החלטה בבקשה של רשויות הרווחה להוצאת קשישים ניצולי שואה מדירתם והעברתם למוסד, בניגוד לרצונם

בפניי בקשה לפי חוק ההגנה על חוסים, תשכ"ו-1966 (להלן: "החוק"), להורות על הוצאתם של המשיבים, בני זוג המתגוררים בדירה, למחלקה סיעודית בבית אבות, בניגוד לרצונם.

הבקשה הוגשה ביום 12.2.23.

עם הגשת הבקשה הוריתי ללשכה לסיוע משפטי למנות למשיבים אפוטרופוס לדין דובר רוסית לצורך ייצוגם בהליך זה. עו"ד אירנה צ'רניאק (להלן: "האפוטרופסית") מונתה לתפקיד.

האפוטרופסית קיימה ביקור בית בדירת המשיבים, שוחחה עמם והגישה תגובה בכתב לבקשה.

ביום 21.2.23 קיימתי דיון, שבו השתתפו עו"ס ____ - עו"ס לחוק, גב' _____ מטעם העמותה למען הקשיש בנשר (להלן: "העמותה"), האפוטרופסית ומר ____, נכדם של המשיבים (להלן: "הנכד").

רקע עובדתי

המשיבים הינם בני זוג קשישים ניצולי שואה, המתגוררים בדירה בת שני חדרים בדיור מטעם משרד השיכון. למשיבים בן שעקב מצבו אינו מסוגל לדאוג להם. הנכד נמצא בקשר עם המשיבים. המשיבים מטופלים מזה כמה שנים על ידי המחלקה לשירותים חברתיים בנשר.

שני המשיבים הם אנשים שמורים קוגניטיבית, בעלי שיפוט ותובנה תקינים, מתמצאים במקום ובזמן.

משיבה מס' 1 (להלן: "המשיבה") היא ילידת שנת 1936. המשיבה הינה סיעודית. היא סובלת, בין היתר, מאוסטאופורוזיס, מיתר שומנים בדם, מלימפואידה ברגליה, ובשנת 2018 שברה את ירך ימין. היא אינה שולטת בצרכיה, משתמשת בטיטולים וזקוקה לעזרה בהחלפתם. היא זקוקה לעזרה בכל הפעולות הבסיסיות פרט לאכילה, שאותה היא מבצעת בעצמה אך זקוקה לעזרה בחיתוך האוכל. היא אינה מתניידת בעצמה, ולא יוצאת מן הבית.

המשיבה מקבלת סיוע מהמל"ל בהיקף של 17 שעות טיפול בשבוע, דהיינו כשלוש שעות מידי יום פרט לימי שבת.

בשנה האחרונה החליף המל"ל שלוש חברות סיעוד לטיפול במשיבה, האחרונה בהן היא העמותה. המשיבה נוקטת בחשדנות ובתוקפנות במטפלות שנשלחות אליה, דבר שגורם לסירובן להמשיך לעבוד עמה, ומסרבת לקבל חלק מן המטפלות הנשלחות אליה (אינה פותחת את הדלת). כשבוע לפני הדיון הוקצתה למשיבה מטפלת חדשה. היא עבדה עמה ארבע שעות, וסרבה להמשיך לעבוד עמה.

כתוצאה מכך הטיפול במשיבה אינו סדיר. המשיבה אינה נוטלת תרופות מזה כחודש. לדברי בעלה (משיב מס' 2) אין מי שיקנה לה אותן.

משיב מס' 2 (להלן: "המשיב") הוא יליד שנת 1940. המשיב הינו סיעודי. הוא סובל, בין היתר, מפרקינסון מיתר שומנים בדם, מחולשה ניכרת בשרירים, מבצקות בגפיים התחתונות, ובשנה האחרונה – מנפילות חוזרות. בפברואר 2022 נפל בביתו, אושפז בבית חולים ולאחר מכן עבר תהליך שיקומי במחלקה שיקומית. ביולי 2022 נפל שוב, אושפז בבית חולים, קיבל טיפול בדלקת בדרכי השתן ובאי ספיקת כליות חריפה, ולאחר מכן עבר תהליך שיקומי. המשיב משתמש בטיטולים וזקוק לעזרה בהחלפתם. הוא זקוק לעזרה בכל הפעולות הבסיסיות פרט לאכילה, שאותה הוא מבצע בעצמו אך זקוק לעזרה בחיתוך האוכל. הוא מתנייד בבית עם הליכון ובעזרה רבה של מטפל, ולא יוצא מן הבית.

