1.פסק דין בעתירה מנהלית שהוגשה על ידי העותרת, המבקשת שתוכר כזכאית לעלייה על פי חוק השבות (להלן – "החוק").
2.משנת 2000 חותרת העותרת לזכאות על פי החוק, והמשיבה מסרבת. העתירה מפרטת רבות מהפעולות שעשתה העותרת במגמה להשיג את ההכרה המיוחלת, אך לא מצאתי טעם לפרט את מרביתן. ייחודה של עתירה זו, לא בנסיבותיה של העותרת, אלא במישור המשפטי: מבקשת העותרת לתמוך את יתדותיה בפסיקת בית הדין הרבני הגדול, ולכך אתייחס במעלה הדרך.
3.העותרת, ככל הנראה, בת לאם יהודייה ולאב נכרי. מוקד הבעיה שאותה מדגישה המשיבה גם עתה, הינו, שכשפנתה לראשונה העותרת לשגרירות ישראל בגאורגיה ביום 13.7.2000 ציינה, בסעיף הדת שהיא נוצרייה ואף הוסיפה (על פי סעיף 9 לכתב התשובה) כי – "אני מתפללת בכנסייה של מריאם הקדושה הטבלתי את ילדיי בכנסייה של יוחנן המטביל בקברלי". שאלון ראשון בו נכתב כך, נערך כאמור בשנת 2000 (מש/1) ושאלון דומה שני, לדברי העותרת – מוטעה, בשנת 2013 (מש/4) נוכח זאת, ועל רקע סעיף 4ב' לחוק המחריג מי שהוא בן דת אחרת, סירבה בעבר, ומסרבת המשיבה גם עתה, להכיר בעותרת כזכאית עלייה על פי החוק.
4.כך התנהלו הדברים עד שביום 9.4.2015 פנתה העותרת לבית הדין הרבני האזורי בירושלים בבקשה לבירור יהדותה. בפסיקתו קבע בית הדין כי העותרת – "הינה יהודייה בת לאם יהודייה ואב נכרי, ובטעות נרשמה כלא יהודייה בקונסוליה. מסמך זה מהווה גם אישור יהדות וגם לחילופין אישור השבה ליהדות" (תיק מספר 1032876/1, נספח ה' לעתירה); פסק הדין ניתן ביום 12.5.2015, אם כי הוא בוטל ביום 13.2.18 (מש/12).
5.ואולם, קודם שבוטל פסק דין זה, שבה ופנתה העותרת למשיבה, אך זו נותרה בעמדתה, וביום 15.10.2015 קבעה כדלקמן (מש/9):–
"עפ"י החלטת המטה, מעריכת השימוע לא שוכנענו כי המבקשת מקיימת אורח חיים יהודי, כמו כן, עפ"י מידע לשכת הקשר הגב' הוטבלה לנצרות ואף הטבילה את ילדיה ולכן הבקשה נדחית".
6.בסמוך לאחר שביטל בית הדין הרבני האזורי את פסיקתו, הגישה העותרת עתירה לבג"צ, שהופנתה, הן כלפי המשיבה דנן, והן כלפי בית הדין הרבני האזורי. ברם, עתירה זו נמחקה ביום 21.2.2018, תוך שמירת זכויותיה של העותרת – בג"צ 7347/16 (נספח ז' לעתירה)
7.בשלב זה, ועל רקע הנסיבות שתוארו, פנתה העותרת לבית הדין הרבני הרבני הגדול בירושלים, שביום 4.6.2019 פסק את דברו תוך שבסיום דבריו קבע, כי (נספח י לעתירה):–
"לאור האמור ביה"ד מבהיר שלדעתנו, ניתן לומר על המבקשת שהיא יהודייה ואינה בת דת אחרת".
בתוך כך יוער, שהן עיון בהליך שהתנהל בבית הדין הרבני, והן באסמכתאות שהוגשו בהליך שבפניי, יש כדי לתמוך בזיקתה ליהדות ולאורח חיים יהודי: נותנת הדעת, שלא בכדי נכון היה בית הדין הרבני הגדול לסמוך את ידיו על יהדותה של העותרת. פסק הדין המסכם של בית הדין הרבני הגדול ניתן ביום 4.6.19. הוא מסתמך על התשתית הראייתית שהונחה בפניו, ונושא את חתימתם של כב' הדיינים אליעזר איגרא, א' אהרן כ"ץ, ושלמה שפירא. למען שלמות התמונה יוער שהחלטה משלימה באותה מגמה ניתנה ביום 5.11.18.
