פס"ד בתביעת ילדיו של מנוח מנישואים קודמים כנגד אשת המנוח לקבלת דירה שהועברה לבנה, בהתאם להסכם בין האחים, לאחר שזה נפטר

בין התובעים לבין אחיהם המנוח נחתם הסכם לחלוקת עיזבון אביהם. לטענת התובעים, בנוסף להסכם הכתוב והחתום, נכרת בינם לבין אחיהם הסכם בעל פה, לפיו בעקבות פטירת האח דירה שהועברה לבעלותו על פי ההסכם הכתוב צריכה לעבור לבעלותם. בטענה זו עוסק פסק דין זה.

א. העובדות:

1. מר --- (להלן: האב) הלך לעולמו ביום 00.00.2019 והותיר אחריו בת ושני בנים. התובעים הם בתו ובנו של האב מנישואיו הראשונים. הנתבעת היא רעייתו השנייה של האב, לה נישא לאחר שהתגרש מאמם של התובעים. לנתבעת ולאב נולדו בן, א', ובת אשר נהרגה בתאונה לפני שנים רבות בהיותה ילדה. כעבור מספר שנים התגרשו האב והנתבעת.

    

2. א' סבל מבעיית התמכרויות והתקשה בניהול חיים נורמטיביים (ראו דברי התובעת 1 בחקירתה הנגדית, עמ' 82 ש' 4-2).

    

3. אחרי פטירת האב, טען א' בפני התובעים כי הוא אוחז בצוואה שעשה האב לפיה הוא זוכה בכל העיזבון. התובעים גרסו כי המסמך אותו הציג א' אינו צוואה שניתן לקיים, וכי יש להוציא צו ירושה אחר האב.

    

4. ביום 21.1.2020 נפגשו התובעים וא' בבית קפה, פגישה בה נכחה גם דודתו של א', אחות הנתבעת, גב' ---. שיחה שהתקיימה בפגישה זו הוקלטה על ידי התובעים, ללא ידיעתו של א' (חקירתה הנגדית של התובעת 1 עמ' 77 ש' 22-21). תמליל השיחה צורף על ידי התובעים לכתב התביעה, כשלטענת הנתבעת התמליל שצורף אינו כולל את השיחה במלואה.

    

5. במהלך חודש מרץ 2020 חתמו התובעים וא' על הסכם אשר כותרתו "הסכם חלוקת עיזבון בין יורשים". לפי המצוין בהסכם, התובעים חתמו עליו ביום 8.3.2020 וא' חתם עליו ביום 26.3.2020. חתימות כל הצדדים להסכם נעשו בפני עורכת הדין ב' אשר ערכה את ההסכם, ואשר אליה פנו התובעים.

    

   בהסכם זה נקבע, כי כל אחד מהתובעים יקבל סך של 65,000 ₪ מכספי עיזבון האב, התובע 2 יקבל גם את רכבו של האב, וא' יקבל את יתרת נכסי עיזבון האב ובכלל זה דירת מגורים ב --- (להלן: הדירה), ויכסה את חובות העיזבון ככל שקיימים. נרשם כי א' מתחייב כלפי התובעים שלא למכור את הדירה לפחות למשך 12 חודשים, עד ליום 10.2.2020 (כך במקור).

   להלן: הסכם חלוקת עיזבון האב.

    

6. ביום 3.5.2020 ניתן צו ירושה אחר האב לפיו שלושת ילדיו – התובעים וא' – יורשים את עזבונו בחלקים שווים, היינו שליש לכל אחד מהם.

    

7. ביום 29.6.2020 נרשמה בלשכת רישום המקרקעין העברת מלוא הזכויות בדירה לשמו של א' ב"ירושה על פי הסכם".

    

8. ביום 00.00.2020 הלך א' לעולמו כשהוא בן כ- 42 שנים, רווק וללא צאצאים.

    

9. אמו של א', הנתבעת, הגישה בקשה למתן צו ירושה אחריו. התובעים הגישו התנגדות לבקשה, כשלטענתם אין לתת צו ירושה בכל הקשור לדירה. לדבריהם, בפגישה מיום 21.1.2020 הוסכם כי הדירה תועבר לא' על מנת להקנות לו ביטחון כלכלי, אך זאת בתנאי שככל שא' "ילך ... לבית עולמו ערירי, תשוב הבעלות בדירה לידי המתנגדים" (סעיף 8 לכתב ההתנגדות). התובעים טענו כי לצורך עריכת ההסכם הם פנו יחד עם א' לעו"ד ב', אולם הואיל ולדבריה התניה עליה הסכימו התובעים וא' אינה חוקית, "למטרת קיום הסיכום בע"פ בכל זאת באמצעים "חוקיים", סיכמו ביניהם האחים והמנוח כי המנוח ירשום צוואה לפיה לאחר אריכות ימיו ושנותיו, וככל שלא יהיו לו ילדים, תוחזר הדירה או תמורת מכירתה – לאחיו" (סעיף 13 לכתב ההתנגדות). התובעים המשיכו וטענו כי א' לא הספיק לעשות צוואה בהתאם להסכמות, שכן הוא נפטר ארבעה חודשים לאחר שנחתם ההסכם.

    

   בפסק דין מיום 19.4.2021 נמחקה מחמת העדר עילה התנגדות התובעים למתן צו ירושה אחר א', הואיל וטענות התובעים נגעו אך להיקף העיזבון ולא לשאלת זהות היורשים וחלקו של כל אחד מהם בעיזבון.

    

   בהתאם, ניתן צו ירושה לפיו יורשיו של א' הם: הנתבעת 2/4 וכל אחד מהתובעים 1/4.