המשיב מקבל סיוע מהמל"ל בהיקף של 12 שעות טיפול בשבוע, דהיינו כשעתיים מידי יום פרט לימי שבת.

אציין כי העובדות כפי שפורטו לעיל עולות מן המסמכים הרפואיים בעניינם של המשיבים, מן המסמכים שנערכו על ידי גופי הסיעוד השונים ועל ידי עובדים סוציאליים מטעם המבקשת, כמו גם מן התגובה שהגישה האפוטרופסית לאחר שביקרה בדירת המשיבים, ומדברי הנכד בדיון בפניי.

כל מי שביקר בדירת המשיבים (לרבות האפוטרופסית) ציין את ההזנחה שבה הם חיים – ריח שתן שורר בדירה, הספות מרוחות בצרכים, והטיטולים אינם מוחלפים לעיתים תכופות.

טענות המבקשת

המבקשת טוענת כי מדובר בבני זוג סיעודיים, שדרושים להם השגחה וטיפול באופן קבוע. בהעדר יכולת לטפל בהם בדירתם על ידי עובד סיעודי זר, הטיפול יכול להינתן רק במחלקה סיעודית בבית אבות. המבקשת מסרה כי קיימים בתי אבות שבהם יכולים המשיבים לשהות ביחד באותו חדר. המבקשת מוסיפה כי המשך הטיפול באמצעות מטפלים אינו אפשרי, שכן גם אם יועלה מספר שעות הטיפול בכל אחד מן המשיבים למקסימום, אין די בכך לצורך טיפול בהם. בנוסף לכך, קיים קושי במציאת מטפלת למשיבה, עקב יחסה למטפלות, דבר שגרם להחלפת חברות סיעוד ומטפלות.

נציגת המבקשת ציינה כי היא מודעת לכך שהעברתו של קשיש שמור קוגניטיבית, בעל שיפוט ותובנה תקינים, מדירתו למוסד בניגוד לרצונו הינה צעד חריג. היא סבורה כי במקרה זה קיימות נסיבות המצדיקות זאת. לטענתה, רופאיהם של המשיבים מצאו כי חרף מצבם הקוגניטיבי התקין, הם אינם מודעים באופן מלא למגבלותיהם התפקודיות.

טענות המשיבים

האפוטרופסית סבורה כי צעד של השמה מוסדית בכפיה הוא צעד קיצוני, שאין מקום לנקוט בו במקרה זה. לטענתה, חובתה של המבקשת לפעול לגיוס אמצעים אחרים שיאפשרו טיפול במשיבים בדירתם, ובכלל זה לפעול להגדלת שעות הסיעוד לשני בני הזוג למקסימום האפשרי, למצוא למשיבה מטפלת חדשה שתהיה מקובלת עליה, לפעול להעסקת מטפלת נוספת תוך שימוש במשאביהם הכספיים של בני הזוג ולבחון אפשרות של אספקת ארוחות/חבילות מזון למשיבים.

האפוטרופסית צרפה לתגובתה את חוות דעתו של פרופ' י. מערבי, מומחה לרפואה גריאטרית ולרפואה פנימית, מיום 24.1.23, שעניינה העברת קשישה ממוסד סיעודי אחד לאחר. פרופ' מערבי מציין בחוות הדעת:

"על פי הספרות הרבה שהתפרסמה במהלך השנים והידע הרב שנצבר בעקבותיה על ההשלכות של מעבר דיור בזקנים בכלל וכאלו הלוקים בדמנציה בפרט, מעבר שכזה מעלה משמעותית את הסיכון של הזקן להידרדרות תפקודית, נפשית, בריאותית ומעלה את הסיכון לתמותה מוקדמת".

האפוטרופסית סבורה כי העברת המשיבים למוסד בניגוד לרצונם תהיה טראומטית עבורם, ותהווה פגיעה קשה בחירותם.

