אוולין סוריאנו נ' רשות האוכלוסין וההגירה

העותרת עברה שני גיורים בישראל. הראשון, בבית הדין האיזורי "גוש עציון" בשנת 2014 (להלן: הגיור הראשון), והשני בבית דין צדק ובית הוראה "שערי הוראה" בשנת 2017 (להלן: הגיור השני). הגיור השני קיבל תוקף בהחלטת בית הדין הרבני האזורי בתל אביב ביום 06.12.2018. העותרת טוענת כי בעקבות גיורים אלו היא זכאית למעמד של אזרחית ישראלית מכח חוק השבות, תש"י – 1950 (להלן: חוק השבות). רשות האוכלוסין וההגירה (להלן: הרשות) דחתה את בקשת העותרת לקבלת מעמד כזכאית שבות מכח גיור, בשורה של החלטות, מכאן העתירה שלפניי.

רקע הדברים וההליכים הרלוונטיים

1. העותרת, גב' אוולין סוריאנו (להלן: העותרת), אזרחית הפיליפינים, נולדה ביום 20.02.1982, ונכנסה לראשונה לישראל ביום 06.12.2000 באשרת תייר. במהלך השנים 2012-2014 עברה העותרת את הליך הגיור הראשון (תעודת הגיור הראשון צורפה כנספח א' לעתירה). ביום 01.07.2014 הגישה העותרת יחד עם מר פילסר בן זוגה דאז, בקשה להסדרת מעמדה בישראל לפי נוהל מספר 5.2.0009 לטיפול במתן מעמד לבני זוג של ישראלים לרבות בני זוג מאותו מין, בלשכת הרשות בתל אביב. במסגרת זו שהתה העותרת בישראל באשרה מסוג ב/1 מיום 12.02.2015, ובהמשך באשרה א/5 שהוארכה מעת לעת עד יום 25.04.2021.

    

2. ביום 31.01.2017, בעת שהעותרת החזיקה באשרת שהייה מסוג ב/1 במסגרת ההליך המדורג, היא עברה את הליך הגיור השני (תעודת הגיור השני צורפה כנספח ד' לעתירה), שקיבל תוקף בהחלטת בית הדין הרבני האזורי בתל אביב ביום 06.12.2018 (החלטת בית הדין הרבני צורפה כנספח ג' לסיכומי העותרת).

    

3. ביום 22.09.2020 נערך לבני הזוג ראיון לבחינת כנות הקשר, וביום 22.04.2021 החליטה ראש צוות מעמד ומרשם בלשכת הרשות בתל אביב לסרב לבקשה, בנימוק כי מנתוני התיק עלה ספק רב לגבי טיב היחסים, אשר אינו עולה לכדי קשר זוגי כנדרש בנוהל. בהמשך נפרדו בני הזוג.

    

4. ביום 02.08.2021 הגישה העותרת בלשכת הרשות בתל אביב בקשה לקבלת מעמד בישראל מכח חוק השבות בשל היותה גיורת. במסגרת זו המציאה מסמכים שונים, לרבות תצהירי רבנים המאמתים את תהליך הגיור שעברה ומכתבי המלצה מרבנים אחרים אודות זיקתה ההדוקה ליהדות, ולדרישת הרשות המציאה מספר פעמים מסמכים נוספים, לרבות מסמכים שכבר הומצאו על ידה והצגתם גם בעותק המקורי. ביום 22.11.2021 התקבלה החלטת הרשות, אשר דנה בבקשה כבערר פנימי ודחתה אותה, ללא שהתקיים לעותרת ראיון, בנימוק שהעותרת לא עומדת בתנאי הסף שנקבע בפסיקה, ולפיו גיור שנערך בזמן שהות שלא כדין בישראל אינו יכול להקנות מעמד של עולה (ההחלטה צורפה כנספח י"ב לעתירה).

    

5. העותרת הגישה ביום 09.12.2021 בקשה לעיון מחדש בהחלטה, ובה טענה לטעויות בהחלטה הן לעניין הגיור השני, הן לעניין הדיון בבקשה כבערר פנימי. טענתה הייתה שבהחלטת הרשות נפלה טעות, שכן במועד הגיור השני, שעליו נסמכה בקשתה, שהתה העותרת בישראל כדין ברשיון ב/1 במסגרת ההליך המדורג (הבקשה לעיון חוזר צורפה כנספח י"ג לעתירה). בקשה זו הוחזרה לב"כ העותרת בו ביום בצירוף הודעת דוא"ל ממחלקת האשרות ברשות, תוך הבהרה כי לא ניתן להגיש בקשה לעיון חוזר בלשכה, אלא באפשרות העותרת להגיש עתירה מנהלית לבית המשפט (הודעת הרשות צורפה כנספח י"ד לעתירה).

    

6. לפיכך הוגשה ביום 04.01.22 העתירה שלפני, ולמחרת הוגשה במסגרתה בקשה למתן צו ביניים למניעת צעדי אכיפה נגד העותרת עד למתן הכרעה בעתירה. לכתחילה דחיתי את הבקשה, אך לאחר שהוגשה בקשה לעיון מחדש אשר הדגישה את עובדת שהותה של העותרת כדין בישראל בעת הגיור השני הרלוונטי לבקשתה מכח חוק השבות, אשר לא הייתי ערה לה עת מתן החלטתי הראשונה, נתתי ביום 13.01.22 צו ארעי למניעת צעדי אכיפה נגד העותרת. בנוסף הוריתי כי תגובת הרשות לבקשה לצו ביניים תוגש עד יום 01.02.22, בשים לב לכך שבמועד הרלוונטי לבקשה שהתה העותרת בארץ כדין.

    

7. ביום 03.02.22 הוגשה בקשת הרשות למחיקת העתירה על הסף. הנימוק הראשון לבקשה זו היה העדר סמכות מקומית, משום שההחלטה נשוא העתירה הפנתה את העותרת לעתור בגינה לבית המשפט בירושלים, וכמותה גם התשובה שהתקבלה בדוא"ל שהחזירה לעותרת את בקשתה לעיון מחדש בהחלטה זו. הנימוק השני לבקשת הרשות היה כי ממילא צפויה להתקבל בעניינה של העותרת החלטה חדשה שתכלול התייחסות לגיור השני, והעתירה בנוגע להחלטה הקודמת תתייתר.

   ביום 09.02.22 הוגשה תגובת העותרת לבקשה זו, שלפיה היא אינה מתנגדת למחיקת ההליך, בכפוף לקבלת החלטה חדשה בעניינה, והימנעות מצעדי אכיפה נגדה עד חלוף 30 יום ממתן ההחלטה החדשה. בנוסף ביקשה העותרת כי יפסקו הוצאות לטובתה, כיוון שרק הגשת העתירה גרמה לרשות להסכים לקבל החלטה חדשה כפי שנדרש היה לעשות בעניינה לכתחילה או למצער עם הגשת הבקשה לעיון חוזר.

    

8. לפיכך ניתן ביום 10.02.22 פסק הדין (להלן: פסק הדין הראשון) כדלקמן:

   "בהסכמת העותרת תימחק העתירה. האגרה תושב כאמור בתקנות.

