פס"ד בתביעת אחים לקיום צוואתו של אחיהם המנוח וכתב התנגדות של בן המנוח

בפסק הדין שלפני הנני נדרשת להכריע בשאלת תוקפה של צוואת המנוח י' ש' ז"ל (להלן: "המנוח"), צוואה בעדים מיום 26.9.2016 (להלן: "הצוואה").

תמצית הרקע העובדתי והדיוני הנדרש:

1. המנוח הלך לעולמו ביום 21.05.2017 כשהוא בן 86 שנים. בעת פטירתו הותיר אחריו המנוח אישה ובן. התובעים 1-5 הינם חמשת אחיו ואחיותיו של המנוח.

2. יצוין, כי המנוח היה נשוי לגב' י' ש' (להלן: "אשת המנוח"; "המנוחה"). החל משנת 2010 מצבה הבריאותי של אשת המנוח הלך והתדרדר. בשנת 2015 אובחנה אשת המנוח כסובלת מדמנציה ובשלב מסוים הפכה לסיעודית ונזקקה לסיוע והשגחה רפואית מלאה.

3. בנם של המנוחים מר נ' ש' (להלן: "הבן"; "הנתבע") אף הוא סבל מבעיות רפואיות שונות. הבן אובחן כמצוי על הרצף האוטיסטי וכלוקה בבעיות פסיכיאטריות רבות ביניהם הפרעות אישיות, הסתגלות, חרדה ודיכאון. בשל אי יכולתו של הבן לנהל חיים עצמאיים ובהיותו תלוי באופן מוחלט בזולת, מונו הוריו בשנת 2010 כאפוטרופסים על גופו ורכושו.

4. לאורך כל השנים התגוררו המנוחים עם בנם בדירתם ברחוב --- בבני ברק כאשר בשנת 2015 מכרו את דירתם בבני ברק ורכשו דירה אחרת ברמת גן. בנוסף, למנוחים דירה נוספת אשר מושכרת וכן כספים בחשבון בנק.

5. יצוין, כי מעבר המנוחים והבן להתגורר ברמת גן יצר סכסוך עמוק בין המנוח לבין אחיה ואחיותיה של אשת המנוח אשר סברו כי המעבר אינו לטובת אחותם ובנם של המנוחים.

6. יצוין, כי בשנת 2012 המנוח אובחן כסובל מפרקינסון כאשר בתחילת שנת 2016 חלה החמרה ביכולת הניידות שלו והוא הפך להיות מרותק לביתו.

7. ביום 26.9.2016 ערך המנוח צוואה בעדים באמצעות עו"ד א' י' (להלן: "עורכת הצוואה") שהיתה גם העדה לצוואה ביחד עם עו"ד ממשרדה ר' ב' א' (להלן: "העד הנוסף לצוואה").

8. במסגרת צוואתו, קבע המנוח מנגנון מיוחד להורשה על פיו ציווה את כל רכושו לאחיו ואחיותיו (התובעים 1-5) בחלקים שווים ביניהם, אך בד בבד הגבילם לעשות כל שימוש ברכושו לטובת אשתו ובנו (הנתבע) עד אריכות ימיהם ושנותיהם. מפאת חשיבות הוראות הצוואה, נביא להלן הוראות אלו במלואן:

   "5. הנני מצווה כי כל רכושי ו/או זכות לטובתי ... יהיו כולם ללא יוצא מן הכלל ובאופן מלא ובלעדי לאחיי ואחיותיי בחלקים שווים...

   ...

   7. האחים והאחיות היורשים יהפכו ליורשיי מיד עם מותי, אך יחד עם זאת, כל עוד אשתי היקרה, י' ש' (להלן אכנה "אשתי") או בני היקר, נ' ש' (להלן אכנה "בני") בחיים, האחים והאחיות היורשים לא יוכלו לחלק בניהם את עזבוני או לעשות בו שימוש כלשהו, כולו או חלקו, אלא רק לטובת צרכיהם של אשתי ובני, כאמור להלן בסעיף 8.

   8. אני מצווה בזה ומורה לאחים ואחיות היורשים כי השימוש בכספי העיזבון שלי, כל עוד אשתי או בני בחיים יעשה אך ורק לצרכי החיים השוטפים של אשתי ובני, צרכי מחייתם (מגורים, מזון, בריאות וכיוצא בזה) והכל על פי צרכיהם ועד כמה שניתן ברמת החיים לה הורגלו בעודי בחיים. 

   9. השימוש בכספי העזבון יעשה כמובן גם בהתחשב בכך שיש לאשתי רכוש והכנסות ולבני הכנסות והשימוש בעיזבון יהיה להשלמת ההוצאה הדרושה מעבר להכנסות ולרכוש של אשתי ובני.

   10. מה שיוותר לאחר שימלאו שנותיהם של אשתי ובני, יתחלק בין האחים והאחיות היורשים, בחלקים שווים. אם מי מהאחים והאחיות היורשים לא יהיה בחיים בעת ההיא, חלקו יחולק בין צאצאיו של אותם אח או אחות יורש (יורש אחר יורש).

   11. אני שם מבטחי באחים ובאחיות היורשים כי יפעלו בעיזבון כאמור בצוואתי זו. כל שנותיי הייתי ביחסים מצוינים עם כל אחיי ואחיותיי ואני סומך עליהם ואוהב אותם ורוצה שאחרי לכתי ולכתם של אשתי ובני, רק הם ומצאציהם יהנו ממה שיוותר מעיזבוני.

   12. אני סומך על אחי ואחיותיי היורשים כי הם ידאגו למחסורם של אשתי ובני מתוך העיזבון ואני רוצה שהניהול הבלעדי של העיזבון יהיה על ידי מנהלות העיזבון המפורטות להלן בסעיף 17 או על ידי מנהלי עיזבון אחרים שיבחרו מצאצאי האחים והאחיות היורשים.

   ... 17. הריני ממנה בזאת את עו"ד א' י' יחד עם אחותי, א' ש', ויחד עם אחייניתי א' א' ... כמוציאות לפועל של צוואתי וכמנהלות עזבוני (לעיל ולהלן – "המנהלות"). שיקול דעתן של מנהלות העיזבון הינו בלעדי, סופי ומחייב ואין הן חייבות לנמק את החלטותיהן. במקרה של מחלוקת בין המנהלות, ההחלטה תתקבל על פי דעת הרוב. בכל מקרה שיבצר ממי מהמנהלות להמשיך בניהול העיזבון או שהיא תחדל מכך מכל סיבה שהיא יחליטו היורשים אם למנות מנהל אחר מבין האחים והאחיות היורשים או מבין צאציהם כמנהל עזבון או שמא יסתפקו בשני מנהלי עזבון".

    

9. ביום 21.05.2017 הלך המנוח לעולמו. לאחר פטירת המנוח נתגלע סכסוך מר ונוקב בין אחיה של המנוחה לבין אחיו של המנוח בכל הנוגע לקיום צוואת המנוח.

10. ביום 19.06.2017 הגישה התובעת 1 בקשה לקיום הצוואה. זמן קצר לאחר מכן, ביום 13.8.2017 הגישו שני אחיה של אשת המנוח - גב' מ' ש' (להלן: "אחות המנוחה") ומר ע' ס' (להלן: "אח המנוחה") בקשה להתמנות כאפוטרופסים על גופה ורכושה של אשת המנוח. בקשה זו נדונה בפני כב' הש' דהן. ביום 19.2.18 אושר מנוי האחים כאפוטרופסים עליה (א"פ 25849-08-17). יצוין כי בסמוך לאחר מכן, עתרו האפוטרופסים להגיש בשמה של אשת המנוח התנגדות לקיום הצוואה ובקשתם נעתרה.

11. במקביל, ביום 13.8.2017 הגיש בנה של אחות המנוחה (בן דודו של הבן) - מר מ' ש' (להלן: "האפוטרופוס של הבן/הנתבע") בקשה להתמנות כאפוטרופוס על גופו ורכושו של הבן במקום הוריו המנוחים. גם בקשה זו נדונה בפני כב' הש' דהן. ביום 6.3.18 אושר מינויו של בן הדוד כאפוטרופוס עליו (א"פ 25832-08-17). כן, בהמשך אושר לאפוטרופוס של הבן להגיש בשמו התנגדות לקיום הצוואה.

12. ביום 26.7.2018 הגיש האפוטרופוס על הבן בקשה למתן צו הגנה בשם הבן כנגד אחותו ואחיו של המנוח (התובעים 1 ו-3) בטענה כי הם מטרידים את הבן ואת אשת המנוח (ה"ט 62403-07-18). הבקשה נדונה בפני כב' הש' ארבל-אסל. ביום 27.7.2018 ניתנה החלטה (בהסכמת התובעים 1 ו-3) לפיה התובעים 1 ו-3 לא יגיעו יותר לביתם של הבן ואשת המנוח.

13. בהמשך לכך, ביום 18.11.2018 הוגשה התנגדות לקיום הצוואה ע"י הבן (הנתבע) ואשת המנוח באמצעות האפוטרופוסים שמונו להם.

14. ביום 22.9.19 הלכה לעולמה אשת המנוח.

15. במסגרת הליכי ההתנגדות לקיום צוואת המנוח, נעתרתי ביום 5.4.20 לבקשת הנתבע למינוי מומחה רפואי מטעם בית המשפט ומיניתי את פרופ' שמואל פניג (להלן: "המומחה") על מנת ליתן חוות דעתו בדבר כשרותו המשפטית של המנוח לעת עריכת הצוואה.

16. בעניינם של הצדדים התקיימו ארבע ישיבות הוכחות במהלכן נחקרו העדים הבאים: ביום 21.12.2020 נחקרה ד"ר פ', רופאת המשפחה של המנוח (להלן: "רופאת המשפחה"), אחיה של המנוחה, המומחה מטעם ביהמ"ש והחלה חקירת האפוטרופוס של הנתבע; ביום 20.05.2021 הסתיימה חקירת האפוטרופוס של הנתבע וכן נחקרו אחותה של המנוחה, עורכת הצוואה והעד הנוסף לצוואה; ביום 24.05.2021 יוחד הדיון לחקירת הנתבע; וביום 26.05.2021 נחקרו אחיו ואחיותיו של המנוח (התובעים 1, 3 ו-5).

17. לאחר הגשת סיכומי הצדדים, ניתן פסק הדין.

     

    עילות המתנגד לפסלות הצוואה:

     

18. בסיכומיו מעלה הנתבע שלוש עילות לפסלות הצוואה:

     

    • היעדר כשרות ויכולת להבין בטיבה של צוואה לפי סעיף 26 לחוק הירושה, התשכ"ה – 1965 (להלן: "חוק הירושה");

       

      • השפעה בלתי הוגנת של התובעת 1 על המנוח לערוך צוואה לפי סעיף 30 לחוק הירושה;

         

      • מעורבות פסולה של התובעת 1 בעריכת הצוואה לפי סעיף 35 לחוק הירושה.

         

        כללי:

         

19. כבר בראשית הדברים אציין כי למרבה הצער במהלך ניהול ההליך נחשפתי לעוצמת הסכסוך והיריבות הגדולה בין בני משפחת המנוחה לבין בני משפחת המנוח - דודיו ודודותיו של הנתבע - כאשר הנתבע מצוי בתווך בין הצדדים הניצים. בשל יריבות זו הוגשו מספר תלונות במשטרה כנגד מי מהתובעים ואף הוגשה כאמור בקשה לצו הגנה בשם הבן כנגד התובעים 1 ו-3. בנוסף, כך התברר, הגיש הנתבע באמצעות אפוטרופסו תביעה נוספת כנגד התובעת 1 להשבת כספים, אשר נמחקה. הלכה למעשה, בעקבות הסכסוך המשפטי נותק הקשר בין הנתבע לבין בני משפחתו של האב וכל ניסיון למציאת פתרון מוסכם בגדרי הליך זה אשר יאפשר המשך הקשר בין הנתבע לבין בני משפחת אביו, לא צלח. בנסיבות אלו, אין מנוס להידרש לגופם של דברים.

     

20. אשר לנטל ההוכחה בהליך זה יש לציין כי בצוואה נשוא ענייננו לא נפל כל פגם צורני, משכך חזקה כי מדובר בצוואת אמת ומי שטוען שאין לה תוקף, עליו נטל השכנוע. בענייננו, נטל השכנוע מוטל על שכמו של הנתבע והוא זה שצריך לשכנע את בית המשפט בדבר התקיימותם של אחד או יותר מהפגמים המהותיים המפורטים בכתב התנגדותו.

     

    כשרותו ויכולתו של המנוח להבין בטיבה של צוואה:

     

21. סעיף 26 לחוק הירושה קובע לאמור:

     

    "צוואה שנעשתה על-ידי קטין או על-ידי מי שהוכרז פסול דין או שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה – בטלה".

     

22. הכלל הוא כי כל אדם כשר לזכויות ולחובות מגמר לידתו ועד מותו וכל אדם כשר לפעולות משפטיות, אלא אם נשללה או הוגבלה כשרות זו בחוק או בפסק-דין של בית-משפט (סעיפים 1 ו-2 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב – 1962). אי-לכך, כל אדם כשר לעשות צוואה, אלא אם כן כשרות זו נשללה ממנו כדין (ע"א 851/79, 160/80 בנדל נ' בנדל, פ"ד לה (3) 101, 104).

     

23. עניינה של הטענה בדבר אי כשרות המצווה הינה במצבו הנפשי, המנטלי והגופני של המצווה לעת עריכת הצוואה. 'שעת עשייתה של הצוואה' זוהי נקודת הזמן המסוימת הרלבנטית לבחינת כושרו של המצווה להבחין בטיבה של צוואה. מבהיר בית המשפט בע"א 1212/91 קרן ליב"י נ' בינשטוק ואח', פ"ד מח (3) 705:

     

    "לפסילתה של הצוואה יש צורך להוכיח ... כי המצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה 'בשעה' שעשה את צוואתו. אכן, ראיה כי בתקופה סמוכה ליום עריכת הצוואה סבל המצווה מפיחות ניכר בתפקודו השכלי, משקלה עמה בהכרעה אם ידע המצווה, בעת עריכת הצוואה, להבחין בטיבה של צוואה אך אין די בראיה כללית מעין זו...".

     

    על כן, צוואה תהא תקפה אם נעשתה בנקודת זמן שבה ידע המנוח להבחין בטיבה של צוואה, אף אם לפני כן או אחרי כן השתנה מצבו. גם אם סבל המצווה מרגעים, או אף מתקופות שבהם נתערפלה דעתו קודם לעשיית הצוואה ולאחריה, הרי שאם בית המשפט ימצא כי המצווה היה בעל כושר להבחין בטיבה של צוואה במועד עשייתה תקוים הצוואה.