    

10. ביום 5.5.2021 נקטו התובעים בשני הליכים נוספים: ההליך האחד הוא התביעה שלפניי כעת, אודותיה יפורט בהמשך. ההליך השני הוא בקשה לתיקון צו ירושה שניתן אחר האב, בה טענו התובעים כי הסכם חלוקת עיזבון האב "כולל למעשה את התנאי עליו סיכמו כאמור בע"פ האחים, היינו – השבת הדירה לידי המבקשים [התובעים] בלבד, בנסיבות מותו של א' ז"ל ערירי" (סעיף 20 לבקשה). התובעים עתרו כי צו ירושת האב יתוקן תוך שייקבע כי הדירה שייכת לתובעים בלבד.

     

    בפסק דין מיום 18.5.2022 נמחקה מחמת העדר עילה הבקשה לתיקון צו ירושה שניתן אחר האב.

     

11. בהליך שלפניי כעת עותרים התובעים למתן פסק דין הצהרתי לפיו הם בעלי מלוא הזכויות בדירה. לטענתם, בהתאם להסכם שנכרת בעל פה בינם לבין א', "דין זכויותיו של א' ז"ל להיות מועברות אל התובעים-אחיו, וכפועל יוצא אין הנתבעת זכאית לזכויות כלשהן בדירה" (סעיף 33 לכתב התביעה).

     

    ב. טענות הצדדים:

     

12. לטענת התובעים:

    • בפגישה מיום 21.1.2020 סיכמו התובעים וא' כי הדירה תועבר לא' בשלימות על מנת להקנות לו ביטחון כלכלי, אך זאת בתנאי שבמידה וחו"ח ילך א' לבית עולמו ערירי, תשוב הבעלות בדירה לידי התובעים.

    • התובעים הביאו את הסיכום האמור לטיפולה של עו"ד ב', אשר ערכה לבקשתם הסכם בין היורשים ואף נפגשה עם א' והחתימה אותו על ההסכם.

    • "תרגום" ההסכם בעל פה להסכם חלוקת עיזבון האב על ידי עו"ד ב' לא כלל את התנאי לפיו במקרה של פטירת א' תשוב הדירה לידי התובעים, הואיל ועוה"ד סברה כי לא ניתן ליישם משפטית תנאי זה, ועל כן סירבה לשלבו בהסכם.

    • על מנת לקיים את ההסכם בעל פה באמצעים חוקיים, סיכמו ביניהם התובעים וא' כי א' יערוך צוואה לפיה לאחר אריכות ימיו ושנותיו וככל שלא יהיו לו ילדים, תוחזר הדירה לתובעים.

    • לדאבון הלב א' נפטר כעבור ארבעה חודשים בלבד מבלי שעלה בידו להבטיח את זכויות התובעים בדירה.

    • את הסכם חלוקת עיזבון האב יש לקרוא בכפיפה אחת עם הסיכום בעל פה מהפגישה מיום 21.1.2020.

    • לא היתה כל מניעה לכלול בהסכם חלוקת עיזבון האב את התניה עליה הסכימו התובעים וא' בעל פה, שכן את סעיף 8 לחוק הירושה יש לפרש בצמצום.

    • יש לכבד את ההסכם בעל פה בין התובעים לבין א' אף שהוא עוסק בזכויות במקרקעין, משום "זעקת ההגינות".

       

13. לטענת הנתבעת:

    • רצונו של האב היה להעניק את הדירה לא', ללא כל תנאי ולשם כך עשה האב צוואה. צוואת האב לא הוגשה לקיום לאחר שהתובעים "הסבירו" לא' בפגישה מיום 21.1.2020 שהצוואה לא תעמוד במבחן שיפוטי.

    • ההסכמות אשר לטענת התובעים הושגו בינם לבין א' בעל פה לא מצאו ביטוי בהסכם חלוקת עיזבון האב אשר נכתב ונחתם, והן אף מנוגדות לשיחה אשר חלק מהתמליל שלה צורף לכתב התביעה. באותה שיחה סוכם כי הדירה תעבור לא' בשלימות כפי שביקש האב, לא סוכמו תנאים כלשהם להעברת הזכויות לא', וא' אף הבהיר כי בכוונתו למכור את הדירה, דברים שאינם מתיישבים עם טענת התובעים כי סוכם שהזכויות בדירה תושבנה אליהם.

    • התובעים צרפו תמליל של חלק מהשיחה בלבד, והשמיטו חלקים מהשיחה אשר מעידים שאין כל בסיס לתביעה.

    • טענות התובעים הן טענות בעל פה נגד מסמך בכתב.

    • ההסכמות הנטענות על ידי התובעים עומדות בניגוד להוראת סעיף 8 לחוק הירושה.

       

      ג. דיון והכרעה:

       

14. התביעה מבוססת על טענת התובעים, כי הסכם חלוקת עיזבון האב הכתוב עליו חתמו התובעים וא', אינו מעגן את מלוא ההסכמות ביניהם. לטענתם, בנוסף להסכמה אשר מצאה ביטויה בהסכם חלוקת עיזבון האב לפיה א' מקבל את הדירה, סוכם בעל פה כי ככל שא' ילך לעולמו כשהוא לא נשוי וללא ילדים, הדירה תעבור לבעלות התובעים. התובעים עותרים למתן פסק דין הצהרתי בהתבסס על אותה הסכמה נטענת בעל פה.

     

15. הנתבעת מכחישה קיומה של הסכמה בעל פה בין התובעים לבין א', ומעבר לכך טוענת כי אף אילו ההסכמה הנטענת היתה קיימת, היא היתה בטלה בהתאם לסעיף 8(א) לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן: חוק הירושה), הקובע כי: "הסכם בדבר ירושתו של אדם וויתור על ירושתו שנעשו בחייו של אותו אדם – בטלים". התובעים הפנו בסיכומיהם לפסיקה אשר נקטה פרשות מצמצמת של הוראת סעיף 8 לחוק הירושה מתוך מגמה להימנע מפסילה של הסכמים. אכן, עוד בע"א 682/74 יקותיאל נ' ברגמן, פ"ד כט(2) 757 (1975), קבע כב' השופט חיים כהן כי "סעיף 8(א) לחוק הירושה מגביל את חופש החוזים: פשיטא שיש לפרשו על דרך הצמצום המירבי והקפדנות החמורה" (עמ' 762). בית המשפט עמד על כך שהאיסור הקבוע בסעיף 8(א) לחוק הירושה אינו עוסק בהסכמים הנוגעים להעברת נכס בעיזבון, אלא בהענקה או בשלילה של זכות ירושה (ראו גם: בע"מ 8974/12 פלונית נ' פלוני (26.1.2014); בע"מ 1811/20 פלוני נ' פלונית (13.4.2022) פסקאות 15-13).