   הרשות תקבל החלטה חדשה בעניינה של העותרת, בשים לב לגיור השני שעברה העותרת.

   צו הביניים בעתירה זו המונע צעדי אכיפה נגד העותרת יעמוד בתוקפו עד 30 יום לאחר שתתקבל החלטה חדשה בעניינה של העותרת.

   אשר להוצאות, תינתן החלטה בעניין זה לאחר קבלת תגובת הרשות, שתוגש בתוך 14 ימים מהיום."

    

9. ביום 24.02.22 הוגשה תגובת הרשות לעניין ההוצאות, ובה נטען כי הבקשה לעיון מחדש נדחתה כיוון שהוגשה בתל אביב ללא סמכות מקומית, והיתה אמורה להיות מוגשת בירושלים, וכן כי לא התקיים דיון בתיק ולא נדרשו הגשות של תגובות או השלמות, וההליך הסתיים בשלב מקדמי מתוך רצון טוב של הרשות לשיטתה. ביום 02.03.22 קבעתי כי כיוון שהעותרת נדרשה להגיש את העתירה, כיון שהרשות לא התייחסה לגיור השני שבמועדו שהתה העותרת כדין בישראל, ומשום שהעתירה נמחקה בשלב מוקדם ובהסכמה, ראוי לפסוק הוצאות על הצד הנמוך, ופסקתי כי הרשות תשלם הוצאות ושכ"ט עו"ד לעותרת בסך של 5,000 ₪.

    

10. ביום 26.7.22 קיבלה הרשות החלטה חדשה אשר בניגוד לאמור במפורש בפסק הדין הראשון, לא התייחסה גם בהחלטה החדשה לגיור השני שעברה העותרת, ושוב דחתה את בקשת העותרת כפי שדחתה אותה לכתחילה.

     

11. ביום 06.11.22 הגישה העותרת בקשה לתיקון העתירה, לאור ההחלטה החדשה של הרשות. הטענה הייתה כי הרשות פעלה בניגוד לפסק דינו של בית משפט זה. עוד טענה העותרת כי הסמכות המקומית היא לבית משפט זה, אשר הורה לרשות ליתן החלטה על סמך הגיור השני, זאת, בפסק הדין הראשון, ועל כן הסמכות נתונה לבית משפט זה. בו ביום נתתי החלטה ולפיה:

    "על פני הדברים לא פעלה הרשות כאמור בהחלטת בית המשפט ולא בחנה את זכאות המערערת בעקבות הגיור השני, אלא התייחסה לגיור הראשון ולהליך מדורג שעברה המערערת.

    המשיבה תגיב לבקשה לתיקון עתירה, ותתיחס בתגובתה גם לעניין המהותי, האם פעלה הרשות כנדרש בהחלטת בית המשפט. התגובה תוגש עד ליום20.11.22 . לתגובה יצורף תצהיר מלא (לא בגצי) לאימות העובדות שבה ע"י הגב' ציפי ציון.

    דיון בבקשה יתקיים ביום 11.12.22 בשעה 11:00 המשיבה תהיה ערוכה להשיב גם לגוף העתירה.

    המזכירות תודיע לצדדים ותעדכן את יומן בית המשפט."

     

12. ביום 20.11.22, ביום בו אמורה הייתה להיות מוגשת תגובת הרשות, עשתה הרשות דין לעצמה ותחת הגשת תגובה בהתאם להחלטה, הגישה הרשות בקשה לארכה בת שבועיים להגשתה, בנימוק שטרם התקבלו עמדות הגורמים המקצועיים ונדרשת שהות נוספת לצורך קבלתם, וציינה כי ב"כ העותרת הסכים לארכה בת שבוע.

     

    בהחלטה מאותו יום קבעתי:

    "המשיבה חוזרת ועושה דין לעצמה ומגישה בקשת דחייה ביום בו הייתה אמורה להיות מוגשת התשובה, ומותירה את בית המשפט לפני עובדה מוגמרת.

    אין לקבל עוד התנהלות זו. הבקשה לתיקון עתירה מתקבלת, וזו תתנהל לפני מותב זה.

    הדיון ביום 11.12.22 יהיה דיון בעתירה המתוקנת לגופה.

    הרשות תגיש תשובה לעתירה גופה (לא תגובה מקדמית) עד ליום 4.12.22. לתגובה יהיה מצורף תצהיר מלא (לא בגצי) ע"י גב' ציפי ציון,  לאימות העובדות שבה."

     

13. ביום 01.12.22 הוגשה הודעת עדכון מטעם העותרת, ולפיה ביום 27.11.22 קיבלה הרשות החלטה חדשה נוספת בעניינה, שדחתה שוב את בקשתה (להלן: ההחלטה השלישית). החלטה זו התקבלה לאחר שנקבע מועד לדיון בעתירה לגופה בתוך כשבועיים. בניגוד לנימוק בדבר שהות שלא כדין בישראל בעת הגיור, נימוק שעליו נסמכה הרשות בהחלטותיה הקודמות, נומקה ההחלטה החדשה בחסרונם של מסמכי סף, ובכלל זה: תעודת גיור החתומה על ידי שלושה רבנים, שבמקומה צורף אישור בית דין צדק "שערי הוראה" המאשר כי העותרת עברה תהליך גיור בשנת תשע"ז; מסמך מאת הרב המכין לגיור הספציפי, שבמקומו צורך תצהיר הרב ויזל שתפקידו אינו ברור אשר מאשר כי העותרת למדה אצל הרבנית אנגל; ומסמך המפרט את הליך הלימודים והגיור ואת הקשר בין הרבנית המכינה לבין בית הדין. בנוסף פורט בהחלטה כי מאחר ולא נקבעה ההגדרה לקהילה יהודית מוכרת בישראל, לא ניתן לבחון את הבקשה. העותרת ביקשה להורות כי החלטה חדשה זו היא פסולה, משום שהתקבלה על אף קיום ההליך המשפטי בעתירה זו ובניגוד להחלטת בית המשפט כאן, בניסיון לעקוף בפועל את סמכות בית המשפט ולהשתמש לרעה בכללי הסמכות המקומית.

     

14. ביום 02.12.22 הוגשה הודעה ובקשה מטעם הרשות לסילוק העתירה על הסף. הרשות חזרה על העדכון שכבר נמסר ע"י ב"כ העותרת ולפיו ביום 27.11.22 התקבלה החלטה חדשה בערר שהגישה העותרת על ההחלטה מיום 27.06.22. הרשות טענה כי החלטה חדשה זו מייתרת את הדיון בעתירה במתכונתה הנוכחית. בנוסף טענה הרשות שוב כי דין העתירה סילוק על הסף מחמת העדר סמכות מקומית לאור העובדה שההחלטות בעניין העותרת התקבלו במטה הרשות בירושלים, וזאת בנסיון לעקוף את החלטתי לקבל את הבשה לתיקון עתירה הקובעת כי הסמכות המקומית היא בתל אביב, בקשה, שהתקבלה כאמור, בהעדר תגובה מטעם הרשות. בנוסף הגישה הרשות באותו יום בקשה לדחיית הדיון בשל דיון בהליך אחר המנוהל ע"י הפרקליטה הממונה על התיק. לפיכך ניתנה החלטתי:

    "עניין תיקון העתירה והסמכות המקומית הוכרע בשל מחדלי המשיבה (החלטתי מיום 20.11.22לא ניתן לחזור לכך. הבקשה לסילוק על הסף נדחית.