     

24. מן המצווה 'היודע להבחין בטיבה של צוואה' נדרשת מודעות לעובדה שהוא עורך צוואה, להיקף רכושו, מי הם הזוכים על פי הצוואה, את מי הוא מבקש להדיר מן הירושה וכן מודעות לתוצאות עשיית הצוואה על יורשיו. על המצווה להתייחס למציאות הסובבת אותו ולגבש רצון חופשי (ראה לעניין זה: ע"א 851/79 בעניין בנדל, לעיל; ע"א 5185/93 היועמ"ש נ' מרום, פד"י מט (1) 318; שוחט, גולדברג, פלומין, דיני ירושה ועיזבון, מהדורה שישית, עמ' 98).

     

25. לצורך שלילת הכשרות לא די בהעלאת ספקות בלבד. כמות ההוכחה אינה עניין של מה בכך (ע"א 851/79 בעניין בנדל, לעיל).

     

26. להוכחת הטענה ניתן להסתייע במסמכים רפואיים אודות המצווה נכון למועד עריכת הצוואה או בסמוך לאותו מועד; בחוות דעת רפואית או אחרת באשר למצבו של המצווה לעת עשיית הצוואה (ע"א 7019/94 לפיבסקי נ' עמליה דן (לא פורסם)); בעדויות של מי שערך את הצוואה ו/או מי ששימש כעד לה (ראה לעניין זה: ע"א 7506/95 שוורץ נ' בית אולפנא בית אהרון ישראל, פ"ד נד (2) 215; ת"ע 5922/86 ברזבסקי נ' רובינשטיין, פ"מ תשנ"ג (ג) 89; ע"א 1212/91 בעניין קרן ליב"י, לעיל); ובעדויות אחרות.

     

27. יצוין, כי חסרונה של חוות הדעת הרפואית בהיותה ניתנת על ידי מומחה שלא ראה את המנוח ובמרבית המקרים אף לא הכיר אותו אישית. חוות דעת זו נסמכת על מסמכים רפואיים של המנוח וכל כולה בגדר "ניתוח לאחר המוות". אמנם, ניתן לסתור חוות דעת של מומחה, אולם אין מדובר במלאכה פשוטה. בע"א 3056/99 רועי שטרן נ' המרכז הרפואי של שם חיים שיבא, פ"ד נו (2) 936, נקבע:

    "משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת. אכן, עד מומחה כמוהו ככל עד – שקילת אמינותו מסורה לבית המשפט ואין בעובדת היותו מומחה כדי להגביל שקול דעתו של בית המשפט, אך כאמור, לא ייטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה בהיעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן" (שם, 950-951).

     

28. על רקע כל האמור, נבחן את מצבו הקוגניטיבי של המנוח לעת עריכת הצוואה.

     

    מן הפרט אל הכלל, לענייננו:

     

29. במקרה דנן, הוגשו מסמכים רפואיים וסיעודיים אודות המנוח; הוגשה חוות דעתו של המומחה הרפואי שמונה על ידי בית המשפט; העידה רופאת המשפחה; נשמעו עדויות נוספות מטעם עורכת הצוואה שהיתה גם העדה ולצוואה וכן העד הנוסף לצוואה וכן נשמעו עדויות נוספות.

     

30. לאחר עיון במכלול המסמכים הרפואיים והסיעודיים שהוגשו, בחינת חוות דעתו של המומחה וכן בחינת העדויות של עורכת הצוואה והעד הנוסף לצוואה והעדים הנוספים – שוכנעתי כי במועד עריכת הצוואה המנוח היה בעל יכולת שכלית והכרתית לערוך צוואה. מצאתי כי חרף מוגבלויותיו הפיזיות של המנוח, יכולותיו הקוגניטיביות היו שמורות והוא היה יכול להביע את דעתו ורצונו אודות מה יעשה ברכושו לאחר פטירתו, והכל כמפורט להלן.

     

    חוות דעת המומחה הרפואי:

     

31. על יסוד המסמכים הרפואיים שהוגשו לתיק, הגיש המומחה חוות דעת מפורטת ומנומקת המשתרעת על פני 11 עמודים. במסגרת חוות דעתו ניתח המומחה את המסמכים הרלבנטיים בהתייחס לסוגיית מצבו הקוגניטיבי והנפשי של המנוח לעת עריכת הצוואה ואת הממצאים העולים מהם.

     

32. בחלק הדיון והסיכום כתב המומחה את הדברים הבאים:

     

    "המנוח אובחן כלוקה בפרקינסון באוגוסט 2012 אולם אין עדות שהמחלה פגעה בתפקודו הקוגניטיבי בשנים שלאחר שניתן האבחון ובבדיקות חוזרות מציין שהוא מתמצא בכל המובנים. ההפרעה המשמעותית כתוצאה מהפרקינסון הייתה בעיות בשיווי משקל ובאפריל 2014 מצויים ש"מדי פעם אי נקיטת שתן ובלבול" אך אין המשך לכך ולהבנתי מדובר במצבים חולפים.

    בנובמבר 2015 אושפז במוסד סיעודי לשיקום ההליכה ונעשית הערכה קוגניטיבית ולפי התיעוד הוערך כשמור קוגניטיבית אם כי "הזיכרון ירוד".

    המנוח התגורר בביתו יחד עם אשתו המאובחנת כלוקה בדמנציה ובן שסובל מבעיה פסיכיאטרית כרונית ומצוין בתיעוד הרפואי שבעצם לא היה מי שידאג לו.

    מהתיעוד הרפואי ומביקור בית שנערך בדצמבר 2015 אנו למדים שאת הטיפול בפרקינסון לא נטל בשנת 2015 והגיע למצב שהיה מרותק לכיסא גלגלים ללא שליטה על השתן. כמו כן מציין הרופא הגריאטר מיחידת ביקור בית בדצמבר 2015 שהוא נראה קכקטי ודיכאוני. הגריאטר ממליץ לחדש את הטיפול התרופתי כולל טיפול נוגד דיכאון וכן תוספות תזונתיות ופיזיותרפיה ביתית.

    מספר ימים לאחר מכן הוא מתאשפז במחלקה פנימית בגלל כאבים בחזה ושם הוא מוערך כצלול.

    ד"ר פ' ש' שהיא רופאת המשפחה והכירה היטב את המנוח מציין פעמיים במהלך 2016 (ביולי וכן יום לפניי עריכת הצוואה) שהמנוח שמור קוגניטיבית ולא ידועה לה בעיה במתן הסכמה מדעת.

    העברה זו איננה על סמך בדיקה ספציפית – ואני משער שניתנה לפי בקשה של המנוח או גורם אחר שהיה מעוניין לוודא את צלילותו. הערכה זו מתבססת על היכרות מתמשכת של ד"ר פ' עם המנוח והתייחסותה של הרופא איננה דווקא לנושא של עריכת צוואה או כשירות משפטית באופן כללי, אולם גם הסכמה מדעת היא תהליך קוגניטיבי המצריך תפקוד מלא של התפקודים הגבוהים שנחוצים גם לתהליך של עריכת צוואה. בתהליך הסכמה מדעת מתבקש החולה לשקול את הסכמתו לטיפול רפואי שמוצע לו תוך ידיעת הסיכונים והסיכויים ותוך שקילה של  האלטרנטיבה לקבל טיפולים אחרים או לא לקבל טיפול בלבד. רופאת המשפחה מעריכה שהמנוח היה כשיר לתת הסכמה מדעת, או כמו שהיא מנסחת זאת בזהירות ש"לא ידועה בעיה במתן הסכמה מדעת". הערכה זו שלה משליכה גם על כשירות לעריכת צוואה שגם בה המצווה אמור לבחור באלטרנטיבות ולהבין את התוצאות של בחירתו, הן לגבי אלה שלהם הוא מצווה את רכושו והזוכים בו והן לגבי המודרים ממנו.

    הצוואה נערכת ב 26.9.2016

    רק ב 22.02.2017 מתואר ליקוי קוגניטיבי משמעותי; הערכה סיעודית שבה קובע המעריך כי המנוח לא מתמצא בכל המובנים ואיננו מסוגל ליצור קשר.

    לא ברורה לי מהות ההחמרה הדרמטית במצבו: האם מדובר במצב הקשור לפרקינסון ? בהמשך מתאשפז פעמיים במצבי בלבול אך המצבים הללו חולפים. אחותו מתמנה כאפוטרופסית, נערך ניתוח חירום רפואי בגלל דלקת בכיס מרה ולאורך אפריל 2017 יש תנודתיות במצבו הקוגניטיבי כאשר בסופו של חודש זה נפטר. גם בשני אשפוזיו האחרונים הוערך המנוח על ידי הרופאים כצלול ומתמצא.

    כאמור כל ההתדרדרות הקוגניטיבית היתה מאוחרת לתאריך עריכת הצוואה – מספר חודשים לתאריך עריכת הצוואה ואפילו כאשר היא חלה יש תנודתיות בתפקוד כאשר באשפוזו האחרון מוערך המנוח כצלול.

    מסקנות

    יש תיעוד על מצבים בלבוליים חולפים אחרי עריכת הצוואה אך במרביתן של ההערכות, הן לפני עריכת הצוואה והן לאחריה מצויין שהמנוח סיעודי אך מתמצא וצלול. לאור התיעוד הרפואי הסבירות שהמנוח היה כשיר לעריכת הצוואה בספטמבר 2016 גבוהה מהסבירות שלא היה כשיר".

     

33. כמו כן, למומחה נשלחו שאלות הבהרה מטעם הנתבע. גם לאחר מתן מענה לשאלות אלו, לא שינה המומחה את מסקנתו בנוגע לכשרותו המשפטית של המנוח לעת עריכת הצוואה (ר' בעמ' 12-13 לחוו"ד). לא זו אף זו, המומחה נחקר ארוכות על חוות דעתו כאשר עדותו לא נסתרה.

     

34. בסיכומיו, טען ב"כ הנתבע כי אין לקבל את חוו"ד המומחה משום שבנו של המומחה סייע לו באיסוף המסמכים למרות שלא הוסמך ע"י ביהמ"ש לקחת חלק בעריכת חוו"ד. כן, טען ב"כ הנתבע כי המומחה לא התייחס למסמכים חשובים כגון הערכת הגריאטר ד"ר ק' וכן תיק המוסד לביטוח לאומי של המנוח וכן לא נתן מספיק ביטוי לאבחנה הדרמטית לפיה המנוח היה תלוי באופן משמעותי בזולת בביצוע פעולות יומיומיות. בנוסף, טען ב"כ הנתבע כי אין לקבל את חוו"ד המומחה משום שהתבססה בין היתר על סיכום רפואי של רופאת המשפחה אשר אישרה בחקירתה כי האישור הרפואי ניתן ללא בדיקת המנוח ועל סמך היכרותה את המנוח והתיעוד המצוי בתיק בלבד. בנוסף, רופאת המשפחה העידה כי האישור הרפואי ניתן לצרכי מינוי אפוטרופוס בלבד ולא לצורך עריכת צוואה. עוד טען ב"כ הנתבע כי בחוו"ד המומחה צוין כי למנוח היה לכאורה אפוטרופוס (בעוד שפועל לא היה למנוח אפוטרופוס) אולם המומחה לא דרש מסמכים בעניין זה, כך שגם מחדל זה פוגם במהימנות חוו"ד.

     

35. מנגד, התובעים סומכים ידיהם על ממצאי חוו"ד המומחה אשר לא נסתרה גם לאחר חקירת המומחה. בנוסף, לטענתם, ממצאי חוו"ד המומחה עומדים בעינם גם לאחר עדות רופאת המשפחה, ויש בכל האמור כדי להעיד כי המנוח היה כשיר בעת עריכת הצוואה.

     

36. במקרה דנן, לאחר שבחנתי את טענות הצדדים והמסמכים שהונחו לפני ועיינתי בחוו"ד המומחה וכן לאחר חקירת המומחה על חוו"ד ולאור עדות רופאת המשפחה – נחה דעתי כי הנתבע לא הרים את הנטל לסתור את ממצאי חוו"ד המומחה, ואלו טעמיי; 

     

37. כבר בראשית הדברים אציין כי במסגרת סיכומיו ציטט ב"כ הנתבע שוב מתוך ממצאי חוות דעת פרטית שהוגשה לתיק בניגוד לכללים הנוהגים בביהמ"ש לענייני משפחה ועל כן הוצאה מהתיק. על כן, יש לראות בחומרה את התנהלות ב"כ הנתבע לפעול בניגוד להחלטה שיפוטית ואף לצטט מתוך חוו"ד הפרטית אשר אין לה כל נפקות משפטית לענייננו וברי כי אין להידרש לה.

     

38. אשר לטענת הנתבע לפיה המומחה נעזר בבנו (שהינו במקרה גם רופא) כדי לסדר את המסמכים הרלבנטיים לצורך עריכת חוו"ד, לא מצאתי בכך טעם לפגם. אין בקבלת עזרה לצורך איסוף מסמכים בכדי לפגוע במהימנות ממצאי חוו"ד, שכן באותה מידה המומחה היה יכול להסתייע בפקידה או מזכירה לצורך איסוף וסידור החומר שהועבר לידיו ע"י מי מהצדדים. מדובר בפעולה טכנית שאינה דורשת מיומנות מיוחדת ו/או ידע מקצועי, ועל כן דין טענה זו להידחות.

