ד״ר נתן חביב נ׳ בית הזהב בע״מ

לפניי תביעתו של התובע, ד"ר נתן חביב (להלן – התובע), לקבלת פיצוי בגין פיטורים שלא כדין.

תמצית הרקע העובדתי

1. התובע, רופא במקצועו, עבד אצל הנתבעת, בית הזהב בע"מ (להלן – הנתבעת), שמפעילה בית דיור מוגן לאוכלוסייה מבוגרת, חוסה ועצמאית (להלן – בית הדיור המוגן). בבית הדיור המוגן שוהים, בין היתר מטופלים סיעודיים המקבלים טיפול רפואי במסגרת מרפאה הפועלת במקום, והתובע הועסק כרופא הן במחלקה הסיעודית והן במרפאה, וזאת החל מיום 01.07.2007. תנאי העסקתו פורטו בהסכם העסקה שנחתם בין הצדדים ביום 06.01.2016 (להלן – הסכם ההעסקה).

2. לטענתו, בעקבות פנייתו למשרד הבריאות בתלונה על בית הדיור המוגן, זומן לשימוע שבעקבותיו פוטר, ומכאן התביעה שלפניי.

    

   טענות התובע

3. לטענת התובע, במהלך תקופת העסקתו בנתבעת, ועד לפיטוריו ממנה, היתה מתכונת עבודתו זהה: מהשעה 05:00 עד השעה 11:30. בנוסף, קיבל התובע תמורה בגין 10 שעות כוננות חודשיות.

4. בחודש 12/2018 העביר התובע דיווח למשרד הבריאות במחוז תל אביב בגין אירוע הזנחה בטיפול בחולה סיעודית, במסגרתו הלין על התנהלותה של האחות האחראית באותה מטופלת. עוד הוסיף, כי אין זה המקרה הראשון של הזנחת מטופלים, וכי האחות האחראית נמנעה מלדווח על המקרה האחרון שארע במסגרת ישיבת צוות, דבר העולה כדי הסתרה.

5. ביום 16.01.19 שב התובע ושלח מכתב נוסף למשרד הבריאות והתריע על ההתנהלות במחלקה הסיעודית בנתבעת ואף הביע חשש כי יפוטר. לפיכך, ביקש הגנה כחושף שחיתות.

6. לדבריו, כבר למחרת היום הוא זומן לפגישה אצל מנהל בית הדיור המוגן כדי לדון בשינוי בשעות העסקתו, צמצומן והקטנת מספר שעות הכוננות – שינויים חד צדדים שנעשו לדבריו ללא כל צידוק מקצועי, והודיע שהוא מתנגד להם.

7. שלושה ימים לאחר מכן, קיבל מכתב זימון לשימוע שנועד להתקיים יומיים בלבד לאחר קבלת הזימון, וטען, כי לאור העובדה שעבד בנתבעת כ- 12 שנה, מדובר בפגם חמור בהליך השימוע, שדי בו כדי לקבוע שהשימוע נערך שלא כדין. עוד הוסיף, כי נדרש להודיע בתוך 24 שעות בלבד האם יתלווה אליו יועץ משפטי, ומדובר בפגם חמור נוסף בהליך.

8. ביחס לזימון עצמו, טען, כי עילתו – שינוי ארגוני – לא היה מקצועי ולא נועד אלא כדי לדחוק את רגליו מחוץ למערכת, ככל הנראה על רקע הדיווחים שהעביר למשרד הבריאות על מצבם של המאושפזים במחלקה הסיעודית. בהקשר זה טען, כי תחילה הוא פנה מיוזמתו ביום 02.12.2018 למנהל הרפואי, לאחות האחראית, לעובדת הסוציאלית ולמנכ"ל הנתבעת, מר גולן רובינשטיין (להלן – מר רובינשטיין), והתריע בפניהם על הכשלים, הליקויים וההפרות במחלקה, ובפגישה שהתקיימה בינו לבין מר רובינשטיין, לא עלה נושא השינוי הארגוני, והוא נדרש לשיתוף פעולה מלא ואף להגדלת היקף משרתו. עוד טען, כי ההחלטה לפטרו נתקבלה עוד בטרם נערך השימוע, והוסתרה ממנו העובדה שעורכת הדין של הנתבעת תשתתף בשימוע.