    כמו כן אין מקום לדחיית מועד הדיון. הדיונים קבועים ביומנה של כב' השופטת בלכר עד השעה 11:30 גם אם הדיון יתארך ניתן יהיה לקיים את הדיון בעתירה זו בשעה 13:00.

    הבקשה לדחיית מועד דיון נדחית. כאמור בהחלטתי מיום 20.11.22 הדיון יתקיים בעתירה גופה."

     

     

    משלא הוגשה תגובת הרשות כאמור בהחלטתי מיום 20.11.22, החלטתי ביום 05.12.22 כי:

    "הרשות לא הגישה תגובה כנדרש עד ליום 4.12.22. לפנים משורת הדין מאפשרת הגשת תגובה לעתירה המתוקנת לגופה עד ליום 8.12.22 בשעה 12:00. המזכירות תודיע בדחיפות."

     

15. ביום 08.12.22, לאחר ששוב הרשות עשתה דין לעצמה ולא הגישה תגובה במועד, ואף לא נטלה רשות, הוגשה תגובת הרשות, ובה פורטו טענותיה לגבי סילוק העתירה על הסף מפאת העדר סמכות מקומית, בניגוד מפורש לשתי החלטות בית המשפט בעניין זה. עוד טענה הרשות כי קבלת ההחלטה השלישית מיום 27.11.22 הפכה את העתירה ללא אקטואלית לשיטתה.

     

16. ביום 11.12.22 התקיים דיון בעתירה, ובסופו המלצתי לצדדים, על אף טענותיהם ההדדיות, לסיים את ההליך במתווה שעיקריו כי ב"כ העותרת ימציא לרשות את המסמכים שהוגשו לבית הדין הרבני לצורך אישור הגיור של העותרת, ותצהיר של הרב ויזל שיבהיר באיזה תפקיד הוא נושא ומה הקשר בינו לבין הרבנית המכינה לגיור (שנפטרה לפני 6 שנים) ובינו לבין בית הדין המגייר. ככל שהמסמך שהוגש לבית הדין הרבני הינו החלטת שלושת הרבנים משנת 2017 כשהיא מאושרת על ידי מזכירת בית הדין, תסתפק הרשות במסמך שהוגש כנספח ז' לעתירה המתוקנת, היינו מסמך עליו חתומים 3 רבנים, המאשר את ההחלטה המקורית על הגיור. בכפוף להמצאת מסמכים אלה תתקבל בקשת העותרת לגופה והעתירה תימחק ללא צו להוצאות, וזאת מבלי שאיש יודה בטענות הצד שכנגד ומבלי שהרשות תוותר על איזו מטענותיה העקרוניות, כפי שהובאו מפי בא כוחה בדיון.

     

17. ב"כ העותרת הביע הסכמה עקרונית להמציא את שני המסמכים האמורים, וב"כ המשיבה ביקש שהות כדי להודיע האם המשיבה מסכימה למתווה המוצע, וזאת כאמור, מבלי להודות בכל טענה שהיא לגבי הסמכות לתיקון עתירה ולגבי הסמכות המקומית. עוד קבעתי כי ככל שהרשות לא תסכים למתווה האמור, יסכמו הצדדים בכתב ויינתן פסק דין לגופו של עניין. ביום 25.12.22 ביקשה הרשות ארכה בת שבועיים לצורך גיבוש עמדתה באשר למתווה שהוצע בדיון. העותרת התנגדה לבקשה נוכח פרק הזמן שחלף מאז הגשת הבקשה והזמן הסביר שנקצב להגשת עמדת הרשות.

     

18. ביום 26.12.22 הוגשו מטעם העותרת המסמכים בהתאם למתווה: תצהיר הרב ויזל, ואישור בית הדין האיזורי בתל אביב עדכני מיום 15.12.2022. האישור מעיד על כך כי ביה"ד בתל אביב אישר ביום 06.12.18 את גיורה של העותרת, לאחר שהמציאה אישורים על הגיורים שעברה מבתי הדין שערי הוראה וגוש עציון. עוד מעיד האישור כי אותה החלטה מיום 06.12.18 אישרה את הגיור לחומרא שעברה העותרת בפני ביה"ד שערי הוראה (כיון שיש שאינם מסתפקים בגיור שנעשה במנהל הגיור), ושניתן לסדר לה חופה וקידושין כדת משה וישראל. היינו בית הדין הרבני מאשר לעותרת להינשא כיהודיה (התצהיר והאישור צורפו להודעת העותרת מיום 26.12.22).

     

19. לפיכך החלטתי, בבקשה לדחיית מועד מטעם הרשות, כי:

    "על אף שהבקשה מוגשת ברגע האחרון, ועל אף התנגדות העותרת, כדי שהמשיבה תשקול את המתווה שהוצע על ידי בית המשפט בנפש חפצה, וכן כדי שתוכל לעיין במסמכים הנוספים שהגישה העותרת, מאריכה המועד.

    עם זאת אין מקום להארכת מועד בשבועיים נוספים על השבועיים שכבר היה בידי המשיבה כדי לשקול את העניין. זאת, בעיקר לאור העובדה שעל פי המתווה המשיבה לא מודה באילו מטענות העותרת. על כן מאריכה המועד עד ליום 3.1.23.

    המשיבה תנצל את ההארכה כדי לשקול את המתווה במהלכה, כך שבמועד הנדחה תגיב למתווה שהוצע על ידי בית המשפט לגופו."

     

20. ביום 03.01.23 הוגשה הודעה מפורטת מטעם הרשות, שלפיה אין בידיה לקבל את המתווה שהוצע בדיון, וכן כי ביום 02.01.23 התקבלה החלטה חדשה נוספת בעניינה של העותרת, רביעית במספר, שדחתה את בקשתה, ואשר גם עליה כמו על ההחלטות הקודמות בעניינה, הסמכות המקומית היא לבית המשפט בירושלים. החלטה זו נסמכה, ראשית, על חסרון מסמכים וביניהם: תעודת הגיור בבית הדין שערי הוראה שמכוחו פנתה לבקש מעמד עולה; מסמך המפרט את תהליך הגיור וזהות הרבנים כמפורט בה ותצהיר המסביר את הקשר בין הרב המכין לבין בית הדין; נסיבות לא ברורות לגבי בית הדין לגיור בבית הדין של הרב קרליץ והקשר בין הרב ויזל לבין בית הדין שערי הוראה. שנית, נקבע בהחלטה, מה שלא נטען בהחלטות הקודמות, כי נסיבות העותרת מעלות חשש לניצול לרעה של אפשרות הגיור לצורך קבלת מעמד בישראל, ובתוך כך שהיה ממושכת שלא כדין בישראל, והבקשות הקודמות שהגישה העותרת לקבל מעמד מכח חיים משותפים עם אזרחים ישראלים טרם בקשתה הנוכחית. שלישית, התייחסה ההחלטה לכך שהעותרת לא המציאה את המידע הדרוש לצורך בחינת ההכרה בבית הדין שערי הוראה כבית דין מוכר לגיור אורתודוכסי בישראל. ורביעית קבעה כי:

    "בהתייחס להחלטות ביה"ד הרבני מיום 6.12.18 ומיום 15.12.22 – כידוע, רשות האוכלוסין וההגירה היא הרשות המוסמכת להכרה בזכאות לאשרת עולה, ואין בפסק הדין של בית הדין הרבני כשלעצמו כדי להוות ראיה חלוטה ליהדות לענין חוק השבות. העותרת התבקשה להמציא את המסמכים שעמדו בפני בית הדין, וההחלטה דלעיל מתייחסת למסמכים אלו."