     

39. בנוסף, לא מצאתי לקבל את טענת הנתבע לפיה המומחה לא בחן את כל המסמכים הרלבנטיים בראייה רחבה ומעמיקה כנדרש, ואנמק;

     

40. עיון בחוו"ד מלמד כי המומחה התבסס על תיעוד רפואי של המנוח הן מהתקופה שטרם עריכת צוואה והן מהתקופה שלאחר עריכת הצוואה. כך, למשל, המומחה התבסס על אישור רפואי של רופאת המשפחה מהימים 5.7.2016 ו- 25.6.2016 (יום לפני עריכת הצוואה) בו נכתב כך: "ככל שנראה מהתיק הרפואי – כולל הערכה גריאטרית משנה אחרונה – בהכרה מלאה, שמור קוגניטיבית ולא ידועה בעיה במתן הסכמה מדעת" (בקשר לכך, ר' בהמשך). כמו כן, המומחה התבסס על תיעוד רפואי מהמועד שלאחר עריכת הצוואה וליתר דיוק כשלושה חודשים לאחר עריכת הצוואה (2.1.2017) בעת ביקור של המנוח במלר"ד של בי"ח בלינסון אליו פנה בשל כאבים בקרסול ימני ובכף רגל ימין ובו נכתב כך "בן 86, צלול סיעודי.... בבדיקה ללא התייחסות למצב נוירולוגי/קוגניטיבי – יועץ". משמע, שלושה חודשים לאחר עריכת הצוואה עת המנוח התאשפז בביה"ח הוא תועד כשהוא "צלול". אומנם בתיעוד מאוחר יותר שנעשה ביום 22.2.2017 עלה כי אין מובהקות בדבר צלילותו של המנוח ואף לכך התייחס המומחה בחוו"ד. עפ"י התיעוד הרפואי בחוו"ד, ביום 22.2.2017, קרי כארבעה וחצי חודשים לאחר עריכת הצוואה נכתב כחלק מאומדן סיעודי בין היתר כך: "התמצאות – לא מתמצא בזמן, לא מתמצא במקום, קשר עם הסביבה – אינו מבין ואינו מסוגל לדבר. התנהגות – אדיש ומסוגר בעצמו. הפרשות – אי שליטה על הצואה, קבוע אי שליטה על השתן. ניידות – בבית עזרה מלאה, מחוץ לבית בעזרת המכשיר והזות. רמת עצמאות – מרותק לבית. קיימת עזרת הזולת". אולם, בביקורים מאוחרים יותר כמו בביקור מיום 19.4.2017 נכתב בחלק מהביקורים כי המנוח מתמצא במקום בזמן, ערני ומתקשר.

     

41. לאור האמור, ציין המומחה כי רק ב- 22.02.2017 מתואר ליקוי קוגניטיבי משמעותי כאשר לא ברור מהו הגורם לכך, אך הוסיף וציין כי "בהמשך [המנוח] מתאשפז פעמיים במצבי בלבול אך המצבים הללו חולפים". משמע, המומחה התייחס למכלול הנתונים לרבות המסמכים אשר מבטאים תנודתיות במצבו הקוגניטיבי של המנוח לאחר מועד עריכת הצוואה ובסופו של יום קבע כי הגם שלמנוח היו מצבי בלבול חולפים, אלו ארעו כארבעה חודשים לאחר עריכת הצוואה ועל כן בעת עריכת הצוואה ולכל היותר עד שלושה חודשים לאחר מכן, לא היו תיעודים על כך שהמנוח לא היה צלול. יצוין, כי בהיבט זה הנטל הוא על הנתבע להוכיח כי המנוח לא היה כשיר בעת עריכת הצוואה ובשים לב למכלול המסמכים הרפואיים שפורטו לעיל, לא מצאתי כי הנתבע הצליח לסתור את מסקנות המומחה בעניין זה.

     

42. כמו כן, לא מצאתי לקבל את טענת הנתבע לפיה המומחה לא נתן משקל רב לכך שבעת עריכת הצוואה המנוח היה מוגבל פיזית והיה תלוי בעזרת הזולת, ואסביר;

     

43. כפי שהמומחה ציין בחוות דעתו, העובדה כי המנוח היה מוגבל פיזית והיה תלוי בפעולות רבות בעזרת הזולת עלתה בבירור מתוך המסמכים הרפואיים שהונחו לפניו. עם זאת, כפי שהעיד המומחה מוגבלות פיזית זו אינה מעידה על מוגבלות שכלית ולא הוכח כי המנוח לא היה כשיר בעת עריכת הצוואה. בעניין זה העיד המומחה כי גם אם נכתב שהמנוח היה תלוי בסיוע כספי, אין זה אומר שהמנוח לא יכול היה להחליט על כספיו, אלא נזקק לסיוע בהתנהלות מול הבנק ברמה הפיזית וכדבריו: "יכול להיות שהוא לא יכול ללכת לבנק. שהוא מוגבל מבחינה פיזית. זה לא אומר, שהוא מוגבל מבחינה קוגניטיבית" (עמ' 54 ש' 7-9 לפרוט' 2.12.20) ובהמשך: "אז האיש הזה, הם לא כותבים שהוא לא מבין בכספים. הם כותבים שהוא לא מסוגל לטפל בכספים בגלל מגבלות. הוא תלוי באנשים אחרים. עכשיו במקרה שלו, אני לא יודע אם היה, אם הוא ניהול דברים דרך האינטרנט, אבל במקרה שלו ללכת לבנק ולעסוק בענייני הכספים שלו, כנראה שהוא היה מוגבל. ככה אני מבין את זה, וזה לא המקרה היחידי שאני רואה" (שם, בעמ' 54 ש' 23-29). כמו כן, כאשר הוצג בפני המומחה מסמך מהביטוח לאומי משנת 2012 בו נכתב כי המנוח תלוי באחרים לניהול ענייניו הכספים, השיב המומחה כי המסמך הנ"ל נבדק וכדבריו "כן. המסמך הזה נבדק, נמצא שהאיש הזה צלול מבחינה קוגניטיבית. האם האיש הזה היה מסוגל ללכת לבנק, כנראה שלא" (שם בעמ' 55, ש' 16-17).

     

44. בנוסף, כאשר נשאל המומחה באופן ספציפי האם יש השלכה למוגבלות הפיזית על ההיבט הקוגניטיבי השיב: "אני התבקשתי, המינוי שלי התייחס לתפקוד הקוגניטיבי. העובדה, הבן אדם יכול להיות משותק לחלוטין, ויכול להיות שהוא במצב, שהוא יכול להניע רק את עיניו אפילו, במצבים קיצוניים, אבל עדיין הוא צלול וכשיר לעשות פעולות משפטיות, על ידי זה שהוא נותן את האינדיקציה שהוא מבין מה הפעולה והוא מבין את השלכותיה. אז העניין של תלות, ואני אומר שוב, מצבים קיצוניים שבן אדם משותק לחלוטין, והיו לי גם מצבים כאלה ואנשים צעירים יותר, אבל היכולת שלו להבין מסמך ולהבין השלכות, שמורה. ולכן איש כזה יכול גם לצוות, גם לעשות החלטות לגבי המקום שבו הוא יאושפז, או לגבי אפילו סיוע בהארכת חיים ואנחנו לוקחים את זה כעובדה" (שם, בעמ' 66 ש' 8-18). כן, בהמשך העיד כי "בן אדם יכול להיות תלוי ולקבל 168% מהביטוח הלאומי, אבל עדיין זה לא ישפיע על הקוגניציה" (שם, בעמ' 67 ש' 6-7).

     

45. בנסיבות אלו, מסקנת המומחה לפיה למרות שהמנוח היה מוגבל פיזית בביצוע פעולות יומיומית וכן היה מוגבל בניידות, אין בכך כדי לפגוע בכשירותו הקוגניטיבית לצורך עריכת צוואה – עומדת בעינה.

     

46. בהקשר זה יצוין כי ב"כ הנתבע ניסה לבסס טענתו על דו"ח הערכת תלות שנערך למנוח ע"י המוסד לביטוח לאומי מיום 25.12.2015 (בימ"ש 7) וזאת לאחר שהמנוח נפל ונחבל. מעיון בדו"ח עולה אמנם כי המנוח היה מוגבל מבחינה פיזית בתפקודים רבים לרבות קושי לקום לבד, חולשה, צורך בעזרה לביצוע פעולות יומיומיות, קושי להתרחץ לבד, קושי להתלבש לבד וכי בנו של המנוח ומשפחתו נהגו לסייע למנוח בפעולות אלו. עם זאת, בדו"ח נכתב בעמ' 6 כי "אין עדות לירידה קוגניטיבית, מחלת נפש/דיכאון קשה או מצב רפואי מסכן חיים". משמע, גם במסגרת דו"ח הערכת התלות אשר נערכה כחצי שנה בטרם עריכת הצוואה לא היתה כל עדות לירידה קוגניטיבית אצל המנוח.

     

47. אשר לטענת הנתבע לפיה המומחה לא בדק את נסיבות מינויה של אחות המנוח כאפוטרופסית של המנוח, אף בטענה זו לא מצאתי ממש. המומחה הסביר בחקירתו כי עניין זה נלקח מהתיעוד הרפואי של ביה"ח בלינסון ואף העיד כי לא ראה בכך חשיבות שכן הדבר תועד בתקופה שלאחר מועד עריכת הצוואה וכדבריו: "אני, אני הבנתי שהמינוי שלה לאפוטרופסות זה פעם ראשונה שזה מופיע במסמכים הרפואיים, מבחינתי. ולכן כל המסמוך שלאחר עריכת הצוואה, הוא פחות חשוב, הוא פחות משמעותי. אני הבנתי שזה קרה בבית החולים במהלך האשפוז". בהקשר לכך העידה התובעת 1 כי למרות התיעוד הנ"ל המנוח כלל לא היה זקוק למינוי אפוטרופוס והיא מעולם לא מונתה כאפוטרופוסית של המנוח (עמ' 114 ש' 12- 32 לפרוט' 26.5.21). עוד העידה התובעת 1 כי ככל הנראה צוות ביה"ח ציין עובדה זו ללא ידיעתה וכדבריה: "אני באתי עם העובד זר. י' לא יכלה לבוא אתו ונ' לא. אני הייתי עם העובד זר, אז הם החליטו שאני אפוטרופסית, זה החלטה שלהם, אני אפילו לא ראיתי. אני לא אפוטרופוס שלו, מעולם לא הייתי אפוטרופוס שלו" (שם, בעמ' 115 ש' 12-15). משמע, למנוח לא היה אפוטרופוס ואף לא הוכח כי היתה הצדקה למינוי כאמור; כך שאין לטענה זו כל רבלנטיות לענייננו.

     

48. טענה מרכזית של ב"כ הנתבע היא שהמומחה הסתמך על האישורים שנתנה רופאת המשפחה ונתן להם משקל רב בעוד שהרופאה כלל לא בדקה את המנוח אלא הסתמכה על התיעודים בתיק הרפואי בלבד. בנוסף, טען ב"כ הנתבע כי מדובר באישורים שניתנו שלא לצורך המטרה שלשמה נכתבו ועל כן אין להסתמך עליהם.

     

49. לאחר בחינת מכלול הנתונים, עדותו של המומחה בקשר לאישורים הנ"ל וכן עדותה של רופאת המשפחה, לא מצאתי כי יש בטענות אלו כדי לפגום במסקנות חוו"ד המומחה, ואפרט:

     

50. במקרה דנן, גם אם רופאת המשפחה הוטעתה לחשוב לגבי המטרה שלשמה נתבקשו האישורים הרפואיים ולא ידעה כי אלו נתבקשו לצורך עריכת צוואה, עדיין מדובר במסמכים אובייקטיביים ואותנטיים של רופאת המשפחה המעידים כי במועדים הנקובים בהם (5.7.2016 ו-25.9.2016) המנוח היה מצוי "בהכרה מלאה, שמור קוגניטיבית ולא ידועה בעיה במתן הסכמה מדעת". מדובר ברופאת המשפחה אשר טפלה במנוח והכירה את המנוח תקופה ארוכה כאשר גם לאחר חקירתה עמדה מאחורי קביעותיה אלו. בהקשר לכך העיד המומחה: "אוקיי, רופאת המשפחה אולי הוטעתה, לגבי המטרה של המסמך שהיא כתבה, אבל האם, אני לא הייתי פה בחקירה שלה, האם היא עומדת מאחורי קביעתה? אם היא עומדת מאחורי קביעתה, אז אני חושב שצריך לקחת ולתת משקל רב לקביעתה מכיוון שהיא רופאת המשפחה והיא טובה, מבחינה זאת, גם אם אני יכולה להגיד את זה קצת בצורה מהיכרות שלי עם מסמכים כאלה, היא טובה, היא טובה יותר ממישהו שמגיע באופן חד פעמי, רואה את המנוח לחצי שעה או לרבע שעה או שעה אפילו, ומוציא מסמך מאוד מתוחכם, כי היא ראתה אותו בפרקי זמן ולאורך זמן, והיא ראתה אותו באינטראקציות שונות ואם היא כותבת את מה שהיא כותבת, והיא עומדת מאחורי מה שהיא כותבת, אני חושב שצריך לתת לזה משקל רב" (עמ' 61 ש' 32- עמ' 62 ש' 9 לפרוט' 20.12.20).

     

51. אומנם, בהמשך העיד המומחה שאם היו בודקים את המנוח באופן יותר מדוקדק, אזי סביר להניח שהיו מוצאים שיש לו ירידה מסוימת בזיכרון או שיש לו הפרעות קוגניטיביות אחרות, אולם כדבריו: "לא היה לו הפרעה משמעותית בקוגניציה שפוגעת ביכולתו לערוך צוואה, זה מה שאני טוען" (שם, בעמ' 69 ש' 1-2).

     

52. כן, כאשר נשאל המומחה, האם חוו"ד דעתו היתה משתנה ככל שהאישורים הרפואיים של רופאת המשפחה לא היו מונחים לפניו, השיב באופן חד משמעי בשלילה (שם, בעמ' 60 ש' 14-15).

     

53. יתר על כן, רופאת המשפחה העידה כי נכון למועדים שבהם ניתנו האישורים, קרי בימים 5.7.2016 ו- 25.6.2016 המנוח לא היה זקוק למינוי אפוטרופוס לגוף או לרכוש. לדבריה, הכירה את המנוחה וערכה את חווה"ד על סמך היכרותה את המנוח, על סמך הביקור שנערך ביום 23.12.15 בנוכחותה ועל סמך כל התיעוד הרפואי בתיק. כך מתוך עדותה:

     

    "ש:עכשיו, בשורה הראשונה את כותבת, על סמך התיק הרפואי ועל סמך הבדיקה. תסבירי בבקשה במילים שלך, לפחות לי וגם לבית המשפט, מה זה על סמך הבדיקה?

    ת:אני, כרופאת המשפחה שלו, הכרתי אותו ועשיתי גם ביקורים, כולל ביקורי בית, והתיק הרפואי, זה מה שאני יודעת על סמך התיק הרפואי. זה מה שאני יודעת על סמך התיק הרפואי.

    ש:זאת אומרת, כשאת כותבת "על סמך הבדיקה", זה הבדיקה של התיק הרפואי?

    ת:התיק, אני בעיקר מסתמכת, מאחר שמדובר על נושאים של, של האם יש צורך באפוטרופוס, אז אני מסתמכת על ההערכות הגריאטריות, או הנוירולוגיות, או הפסיכיאטריות שנעשו" (שם, בעמ' 12 ש' 27- עמ' 13 ש' 3).

     

54. הנה כי כן, מעדותה של רופאת המשפחה עולה באופן חד משמעי כי בעת מתן האישורים הרפואיים סברה כי המנוח לא נזקק למינוי אפוטרופוס. בהקשר לכך העידה רופאת המשפחה באופן שאינו משתמע לשתי פנים כך: "אני לא אגזול את זכויותיו של אף אחד, כל עוד הוא יכול להחליט על ענייניו" (שם, בעמ' 15, ש' 15-16) ובהמשך: "נכון, ... לדעתי, נכון לאותו זמן, הוא לא נזקק למינוי אפוטרופוס לגוף או רכוש, וזאת הייתה כוונתי" (שם, בעמ' 16, ש' 17-18).