8.לאחר זאת פנתה העותרת שוב למשיבה, שהשיבה ביום 21.10.2022 (נספח י"ד לעתירה) כי בקשתה נדחית, וכאמור בסעיפים 26-25 להחלטה:
"25. נוכח העובדה כי משנת 2000 הגשת מספר רב של בקשות למתן מעמד עולה שנדחו פעם אחר פעם ואף בקשתך נבחנה במסגרת בג"ץ 7347/16 שנמחקה בשל דרישתך, דבר המעלה בספק בפנייתך לביה"ד הרבני ומעלה הרושם כי האקט זה נעשה לצורך קבלת מעמד בלבד.
26. יוזכר כי ביה"ד הרבני אינו מוסמך להורות לרשות ליתן מעמד עולה ואין לו כל סמכות לפי חוק השבות. מעבר לכך, סמכויותיו של בית הדין הרבני לפי סע' 3א לחוק מרשם האוכלוסין מוגבלות למי שכבר רשום במרשם כתושב, ולהגבלות הנוספות המנויות בסעיף, ביניהן, כי אין המדובר במי שהינו בן דת אחרת. מסיבות אלה, אין בהחלטת בית הדין הרבני כדי לחייב מתן מעמד עולה לעותרת, אלא החלטת בית הדין הרבני והראיות שהוצגו בפניו נשקלות כחלק ממכלול הראיות בתיק".
על החלטה זו הוגש גם ערר פנימי שנדחה גם הוא ביום 25.1.2021; נספח ט"ז לעתירה.
9.ומכאן, עתירתה.
10.ב"כ המשיבה מצדדת בעמדה הנ"ל, ומטעמיה של אותה החלטה. בתוך כך נטען כלפי העותרת גם לחוסר נקיון כפיים, הן בשל שהייתה בישראל שלא כחוק, והן בשל אי צירוף מסמך מהותי הנוגע לפסיקת בית הדין הרבני האזורי.
11.הדיון בעתירה זאת מחייב אבחנה בין שני מישורים:- האחד, עניינו בסמכותם הכללית של בתי הדין הרבניים לקביעות בעניין יהדותם של בעלי דין והסוגיה כבדת המשקל הנוגעת לממשק שבין סמכותם ופסיקותיהם של בתי הדין הרבניים לבין סמכות המשיבה על פי חוק השבות. אף לא נעלמו מעיניי טענות המשיבה בסעיפים 56-55 לתגובתה לפיהן חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג – 1953, אינו מונה נושא זה בגדרי סמכויותיו, ואף סעיף 3א לחוק מרשם האוכלוסין, התשכ"ה – 1965, מגביל את סמכויות בין הדין הרבני בהקשרים רלוונטיים למי שרשום כתושב בלבד; והשני, עניינו בנסיבותיה הייחודיות של העותרת. אשר למישור הראשון, אך אבהיר שאין חולקין שלא מוסמך בית הדין הרבני לקביעות מחייבות לעניין חוק השבות. בתי הדין הרבניים אף מדגישים בפסיקותיהם ובכל מסמך בהקשר זה היוצא מתחת ידם, ובצדק, פעם אחר פעם, את הדבר.