     

    לפיכך קבעתי ביום 04.01.23 כי:

    "בפתח הדברים אדגיש כי עניין תיקון העתירה והסמכות המקומית הוכרע זה מכבר בהעדר תגובת המשיבה ובית המשפט לא יזקק עוד לעניין זה.

    לאור התגובה יוגשו סיכומים בכתב לגופה של העתירה. יודגש, הסיכומים יוגשו אך לעתירה גופה ולא בנוגע לתיקון העתירה והסמכות המקומית שהוכרעו.

    עוד יודגש כי הסיכומים לא יעסקו בהחלטה האחרונה שהתקבלה לפני יומיים, ביום 2.1.23 , לאחר הדיו, כאשר בית המשפט הציע לצדדים דרך לסיום העתירה לפנים משורת הדין, ולא על דרך קבלת החלטה חדשה ללא התייחסות המערערת. בית המשפט יכול היה לסיים את הטיעונים בדיון, והארכה ניתנה על מנת למצוא פתרון מעשי מחוץ לכתלי בית המשפט. על כן אני סבורה כי יש בעצם קבלת החלטה זו טעם לפגם, והצדדים בסיכומים יתעלמו ממנה עוד יודגש כי מהמסמכים שהומצאו וצורפו להודעה זו עולה כי בית הדין הרבני אישר את הגיור על סמך אותה תעודה שהוגשה למשיבה. אולם, כאמור, כיון שהמשיבה אינה מוכנה להכיר בגיור שאושר על ידי הגורם המוסמך, בית הדין הרבני, יוגשו סיכומים בכתב.

    המערערת תגיש סיכומים עד ליום 04.02.23, המשיבה עד ליום 04.03.23, המערערת רשאית להגיש סיכומי תגובה עד ליום 19.03.23. לאחר מכן יועבר התיק ללשכתי למתן פסק דין."

     

    עוד קבעתי כי:

    "כיון שהמשיבה אינה מקבלת את אישור הגיור של בית הדין הרבני, וכיון שטענה דומה עלתה בעתירה אחרת (עת"מ 5079-01-23 ליטוין), תעביר המשיבה את כתבי בית הדין לרבות החלטות אלו למנהל בתי הדין הרבניים שיוכל לשקול התייצבות בהליך".

     

21. ביום 31.01.23 הודיע ב"כ העותרת כי העביר לרשות העתק נאמן למקור של פרוטוקול הגיור שעברה העותרת בבית הדין שערי הוראה שמצא במאמץ בארכיון בית הדין שאינו ממוחשב, והצדדים ביקשו ארכה כדי למצות את הניסיון להגיע להסדר שייתר את ההכרעה בעתירה. נעתרתי לבקשה, וכן לבקשה נוספת לאותה מטרה שהוגשה ביום 09.02.23.

     

22. ביום 16.02.23, משהצדדים לא הגיעו להסדר, הוגשו סיכומי העותרת. ביום 15.03.23 הגישה הרשות בקשה לארכה להגשת סיכומיה, בנימוק לקוני כי נדרשת לה "שהות נוספת לצורך הכנת הסיכומים והגשתם כדבעי". לפיכך קבעתי כי:

    "המשיבה עושה דין לעצמה בתיק זה ולא בפעם הראשונה. המשיבה פועלת בניגוד להחלטות בית המשפט, ובין היתר הגישה בקשה זו לארכה להגשת סיכומים, אתמול בשעות הצהרים המאוחרות,  כאשר היה עליה להגיש את הסיכומים היום, כך שהעמידה את בית המשפט לפני עובדה מוגמרת. אין להסכין עם אופן פעולה זה, שכאמור אינו בפעם הראשונה גם בתיק זה. זאת ועוד, המשיבה לא נתנה כל נימוק לכך שלאחר תקופה ממושכת של מעל חודש להכנת סיכומים היא נדרשת לזמן נוסף.

    כיון שהוגשה תגובת המשיבה בתיק זה ואף נערך דיון, ניתן היה ליתן פסק דין כבר היום על סמך החומר הקיים בתיק. עם זאת, לפנים משורת הדין, כיון שב"כ העותרת נתן את הסכמתו, וכדי שהמשיבה לא תלין על העדר הזדמנות לסכם, על אף כל המחדלים, מאריכה המועד להגשת סיכומי המשיבה עד יום א, ה 19.3.23- בשעה13:00  לא יוגשו סיכומי המשיבה במועד זה יינתן פסק דין על סמך החומר הקיים בתיק.

    המזכירות תודיע בדחיפות גם טלפונית."

     

    ביום 19.03.23 הוגשו סיכומי הרשות, בהן שוב מלינה הרשות כי לא היה די זמן להיוועץ בגורמים המוסמכים. עם זאת, לגופו של עניין חזרה הרשות והעלתה את טיעוניה בבקשה בשעתו לסילוק על הסף, טענות שנדחו בהחלטות בית המשפט יותר מפעם אחת. הרשות ציינה כי לאור המסמך האחרון שהמציאה העותרת, העתק של פרוטוקול הגיור, היא ביקשה לזמן את העותרת לתשאול, אך זו סירבה לכך, וכי דין ודברים לעניין זה בין ב"כ הרשות לב"כ העותרת נמשך עד ליום 15.3.23.

     

    ביום 22.3.23 הגיש ב"כ העותרת הודעת הבהרה בה טען כי הרשות חזרת על טיעוניה בעניין הסמכות המקומית, ובעניין ההחלטה האחרונה שניתנה, בניגוד גמור להחלטות בית המשפט. עוד הבהיר ב"כ העותרת, כי בניגוד לדברי הרשות בסיכומיה, כי כבר ביום 22.2.23 הבהיר לרשות כי עריכת ריאיון לעותרת כאשר קיים הליך זה וכאשר עריכת ראיון נוסף לא הייתה חלק ממתווה הפשרה עליו המליץ בית המשפט, הוא לא היה סבור כי ראוי לקיים ריאיון זה. עוד הוסיף ב"כ העותרת כי הבהיר לב"כ המשיבה כי די בשלל המסמכים המצויים בידי הרשות כדי לקבל החלטה.