     

55. אומנם, רופאת המשפחה לא ראתה בעין יפה את העובדה שלא נאמר לה לצורך מה נדרשים האישורים המבוקשים, קרי לצורך עריכת הצוואה, אולם אין בכך כדי לגרוע מקביעתה המקצועית לפיה במועדים הסמוכים לעריכת הצוואה, קרי ביום 5.7.2016 וכן ביום 25.9.2016 (יום לפני עריכת הצוואה) מצבו הקוגניטיבי של המנוח היה שמור ולא היתה כל בעיה עם מתן הסכמה מדעת.

     

56. אציין כי לפי התרשמותי אמירתה של רופאת המשפחה לפיה ייתכן שניצלו את מצבו הנפשי הקשה של המנוח לצורך עריכת צוואה (שם, בעמ' 19, ש' 26-28), נאמרה כתגובה על כך שלא חשפו בפניה את המטרה האמיתית של קבלת האישורים הרפואיים. רופאת המשפחה לא הסתירה את כעסה על כך (שם, בעמ' 20, ש' 14-17). גם המומחה התייחס לכך שרופאת המשפחה לא היתה רשאית ליתן אישור רפואי לצורך עריכת הצוואה וכדבריו: "אני לא יודע על מה נשאלה רופאת המשפחה. יכול להיות, שמתן הסכמה מדעת, זה כן במנדט שלה. הם, רופאי קופת חולים, אני חושב שאסורים, מבחינת המרכז, אני עצמי הייתי עובד קופת חולים וראיתי כמה הם נזהרים לתת חוות דעת בקשר לכשירויות ספציפיות" ובהמשך: "אסור לרופא משפחה לתת מסמך או לתת חוות דעת בקשר לכשירות לעריכת צוואה" (עמ' 60 לפרוט' 2.12.20, ש' 3-7 ו-11-12). מכל מקום, אמירה זו סותרת את קביעותיה במסגרת האישורים שנתנה אודות מצבו הקוגניטיבי השמור של המנוח ויכולתו להביע את עמדתו. על כן, לא מצאתי כי יש בדברים אלו כדי לפגום במהימנות האישורים הרפואיים שניתנו אשר לא נסתרו גם לאחר חקירת הרופאה.

     

57. לסיכום, עולה כי רופאת המשפחה אישרה בחקירתה את האמור באישורים הרפואיים שנתנה כאשר האישור השני הונפק יום לפני מועד עריכת הצוואה לפיהם המנוח היה כשיר מבחינה קוגניטיבית ויכול היה ליתן הסכמה מדעת. בהקשר זה של מתן הסכמה מדעת, הדגיש המומחה באופן מפורש כי מדובר בהערכה אשר משליכה גם כשירות אדם לצוות וכאמור בחוו"ד: "בתהליך הסכמה מדעת מתבקש החולה לשקול את הסכמתו לטיפול רפואי שמוצע לו תוך ידיעת הסיכונים והסיכויים ותוך שקילה של האלטרנטיבה לקבל טיפולים אחרים או לא לקבל טיפול בלבד. רופאת המשפחה מעריכה שהמנוח היה כשיר לתת הסכמה מדעת, או כמו שהיא מנסחת זאת בזהירות ש"לא ידועה בעיה במתן הסכמה מדעת". הערכה זו שלה משליכה גם על כשירות לעריכת צוואה שגם בה המצווה אמור לבחור באלטרנטיבות ולהבין את התוצאות של בחירתו, הן לגבי אלה שלהם הוא מצווה את רכושו והזוכים בו והן לגבי המודרים ממנו" (שם, בעמ' 11).

     

58. אשר על כן, לאור כל האמור לעיל, מצאתי לקבל את האמור בחוו"ד לפיה הסבירות שהמנוח היה כשיר בעת עריכת הצוואה עולה על הסבירות שהמנוח לא היה כשיר ומאחר שמדובר בנטל של מאזן הסתברויות הנוהג בהליך האזרחי, אזי המשמעות היא שהמנוח היה כשיר לערוך צוואה.

     

59. יתר על כן, בענייננו, מסקנתו של המומחה לפיה המנוח היה כשיר לערוך צוואה מקבלת חיזוק נוסף מעדותם של עורכת הצוואה והעד הנוסף לצוואה, אשר עשו עליו רושם אמין, כמפורט להלן;

     

    עדות עורכת הצוואה:

     

60. עדות עורכת הצוואה הינה עדות חשובה ביותר שכן נקודת הזמן הרלבנטית לבחינתה כשרותו של המנוח היא מועד חתימתו על הצוואה וככל שחומר הראיות מתייחס למועד זה ההכרעה בסוגיה זו תהיה קרובה יותר לאמת.

     

61. עורכת הצוואה העידה כי תהליך עריכת הצוואה החל עוד ביולי 2016, קרי כחודשיים ימים לפני שנחתמה הצוואה. לדבריה, התובעת 1 הגיעה אליה בחודש יולי 2016 ואמרה לה שהיא פונה בשמו של אחיה שמבקש לעשות צוואה ולדבריה "לאחר מכן, ב – 10 באוגוסט פגשתי את המנוח עצמו בביתו. הלכתי לביתו ב---, הייתי שם בפגישה כשעה, ולאחר מכן קבעתי פגישה אחרת ב – 29, סליחה 26.9 נדמה לי, שם נחתמה הצוואה" (עמ' 98, ש' 15-20 לפרוט' מיום 20.5.2021). משמע, לאחר אותה פגישה ראשונית פגשה עורכת הצוואה את המנוח פעמיים: פעם אחת ביום 10.8.2016 ופעם שנייה במועד חתימה על הצוואה ביום 26.9.2016.

     

62. עורכת הצוואה העידה כי בפעם הראשונה בה פגשה את המנוח ביום 10.8.2016, המנוח ישב על כיסא גלגלים בביתו. היא ציינה כי את הפרטים לעריכת הצוואה קיבלה מהתובעת 1 עוד לפני שהגיעה לביתו של המנוח כך שהגיע לביתו עם טיוטת צוואה במסגרתה בנתה את המנגנון שסברה כי יבטא את רצונו של המנוח וכדבריה: "אני באתי עם טיוטת צוואה וקראתי לו את הצוואה. ישבתי שם שעה ודיברנו על הצוואה, עשיתי גם תרשומת לפגישה. עברנו סעיף, סעיף ...".

     

63. יצוין, כי במסגרת עדותה פירטה עורכת הצוואה את תוכן הדברים שרשמה בתרשומת שנערכה בעת הפגישה ב"זמן אמת" (סומנה כבימ"ש/2) כך: "כתבתי 10.8 י' ישב לבד בדירה. ישב בכיסא גלגלים. מבין הכל. קצת התקשה בשמיעה, אבל הבין הכל. הבין שמי שיורש זה האחים שלו, וכל עוד האישה והבן חיים, ישתמשו ברכוש עבורם בלבד, עבורם. לא רוצה שהאחים של אשתו, י', יירשו אותו. מבין שמדובר בצוואה. יודע מה הרכוש שלו. הדירות, הכספים, כמפורט בצוואה. האחים כל הזמן רוצים לרשת. זה דברים שהוא אמר. היה לו חשבון בבנק יהב, והם גרמו לו לסגור אותו ולפתוח בבנק הפועלים, ושם אחות של י' רשומה בחשבון. לא רוצה את זה. ינסה לשנות את זה .... הוא קנה דירה לאחרונה, והם, האחים של י', עשו לו עין הרע, ומאז הוא חולה ולא הולך יותר. הוא התחתן בשנת 1964, עלה לארץ מעירק אחרי התיכון, זה קצת פטפטתי אתו אחרי זה. הוא אוהב את האחים שלו, הקראתי לו את כל הצוואה. הנחתו לו לקרוא, כאילו, על הרגליים, הוא הבין הכל, סעיף, סעיף. העברית טובה. עבד בבזק בתיקונים ואהב את העבודה שלו, ועבד עד 1996. זה מה שרשמתי מהפגישה אתו" (שם, בעמ' 99, ש' 31- עמ' 100, ש' 15). בנוסף, עורכת הצוואה הציגה את טיוטת הצוואה שהוקראה והוסברה למנוח בעת הפגישה (סומן כבימ"ש/3).

     

64. כמו כן, עורכת הצוואה העידה כי בפגישה זו ערכה למנוח את המבחנים הנדרשים לצורך בחינת יכולתו של המנוח להבין בטיבה של צוואה וכדבריה: "אותם ארבעת מבחנים, שאנחנו כולנו מכירים, של יודע זו צוואה ויודע היקף הרכוש שלו, ויודע מה יקרה אם הוא יורש לזה ולא לזה. זה דברים שעלו והיה ברור" (שם, בעמ' 103, ש' 12-15).

     

65. בהמשך, העידה עורכת הצוואה כי בפעם השנייה שהגיעה לביתו של המנוח ביום 26.9.16 היא הגיעה ביחד עם העד הנוסף לצוואה לצורך החתימה על הצוואה. לדבריה, היא תיאמה את המועד ביחד עם התובעת 1 וכי בבואם דלת ביתו של המנוח היתה סגורה אך לא נעולה. במענה לשאלת ב"כ הנתבע העידה עורכת הצוואה כי לא נדלקה אצלה שום "נורה אדומה" בנוגע לנסיבות עריכת הצוואה ומצבו של המנוח וכי ככל שהיה לה ספק בדבר אי כשירות המנוח לערוך צוואה לא היתה עורכת את הצוואה וכדבריה: "אגב, אם היה לי ספק, אני כבר אומרת לך, אינך מכיר אותי. אבל אם היה לי ספק, אוקי, בכשירות שלו, או שיש פה איזהו ריח מבאיש אחר, לא הייתי עושה את הצוואה הזאת, ברוך השם" (שם, בעמ' 126 ש' 24-26). כן, כאשר הוצגה בפניה הטענה לפיה רופאת המשפחה שערכה את האישור הרפואי בנוגע למנוח, לא ידעה כי האישור נדרש לצורך עריכת הצוואה, השיבה עורכת הצוואה כי לא היה לה ספק בדבר כשירותו של המנוח ולדבריה: "אז אני אומרת, שגם אפילו עם המסמכים שהוא עצמו, שהם, נגיד המסמך של דוקטור א' ק' מדצמבר 15, אז כתוב קוגניטיבית שמור, לא מקבל עזרה מהמוסד לביטוח לאומי, אני לא פה זה, אוקי? בהכרה מלאה, משתף פעולה. אוקי? זה, הרופאה שנתנה את האישור, נתנה את זה בצורה יותר רחבה. היא ממש התייחסה לנושא אין, אין בעיה בקבלת הסכמה מודעת, ואני מבינה שזאת רופאת המשפחה שמלווה אותו" (שם, בעמ' 127 ש' 27-32).

     

66. בנוסף, כאשר נשאלה עורכת הצוואה, האם לנוכח העובדה שלא היתה חשופה לכלל המסמכים הרפואיים בעניינו של המנוח, עדיין סבורה כי התנהלותה היתה תקינה, השיבה כי בשיחה עם המנוח עלו אינדיקציות נוספות שמעידות על כשירות המנוח וכדבריה: "גם בשיחה אתו עלה, שזמן קצר לפני שפגשתי אותו, הוא ואשתו חתמו על מסמכים של רכישת דירה לשני עורכי דין, וחתמו על תצהירי של מס שבח, וכל מה שצריך, כאילו מס רכישה. והוא עבר בנק, זאת אומרת שנתנו לו לסגור חשבון ולפתוח חשבון ולהעביר כספים, אוקי? הוא עבר טיפולים רפואיים, לא היה לו אפוטרופוס שהיה צריך לתת הסכמה במקומו לעשות ניתוח, או טיפולים או what ever אז אני חושבת, שהמסמכים האלה בזמן שאני פגשתי אותו, לא ראיתי עדות לכך, שמדובר באדם שאין לו כשירות" (שם, בעמ' 111 ש' 24-31). משמע, עורכת הצוואה שוחחה עם המנוח לפני החתימה על הצוואה והמנוח סיפר לה על פעולות שעשה כגון: רכישת דירה, פתיחת חשבון בנק וכו', פעולות שיש בהן כדי לתמוך ולחזק את התרשמותה אודות כשירותו של המנוח לעת עריכת הצוואה.

     

67. במאמר מוסגר יצוין, כי דווקא פעולות אלו של המנוח, כך התברר, גרמו לתרעומת רבה של אחיה של אשת המנוח כלפי המנוח וגרמו לנתק ביניהם וכפי שהמנוח אף סיפר לעורכת הצוואה. עורכת הצוואה העידה על כך: "נכון. הוא גם אמר לי. קניתי דירה. ובגלל זה העובדה שהאחים שלו כעסו עליה. האחים שלה, אחיה, האח והאחיות שלה, כעסו עליו שהוא קנה את הדירה. אוקי? רצו שהוא ימכור את הדירה בדקלים ולא את הזה, לא זוכרת כבר, אבל היה שם איזה עניין עם הדירה, שכעסו עליו. אבל הוא קנה דירה. הוא אמר לי שהוא סגר חשבון בנק ופתח אותו. זאת אומרת הבנתי, שבהתנהלות הרגילה שלו, גם כל האחרים מתייחסים אליו, וגם אני בשיחה, לא התרשמתי שמדובר באדם שאין בו איזה כשירות קוגניטיבית, שדרושה לצורך עריכת צוואה" (שם, בעמ' 128, ש' 21-28).

     

68. כן העידה עורכת הצוואה כי ידעה שהמנוח הוא האפוטרופוס של בנו וכי התובעת 1 גם אמרה לה שאשתו של המנוח הינה דמנטית וכי זו היתה גם הסיבה שהמנוח ביקש למנות עו"ד כמנהל עזבון על מנת לדאוג להם. כך מתוך עדותה: "הוא לא ביקש ממני, שמישהו מהאחים שלו ימונה כאפוטרופוס במקומו או במקומה. אבל זה גם ברור, שבנסיבות האלה, של אישה דמנטית וילד חסוי, צריך, צריך שמישהו ינהל את זה. אז הוא רצה שמי שינהל את זה, זה האחים שלו. והוא לא רצה, והוא, כאילו היה ברור, שהאחים לוטשים עיניים לרכוש הזה, והוא לא רצה שהם, שהם יגזלו את זה" (שם, בעמ' 112, ש' 7-8 וש' 30-31).

