפוא לפיצוי בגין הפסד שכר מלא מיום התאונה ועד ליום 31.8.20 (תשעה וחצי חודשים), לפי ממוצע שכר (נומינלי) של 9,796 ₪.

    מדובר בסכום מצטבר של 93,062 ₪, אשר בתוספת הפרשי הצמדה וריבית להיום עומד על 108,742 ₪.

     

17. אשר לתקופה שמעבר ליום 31.8.20, התובע טוען כאמור כי למעשה הוא כלל לא עבד בה עקב פגיעתו בתאונה.

    לטעמי סוג הפגיעה ותוצאותיה, כעולה מהתיעוד הרפואי ומהפרוטוקולים של ועדות המל"ל, אינו מצדיק הכרה בקשר סיבתי בין חוסר עבודה מלא בתקופה הנדונה לבין הפגיעה בתאונה.

    סבורני כי הפגיעה לא מנעה מהתובע מלשוב לעבודה, בין כנהג משאית ובין בעיסוק אחר, כאשר נראה כי התובע לא עשה ניסיון של ממש לשוב לעבודה, למעט ניסיון להשקעה עסקית כמפורט לעיל.

    עם זאת, לא ניתן להתעלם מכך שהפגיעה והנכויות בגינה הותירו אצל התובע מגבלה תפקודית (כפי שיפורט להלן), אשר סביר שהיו משפיעים על עבודתו ועל השתכרותו, גם בהנחה שהיה שב לעבודה לאחר 31.8.20.

    בנסיבות אלה, מצאתי שיש הצדקה לפצות את התובע בפיצוי השווה ל- 15% משכרו הממוצע ערב התאונה, מיום 31.8.20 ועד היום (29 חודשים).

    מדובר בסכום של 42,612 ₪, ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית להיום עומד על 47,401 ₪.

     

18. סך הפסדי השכר לעבר עומד על 156,143 ₪.

    לסכום זה יש להוסיף הפסדי תנאים סוציאליים (12.5%), קרי 19,518 ₪ .

     

    הפסד שכר לעתיד

     

19. לטענת התובע, נכותו התפקודית עולה על זו הרפואית, ולמצער יש להעמידה על 20%.

    התובע ביקש פיצוי לפי חישוב אקטוארי הלוקח בחשבון שכר ממוצע במשק, שכן לדבריו הוא היה משביח את שכרו עם השנים.

     

20. הנתבעת סברה כי הנכויות שנקבעו ע"י ועדות רפואיות של הביטוח הלאומי אינן תפקודיות, ובתחשיב הנזק מטעמה היא הציעה פיצוי לפי 80% מחישוב אקטוארי מלא, בהתאם לנכות של 9.75% ושכר של 9,700 ₪ ברוטו.

     

21. ראש הנזק הנדון נקבע בעיקר בהתאם לשלושה מדדים:

    • הנכות הרפואית;

    • השלכת הנכות על תפקוד התובע בעבודתו;

    • שיעור הגריעה הצפוי בשכר העתידי.

       

22. אשר לנכות הרפואית, זו נקבעה כאמור ע"י ועדות רפואיות של המוסד לביטוח לאומי.

    במישור האורתופדי נקבעה נכות בשיעור 10% בשל הגבלה קלה בתנועות עמוד שדרה צווארי.

    במישור הנפשי נקבעה נכות בשיעור 10%, בעיקר בשל הפרעת חרדה.

     

23. אשר להשלכת הנכויות הנ"ל על עיסוקו של התובע, סבורני כי אלה יכולות להיות בעלות השלכה כאמור.

    כעולה מחומר הראיות שהונח לפניי, עיקר עיסוקו של התובע עובר לתאונה היה כנהג משאית, כאשר לפרקים הוא עבד בעבודות שמירה.

    אין ספק כי כאבים ומגבלה בצוואר, גם אם מדובר במגבלה קלה, יכולים להפריע בסוג עיסוק דוגמת נהג משאית.

    גם להפרעת חרדה שהתפתחה על רקע מעורבות בתאונת דרכים, יכולה להיות השלכה על תפקוד התובע בעיסוק הנדון, אם כי ההשלכה אינה צפויה להיות רחבת היקף.