9. לסיכום טען, כי נפלו פגמים רבים בהליך השימוע, טכניים ומהותיים, החל מקביעת מועד קצר לשימוע, עבור דרך אופן ניסוח הזימון, ממנו עולה כי ההחלטה לפטרו כבר נתקבלה, וכלה בהסתרת מידע לגבי השתתפות ב"כ הנתבעת בשימוע. לטענתו, הנתבעת הוסיפה חטא על פשע בכך שביקשה ממנו לא להגיע לעבודה ב-2 ימי העבודה בין יום קבלת הזימון לשימוע ליום השימוע עצמו, ולאחר מכן ביקשה ממנו לא להגיע לעבודה עד לקבלת החלטה בעניינו, דבר שגרם לו לעגמת נפש רבה. עוד הוסיף, כי למיטב ידיעתו, לא נערך כל שינוי ארגוני בנתבעת, וגם כיום מועסק רק רופא אחד בבית הדיור המוגן. ביחס לפרוטוקול השימוע, טען, כי הוא אינו משקף את מלוא הדברים שנאמרו בפגישה עצמה.

10. חמישה ימים לאחר ישיבת השימוע ועשרה ימים לאחר השיחה הראשונה שנערכה עמו בנושא השינוי הארגוני לכאורה, קיבל התובע מכתב פיטורים שהביא לסיום שירות נאמן ומסור במשך 12 שנה. מכתב ששלח ביום 28.01.19 בניסיון לשנות את רוע הגזירה, לא נענה.

11. לטענת התובע, הליך השימוע היה פיקטיבי ונערך בחוסר תום לב; הוא פוטר בניגוד לחוק הגנה על עובדים (חשיפת עבירות ופגיעה בטוהר המידות או במנהל התקין), התשנ"ז-1977 (להלן – חוק הגנה על עובדים), ולפיכך תבע פיצוי בסך כולל 850,000 ₪, כמפורט בסעיפים 38 עד 40 לכתב התביעה מטעמו.

     

    טענות הנתבעת

12. הנתבעת הקדימה וטענה, כי בשל רצונה לשפר את השירות הרפואי הניתן לדיירי בית הדיור המוגן, היא ביקשה ליישם שינוי שהייתה לו השלכה על שינוי שעות עבודתו של התובע והיקפן, וכי ניסיונותיה להגיע עמו להסכמות בעניין, לא צלחו. בנסיבות אלה, לדבריה, החליטה לסיים את העסקתו.

13. הנתבעת דחתה את טענות התובע, לפיהן הוא חשף אירוע הזנחה כלשהו, שכן אירוע זה היה ידוע לבית הדיור המוגן, טופל על ידו ודווח לגורמים הרלוונטיים במשרד הבריאות עוד לפני פניותיו של התובע עצמו; יתרה מכך, הנתבעת למדה על פניותיו של התובע למשרד הבריאות רק משקיבלה לידיה את כתב התביעה. מכאן, שההחלטה לפטרו נבעה ממניעים ענייניים והליך סיום העסקתו התבצע כדין.

14. התובע הועסק בהיקף משרה של 27 שעות עבודה בשבוע (108 שעות בחודש), במסגרת 4 ימים בשבוע, שפוצלו בין המחלקה הסיעודית לבין המרפאה, ובנוסף נדרש להיות בכוננות למשך 10 שעות בחודש. בשל עזיבתו של רופא שעבד במשרה חלקית במרפאה, וכפתרון זמני, הוגדל היקף משרתו של התובע החל מחודש 02/2018 ב- 4 שעות שבועיות, והחל מחודש 09/2018 ב- 4 שעות שבועיות נוספות. ב- 8 השעות הנ"ל הועסק התובע במרפאה.