דיון והכרעה

סעיף 7 לחוק קובע:

"ראה בית המשפט שאין דרך אחרת להבטיח שלומו הגופני או הנפשי של חוסה בגיר אלא בהעברתו למעון או לבית-חולים, יורה לעשות כן לתקופה שלא תעלה על ששה חדשים ובלבד שהעברה לבית חולים לחולי-נפש תיעשה לפי החוק לטיפול בחולי-נפש, תשט"ו-1955".

במקרה זה כל אחד מהמשיבים נכנס לגדר הגדרת "חוסה" בסעיף 1 לחוק, במסגרת החלופה של מי שמפאת זקנה אינו מסוגל לדאוג לצרכי חייו.

על מנת להורות על העברתו של חוסה כדוגמת המשיבים למוסד, על בית המשפט להשתכנע כי לא ניתן להבטיח את שלומו הגופני בדרך אחרת. זו מצוות המחוקק. זו גם התוצאה הנגזרת מעקרונות היסוד של שיטתנו המשפטית. כל אדם, גם קשיש שאינו מסוגל לדאוג לצרכי חייו, הינו בעל זכות לאוטונומיה על גופו ועל חייו, כחלק מזכות היסוד של כבוד האדם. לפיכך, העברתו של קשיש כזה מדירתו למוסד צריכה להעשות במקרים חריגים, ורק אם לא קיימת דרך אחרת למנוע סכנה ממשית לשלומו הגופני.

אציין כי לגישתי, לנוכח חשיבותה של הזכות לאוטונומיה ולכבוד, יש לתת משקל מכריע לרצונו של הקשיש ולכבדו, גם אם המשמעות היא קיומו של סיכון מסוים לשלומו או לחייו. רק סכנה ממשית תצדיק העברתו של הקשיש למוסד בניגוד לרצונו.

במקרה זה שוכנעתי, כי במצב הקיים נשקפת סכנה ממשית לשלומו ולחייו של כל אחד משני המשיבים. כל אחד מן השניים הינו סיעודי, ותלוי לחלוטין בטיפול של אחר, הן בפעולות היום-יומיות של רחצה, אכילה, התניידות בבית והחלפת טיטולים, והן בפעולות המצריכות יציאה מן הבית, כגון רכישת תרופות ומזון. גם בהתעלם מן הקושי שבהעסקת מטפלת למשיבה, אין די בטיפול במסגרת השעות המוקצות להם כיום כדי לענות על צרכיהם.

לפיכך בחנתי במסגרת הדיון שקיימתי חלופות אחרות לחלופה המוסדית המבוקשת. אתייחס להלן לחלופות שנבחנו.

העסקת עובד סיעוד זר

הואיל ולפי חוות הדעת הרפואיות זקוק כל אחד מן המשיבים לטיפול לאורך כל שעות היממה, נדרשתי לאפשרות להעסקת עובד זר שיטפל בהם בדירתם.

נציגת המבקשת ציינה, כי דירתם של המשיבים היא בת שני חדרים, כך שאין חדר לעובד זר. עוד ציינה, כי בדיור שבו הם מתגוררים אין מתירים העסקת עובד זר. יתכן שעל מגבלות אלה ניתן היה להתגבר. ואולם ככלל לא ניתן להעסיק עובד זר לטיפול בשני אנשים, אלא אם המבקשת מאשרת כי הדבר אפשרי הואיל ולא קיים עומס עבודה על העובד. תנאי זה לא מתקיים במקרה זה, הואיל ושני המשיבים סיעודיים (עמ' 5 ש' 33 – עמ' 6 ש' 34 לפרוטוקול).

הפתרון של העסקת עובד זר אחד לשני המשיבים אינו אפשרי, איפוא, וזאת עוד בטרם נבחנה היתכנותו הכלכלית.

טיפול על ידי מטפלים

נציגות המבקשת ציינו כי קשיש ניצול שואה יכול להגיע לכל היותר לזכאות של 30 שעות עזרה בשבוע מהמל"ל, ו-9 שעות נוספות מהקרן לנפגעי שואה, דהיינו 39 שעות שבועיות שמתחלקות על פני שישה ימים בשבוע (ללא ימי שבת).

בהנחה שזכאותם של המשיבים תוגדל למקסימום, יהיה זכאי כל אחד מן המשיבים ל-6.5 שעות טיפול ליום במשך שישה ימים בשבוע. הטיפול הוא אינדיווידואלי, כך שמטפל אינו מטפל גם בבן הזוג השני (עמ' 5 ש' 17 לפרוטוקול).