     

24. אשר לגריעה הצפויה בשכר התובע בעתיד, סבורני כי אפשרות זו בהחלט קיימת, בהינתן האופי התפקודי של הנכויות והשלכתן האפשרית על עבודת התובע כנהג משאית.

    נזכור כי עסקינן בתובע שעודנו צעיר יחסית, ואשר ההשלכה של הנכויות על תפקודו צפויה להתעצם עם השנים.

    עם זאת, אינני מקבל את הטענה העולה מטיעוני התובע לפיה יכולתו לעסוק כנהג משאית נשללה כליל או נפגעה משמעותית, בשים לב לאופי הנכויות ושיעורן (ויצוין כי אין אינדיקציה לכך שהפגיעה השליכה על רישיון הנהיגה שיש לתובע ביחס לנהיגה במשאית).

    בנוסף, אינני סבור שיש להעמיד את שיעור הגריעה בשכר על השיעור המשוקלל של הנכות הרפואית (19%), בהינתן העובדה שההשלכה התפקודית של הנכויות שנותרו אצל התובע, מבחינתן טיבן ושיעורן, היא מעט נמוכה יותר להערכתי משיעור הנכות המשוקללת.

     

25. בנסיבות העניין מצאתי להעמיד את שיעור הגריעה הצפוי בשכר על 15%.

     

26. אשר לכושר השתכרות התובע אלמלא התאונה, סבורני כי ממוצע שכרו עובר לתאונה משקף נאמנה כושר זה, כאשר את הסכום האמור יש לשערך ע"י הצמדתו להיום, בשים לב לצפי סביר לכך שאלמלא התאונה השכר היה עולה, במידה מסוימת, עם השנים.

    ממוצע שכר של התובע ערב התאונה (ברוטו בניכוי מס הכנסה) כשהוא מוצמד נכון להיום עומד על כ- 10,500 ₪.

     

27. נוכח האמור זכאי התובע לפיצוי עבור הפסדי שכר בעתיד, לפי שיעור גריעה של 15% משכר של 10,500 ₪, עד הגיעו לגיל 67, דבר המביא לפיצוי של 467,204 ₪, כולל הפסדי תנאי סוציאליים בשיעור של 12.5%.

     

    עזרת הזולת

     

28. התובע ביקש פיצוי בסך 70,000 ₪ עבור עזרת הזולת לעבר ולעתיד, כשהוא מפנה לעזרה בהיקף גדול אותה קיבל מבני משפחתו, ובעיקר מאשתו, ואותה הוא צפוי לקבל בעתיד.

    הנתבעת סברה שהתובע לא הוכיח נזק בגין עזרה כאמור, במיוחד נוכח העובדה שהוא נמנע מהבאת אשתו למתן עדות.

     

29. סביר כי הפגיעה בתאונה, בגינה היה התובע בתקופת אי כושר של שלושה חודשים, ובהמשך הוכר בגינה כנכה נזקק עד ליום 30.8.21, הצריכה קבלת עזרה בהיקף מוגבר מבני משפחתו של התובע בחודשים הסמוכים לתאונה.

    בגין עזרה זו, שאמנם לא ניתנה כנגד שכר, זכאי התובע לפיצוי בהתאם לפסיקה, ועצם העובדה שאשת של התובע לא הגיעה למתן עדות ביחס לעזרה זו אינה שוללת את הפיצוי.

    בנסיבות העניין מצאתי לפסוק לתובע פיצוי בסך 8,000 ₪ עבור עזרת הזולת בעבר.

     

30. אשר לתקופת העתיד, אינני סבור כי סוג ואופי הנכויות שנותרו אצל התובע יצריכו קבלת עזרת מיוחדת של הזולת בעתיד.

     

    הוצאות

     

31. התובע ביקש פיצוי בגין הוצאות שנגרמו לו עקב טיפולים רפואיים ונסיעות לצורך כך.

    הנתבעת סבורה שהתובע אינו זכאי לפיצוי, בין היתר בשים לב לכך שמדובר בתאונת עבודה אשר ההוצאות הרפואיות בגינה אמורות להיות מכוסות במסגרת המוסד לביטוח לאומי.

     

32. התיעוד הרפואי מלמד על מסכת ביקורים וטיפולים רפואיים ארוכה למדי, בחודשים שלאחר התאונה.

