משרד הבינוי והשיכון נ׳ סויסה ואח׳

           המשנה לנשיאה ע' פוגלמן:

• לפנינו ערעור על פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים בבאר שבע (כב' השופטת העמיתה ח' סלוטקי), שבמסגרתו התקבלה עתירתו של המשיב 1 (להלן: המשיב) להכיר בו כדייר ממשיך לפי חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, התשנ"ח-1998 (להלן: חוק הדיור הציבורי או החוק), ולאפשר לו להמשיך להתגורר בדירה הציבורית בה התגורר עם הוריו המנוחים.

   

   

  תמצית העובדות הנוגעות לעניין

   

  בשנת 1973 חתם אביו של המשיב על חוזה שכירות עם עמידר – החברה הלאומית לשיכון בישראל (היא המשיבה 2; להלן: עמידר), שעניינו דירת קרקע בת 4 חדרים ששטחה 69 מ"ר (להלן: הדירה הציבורית או הדירה). משפחתו של המשיב – שכללה את אביו, אמו ותשעת ילדיהם – עברה להתגורר בדירה בסמוך לחתימת הסכם השכירות. לאחר מותו של האב בשנת 1977, המשיכה המשפחה להתגורר בדירה, כאשר עמידר ראתה באם דיירת חוזית שבאה בנעלי האב. כעולה מהחומרים שלפניי, מלבד מספר תקופות שבהן ריצה עונשי מאסר, המשיב התגורר לאורך השנים בדירה עם אמו. בפרט, אין מחלוקת כי המשיב התגורר בדירה עם אמו החל משנת 2009, למעט תקופת מאסר בת 13 חודשים (מיום 11.10.2014 ועד ליום 25.11.2015; להלן גם: תקופת המאסר) שבסיומה שב המשיב להתגורר עם אמו בדירה. ביום 29.1.2017 נפטרה אמו של המשיב. ביום 4.5.2017 פנה המשיב לוועדה המחוזית בעמידר (להלן: הוועדה המחוזית), במטרה להסדיר את זכויותיו בדירה כדייר ממשיך. ביום 10.7.2017 דחתה הוועדה המחוזית את הבקשה, וקבעה כי לא ניתן לראות במשיב דייר ממשיך ולהעניק לו זכויות בדירה, מאחר שלא התגורר בה ברציפות 4 שנים לפני פטירת אמו, בשים לב לתקופת המאסר שריצה. המשיב הגיש ערעור על החלטה זו לוועדת האכלוס העליונה במשרד הבינוי והשיכון (להלן: ועדת האכלוס והמדינה בהתאמה). ביום 26.11.2017 דנה ועדת האכלוס בעניינו של המשיב, ומצאה אף היא שהמשיב אינו זכאי למעמד של דייר ממשיך מפני שלא התגורר ברציפות עם אמו בדירה 4 שנים עד לפטירתה. ועדת האכלוס קבעה בהחלטתה כי "לא ניתן לחרוג מהכללים [...] הדירה בת 4 חדרים צמודת קרקע, נחוצה לאכלוס משפחות בנות 7 נפשות ויותר וכן משפחות [שלהן - ע' פ'] מצוקה רפואית" (סעיף 1 להחלטה). לפנים משורת הדין, ועדת האכלוס הציעה למשיב זכאות לדירה בת שני חדרים בקומה השלישית ומעלה בעיר מגוריו, אך המשיב סירב להצעה. ביום 21.10.2021 הגיש המשיב עתירה מינהלית שבגדרה ביקש כי תקבע זכאותו להמשיך להתגורר בדירה כדייר ממשיך (לשלמות התמונה יצוין כי עמידר הגישה תביעה לפינוי מושכר נגד המשיב, ואולם בהסכמת הצדדים ניהולה הופסק לצורך הגשת העתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים).