12.בכל הקשור להשלכות פסיקת בתי הדין הרבניים על שיקול דעתה של המשיבה בשאלה אם במקרה נתון המובא בפניה, פסיקת בתי הדין הרבניים מחייבת אותה, כבר נתגבשה הלכה חצובה בסלע, ולפיה, במישור העקרוני, התשובה לשאלה – שלילית. עיון בחומר שבפניי מעלה, שלאורך כל הדרך, אף הובא מצב דברים זה בפני העותרת, גם על ידי בתי הדין הרבניים, בשקיפות ובהגינות. אין לכחד, ניכרת מפסיקת בתי הדין בענייננו, לרבות בית הדין הרבני הגדול, תחושת אי הנוחות שלהם ממצב דברים זה, ולא נעלמו מעיניי, למשל, הפסקאות המסיימות של פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול מיום 4.6.2019. ואולם, אין בדעתי במסגרת עתירה זו להרהר כלל אחר הפסיקה הבסיסית שבמישור זה, כמו גם אחר טענת המשיבה שאין בית הדין הרבני מוסמך כלל לנושא. אף ספק רב בידי אם סוגיה עקרונית זו, גם ככל שיסבור צד שיש להעמידה לשיקול דעת שיפוטי נוסף, מצויה בכלל בסמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים. לפיכך, גם אם לסופו של יום, תיטה דעתי למסקנה שנכון לקבל את העתירה, לא ייעשה הדבר על דרך של אימוץ פסיקת בית הדין הרבני, ולכל היותר, אהיה נכון לאמץ מעט מתוך ממצאיו העובדתיים העיקריים ולייחס לכך את המשקל המתאים. בתוך כך אך אזכיר, שהגם שהפסיקה המנחה מבהירה, וחוזרת ומבהירה, שהסמכות לעניין חוק השבות המצויה אצל המשיבה, ואצלה בלבד, אינה פוסלת את האפשרות להעניק משקל הולם גם לפסיקת בית הדין הרבני – השווה בג"צ 7067/21 (פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים; פס"ד מיום 4.11.2021) שבו ניתן ביטוי לכך שפסיקת בית הדין הרבני, אמנם, אינה מחייבת אך אין משמעות הדברים, שעל בית המשפט בהכרח להתעלם מהם כליל – ראה סעיף 7 לפסק הדין. ברם, לא תושתת פסיקתי אלא על טעמים שיפורטו לגופם במסגרת פסק הדין. לצורך הליך זה, אסתפק, אפוא, בקביעה, שלא יהא נכון לראות בפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול, כמחייב את המשיבה, ועם זאת, נכללים בו ממצאים שיהא נכון לכבדם, והם אף רלוונטיים להכרעה בעתירה זו, ויובהר בהמשך.
13.הבסיס הנורמטיבי לדיון זה, כמקובל, בחוק ובפסיקה. על פי סעיף 4ב' לחוק, יהודי הוא – "מי שנולד לאם יהודייה או שהתגייר והוא אינו בן דת אחרת". בד בבד רלוונטי גם סעיף 4א(א) לחוק, המתייחס, אמנם, לבני משפחתם של כאלה שבעניינם נדונה תחולת החוק, אך הסיפא לסעיף זה מקרינה גם לענייננו, ולפיה מוחרג מתחולת החוק – "אדם שהיה יהודי והמיר דתו מרצון". מתפצל, אפוא, הדיון לשאלה האם בעל הדין הוא בן דת אחרת, כלשון סעיף 4ב לחוק לשני ענפים: האחד, מתייחס לשאלה זו במבט כולל; והשני, שאף מצוי בזיקה אינהרנטית גם לענף הראשון, עניינו במי שהיה יהודי והמיר את דתו מרצון (סעיף 4א(א)). על פני הדברים, הראשונה שבשתי אלה, היא השאלה העיקרית. ומכאן – לפסיקה המנחה בנושא.
א.אבן הדרך העיקרית הראשונה בפסיקה, לאחר שבא לעולם סעיף 4ב הנ"ל, מתייחסת, במעט בדומה בפרשתנו, לאחת שנולדה כיהודייה אך עברה טקס טבילה לנצרות – בג"צ 563/77 איילין דורפלינגר נ' שר הפנים, פ"ד, לג (2) 97. בתמצית הדברים נפסק בהלכת דורפלינגר, ששאלת השייכות לדת אחרת תיגזר מהשקפת הדת האחרת בשאלת השתייכות אותו אדם אליה (השווה, שם, בעמ' 99). ואם לא ארחיב בכך, לא אעשה כן, אלא בשל כך, שאין חולקין, שמאז כבר התפתח הדיון בנושא והתבחין הנ"ל כבר אינו מקובל.