15. לטענת הנתבעת, על אף שהיה אמור להתחיל את יום העבודה בשעה 05:00 במחלקה הסיעודית ולעבוד בימי ראשון ורביעי במרפאה, התובע לא עבד בהתאם למתווה השעות עליו הוסכם, וזאת כפי שמעידים דוחות הנוכחות שלו, מהם עולה, כי החל מחודש ינואר 2016 ועד דצמבר 2018, התובע הקדים להגיע לעבודה ועזב אותה מוקדם, מבלי שהשלים את שעות הנוכחות הנדרשות (נספח 2 לכתב ההגנה). התנהלות זו פגעה באופן מהותי בשירות הרפואי שניתן על ידו לדיירי בית הדיור המוגן ולמטופלים במחלקה הסיעודית, שכן התובע הגיע לפנות בוקר, שעה שהדיירים והמטופלים ישנים, ועזב מוקדם, באופן שנוכחותו במחלקה הסיעודית בשעות הערות של המטופלים היתה מצומצמת מאוד. כשנשאל ע"י מר רובינשטיין האם הוא מוכן לעבוד שעות נוספות, השיב התובע בשלילה.

16. על רקע זה, עיקרי השינוי שהוצעו ע"י הנהלת בית הדיור המוגן היו: שינוי שעות נוכחות הרופא במחלקה הסיעודית לימים א, ג ו- ה בשעות הבוקר (לפחות 4-5 שעות) ובימים ב ו- ד בשעות אחרי הצהריים (לפחות 4 שעות); שינוי והרחבת שעות נוכחות הרופא במרפאה ל- 5 שעות ביום במשך 5 ימים בשבוע; הגדרה ברורה יותר של מטלות לביצוע ע"י הצוות הרפואי. ביום 14.01.19 קיימה הגב' אלה מולר, מנהלת בית הדיור המוגן (להלן – הגב' מולר) שיחה עם התובע והסבירה לו את עיקרי השינוי שהנתבעת מבקשת ליישם, ואת ההשלכות הנובעות מכך על היקף שעות עבודתו בשל הפיצול במתן השירות הרפואי בין המחלקה הסיעודית לבין המרפאה. התובע התנגד לשינוי נחרצות, ועל כן, קיים עמו מר רובינשטיין פגישה, במהלכה הסביר לו את עמדת הנתבעת בקשר לשינוי האמור.

17. התובע, בתגובה, איים כי ככל שהנתבעת תפגע בתנאי העסקתו, הוא יגיש תביעה ויפנה לתקשורת, אלא אם ישולם לו פיצוי בשיעור 24 משכורות. על רקע האמור לעיל, זומן ביום 20.01.19 לשימוע שנועד להתקיים ביום 22.01.19. במסגרת הזימון, צוין מפורשות, כי לתובע עומדת הזכות להגיע לשימוע כשהוא מלווה בנציג מטעמו, ובתנאי שימסור על כך הודעה מראש לחברה. ביום 21.01.19 הודיע התובע כי יגיע לשיחת השימוע וביקש לזמן את המזכירות הרפואית במחלקה הסיעודית ואת האחות האחראית במרפאה.