   

  ביום 11.5.2022 קיבל בית המשפט לעניינים מינהליים בבאר שבע (כב' השופטת העמיתה ח' סלוטקי) את העתירה. בית המשפט עמד על כך שתנאי להכרה במשיב כדייר ממשיך הוא מגורים ברציפות בדירה במשך 4 שנים טרם פטירתה של אמו, היא הדיירת החוזית. ואולם, אין בהיעדרויות קצרות וארעיות כדי לקטוע את רציפות המגורים. בית המשפט קבע שבנסיבות המקרה דנן יש לראות בתקופת המאסר כתקופה קצרה שאינה שוללת את רציפות מגוריו בדירה מאחר שחלקה היחסי מתקופת הרציפות שנדרשת בחוק הוא קטן, וכן בהתחשב בכך שהמשיב התגורר בדירה כ-49 שנים. בית המשפט התייחס לכך שבעע"ם 2851/13 סויסה נ' מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון (23.6.2014) (להלן: עניין סויסה) נקבע כי תקופת מאסר בת 5 חודשים שוללת את רציפות המגורים, ואולם בית המשפט ביקש לאבחן בין המקרה דנן לבין עניין סויסה שכן באותו עניין "הוכח בבירור כי המערער לא התגורר עם אביו הזכאי בטרם פטירתו [...] מכאן שאף אם המערער שם לא היה מרצה את עונש המאסר, הרי שלא היה עומד בתנאי רציפות המגורים" (סעיף 21 לפסק הדין קמא). בית המשפט קבע כי ניתן להגיע לתוצאה זו גם בדרך נוספת, שכן ניתן לראות במשיב דייר ממשיך של אביו, בהתחשב בכך שהמשיב התגורר עמו ברציפות משנת 1973 ועד למותו בשנת 1977. בית המשפט ציין כי אין בכך שאמו הייתה דיירת ממשיכה של האב כדי למנוע מהמשיב מעמד זה, שכן החוק אינו מגביל את מספר הזכאים למעמד דייר ממשיך. עוד נקבע כי מאחר שהמשיב היה קטין במועד פטירתו של אביו לא נדרש שיחתום על חוזה עם עמידר כתנאי למעמד זה.

   

  טענות הצדדים

   

  המדינה טוענת כי בית משפט קמא שגה בפרשנותו לתנאי רציפות המגורים הנדרש לשם קבלת מעמד של דייר ממשיך, וכי בכך טמונות השלכות רוחב מרחיקות לכת על הזכאות לדיור הציבורי. לטענת המדינה, לא ניתן לראות בתקופת מאסר בת 13 חודשים כתקופה "קצרה וארעית", מאחר שאין מדובר בהיעדרות שהיא קצרת מועד מטבעה; היא לא נכפתה על המשיב; ואין אינטרס ציבורי לעודד היעדרות מסוג זה. עוד צוין כי בניגוד לקביעה בפסק הדין של בית משפט קמא, המשיב לא גר בדירה ברציפות תקופה של 49 שנה עד למאסרו בשנת 2014, זאת בהתחשב בתקופות נוספות שבהן ריצה עונשי מאסר בפועל. המדינה מדגישה כי לא היה מקום לסטות מקביעת בית המשפט בעניין סויסה, שם נקבע שתקופת מאסר של 5 חודשים קוטעת את רציפות המגורים. לבסוף, המדינה טוענת כי שגה בית משפט קמא בקביעתו כי יש להכיר במשיב כדייר ממשיך של אביו, שכן במועד פטירת האב חוק הדיור הציבורי טרם נחקק והוראותיו אינן חלות למפרע; כמו כן נטען כי ממילא המשיב אינו יכול להיות מוכר כדייר ממשיך של אביו שכן היה קטין בעת פטירתו.

•  

• עמידר הצטרפה לעמדת המדינה. אף לשיטתה, לא ניתן לראות בתקופת מאסר של 13 חודשים כתקופה קצרה וארעית. גם עמידר טוענת שקביעת בית משפט קמא שלפיה ניתן לראות במשיב כדייר ממשיך של אביו לא יכולה לעמוד, מאחר שלא ניתן להחיל את הוראות חוק הדיור הציבורי למפרע. עוד הודגש כי קביעת בית המשפט שלפיה על אף שהמשיב היה קטין במועד פטירת אביו ניתן לראות בו דייר ממשיך מעוררת קשיים מעשיים, בהתחשב בכך שדייר ממשיך נושא בחובותיו של הדייר החוזי.

