פלוני נ' בוימגארטען

לפניי תביעה "רכושית, הצהרתית ופירוק שיתוף" בה מבוקש להורות כי התובע הוא בעל מחצית מהזכויות בבית ברח' xxx רשום ע"ש הנתבעת 3, ולהורות על פירוק השיתוף בבית, בהתבסס על הלכת השיתוף בין בני זוג.

רקע

1.הנתבעת 3 – גב' פלונית (להלן: "הנתבעת") - היא הבעלים הרשום של הבית ברחוב הxxx במושב נהורה, גוש xxx חלקה xx (להלן: "הבית"). הנתבעת והתובע – מר פלוני – מתגוררים בבית.

על פי כתב התביעה, בסוף שנת 1998 הנתבעת בנתה את הבית, אך לא היה לה כסף להמשיך את הבניה אחרי שלב השלד, ואז התובע השלים את הסכום לצורך בנית הבית.

התובע מפנה להסכם שנחתם בין הצדדים ביום 1.8.2002 (להלן: "הסכם 2002"). לפי ההסכם, הנתבעת מימנה את בניית הבית באמצעות הלוואה מובטחת במשכנתא מבנק דיסקונט בסך 90,000 דולר. לאחר מכך התובע העמיד לרשותה הלוואה בגובה 50,000 דולר (בהתאם להסכם מיום 5.2.2001, הסכם שלא צורף). על פי הסכם 2002, הנתבעת לא פרעה את ההלוואה לתובע והציעה לו להמיר את ההלוואה בהשקעה בדירה, אשר תוחזר לו בתנאים הקבועים בהסכם באופן שיבטל את הסכם ההלוואה, והתובע הסכים לכך. על פי ההסכם, הבית יוצא למכירה מיד לאחר חתימת ההסכם והתמורה שתתקבל תתחלק בין הצדדים כך שתחילה תסולק יתרת המשכנתא לבנק דיסקונט, התובע יקבל את כספי ההשקעה בסך 237,000 ₪ והיתרה תחולק בין הצדדים בחלקים שווים.

הוסכם כי עד למכירת הבית ומסירת החזקה בפועל לידי הקונה, יהיה התובע רשאי להתגורר בבית באופן שתועמד לרשותו ולשימושו היחידה העליון של הבית. הוסכם כי הצדדים יישאו בחלקים שווים בכל ההוצאות הכרוכות בשימוש ובהחזקת הבית קרי חשמל, מים, מיסי ועד, כבלים וגז. הוסכם כי הנתבעת תישא לבדה בהחזרי המשכנתא. כן התחייבה הנתבעת שלא לבצע כל עסקה בקשר לבית, אלא בהסכמה מראש של התובע. נקבע שהתובע רשאי לרשום הערת עזרה או משכון בקשר לזכויותיו על פי ההסכם.

עם סיום הבניה הם ימכרו את הבית ויחלקו בכסף שיוותר ממכירתו, לאחר כיסוי המשכנתא וההלוואה לנתבעת (להלן: "ההסכם משנת 2002").

בפועל, התובע והנתבעת לא מכרו את הבית במתווה המוסכם, והם מתגוררים בו עד היום.

התובע לא רשם הערת אזהרה או משכון בקשר לזכויותיו על פי ההסכם.

2.בשנת 2015 הנתבעת מכרה את הבית לנתבע 1 (להלן: "הנתבע"). ברקע המכירה עמדה הסתבכות פלילית של בנה של הנתבעת, מר פלוני. הבן, המשתייך לקהילת חסידי בעלז, נזקק לכספים לשם התגוננות בהליך הפלילי נגדו. הנתבע – גם הוא מקהילת חסידי בעלז – הלווה לפלוני את הסכום הנדרש (כ- 1,260,000 ₪ שהועברו לפלוני באופנים שונים). מקור הכסף היה משכנתא שנטל הנתבע מהנתבע 2, בנק ירושלים בע"מ (להלן: "הבנק"), תוך שיעבוד הבית כבטוחה להלוואה.

כדי להבטיח את פירעון חובו של פלוני לנתבע, חתמה הנתבעת בשנת 2015 למכירת הבית לנתבע (להלן: "ההסכם משנת 2015").

3.ביום 1.8.2017 הגישה הנתבעת תביעה כנגד הנתבע והבנק, בה עתרה להצהיר כי ההסכם משנת 2015 בטל מחמת מרמה (ת"א 1577-08-17).

בית המשפט המחוזי (כב' השופט ש' פרידלנדר) דחה את התביעה, ביום 5.7.2021.

בפסק הדין נקבע כי הסכם המכר תקף. על פי פסק הדין, הנתבעת ובנה פלוני נשאו, תקופה מסוימת, בתשלומים בגין המשך החזקה בבית (במתכונת של דמי שכירות או נשיאה בהחזרי המשכנתא שנטל הנתבע), אך בשלב מסוים חדלו מכך, ומאז נושא הנתבע בהחזרים אלה. נפסק כי משלא פרעה הנתבעת את ההלוואה, זכה הנתבע בבית.

התביעה שלפניי

4.ביום 13.12.2021 הגיש התובע, אשר כאמור מתגורר עם הנתבעת בבית המגורים, את התביעה שלפניי. בתביעה נטען כי התובע הוא ידוע בציבור של הנתבעת מזה 22 שנה, ולכן הוא בעל זכויות בבית המגורים.

על פי כתב התביעה, בחודש אוגוסט 2021 הנתבעת סיפרה לתובע לראשונה כי ביצעה עם הנתבע עסקה למכירת הבית וכי התנהל בעניין הליך משפטי.

בכתב התביעה נטען כי התובע הוא ידוע בציבור של הנתבעת מזה 22 שנים. נכתב כי עם סיום בניית בית המגורים השניים חשבו למכור את בית המגורים ולהתחלק בכסף, אך בסוף נשארו לגור בבית מאז ועד היום (סעיף 6 ו-9 לכתב התביעה). לאור האמור טוען התובע לזכויות במחצית הבית, מכוח הלכת השיתוף בין בני זוג. לטענתו, המכירה לנתבע לא חלה על חלקו, הוא עותר לפרק את השיתוף ולזכותו בסכום שהשקיע בתוספת מחצית מהתמורה, על פי הסכם 2002.

5.הנתבע והבנק עותרים לדחיית התביעה.

הנתבעת לא הגישה כתבי טענות בהליך, אך התייצבה לדיון בבקשת הנתבע לסילוק על הסף (ביום 3.3.2022), שם מסרה כי לא שיתפה את התובע בהסכם שחתמה עם הנתבע למכירת הבית.

הנתבעת גם הגישה תצהיר במסגרת ראיות התובע, וכן מסרה עדות במהלך דיון ההוכחות (ביום 26.10.2022).

טענות הצדדים

6.התובע עותר לקבלת התביעה.

בסיכומיו טוען התובע כי הוא והנתבעת החלו את ההיכרות ביניהם באופן שאינה מערכת זוגית, וההסכם משנת 2002 הוא הסכם בין צדדים שאינם בני זוג. אולם מאז חלפו 20 שנים בהם התובע והנתבעת הפכו ללבני זוג והם למעשה ידועים בציבור מזה כ-20 שנה (סעיף 21 לסיכומי התובע).