ב.את אבן הדרך הידועה השנייה מקובל לזהות בהלכת ברספורד – בג"צ 265/87 גרי לי ברספורד ואח' נ' משרד הפנים, פ"ד, מג (4), עמ' 793. במוקד פסק הדין המחלוקת הידועה בין כב' השופט ברק לבין כב' השופט אילון, שאמנם הגיעו לבסוף למסקנות קרובות בהקשרו של אותו הליך, אם כי בדרכים שונות לחלוטין. פרשת ברספורד דנה בבעלי דין שראו עצמם כיהודים המאמינים בישו כמשיח (פרשת היהודים המשיחיים). כב' השופט אילון שם את הדגש על מבחניה של הדת האחרת, ולהשקפתו קבלת האדם את העקרונות התאולוגיים המרכזיים של אותה דת אחרת, ככל שהוכח שאכן כך, היא זו שתצביע על השתייכותו לאותה דת אחרת. כב' השופט ברק הסתייג מהפנייה לעקרונותיה של אותה דת אחרת לצורך קביעה שנועדה, בסופו של דבר, להכרעה יישומית בהקשרו של חוק השבות שהוא חוק ישראלי שתכליתו לצורך הכרעה בשאלה מי ייכנס בשערי המדינה ויקבל בה את מעמדו כעולה. מכל מקום, כאמור, הסכימו שניהם והצטרף אליהם גם כב' השופט חלימה, שבנסיבותיה של פרשת ברספורד, ראוי היה לעתירות שצורפו לאותו הליך, שתידחנה.
ג.פסק הדין שמאז שניתן, מקובל לראות בו כפסק הדין המנחה בסוגיה הכוללת שעל הפרק, ניתן במסגרת בג"צ 10226/08 הניה זבידובסקי נ' שר הפנים (2.8.2010). פסק הדין הארוך והמפורט שניתן על ידי כב' השופט הנדל ובהסכמת חבריו להרכב (כב' השופטים רובינשטיין ומלצר), מצביע על מורכבותה של שאלה זו, ואף מודגש בה, שעל הפרק שאלה שהתבחינים הנדרשים להכרעה בה לא הוכרעו סופית. בנקודה זו יוער, שלא זו בלבד שנכון היה הדבר במועד בו נקבעה הלכת זבידובסקי, אלא שנכון הדבר, למעשה, עד עצם היום הזה. לאמור – כי אין בנמצא מבחן או מתווה לבחינת שאלה זו, שאומץ על ידי בית המשפט העליון, תוך שנקבע שהוא היחיד שמחייב. לדברי כב' השופט הנדל (במסגרת סעיף 5 לפסק דינו):–
"דעתי היא בכל הקשור למונח יהודי שאינו 'בן דת אחרת', מבחן המשפט הישראלי אינו יכול להתנתק ממבחן המשפט העברי. שני טעמים לדבר: האחד, נושא הפרשנות. השני, ההיסטוריה החקיקתית והפסיקתית של הנושא ומילות החוק".
ומעבר לכך, קבע כב' השופט הנדל בסעיף 6 לפסק דינו כדלקמן:-
"דעתי היא שיש לגשת למלאכת פרשנות המונח 'בן דת אחרת' באופן אחר מכפי שהוצג. בבוא השופט לדון בסוגיה, אין הוא יכול להתעלם מהמחלוקת שהתעוררה בין השופטים אלון וברק בעניין ברספורד. אולם, סבורני שמחלוקת זו נובעת מאי הבנה מסוימת. להשקפתי, הצגת הדברים בצורה אחרת עשויה לייתר את הצורך לבחור בין המודלים שהותוו בברספורד, לרבות הכרעה במחלוקות תרבותיות".