    אכן, סביר שעלותם של טיפולים מהסוג המתואר במסמכים שהוצגו תהיה מכוסה, בין במסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי ובין המסגרת המוסד לביטוח לאומי, ואולם סביר כי לתובע נגרמו הוצאות עודפות מעבר לכיסוי זה, לרבות בגין עלויות השתתפות בטיפולים רפואיים; רכישת משככי כאבים ותרופות למיניהן; ונסיעות שבהחלט ייתכן שעלותן המלאה לא היתה מכוסה ממילא ע"י המל"ל.

     

33. בנסיבות אלה מצאתי לפסוק לתובע פיצוי בסך 5,000 ₪ עבור הוצאות.

     

34. אין מקום בנסיבות העניין לפסוק לתובע פיצוי עבור הוצאות עתידיות.

     

    עלות מימון קנאביס רפואי

     

35. לטענת התובע, בשל פגיעתו בתאונה הוא התחיל לצרוך קנאביס רפואי, וזאת על פי המלצת רופאיו, כאשר תחילה אושרה לו כמות של 30 גרם לחודש, ובהמשך של 60 גרם בחודש, בעלות חודשית ממוצעת של כ- 1,500 ₪.

    התובע ביקש פיצוי עבור עלות צריכת הקנאביס ממועד אישורה ועד היום, וכן במבט צופה פני עתיד, עד תום תוחלת חייו.

     

36. הנתבעת טענה כי התובע לא הוכיח כראוי קיומו של צורך בקנאביס רפואי, כשהיא מפנה לכך שהרופאה שבשמה נקב התובע בעדותו כמי שאישרה את צריכת הקנאביס לא הובאה למתן עדות, ולכך שמעדות התובע עולה כי תהליך אישור הקנאביס היה קל בלשון המעטה, והוא הסתכם בקיום שיחת וידיאו עם אותה רופאה, ללא בדיקה פיזית-קלינית.

    הנתבעת גם טענה כי עלות צריכת הקנאביס ממילא מכוסה על ידי המוסד לביטוח לאומי, וכי היה על התובע לפנות לקבלת החזר בגין כך, דבר שלא נעשה על ידו.

     

37. מעדות התובע עולה כי הן רופאת המשפחה שלו, והן פסיכיאטר שבדק אותו במסגרת קופת חולים (ד"ר לב קורבסקי) הפנו אותו לאפיק של צריכת קנאביס רפואי, וזאת על רקע תלונותיו בדבר כאב ועל רקע קשיים במישור הנפשי.

    ואכן, קיים תיעוד ביחס לביקור רפואי מיום 23.8.20 אצל ד"ר קורבסקי (ת/1), הסוקר בין ביתר את תלונותיו של התובע, ובין היתר מפנה את התובע לאפיק של שימוש בקנאביס, על רקע תגובה חלקית בלבד לטיפול תרופתי "שגרתי".

    בהמשך הדברים הופקו לתובע רישיונות להחזקה ושימוש בקנאביס, החל מיום 16.3.21 ואילך, כאשר לטענת התובע הדבר נעשה על סמך הפניה של ד"ר ג'ניה, אשר קיימה עימו פגישה חזותית באמצעות הוידיאו.

     

38. ברי כי הוצאות הנובעות משימוש בקנאביס רפואי יכולות להיות ברות פיצוי במידה ויוכח קשר סיבתי, עובדתי ומשפטי, בינן לבין הפגיעה בתאונה.

    בנדון הניח התובע תשתית ראייתית מספקת, המאפשרת הכרה בקיום קשר סיבתי עובדתי בין צריכת קנאביס לבין התאונה, וזאת בשים לב לעדותו בעניין המלצות רופאיו השונים בנדון, וכן לרישום הנ"ל של הפסיכיאטר שטיפל בו במסגרת ציבורית.

    אכן, לא הוצג רישום של הרופאה שהביאה בסופו של דבר להנפקת רישיונות לשימוש בקנאביס, ואולם די בתשתית הראייתי הנ"ל, לרבות הראיות בדבר טיב הכאבים והתלונות של התובע לאחר התאונה, בכדי לעמוד בנטל הדרוש במשפט אזרחי, להוכחת קיום קשר סיבתי עובדתי בין צריכת הקנאביס לבין הפגיעה בתאונה.