נטען כי התובע והנתבעת הם בני זוג החיים תחת קורת גג אחת בבית המגורים, מנהלים חיי זוגיות במשך כ-20 שנים ולכל הפחות עד סמוך לפני הגשת התביעה. נטען כי בבית המגורים יש מכונת כביסה אחת, ומקרר אחד. נטען כי התובע ישן בקומה העליונה בבית המגורים, בנפרד מהנתבעת, בשל פוסט טראומה ממנה הוא סובל ומשום שנתבעת הסתירה ממנו את מכירת הבית.

7.לטענת התובע, הוא השקיע מאות אלפי שקלים בבניית הבית, והוא לא גבה את החוב בחזרה משך 20 שנים. נטען כי הוא לא עשה כן משום שהיה בן זוגה של הנתבעת, והיה ברור שהם שותפים בבית מכוח היותם בני זוג.

נטען כי שורת ראיות מעידות על מעמדם של התובע והנתבעת, ובין היתר עדותו בבית המשפט של שכנם, מר יגאל רביד; הזמנה לחתונה ותמונות שלהם באירועים משפחתיים; מכתב מרופאת המשפחה לפיו התובע וגב' בראון מגיעים יחד למרפאה משנת 2015; קבלות על תשלום חשבונות ורכישות מוצרים לבית; תשלום על רכב שנרשם על שם הנתבעת; ומשיכות לצורך תשלומים משותפים של התובע והנתבעת. כל אלה, נטען, מעידים על שיתוף כלכלי רב שנים ביניהם.

8.לטענת התובע, הוא לא היה מודע לעסקה שביצעה הנתבעת עם הנתבע בקשר למכירת הבית. לטענת התובע, הוא בטח בנתבעת ואם היה יודע מה היא מתכננת, היה רושם על שמו הערת אזהרה בנכס. נטען גם כי הנתבע לא ביקר בנכס ומעולם לא ראה אותו מבפנים, ולא בירר עם הנתבעת האם יש לה בן זוג. נטען כי לו היה הנתבע מבקר בבית, היה רואה כי התובע מתגורר בו.

עוד נטען כי גם נציג הבנק לא בירר האם לנתבעת יש בן זוג ולא בירר מי מתגורר בבית.

9.הנתבע סבור כי יש לדחות את התביעה.

לטענת הנתבע, הנתבעת איבדה כל זכות בנכס, וכעת היא והתובע רוקמים מזימה כדי להתל בנתבע ובבנק, לשם דחיית הקץ בפינויה של הנתבעת מהנכס.

לטענת הנתבע, התובע לא הרים את נטל ההוכחה בעניין מעמדם של התובע והנתבעת כידועים בציבור, ובעניין כוונת השיתוף ביניהם בבית.

הנתבע טוען כי התובע לכל היותר מתגורר ביחידת הדיור בבית. נטען כי במרוצת השנים הוא והנתבעת לא עשו דבר כדי לעגן את מעמדם כידועים בציבור. הם לא דיווחו למוסד לביטוח לאומי על היותם ידועים בציבור; הנתבעת משלמת ארנונה בהתאם למעמדה (שאינו "ידועה בציבור"); הם לא שינו פרטיהם בתעודות הזהות והתובע לא החליף את כתובתו לכתובת הבית; הנתבעת הודתה שלא סיפרה על התובע כבן זוגה בהליך הקודם; אין ביניהם יחסי חברות אמתיים והם לא שיתפו האחד את השנייה בדברים אישיים ואף שיקרו אחד לשנייה.

עוד נטען כי התובע והנתבעת לא ידעו נתונים אודות ההתנהלות הכלכלית של האחד כלפי משנהו, ומסרו גרסאות סותרות בקשר לסיבות שבגינן אינם חולקים חדר שינה.

הנתבע מוסיף וטוען כי השכן שהעיד מטעם התובע לא ידע לספק פרטים אודות יחידת הדיור בה מתגורר התובע. כן תמה הנתבע על כך שהתובע לא הציג תמונות משותפות לו ולנתבעת עם בני משפחותיהם ולא הביא לעדות אף בן משפחה.

10.לטענת הנתבע, בין התובע והנתבעת הייתה הפרדה רכושית מוחלטת. הם ניהלו חשבונות בנק נפרדים, ומשך כל התקופה לא היו ביניהם העברות בנקאיות שוטפות.

ביחס לבית נטען כי הייתה כוונה ברורה בין התובע והנתבעת שלא ליצור בו שיתוף. נטען כי עצם עריכת ההסכם בשנת 2002 מחדד את רצונם של התובע והנתבעת להפרדה רכושית ביניהם, וההסכם מחדד את העובדה שלתובע אין כל זכות קניינית בנכס. כל שיש לו הוא זכות חוזית כנגד הנתבעת. הנתבע מוסיף וטוען כי הזכות למגוריו של התובע ביחידת הדיור ניתנה לו מכוח ההסכם, בנוסף לתשלומים שוטפים.

נטען גם כי התובע לא פעל במרוצת השנים לרשום לטובתו הערת אזהרה, וזאת בניגוד לאמור בהסכם משנת 2002, ואף לא פעל כדי להקנות לעצמו זכות קניינית אחרת בבית גם במקרה אחר, כאשר פרסמה הנתבעת את הבית למכירה בשנת 2012.

עוד נטען כי לתובע גרסאות סותרות בקשר להעברת סכום ההלוואה לפי ההסכם משנת 2002. בעוד שבפרוטוקול הדיון מיום 26.10.2022 טען כי שילם את הסכום ישירות לנתבעת, הרי שבחקירתו ציין התובע כי שילם בפעימות ישירות לבעלי המקצוע, אך לא צירף כל קבלה לכך. נטען כי התובע כלל לא הוכיח כי שילם סכום כלשהו לנתבעת בעבור הבית.

11.לטענת הנתבע, נעשו פעולות רבות בקשר לנכס במהלך השנים, פעולות שהתובע היה אמור לדעת עליהן לו אחז בזכויות בנכס, ובין היתר שני ביקורים של שמאים במסגרת הליך מכירת הנכס לנתבע, הליך נטילת המשכנתא מהבנק, וההליכים המשפטיים שנמשכו שנים. נטען כי התובע והנתבעת לא נתנו הסבר מניח את הדעת לשאלה מדוע הנתבעת לא טענה בהליך המשפטי הקודם כי מחצית מהזכויות בנכס שייכות לתובע.

12.הנתבע מוסיף וטוען כי הוא רכש את הנכס בתום לב ושילם תמורה מלאה בעבורו, מבלי שידע דבר אודות התובע. נטען כי התובע הסתיר כל קשר שלו אל הנכס, ואילו היה מבצע פעולות פשוטות כגון רישום הערת אזהרה, היה יודע הנתבע כי עליו לפנות אל התובע לפני כל פעולה משפטית הקשורה בנכס.

13.גם הבנק סבור כי יש לדחות את התביעה, על הסף ולגופה.

לטענת הבנק, התובע היה מודע לזכויותיהם של הנתבע והבנק עוד משנת 2015, וכן היה מודע להליך האחר, אולם במשך שנים רבות לא העלה שום טענה בקשר לנכס ועל כן יש לדחות את תביעתו מחמת שיהוי. על פי הבנק, טענת התובע כי לא ידע על ההליכים המשפטיים אינה סבירה, זאת במיוחד נוכח טענתו כי הוא והנתבעת הם ידועים בציבור המנהלים אורח חיים משותף.