במצבם של המשיבים, כפי שפורט לעיל, אין די בכך.

ולכך נוסף הקושי שבהעסקת מטפלת למשיבה, כפי שפורט לעיל.

הכרעה

לאחר קיום דיון מקיף ומפורט, איני רואה, לצערי, כי תיתכן חלופה שתאפשר המשך מגוריהם של שני המשיבים בדירה, תוך מתן מענה שיבטיח את שלומם הגופני. נראה כי העברתה של המשיבה למוסד מתחייבת ממצבה הגופני ומן הקושי להעסיק לה מטפלת. במקרה כזה ראוי לשאול את המשיב אם הוא מעדיף לעבור למוסד ביחד עמה, או להישאר בדירה. אם יביע המשיב רצונו להישאר בדירה ללא המשיבה, ניתן יהיה לבחון אפשרות של העסקת עובד זר שיטפל במשיב בביתו.

אני דוחה את טענת האפוטרופסית כי המבקשת לא עשתה די ניסיונות למצוא פתרונות חלופיים. כפי שפורט לעיל, גם הגדלת זכאותם של המשיבים לשעות טיפול עד למקסימום האפשרי אינה מהווה פתרון מספק.

אני דוחה גם את טענת האפוטרופסית, כי חרף יחסה של המשיבה למטפלות חייבת המבקשת להמשיך בחיפוש מטפלות בשיטה של "ניסוי וטעיה" "עד שיצליח" (עמ' 4 ש' 3-4 לפרוטוקול). אדם שהתובנה שלו תקינה מבין כי הוא זקוק לטיפול של מטפל, ועל מנת לקבלו עליו לנהוג באופן הולם.

ואולם התוצאה שאליה הגעתי הינה קשה. ולכן, בטרם יינתן צו כאמור, אני סבורה כי יש מקום לתת הזדמנות נוספת למציאת פתרון אחר, בסיוע הנכד והאפוטרופסית, אשר גם אם לא יבטיח לחלוטין את שלומם הגופני של המשיבים, יבטל את ההזנחה שבה הם חיים, וייתן מענה של טיפול והשגחה לפחות במהלך שעות הערות של המשיבים.

אני מודעת לכך שפתרון כזה יותיר סיכון מסוים, שכן המשיבים עשויים להיזקק לעזרה בשעה שבה לא יהיה במקום אדם שיכול לספק אותה (המשיב כבר נפל בעת שלא היה במקום אדם שיכול לסייע לו). עם זאת, אם ימצא פתרון כזה, ניתן יהיה לכבד את רצונם של המשיבים ולצמצם את הסיכון הנשקף להם.

לפיכך אני מורה כדלקמן:

• המבקשת תפעל באופן דחוף מול הגורמים הרלוונטיים למיצוי זכאותם של המשיבים לשעות טיפול. להתרשמותי, מצבם של המשיבים צריך לזכותם במקסימום השעות האפשריות.

• המבקשת תפעל בדחיפות למציאת מטפלת למשיבה. הנכד והאפוטרופסית יבהירו למשיבה כי זהו הניסיון האחרון לאתר מטפלת שתיאות לטפל בה, ואם מטפלת זו תעזוב לא יהיה מנוס מהעברתה למוסד.

במקביל, הנכד והאפוטרופסית יבחנו מימון מטפלים נוספים ממקורותיהם הכספיים של בני הזוג. כפי שצוין לעיל, יש להוסיף שעות טיפול נוספות מידי יום, באופן שיובטחו צרכיהם הבסיסיים של המשיבים במהלך שעות ערותם, וכן מטפל לימי שבת, בשילוב עם הנכד, שהביע בדיון הסכמה לדאוג להאכלת המשיבים בימי שבת.

כמו כן, מתבקשת האפוטרופסית להודיע לבית המשפט, מה רצונו של המשיב אם תוצא המשיבה למוסד – האם הוא מבקש להצטרף אליה, או להישאר בדירה בלעדיה.

המבקשת והאפוטרופסית יגישו הודעות לגבי הנושאים הנ"ל עד יום 26.3.23.

לתזכורת פנימית ביום 28.3.23.

ניתנה היום, ב' אדר תשפ"ג, 23 פברואר 2023, בהעדר הצדדים.