     

    ביום 23.3.23 הוגשה הודעת הבהרה מטעם הרשות. בהודעה אישרה הרשות כי אכן, ביום 22.2.23 עת שלח ב"כ העותרת את סיכומיו, הודיע גם על ההתנגדות לעריכת התשאול הנוסף. עם זאת ציינה ב"כ הרשות, כי גם לאחר הודעה זו נעשו ניסיונות לייתר את הצורך במתן פסק דין תוך מציאת פתרון הולם, וההודעה האחרונה בעניין זה הייתה ביום 15.3.23.

     

    פסק הדין ניתן לאחר עיון בסיכומים ובהבהרות שהוגשו כמפורט.

     

    תמצית טיעוני הצדדים

    טיעוני העותרת

23. טענתה המרכזית של העותרת הינה כי התגיירה כדין, בעוד היא שוהה כדין בישראל, ועל כן יש להעניק לה מעמד מכוח חוק השבות. העותרת טוענת כי במועד הגיור השני הרלוונטי לבקשה נשוא העתירה, היא החזיקה באשרת שהייה תקפה כדין ולפיכך היא זכאית לקבל אשרת עולה. לטענתה, הרשות התעלמה מעובדה זו, ודחתה את הבקשה בנימוק לפיו שהתה בישראל שלא כדין במועד הגיור. לטענתה, רק משהתברר כי עובדה זו אינה נכונה העלתה הרשות דרישות וטענות נוספות. העותרת טוענת כי המציאה לרשות את כל המסמכים הנדרשים, וכי היה עליה להכיר בגיור לצורך קבלת מעמד מכח חוק השבות.

     

24. בנוסף טוענת העותרת כי על הרשות להפעיל את סמכותה בכפוף לעקרון הסבירות, שלא התקיים בעניינה. ראשית, לטענת העותרת, היא המציאה שוב ושוב את כל המסמכים המעידים כי בעת הגיור השני שהתה בישראל באשרת ב/1 כדין, ובכך מילאה את שני התנאים היחידים הנדרשים לצורך קבלת מעמד מכח שבות, אך הרשות היא התעלמה לחלוטין בכל החלטותיה מהגורמים הרלוונטיים שהיה עליה להתחשב בהם. שנית, לטענתה, הרשות אינה יכולה ליישב את הסתירה בין החלטתה שלפיה הגיור השני שעברה אינו "תופס", לבין פסק הדין של בית הדין הרבני המכיר בגיור. משתי סיבות אלה, טוענת העותרת כי החלטת הרשות לדחות את בקשתה למעמד מכח שבות כגיורת, אינה סבירה. העותרת הוסיפה כי ההחלטות הנוספות בעניינה התקבלו בחוסר תום לב, כיון שהתברר לרשות כי נימוקיה בהחלטה הראשונה היו שגויים וכדי להעביר את הדיון מבית משפט זה.

     

    טיעוני הרשות

25. הרשות שינתה את טעמה ונימוקיה לאורך ההליך. נראה שבכל פעם שהומצאו לרשות מסמכים מהם עלה כי הנימוק הקודם לסירוב לא יכול לעמוד, ניתנה החלטה חדשה עם נימוקים חדשים. לכתחילה טענה הרשות כי העותרת שהתה בישראל שלא כדין במהלך הגיור, ומשכך אינה עומדת בתנאים שנקבעו בפסיקה לצורך קבלת מעמד של עולה לפי חוק השבות. לאחר שהעותרת המציאה מסמכים מהם עלה כי שהתה בארץ כדין במועד הגיור השני, בתגובתה לעתירה המתוקנת לאחר קבלת ההחלטה השניה, טענה הרשות כי חסרים מסמכים לביסוס הטענה בדבר הגיור הנטען, לרבות תעודת הגיור, מסמך מבית הדין המגייר המפרט את הליך הלימודים והגיור, ומסמך מאת הרב המכין. כך טענה הרשות גם בהמשך עובר לדיון בעתירה, ובהחלטתה השלישית מיום 27.11.22.

    בהחלטתה הרביעית טענה הרשות כי העותרת המציאה לה מסמכים שונים, אך לא נמצאו ביניהם המסמכים שהוגשו לבית הדין הרבני לצורך אישור הגיור כפי שנקבע במתווה, ובהעדרם לא ניתן לקבל את הבקשה.

     

26. לבסוף לאחר שב"כ העותרת המציא לרשות את כל המסמכים בהתאם למתווה שהוצע על ידי בית המשפט, ובתוכם גם העתק נאמן למקור של פרוטוקול הגיור השני במועד ביצועו, טענה הרשות בסיכומיה כי זימנה את העותרת בשלב זה שוב לתשאול לשם בחינת עניינה, אך זו הודיעה כי היא מסרבת לסטות מהמתווה שהוצע על ידי בית המשפט ועמדה על הגשת סיכומים ומתן פסק דין בעתירה. בנוסף טענה הרשות כי הסמכות המקומית לדון בעתירה היא לבית המשפט בירושלים, לאור החלטות נוספות שקיבלה במהלך ההליך, על אף ובניגוד להחלטות מפורשות של בית המשפט.

     

    דיון והכרעה

    החלטות שניתנו במהלך ההליך והסמכות המקומית

27. אבהיר כבר בפתח הדברים כי כאמור בהחלטתי מיום 04.01.23, יש בהחלטת הרשות מיום 02.01.23 ובטענות הנובעות ממנה טעם לפגם, משניתנה לאחר שהתקיים הדיון בעתירה ובמסגרת ארכה שאישרתי לצדדים כדי לשקול מתווה פשרה מעשי מחוץ לכתלי בית המשפט, על אף שניתן היה לטעון ולהכריע בה עוד במועד הדיון. הרשות, תחת קיום ההחלטה וניצול הארכה לשקילת עמדתה לגבי המתווה שהצעתי, מיהרה וקיבלה החלטה חדשה הכוללת נימוקים שלא נכללו בהחלטותיה הקודמות, ובכך ניסתה להעמיד את בית המשפט ואת העותרת בפני מצב קיים חדש כאילו ההחלטה החדשה מייתרת את העתירה, ולמצער משנה את מקום השיפוט לאור כללי הסמכות המקומית. התנהלות זו, לא זו בלבד שאינה הולמת ואינה סבירה, היא גם בלתי הוגנת כלפי העותרת, ומהווה ביזיון בית המשפט. לפיכך אין ליתן לה משקל כלשהו בפסק הדין.