כן נטען כי יש לדחות את התביעה מחמת חוסר תום לב. נטען כי התובע והנתבעת עשו "יד אחת" על מנת לסכל את זכויותיהם של הנתבע והבנק בנכס.

14.לגופו של עניין טוען הבנק כי אין לתובע זכויות בבית, וההסכם משנת 2002 אינו מעניק לתובע זכות קניינית או מעין קניינית בבית. על פי ההסכם, התובע והנתבעת הסכימו כי לתובע לא יהיו זכויות בבית, אלא רק זכות לקבל חלק מהתמורה של מכירת הנכס.

נטען כי התובע לא פעל על פי ההסכם למימוש או לרישום זכותו בבית, ומשכך הוא ויתר עליה.

15.לטענת הבנק, התובע לא הוכיח כי הוא והנתבעת הם ידועים בציבור.

נטען כי מעדויות התובע והנתבעת עולה כי הם לא קיימו חיי אישות ולא התגוררו תחת אותה קורת גג, אלא ישנו בשתי יחדות דיור נפרדות. נטען כי כמה תמונות בודדות שהגיש התובע, שלו ושל הנתבעת, שלא ברור מתי צולמו, לא יכולות להוות ראיה לקיומם של חיי משפחה, ומכתב רופאה מקופת החולים אינו יכול לשמש ראיה כלשהי לתוכנו, שכן לא מדובר בתצהיר.

הבנק מוסיף וטוען כי התובע לא הוכיח קיומו של משק בית משותף, התובע והנתבעת לא התנהלו בחשבון בנק משותף, וחשבונות שצירף התובע מוכיחים אך את השימוש השוטף שעשה התובע ביחידת הדיור בנכס.

16.לטענת הבנק, לא הייתה בין התובע והנתבעת כוונת שיתוף בבית המגורים.

נטען כי התובע לא המציא כל אסמכתא ביחס לתשלום ההלוואה הנטענת על פי ההסכם משנת 2002. נטען גם כי בהסכם משנת 2002 אוזכר הסכם נוסף בין התובע והנתבעת, משנת 2001, אשר לא גולה, ומכאן החזקה שהוא פועל לחובתו של התובע.

לטענת הבנק, לא הוכח כל מאמץ כלכלי משותף של התובע והנתבעת לרכישת או בניית הנכס, ולא מדובר בנכס שהם צברו במהלך החיים המשותפים.

נטען כי תוכנו של ההסכם משנת 2002 דווקא מוכיח שהתובע והנתבעת הסכימו ביניהם שלתובע לא יהיו זכויות קנייניות או מעין קנייניות בנכס, אלא רק זכות לקבל חלק מהתמורה בעת מכירת הנכס. ההסכם, כך נטען, מוכיח היעדר שיתוף בנכס.

17.הבנק מוסיף וטוען כי נרשמה לטובתו הערת אזהרה על הנכס (ביום 24.2.2015), וזאת מכוח התחייבותה הישירה של הנתבעת לרישום המשכנתא. לפיכך, נטען, גם אם יש לתובע זכות כלשהי בנכס, הרי שזכותו הקניינית של הבנק עדיפה על זכותו של התובע. נטען כי בכך שהתובע לא רשם את זכויותיו בנכס הוא גרם ל"תאונה משפטית". מחדליו של התובע, כך נטען, מהווים חוסר תום לב והוא מושתק ומנוע מלטעון כנגד זכויות הנתבע והבנק בנכס.

18.לטענת הבנק, הוא נהג כבנקאי סביר ובתום לב. לבנק לא הייתה שום ידיעה אודות טענת התובע כי הוא מתגורר בנכס, או כי הוא ידוע בציבור של הנתבעת, והתובע אף לא טען כי הבנק ידע על קיומו. נטען כי במסגרת כתב ההתחייבות של הנתבעת לבנק, היא הצהירה כי היא בעלת הזכויות בנכס, ועל כך הסתמך הבנק. הבנק הסתמך, לטענתו, גם על ההסכם משנת 2015 בין הנתבע לנתבעת, בו הצהירה הנתבעת כי היא "הבעלים, המחזיק, המשתמש הבלעדי, ומתגורר בגפו במקרקעין, וכי בלעדו אין אף גורם הטוען לזכויות כלשהם בבית הן זכויות שבדין הן זכויות שביושר הן זכויות בעלות והן זכויות שימוש". הבנק מפנה לעדותו של עו"ד מרקס מטעם הבנק, אשר החתים את הנתבעת על כתב ההתחייבות, והעיד כי שאל את הנתבעת אם יש לה בן זוג בטרם החתים אותה על הצהרתה, זאת על אף שלא היה שום צורך לשאול את הנתבעת אם יש לה בן זוג, לאור המסמכים עליהם חתמה כאמור לעיל.

הבנק מוסיף וטוען כי לא אמור להיות קשר ישיר בינו לבין הנתבעת, כיוון שהנתבעת אינה לקוחה של הבנק (אלא הנתבע - נוטל ההלוואה מהבנק). לא סביר, כך נטען, לדרוש מהבנק לזמן אליו לפגישה אישית כל מי שמוכר נכס ללקוח הבנק הנוטל ממנו הלוואה על מנת "לתחקר" את המוכר, ואף אין בכך צורך.

דיון והכרעה

19.לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות.

גם בהנחה שבין התובע לנתבעת הנהלה מערכת יחסית זאת, בכך אין די כדי להקנות לתובע זכויות מכוח משטר רכושי של כוונת שיתוף בין בני זוג. עליו להוכיח את התנאים להתקיימותה של כוונת שיתוף, ברף הגבוה הנדרש מ"ידועים בציבור". מתוך התשתית הראייתית שנפרשה לפניי, לא מצאתי כי התובע הרים את נטל ההוכחה.

20.אפתח בכך שהשאלה האם התובע והנתבעת קיימו זוגיות שהגיעה לכדי היותם "ידועים בציבור" אינה נקייה מספקות. אמות המידה המקובלות לבחינת שאלה זו הן חיי אישות וניהול משק בית משותף. היסוד הראשון מורכב מחיים אינטימיים המושתתים על יחס של חיבה ואהבה, מסירות ונאמנות, כמו בין בעל ואשתו. היסוד השני הוא ניהול משק בית משותף כפועל יוצא טבעי מחיי המשפחה המשותפים, כנהוג וכמקובל בין בעל ואישה הדבקים אחד בשני בקשר של גורל חיים, ולא מתוך צורך אישי, נוחות, כדאיות כספית או סידור עניני, אלא (ע"א 621/69 קרול נסיס נ' קוינה יוסטר פד כ"ד 617 (ניתן ביום 25.5.1970). יש לבחון את מערכת היחסים שבין אותם בני זוג לא נשואים, על פי קריטריונים סובייקטיביים, דהיינו, כיצד ראו בני הזוג את מערכת היחסים ביניהם (ע"א 3352/07 בנק הפועלים בע"מ נ' קריסטין הורש (ניתן ביום 7.12.2009) פסקה 23 לפסק דינו של כב' השופט ס' ג'ובראן והאסמכתאות שם).