18. שיחת השימוע התקיימה כמתוכנן ביום 22.01.19 ע"י הגב' מולר בנוכחות האחראי הבכיר לענייני כספים וחשב החברה, מר משה קאלו וב"כ הנתבעת עוה"ד פנינית כהן. התובע התייצב לבדו ולא השיג על נוכחותה של ב"כ הנתבעת. במהלך הישיבה, הוסברו לו השינויים שהנתבעת מבקשת להכניס, והוא מצדו טען, כי שיחת השימוע נערכת משיקולים לא ענייניים על רקע טענותיו לחשיפת מעשי שחיתות, הזנחה והתעללות לכאורה בדיירת שנפטרה ועל רקע חשיפה של מקרי הזנחה נוספים לכאורה בבית הדיור המוגן. בתום הישיבה, באה ב"כ הנתבעת בדברים פעם נוספת עם התובע במטרה להגיע להסכמות בדבר שעות עבודתו, וזאת על מנת שיתאפשר להמשיך ולהעסיקו, ואולם התובע עמד במריו. לפיכך, ומשהשיח בין הצדדים נקלע למבוי סתום, התקבלה החלטה לסיים את העסקתו בנתבעת. במכתב סיום ההעסקה, ניתנה בין היתר התייחסות לטענות שהתובע העלה במסגרת שיחת השימוע. כל אותה עת, הדגישה הנתבעת, לא היה לה מושג כי התובע פנה באופן עצמאי למשרד הבריאות בתלונה כלשהי, וכאמור לעיל, הדבר הובא לידיעתה לראשונה רק שעה שקיבלה את כתב התביעה לידיה. יתרה מכך, פניותיו של התובע למשרד הבריאות נעשו במועד מאוחר לאירוע בעניינה של המטופלת בבית הדיור המוגן, שבעקבותיו התובע נחקר מספר פעמים במשטרה.

19. לאחר סיום העסקתו, גייסה הנתבעת 2 רופאים: ד"ר אנטולי פרייליך, שהחל לעבוד במחלקה הסיעודית ובמרפאה ולאחר מכן במרפאה בלבד במתכונת העסקה של 5 ימים בשבוע; ד"ר סופיה אברמוב, שגויסה לעבוד במרפאה, תחילה במשרה חלקית, ולאחר תום מחויבותה למקום העבודה הקודם שלה - במשרה מלאה, 5 ימים בשבוע בהיקף של 5 שעות כל יום.

20. ביחס למכתב ששלח התובע לאחר פיטוריו, ושלא נענה, טענה הנתבעת, כי במכתב זה הוא העלה את הטענה שהוא זכאי להתפטר בדין מפוטר בשל הרעה מוחשית בתנאי העסקתו, ולכן לאחר קבלת המכתב, שוחחה עמו ב"כ הנתבעת, אשר הסבירה לו כי הואיל ופוטר, אין משמעות מעשית להתפטרותו מבחינת הזכויות להן הוא זכאי.

21. במסגרת כתב ההגנה מטעמה, התייחסה הנתבעת באופן מפורט לפניותיו של התובע למשרד הבריאות ושבה וטענה כי האירועים שתוארו על ידו, טופלו על ידה בזמן אמת ודווחו לגורמים הרלוונטיים, כנדרש.

22. לסיכום טענה, כי התובע אינו זכאי לסעדים שתבע מן הטעם שפיטוריו התבצעו רק לאחר שלא נותר כל מוצא אחר לאור סירובו להתאים את עצמו למתכונת העבודה החדשה, לאחר שנערך לו שימוע כדין, וללא כל קשר למכתבים ששלח למשרד הבריאות, עליהם הנתבעת ממילא למדה רק עם הגשת כתב התביעה.

23. ביום 16.12.21 התקיים דיון הוכחות, במהלכו נחקרו התובע וכן פרופ' אברהם אדונסקי, מר גולן רובינשטיין והגב' אלה מולר מטעם הנתבעת.

24. במסגרת סיכומיו, שב התובע על הטענה כי הסיבה לפיטוריו היא פניותיו למשרד הבריאות וכי השימוע בעניינו נערך בניגוד לדין. עוד הוסיף, כי מטבע הדברים רה-ארגון אינו מתמקד בעובד אחד אלא במגוון תפקידים, בעוד שבמקרה דנן, העניין מתייחס רק אליו; במהלך עבודתו, מעולם לא הובעה כלפיו טרוניה כלשהי בנוגע לשעות עבודתו, ומעבר לכך, מדוחות הנוכחות של ד"ר פרייליך, עולה כי הוא החל לעבוד ב- 06:00, שעה אחת בסה"כ מאוחר יותר מהשעה שבה נהג התובע עצמו להתחיל לעבוד; חודש ימים בלבד לאחר פנייתו למשרד הבריאות, הוא זומן לשימוע, וכל שעשה, עשה מכוח חובתו כרופא שהיה חייב לדווח על האירועים למשרד הבריאות.