•  

  המשיב מצדו סומך ידו על פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים. לטענתו, מכלול הנסיבות בעניינו, ובפרט התקופה הממושכת שבה הוא גר בדירה, מלמדות כי מדובר במקרה חריג שבו יש להכיר בו כדייר ממשיך של אמו על אף תקופת המאסר שריצה. המשיב מדגיש כי הפסיקה לא פסלה את האפשרות לראות בתקופת מאסר כתקופה קצרה וארעית. המשיב טוען כי נסיבות המקרה שנדון בעניין סויסה שונות בתכלית מנסיבות המקרה דנן, ולפיכך אין להקיש מהקביעות בעניין זה לענייננו. כמו כן טוען המשיב כי צדק בית המשפט בקביעתו כי ניתן לראות בו גם דייר ממשיך של אביו. בהקשר זה מוסיף המשיב וטוען כי לאחר פטירת אביו, עמידר לא הבהירה למשפחתו את מצב הזכויות בדירה ולפיכך הם הסיקו כי הן אמו של המשיב, הן המשיב בעצמו הם דיירים ממשיכים של האב. המשיב טוען כי הדירה הציבורית כלל לא הייתה ראויה למגורים וכי הוא השקיע רבות בשיפוצה.

   

  ביום 2.1.2023 קיימנו דיון בערעור. באת כוח המדינה חזרה על טענותיה, והוסיפה כי הדירה הציבורית בה מתגורר המשיב מיועדת למשפחות שבהן קיים צורך רפואי שמחייב מגורים בקומת קרקע, וכי בהתאם לגודלה של הדירה היא מיועדת למשפחות מרובות ילדים. באת כוח המדינה ציינה כי ישנן מספר משפחות שעונות לקריטריונים לעיל וממתינות לדירה בעיר מגוריו של המשיב. במהלך הדיון הציעה המדינה למשיב בשנית לפנים משורת הדין זכאות לדירת שני חדרים בעיר מגוריו, אך המשיב סירב להצעה.

   

  דיון והכרעה

   

  הדיון בערעור שלפנינו דורש אפוא מענה על שתי שאלות: ראשית, יש לבחון האם ניתן להכיר במשיב כדייר ממשיך של אמו, חרף היעדרותו מהדירה במשך 13 חודשי המאסר; שנית, האם ניתן לראות במשיב כדייר ממשיך של אביו, בהתחשב בכך שהתגורר עמו ברציפות ב-4 השנים שקדמו למותו בשנים 1977-1973. אפנה לבחון שאלות אלו כסדרן, ואולם אקדים אחרית לראשית ואגיד שעל אף הרגישות המתחייבת מהתקופה הממושכת בה מתגורר המשיב בדירה (שהנחתי כי בעטיה הוצע למשיב לעבור לדירה ציבורית אחרת), עמדתי היא שהתשובה לשתי השאלות בשלילה ובהתאם דין ערעור המדינה להתקבל.

•  

  הדיור הציבורי נועד לספק מענה למגורים לאוכלוסייה שידה אינה משגת לשאת בעלות הכלכלית של מגורים בשוק הפרטי (עע"ם 6390/21 אלמון נ' משרד הבינוי והשיכון, פסקה 6 (16.1.2022); עע"ם 2414/17 קלדרון נ' חלמיש חברה ממשלתית עירונית לדיור לשיקום ולהתחדשות, פסקה 3 (13.2.2018); עע"ם 3351/13 נתנאל נ' חלמיש חברה ממשלתית עירונית לדיור, פסקה 6 (24.3.2013) (להלן: עניין נתנאל); רע"א 3798/07 זריהן נ' עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ, פסקה ו (12.5.2008) (להלן: עניין זריהן)). זכאות לדיור ציבורי נקבעת בהתאם לקריטריונים שקבועים בכללי משרד השיכון והבינוי. בנוסף – אדם עשוי להיות זכאי להמשיך ולהתגורר בדירה ציבורית כדייר ממשיך, בהתקיים תנאים שקבועים בחוק הדיור הציבורי. המונח "דייר ממשיך" מוגדר בסעיף 1 לחוק הדיור הציבורי כך:

   