השלב השני הטעון הוכחה הוא כוונת השיתוף בבית המגורים. כוונה זו מבוססת על הסכם משתמע בין בני הזוג, לפיו הם שותפים שווים בנכסי המשפחה. היא יונקת מהחזקה כי בני זוג, המנהלים אורח חיים תקין ומאמץ משותף, מתכוונים לכך שהרכוש שנצבר מצוי בבעלותם המשותפת. אקט הנישואים אינו תנאי הכרחי להחלת חזקת השיתוף, והיא חלה גם על ידועים בציבור. יחד עם זאת, לעצם העובדה כי בני זוג אינם נשואים יכולות להיות השלכות לעניין כוונת השיתוף. נפסק כי עצם העובדה כי החיים המשותפים אינם מעוגנים באקט פורמלי של נישואין, יש בה כדי להצביע, בנסיבות מסוימות, על ארעיות הקשר ועל העדר גמירת דעת באשר לשיתוף זכויות, והכל תלוי בנסיבות החיים המשותפים כידועים בציבור (ע"א 3352/07 שלעיל, פסקאות 24 ו-28 לפסק דינו של כב' השופט ס' ג'ובראן והאסמכתאות שם). הבחירה שלא להינשא, כאשר לא קיימת מניעות חיצונית כלשהי, עשויה להיות אינדיקציה להעדר כוונה של הצדדים להחיל על עצמם משטר רכושי של בני זוג (ר' בע"מ 2478/14 פלונית נ' פלונית (ניתן ביום 20.8.2015)).

21.יש לזכור כי "מהעובדה בלבד שגבר ואישה חיים ביחד בנסיבות שבהן ידועים הם בציבור כבני זוג נשואים, אין עדיין להסיק שרכוש שנרכש על ידי כל אחד מהם בנפרד, רכוש משותף הוא" (דברי השופט בך בע"א 52/80 שחר נ' פרידמן, פ"ד לח(1) 443, 456). בהתאם להלכה הפסוקה "הנטל הרובץ על ידוע בציבור הטוען לשיתוף בנכסי בן-זוגו הוא כבד יותר מן הנטל הרובץ בנסיבות דומות על בן-זוג נשוי, במיוחד כאשר אין מדובר בנכס משפחתי מובהק" (בג"ץ 4178/04 פלונית נ' בית הדין הרבני לערעורים (ניתן ביום 13.12.2006). באותה פרשה כתבה כב' הנשיאה ביניש:

"לעיתים, בני-זוג מקיימים חיי זוגיות משותפים ללא אקט פורמאלי של נישואין מתוך בחירה שלא למסד את הקשר הזוגי ביניהם, להבדיל ממקרים בהם העדר הנישואין נובע ממניעות להינשא זה לזו. במקרים אחרים, עשוי הדבר להעיד על ארעיות הקשר או על היותו בלתי מחייב, באופן השולל קיומה של כוונה לשיתוף רכושי. יש, אפוא, להתחשב בכל מקרה ומקרה בטיב הקשר הזוגי, בנסיבותיו ובכוונות המונחות בבסיסו, תוך בחינת האפשרויות שעמדו בפני בני-הזוג למיסוד הקשר הזוגי מחד-גיסא ומידת האפשרות של כל אחד מבני-הזוג לניתוק הקשר מאידך-גיסא. יש ליתן משקל נכבד לאוטונומית-הרצון של בני-הזוג בעיצוב הקשר הזוגי ביניהם ובקביעת ההסדר הרכושי החל על נכסיהם.

זאת, בכפוף לעקרון תום-הלב המחיל על המערכת ההסכמית - המפורשת או המשתמעת - בין בני-הזוג ערכים של צדק, יושר, הגינות ושוויון (ראו: ש' ליפשיץ, הידועים בציבור בראי התיאוריה האזרחית של דיני המשפחה, (תשס"ה) 159-157; כן ראו והשוו: רע"א 8256/99 פלונית נ' פלוני ואח', פ"ד נח(2) 213, בפיסקאות 23-22 לפסק-דינו של כב' הנשיא א' ברק).

הנה כי כן, ההלכה לפיה לשם הוכחת כוונה לשיתוף נכסים בין בני-זוג ידועים-בציבור נדרשות ראיות נוספות מעבר לעצם החיים המשותפים יחדיו, נובעת מהזהירות שלא לכפות על הצדדים הסדר של שיתוף רכושי מקום בו בני-הזוג בחרו שלא להחיל על עצמם הסדר כאמור. בהתחשב בכך, נראה כי אין מקום לחשש שהביע הרב דיכובסקי בפסק-דינו, שמא נכפה על בני-זוג שאינם נשואים התחייבויות רכושיות בניגוד לרצונם, רק בשל מגוריהם המשותפים יחד" (שם, פסקה 7 לפסק דינה של כב' הנשיאה ד' ביניש).

מצבם המשפטי של "הידועים בציבור" לא הושווה לזה של הנשואים, שכן בניגוד לאחרונים, אין די בהוכחת אורח חיים תקין על מנת להקים את חזקת השיתוף, אלא יש להוכיח כוונת שיתוף. על טעמו של השוני בין בני זוג נשואים לבין בני זוג שלא נישאו עמד בית המשפט (כב' השופט א' מצא) בע"א 4385/91 סלם נ' כרמי פ"ד נא(1) 337 (1997):

"טעמו של השוני נעוץ בהבדל שבין רמת המחוייבות ההדדית המאפיינת את קשר הנישואים לבין זו המאפיינת את הקשר שבין ידועים בציבור; שהמחוייבות הגבוהה הכרוכה בנישואים טבועה במוסד הנישואין עצמו, ולא בנקל יכול מי מבני הזוג להשתחרר ממנה, ואילו רמת המחוייבות שבין בני זוג ידועים בציבור נובעת מנסיבותיו של הקשר במקרה הנתון ותלויה, כל כולה, ברצונותיהם המשתנים של בני הזוג. אמור מעתה, כי בעוד שאצל בני זוג נשואים, בהיעדר ראיה לסתור די בהתקיימות התנאים להקמתה של חזקת שיתוף (קרי: אורח חיים תקין ומאמץ משותף) כדי להחיל עליהם דין שיתוף ביחס לכל נכסיהם מכל סוג שהוא, הרי שאצל בני זוג ידועים בציבור, הקמתה של חזקת שיתוף – שלא הובאו ראיות לסתירתה – עשויה להעיד רק על שיתוף בנכסים המשמשים את בני הזוג בחייהם היום יומיים, או בכאלה שנרכשו על ידיהם במשותף. להחלת דין שיתוף על נכסים אחרים של מי מהם, ולו גם כאלה שנצברו על ידיו בתקופת החיים המשותפים, תידרש ראיה נוספת כלשהי, שתעיד (לפחות באורח נסיבתי) על כוונת שיתוף בנכס המסוים (או בכלל נכסיו) של בן הזוג" (ר' גם בע"מ 8500/12 פלוני נ' פלונית (ניתן ביום 20.6.2013).

22.השאלה האם הוכחה כוונת שיתוף היא שאלה שבעובדה (בע"מ 2948/07 פלונית נ' פלונית (ניתן ביום 18.4.2007; בע"מ 2478/14 שלעיל). ההכרעה נבחנת בהתאם לאומד דעתם של בני הזוג, בהתאם להסכמתם (המפורשת והמשתמעת) וכן לנסיבות חייהם בכלל, ולנסיבות הנוגעות לנכסים עליהם מבוקש להחיל את השיתוף, בפרט.