     

    דיון והכרעה

25. השאלות הדורשות הכרעה בתיק זה הן האם הנתבעת הצליחה להוכיח כי הרקע לפיטוריו של התובע היה אחר מאשר התלונות ששלח למשרד הבריאות, היינו, העובדה שהוא סרב לשינויים שהנתבעת ביקשה להכניס במתכונת עבודתו ואשר השפיעו ישירות על תנאי העסקתו; והאם הליך השימוע בעניינו התנהל כדין.

     

    חוק הגנה על עובדים אינו חל בענייננו

26. בעדותו, אישר התובע כי לא יידע איש מהנהלת הנתבעת על אודות המכתבים ששלח למשרד הבריאות, וגם הודה, כי העניין גם לא עלה מצדו במהלך ישיבת השימוע עצמה (עמ' 25 לפרוטוקול הדיון מיום 16.12.21 מול שורה 35 ואילך ועמ' 48 מול שורה 33).

27. מעבר לכך, לא נסתרה טענת הנתבעת, שקיבלה חיזוק בעדותו של פרופ' אדונסקי, לפיה, האירועים שהתרחשו בבית הדיור המוגן, מושא תלונותיו של התובע, דווחו וטופלו (נספחים 8, 9, 10, 11 לתצהירה של הגב' מולר ונספח 6 לתצהירו של פרופ' אדונסקי). בנוסף, אין חולק, כי בכל הקשור לאירוע שהוביל למותה של הדיירת גב' הלר ז"ל, משטרת ישראל היתה מעורבת וחקרה, בין היתר, גם את התובע.

28. לשאלות בית הדין, תיאר התובע את שרשרת הפעולות שבוצעו על ידו וע"י חברי צוות אחרים לאחר אירוע הנפילה של הגב' הלר ז"ל, וכשנשאל היכן אם כן היה הטיוח שהוא טוען לו מצדם של האחראים בבית הדיור המוגן, השיב:

    "העד, ד"ר חביב: אני הייתי מצפה מהפרופסור,

    כב' הש' שגב: שמה,

    העד, ד"ר חביב: להתקשר אלי, לשאול מה המקרה,

    כב' הש' שגב: מתי?

    העד, ד"ר חביב: באותו רגע שהוא ידע,

    כב' הש' שגב: אבל הפרופסור לא היה במקום, אדוני,

    העד, ד"ר חביב: אז אחרי זה, מתקשר,

    כב' הש' שגב: הפרופסור יודע על זה, או ממך לראשונה, או ממישהו אחר אנחנו לא יודעים, כי אתה לא יודע אם התקשרו אליו.

    העד, ד"ר חביב: מצפה שממנו שיכתוב, מתעד את זה במחשב.

    כב' הש' שגב: אז מתי ציפית שהוא יתקשר והוא לא התקשר יום אחר כך, יומיים?

    העד, ד"ר חביב: כן. לשאול מה מצבה של הגברת.

    כב' הש' שגב: והוא לא עשה את זה.

    העד, ד"ר חביב: לא עשה. אני זה שיזמתי 24 שעות, ואני כתבתי והמחשב, התקשרתי,

    כב' הש' שגב: [...] חוץ מזה, שהוא לא התקשר אליך להתעדכן לדבריך, אתה רואה עוד משהו שאפשר,

    העד, ד"ר חביב: לא ציפיתי,

    כב' הש' שגב: לראות בו טיוח?

    העד, ד"ר חביב: מנהלת, מנכ"לית לא התקשרה, לא הייתה,

    כב' הש' שגב: אליך?