ובמעלה הדרך מתכנס כב' השופט למתווה לבחינת שאלת השתייכותו של האדם לדת אחרת:-
"התמונה המצטיירת מספרות השו"ת, שמתארת את הגישה של העם ורבניו להגדרת 'בן דת אחרת', תסלול את הדרך לקבוע מבחן מעשי: כדי שיהודי ייחשב מומר לדת אחרת עליו לנקוט צעדים קיצוניים. עליו להיכנס לליבה של הדת האחרת. קביעה שמאן דהוא 'משומד' דורשת הזדהות עם הדת האחרת והתנהגות בהתאם. משמע, הבדיקה מתבצעת על פי מכלול של גורמים: התנהגות, כוונה, מודעות, הצהרה ונכונות להיכנס לתוככי הדת האחרת ולאמץ את סמליה. העניין נבחן תוך התבוננות בתמונה הכוללת. הדבר אינו מפתיע. יהודי אשר בוחר להיות 'בן דת אחרת' נושא בנטל כבד. ושם אל לב, עצם המונח מפנה את הזרקור לעבר קבוצה קיימת שהמשותף לחבריה – אמונה ודרך עבודת האל. לא די בקיומן של פילוסופיות ותפישות עולם משותפות. על היהודי 'בן דת אחרת' לקיים לכל הפחות את עיקרם של המנהגים, המצוות ואורח חייהם של חברי הדת האחרת. כאמור, העניין אינו נבדק לפי ההגדרה הדתית של 'הדת האחרת'. במובן זה, המבחן נערך על ידי היהדות המביטה מבעד לחלון לעולם אחר, שהיא אינה חלק ממנו. ההגדרות של היהדות עצמה עשויות להיות רלוונטיות. למשל, יהודי שטוען כי יהודי טוב הוא יהודי המאמין בישו ונוהג לפי קו זה – ייחשב 'בן דת אחרת'. כך נפסק בפרשות ברספורד וקנדל. כדי שיהודי ייחשב 'משומד' או 'בן דת אחרת', עליו ליצור זיקה חזקה בינו לבין הדת האחרת.
[ההדגשות דלעיל – שלי; א. ר.] שימת לב ממוקדת בנקודה זו, לעקרון שעתיד להשליך גם על הדיון בענייננו, ולפיו יש להפנות את הזרקור לשאלת עומק המעורבות של הדת האחרת בחייו של האדם: האם ועד כמה נכנס הוא לליבת הדת האחרת, ועד כמה המדובר היה מבחינתו במהלך קיצוני. ובהמשך נפסק:-
"הנה כי כן, המשפט העברי לא המציא את הסיווג 'בן דת אחרת' והוא אף מביע אי נוחות מהתופעה. עם זאת, הוא מכיר בקטגוריה זו כחלק ממציאות החיים ובתור שכזאת, עליו להביע עמדתו ביחס אליה. אין בפנינו, אפוא, מונח דתי של היהדות או אפילו פרשנות של הדת במובן המקובל. משנוצרה התופעה, בחן המשפט העברי את העניין על פי "הבנה רחבה של הקשר היהודי לעמו, למהותו של העם היהודי"... המשומד עובר שינוי במובן הבסיסי ביותר, שינוי זה חודר לגופו, לאישיותו ולנפשו. כמובן, הזדהות עם הדת האחרת ויצירת זיקה כגון דא דורשות בחירה. על כן, התייחס המשפט העברי באופנים שונים לממיר דתו מרצון למול מי שהמיר דתו באינוס. הריב"ש, ששימש רב בסרגוסה אשר בולנסיה ולאחר גירוש ספרד עבר לאלג'יר, מצא שמצב של אונס מהווה פטור ("אונס רחמנא פטריה"). האנוס מוסיף להיות יהודי לכל דבר (שו"ת הריב"ש, סימנים ד, יא וקעא).