     

    במקרה שלפניי, ניתן לומר שההסכמה הנטענת בעל פה עוסקת בעיזבונו של האב ולא בעיזבונו של א'. שהרי הטענה היא שהסכם חלוקת עיזבון האב כולל תניה נוספת אשר לא הוכנסה להסכם הכתוב, לפיה במקרה של פטירת א' לא נשוי וללא ילדים דירת האב תעבור לתובעים. ההסכמה הנטענת אינה עוסקת בזהות יורשיו של א', אלא קובעת לגבי דירה מסוימת שהיתה חלק מעיזבון האב, כי הזכויות בה תעבורנה לא', ובלבד שבמקרה שא' ילך לעולמו לא נשוי וללא ילדים הן תעבורנה לתובעים. במקרה כזה, דומה שאין פסול בכך שיורשיו של האב הגיעו להסכמות הנטענות בעניין חלוקת עיזבונו, ואין בסעיף 8(א) לחוק הירושה כדי להביא לבטלות ההסכמה הנטענת. ברם בקשר לטענת התובעים שסוכם בינם לבין א' שא' יעשה צוואה לפיה הוא מוריש להם את הזכויות בדירה, דומני שהמסקנה שונה, היינו כי הוראה כאמור על פיה צד לחוזה מחויב לעשות צוואה אשר תוכנה כזה או אחר, מנוגדת להוראת סעיף 8 לחוק הירושה.

     

    כך או כך, איני נדרשת להכריע בפסק דין זה בשאלה האם סעיף 8(א) לחוק הירושה מביא לבטלות ההסכמה הנטענת אם לאו, שכן לא שוכנעתי כי התובעים וא' הגיעו להסכמה בעל פה כפי טענת התובעים. בחינת העובדות שהוכחו מובילה למסקנה ההפוכה – כי לא נכרת בין התובעים לבין א' כל הסכם בעל פה וכי הסכם חלוקת עיזבון האב, אשר הועלה על הכתב ונחתם על ידי הצדדים לו, כולל את ההסכמות בעניין חלוקת עיזבון האב במלואן.

     

16. סעיף 23 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, קובע כי "חוזה יכול שייעשה בעל פה, בכתב או בצורה אחרת, זולת אם היתה צורה מסויימת תנאי לתקפו על פי חוק או הסכם בין הצדדים". אין דרישה כי הסכם חלוקת עיזבון ייעשה בכתב דווקא, וניתן ללמוד על קיומו גם מנסיבות חיצוניות (ת"א (מחוזי חיפה) 25070-12-17 אבראהים עלי מחאמיד נ' מאג'ד מחאמיד (14.11.2019)). אולם, הואיל וההסכמה הנטענת עוסקת בזכויות במקרקעין, היא טעונה מסמך בכתב על פי סעיף 8 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969. כידוע, הפסיקה הכירה במקרים חריגים ובהתקיים נסיבות מיוחדות מהן עולה "זעקת ההגינות", בריכוך דרישת הכתב הקבועה בסעיף 8 לחוק המקרקעין, בפרט משיקולי תום לב והסתמכות (ע"א 986/93 קלמר נ' גיא, פ"ד נ(1) 185 (1996); ע"א 8234/09 שם טוב נ' פרץ, פ"ד סד(3) 60; ע"א 7591/13 פלונים נ' פלונית (25.1.2016)). כמצוין לעיל וכפי שיפורט בהמשך, במקרה שלפניי ממילא לא הוכח קיומה של הסכמה בעל פה, ועל כן אין צורך לבחון אם מתקיימות אותן נסיבות חריגות המצדיקות הכרה בהסכמה הנטענת למרות שלא הועלתה על הכתב כדרישת סעיף 8 לחוק המקרקעין.

     

17. חוזה נכרת בדרך של הצעה וקיבול (סעיף 1 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים)). ככלל, קיבול יהיה בהודעה שבה מוסר הניצע למציע על גמירת דעתו להתקשר בחוזה לפי ההצעה (סעיף 5 לחוק החוזים). הקיבול יכול גם שיהיה בהתנהגות (סעיף 6(א) לחוק החוזים), אך גם קיבול בדרך של התנהגות צריך להעיד על גמירות דעתו של הניצע (ע"א 9294/16 אושרת שמעון נ' חברת איי די איי חברה לביטוח בע"מ (4.2.2020)). העיקר הוא בבחינת גמירות דעת הצדדים לחוזה הנטען.

     

18. במקרה שלפניי, טענת התובעים היא כי במעמד הפגישה שהתקיימה בין התובעים לבין א' בבית קפה ביום 21.1.2020 נכרת בינם הסכם מחייב על פיו במסגרת חלוקת עיזבון האב יקבל א' את הדירה, וככל שהוא ילך לעולמו כשהוא לא נשוי ואין לו ילדים, התובעים יקבלו את הזכויות בדירה (ראו למשל חקירתו הנגדית של התובע 1, עמ' 49 ש' 29). לתמיכה בטענתם צרפו התובעים תמליל הקלטה של השיחה שהתקיימה בפגישה זו. אולם בחינת התמליל מעלה כי הוא אינו תומך במסקנת התובעים וכי לא ניתן ללמוד ממנו על מפגש רצונות ועל גמירות דעת להתקשר בחוזה על פיו כתנאי להעברת הזכויות בדירה לא', הזכויות תעבורנה לתובעים ככל שהוא ילך לעולמו ללא אישה או ילד.