     

28. מעבר לכך, נראה כי ההחלטות החוזרות של המשיבה, מעבר להעלאעת טיעונים ודרישות נוספות, נועדו לשנות, בחוסר תום לב את מקום השיפוט. טיעוני המשיבה בעניין זה נדחו בהחלטתי מיום 20.11.22 ושוב בהחלטתי מיום 4.12.22 (זאת, כיון שהרשות לא הגיבה לבקשה לתיקון עתירה שהגישה העותרת לבית משפט זה). עם זאת, כיון שהרשות, בניגוד להחלטות בית המשפט שבה וחזרה בסיכומיה על טיעוניה לעניין העדר סמכות מקומית, למעלה מן הצורך אציין שהיה מקום לדחות טענות אלו גם לגופו של עניין. ברע"מ (מינהליים ת"א) 26205-09-22 TETIANA TIHKOMIROVA נ' משרד הפנים/מינהל האוכלוסין (נבו 21.09.2022), קבעתי כי אין לאפשר שינוי בכללי הסמכות המקומית, על ידי עצם העברת מקום מתן ההחלטה, כאשר כוח זה ניתן לרשות עצמה, ולנזקקים לשירותיה אין כל שליטה על כך. קבעתי שם כי העברה שכזו מפרה את חובת ההגינות המנהלית המוטלת על הרשות. בנוסף, בפסק דיני ברע"מ (מינהליים ת"א) 3-10-22 אלכסנדרה פבליוק נ' רשות האוכלוסין וההגירה, משרד הפנים (נבו 11.01.2023) ניתחתי בהרחבה עניין זה של ניסיון הרשות המנהלית לבחור מותב נוח לטעמה, מה שאין לאפשר. במקרה זה הוספתי וקבעתי כי לא רק שניסיון לבחור מותב פוגע בחובת ההגינות המוטלת על הרשות, אלא עלול לפגוע באי התלות השיפוטית. בפס'' 15 קבעתי: "כאמור, הבחירה במקום מתן ההחלטה מעוררת חשש, במקרים מסוימים, כמו במקרה שלפניי, כי הניסיון לבחור מותב או בית משפט, בניגוד לכללי הסמכות המקומית ששררו עד אותה עת, כשהוא נעשה על ידי הרשות, עלול לפגוע באי התלות השיפוטית.".

     

29. יפים לעניין זה דברים שכתב פרופ' איסי רוזן צבי בספרו: יששכר רוזן-צבי‏, הרפורמה בסדר הדין האזרחי: מורה נבוכים, 101 (מהדורה שנייה, 2023):

    "בשל ההשפעה העצומה שיש לסמכות המקומית על זכות הגישה לערכאות על בית המשפט למנוע משחקנים חוזרים חזקים – ובראשם המדינה – לעשות מניפולציה על כללי הסמכות המקומית בניסיון לבחור ערכאה אוהדת".

     

30. פרופ' רוזן צבי מפנה, בהקשר זה לרע"ב 5916/11 בני סלע נ' שירות בתי הסוהר (נבו 21.10.2011), שם דן בית המשפט בפרקטיקה פסולה של שירות בתי הסוהר בחור ערכאה באמצעות העברת אסיר מבית סוהר אחד למשנהו, לאור הכלל הקבוע בסעיף 62א(א) לפקודת בתי הסוהר שלפיו עתירת אסיר תוגש "לבית המשפט המחוזי שבאזור שיפוטו נמצא בית הסןהר בו הוא מוחזק". בית המשפט קבע באותו עניין כי אם בעת הגשת העתירה היה התיק בסמכותו המקומית של בית המשפט אליו הוגש, ניוד האסיר, גם אם נעשה מטעמים מוצדקים לגופם, אינו יכול להביא, בהעדר הסכמה, לשינוי הסמכות המקומית. בית המשפט עמד על כך ששינוי הסמכות עם העברת האסיר עלול לפתוח פתח מסוכן לבחירת פורום אוהד (forun shopping)".

     

    כך ככלל, כך וודאי במקרה שלפניי בו לא נדרשו החלטות נוספות, ובמקרה של האחרונות שבהן, עצם קבלתם הייתה תוך הפרה או עקיפה של הוראות בית המשפט. היינו הרשות קיבלה החלטות שלא נדרשו אך כדי להביא להעברת הדיון למותב אחר, נוח יותר לשיטתה שלה.

     

    ומכאן לגופה של העתירה.

     

    גיור וחוק השבות

31. "חוק השבות הוא אחד מהביטויים המרכזיים להיותה מדינה יהודית, בנוסף להיותה מדינה דמוקרטית" (דברי כב' הנשיאה, השופטת מרים נאור, בפתח ההכרעה בסעיף 10 לפסק דינה בבג"ץ 7625/06 מרטינה רגצ'ובה נ' משרד הפנים (נבו 31.03.16 להלן: עניין רגצ'ובה). ההלכה שנקבעה בבית המשפט העליון בעניין רגצ'ובה ויושמה לאחר מכן בפסיקה, היא כי"חוק השבות חל על מי שבא לישראל ובעודו שוהה בה כדין עבר תהליך של גיור, בין בישראל בין מחוצה לה". הלכה זו משקפת את איזון בין תכלית חוק השבות לקבץ בישראל את העם היהודי ולאפשר לכל יהודיה ויהודי להיות אזרחים במדינה, לבין התכלית של מניעת ניצול לרעה של גיור לצרכי קבלת מעמד בישראל.

     

32. העתירה שלפניי מעלה שאלה עובדתית, שעל פניה פשוטה להכרעה, בדבר שהותה של העותרת בישראל כדין או שלא כדין במועד הגשת בקשתה, ובדבר דיות המסמכים שהמציאה העותרת בנוגע לאמיתות הגיור שעברה. העותרת טוענת כי בעת הגיור השני, הרלוונטי לבקשתה לקבל מעמד של עולה מכח חוק השבות, היא שהתה בישראל כדין באשרה מסוג ב/1, ואילו הרשות טוענת כי לא שהתה כדין במועד הרלוונטי ומשכך דין בקשתה דחיה בהתאם להלכה הנוהגת. עוד טוענת הרשות כי העותרת לא המציאה מסמכים מספיקים לשכנע בכנות הגיור שעברה לצורך קבלת מעמד מכח חוק השבות.

     

    המסגרת הנורמטיבית

33. סעיף 1 לחוק השבות קובע כי כל יהודי זכאי לעלות ארצה. המושג "יהודי" מוגדר בסעיף 4ב לחוק:

    "לענין חוק זה, "יהודי" – מי שנולד לאם יהודיה או שנתגייר, והוא אינו בן דת אחרת".

     

    סעיף 2(א) לחוק קובע כי העליה תהיה על פי אשרת עולה, וסעיף 2(ב) מוסיף כי אשרה כזו תינתן לכל יהודי שהביע את רצונו להשתקע בישראל, זולת אם נוכח שר הפנים שהמבקש פועל נגד העם היהודי או עלול לסכן את בריאות הציבור, ביטחונו או שלומו.