בהתאם להגדרה זו, ילדו של זכאי שנפטר, זכאי למעמד של דייר ממשיך ככל שהתגורר עם הזכאי בדירה הציבורית תקופה של שלוש שנים לפחות סמוך למועד פטירת הזכאי. סעיף 3 לחוק הדיור הציבורי בנוסחו הקודם קבע כי דייר ממשיך זכאי להתגורר בדירה הציבורית לאחר פטירת הזכאי המקורי או עם מעברו למוסד סיעודי. ואולם, בשנת 2009 תוקן החוק כך שזכאותו של דייר ממשיך להתגורר בדירה הציבורית מותנית בכך שהדייר הממשיך זכאי בעצמו לדיור ציבורי לפי כללי משרד הבינוי (סעיף 69 לחוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010), התשס"ט-2009, ס"ח 157, 217-216 (תיקון עקיף לחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, התשנ"ח-1998)) (להלן: התיקון לחוק)). ברקע לתיקון עומדת מצוקת הדיור הקשה של אוכלוסיות נזקקות בשל המחסור התמידי בדירות שמיועדות לדיור ציבורי (דברי הסבר להצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010), התשס"ט-2009, ס"ח 157, 217-216 (תיקון עקיף לחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, התשנ"ח-1998)), ה"ח 436; כן ראו: עע"ם 1431/21 עופר נ' מדינת ישראל, פסקה 19 (14.11.2021); עע"ם 4589/18 רובין נ' מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון, פסקה 12 (30.4.2019); עניין נתנאל, פסקה 6). ואולם, מן העבר השני, ניתן משקל גם לאינטרס של מי שהתגורר במשך שנים ארוכות בדירה ציבורית להמשיך ולהתגורר בדירתו. הדבר בא לידי ביטוי בהוראת מעבר שסייגה את תחולת התיקון לגבי מי שהתגורר ביום 1.8.2009 (להלן: המועד הקובע) בדירה ציבורית, וזאת בהתאם לתנאים הקבועים בחוק. לענייננו, רלוונטית ההוראה הבאה:

• קרי, דייר ממשיך, שאין לו זכאות משל עצמו לדיור ציבורי וחלה עליו הוראת המעבר, זכאי להמשיך להתגורר בדירה הציבורית ככל שמתקיימים התנאים המצטברים הבאים: הוא התגורר בה עם הדייר החוזי במועד הקובע; ובנוסף, הוא התגורר בה ברציפות במשך 4 שנים – עד לפטירתו של הדייר החוזי או מעברו למוסד סיעודי. תקופת הרציפות יכולה להיות לפני המועד הקובע או אחריו, ובלבד שמדובר בתקופה רציפה. הוראת המעבר והתנאים לזכאות למעמד של דייר ממשיך פורטו במסגרת נוהל מינהל לסיוע בדיור 08/19 "הסדרת זכויות חוזיות של דיירים ממשיכים" (18.8.2015) (להלן: נוהל הסדרת זכויות או הנוהל). לפני הנוהל, "הרציפות אינה נגרעת עקב היעדרויות קצרות וארעיות במהותן כגון שירות מילואים, או אשפוז לטיפול רפואי" (ראו סעיף 2.13.2 לנוהל) (להלן: החריג לתקופת הרציפות או החריג). במקרה שלפנינו, המשיב אינו זכאי בעצמו לדיור ציבורי (וראו: סעיף 17 לפסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים). לפיכך, זכאותו למעמד של דייר ממשיך מותנית בקיומם של התנאים שפורטו לעיל. אין מחלוקת שהמשיב התגורר עם אמו במועד הקובע, וכי הוא גר בדירה 4 השנים עובר לפטירתה, מלבד תקופת מאסר בת 13 חודשים. השאלה שניצבת לפנינו היא האם יש לראות בתקופה המאסר כתקופה "קצרה וארעית" שבאה בגדר החריג לתקופת הרציפות.