     

    כך על פי תמליל השיחה מיום 21.1.2020:

     

    מעט לאחר תחילת הפגישה, אחרי שיחת חולין, אמר התובע 2 לא' כי התובעים התייעצו עם עורכי דין אשר מסרו להם שהצוואה שא' הציג להם, לפיה הוא זוכה במלוא עיזבון האב, "מלאה בליקויים והיא לא כשירה" (עמ' 8 ש' 9 - 12). בתגובה לכך אמר א' לתובעים כי הצוואה משקפת את רצון האב, וכדבריו: "מה שנראה לי קודם כל שזה היה הרצון של אבא ... אני יודע גם מה אבא אמר לי כל השנים, לפחות בשנים האחרונות, שהוא רוצה להגן עליי, אני חסר כל ..." (עמ' 8 ש' 20 - 32). בהמשך אמרה התובעת 1 לא', כי התובעים רוצים שהדירה תהיה שלו, כדבריה: "אנחנו רוצים שהדירה תהיה שלך... חשוב לנו ... שיהיה לך אפשרות באמת להשתקם, אולי זה מה שייתן לך את הקפיצה הזאתי, הבטחון הזה ..." (עמ' 10 ש' 28-24).

     

    לאחר מכן, התנהלו חילופי הדברים הבאים, אשר עליהם מבססים התובעים את תביעתם (ראו בעניין היות הדברים הבסיס לתביעה, חקירתה הנגדית של התובעת בעמ' 62 ש' 24 - עמ' 63 ש' 9, עמ' 74 ש' 3-2): "התובעת 1: אבל מה שכן עלה לנו בראש, אנחנו לא יכולים לצפות את העתיד, אנחנו לא יודעים מה יכול לקרות אתה יודע, אני בעצמי עשיתי צוואה, כי אני לא יודעת מה יכול לקרות, אני רוצה שהילדים שלי לא יצטרכו לריב ביניהם, אז אנחנו עשינו גם צוואה, אי אפשר לדעת מה יכול לקרות, חשוב לנו שאם במקרה, לא יודעת מה, שקורה משהו, קורה לך משהו, עוד 10 שנים, לא יודעת מה, חס וחלילה, ואם אין לך בת זוג או אין לך יורש. א': אני מבין על מה את מדברת אני מקבל את מה שאת אומרת. התובעת 1: אז שזה יישאר במשפחה שלנו. א': קיבלתי. חשבתי על זה בעצמי, כשאני דמיינתי כל מיני תרחישים טובים יותר ופחות, זה היה אחד התרחישים הטובים יותר. אני מאחל עצמי שיהיה לי ילד. התובעת 1: הלוואי, גם אנחנו, בגלל זה אמרנו, יהיה לך ילד, אפילו בת זוג שאתה אוהב, ואתה רוצה – סבבה. אבל אם לא, אנחנו רוצים שהדירה תישאר במשפחה. היא תמיד הייתה במשפחה. א': אבל אני חושב למכור את הדירה. התובעת 1: חשבתי שאתה רוצה שהיה לך הכנסה. התובע 2: תמכור ותקנה דירה אחרת? א': לא. התובעת 1: אז מה תעשה עם כל הכסף? זה לא נראה לך משהו שמלחיץ? כי לא דיברת ככה כשדיברנו לפני. א': בסדר כי לא חשבתי לעומק ..." (עמ' 11 לתמליל ש' 27-8).

     

    כאמור, על חילופי דברים אלה ובפרט על מילותיו של א' "אני מבין על מה את מדברת אני מקבל את מה שאת אומרת" ו"קיבלתי", מבקשים התובעים לבסס את טענתם כי ההסכמה לפיה כחלק מחלוקת עיזבון האב יקבל א' את הדירה היתה מותנית בכך שככל שא' ילך לעולמו ללא אישה או ילד, הדירה תעבור לבעלותם. טענה זו לא ניתן לקבל. שהרי, מיד בהמשך הדברים הביע א' את רצונו למכור את הדירה. בכך יש כדי לשלול הסכמה מטעמו להתחייבות כי הדירה תעבור אחר פטירתו לבעלות התובעים.

     

19. בהמשך השיחה, א' אף הביע חשש מעיסוק בהשכרת הדירה ורצון למכור אותה והתובעים ניסו לשכנע אותו שלא כדאי לו למכור (עמ' 15 ש' 15-6, עמ' 17 ש' 28 - עמ' 18 ש' 9). התובעת 1 אמרה לא' מפורשות במסגרת כך: "אני לא הייתי ממהרת כ"כ [למכור, עה"כ], אבל לא משנה, תעשה מה שאתה רוצה זה עניין שלך". בדברי התובעת 1 – תעשה מה שאתה רוצה זה עניין שלך – יש כדי לתמוך במסקנה שההסכמה בין התובעים לבין א' לא כללה כל התחייבות מצד א' כי ככל שהוא ילך לעולמו ללא אישה או ילד, הדירה תעבור לבעלות התובעים. בחילופי דברים אלה יש כדי לסתור את טענת התובעים כי במסגרת הסכם חלוקת עיזבון האב הסתמכו על כך שהדירה תשוב לבעלותם.