    העד, ד"ר חביב: אומרת, היא לא התקשרה אלי, המנכ"ל,

    כב' הש' שגב: או-קיי, אז אף אחד לא התקשר אליך,

    העד, ד"ר חביב: בית הזהב, אף אחד אני והמזכירה בלבד.

    [...]

    כב' הש' שגב: אז עכשיו אני שואל שאלה את השאלה הבאה, חוץ מזה שלדבריך אף אחד לא התקשר אליך אחר כך, יש עוד משהו שאתה אומר, אני רואה בזה טיוח?

    העד, ד"ר חביב:היה ביום ראשון 2 לדצמבר, ביום שלישי הייתה אמורה להיות ישיבת צוות, שאני, אחות אחראית ועובדת סוציאלית, הייתי מצפה לראות המחלקה זועקת, מדב על המקרה של אישה,

    כב' הש' שגב: וזה לא עלה בישיבה,

    העד, ד"ר חביב: הסתירו. אני מדבר עם אורלי, אסתר, העובדת סוציאלית.

    כב' הש' שגב: מי הסתיר וממי?

    העד, ד"ר חביב: היא אומר לה תקשיבי, זה אירוע חריג, זה מקרה, והמשטרה, והבן שלה הגיע,

    כב' הש' שגב: המשטרה כבר הייתה מעורבת?

    העד, ד"ר חביב: בטח, באותו יום". (עמ' 32 לפרוטוקול ואילך)

29. בהמשך עדותו, נדרש התובע ע"י בית הדין להצביע באופן ספציפי על פעולות או על מחדלים מצד הנתבעת, שיש בהם משום טיוח המקרה שהסתיים בצורה טרגית, ואולם, התובע שב והתמקד במחדל עצמו (עליו אין חולק) ולא הצליח לבסס את תחושתו כי בית הדיור המוגן או מי מעובדיו ניסה לטייח את המקרה.

30. גם ביחס ליתר המקרים, הנתבעת הצליחה להביא ראיות שסתרו את טענת התובע, לפיה הוא זה שחשף מעשים או מחדלים שלא טופלו או לא דווחו על ידה כנדרש, לכאורה. דוגמה לכך ניתן למצוא באופן הטיפול בפצעי לחץ מהם סבלו חולים סיעודיים וראו לעניין זה נספח 15 לתצהירה של הגב' מולר בעניין הבדיקה שנערכה ע"י משרד הבריאות והתייחסותו של פרופ' אדונסקי לכך בנספחים 10 ו- 11 לתצהירו.

31. מן המקובץ עולה, כי הנתבעת עמדה בנטל המוטל עליה לפי סעיף 3א לחוק הגנה על עובדים, שכן הציגה ראיות לכך, שכל אחד מהמחדלים עליהם הצביע התובע, טופל ודווח. העובדה שבמקרה של המנוחה הלר מר רובינשטיין או גורם אחר בנתבעת לא טרח לעדכן בימים שלאחר האירוע את התובע עצמו, אין בה כשלעצמה כדי ללמד על ניסיון טיוח וממילא על פעולת טיוח כלשהי, שכן, הנתבעת הוכיחה כי הגורמים הרלוונטיים כבר היו מעורבים בפרשה, לרבות משטרת ישראל, והתובע עצמו הודה בכך בחקירתו.

32. יתרה מכך, בעדותו אישר התובע כי לא מסר עותק ממכתבי התלונה ששלח למשרד הבריאות לגורם כלשהו בנתבעת, גם לא בשלב הליך השימוע. מכאן, שהנתבעת הרימה את הנטל המוטל עליה כי פיטוריו של התובע לא נבעו מהעובדה, שכלל לא היתה ידועה לה, שהוא הגיש כנגדה תלונה למשרד הבריאות. בהקשר זה אציין, כי בהיעדר תימוכין, אני דוחה את האמור בסעיף 14 לסיכומי התובע, שם טען: "יודגש כי התובע האיר את פני הממונים עליו והתריאה [כך במקור – א.ש.] על הכשל שנגרם ועל רצונו לדווח על כך למשרד הבריאות ולכן בבחינת המציאות, אי אפשר שלא להגיע למסקנה כי הממונים על התובע ידעו שהוא זה אשר פנה למשרד הבריאות" (ההדגשה הוספה – א.ש.).