נטל ההוכחה לקיומה של כוונה שיתוף מוטל על הטוען לקיומה. לצורך זה עליו להצביע על נסיבות עובדתיות קונקרטיות, מעבר לזוגיות ולמגורים המשותפים, מהן ניתן ללמוד על כוונת שיתוף.

23.במקרה שלפניי, אין מחלוקת כי התובע והנתבעת מתגוררים מזה כ-22 שנים בבית. אולם, לא ברור ממתי, אף לגרסת התובע עצמו, הם בגדר בני זוג "ידועים בציבור". בכתב התביעה טען התובע כי הם ידועים בציבור מזה 22 שנים, קרי משנת 1999. גם בתצהיר הוא הצהיר כי השניים ידועים בציבור מזה 22 שנים (סעיף 1 לתצהיר). ואילו בסיכומיו טען התובע כי ההיכרות ביניהם לא החלה כמערכת זוגית, אולם השנים חלפו והם הפכו לבני זוג ידועים בציבור מזה 20 שנה.

מהראיות שנפרשו לא ברור האם השניים התגוררו יחד, או שהתובע התגורר ביחידה נפרדת בבית. אין בפי התובע והנתבעת גרסה אחידה בקשר לשאלה היכן הוא ישן, ומה הסיבות לכך. בדיון בבקשה לדחייה על הסף (מיום 3.3.2022) העיד התובע:

"לשאלת בית המשפט האם אני ונתבעת 3 גרים ביחד אני משיב שאנחנו גרים כל אחד ביחידה. פשוט אין לי מקום אחר איפה להיות אז כל אחד גר ביחידה. כל יחידה יש לה את המטבח שלה. מאז שנודע לי שמאחורי גבי נעשו דברים שלא ידעתי עליהם, שנודע לי החלטתי שאנו לא יכולים להיות בזוגיות כמו קודם. קודם היינו הכל משותף כמו זוג נשוי, גרנו ביחד באותו בית. יש לנו את הכל משותף בכל הבית זה שאני ישן לבד למעלה בגלל שיש לי פוסט טראומה מאז מלחמת ששת הימים ואני קם בלילה וזה מפריע לה ולכן אני ישן למעלה" (עמ' 1 לפרוט' שורות 10-15).

בדיון ההוכחות העיד התובע בעניין זה כך:

"ש. אז אתה כבר שנים ישן ביחידה למעלה?

ת. מאז שנודע לי המקרה מאחורי גבי זהו זה נגמר בינינו.

ש. לפני כן ישנתם ביחד?

ת. לפני כן היינו ביחד בחדר, גבר ואישה ביחד אבל זה לא היה בתדירות מי יודע מה כי אני חולה סכרת ולחץ דם בנוסף לבעיות הנפשיות שלי... (עמ' 29 לפרוט' שורות 13-17).

הנתבעת, בחקירתה, העידה כי "בהתחלה" היא והתובע היו גרים ביחד "עד שפלוני שסובל מפוסט טראומה- השינה לידו לא הייתה נוחה, החלטנו שלא נישן ביחד... ולמעלה יש יחידה, גם סלון גדול וחדר שינה, וחלקנו יחד את הבית. אותו מקרר אותה מכונת כביסה ואותן קניות" (עמ' 18 לפרוט' שורות 32-34, עמ' 19 לפרוט' שורות 1-2).

מהאמור לעיל, לא ברור מדוע התובע והנתבעת אינם חולקים חדר משותף, האם בשל בעיותיו הרפואיות של התובע או האם בשל סיום הזוגיות לאחר שגילה התובע, לטענתו, את עניין מכירת בית המגורים.

גם אם חלקו התובע והנתבעת חדר ובית כבני זוג, לא ברור כמה זמן הקשר ביניהם נמשך, והאם מדובר בקשר זוגי ארעי לא מחייב, או קשר המקביל לחיי נישואים שבו התכוונו הצדדים לקשור את גורלם בקשר של גורל חיים.

כמו כן, הנתבעת העידה כי היא והתובע היו ברבנות ותכננו להינשא, והיה תאריך לחתונה, אך התחרטו ברגע האחרון (עמ' 21 לפרוט' שורות 12-13). ההחלטה שלא להינשא עשויה גם היא להעיד על המידה שבה רצו התובע והנתבעת לקשור את חייהם ואת גורלם זה עם זו.

24.מכל מקום, גם בהנחה שבין התובע והנתבעת היו יחסי זוגיות, לא הוכח כי הייתה להם כוונת שיתוף ביחס לבית, להבדיל מכוונה לשותפות עסקית בהתאם להסכם 2002.

מדובר בצדדים שנכנסו לקשר הזוגי הנטען כשברקע הלוואה שהעמיד התובע לנתבעת לבניית הבית. לכל אחד מהם ילדים בגירים ורכוש. הם הסדירו את העניינים הכספיים ביניהם בקשר לבית בהסכם מסודר.

על פי ההסכם משנת 2002, הנתבעת בנתה יחידת דיור על הקרקע נשוא התביעה, ולצורך כך קיבלה מימון מבנק דיסקונט למשכנתאות בסך 90,000 דולר (הואיל 1 ו-3 להסכם), והיא נזקקה למימון נוסף, אותו נטלה מהתובע. וכך נכתב במבוא להסכם:

"והואיל: ולאחר תחילת בניית יחידת הדיור נזקקה מימון בראון להלוואה לצורך השלמת הבניה ולצורך כך נערך ונחתם הסכם בינה לבין פלוני ואשר לפיו העמיד פלוני לרשות מימון בראון הלוואה בסכום של עד 50,000$ של ארה"ב בתמורתם בשקלים הכל בהתאם להסכם ביניהם מיום 05.02.01...

והואיל: ומוסכם בזה כי הסכום אשר פלוני שילם בפועל למימון בראון כהלוואה מסתכם בסך של 237,000 ₪...

והואיל: ומוצהר ומוסכם בזה בין הצדדים כי מימון בראון לא פרעה נכון להיום את ההלוואה ואין ביכולתה כיום לעשות כן. 

והואיל: ומימון בראון הציעה לפלוני להמיר את ההלוואה בהשקעה בדירה אשר תוחזר לפלוני בתנאים הקבועים בהסכם זה ובאופן שיבטל את הסכם ההלוואה ופלוני מסכים לכך...".

עוד נקבע בהסכם כי הבית יימכר בתנאים הבאים:

"4. מוסכם בזה כי יחידת הדיור תוצא מיד לאחר חתימת הסכם זה למכירה במחיר כפי שיוסכם בין הצדדים והתמורה שתתקבל ממכירת יחידת הדיור תתחלק בין הצדדים כדלקמן:

א. תחילה ישולמו מתוך התמורה שתתקבל מיחידת הדיור הסכומים הבאים:

1. הסכום הדרוש לסילוק כל יתרת המשכנתא לבנק באופן אשר ישחרר את יחידת הדיור מן המשכנתא.

2. סך של 237,000 ₪ לפלוני בגין החזר ההשקעה...

ב. כל יתרה שתיוותר לאחר ביצוע התשלומים הנקובים בס"ק 4א' שלעיל תחולק בין הצדדים בחלקים שווים".