     

20. יתר על כן, כאשר ניסתה התובעת 1 לשכנע את א' שלא למכור את הדירה למשך שנה, עצתה זו נשענה על שיקולים כלכליים של א' ועל מנת שהוא יבחן אם הוא מצליח לטפל בהחזקת דירה והשכרתה, כדבריה: "אני לא הייתי מוכרת שום דבר, בטח שלא בשנה הראשונה. תראה איך אתה מסתדר, לפעמים כשאין אז מוצאים את הדרך להסתדר ואתה תראה איך אתה מסתדר, זה שינוי, לוקח זמן להסתגל לשינוי, אבל נראה לי, עכשיו למכור, גם זה להתעסק, אתה מפסיד כסף ..." (עמ' 17 לתמליל ש' 33 - עמ' 18 ש' 2). הטעם שעמד בבסיס עצת התובעים לא' שלא ימכור את הדירה למשך שנה, לא היה "קניית זמן" על מנת שיימצא פתרון משפטי לתנאי עליו על פי הנטען הוסכם באותה פגישה, כפי שטוענים התובעים במסגרת ההליך שלפניי. שיקול זה לא הוזכר באותה שיחה. התובעים לא אמרו לא' שיש להמתין עם מכירת הדירה על מנת לוודא שככל שהוא ילך לעולמו ללא אישה או ילד הדירה תשוב אליהם, ותנאי נטען זה לא בא זכרו בהמשכה של השיחה. טענתם התובעים שההוראה בהסכם כי הדירה לא תימכר למשך שנה נועדה כדי לאפשר מציאת פתרון בזמן זה – אין לה עיגון לא בתמליל השיחה מיום 21.1.20 ולא בחומר הראיות החיצוני לאותה שיחה.

     

21. על פי התמליל, בהמשך השיחה אמרה התובעת 1 במפורש כי התובעים "מוותרים על הדירה" ואף שבה ואמרה "אנחנו מוותרים פה באמת על הכל", ללא הוספת כל תנאי, למעט רצונם של התובעים לקבל כסף מתוך העיזבון (עמ' 19 ש' 26-10).

     

22. בהמשך, התובע 2 אמר לא' להמתין עם בקשתו לקיום צוואה ו"אנחנו כבר נבדוק את זה, איזה הסכם אנחנו יכולים לעשות בינינו" (עמ' 20 ש' 20-17). גם בכך יש כדי ללמד על העדר גמירות דעת ועל כך שהשיחה עצמה לא היתה בבחינת הסכם סופי ומחייב.

     

23. זאת ועוד, לא ניתן להתעלם מאופי הפגישה בה נאמרו הדברים. בע"א 4933/17 מרדכי גרין (איבגי) נ' אריה פרידמן (11.10.2020), עמד כב' השופט ע' גרוסקופף על כך שבמצב בו מתנהל משא ומתן בין נוכחים מתוך כוונה לגבש במשותף את ההסכמות, קשה לנתח את חילופי המסרים באמצעות דיני ההצעה והקיבול, ואף אין כל טעם בכך. "במצב דברים זה מקובל לבחון את השאלה האם נכרת חוזה באמצעות הגישה המהותית, דהיינו בחינת התקיימות התנאים המהותיים לכריתת חוזה – גמירות דעת ומסוימות – ביחס להבנות שהושגו במהלך המשא ומתן ... על מנת שמשא ומתן יבשיל לכדי חוזה מחייב צריכה להתגבש בין הצדדים גמירות דעת להיקשר בעסקה, שתנאיה העיקריים ידועים ומוסכמים על פי מבחן אובייקטיבי (פרידמן וכהן, חוזים, עמ' 166–167 והאסמכתאות המופיעות שם). לצורך כך, אין די בקיומה של הסכמה עקרונית להיקשר בחוזה, אם וכאשר יסוכמו הפרטים העיקריים של העסקה (קרי, אין די בכוונה ליצור יחסים משפטיים). דרישת גמירות הדעת מחייבת שהצדדים יגיעו למפגש רצונות להיקשר בעסקה לאלתר. לעיתים, יכול בית המשפט ללמוד על קיומה של גמירות דעת מדברים שאמרו הצדדים וממעשים שעשו לפני המועד הנטען לכריתה ולאחריו, אולם בכך בית המשפט אינו יוצר בדיעבד את גמירות הדעת אלא לומד על התגבשותה בעת הכריתה מנתונים המעידים על כך במבט לאחור (עניין רבינאי, עמ' 286; שלו וצמח, דיני חוזים, עמ' 159 והאסמכתאות המופיעות שם) ..." (עמ' 22-21 לפסק הדין). היינו, על מנת לראות בדברים שנאמרו בפגישה מיום 21.1.20 בין התובעים לבין א' כחוזה מחייב, אין די בכך שהם הסכימו באותה פגישה להיקשר בחוזה. התמליל שצורף אינו מלמד על מפגש רצונות להיקשר באותו תנאי נוסף נטען לאלתר, ואף מלמד היפוכו של דבר.

     

24. התובעים מבקשים לבסס טענתם בדבר הסכמה בעל פה, על שני משפטים בודדים שאמר א' באמצעה של השיחה שהתקיימה ביניהם בבית קפה, ובמנותק מדברים שנאמרו בהמשכה של השיחה. אי אפשר לבודד מילים אחדות מתוך שיחה שלמה ולבקש לבסס עליהן גמירות דעת, במנותק ואף במהופך לאשר עולה מהמשכה של השיחה.

     

25. יש לזכור גם שהשיחה הוקלטה על ידי התובעים ללא ידיעתו של א', ובכך נוצרו פערי כוח מובנים ביניהם בעת ניתוח הדברים שנאמרו בשיחה על פי כללי דיני החוזים. הרי התובעים ידעו שהם מוקלטים ונזהרו בכל מילה שאמרו, בעוד א' לא ידע שהוא מוקלט והיה כ"משיח על פי תומו", מבלי לדעת שכל מילה שהוא אומר מתועדת והוא יכול "להיתפס במילתו". על רקע זאת אף יש להיזהר יותר כאשר מנתחים את דבריו של א' באותה שיחה. התובעים נשאלו בחקירותיהם הנגדיות מדוע הקליטו את השיחה, והשיבו שמדובר ב"שיחה חשובה, חשוב היה לתעד אותה, זה שיחה שאנחנו רוצים להסכים על דברים" (דברי התובעת 1 בעמ' 76 ש' 28-26), וכי "לא ידענו למה לצפות ממנו [מא', עה"כ], לא ידעתי מה לצפות מהתגובה שלו, והיה לנו תנאים שרצינו שיהיו מוסכמים ... שהדירה תחזור אלינו, והוא הביע רצון עוד לפני שאנחנו בכלל אמרנו, הוא כבר קטע אותנו ואמר מקובל עליי, והוא רוצה את זה..." (דברי התובע 2 עמ' 41 ש' 19 - 27). דווקא משום שלסברת התובעים דובר בפגישה חשובה בה רצו "להסכים על דברים" ולדבריהם חשוב היה לתעד אותה, היה עליהם להקפיד כי תהיה סימטריה בינם לבין א', הן בקשר ליצירת החוזה והן בקשר לתיעודו. קשה מאוד לקבל מצב בו צד אחד לחילופי דברים יודע שכל מילה שלו מתועדת ומבקש לראות בהם חוזה מחייב, בעוד הצד השני כלל אינו יודע שדבריו מתועדים. כך גם לא יתכן שלצד אחד לחוזה נטען יהיה תיעוד שלו, בעוד צד אחר לחוזה נטען לא יחזיק באותו תיעוד וכלל לא יידע על קיומו.