33. ברי, כי לא די בהעלאת השערות ובהסקת מסקנות נעדרות בסיס ראייתי, כשמנגד הודאת התובע עצמו כי לא טרח ליידע אף גורם אצל הנתבעת כי שלח תלונות נגדה. בנוסף, הציגה הנתבעת ראיות שמפריכות מניה וביה את טענותיו (הבלתי מבוססות) של התובע על אודות טיוח לכאורה של מקרים חמורים שהתרחשו בבית הדיור המוגן.

34. זאת ועוד. הנתבעת טענה, וטענתה לא נסתרה, כי תוכנית הרה-ארגון אכן יצאה אל הפועל, באופן שלאחר פיטורי התובע, היא התחילה להעסיק 2 רופאים: את ד"ר אנטולי פרייליך ואת ד"ר סופיה אברמוב – שניהם במשרה מלאה.

35. בחקירתו, אישר התובע כי החל מחודש מרץ 2018 היה הרופא היחיד גם במרפאה וגם במחלקה הסיעודית (עמ' 16 לפרוטוקול מול שורה 1 ואילך). בעדויותיהם, שבו מר רובינשטיין והגב' מולר על הצורך המקצועי שנוצר לחזור למתכונת העבודה הקודמת, לפיה קיימת הפרדה בין המחלקה הסיעודית לבין המרפאה.

36. לאור האמור לעיל, אני פוסק, כי הנתבעת הרימה את נטל ההוכחה המוטל עליה כי המניע לפיטוריו של התובע היה השינוי הארגוני שהתובע סירב לקבל בשל מה שראה כפגיעה מוחשית בתנאי העסקתו, ולא בשל פניותיו למשרד הבריאות, לגביהן התובע הודה כי כלל לא יידע את מנהלי בית הדיור המוגן.

     

    לא נפל פגם בפיטורי התובע

37. התובע לא טען כי ביקש לדחות את מועד השימוע על מנת לקבל ליווי משפטי, ומחומר הראיות עולה, כי הודיע שיגיע למועד אליו זומן. שיחת השימוע שנערכה עם התובע תועדה בפרוטוקול כנדרש, והתובע לא טען כי התנגד לקיימה ברגע שהבחין כי ב"כ הנתבעת נמצאת בחדר, או למצער, כי השיג על כך באופן כלשהו.

38. מפרוטוקול השימוע עולה, כי הוסבר לתובע על אודות השינוי הארגוני שהנתבעת מתכננת לבצע במסגרת מתן השירות הרפואי במחלקה הסיעודית ובמרפאה, באופן שיוביל להפחתה בשעות עבודתו, ואין חולק, שהתובע סירב לכך, כפי שאכן היה רשאי לעשות. התובע וטעמיו עמו, בחר להתמקד בישיבת השימוע בטענה לפיה השימוע נערך משיקולים לא ענייניים ועל רקע מעשי שחיתות (שמעולם לא פורטו על ידו), הזנחה והתעללות לכאורה במנוחה הלר. תמוה שגם במעמד זה, לא ראה התובע לנכון לשתף את הגורמים הרלוונטיים בכך ששלח למשרד הבריאות תלונות. מפרוטוקול השימוע עולה, כי התובע נקט לשון איומים כנגד הנתבעת והודיע כי יפנה למשטרה (שכבר היתה מעורבת ואף חקרה אותו) וכי יפנה לתקשורת ואף למשרד הבריאות. התובע אף מצא לנכון לציין כי מנכ"ל משרד הבריאות דיבר אתו. חרף כל זאת, הכמין את העובדה שכבר שלח למשרד הבריאות 2 מכתבים.