השתייכות לדת אחרת המפקיעה זכאות לפי חוק השבות, נפסק, הינה חריג שיוחל רק במצבי קיצון, ולא כלאחר יד [וגם עתה, ההדגשות – שלי]:-
נדמה כי המבחן, כפי שהוצג, תואם לא רק את התכלית הסובייקטיבית של החוק אלא גם את התכלית האובייקטיבית. החריג יוחל רק במקרה קיצוני. לא בנקל תילקח מיהודי הזכות המוענקת לו מכוח חוק השבות. עם זאת, מצב בו יהודי בוחר לצעוד בנתיביה של דת אחרת – תישלל זכותו להמשיך ולחסות תחת כנפי חוק השבות. ויוטעם, חוק השבות אינו מבחין בין יהודי המקפיד לשמור על מצוות אלו ואחרות לבין יהודי שאינו מקפיד לשמור על מצוות כלל. הגדרת 'יהודי' אינה נגזרת ממסירותו לדת. חוק השבות אינו מבחין בין יהודים. הוא אינו עוסק בשאלה וכמובן אין זה ראוי שיעסוק בשאלה מי הוא יהודי 'טוב'. עם זאת, קיים חריג אחד בדמות 'בן דת אחרת'. כאמור, כפי שחוק השבות מתייחס באופן מיוחד ל'בן דת אחרת', כך גם המשפט העברי. במבחן המעשי האמור יש להתייחס להיסטוריה היהודית בגולה ובארץ, לניסיון המשפטי של פוסקי הדורות, לתפישת העם המלוכדת בנושא זה ואף לנכונותה של קהילת הדת האחרת לקבל לקרבה את היהודי בן הדת האחרת. דומני כי המבחן כפי שהוצע בפועל עונה על הרציונל העומד הן מאחורי עמדת הנשיא ברק ובן מאחורי עמדת השופט אלון. לא בכדי הגיעו השניים למסקנה דומה בעניין ברספורד. זאת ועוד, הגם שחלפו כארבעים שנה ממועד תיקון סעיף 4ב ומאז נקבע שאין לבחון המונח 'בן דת אחרת' על פי הדת האחרת – לא התגלעה מחלוקת בסוגיה זו על ידי בית משפט זה".
ועתה, על רקע הלכת זבידובסקי, צא ולמד: קבע בית המשפט העליון לתחולת הסיפא לסעיף 4ב' רף גבוה למדי: זהו חריג לכלל הרחב של חוק השבות, ונכון להחילו רק במצבים המתאפיינים ברמת מובהקות גבוהה, כשהאדם, למרות שנולד כיהודי, חי את חייו בליבת הדת האחרת, וכשהדת האחרת התנחלה בלבבו. ובלשון בית המשפט, כדלעיל – כשבחר האדם לצעוד בנתיבי אותה דת אחרת: כך היא ההלכה שיצאה מלפני בית המשפט העליון, ועתידה פסיקה זו להקרין גם על פרשתנו.
14.כפי שכבר צוין, לצד שאלת ההשתייכות לדת אחרת, מתייחס המחוקק גם למי שהמיר את דתו מרצון. לכאורה, הדין ברור, ואולם, מסתתרות מאחורי דברי המחוקק, לפחות שתי שאלות מהותיות ורלוונטיות – האחת, עניינה בשאלה מהי המרת דת מרצון, ובאופן ממוקד יותר, מה טיבו ועמקו של אותו רצון שיש בו כדי להביא לתחולת סעיף 4א(א) על אותו אדם; והשנייה, באפשרות לגביה שותק החוק לחלוטין, עניינה באפשרות של שיבה ליהדות, גם בהינתן פרק מוקדם יותר בחייו של האדם בו ראה הוא את עצמו, מרצונו, כמשתייך לדת אחרת לאחר שהמיר את דתו אליה. שתיקת המחוקק ביחס לאפשרות של שיבה ליהדות פורשה בפסיקה כלקונה ולא כהסדר שלילי, שהרי נפסק כבר לא אחת, שייתכנו גם ייתכנו, ואף קיימים, מקרים בהם מבקש אדם לשוב לחיק היהדות. ואולם, גם ביחס לתבחינים לכך, אין התמונה מגובשת כל צרכה. בנקודה זו מצאתי להביא מדברי כב' המשנה לנשיאה (דאז) רובינשטיין שבגדרי בג"צ 7927/13, (פלוני נ' שר הפנים; 30.12.15)) בפסקה ג', פסק (בהסכמת עמיתיו להרכב), כדלקמן:-
"ציינו באוזני בא כוח העותרת, כי על פני הדברים מצוי לעת הזאת נושא השיבה ליהדות בשיקול דעת קונקרטי ופרטני של הרשות, וייתכן מטעמים מעשיים שאין מקום לחדדו: לעיתים חידוד יתר מאריך הליכים ויוצר שאלות שמוטב להימנע מהן. עם זאת, במבחני סבירות ושכל ישר, הדעת נותנת שככל שבוחרת העותרת במסלול שבות, עליה להראות שיבה ליהדות לא רק באי ביקור בכנסייה שעליו היא מצהירה, אלא גם בהשתייכות לקהילה יהודית באופן פעיל, כך שגורם אחראי בקהילה יוכל להצהיר בפני הרשות על פעילותה, ובכך צעד משמעותי בכיוון השיבה, ואיננו נוטעים מסמרות באשר לבדיקת הרשות בהקשר זה ומעבר לו".