     

26. יתר על כן, על פי התמליל, דודתו של א' אשר התלוותה אליו לפגישה הציעה בסיומה "לכתוב מה שדברתם פה" (עמ' 25 לתמליל, ש' 22), אך הצעתה נדחתה על ידי א' ועל ידי התובעים. בעניין זה העידה הדודה בבית המשפט: "אני ביקשתי בואו נכתוב סיכום. אז שניהם [התובעים, עה"כ] קפצו ואמרו לא, לא, לא, לא צריך, לא צריך, וא' לא היה לו סבלנות, הוא בכלל לא רצה גם, כי כבר הוא היה עייף מהפגישה הזאת, הוא נשם לרווחה, והוא היה צריך לחזור לעבודה וזאת הייתה פגישה ארוכה, אז הוא בא ואמר טוב לא צריך. אבל אני רציתי כן לכתוב את הסיכום בקשר לדירה ..." (עמ' 29 ש' 23-18). התובעת 1 נשאלה בחקירתה הנגדית, מדוע הדברים שסוכמו לשיטתה בפגישה לא הועלו על הכתב בסיומה, והשיבה שמבחינת התובעים לא היה בכך צורך בגלל ההקלטה (עמ' 77 ש' 22-15). ברם, כאמור, א' כלל לא ידע על ההקלטה וממילא לא היתה לו כל גישה אליה.

     

27. דודתו של א' העידה כי בפגישה הוסכם שא' יקבל את הדירה ואילו כספי עיזבון האב יתחלקו שליש לכל אחד מהתובעים ושליש לא' (עמ' 34 - 35). על פי עדות דודתו של א' לא הוסכם בפגישה על תנאי נוסף. על פי עדותה, מילותיו של א' אשר נאמרו ותועדו בעמ' 11 לתמליל עליהן מבקשים התובעים לבסס את תביעתם, לא היו אלא הבעת אמפתיה, ולא הסכמה לתנאי כלשהו.

     

28. גם הראיות החיצוניות לאותה פגישה מיום 21.1.2020 אינן תומכות בטענות התובעים כי סוכם בינם לבין א', כתנאי להעברת הדירה לא', שהיא תועבר אליהם ככל שא' ילך לעולמו ללא אישה או ילד. הרי, סופו של דבר, נחתם הסכם בו לא מופיע כל תנאי להעברת הזכויות בדירה לא', למעט התחייבותו שלא למכור את הדירה למשך 12 חודשים. כאמור, אין כל עיגון בתמליל לטענת התובעים כי ההסכמה שהדירה לא תימכר למשך 12 חודשים נועדה כדי לאפשר מציאת פתרון לעיגון ההסכמה של העברת הדירה לבעלות התובעים במקרה של פטירת א' ללא אישה או ילד.

     

29. התובעים לא ידעו לתת הסבר מניח את הדעת לשאלה, מדוע חתמו על הסכם חלוקת עיזבון האב אם עדיין לא סוכמו כל התנאים. הדעת נותנת שאילו היו נחוצים לצדדים להסכם 12 חודשים על מנת למצוא את הקונסטלציה המשפטית לעגן את הסכמותיהם הנטענות, הם לא היו חותמים בינתיים על הסכם חלוקת עיזבון האב המעגן רק חלק מהסכמותיהם. התובעת 1 השיבה לשאלה בעניין זה, כי התובעים נהגו כך כי סברו שא' רוצה בדיוק מה שהם רוצים (עמ' 64). אך לנוכח מהותה של ההסכמה הנטענת, העוסקת בגורלה של הדירה לאחר פטירתו של א', התובעים ידעו אותה עת שהמחלוקת הפוטנציאלית אינה בינם לבין א' אלא בינם לבין יורשיו של א', כפי שאף ארע בפועל בהליך שלפניי כעת. מכאן, שטענת התובעים שסמכו על א' ועל כן חתמו על הסכם חלוקת עיזבון האב מבלי שדאגו תחילה לעגן גם את התנאי הנטען הנוסף, אינה יכולה לסייע להם. מעבר לאמור, קשה ליישב את הטענה שהתובעים חתמו על הסכם חלוקת עיזבון האב משום שסמכו על א' שיעמוד בסיכום הנטען בעל פה, עם דברי התובע 1 כי בחר להקליט את הפגישה עם א' מיום 21.1.20 משום ש"לא ידע למה לצפות ממנו", ועם תיאורו של א' כאדם לא יציב אשר התקשה לנהל חיים נורמטיביים.