     

69. הנה כי כן, מעדותה של עורכת הצוואה עלה כי במהלך שני המפגשים שערכה עורכת הצוואה עם המנוח, התרשמה עורכת הצוואה באופן חד משמעי וברור כי המנוח הבין היטב את טיבה ומהותה של צוואה. יתרה מכך, עורכת הצוואה עשתה אף בדיקות נוספות על מנת לוודא את כשירותו של המנוח ובכלל כך ערכה תרשומת ב"זמן אמת", ניהלה שיחה ארוכה עם המנוח ממנה עלה כי המנוח ביצע פעולות משפטיות שונות כגון: מכירה ורכישת דירה, פתיחת חשבון בנק וכו' – כל אלה מעידים כי המנוח היה כשיר לעת עריכת הצוואה ומצטרפים למסקנת המומחה.

     

    עדות העד הנוסף לצוואה:

     

70. העד הנוסף לצוואה שגם הוא עו"ד במקצועו עבד באותה העת ביחד עם עורכת הצוואה. העד הנוסף לצוואה העיד כי במועד החתימה על הצוואה התלווה לעורכת הצוואה לביתו של המנוח וכי המנוח קיבל את פניהם כשהוא יושב בכיסא גלגלים כאשר דלת ביתו היתה פתוחה, עדות אשר תואמת את עדות עורכת הצוואה.

     

71. אשר למצבו הקוגניטיבי של המנוח בעת הפגישה עם המנוח, העיד העד הנוסף לצוואה כי עורכת הצוואה הקריאה למנוח את סעיפי הצוואה וכי התרשם כי המנוח מבין על מה הוא חותם. כך מתוך עדותו:

     

    "ש.תתאר לי, היה לי דיון מה כתוב בצוואה, או שרק היא הקריאה וחתמה?

    ת.היא הקריאה, היה דיון, דיון זה לא המילה הנכונה, אבל זה לא שהיא הקריאה והוא חתם. אני זוכר שמידי פעם הוא פרץ בבכי, ראית שזה כואב לו העניין הזה. אני לא זוכר לגמרי את הרקע, אבל אני יודע, שאשתו הייתה דמנטית, או משהו כזה. הבן שלו חולה, מוגבל באופן אחר, לא זוכר מה. הוא סיפר על האחים שלו, או האחים שלה, שמעוניינים בכסף שלו, והוא רוצה להוריש את זה לאחים מהצד השני. אני לא זוכר מי זה מי. הוא עשה רושם של אדם מאוד מוגבל גופנית, אבל צלול לגמרי, מבין הכל. הוא סיפר, לפני שא' הקריאה לו את הצוואה, אני זוכר שהוא סיפר על העבודה שלו, שהוא עבד בזמנו, אולי בבזק או משהו כזה, אני לא זוכר בדיוק. הוא סיפר על איזו דירה, שהוא משכיר לקרובי משפחה. הוא אמר שאחרי, היה איזשהו חג, אני לא זוכר איזה, כמה ימים אחרי שהיינו שם. הוא אמר שאחרי החג הוא עובר לדירה אחרת, והוא דיבר עליה קצת. אתה רואה שזה בן אדם שמבין מה קורה סביבו. עם כל המגבלה הגופנית, הראש שלו היה בסדר גמור. כמה שאני מבין, אני לא פסיכוגריאטר, אבל כאדם, כאדם מהשורה, הוא נראה לי מבין הכל" (עמ' 135, ש' 26- עמ' 136, ש' 7 לפרוט' מיום 20.5.21).

     

    ובהמשך:

     

    ת.אני לא זוכר אם הוא אמר אני מצהיר, הוא בטוח אמר הבנתי, כי א' שאלה אותו. אתה מבין מה כתוב פה? אני זוכר שהוא אמר כן. אני לא יודע אם הוא אמר את המילים אני מצהיר. חתם עליה מרצונו החופשי, ללא אונס או כפייה - כך זה נראה. בהיותו בריא בנפשו – כך זה נראה, אני לא פסיכוגריאטר. בנוכחות המצווה ובנוכחות הדדית שלי ושל א', אחרי שהוא הצהיר בפנינו שזו צוואתו, כן" (שם, בעמ' 137, ש' 2-7).

     

72. הנה כי כן, מעדותם של עורכת הצוואה והעד הנוסף לצוואה עולה כי חרף מוגבלותו הפיזית של המנוח והיותו ישוב בכיסא גלגלים, המנוח הבין היטב את משמעות הצוואה עליה הוא חתום והיה צלול ומודע לתוכנה ומשמעותה. כן, עלה מעדותם של עורכת הצוואה והעד הנוסף לצוואה כי המנוח ידע את היקף רכושו, הכיר את יורשיו והבין את תוצאות עריכת הצוואה על יורשיו. בנוסף, עלה רצונו החד משמעי של המנוח לדאוג בראש ובראשונה לאשתו ולבנו באופן שביקש להבטיח את רווחתם וטובתם מתוך רכושו עד אריכות ימיהם ושנותיהם וכי רק לאחר מכן להוריש את יתרת רכושו לחמשת אחיו ואחיותיו. כן עלה כי רצונו של המנוח היה למנוע בכל דרך מצב שבו אחיה ואחיותיה של אשת המנוח יירשו ו/או ינהלו את רכושו אלא אחיו ואחיותיו בלבד עליהם סמך.

     

73. סיכומם של דברים, לאור מסקנות חוו"ד המומחה אשר לא נסתרו לאחר חקירתו בביהמ"ש ולאור עדויות עורכת הצוואה והעד הנוסף לצוואה– שוכנעתי כי הנתבע לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח כי המנוח לא היה כשיר לערוך צוואה אלא להיפך, התרשמתי כי המנוח היה כשיר ומודע למעשיו והבין היטב את טיבה ומהותה של הצוואה והשלכותיה; ומשכך, דין טענה זו להידחות.

     

    השפעה בלתי הוגנת:

     

74. סעיף 30 (א) לחוק הירושה מורה כדלקמן:

     

    "הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית – בטלה".

     

75. בשורה ארוכה של פסקי דין נקבע כי יש להבחין בין השפעה כשאלה עובדתית אם הייתה כזו, אם לאו, לבין אי ההגינות שבהשפעה כשאלה ערכית נורמטיבית כשעל בית המשפט לקבוע אותה על פי מושגים של מוסר אישי ושל מוסר חברתי (ע"א 4902/91 גודמן נ' מוסאיוף, פ"ד מט (2) 441, 448-450). אי ההגינות בהשפעה מתקיימת מקום שהנהנה השפיע על המצווה באופן שגרם לו לצוות בניגוד לרצונו תוך שלילת רצונו החופשי והעצמאי של המצווה (ע"א 951/79 בנדל לעיל).

     

76. נטל ההוכחה לקיומה של השפעה בלתי הוגנת מוטל על הטוען לקיומה (ע"א 245/85 אנגלמן נ' קליין, פ"ד מג (1) 772, 778) וכל ספק בעניין זה פועל לטובתו של מבקש הקיום. כמות הראיות שתידרש לעניין זה הינה משמעותית (ע"א 3829/98 מיכקשווילי נ' מיכקשווילי, פ"ד נד (2) 337, 342).

     

77. בדנ"א 1516/95 מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נב (2) 813 (להלן: "פרשת מרום") סיכם כב' השופט מצא אבני בוחן על מנת לקבוע האם נתקיימה השפעה בלתי הוגנת שיש בה כדי להביא לפסלות הצוואה והצביע על ארבעה אלמנטים מצטברים הדרושים לקביעת קיומה של השפעה בלתי הוגנת, ואלו הם: תלות ועצמאות, תלות וסיוע, קשרי המצווה עם אחרים ונסיבות עריכת הצוואה. יובהר, כי לצורך הכרה בקיומה של השפעה בלתי הוגנת, אין הכרח כי יתקיימו כל המבחנים שפורטו לעיל ולמעשה די בקיומם של חלק מהמבחנים האמורים כדי להצביע על קיומה של השפעה כאמור. במקביל, רשאי בית המשפט לעשות שימוש במבחנים נוספים לגיבוש הכרעתו כאשר השימוש בכל אחד מהמבחנים האמורים מחייב זהירות (שם, בעמ' 827-831). להלן אבני הבוחן שאוזכרו בפרשת מרום בכדי לסייע לבית המשפט להכירע בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת ואלו הם:

     

    א.תלות ועצמאות – זהו מבחן של מידה המבוסס על שני מושגים הפוכים כאשר השאלה שבית המשפט צריך לתת עליה תשובה במסגרתו היא, האם המצווה, בתקופה הרלוונטית לעשיית הצוואה, היה עצמאי הן מהבחינה השכלית-הכרתית והן מהבחינה הפיזית. ככל שהמצווה היה עצמאי יותר באותה תקופה מכל אחת משתי הבחינות האמורות תתחזק הנטייה לשלול את קיומה של תלות המצווה בנהנה ולהיפך. הדגש הוא על העצמאות השכלית-הכרתית. ייתכן שעצמאותו מבחינה שכלית-הכרתית תחפה על תלותו הפיזית ותוביל למסקנה כי חוסר העצמאות/התלות הפיזית לא גרע כלל מעצמאותו;

     

    ב.תלות וסיוע – מקום בו מתברר כי המצווה אכן לא היה עצמאי ועקב כך נזקק לסיוע הזולת, מתעורר צורך לבחון אם הקשר שהתקיים בינו לבין הנהנה התבסס על מתן הסיוע שהמצווה נזקק לו: אם היה זה הנהנה אשר סייע למצווה להתגבר על קשייו ומגבלותיו, ייטה בית המשפט לקבוע שהמצווה היה תלוי בנהנה. בהקשר זה יש לבחון, אם מבחינה עובדתית הסתייע המצווה גם באחרים. הדעת נותנת, שכאשר אנשים אחרים חולקים ביניהם את מטלות הסיוע, מידת התלות של המצווה בכל אחד מהם היא מטבע הדברים קטנה יותר ומתמעט החשש להיווצרות תלות העלולה להיות פתח להשפעה בלתי הוגנת;

     

    ג.קשרי המצווה עם אחרים – מבחן משנה זה מסייע לבית המשפט לאמוד את מידת התלות של המצווה בנהנה. ככל שיתברר, כי בתקופה הרלוונטית לעריכת הצוואה היה המצווה מנותק לחלוטין מאנשים אחרים או שקשריו עם אחרים היו מועטים ונדירים, תתחזק ההנחה בדבר תלותו של המצווה בנהנה ללא קשר לגורם או לסיבה שהביאו לבידודו. עצם הבידוד של המצווה מן העולם יש בו כדי להגביר את תלותו בנהנה;

     

    ד.נסיבות עריכת הצוואה – היה הנהנה מעורב בעשיית הצוואה, בנסיבות בהן המעורבות לא עלתה כדי זו הנדרשת להפעלתו של סעיף 35 לחוק הירושה יהיה במעורבות זו כדי להוות ראיה לכאורה לקיומה של השפעה בלתי הוגנת או למצער שיקול רלוונטי להקמת חזקה בדבר קיומה של השפעה כזאת עליו.

     

78. אשר לשימוש במבחנים הללו, כמו גם במבחנים נוספים שנגזרים או מתחייבים מנסיבותיו של המקרה הנדון, קובע השופט מצא כי הוא ייעשה בזהירות רבה, תוך הבנה שבתלות כשלעצמה, אין משום ראיה מספקת לקיומה של השפעה בלתי הוגנת ואף לא להקמת חזקה בדבר קיומה. לא התלות היא העיקר, אלא ההסתברות שהתלות שללה את רצונו החופשי של המצווה. הוא הדין בכל המבחנים האחרים. תלותו של המצווה בסיועו של האחר, אינה בהכרח שוללת את רצונו החופשי. כך הוא גם ביחס לבחינת קשריו של המצווה עם אחרים ואף בהסקת מסקנות מנסיבות עריכת הצוואה. כן נקבע כי לצורך הכרה בקיומה של השפעה בלתי הוגנת אין הכרח כי יתקיימו כל המבחנים שפורטו לעיל. למעשה, די בקיומם של חלק מהמבחנים האמורים כדי להצביע על קיומה של השפעה כאמור ובמקביל רשאי בית המשפט לעשות שימוש במבחנים נוספים לגיבוש הכרעתו. כן נקבע כי בהתקיים המאפיינים של המבחנים הנ"ל במקרה נתון, מוקמת חזקה לכאורה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת.

     

79. בבע"מ 4459/14 פלונית נ' פלוני (פורסם במאגרים, ביום 6.5.15) אישר כב' השופט הנדל פסק דין שניתן על ידי כב' השופט שוחט בעמ"ש (ת"א) 45610-09-12 צ' ג' א' נ' נ' ג' א' (פורסם במאגרים, ביום 19.5.14) בו נקבע כי בבוא בית המשפט לבחון קיומה של ההשפעה הבלתי הוגנת, עליו להידרש לכך מתוך בחינה כוללת ורחבה של מכלול הנתונים ולא מתוך מבט צר. בפסק הדין קבע כב' השופט הנדל את הדברים הבאים:

     

    "הוא (בית המשפט המחוזי – ו.ש.פ.) בחן את סוגיית ההשפעה הבלתי הוגנת כמכלול. כך ראוי לנהוג. הנטל להוכיח עילת פסלות זו רובץ על המבקש את פסלות הצוואה (המשיב כאן). אך יש לזכור, כי לא פעם הראיות הינן נסיבתיות (ראו, למשל, הלכת מרום בעמ' 848). בענייננו, המשיב טען לעילות פסלות נוספות, כגון העדר כשרות ומעורבות בעריכת הצוואה. סבורני כי בצדק נדחו עילות אלה על ידי בית המשפט לענייני משפחה. אך עדיין, חוטים שונים של עילות שונות – הגם שלא היה בכוחם לבסס עילה עצמאית – יכולים להישזר יחד לרבדים המחזקים ומבססים את מסקנת בית המשפט המחוזי. ההשפעה הבלתי הוגנת העולה עד כדי שלילת הבחירה החופשית של המצווה הינה מבחן דינאמי ורחב קשת החיים. בית המשפט המחוזי נעזר בחוטים השונים כדי להגיע לראייה כוללת המשקפת את מלוא התמונה".

     

80. ועתה, לאחר שעמדנו על השיקולים המנחים לבחינת סוגיית ההשפעה הבלתי הוגנת, נדרש לבחינת נסיבות המקרה שלפנינו.