     

34. סעיף 2(א) לחוק האזרחות, התשי"ב-1952, משלים את ההסדר הקבוע בחוק השבות וקובע כי: "כל עולה לפי חוק השבות, תש"י-1950, יהיה לאזרח ישראלי מכוח שבות [...]". בענייננו העותרת מבקשת להיכלל תחת המונח "שנתגייר", ולקבל מכח גיורה אשרת עולה לפי חוק השבות. כב' הנשיאה בדימוס נאור, עמדה בעניין רגצ'ובה על הפסיקה הענפה שעסקה במושג זה, פירשה את ההסדר שבחוק כהסדר חיובי לפי תכליתו לעודד עליה ולהקל על מימושה, והוסיפה את חשיבות יישומו ללא הפלייה בין מי שהתגייר ואז עלה לישראל לבין מי שהתגייר לאחר כניסתו לארץ. בנוסף עמדה כב' הנשיאה על התכלית האובייקטיבית הנוספת שבחוק השבות, למנוע ניצול לרעה של ההסדרים הקבועים בו, וציינה כי חשש זה רלוונטי בלי תלות בשאלה אם הגיור קדם לעליה או להיפך.

     

35. לפיכך קבעה כב' הנשיאה נאור בעניין רגצ'ובה (שם, בפס' 25), כי:

    "הדרישה כי ניצול ההסדרים הקבועים בחוק השבות ייעשה בתום לב ומבלי שיהיה נגוע בניצול לרעה – דרישה לה אני שותפה – אינה מצדיקה את צמצום תחולתו של חוק השבות באופן שלא יחול על מי שהתגייר בארץ. עם זאת, היא מצדיקה את צמצום תחולתו כך שיחול רק על מי ששהה בישראל כדין בעת גיורו.".

     

    בנוסף, החילה את ההלכה שנקבעה בבג"ץ 2597/99 רודריגז-טושביים נ' שר הפנים, פ"ד נח(5) 412 (החלטה מיום 31.5.2004) וקבעה כי "חוק השבות חל על מי שבא לישראל ובעודו שוהה בה כדין עבר תהליך של גיור, בין בישראל ובין מחוצה לה" (שם, פסקה 26).

     

36. לבסוף פירשה כב' הנשיאה נאור את המונח "שנתגייר" בהתאם לתכלית חוק השבות על פי מבחן הקהילה היהודית המוכרת, כדלקמן (שם, בפס' 29):

    "מתכלית החוק – כמו גם מלשונו, כפי שהובהר לעיל – עולה כי הדיבור "שנתגייר" בחוק השבות מקפל בתוכו מבחן אובייקטיבי של הכרה ציבורית בהליך הגיור. איזהו אותו מבחן? המבחן אותו אציע לחבריי לאמץ הוא אותו מבחן עצמו שאימץ בית משפט זה לעניין הכרה בגיור שנערך בחו"ל – מבחן הקהילה היהודית המוכרת. לדעתי, מבחן זה משלב באופן הראוי את הגשמתן של כל שלוש התכליות עליהן עמדתי: עידוד העליה ואחדות העם היהודי מחד, והפיקוח על ההיבט הציבורי של הגיור מאידך".

     

    וסיכמה (בפס' 33), כי:

    "יש להעדיף את הפרשנות לפיה גיור לעניין חוק השבות הוא גיור שנערך בקהילה יהודית מוכרת על פי אמות המידה הנהוגות בה, בין שנערך בישראל ובין שנערך מחוצה לה". (שם, פסקה 33).

     

37. התכלית של הקלת העליה של יהודים לישראל והחלתה באופן שוויוני, אף אם הגיור בוצע לאחר עלייתם ולא קדם לה, יחד עם התכלית של מניעת ניצול לרעה של הגיור לקבלת מעמד של עולה, הביאה לקביעת ההלכה בעניין רגצ'ובה, לפיה אמנם, "הגיור במערך הגיור הממלכתי מונע בדרך כלל ניצול לרעה", אך זו אינה האפשרות היחידה לפקח על כנות ההליך, אלא:

    "הדרישה כי הגיור ייערך בקהילה יהודית מוכרת יש בה כדי להפיג במידה ניכרת את החשש מפני ניצול לרעה, שכן "לא די בכך ששלושה אנשים מכריזים על פלוני כי גויר על-ידיהם" (עניין נעמת, בעמוד 751). זהו, כאמור, החשש המרכזי שהביעו המשיבים בפנינו. מבחן הקהילה המוכרת נותן מענה לחשש זה. הדרישה, כפי שציינתי, היא כי גוף דתי שהוכר לכך על ידי קהילה יהודית מוכרת ערך את הגיור בהתאם לאמות המידה הנוהגות בקרב אותה קהילה. עמידה על דרישות אלה מצמצמת בצורה ניכרת את האפשרות לנצל לרעה את הליך הגיור לשם רכישת מעמד מכוח חוק השבות (ולשם רכישת הזכויות הכלכליות הנלוות לכך)". (שם, פסקה 37)

     

38. לפיכך נאמר, כי גיור בישראל המאושר במערך הממלכתי או שבוצע בקהילה יהודית מוכרת, אף אם מחוץ לארץ, מצמצם בצורה ניכרת את האפשרות לנצל את ההליך לרעה במובן שממנו חוששת הרשות.

     

39. בבגץ 4535/11 ברנדון מקלרן נ' משרד הפנים (נבו 26.09.16 להלן: עניין מקלרן), דן בית המשפט העליון בשאלה השניה הרלוונטית לענייננו, והיא התנאי של שהות בישראל כדין בעת הליך הגיור. בעניין מקלרן הסתמכה כב' הנשיאה מרים נאור על ההלכה שנפסקה בעניין רגצ'ובה, והוסיפה כי לפי ההלכה שפסקה שם "אין נפקות לסוג האשרה בה מחזיק המתגייר" (עניין רגצ'ובה, בפסקה 25), אולם דרושה אשרה כלשהי. משום שכל העותרים בעניין מקלרן שהו בישראל שלא כדין במועד הגיור, כל אחד ואחת בנסיבות שונות שחלקן מצערות ואף בתום לב, דחה בית המשפט העליון את עתירתם. יש לאבחן לפיכך את המקרה שלפניי מעניין מקלארן בהקשר זה.

     

    מהכלל אל הפרט

40. בעניין שלפניי, כל שנדרש כדי להכריע, הוא להחיל את ההלכה הקיימת לעניין שהות כדין בישראל במועד הגיור על הנסיבות של העותרת. במועד הגיור הראשון, אמנם שהתה העותרת בישראל שלא כדין. אולם לא זה הגיור עליו מסתמכת העותרת לצורך קבלת מעמד מכוח חוק השבות. אכן, אף אנכי טעיתי לכתחילה לחשוב כי במועד הרלוונטי העותרת שהתה שלא כדין בישראל, מפאת שני הגיורים שעברה, אך שמעמדתי על הטעות, ניתן לה סעד זמני. אני סבורה כי היה על הרשות לעמוד על טעותה בהחלטה הראשונה, ולבחון אך ורק את השאלה העובדתית הנקודתית – האם הגיור השני, שאושר בידי בית הדין האזורי בתל אביב, נעשה בעת שהעותרת שהתה בישראל באשרה מסוג ב/1 כדין. כפי שנקבע בעניין מקלארן, אין חשיבות לסוג האשרה שבידי העותרת, אלא כל המבחן הנדרש הוא כי שהתה באשרה כדין, כפי שאכן היה. אישור בית הדין הרבני האיזורי משווה את מעמדו של הגיור השני שעברה לגיור שבוצע במערכת הממלכתית, וכפי שנקבע בעניין רגצ'ובה, האישור מצמצם מאד את החשש לניצול ההליך לרעה.