     

30. בסעיף 5 להסכם חלוקת עיזבון האב נכתב: "הצדדים רואים בחלוקה זו משום חלוקה נכונה של נכסי העזבון ביניהם ואין ולא תהיה להם טענה או תביעה מכל מין וסוג זה מזה". בסעיף 6 להסכם נכתב: "כל שינוי ו/או ויתור שיעשה בין הצדדים לא יהיה לו תוקף אלא אם כן יעשה במפורש ובכתב ויחתם ע"י כל הצדדים". בסעיף 7 להסכם נכתב: "הצדדים מצהירים כי קראו והבינו את האמור בהסכם זה ותוכנו טורם חתימתם עליו, והם חותמים על הסכם זה מרצונם הטוב והחופשי, ואין ולא תהיה להם זה כלפי זה כל טענה ו/או תביעה מכל מן וסוג באשר לעיזבון". התובעים העידו כי הבינו היטב את הסכם חלוקת עיזבון האב לפני שחתמו עליו וידעו שלא נקבע בו כל תנאי להעברת הזכויות בדירה לא' למעט התחייבותו שלא למכור את הדירה למשך 12 חודשים (חקירתו הנגדית של התובע 2 בעמ' 57, חקירתה הנגדית של התובעת 1 בעמ' 78). סעיפים 5, 6 ו-7 להסכם חלוקת עיזבון האב עומדים בסתירה לטענת התובעים כי אותה עת מלבד ההסכמות שעוגנו במסגרת הסכם זה, הוסכמה בין הצדדים תניה נוספת אשר לא מצאה מקומה בהסכם הכתוב.

     

31. עו"ד ב' העידה כי לאחר שראתה את המסמך הנחזה להיות צוואת האב, ייעצה לתובעים כי ככל שא' יגיש בקשה לקיום צוואה הם יגישו התנגדות, אולם "הם הלכו ובדקו את העניינים ... עם קרובי משפחה. או עם מכרים, או עם אנשים שידעו, והם החליטו לא להגיש התנגדות, והם החליטו ... לוותר לא' על הדירה ... נאמר לי שזה, שהאב רצה, שדיברו עם אנשים שהאב מאוד דאג לא', ולכן, הוא באמת מאוד מאוד דאג לו ולכן [התובעים] החליטו לתת את הדירה לא'" (עמ' 10 ש' 19 - עמ' 11 ש' 2). על פי עדות עוה"ד, התובעים ויתרו על הדירה ללא כל תנאי, למעט התנאי שהיא לא תימכר למשך 12 חודשים (עמ' 10 ש' 34-33), ומהות ההסכם כפי שנמסר לה מפי התובעים היא שהדירה תהיה של א' (עמ' 12 ש' 35-33). עוה"ד העידה כי לא הובא לידיעתה כל סיכום בין התובעים לבין א' על תנאי לפיו ככל שא' ילך לעולמו ללא אישה או ילד, הדירה תעבור לתובעים. לדבריה, בתחילת הקשר עם התובעים, התובעת 1 שאלה אותה אם תנאי שכזה אפשרי, והיא השיבה שזה לא ישים ושדרך המלך היא שא' יערוך צוואה. עוד לדברי עוה"ד, התובעת 1 אמרה לה ש"היא מקווה שא' יערוך צוואה" (עמ' 11 ש' 21-20), וכי היא הבהירה לתובעים שגם אם א' יערוך צוואה, הוא יכול לשנותה (עמ' 12 ש' 16-14). על פי עדות עוה"ד, היא זו שטיפלה בהעברת הזכויות בדירה משמו של האב לשמו של א', ולאחר החתימה על ההסכם לא פנו אליה התובעים או א' בקשר לעשיית צוואה לא' (עמ' 17 ש' 13-6). עוה"ד העידה כי לפני החתימה על ההסכם נפגשה בנפרד עם התובעים ועם א', אשר הגיע למשרדה בליווי חונך (עמ' 13 ש' 30), וכי "בסופו של דבר אחרי שיחות הם החליטו לתת לו את הדירה. נכון שבפועל זה מה שהיה, הם הסכימו לוותר לו על הדירה ... לא הייתה הסכמה מצד א' למשהו אחר" (עמ' 16 ש' 32-22). על פי עדות עוה"ד, היא מעולם לא שמעה מא' שהוא מסכים שהזכויות בדירה תועברנה אליו בכפוף לתנאי כלשהו אשר לא כתוב בהסכם חלוקת עיזבון האב (עמ' 18 ש' 19-15).

     

    היינו, כעולה מעדות עו"ד ב', לא היה כל סיכום בין התובעים לבין א' אשר לא מצא מקומו בהסכם חלוקת עיזבון האב אשר נכתב ונחתם, והתובעים ידעו היטב שלא ניתן להסתמך על כך שא' יעשה צוואה בה יעניק להם את הזכויות בדירה. בכך יש כדי לסתור את טענת התובעים כי אלמלא אותה הסכמה נטענת בעל פה, לא היו חותמים על הסכם חלוקת עיזבון האב וכי אותה הסכמה היתה תנאי לוויתורם על חלקם בדירה כיורשים על פי דין של האב.

     

32. התובע 2 העיד בחקירתו הנגדית, כי באחת משיחותיו עם א' "דיברנו שנעשה צוואה, דיברנו שאולי נעשה איזה רישום אזהרה בטאבו" (עמ' 47 ש' 21-16, וראו גם עמ' 40 ש' 22-19). כאשר נשאל התובע 2 היכן ניתן ללמוד על אותה הסכמה, השיב "ההסכמה הייתה לאורך כל הפגישה שהיינו בבית קפה ... וגם אחר כך" (עמ' 49 ש' 31-29). אולם, כאמור, מתמליל השיחה שהתקיימה בפגישה בבית הקפה לא ניתן ללמוד על ההסכמה הנטענת. התובעים לא צרפו כל אסמכתא אחרת אשר יכולה ללמד על מפגש רצונות וגמירות דעת להוסיף להסכם חלוקת עיזבון האב תנאי לפיו לאחר פטירת א' תעבור הדירה לתובעים. אף עדותו של התובע 2 בחקירתו הנגדית מלמדת לכל היותר על חילופי דברים בינו לבין א' בנוגע לעשיית צוואה ולא לכריתת הסכם מחייב בנוגע לכך.