     

    מן הכלל אל הפרט, לענייננו:

     

81. לטענת הנתבע, מצבו הבריאותי של המנוח לעת עריכת הצוואה היה ירוד, המנוח לא היה עצמאי מבחינה פיזית וסבל מירידה קוגנטיבית ומצבים של בלבול ועל כן המנוח היה "נוח" להשפעה בלתי הוגנת של התובעת 1. כך, לטענת הנתבע, התובעת 1 היתה ה"מוציאה והמביאה" בענייניו הכספיים של המנוח, טיפלה בקשר מול הביטוח הלאומי ובהעסקת העובד הזר, טיפלה בנושא רכישת דירתו, ידעה בכמה הושכרה הדירה הנוספת של המנוח וכן ערכה עם המנוח התחשבנויות כספיות שונות לרבות על רכישת תרופות עבורו. בנוסף, התובעת 1 ליוותה את המנוח לבית החולים. מנגד, לטענת הנתבע, קשריו של המנוח עם אנשים אחרים היו מועטים שכן המנוח לא היה יכול להסתייע בבני משפחתו הקרובים הואיל ואשת המנוח היתה דמנטית ונזקקה בעצמה לאפוטרופוס ואף בנו היה מוגבל ותלוי בעזרת הזולת.

     

82. בנוסף, לטענת הנתבע, התובעת 1 בחרה את עוה"ד שערכה את הצוואה, ניסחה עמה את טיוטת הצוואה ובנוסף היתה פעילה גם במועד עריכת הצוואה. כמו כן, בחינת תוכנה של הצוואה מלמד כי מדובר בצוואה תמוהה שכן אין כל אזכור בצוואה מי ידאג לבנו של המנוח ולאשתו אשר נזקקו שניהם למינוי אפוטרופוס. כמו כן, נסיבות יצירת הקשר בין המנוח לבין עורכת הצוואה לא הובהרו עד תום וביקור בית של עו"ד לצורך החתמת המנוח על הצוואה אינו דבר מקובל ושגרתי. בנוסף, עורכת הצוואה לא דאגה לניהול עזבון ולא גילתה עניין במצבם של בני משפחת המנוח לאחר פטירתו, והדבר אך תומך בכך שהמנוח כלל לא היה מעוניין למנותה כמנהלת עזבונו.

     

83. לאחר בחינת מכלול הטענות, העדויות והראיות וכן בשים לב למבחנים שהותוו בפרשת מרום אשר מסייעים לבית המשפט לעמוד על קיומה של השפעה בלתי הוגנת, אם לאו – לא מצאתי כי הנתבע הצליח להרים את הנטל להוכיח קיומה של השפעה בלתי הוגנת של התובעת 1 ו/או מי מהתובעים על המנוח, ואלו טעמיי;

     

    מבחן התלות והעצמאות:

     

84. אומנם, אין חולק כי המנוח סבל ממגבלות פיזיות, התנייד בכיסא גלגלים ונזקק לעזרה בביצוע פעולות היומיומיות. עם זאת, כפי שעולה מחוו"ד המומחה ומהעדויות שבפני, חרף מגבלותיו הפיזיות, המנוח היה בעל עצמאות מחשבתית והוא היה מודע היטב למעשיו וידע להביע את רצונו לרבות במסגרת צוואתו.

     

85. כן, עלה כי המנוח נעזר גם בעובד זר, בבנו הנתבע וכן במבשלת מהביטוח הלאומי אשר סייעה לאשתו, כך שלא ניתן לומר כי הוא היה תלוי באופן מוחלט בפעולות היומיומיות בתובעת 1. בנוסף, גם שכרם של המטפלת והמבשלת שולמו ממקורותיו של המנוח ולא ממקורתיהם של מי מהתובעים, ללמדך כי המנוח לא היה תלוי בהם מבחינה כלכלית.

     

86. בפסיקה ניתן דגש על העצמאות השכלית-הכרתית של המצווה. בנסיבות דנן, לנוכח רצונו הברור של המנוח אשר בא לידי ביטוי גם בתרשומת שערכה עורכת הצוואה ב"זמן אמת" וכעולה מתוכן הצוואה, מצאתי כי תלותו הפיזית של המנוח בסובבים אותו לא גרעה מעצמאותו השכלית להחליט מה ייעשה ברכושו במסגרת צוואתו ועל כן מבחן זה לא מתקיים בענייננו.

     

    מבחן התלות והסיוע:

     

87. במקרה דנן, לאחר בחינת מכלול הנסיבות ולאור העדויות עולה כי המנוח נהג להסתייע באנשים שונים בענייני היומיום ולאו דווקא בתובעת 1 בלבד כטענת הנתבע, ואפרט;

     

88. בדו"ח הערכת תלות וסיוע מטעם המוסד לביטוח לאומי מיום 8.12.2015 (סומן בימ"ש/7) תועד כי המנוח נעזר בבני משפחתו ואף בנו רוחץ את המנוח למרות שהוא בעצמו נזקק לסיוע. בנוסף, דווח כי בנו של המנוח עוזר למנוח להתלבש הואיל ואין למנוח עזרה אחרת. משמע, בהתאם לדו"ח עלה כי בכל הנוגע לטיפול הפיזי היומיומי, המנוח נעזר יותר בבנו וכן באופן כללי בבני משפחתו ולא בתובעת 1. במאמר מוסגר יצוין כי התובעת 1 נכחה בביקור בעת מתן דו"ח הערכת תלות וסיוע למנוח, וחרף האמור לא צוין כי התובעת 1 היא זו שמסייעת למנוח בפעולות היומיומיות. בנוסף, יש לציין כי לאחר ביקור זה אושר למנוח עובד זר, כך שהמנוח החל להיעזר בעובד הזר בביצוע הפעולות היומיומיות.

     

89. אשר להתנהלותו הכספית של המנוח, התובעת 1 העידה כי המנוח היה מתנהל באופן עצמאי מול הבנק וכי נהג להתקשר אל סניף הבנק ואף היה לו קוד לצורך בירור יתרות חשבונותיו (עמ' 143, ש' 14-26 לפרוט' 26.5.21). בנוסף, בהתאם לעדות התובעת 1 המנוח נהג להתנהל הן במזומן הן בכרטיס אשראי והן לעיתים באמצעות התובעת 1 אשר היתה מסייעת לו בביצוע התשלומים והמנוח היה מחזיר לה את הכספים. כן, התובעת 1 העידה כי המנוח היה נעזר בבנו הנתבע וכי הבן היה הולך עם כרטיס האשראי של המנוח לכספומט ומושך משם כספים עבור המנוח (שם, בעמ' 131 ש' 34 – עמ' 132 ש' 33). כן העידה התובעת 1 כי לעיתים היתה מסייעת למנוח ברכישת תרופות ולאחר מכן המנוח היה נעזר בעובד הזר שטיפל בו (שם, בעמ' 135 ש' 26-34).

     

90. בנוסף, עלה כי לאחר מעבר המנוחים ובנם להתגורר ברמת גן, פתח המנוח חשבון בנק חדש בבנק הפועלים כאשר התובע 3 היה מיופה כוח בחשבון. כשנשאל התובע 3 על כך השיב כי המנוח הוא שפתח את החשבון וכי המנוח ביקש שהתובע 3 יסייע לו מאחר ש"הוא היה על כיסא גלגלים, אם היה צריך משהו, הייתי רץ בשבילו" (עמ' 80, ש' 19-25 לפרוט' 26.5.21). משמע, גם התובע 3 סייע למנוח בעניינים הכספיים.

     

91. בהתאם לפסיקה, כאשר אנשים אחרים חולקים ביניהם את מטלות הסיוע, מידת התלות של המצווה בכל אחד מהם היא קטנה יותר ומתמעט החשש להיווצרות תלות העלולה להיות פתח להשפעה בלתי הוגנת. בנסיבות דנן, התרשמתי כי המנוח נעזר בתובעת 1, באחיו ובבני משפחה נוספים לרבות בנו וכן בעובד הזר לצורך התנהלותו היומיומית. משכך, גם אם המנוח נעזר בתובעת 1 לצורך ההתנהלות השוטפת ובכלל כך, סיוע בתשלומים, טיפול מול ביטוח לאומי והעסקת עובד זר, אין בכך כדי להעיד על תלות שיש בה היבט של השפעה בלתי הוגנת, אלא סיוע של אחות לאחיה בענינים השונים אשר נדרשים בשל מוגבלותו הפיזית. מסקנה זו מתחדדת עת הוכח בפני כי היחסים בין המנוח לבין התובעת 1 ושאר אחיו ואחיותיו היו יחסים טובים וקרובים וכי המנוח סמך עליהם ואהב אותם.

     

    מבחן קשרי המצווה עם האחרים:

     

92. מעדות הנתבע עלה כי לאורך השנים המנוח היה בקשר עם כל אחיו ואחיותיו ואף נהג לחגוג עמם חגים. כן העיד הנתבע כי המנוח היה בקשר גם עם בני משפחת אמו המנוחה (אשת המנוח). כך מתוך עדותו:

     

    "ש:ואתה זוכר שבחגים, פסח וראש השנה היית חוגג עם האחים של אבא?

    ת:היו זמנים כאילו, שעוד לפני שהיה ירושה ולפני ש,

    ש:נכון, לפני, אני מדבר לפני.

    ת:היו זמנים שהיינו אני ואבא ואמא היינו הולכים כאילו לעשות ליל סדר אצלם או ראש השנה, זה נכון.

    ש:נכון, נכון. אז בעצם היית חוגג איתם עם החגים?

    ת:לפעמים, כן.

    ש:וש' היה אומר שאין לו מקום אצלו בבית?

    ת:לא, ש' אף פעם לא אמר דבר כזה.

    ש:אז למה לא חגגת עם ש'?

    ת:לא יודע, אבא שלי היה מעדיף את לחיות, אחים שלו וזה, הם לא כל כך, היו ביחסים, אז הוא היה ביחסים טובים איתם לפני שהוא חלה .. " (עמ' 80, ש' 1- ש' 12 לפרוט' מיום 24.5.2021). 

     

    בנוסף, העיד הנתבע כי היו גם ארוחות משפחתיות עם בני המשפחה מהצד של אמו וכדבריו: "הרבה פעמים היו אצל אחות של אמא, אצל חלק מ, דוד א' אכלנו אצלו והוא נפטר כבר, היינו הרבה פעמים, הרבה פעמים אכלנו אצל המשפחה של אמא" (שם, בעמ' 84 ש' 5-7).

     

93. בנוסף, מעדות התובע 3 עלה כי המנוח היה בקשר עם בני משפחה נוספים וכי למעשה עד למועד הגשת הבקשה למתן צו הגנה באמצעות האפוטרופוס של הבן היחסים בין התובע 3 לבין אשתו של המנוח והבן היו טובים והוא נהג לבקרם בביתם ולהביא להם מצרכים שונים (שם, בעמ' 79, ש' 34- עמ' 80, ש' 16).

     

94. גם התובעת 5 העידה כי בינה לבין המנוח ובנו היו קשרי משפחה טובים וכי גם לאחר פטירת המנוח היו הולכים אל הבן וכי הבן היה מוזמן אליהם לארוחות שבת. כן העידה כי המנוח ידע שאחיו מגובשים, עוזרים ותומכים אחד לשני וסמך עליהם שידאגו לבנו ולאשתו (שם, בעמ' 106 ש' 1-5).

     

95. יצוין, כי גם התובעת 1 העידה כי הקשר בין כל האחים לבין המנוח היה קשר טוב וקרוב ומאחר שאחיה מבוגר ואחותה מטפלת בילדים, היא התנדבה לעזור למנוח שכן בדיוק יצאה לפנסיה ולכן יכלה להיות יותר פנויה עבורו (שם, בעמ' 131 ש' 3-5).

     

96. לאור כל האמור, עולה כי המנוח לא היה מבודד והוא היה בקשר עם אנשים שונים לרבות אחיו ואחיותיו.

     

    מבחן נסיבות עריכת הצוואה:

     

97. ב"כ הנתבע העלה תמיהות רבות בנוגע לנסיבות עריכת הצוואה והאופן שבו נוסחה הצוואה כאשר טענתו העיקרית היתה כי מדובר בצוואה מורכבת אשר לא ייתכן שהמנוח היה בקיא בהוראותיה וכן כי מדובר בצוואה אשר נעדרת פרטים מהותיים כגון מינוי אפוטרופוס על חלקם של אשת המנוח ובנו, העדר מנגנון לשמירה על רווחתם וטובתם של אשתו ובנו וכו'. כן, העלה ב"כ הנתבע טענות בנוגע למעורבות של התובעת 1 בתהליך עריכת הצוואה החל מבחירת עורכת הדין, קיום פגישה עם עורכת הצוואה ואף במועד שבו נחתמה הצוואה וכו', עניינים שיש בהם כדי להעיד על השפעה בלתי הוגנת של התובעת 1 על המנוח.

     

98. לאחר בחינת מכלול הטענות ושמיעת עדותה של עורכת הצוואה והעד הנוסף לצוואה, מצאתי כי אין בנסיבות עריכת הצוואה כדי להעיד על קיומה של השפעה בלתי הוגנת, ואפרט;

     

99. במקרה דנן, מצאתי כי עדותה של עורכת הצוואה בנוגע לנסיבות עריכת הצוואה היתה מהימנה כאשר עורכת הצוואה נתנה מענה ראוי לכל אותן תמיהות שהעלה הנתבע בקשר לעריכת הצוואה ואף אישרה בהגינותה כי לא היה מדובר בתהליך רגיל של עריכת הצוואה ובשל כך ערכה את כל הבדיקות הנדרשות על מנת לוודא את רצונו המלא והחופשי של המנוח בעת עריכת הצוואה.

     

100. כאמור, עורכת הצוואה אישרה כי תחילה פנתה אליה התובעת 1 בשם המנוח ובהתאם לדברים שנמסרו לה מפי המנוח ערכה טיוטת צוואה. עורכת הצוואה העידה כי אומנם זה לא מקרה רגיל של תהליך עריכת צוואה, אולם הדגישה כי נפגשה עם המנוח ביחידות פעמיים, הן בפגישה ארוכה בביתו שערכה כשעה, בה הבינה את רצונו ואף ערכה תרשומת של השיחה ביניהם כאשר באותו מעמד התרשמה כי המנוח מבין ומאשר את המנגון שערכה עבורו בטיוטת הצוואה וכי מנגנון זה מבטא היטב את רצונו. עוד הוסיפה עורכת הצוואה והעידה כי "אם אני הייתי מתרשמת שהוא רוצה מנגנון אחר, אז הייתי בונה את זה במנגנון אחר. עכשיו, המנגנון גם לא היה קיצוני. הוא רצה שהאחים שלו יירשו, כמו שהסברתי, אבל רצה שידאגו לי' ולנ'..." (עמ' 102 ש' 9-12 לפרוט' 20.5.21). משמע, בניית המנגנון ואופן ניסוח הוראות הצוואה לא היו פרי יוזמתה של התובעת 1 אלא כחלק מהייעוץ המשפטי של עורכת הצוואה כאשר בפגישה האישית של עורכת הצוואה עם המנוח היא הסבירה למנוח כל סעיף וסעיף ווידאה האם מנגון זה תואם את רצונו.