•  

  עיון בפסיקתנו מעלה כי בית משפט זה לא שלל את האפשרות שתקופת מאסר תחשב כהיעדרות קצרה וארעית אשר תיכנס בגדר החריג לדרישת הרציפות. סוגיה זו נדונה בשתי פרשות. בפרשה הראשונה, בעניין סויסה, קבע בית המשפט כי תקופת מאסר בת 5 חודשים שריצה המערער (מתוך תקופה בת 3 שנים שנדרשה לשם קביעת זכאותו, שכן התיקון לחוק לא חל באותו עניין) קוטעת את רציפות מגוריו בדירה הציבורית. בית המשפט קבע כי בהתחשב במשך ההיעדרות, עילתה וחלקה מתוך התקופה שנדרשת להקניית הזכות, אין הצדקה לראות בה כהיעדרות קצרה וארעית. עוד צוין כי הדוגמאות שמוזכרות בנוהל הסדרת זכויות – שירות מילואים ואשפוז לטיפול רפואי – נבדלות בטבען ממאסר, ונועדו לשרת אינטרס חברתי. ואולם, בית המשפט לא נטע מסמרות בשאלה האם מאסר אינו יכול לבוא בגדר החריג לתקופת הרציפות. בפרשה השנייה, בעע"ם 2653/13 חדידא נ' עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ (29.1.2015) (להלן: עניין חדידא) נקבע כי תקופת המאסר של המערער לא יכולה לבוא בגדר תקופה קצרה וארעית. באותו עניין ריצה המערער כ-3 שנות מאסר, כששנתיים מתוכן היו במהלך תקופת רציפות המגורים בת 4 השנים שנדרשה בעניינו. נקבע כי בהתחשב באורכה של תקופת המאסר ובכך שמדובר בכמחצית מתקופת הרציפות הנדרשת היא אינה באה בגדר החריג. ואולם, גם בפרשה זו הובהר כי אין באמור קביעה שלפיה מאסר לעולם לא יבוא בגדר החריג. יוער כי הקביעות בעניין זה היו בגדר למעלה מן הצורך, שכן נמצא כי ממילא המערער לא גר ברציפות בדירה הציבורית אף לאחר שחרורו ממאסר. משעמדנו על התשתית הנורמטיבית, נפנה לבחון האם בנסיבות המקרה דנן תקופת המאסר שריצה המערער באה בגדר החריג והיא אינה קוטעת את רציפות המגורים בדירה הציבורית.

•  

  במקרה דנן תקופת המאסר עמדה על כ-13 חודשים. כאמור, בית המשפט לעניינים מינהליים קבע כי ניתן לראות בתקופה זו כתקופה קצרה שבאה בגדרי החריג. סבורני כי קביעה זו לא יכולה לעמוד. ראשית, קביעה זו אינה מתיישבת עם קביעת בית משפט זה בעניין סויסה, כאשר התקופה שנדונה שם בהשוואה לענייננו הייתה קצרה יותר ואף חלקה היחסי מתוך תקופת הרציפות הנדרשת היה קטן יותר. בית המשפט לעניינים מינהליים ביקש לאבחן בין שני המקרים בכך שקבע כי "בפרשת סויסה הוכח בבירור כי המערער לא התגורר עם אביו הזכאי בטרם פטירתו [...] מכאן שאף אם המערער שם לא היה מרצה את עונש המאסר, הרי שלא היה עומד בתנאי רציפות המגורים" (סעיף 12 לפסק הדין). ואולם, הקביעות בעניין סויסה לעניין שאלת מגוריו של המערער בטרם פטירתו של אביו נעשו בגדר למעלה מן הצורך, ומשכך איני סבור כי יש בכך לאבחן בין המקרה הנדון לבין המקרה שלפנינו. שנית, אף במובחן מקביעות בית המשפט בעניין סויסה, סבורני כי לא ניתן לראות בתקופת המאסר של המשיב כתקופה קצרה וארעית. את דרישת רציפות המגורים יש לפרש על רקע תכליות החוק. כאמור, משאב הדיור הציבורי הוא מוגבל ומצוי במחסור תמידי. בשל כך, האוכלוסייה הנזקקת לדיור ציבורי אשר עומדת בתנאי הזכאות נדרשת להמתין לקבלת דירה במשך תקופות ממושכות. נוכח האמור, בפסיקה נקבע לא אחת שיש לפרש את תנאי הזכאות לדיור ציבורי בקפדנות: "מושכל יסוד: דיור ציבורי הוא משאב מוגבל, מוגבל מאד. הביקוש לו עולה – במידה רבה – על ההיצע. אין זה סוד כי רבים הם הזכאים הממתינים ב'תור' לדירות ציבוריות [...] מכאן מתבקשת, שלא לומר מתחייבת, המסקנה כי על העוסקים בדבר לבחון בקשות לזכאות בהקפדה רבה" (עע"ם 823/12 קליסה נ' שמעון, פסקה ב (8.8.2013); כן ראו והשוו: עע"ם 8025/06 פלוני נ' עמיגור ניהול נכסים בע"מ, פסקה 21 (17.1.2008); עניין זריהן, פסקה ו; עע"ם 8616/06 כהן נ' עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ, פסקה 11 (16.12.2007); עע"ם 7582/03 מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון נ' רבוח, פ"ד נט(4) 481, 494 (2004)). בהתאם למגמה הפרשנית האמורה – ומבלי להתעלם מפרק הזמן המשמעותי בו המשיב מתגורר בדירה הציבורית – איני סבור כי ניתן לקבל את הקביעה כי תקופת המאסר שריצה באה בגדר החריג. תקופת מאסר בת 13 חודשים היא תקופה משמעותית וממושכת, שעולה על רבע מתקופת הרציפות הנדרשת. בחינת תקופה זו על רקע מצוקת הדיור הקשה של משפחות שממתינות לדיור ציבורי וההקפדה המתחייבת בפרשנות תנאי הזכאות, מעלה כי לא ניתן לקבל את הקביעה כי מדובר בתקופה "קצרה וארעית". משכך – לא ניתן לראות במשיב כדייר ממשיך של אמו. אעיר כי מסקנתי מבוססת על אורכה של תקופת המאסר במקרה דנן, וכפי שצוין לא אחת בפסיקה, אף אני לא רואה לשלול את האפשרות כי בנסיבות מתאימות תקופת מאסר תבוא בגדר החריג.