     

41. למעלה מן הדרוש אבהיר כי כל תוצאה אחרת אינה מתישבת עם ההגיון ועם הסדר, שכן בית הדין הרבני פסק במפורש כי העותרת היא יהודיה לכל צורך ויכולה לבוא בברית הנישואין כדמו"י, וזאת לאחר שבחן את הגיור שעברה ואישר אותו. הכרעה כשיטת הרשות תייצר אפשרות כי פסק הדין של בית הדין הרבני אינו מקובל על הרשות כהוכחה לגיורה כדין. ודאי שתוצאה כזו אינה מתקבלת על הדעת. קל וחומר נכון הדבר, לאחר שב"כ העותרת המציא גם את המסמכים שעמדו בפני בית הדין הרבני שאישר את הגיור בפסק דין שלו, ושב ואישר את החלטתו שנית באישור העדכני האחרון שהמציאה העותרת במסגרת ההליך שלפניי.

     

42. ניתן היה להסתפק בכך ולקבל את העתירה תוך איבחונה מנסיבות העותרים בעניין מקלרן, שכן במקרה שלפניי שהתה העותרת בישראל כדין במהלך הגיור השני, אך התנהלות הרשות לכל אורך ההליך שלפניי מצדיקה התייחסות גם לפעולתה בחוסר הוגנות כלפי העותרת ותוך בזיון החלטות בית המשפט. בעניין זה קיבלה הרשות ארבע החלטות ענייניות מרכזיות. ההחלטה הראשונה, נשוא עתירה זו, שהתקבלה ביום 22.11.2021 דנה בבקשת העותרת לקבל מעמד של עולה כבערר פנימי ודחתה אותה, ללא שהתקיים לעותרת ראיון, בנימוק שהיא אינה עומדת בתנאי הסף שנקבע בפסיקה, ולפיו גיור שנערך בזמן שהות שלא כדין בישראל אינו יכול להקנות מעמד של עולה. החלטה זו ניתנה בהתייחס לגיור הראשון, ובהתעלם מהגיור השני. לאחר שהוגש ההליך, וב"כ העותרת הפנה לכך שהרשות בהחלטתה התייחסה למועד הגיור הראשון, בעוד שהבקשה לקבלת מעמד נסובה על הגיור השני, קיבלה הרשות החלטה להסכים למחיקת העתירה שלפניי ולקבל החלטה חדשה בעניין תוך התייחסות לגיור הנכון הפעם (הגיור השני).

     

43. לאחר שניתן פסק הדין בהסכמה והעתירה נמחקה יחד עם התחייבות הרשות לדון מחדש בבקשה בהתחשב בגיור השני, קיבלה הרשות את ההחלטה העניינית השניה שדחתה שוב את בקשת העותרת באותם נימוקים כפי שהחליטה לכתחילה, וללא התיחסות לגיור השני, ואף הוסיפה וטענה, כאמור, כי אין לבית המשפט סמכות לדון בה. ביום 27.11.22, במהלך הדיון בעתירה שלפניי, קיבלה הרשות את ההחלטה השלישית, שדחתה שוב את בקשתה בנימוקים נוספים שהתייחסו לגיור השני והתמקדו במסמכי הגיור ובראיות שביקשה הרשות לקבל כדי להוכיח את כנותו וכשרותו. ולבסוף, ביום 02.01.23 התקבלה החלטה רביעית בעניינה לכאורה במסגרת מתווה הפשרה אך בניגוד אליו, בנימוקים אחרים רחבים יותר, ובטענה שוב כי לבית המשפט אין סמכות לדון בה.

     

44. כל ההחלטות, למעט ההחלטה המקורית נשוא העתירה, התקבלו בניגוד להחלטותיי, ותוך שהרשות עושה דין לעצמה הן לעניין המועדים לקבלת ההחלטות, הן לעניין תוכנן. במיוחד נכון הדבר לעניין ההחלטה האחרונה, אשר כאמור לעיל ניתנה במסגרת הזמן שהוקצב לרשות וארכה שביקשה כדי לשקול את המתווה לפשרה בתיק זה, ותחת מילוי ההחלטה טרחה וקיבלה החלטה מפורטת ארוכה ומנוגדת להתחייבות ב"כ בפניי לשקול את מתווה הפשרה. במקרה זה, משום שאלמלא הסכים ב"כ הרשות בדיון כי יישקל מתווה הפשרה וב"כ העותרת התאמץ והמציא מסמכים נוספים בהתאם להחלטתי מאותו מועד, היו הצדדים מסכמים טענותיהם בעל-פה באולם והיה ניתן פסק דין על בסיס המסמכים והסיכומים. הבטחה לשקול מתווה פשרה, וקבלת החלטה חדשה בניגוד להבטחה זו תוך העלאת נימוקים חדשים, אינה רק בלתי הוגנת כלפי העותרת, אלא היא מהווה בזיון בית המשפט, שוב זו הפעם, על ידי הרשות.

     

45. בפסיקה קודמת עמדתי על חובת הרשות לנהוג לפי כללי ההגינות המנהלית הכללית, ובתוך כך לחובתה של המדינה כשחקן חוזר לנהוג בהגינות כלפי הנזקקים לשירותיה. בנוסף, יש להתייחס במסגרת זו גם להתנהלות הרשות ולחובתה לכבד את החלטות בית המשפט (וראו למעלה מן הדרוש את החלטותיי ברע"מ 3-10-22 אלכסנדרה ואיגור פבליוק נ' רשות האוכלוסין וההגירה, משרד הפנים (נבו 11.01.23); ובעמ"נ 389-04-22 Kristina B. נ' רשות האוכלוסין וההגירה במשרד הפנים (נבו 11.04.22)).

     

46. לאור כל האמור לעיל, דין העתירה להתקבל לגופה, משום שהעותרת עומדת בתנאים שנקבעו בפסיקת בית המשפט העליון לקבלת מעמד. הליך הגיור השני שעברה העותרת, בוצע במהלך שהותה בישראל כדין באשרת ב/1, ואושר בידי בית הדין הרבני לכל דבר ועניין. משכך, לא מתקיים בעניין זה החשש בדבר ניצול לרעה של הגיור כדי לקבל מעמד בישראל, ויש ליתן לעותרת מעמד של עולה מכח חוק השבות.

     

     

     

    סוף דבר

    לאור האמור לעיל, העתירה מתקבלת. הרשות תעניק לעותרת מעמד של אזרחית ישראלית מכוח חוק השבות לא יאוחר מיום 2.4.23, וזאת כדי שתוכל לחגוג את חג הפסח הבא עלינו לטובה כאזרחית ישראלית.

     

    אני פוסקת לעותרת הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 30,000 שקלים, בשים לב להתנהלות הרשות במהלך ההליך שלפניי.

     

    ניתן היום, ראש חודש א' ניסן תשפ"ג, 23 מרץ 2023, בהעדר הצדדים.