בהסכם נקבעו גם הוראות שיחולו עד למכירת הבית, ואלו הן:

"6. עד למכירת יחידת הדיור כאמור ומסירת החזקה בפועל בה לידי הקונה יהיה פלוני רשאי להתגורר ביחידת הדיור באופן שתועמד לרשותו ולשימושו היחידה העליונה של יחידת הדיור ומימון בראון תהיה מנועה מלאסור ו/או להפריע לפלוני לעשות כן ו/או לנקוט כל הליך האוסר על פלוני מכל עילה שהיא לעשות שימוש ביחידת הדיור כאמור.

הצדדים ישאו בחלקים שווים בכל ההוצאות הכרוכות בשימוש ובהחזקת יחידת הדיור קרי: חשמל, מים, מיסי ועד, כבלים וגז...

6. מימון בראון תמשיך ותישא על חשבונה בכל התשלומים החודשיים בגין החזרי המשכנתא".

25.ההסכם אינו הסכם ממון בין בני זוג. אין בו שום איזכור של יחסי זוגיות או שיתוף בין הצדדים. מדובר בהסכם כלכלי המסדיר פירעון הלוואה שהפכה להשקעה. ההסכם נושא אופי של שותפות עיסקית בקשר למימון בניית הבית וחלוקת התמורה ממכירתו. על פי ההסכם, התובע נתן לנתבעת הלוואה לצורך בניית בית המגורים בסך 237,000 ₪. הנתבעת לא פרעה את ההלוואה, ולכן הוסכם להמיר את ההלוואה להשקעה בדירה, שתוחזר בתנאים הקבועים בהסכם. בהסכם גם נקבעו הוראות בנוגע לזכותו של התובע לרשום הערת אזהרה או משכון בקשר עם זכויותיו בבית על פי ההסכם (סעיף 8 להסכם). כמו כן, הנתבעת התחייבה בהסכם שלא למכור או ליצור כל שינוי במצבו הרישומי של בית המגורים, אלא בהסכמת התובע מראש ובכתב (סעיף 7 להסכם).

הוראות ההסכם אינן מלמדות על כוונת שיתוף בין הצדדים מכוח היותם בני זוג, אלא על יחסים עסקיים. ההסכם מקנה לתובע זכויות כספיות כלפי הנתבעת בעת מכירת הבית, אך אינו מקנה לו זכויות קניין או זכויות מעין קנייניות בתור בן זוג ידוע בציבור.

26.התובע והנתבעת העידו כי בשעת עריכת ההסכם הם לא היו בני זוג, אולם הזוגיות ביניהם נרקמה בזמן שלאחר מכן, והם הוסיפו להתגורר יחד בבית המגורים. ואולם, התובע לא הבהיר מתי השתנו יחסיהם, כך שהפכו לידועים בציבור, וההסכם נזנח.

בחקירתה נשאלה התובעת אודות ההפרדה הכלכלית הנובעת מההסכם, וכך היא השיבה:

"ש. אני אומר לך שההסכם הזה זה הסכם שמעיד בדיוק הפוך על שיתוף כלכלי. הוא מעיד על הפרדה כלכלית. תסכימי איתי?

ת. בהתחלה אני מסכימה איתך בהתחלה שני אנשים, קבענו שזה יהיה למטרת עסק, נבנה ונמכור. אחר כך הזוגיות התפתחה, זה צעד צעד התקדם ואז זה נהיה ביחד, ולקחנו את זה בחשבון שיש לו ולי ילדים, ואמרנו שנלך לעו"ד ונעשה מסמך שאם חלילה אני אמות או הוא ימות, אז יהיה מסמך שמבטיח שגם לילדים יהיה חלק. הילדים שלו לא היו כל כך מעורים במצב שהוא משקיע, וכך גם הילדים שלי, לא היו מעורים ומבינים שהאימא הייתה צריכה והכניסה מישהו לחיים. זה היה בעייתי בהתחלה ואחר כך זה זרם. הייתה זוגיות ולא חשבנו על דברים אחרים, עד שעשיתי את הטעות הזאת" (עמ' 18 לפרוט' שורות 14-22).

בהמשך נשאלה הנתבעת מדוע היא והתובע לא ביטלו את ההסכם, וכך השיבה:

"ש. מקודם אמרת שבתחילת הקשר עשיתם את הסכם ההלוואה בשנת 2002 כדי שתוכלי וכל צד יוכל לשמור על הרכוש שלו, ואחר כך הקשר הלך והתעצם. למה לא ביטלם את ההסכם או עשיתם אחר?

ת. אמרתי, הדברים זרמו, וכמו שהם זרמו, הם זרמו. אם זה לא היה ככה, לא הייתי פה בכלל. הייתי ממשיכה לחיות איתו בשלווה ובשלום ולא חיה ככה בגילי" (עמ' 22 לפרוט' שורות 7-11).

27.מהראיות שנפרשו בפניי עולה כי התובע והנתבעת לא פעלו באופן משפטי כדי לעגן את מעמדם המשותף הנטען בבית המגורים. זאת על אף שהעולם המשפטי לא היה זר ביחסים ביניהם.

כפי שצוין, במקרה השגרתי, של בני זוג שלא נישאו, יש נטל ראייתי כבד על הטוען לשיתוף. מקל וחומר, הנטל כבד עוד יותר כאשר קיים הסדר רכושי כתוב וחתום על הנכס.

אמנם, ההסכם עליו חתמו הצדדים לא התממש, ובית המגורים לא נמכר. איני שוללת את גרסת התובע והנתבעת כי הקשר ביניהם התחיל כקשר עסקי והתפתח לקשר זוגי. אך לא כל קשר זוגי מבסס מעמד משפטי של ידועים בציבור, ולא כל קשר זוגי, כשלעצמו, מקים כוונה לשיתוף ספציפי בנכס.

התובע והנתבעת חתמו על שני הסכמים בקשר להלוואות שנתן התובע לנתבעת ככל הנראה לצורך בניית בית המגורים (בשנת 2001 ובשנת 2002). ההסכם משנת 2001 לא גולה לבית המשפט, אך די בהסכם משנת 2002 כדי להסיק הפרדה רכושית מלאה בבית המגורים. ההסכם אינו מקנה לתובע זכויות קנייניות בבית המגורים. ההסכם קובע מפורשות כי לתובע זכאות לכספים ממכירת בית המגורים, והוא לא שונה או בוטל. הנתבעת העידה גם כי הם חשבו להסדיר את יחסי הרכוש ביניהם "אצל עו"ד", כך שיישאר חלק לילדים, אולם לא ברור אם אכן פעלו לעשות כן, ומכל מקום לא הוצג הסכם. הדברים מעידים על כך שהתובע והנתבעת ידעו כי לקשר ביניהם עשויות להיות השלכות כספיות וקנייניות, עליהם ועל ילדיהם, ולכן משלא ביטלו את ההסכם משנת 2002, חזקה עליהם כי לא התכוונו לשנות ממנו ומהמשמעויות העולות ממנו על הזכויות בבית המגורים.

 מדברי הנתבעת עולה כי הקשר ביניהם הוסיף להתנהל משך השנים כך ש"הדברים זרמו". נראה כי הקשר בין התובע והנתבעת לא היה קשר מחייב הדומה באופיו לחיי נישואים בהם יש כוונה לשיתוף בנכסים. לו רצו התובע והנתבעת להבטיח את זכויותיו הקנייניות של התובע בבית המגורים, חזקה כי היו עושים כן באמצעות הסכם חדש, כשם שעשו בעבר.