     

33. העובדה שעל פי הסכם חלוקת עיזבון האב א' היה רשאי למכור את הדירה כעבור שנה, אינה מתיישבת עם טענת התובעים שסוכם שהדירה תעבור לבעלותם ככל שא' ילך לעולמו ללא אישה או ילד (ראו בעניין זה חקירתו הנגדית של התובע 2 בעמ' 55 ש' 12-8, חקירתה הנגדית של התובעת 1 בעמ' 66 ש' 10 - עמ' 67 ש' 18). שהרי, ככל שלתובעים זכות עתידית בדירה (גם אם מותנית בכך שא' לא יותיר אחריו אישה או ילד), מכירת הדירה על ידי א' כעבור שנה תאיין את אותה זכות.

     

34. לא למותר להזכיר בהקשר זה את הפסיקה הקובעת כי בתביעות נגד עיזבון נדרש התובע לעמוד בנטל הוכחה מוגבר (ע"א 323/86 לרנר נ' ניב (31.12.1986); ע"א 459/59 פינקלשטיין נ' פרושטייר, פ"ד יס 2327 (1960); עמ"ש (מחוזי תל-אביב) 6964-12-20 פלונית נ' אלמונים (12.3.2022)). בתביעה שלפניי מבקשים התובעים להוציא את הדירה מבין נכסי עיזבונו של א' ולקבוע כי הדירה שייכת להם על פי הסכמה בעל פה בינם לבין א'. כל זאת כאשר א' אשר על פי הנטען היה הצד שכנגד לאותה הסכמה איננו בין החיים ולא יכול למסור גרסתו בקשר לאירועים הנטענים. על כן על מנת לזכות בתביעתם על התובעים לעמוד בנטל הוכחה מוגבר. למען הסר ספק יודגש כי לא מצאתי שהתובעים שלפניי עמדו אף בנטל הרגיל במשפט אזרחי, של מאזן ההסתברויות.

     

35. התובעים טענו לאורך ההליך שלא היה מבחינתם כל היגיון להתקשר בהסכם חלוקת עיזבון האב ללא התנאי הנטען בעל פה. לטענתם, אילו א' היה מגיש בקשה לקיום צוואת האב והם לא היו מגישים התנגדות, ממילא הייתה התוצאה זהה. איני מקבלת טענה זו. על פי המסמך הנחזה להיות צוואת האב, א' זוכה במלוא העיזבון והתובעים אינם זוכים בדבר. לעומת זאת, על פי הסכם חלוקת עיזבון האב קיבל כל אחד מהתובעים סך של 65,000 ₪ מהעיזבון והתובע 2 קיבל גם את הרכב שהיה שייך לאב. מכאן שמצבם של התובעים בעקבות חתימת ההסכם לחלוקת עיזבון האב טוב מהמצב בו היו נתונים אילו הצוואה היתה מקוימת. גם אם התובעים קיבלו אותה עת ייעוץ משפטי לפיו ככל שהם יגישו התנגדות לבקשה שיגיש א' לקיום צוואה, הסיכוי שהתנגדותם תתקבל גבוה מאוד, עדיין הם לא ידעו בוודאות שהתנגדותם תתקבל. בתמליל השיחה שהתקיימה ביום 21.1.20 אף הסבירה התובעת 1 לא' שהתובעים מוותרים לו על הדירה, אך חשוב להם לקבל כספים מתוך העיזבון על מנת שתהיה לילדיהם מזכרת מהאב - סבם (עמ' 19 לתמליל).

     

36. בסיכומיהם מפנים התובעים לדיני המתנה וטוענים כי הענקת הדירה לא' היתה בבחינת מתנה על תנאי. אולם, לא מדובר כאן בהסכם מתנה, אלא בהסכם חלוקת עיזבון. גם אם במסגרת הסכם חלוקת העיזבון ערכו התובעים ויתורים לטובת א', אין בכך כדי להפוך את ההסכם להסכם מתנה. כאמור, כל אחד מהתובעים קיבל על פי הסכם חלוקת העיזבון סך של 65,000 ₪ לו הוא לא היה זכאי לפי המסמך הנחזה להיות צוואת האב. גם בהקשר זה העובדה שהתובעים בחרו שלא להעלות על הכתב בתום הפגישה שנערכה ביום 21.1.20 את אשר הוסכם בה לשיטתם, אלא הם מבקשים להתבסס על תמליל הקלטה של שיחה שנערכה ללא ידיעתו של א' – פועלת לרעתם.

     

37. לפני סיום אתייחס לטענת הנתבעת כי התמליל שהוגש נקטע ואינו משקף את מלוא השיחה שהתקיימה בפגישה מיום 21.1.20. התובע 2 העיד כי הקליט את הפגישה במלואה וכי כל ההקלטה תומללה והוגשה לתיק (עמ' 42). לאחר מכן העיד כי ככל הנראה ההקלטה הופסקה לפני שהנוכחים בפגישה הזמינו חשבון (עמ' 44 ש' 23-22), וכי שום דבר מהותי לא הושמט ממנה (עמ' 45). גם דודתו של א', שהיא אחותה של הנתבעת, לא העידה כי נאמר דבר מה מהותי אשר לא מצא מקומו בתמליל, ולא עלה מדבריה שלאחר שההקלטה הסתיימה המשיכו הצדדים לפגישה לשוחח בקשר להסכמותיהם. לפיכך איני מקבלת את טענת הנתבעת כי חלקים מהשיחה הושמטו על ידי התובעים.

     

    ד. לסיכום:

     

38. בהתאם למפורט לעיל, התביעה נדחית.

     

    התובעים ישלמו לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ₪.

     

    המזכירות תסגור את התיק.

     

     

    פסק הדין ניתן לפרסום בהשמטת שמות הצדדים ופרטים מזהים.

     

    ניתן היום, כ"ו אדר תשפ"ג, 19 מרץ 2023, בהעדר הצדדים.