ודוק: גם אם התבחינים לכך אינם מגובשים, עולה במפורש, שגם בהינתן פרק בחייו של אדם, בו נכון אכן, לקבוע, שהיה הוא – לפחות באותו פרק חיים – בן דת אחרת, אין משמעות הדברים, בהכרח, שהיה המהלך לגבי אותו אדם, לבלתי הפיך: שיבה ליהדות – אפשרית, וגם טענה מצד אדם לכך ששב, מצויה בסמכות הרשות, יש לשקול בה, ומוסמכת הרשות, לאחר ששקלה את סבירות טענתו, על רקע ראיותיו, לדחותה או לקבלה.
15.סיכום ביניים ביחס למסגרת הנורמטיבית, וקודם שאפנה לנסיבותיה הספציפיות של העותרת. ראשית, נמצא להלום, שהלכת זבידובסקי, שלא בכדי הבאתי את עיקריה בלשון בית המשפט העליון בפסיקתו, קובעת למשיבה רף גבוה למדי לקביעה שהאדם הנדון בן דת אחרת. ובמישור הכללי, שגם בעתירות לפי חוק השבות, המבחן המרכזי עניינו בסבירות החלטת המשיבה – בג"ץ 8093/03 סרגיי ארטמייב נ' משרד הפנים, פ"ד נט (4) 577, וראה בממוקד בדברי כב' הנשיא ברק, פסקה 9. לעניין זה, ראה גם בפסק דינה של חברתי, כב' השופטת ת' בר אשר בעת"מ 39234-12-20 אנדריי לשקביץ נ' משרד הפנים (5.8.21).
16.כאמור, שני ענפיו של הדיון מצויים בפרשתנו: השאלה האם העותרת היא בת דת אחרת, ולגבי התשובה לשאלה זו נחלקים העותרת ובין הדין הרבני, מכאן, והמשיבה, מכאן; וכמוה גם השאלה האם נכון – אולי על דרך החלופין – להכיר בעותרת כמי שאמנם עזבה את היהדות, אך שבה אליה מרצונה. בית הדין הרבני האזורי בירושלים, בהחלטתו ב'גלגול הראשון', שניתנה ביום 12.5.15, סיכם, אכן, את החלטתו במתכונת מקבילה: "מסמך זה מהווה גם אישור יהדות וגם לחלופין אישור השבה ליהדות". עם זאת, ברי, שבית הדין הרבני הגדול, כבר "בחר" את הנתיב העיקרי שנראה לו לנכון, והתמקד במסקנתו שאין לראות בעותרת כבת דת אחרת, תוך שצמצם בדבריו ביחס לאפשרות לדון בה כמי ששבה אל היהדות.
דומני שיש בפרשה דנן גם כדי להוביל לשאלה נוספת, שבמרכזה המשקל המצטבר האפשרי של שתי קבוצות השיקולים האלה, בהתקיימן במקביל – ולהלן אבהיר. שאלה היא, האם לא יהא נכון להעניק משקל למצב בו, ביחס לבעל דין נתון, הדיון בשאלת השתייכותו תומך בבקשתו, או לפחות מוביל למסקנה גבולית, אך בנוסף, ביכולתו גם ללמד על מהלך שנועד לשיבה ליהדות. וייתכן מאד, שבדיוק כך – גם בפרשתנו. פסיקה נקודתית המשיבה לשאלה זו אינה מוכרת, ובנסיבותיו של הליך זה, אף אראה עצמי פטור מלהכריע בה. עם זאת, אתן ביטוי להערכתי, שייתכן שראיות מצד בעל דין למהלך שנועד להשיבו ליהדות, כשתמונת הרקע הנוגעת למעברו לחיק הדת האחרת, גם היא, אינה חד משמעית לרעתו, עשויה להוות בסיס למסקנות לטובתו.