28.מכירת הבית באופן חד צדדי על ידי הנתבעת מערערת את היסודות תחת הטענה לכוונת שיתוף משותפת לשני בי הזוג. על פי גרסת התובע, בשנת 2015 הנתבעת חתמה על הסכם מכר עם הנתבע ועל מסמכים לבנק לצורך נטילת משכנתא.

בהסכם המכר הצהירה הנתבעת כי היא "בעל זכות חכירה והמחזיק הבלעדי במקרקעין... והמוכר מצהיר כי זכויותיו בממכר נקיות מכל חוב... או זכות אחרת כלשהי לצד ג'..." (הואיל 1 ו-2 להסכם). בהמשך נכתב בפרק "הצהרות הצדדים" כי המוכר מצהיר כי "הינו הבעלים, המחזיק, המשתמש הבלעדי, ומתגורר בגפו במקרקעין. וכי בלעדיו אין אף גורם הטוען לזכויות כלשהם בבית הן זכויות שבדין הן זכויות שביושר הן זכויות בעלות והן זכויות שימוש".

הנתבעת הצהירה כי היא בעלת הזכויות היחידה בבית, הבעלים, המחזיקה והמשתמשת הבלעדית. הנתבעת לא הזכירה את התובע, ולו ברמז.

בנוסף, הנתבעת לבדה חתמה על "התחייבות מוכרים" כלפי הבנק לצורך נטילת המשכנתא של הנתבע, ועל בקשה לרישום הערת אזהרה לטובת הבנק (נספח 1 ונספח 2 לתע"ר מטעם הבנק).

גם כשביקשה התובעת לבטל את ההסכם וניהלה התדיינות בבית המשפט, היא לא הזכירה מעולם את התובע.

התנהלות הנתבעת מצביעה על כך שלפחות מנקודת מבטה, לא הייתה לה כוונה לשתף את התובע בזכויות בבית.

29.למעשה, מלבד העובדה שהתובע והנתבעת התגוררו שנים ארוכות באותו בית, לא הוצגו ראיות התומכות בת שיתוף. התובע לא הוכיח כי הם ניהלו את חייהם הכלכליים במשותף וכי ראו עצמם כיחידה כלכלית אחת. איש מהם לא טען לשיתוף בנכסים או זכויות אחרות בלבד הבית. הם לא ניהלו חשבונות בנק משותפים ולא היו מורשים לפעול בחשבונות אחד של מישנהו, ולא פרעו ביחד את החזרי המשכנתא שרבצה על הבית.

על פי התשתית שהוצגה, לכל היותר ניתן לקבוע כי התובע והנתבעת נשאו בעלויות השוטפות של החזקת הבית וצרכי המחייה, אם מתוך נוחות או סידור ענייני, ואם בהתאם להסכם משנת 2002.

30.כאמור, לתובע ולנתבעת אין חשבון בנק משותף. הנתבעת לא יודעת אם יש לתובע נכסים נוספים (עמ' 19 לפרוט' שורות 12-13), וזאת על אף שהתובע העיד כי בבעלותו דירה בקריית ים שבנו רשם על שמו (עמ' 25 לפרוט' שורות 10-14).

התובע העיד כי אינו יודע מה קורה בחשבון הבנק של הנתבעת, והעיד כי "אני יודע שכל הזמן אין לה כסף ואין לה כסף ואני צריך לעזור לה" (עמ' 28 לפרוט' שורה 4). התובע העיד כי "אף פעם לא התעניינתי וזה לא עניין אותי. גם כשהייתי נשוי לנשים גם לא, אף פעם לא התעניינתי, כל אחד מתנהל עם הכסף שלו" (שורות 8-9). הנתבע גם לא ידע לטובת איזה בנק הייתה המשכנתא שרבצה על בית המגורים, לא התעניין כמה הנתבעת שילמה בכל חודש למשכנתא, ולא ידע בזמן אמת כי המשכנתא סולקה (עמ' 30 לפרוט' שורות 22-33, עמ' 31 שורות 4-5).

31.הנתבעת העידה כי היא יודעת שלתובע יש חשבון בנק אחד (עמ' 19 לפרוט' שורות 20-21), ואולם התובע העיד כי יש לו שני חשבונות בנק, אך צירף תדפיסים רק של חשבון אחד "כי מהבנק הזה אני מושך את המזומנים שלי והייתי צריך להוכיח שאני מושך מזומן רק מהחשבון הזה" (עמ' 26 לפרוט' שורות 10-11).

התובע צירף לתצהירו דפי חשבון בנק לשנים 2018-2022. לא ניתן ללמוד מתדפיסים אלה דבר אודות התנהלות כלכלית משותפת של התובע והנתבעת.

בתדפיסי חשבון הבנק מופיעות משיכות מבנקט בסכומים משתנים של 1,000 – 4,000 ₪, כ-2- 4 משיכות בכל חודש. מתדפיסי הבנק עולה פעולה אחת "חריגה" והיא העברה בסך 15,000 ₪ לחברת "שלמה מכירת רכב", לגביה הסביר התובע כי העביר כסף לנתבעת כדי לרכוש רכב (עמ' 26 לפרוט' שורות 28-30). תדפיסי החשבון אינם מצביעים על חיים כלכליים משותפים (אם היו כאלה) של התובע והנתבעת.

32.הנתבעת העידה כי התובע התנהל בעיקר במזומן וכי יש ביניהם חלוקה צודקת של תשלומים שוטפים: "נגיד שהוא משלם חשמל, אני משלמת פרטנר, הוא עושה קניות, אני קונה משהו אחר. אני אומרת לו לתדלק את האוטו. אנחנו לא יושבים עם חשבונות ורושמים כל היום. זה לא נורמלי כל זה. מי מנהל זוגיות ככה. מי קונה מלפפונים ורושמים שהוא שילם על זה? (עמ' 19 לפרוט' שורות 25-29).

התובע צירף לראיותיו מספר קבלות לחברת הגז בין השנים 2007-2022; קבלה על רכישת מקרר ומכונת כביסה משנת 2005; קבלה על רכישת דוד שמש משנת 2005; חשבונית לפקודת התובע מחברת הוט משנת 2009; קבלה על התקנת מזגנים משנים 2015-2016; וחשבונית חשמל על חשבון התובע משנת 2022.

החשבונות שצירף המבקש (שחלקם מאוחרים לחתימה על ההסכם משנת 2015) וטענת הנתבעת כי המבקש משתתף בהוצאות בית המגורים, אינם מעידים כשלעצמם, על שיתוף כלכלי בין בני זוג. בהעדר ראיות נוספות, ולנוכח העובדה כי התובע והנתבעת לא יודעים דבר אודות ההתנהלות הכלכלית האחד של השנייה, המסקנה המסתברת יותר היא כי תשלומים בהם נושא התובע הם תשלומים בהם התחייב מכוח ההסכם, או תשלומים בעבור מגוריו בבית, מתוך נוחות או סידור ענייני.

33.אוסיף כי תמונות שהגיש התובע, שלו ושל הנתבעת מאירוע משפחתי, כך נראה, אינן בעלות משקל להוכחת כוונת שיתוף. לכל היותר יש בהן אינדיקציה ליחסי זוגיות בין השניים. אין בנוכחותם המשותפת באירוע משפחתי כדי ללמד משהו על אופי ההתנהלות הכלכלית ביניהם. הוא הדין לגבי ביקורים משותפים במרפאה (ר' נספח ו' ונספח יא' לתע"ר התובע).