      

101. כן, כאשר עורכת הצוואה נשאלה האם לא ראתה לנכון להתייחס בצוואה לעניין האפוטרופסות של המנוח על בנו ועל אשת המנוח, השיבה: "זה היה לפני 5 שנים. אין לי תרשומת אם ידעתי מי האפוטרופוס שלו. אבל בצוואה, אם אתה הבן הזוג היחיד שכשיר במשפחה, אוקי? אז ברור שאתה כבר לא תהיה אפוטרופוס של הילד, גם אם הוא היה אפוטרופוס, אז זה כבר לא היה רלוונטי. אוקי? הוא לא ביקש ממני, שמישהו מהאחים שלו ימונה כאפוטרופוס במקומו או במקומה. אבל זה גם ברור, שבנסיבות האלה, של אישה דמנטית וילד חסוי, צריך, צריך שמישהו ינהל את זה. אז הוא רצה שמי שינהל את זה, זה האחים שלו. והוא לא רצה, והוא, כאילו היה ברור, שהאחים לוטשים עיניים לרכוש הזה, והוא לא רצה שהם, שהם יגזלו את זה" (שם, בעמ' 112, ש' 25-33) ובהמשך: "... אין לי על זה תרשומת, עברו 5 שנים, אני לא זוכרת... אבל אני בטוחה, שאת הניהול של הרכוש הזה, הוא לא רצה לתת לאח ולאחיות של אשתו" (שם, בעמ' 114, ש' 18 וש' 22-23). 

      

102. גם כאשר עורכת הצוואה נשאלה על הוספת סעיף ההסתלקות בצוואה שהינו סעיף משפטי גרידא, השיבה כך: "אנחנו לא כתבנים, אוקי? אנחנו צריכים להשתמש בידע המקצועי שלנו ובכלים המשפטיים שאנחנו מכירים, וליישם את הרצון של המנוח. ולכן היה חשוב לו מאוד, שאף אחד, שלא האח של י' ולא האחיות של י', יירשו. ולכן הוספתי את הסעיף, שאם מי מיורשיי יסתלק, הסתלקות פסולה, חלקו ילך ליתר היורשים המפורטים, בחלקים שווים. זה היה חשוב לו, שלא יירשו. ולכן הסעיף הזה הוסף. זה סעיף משפטי" (שם, בעמ' 130, ש' 9-14).

      

103. אשר להורשת הרכוש לחמשת אחיו ואחיותיו, העידה עורכת הצוואה כי המנוח לא רצה שאת רכושו יירשו האחים של אשתו וכי גם בין אחיו הוא שמר על שוויון וזאת לאחר שהבטיח דאגה לבנו ולאשתו, כך מדובר בצוואה סבירה ביותר וכדבריה: "אז זה ממש לא היתה צוואה שהייתה קיצונית, לא. גם בין האחים שלו הוא שמר על שוויון. הוא לא רצה שהחצי שלו יתגלגל לאחים של י', זה מה שהוא לא רצה וזה מה שהוא השיג" (שם, בעמ' 102 ש' 14-20).

      

104. כן, כאשר נשאלה עורכת הצוואה מדוע לא ערכה את הצוואה בכשירותה כנוטריונית, נתנה הסבר מניח את הדעת בנסיבות העניין וכדבריה: "על מנת שתהיה צוואה נוטריונית, כשאדם מרותק לכיסא גלגלים, או יושב בכיסא גלגלים, צריך אישור רפואי מאותו יום של עריכת הצוואה. זה דבר מאוד מסובך, לאדם שיושב בבית בכיסא גלגלים, בלי, בלי מעלית. וזה היה נראה לי, שאם, לטרטר עוד עד, זה נראה לי יותר סביר, במיוחד אחרי שפגשתי אותו וראיתי שהוא מדבר לעניין, מבין הכל, אוקי? אז לא, זה נראה לי, עכשיו רק בשביל יתר זהירות, או אני לא יודעת מה, לשלוח אותו לרופא, לקבל אישור מאותו יום, זה טרטור, ואני חשבתי שזה מספיק לעשות את זה צוואה בעדים" (שם, בעמ' 103, ש' 25-32) ואף השיבה באופן חד משמעי במענה לשאלת ב"כ הנתבע כי "הסיטואציה לא הדליקה לי מנורה אדומה" (שם, בעמ' 107, ש' 27).

      

105. אשר לתשלום בגין שירותיה של עורכת הצוואה השיבה עורכת הצוואה, כי המנוח נתן לה את הצ'ק בעת הפגישה וכדבריה: "הצ'ק היה מוכן, אני חושבת. אני באמת לא יכולה לזכור, אני לא רוצה להגיד סתם, זה לפני 5 שנים" (שם, בעמ' 120, ש' 20-21). כן, כאשר נשאלה עורכת הצוואה מה עשתה כמנהלת עיזבון עם פטירתו של המנוח, השיבה כי מאחר שבסמוך לאחר הגשת הבקשה לקיום הצוואה, נשלחו אליה פניות ע"י עו"ד אשר ייצגו את אשת המנוח ובנו ובהמשך גם הוגשה התנגדות לקיום הצוואה, אזי היתה מנועה מלפעול בעניין ניהול העזבון (עמ' 122 ש' 26 – עמ' 123 ש' 7), התנהלות אשר תואמת את נסיבות העניין.

      

106. יצוין, כי גם העד הנוסף לצוואה שעבד באותה עת ביחד עם עורכת הצוואה העיד על נסיבות עריכת הצוואה. לדבריו התלווה לעורכת הצוואה לביתו של המנוח. כאשר נשאל האם "זה מקובל שאתם הולכים להחתים אנשים מבוגרים בבתים", השיב: "לא אני לא בטוח שעשינו דבר כזה קודם. עשינו, זאת אומרת שא' ביקשה ממני להתלוות אליה. חתימה במשרד כעד, עשיתי כמה פעמים. בבתים, אני לא משהו שאני זוכר" (עמ' 134, ש' 25-27 לפרוט' מיום 20.5.2021), אך בד בבד העיד באופן ברור וחד משמעי כי בפגישה שערכו עם המנוח הם ישבו עמו ביחידות עת הקריאה עורכת הצוואה למנוח את הוראות הצוואה וכי המנוח שוחח עמם והוא התרשם באופן גמור שהמנוח מבין על מה הוא חותם (עמ' 134 ש' 31- עמ' 135 ש' 22).

      

107. הנה כי כן, כפי שהעידה עורכת הצוואה אומנם אין זה דבר שבשגרה שהיא מגיעה לביתו של אדם לצורך עריכת צוואה ואף תהליך עריכת הצוואה לא היה רגיל, אך עלה כי מדובר בנסיבות שהותאמו למצבו הפיזי של המנוח אשר היה מוגבל והתנייד באמצעות כיסא גלגלים בלבד והתקשה להגיע למשרדה של עורכת הצוואה וכי עורכת הצוואה ביצעה את כל הבדיקות הנדרשות כדי לוודא כי אכן מדובר ברצונו של המנוח ובכלל כך קבלת אישור רפואי על מצבו הרפואי של המנוח, שיחה ארוכה שערכה עמו שתועדה בכתב, פגישה נוספת בנוכחות העד הנוסף של הצוואה אשר גם במהלכה שוחחו עם המנוח ובשים לב לכך שהתובעת 1 לא נכחה בעת שתי פגישות מהותיות אלו של עריכת הצוואה ולאור כל האמור לעיל, לא מצאתי כי בנסיבות שבהן נערכה הצוואה יש כדי להעיד על קיומה של השפעה בלתי הוגנת של התובעת 1 על המנוח.

      

     הגיונה של צוואה:

      

108. בפרשת מרום מפנה כב' השופט מצא למבחן הגיונה של הצוואה. על פי מבחן זה, בכדי לקבוע האם הצוואה משקפת את רצונו האמיתי של המצווה, יש לבחון האם הצוואה סבירה על פי הבנת השופט את הגיונו של המצווה כדלקמן:

     "מן הראיות הבאות לפני בית-המשפט, במסגרת הדיון בתוקפה של הצוואה, קרוב שתצטייר בפניו תמונת חייו של המצווה עובר לכתיבת הצוואה, קשריו החברתיים, ערכיו והעדפותיו; ויעלה בידו לבדוק אם הצוואה, מנקודת מבטו המשוערת של המצווה, נראית לכאורה הגיונית. תשובה חיובית לשאלה זו תחזק את ההערכה כי הצוואה משקפת את רצון המצווה... מנגד, כאשר תוכן הצוואה נראה בלתי סביר, יש מקום לבדוק היטב את כשרות הצוואה..." (שם, בעמ' 844).

      

109. במקרה דנן, עורכת הצוואה העידה בדבר רצונו של המנוח להבטיח שלושה דברים עיקריים: האחד, דאגה לרווחתם של אשתו ובנו עד אריכות ימיהם ושנותיהם; השני, רצונו של המנוח שאחיו ואחיותיו ירשו את יתרת עזבונו לאחר אריכות ימיהם ושנותיהם של אשתו ובנו; והשלישי, רצונו שהאחים של אשתו לא יירשו את רכושו. רצונו של המנוח נלמד באופן מפורש מהתרשמות שערכה עורכת הצוואה בזמן אמת כמפורט לעיל.

      

110. בנוסף, רצונו של המנוח נלמד גם מעדויות אחיו של המנוח; התובעת 5 העידה כי המנוח "רצה לשריין את הבן שלו ואת אשתו... עד אחרי 120 שנה ואם יישאר משהו, ישאיר לנו. זה הכל. אנחנו, גם לא נהייה בחיים" (עמ' 104 ש' 26- ש' 30 לפרוט' 26.5.21) וכשנשאלה איך המנוח ציפה שהאחים שלו ידאגו לנתבע, השיבה: " הוא ידע שאנחנו, קודם כל, מגובשים ועוזרים ותומכים כמה שאפשר. הוא יודע שאנחנו לא נפקיר אותו ..." (שם, בעמ' 106 ש' 1-5). בנוסף, התובע 3 העיד כי המנוח רצה שרכושו יתחלק בין אחיו ואמר לו שהוא סומך על האחים שיטפלו באשת המנוח ובבנם שכן כל האחים היו מלוכדים והוא ביקש מכל האחים לדאוג לאשת המנוח ולבנו (שם, בעמ' 78 ש' 5 – עמ' 79 ש' 23; ובעמ' 89 ש' 7). בנוסף, התובעת 1 העידה כי בנוסף לבני המשפחה "י' רצה להגן על הבן שלו, ורצה עורכת דין שתגן על הבן שלו. עורך דין, עורכת דין" וכי המנוח סמך עליה שהיא תבחר בשבילו עו"ד כיוון שבעבר עבדה במשרד עורכי דין מוכר ולכן קיבלה המלצה מהמשרד בו עבדה (שם, בעמ' 151 ש' 5- 23).

      

111. הנה כי כן, מעדותה של עורכת הצוואה ומעדותם של התובעים עלה כי רצונו של המנוח היה בראש ובראשונה לדאוג לאשתו ולבנו עד אריכות ימיהם ושנותיהם. עובדה זו מתיישבת היטב עם הנסיבות המשפחתיות של המנוח בהן אשתו ובנו הינם אנשים נזקקים אשר נדרשים למינוי גורם תפקיד אשר ינהל את עניינם. בהקשר זה אין בידי לקבל את טענת הנתבע לפיה מאחר שהצוואה אינה מפרטת מנגנון לעניין אפוטרופסות על אשתו ובנו של המנוח, אזי הדבר מעלה תמיהות שכן גם אם המנוח לא השתמש במילה אפוטרופוס, אזי אין חולק כי במסגרת סעיף 12 קבע בבירור את זהות האנשים אשר ידאגו לאשתו ולבנו וכדבריו "הם [אחיו ואחיותיו] ידאגו למחסורם של אשתי ובני מתוך העיזבון ואני רוצה שהניהול הבלעדי של העיזבון יהיה על ידי מנהלות העיזבון המפורטות להלן בסעיף 17 או על ידי מנהלי עיזבון אחרים שיבחרו מצאצאי האחים והאחיות היורשים".

      

112. כן, עלה מעדותם של עורכת הצוואה והעד לצוואה כי המנוח ביקש שיתרת עזבונו תחולק בין אחיו ואחיותיו בחלקים שווים ביניהם ולא תועבר בצורה כזו או אחרת לאחיה ואחיותיה של אשתו. בהקשר זה יש להביא גם מעדותה של התובעת 1 אשר לדבריה מאחר שהתובעים הינם אנשים מבוגרים אזי סביר להניח כי הצוואה תתממש רק לאחר אריכות ימיהם ושנותיהם ויש בכך כדי לחזק את המסקנה בנוגע לאי קיומה של השפעה בלתי הוגנת שכן לא קיימת למי מהתובעים הנאה מיידית מעזבונו של המנוח, אלא רק לאחר אריכות ימיהם ושנותיהם של אשת המנוח ובנו כאמור בצוואה.

      

     עדויות הנתבע והאפוטרופוס של הנתבע:

      

113. בהקשר של בחינת סבירות הצוואה, יש להידרש גם לעדויות הנתבע והאפוטרופוס שמונה לנתבע, כמפורט להלן.

      

114. יצוין, כי בדיון ביום 26.5.2021 העיד הנתבע באולם ביהמ"ש. במהלך עדותו, הציג הנתבע מחברת אשר כתובה בכתב ידו ובו פירט אירועים שונים מחיי משפחתו אשר נכתבו, כך לדבריו, לבקשת האפוטרופוס שמונה עליו (ביהמ"ש/6). עם זאת, בדף הראשון כתב הנתבע כך: "ש' ביקש ממני לכתוב יומן על המקרים שאני זוכר שקרו שהמשפחה של אבא שלי השתלטו לנו על הכל" והדבר מעיד על ההשפעה החד צדדית הקיימת בעדותו.

      

115. לאחר עיון בתכתובת שערך הנתבע בכתב ידו ולאחר חקירתו, התרשמתי כי למרבה הצער הנתבע הוטעה להבין את מלוא הוראות הצוואה לאשורן שכן לשיטתו כי הוא נושל כליל מירושת אביו, בעוד שלא כך הם פני הדברים. כך העיד הנתבע בעניין זה (ההדגשות אינן במקור):

     "ש: סליחה, אני מדבר לאט. אז מה שאתה אומר לי, מה שהבנת והסבירו לך שהם לקחו לך את הירושה של אבא נכון?