•  

  כזכור, בית המשפט קבע כי טעם נוסף לקבלת העתירה המינהלית נעוץ בכך שניתן לראות במשיב כדייר ממשיך של אביו בהתאם להגדרת מונח זה לפי סעיף 1 לחוק זכויות הדייר, שכן המשיב התגורר עמו ברציפות תקופה של 3 שנים עובר לפטירתו. בכך החיל בית המשפט את הוראות החוק למפרע שכן כאמור אביו של המשיב נפטר בשנת 1977 – יותר מ-20 שנה לפני שנחקק החוק. ואולם כידוע, מקום בו לא צוין אחרת מפורשות, חלה חזקה פרשנית כי דבר חקיקה לא חל למפרע (ראו והשוו: בג"ץ 4406/16 איגוד הבנקים בישראל נ' כנסת ישראל, פסקה 48 (29.9.2016); דנג"ץ 9411/00 ארקו תעשיות חשמל בע"מ נ' ראש עיריית ראשון לציון, סג(3) 41, 56-55 (2009); רע"א 7028/00 אי.בי.אי ניהול קרנות נאמנות (1978) בע"מ נ' אלסינט בע"מ, פסקה 13 (14.12.2006); אהרון ברק פרשנות במשפט – פרשנות החקיקה כרך שני 617 (1993)). לא מצאתי בהנמקת בית משפט קמא טעם מספיק לסטייה מהחזקה האמורה ואף לפנינו לא הוצג טעם כאמור. יתרה מכך, פרשנות זו תוביל להרחבה משמעותית של מעגל הזכאים למעמד של דייר ממשיך, בניגוד לקביעה בפסיקתנו שלפיה יש לבחון בחינה קפדנית את תנאי הזכאות בהתאם לתכלית החוק כאמור לעיל. נוכח האמור, סבורני כי לא ניתן לראות במשיב דייר ממשיך של אביו.

   

  סוף דבר: אציע לחברותי לקבל את הערעור כך שפסק הדין של בית משפט לעניינים מינהליים יבוטל, העתירה תידחה והחלטת ועדת האכלוס שלפיה המשיב לא זכאי למעמד של דייר ממשיך תושב על כנה. בנסיבות העניין, אציע לחברותיי לא לעשות צו להוצאות.

   

  המשנה לנשיאה

   

  השופטת י' וילנר:

   

  אני מסכימה.

   

  ש ו פ ט ת

   

  הנשיאה א' חיות:

   

  אני מצטרפת למסקנתו של חברי המשנה לנשיאה ע' פוגלמן מן הטעמים שמנה. ואוסיף כי בנסיבות שנוצרו יש מקום שהמדינה תאפשר למשיב 1, לפנים משורת הדין, זכאות לדירת שני חדרים בעיר מגוריו, כפי הצעתה במהלך הדיון בפנינו, ויש לקוות כי המשיב 1 יתרצה עתה ויקבל את ההצעה ובכך יאפשר את סיום המחלוקת בדרכי שלום ובלא צורך בהתדיינות נוספת בתיק הפינוי.

   

  ה נ ש י א ה

   

  הוחלט כאמור בפסק דינו של המשנה לנשיאה ע' פוגלמן.

   

  ניתן היום, ‏כ"א באדר התשפ"ג (‏14.3.2023).

   

  ה נ ש י א ה

  המשנה לנשיאה

  ש ו פ ט ת

  _________________________

    22045040_M05.docx ננ

  מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il