34.חוסר הידיעה הנטען של התובע ביחס להסתבכות הפלילית של בנה של הנתבעת וביחס להסכם המכר וההליך המשפטי, גם הוא מכרסם בטענה כי הצדדים קשרו את גורלם זה בזו כבני זוג נשואים.

הנתבעת טענה כי התובע לא ידע על ההליך הפלילי של בנה, ולא ידע על מכירת הבית לנתבע. אולם בחקירות התובע והנתבעת לא עלתה גרסה אחידה בקשר לכך.

בחקירתה, העידה הנתבעת כי לא שיתפה את התובע במצבה המשפטי:

"גם את הבנות שלי לא שיתפתי, לא שיתפתי אף אחד. באתי לבד לעורך דין. הבן שלי בכלא, אין לי אפשרות להרים לו טלפון ולשאול... לא ידעתי איזה תגובה תהיה לפלוני וגם סמכתי על הבן שלי. פחדתי לספר. מה אני אספר? חשבתי שהבן שלי ישלם. הייתי רדומה כזאת שהוא יסתדר. אמרתי שעוד מעט הם יסתדרו, הוא יצא מהכלא והם יסתדרו. אף אחד לא ידע, לא הילדים ולא כלום. לא חשבתי שזה יתפוצץ לי ככה...

... לא נשאלתי על ידי בית המשפט אם יש לי בן זוג. אף אחד לא שאל אותי. הכל כאילו זרם על המים" (עמ' 20 לפרוט' שורות 5-12).

אולם בהמשך העידה התובעת כי התובע ידע על הסתבכותו של בנה ואף לקח חלק בשיחה עם קצין המבחן לצורך בחינת חלופת מעצר:

"ש. בשעתו, כשהיה את כל העניין עם הבן שהיה בבית האסורים, כמה זמן הוא היה שם?

ת. שנה בערך אולי פחות.

ש. בתקופה הזו את מספרת לפלוני שהבן שלך בכלא?

ת. כן. הוא היה בכלא רימונים. הוא ראה שאני בוכה ועצובה כל הזמן.

ש. פלוני שוחח עם הבן שלך כשהיה בבית סוהר?

ת. לא. כשנתבקשנו שיהיה במעצר בית, פלוני גם בא והביע נכונות שהוא יהיה אצלנו בבית והוא ישמור עליו והכל. משום מה לא אישרו את מעצר הבית. לא היה לנו מה לעשות. פלוני הגיע לקצין המבחן.

...

ש. בתקופה הזאת סיפרת לפלוני שאת צריכה להעביר סכום של כ-900,000 ₪?

ת. ממש לא. איך אני אגיד דבר כזה שאני צריכה סכומים כאלה, למי אני אגיד, מה אני אגיד? לא אמרתי, הכל היה בסודי סודות..." (עמ' 20 לפרוט' שורות 15-33).

35.התובע מסר גרסה שונה. בחקירתו העיד התובע כי לא ידע על ההסתבכות של בנה של הנתבעת: "זה דבר שהוסתר ממני כל הסיפור הזה שהתרחש עם בנה, ממש זה היה מאחורי גבי. כמו שדקרו אותי בסכין בגב, ממש ככה" (עמ' 27 לפרוט' שורות 31-32).

בהמשך נשאל התובע על הביקור אצל קצין המבחן, וכך השיב:

"ש. אני אומר לך שהיה תסקיר מעצר במ"ת 31150-08-14, מיום 16.9.2014. כתב 'בן זוגה של האם מר פלוני, בן 68, פנסיונר, מנהל אורח חיים דתי ובעברו עבד כמנהל סניף קופ"ח, תיאר קשר רופף עם הראל, אך הדגיש כי סבור שהראל לא יפר תנאים מגבילים מתוך כבוד כלפיו'. אני שואל שוב. האם היית בתסקיר מבחן בקשר לפלוני או בשמו השני הראל, בנה, כדי לבחון היתכנות שהוא יהיה במעצר בית בבית בנהורה?

ת. עניתי כבר. לא היה. אני נזכר כי בקריית גת היינו בתסקיר אבל אני לא זוכר אם בקריית גת הוזכר השם פלוני, הבן שלה. אולי זה היה תסקיר בעניין אחר. בטח שלא עם פלוני, ממש לא. הוא לא הוזכר. לשאלת ביהמ"ש אם הצעתי להיות מפקח של פלוני אני משיב שלא, בשום אופן" (עמ' 32 לפרוט' שורות 16-24).

36.קשה לקבל את גרסתו של התובע כי לא ידע על הסתבכותו הפלילית של בנה של הנתבעת. כפועל יוצא מכך, קשה ליתן אמון בגרסתו כי לא ידע דבר אודות ההסכם משנת 2015 וההליכים המשפטיים שהתנהלו בעקבותיו. זאת הן בשל אזכורו של התובע בתסקיר שירות המבחן, והן בשל העובדה שמדובר בהליך פלילי ארוך, ולאחריו משפט אזרחי, שנפרש על פני שנים.

מדובר בשנים של הליכים משפטיים שכללו הגעה לדיונים, היוועצות בעורכי דין וכדומה. ההליכים וודאי הצריכו מהנתבעת משאבים כלכליים, נפשיים ולוגיסטיים. הנתבעת אף העידה כי התובע ידע שבנה בכלא וראה שהיא "בוכה ועצובה כל הזמן". לכן, גרסת התובע כי לא ידע דבר עד לתום ההליך המשפטי האזרחי, זאת על אף שטען כי היה בן זוגה של הנתבעת וחי עמה מזה 22 שנים, תמוהה. בנוסף, גם אם חששה הנתבעת לשתף את התובע בעצם החתימה על הסכם המכר, הנתבעת לא נתנה הסבר מניח את הדעת לכך שלא שיתפה את התובע בהליך המשפטי האזרחי, בו התנגדה למכירת הבית לנתבע, ולכך שלא טענה באותם הליכים משפטיים כי יש לה בן זוג ומחצית הנכס שייכת לו.

37.ואולם, אף אם אאמץ את גרסת התובע כי לא ידע על ההליכים המשפטיים האמורים, וכי הנתבעת חתמה על הסכם המכר לנתבע ללא ידיעתו, הדבר מעיד על כך שהיא לא ראתה בתובע בן זוג השותף בזכויות בבית, ולא חשבה כי יש לשתפו במהלכים של הסכם המכר. הדבר מעיד על מידת הקרבה, שותפות הגורל והערבות ההדדית בין הצדדים, ומטיל צל כבד על כוונת שיתוף הדדית בבית המגורים.

בסיכום הדברים, יהא הקשר הזוגי בין התובע לנתבעת אשר יהא, התובע לא הוכיח כי הייתה בין השניים כוונה הדדית לשיתוף בבית.

ככל שהתביעה מבוססת על ההסכם משנת 2002, ההסכם אינו מקנה לתובע זכויות קניין, וודאי לא כאלה שבכוחן לגבור על זכויות הנתבע והבנק.

סוף דבר – התביעה נדחית.

התובע ישלם לכל אחד מהנתבעים 1 ו-2 הוצאות משפט ושכר טרחה בסך כולל של 10,000 ₪ (ובסך הכל 20,000 ₪).

ניתן היום, כ"ח שבט תשפ"ג, 19 פברואר 2023, בהעדר הצדדים.