39. בחקירתו, הודה התובע, כי לאחר שיחת השימוע נעשה מטעם הנתבעת, באמצעות באת כוחה, ניסיון לבוא עמו בדברים על מנת למצוא פיתרון שיוביל ולהמשך תעסוקתו אצלה לשביעות רצון לשני הצדדים, אך הוא סירב לכל הצעה (עמ' 49 לפרוטוקול מול שורה 3 ואילך). מעיון במכתב סיום ההעסקה עולה, כי הנתבעת פירטה את הסיבות שהובילו אותה לקבל את ההחלטה על פיטורי התובע, לרבות התייחסות לעיקרי הדברים שצויינו על ידו במהלך ישיבת השימוע.

40. בנסיבות העניין, גם אם אקבל את טענת התובע כי נפלו פגמים מסויימים בזימון לשימוע, כגון מתן הודעה של יומיים בלבד ואי ציון העובדה בסעיף 1 לזימון, כי גם ב"כ הנתבעת עתידה להשתתף בו, סבורני כי בנסיבות העניין אין המדובר בפגמים שיורדים לשורשו של עניין, ואבהיר.

41. כידוע בליבת הליך השימוע עומדת זכותו של העובד שעתידו התעסוקתי מונח על כף המאזניים, לכך שקולו יישמע בטרם תתקבל החלטה בעניינו, וזאת, בין היתר, מתוך הכרה בזכותו להליך הוגן. כידוע, על המעסיק לשקול את טענותיו של העובד בנפש חפצה.

42. במקרה זה, התובע לא ביקש לדחות את מועד השימוע ולא הצביע על פגיעה קונקרטית שנגרמה לו כתוצאה מכך. מעיון בפרוטוקול עולה כי קולו נשמע, ומכאן מתבקשת המסקנה כי אין מדובר בפגמים שפגעו בזכות הטיעון שלו. כך גם לא מצאתי כי עצם נוכחותה של ב"כ הנתבעת פגעה בזכות זו, הגם שמן הראוי היה שדבר נוכחותה בישיבה, יצויין במכתב הזימון לשימוע כפי שצויינה נוכחותם הצפויה של הגב' מולר ושל מר קאלו.

43. זאת ועוד. אין חולק כי הוצע לתובע להישאר במקום העבודה וכי הוא סירב נחרצות עקב מה שראה (בצדק מבחינתו) כהרעה מוחשית בתנאי העסקתו. אכן, דובר על פגיעה בהיקף משרתו, וממילא בהיקף הכנסתו, ולכן סירובו היה עקרוני ועיקש. הנתבעת מצדה היתה נחושה להכניס את השינוי הארגוני מתוך צורך לתת מענה רפואי רחב יותר לדייריה ולמטופליה.

44. בנסיבות אלה, גם אילו התובע היה יודע מראש שב"כ הנתבעת תהיה נוכחת בישיבה, יש להניח כי תוצאת השימוע לא היתה שונה. ודוק. במכתב הזימון לשימוע הובא לידיעת התובע כי הוא רשאי להיות מלווה בנציג מטעמו ככל שיבחר, והוא אכן בחר לזמן 2 עובדות מטעמו. כידוע עובדות אלה סירבו להתייצב לצדו וחרף האמור לעיל, הוא לא ביקש לדחות את השימוע על מנת לשקול מחדש את צעדיו או להיערך בהתאם, לרבות למצוא יועץ משפטי שילווה אותו בהליך.

45. לאור האמור לעיל, אני פוסק כי הגם שנפלו פגמים בהליך השימוע כפי שצוין לעיל, הרי שבנסיבות העניין, אין המדובר בפגמים היורדים לשורשו של עניין, באופן שאלמלא התקיימו, תוצאתו של הליך השימוע היתה שונה.

46. לאור כל האמור לעיל, תביעת התובע נדחית.

47. התובע יישא בהוצאות הנתבעת בסך 7,500 ₪ לתשלום בתוך 30 יום מהיום.

     

    ניתן היום, כ"ז אדר תשפ"ג, (20 מרץ 2023), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.