17. ומכאן, לעותרת. כאמור, לפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול, אין תוקף העשוי להוות בסיס לחיובה של המשיבה במתן מעמד לעותרת. ההלכות בעניין – ברורות. ייתכן שגם התמונה ביחס לעותרת, אינה חד משמעית, ולא נעלמו מעיני גם התלבטויות בתי הדין הרבניים, שהיו, בסופו של דבר, קרובות לאלה בהן התלבטה המשיבה. ועם כל זאת, התכנס בית הדין הגדול, לסופו של יום, למסקנות המבוססות על ממצאיו, ואותן, לטעמי, נכון לכבד, ומה גם שיש בהן מענה לשאלה עד כמה עמוקה היתה כניסת העותרת לתוככי הדת האחרת, הוא המבחן העיקרי לפי הלכת זבידובסקי. וכך נכתב במסגרת פסקה ג' לפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול מיום 4.6.2019 (מש/14):-
אין ספק שהמערערת דינה כדין תינוק שנשבה וכפי שביארנו בפסק דיננו. ונשנה הדברים, המערערת הינה בת ליהודייה שנישאה לנוכרי, נולדה והתגוררה בכפר שאין בו יהודים כלל, במקום שההתנהלות הינה פטריארכלית ולאישה אין מעמד, ולפיכך ברור שהאב קבע אורחות חייה ובפרט המערערת שבפנינו שהינה דלת השכלה (אינה יודעת אף את השפה הרוסית), ולכן הלכה לכנסייה כמנהג המקום ולא בהכרח מתוך הבנה והכרה, המערערת נישאה בגיל צעיר בכפר, לנוכרי והתנהגותה המשיכה להיות כמנהג אביה ובעלה וכמנהג הכפריים במקום זה, ולכן ודאי שטבלה ואף ילדיה הוטבלו כרצונה וכרצון בעלה ומשכך ודאי שהמשיכה ללכת לכנסייה כמנהג המקום (וכמו שהדגשנו בפסק דיננו שאין אנו מאמינים לדבריה האחרונים, ולמה שאמרה בפנינו שלא הלכה לכנסייה). ועדיין בדבר זה דינה כתינוק שנשבה ואין היא יכולה להיחשב כמי שהמירה ברצון, חדא דלא היה מעשה המרה אקטיבי (עקירה מדת יהודית לדת נוצרית), ועוד שלא הייתה מודעת למעמדה ההלכתי על פי דין תורה, בעת נישואיה ולידת הילדים. ולכן בעת שהגיעה לראשונה לקונסוליה, וכן בהמשך, כתבה לפי תומה מה שהיה בתודעתה שהיא נוצרייה ולכן גם לא ראתה צורך שלא לומר את האמת באותה עת, וכתבה התנהלותה בהליכה לכנסייה....
בהינתן ממצאי עובדה כנ"ל, וכשברקע הלכת זבידובסקי, מן הנמנע לקבוע שנכנסה העותרת עמוק לתוככי הדת האחרת. לפיכך, ספק עד כמה מצויה החלטת המשיבה בתוככי מתחם הסבירות. שימת לב בנקודה זו גם לכך, שמשתמע אף מסעיף 5 למכתבו של המשיב מיום 25.1.21, שנכון הוא לייחס ערך לפסיקת בית הדין הרבני.
18.גם עתה לא נעלמו מעיניי הערות ב"כ המשיבה כלפי שהיית העותרת בישראל שלא כחוק וכלפי העובדה שמן הצד האחד, התייחסה העותרת לפסק דינו של בית הדין הרבני האזורי בירושלים, הגם שבוטל, ואף צרפה חלק ממנו, אך מן הצד האחר, נמנעה, העותרת, משום מה, לצרף את הכל, ואף לא את החלטת בית הדין הרבני האזורי לחזור בו מהחלטתו הראשונה. כביטוי לכך, והגם שבנסיבות העניין יהיה ראוי לקבל את העתירה, אמנע מפסיקת הוצאות לטובת העותרת.
19.סוף דבר, העתירה – מתקבלת.
תינתן אשרת עולה לעותרת, על פי חוק השבות.
מהטעמים שפורטו בסעיף 18 לעיל, לא ייפסקו הוצאות.
ניתן היום, י"גי"ג ניסן תשפ"ג, 04 אפריל 2023, בהעדר הצדדים.