    כמו כן, הונחה תשתית ראייתית מספקת לעלות חודשית בגין צריכת הקנאביס, אשר בשלב ראשון עמדה על כ- 1,200 ₪ ולאחרונה עלתה ל- 1,800 ₪ (בשל הגדלת היקף השימוש המאושר מ- 30 גר' ל- 60 גר'), וזאת כעולה מקבלות שהוצגו בנדון.

     

39. מעבר להוכחת קשר סיבתי עובדתי בין שימוש בקנאביס לבין פגיעה בתאונה, נדרש קיום קשר סיבתי משפטי בין השניים, לצורך פסיקת פיצוי בנדון.

    לטעמי, המבחן העיקרי ביחס לקיומו של קשר סיבתי משפטי כאמור טמון במבחן ההלימה בין הפגיעה, מבחינת אופיה, מהותה ותוצאותיה, לבין השימוש בקנאביס, מבחינת היקף השימוש בו ואורך הזמן של השימוש.

     

40. במקרה דנן סבורני כי ניתן לאשר הכרה בקשר סיבתי בין עלות צריכת הקנאביס ממועד תחילת אישור צריכתם ועד היום, כהוצאה שנגרמה עקב התאונה.

    ביחס לתקופת העתיד, סבורני כי ניתן לאשר עלות המתייחסת לפרק זמן מתון מבחינת שנות צריכה עתידיות, כאשר בכל מקרה אין מקום להכיר בקשר סיבתי משפטי בין צריכת הקנאביס למשך כל תוחלת חייו של התובע לבין הפגיעה, וזאת בהעדר הלימה מספקת בין אופי הנכויות שנותרו אצל התובע ושיעורן, לבין צריכת קנאביס לכל תוחלת החיים, מה עוד שלא הוכח כדבעי שהפגיעה תצריך, מבחינה רפואית, שימוש בקנאביס למשך כל חייו של התובע.

    בנסיבות העניין מצאתי לאשר קשר סיבתי בין הפגיעה בתאונה לבין צריכת הקנאביס, לפרק זמן של שנתיים מהיום, ואולם החישוב לעתיד ייעשה לפי עלות חודשית של 1,200 ₪ ולא 1,800 ₪, הואיל ולא הונחה תשתית המאפשרת ביסוס קשר סיבתי, עובדתי ו/או משפטי, בין הפגיעה בתאונה לבין העלאת מינון הקנאביס באופן שהכפיל את הכמות המאושרת (ובכך הביא את עלות הצריכה החודשית ל- 1,800 ₪) .

     

41. נוכח האמור, התובע זכאי לפיצוי עבור צריכת קנאביס בעבר, ממועד 15.3.21 ועד היום (שנה ואחד עשר חודשים), לפי ממוצע חודשי של 1,200 ₪, קרי 27,600 ₪.

    אשר לעתיד, זכאי התובע לפיצוי עבור תקופה של שנתיים מהיום, לפי ממוצע חודשי של 1,200 ₪, וסכום זה, בהיוון מתאים, מגיע ל- 27,949 ₪.

     

42. לסיכום, הנזק בגין צריכת קנאביס, לעבר ולעתיד, מגיע ל- 55,549 ₪.

     

43. אשר לטענת הנתבעת לפיה עלות צריכת קנאביס מכוסה במסגרת הביטוח הלאומי, סבורני כי טענה זו לא הוכחה כדבעי, כאשר הנטל בנדון הוטל על הנתבעת.

     

    ניכוי מל"ל

     

44. מסכום הנזק יש לנכות תגמולי מל"ל, כמפורט בתיעוד שהוגש בנדון.

    מהתיעוד עולה כי סך תגמולי המל"ל, לאחר צירוף הצמדה וריבית, עומד על 166,242 ₪.

     

    סוף דבר

     

45. סך נזקי התובע עקב התאונה, כמפורט לעיל, עומד על 748,587 ₪.

    בניכוי תגמולי מל"ל, עומד הסכום על 582,345 ₪.

     

46. אשר על כן אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בסך 582,345 ₪.

    לסכום זה יש להוסיף שכ"ט עו"ד כחוק, והחזר אגרה ששולמה בעת פתיחת ההליך.

     

47. הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים, אחרת ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, עד מועד התשלום בפועל.

     

    ניתן היום, י"ח שבט תשפ"ג, 09 פברואר 2023, בהעדר הצדדים.