     ת:לי ולאמא שלי, הם לקחו.

     ש:לך ולאמא שלך?

     ת:כן.

     ש:אתה כועס עליהם שהם לקחו לך את הירושה נכון?

     ת:בטח שכן.

     ש:אוקיי, אז אני אשאל אותך שאלה כזאת. אם אתה, אתה נ',

     ת:כן.

     ש:תקבל את כל הירושה של אבא ותשמש בירושה של אבא, עד 120 שנה שלך, גם אם תחיה עד 120 שנה, אם יישאר, או לא יישאר, אם תשתמש בהכול, אז אם יקרה דבר כזה, אתה כבר לא תכעס עליהם?

     ת:אם, אם,

     ש:אם יקרה דבר כזה.

     ת:אם הם לא, כאילו אם היו אומרים, זאת אומרת.

     ש:לא, כמו שאמרתי אם אתה תקבל את הירושה של אבא, רק לך עד 120 שנה, ואני מאחל לך שתחיה עד 120 שנה.

     ת:תודה רבה.

     ש:ושתשתמש בכל הכסף.

     ת:אני,

     ש:אם יקרה מצב כזה, אתה כבר לא תכעס עליהם?

     ת:אני, קודם כל, אני גם כועס על זה שהתייחסו אליי לא יפה, על זה ש,

     ש:הבנתי.

     ת:על זה שגם לקחו צ'קים מה,

     ש:לא, אבל אני שואל לגבי הירושה?

     ת:אני, זאת אומרת לגבי הירושה, זאת אומרת אם הם מרצונם ירצו ש, אז אני לא אכעס עליהם.

     ש:שאתה תקבל עד 120, כל מה שיש ל,

     ת:אם זה לא מרצונם, אז זאת אומרת שיש להם כוונה, אז אני בטח שאכעס עליהם.

     ש:ואם זה מרצונם, אתה כבר לא תכעס עליהם?

     ת:אם זה מרצונם, שהם מרצונם הטוב, שהם רוצים שאני אקח את הכול, אז אני לא אכעס עליהם, אבל אני לא מאמין שהם יעשו דבר כזה" (עמ' 78, ש' 28 – עמ' 79, ש' 26 לפרוט' 24.5.21).

      

116. הנה כי כן, מעדותו של הנתבע לעיל עולה כי הנתבע כועס מאד עד התובעים ובעיקר על התובעת 1 וכי כעסו נובע בעיקר בשל ההבנה המוטעית לפיה הוא ואמו ז"ל נושלו מירושת אביו וכי הוא רואה בתובעת 1 אחראית לכך. משכך, לא מן הנמנע כי ככל שהנתבע היה מבין לאשורו את מנגנון ההורשה של הצוואה במנותק מהסכסוך המשפחתי ואת העובדה לפיה הוא ואמו הם הנהנים הבלעדיים בעזבון המנוח עד אריכות ימיהם ושנותיהם, הוא היה משנה את דעתו אודות התובעים.

      

117. כן, בענייננו לא ניתן להתעלם מהעובדה כי עדותו של הנתבע תואמת באופן מלא את עדותו של האפוטרופוס של הנתבע ואף ניכרת סלידתו מהתובעים. כך מתוך עדותו:

      

     "ש: אז למה אתה מתנגד, אם על פי הוראות הצוואה דואגים לו עד 120 שנה תסביר לי. או שאתה מתנגד לשם ההתנגדות, כי זה פחות או יותר מה שאמרת לי.

     ת:תראה, יש סיבה להתנגדות שלי. מדוע אדם שאמור, על דרך הטבע, אני אשאל אותך שאלה

     ש:לא. אתה לא שואל אותי שאלה, אתה עונה.

     ת:אני יכול להגיד לך, טוב, לי יש שני ילדים, שיהיו בריאים ואישה. מה? אני מוריש לאחותי את כל רכושי? איזה דבר טבעי זה? זה לא טבעי, זה נגד הטבע, זה נגד ההיגיון אדוני.

     ש:הבנתי את ההיגיון, תודה רבה. הבנתי את ההיגיון.

     ת:אני טוען, שנעשה פה מעשה נבלה, רמאות, סליחה, כך אני חושב.

     ש:אין בעיה. הבנתי את ההיגיון מהתשובה שלך. אז מה שאתה אומר לי, בעצם, 

     ת:תיזהר

     ש:אין בעיה, זה קצת סותר את מה שאמרת לפני, כי עכשיו אתה אומר שמפריע לך ההיגיון, שאיך בן אדם מוריש לאחים שלו. עכשיו, ממה שאני מבין מהצוואה הזאת, זה דבר ששנינו מסכימים, שהעיזבון ילך לטובת הקטין ולאשתו זיכרונה לברכה.

     ...

     ת:רגע, אני אומר לך מה אני, אני עונה. עכשיו, אני אגיד לך משהו. מה שאמרת זה נכון, אבל בוא ניכנס לעוד סעיפים. יש פה סעיף שאומר שקודם הם צריכים לקחת את הכסף שלהם, ורק אחר כך את הכסף של המנוח. יש פה

     ש:לא. לא.

     ת:כן, כן. על פי רמת החיים

     ש:אני יודע לקרוא צוואה. על פי רמת החיים, לא פחות, לא פחות.

     ת:אתה מבין למה זה חשוד, שלא הוא כתב את זה?

     ש:לא.

     ת:כי יש פה סעיפים מאוד מוזרים.

     ש:לא, אנחנו רוצים עד 120.

     ת:אתה יודע, אתה יודע, אבא של אשתי הוריש מעל 30 מיליון שקל רכוש בדף A4 אחד, ויש לו 7 ילדים. פשוט. כשרוצים לעשות משהו פשוט, זה פשוט.

     ש:נכון.

     ת:פה, האיש היה לו סך הכל שתי דירות וקצת כסף בבנק, והוא התפלפל על פני 4 עמודים. נראה לי קצת לא הגיוני, אדוני, סליחה אולי אני קצת מסבך את העניינים.

     ש:יכול להיות, יכול להיות שמנוח, שדאג לאשתו ולילד שלו, עד 120 שנה, והבטיח את זה בצוואה, הבטיח את זה למעשה, רצה שאחרי 120 שנה שלהם, אם יישאר משהו, זה ילך לאחים שלו ולא למשפחה שלך?

     ת:זה לא נכון, זה לא נכון ואני אגיד לך למה. כאשר האישה נפטרת, הבן עכשיו נמצא לבד. אם הם זכו,

     ש:לא, דיברתי אחרי 120 שנה.

     ת:אני רוצה להסביר לך את ההיגיון.

     ש:כן .

     ת:יש פה עוד משהו נסתר. אולי הם לא חשבו על זה, הם לא מתוחכמים עד כדי כך, אבל אני אגיד לך מה אני חושב.

     ש:אוקי.

     ת:שאחרי שנ', שיהיה בריא עד 120 נפטר, חצי הם לקחו וחצי מנ' הם גם לוקחים, אז זה 75%. אתה רואה איזה תרגיל? זה משהו מאוד מיוחד פה, ככה אני חושב.

     ש:הבנתי. ככה אתה חושב, הבנתי.

     ת:אני חושב שככה החוק גם חושב, אבל, אתה יודע.

     ש:אז, אז אני לא מבין, אז אני שאלתי אותך, יכול להיות שהוא רצה, שאחרי שהמשפחה מדרגה ראשונה שלו, אשתו והילדים ילכו לעולמם, אם יישאר משהו, שיקבל הצד הקרוב שלו ולא הצד הרחוק, הקרוב רחוק יותר. 

     ת:אני אגיד לך. הוא לא רצה לכתוב צוואה, הוא לא רצה לחתום על צוואה, וכשתביא את נ' ש' לפה, בעזרת השופטת, אנחנו נשמע ממנו עוד דברים, שלא כתובים ביומן שלו" (עמ' 35, ש' 31- עמ' 37, ש' 34 לפרוט' 2.12.20). 

      

118. בכל הכבוד הראוי, עדותו של האפוטרופוס הינה עדות אשר אינה תואמת את סיפור חייו של המנוח ואף הינה מתממת. עדות זו מתעלמת הן ממצבם הרפואי של אשת המנוח ובנו והן מהסכסוך בין המנוח לבין בני משפחת אשתו ז"ל בעת עריכת הצוואה. לאור האמור, ביקש המנוח לקבוע מנגנון הגיוני וסביר אשר מחד יבטיח את רווחתם וטובתם של בנו ואשתו גם ללא הורשה ישירה לידיהם ובפרט משברור לו כי אינם יכולים לדאוג לעצמם ו/או לנהל בעצמם את רכושו, ומאידך יבטיח כי רכושו של המנוח לא יעבור ו/או ינוהל ע"י בני משפחתה של אשתו עמם הוא מסוכסך. בנוסף, סביר וטבעי הוא שהמנוח יבחר להוריש את יתרת עזבונו לבני משפחתו מדרגה ראשונה ואף ימנה אותם כאחראים על ביצוע הוראות הצוואה ביחד עם נושא תפקיד מקצועי כיוון שסמך על אחיו שידאגו למילוי רצונו.

      

119. בנוסף, מעדות הנתבע עולה כי הנתבע כועס על התובעת 1 שכן לשיטתו היא היתה האחראית למכירת הדירה בבני ברק ומעבר לדירה ברמת גן ולדבריו מדובר במהלך שנועד להשתלט על רכושם של הוריו. כן לטענת הנתבע, התובעת משכה כספים מחשבון הבנק של הוריו וגם על כך הביע תרעומת רבה כלפי התובעת 1. כך מתוך עדותו:

      

     "ת.ראיתי שנמשכו כספים מהחשבון שלי וביררתי בבנק לפקודת מי ואז הפקידה בבנק אמרה לי שכתוב שזה לפקודת א' ש'. זה אני יודע וזה הרבה שיקים שנמשכו. ודבר אחד, להורים שלי היה חשבון בבנק יהב קודם ובבנק יהב היא רצתה לעשות פעולות בחשבון, א' אחותו של אבא וש' ש', אח של אבא, ואמרו להם לא אתם לא אפוטרופוסים אתם לא יכולים לעשות חשבון, פעולות בחשבון, צריך, וחוץ מזה הוא לא במצב טוב, צריך למנות לו אפוטרופוס כדי שיהיה אפשר לעשות לו פעולות בחשבון. הם לא מינו לו אפוטרופוס, הם פתחו פשוט חשבון בבנק הפועלים ולא יודע, בבנק הפועלים משום מה הסכימו שהם יעשו פעולות בחשבון. אני לא יודע מה הסיבה לזה וגם, אני בכלל לא, אני בכלל לא ידעתי על הצוואה, רק אחרי שאבא שלי נפטר ודודה שלי מצד האמא, ש' מ' רצתה לעשות צו ירושה בשבילי ובשביל אמא ואמרו לה אי אפשר לעשות צו ירושה אם יש צוואה, ואז היא סיפרה לה ואחר כך הראתה לי את הצוואה בפועל וקראתי אותה. יום אחד כאילו שא' באה לבקר, שאלתי אותה 'למה, כאילו, החתמת את אבא על צוואה לכל האחים והאחיות שלך?' היא ענתה לי 'לך לעזאזל', אמא שלי התעצבנה מזה כי היא אהבה אותי מאוד, היא אמרה לה בערבית, כי אני יודע, היא אמרה לה בהתחלה בערבית זה. "(ערבית)" כלומר, "תסתמי את הפה". היא אמרה לה (ערבית), אמא שלי קיללה את א' כי היא מאוד התעצבנה שהיא אמרה לי, הייתי מאוד יקר לה. "(ערבית)" זה אומר יימח שמך, "לכי לעזאזל", היא אמרה לה, א' והיא אמרה לא' ואמרה לה "(ערבית)" זאת אומרת, "אני לא רוצה לראות אותך יותר". ו"(ערבית)", לך לעזאזל, זאת אומרת "אסור שתגידי לבן שלי לך לעזאזל". אז היחס של א' היה היחס הכי גרוע מכל המשפחה.

     ביהמ"ש: טוב.

     ב"כ הנתבע: דבר נוסף, אתה גם כתבת במחברת, "השתלטו לנו על הכול", אתה יכול להסביר לנו למה אתה מתכוון?

     ת:בדירה זאת אומרת, החדשה, הם סידרו את הדברים, הם זה, וחוץ מזה א' הייתה תמיד, מהדירה ב--- גם לקחה, ראיתי אותה, הייתה לוקחת הרבה ניירות ומסמכים ולוקחת את זה אליה וכאילו לוקחת את זה איתה, וגם בדירה ברחוב -- אחר כך עשתה אותו דבר. אז פשוט אני ראיתי, גם ומה הם עשו, הם סידרו כאילו שעברנו דירה, ההורים שלי היו במצב פיזי שהם לא יכולים כאילו לסדר את כל הדברים לדירה. הם האחים והאחיות של אבא, העבירו את הדברים לדירה החדשה וזה, לקחו לעצמם, נעלמו הרבה מכשירי חשמל, ונעלמו כל מיני, וסירים יקרים שאני עבדתי 7 שנים בבנק דיסקונט נגנבו, הרבה דברים נגנבו אז. וגם נגנבו ונוסף לזה, הרבה ניירות היא לקחה, אני לא יודע לאיזה צורך" (עמ' 82 ש' 12- עמ' 83 ש' 15 לפרוט' מיום 24.5.2021).

      

120. אשר לטענות שהעלה הנתבע בנוגע לפעולות שביצעה התובעת 1 בחשבונות הבנק של המנוח, אציין כי כי בפני ביהמ"ש לא נפרשה מלוא התמונה בקשר לכך. די לעיין בצ'קים שצורפו ע"י ב"כ הנתבע כנספח/7 כדי לגלות כי חלקם כלל אינם כתובים בכתב ידה של התובעת 1 וחלקם נמשכו לפקודת גורמים ו/או אנשים שונים שאינם קשורים לתובעת 1 כמו למשל: וועד הבית, העובד הזר, החברה להעסקת עובדים זרים, נגר שביצע עבודות בבית, עו"ד שביצע את מכירת ורכישת הדירה וכו'. בקשר לצ'קים שנמשכו על שם התובעת 1, העידה התובעת 1 כי לנוכח קשיי הניידות של המנוח ולאור כך שנאלץ לפתוח חשבון בנק חדש לאחר מעברו לרמת גן, היא נהגה לסייע למנוח בתשלומים השונים תוך שהמנוח השיב לה כספים אלו וכי יש לה תיעוד מלא של תשלומים אלו והיא יכולה להציגם ככל שתידרש (עמ' 136-141 לפרוט' 26.5.21). בנוסף, כאמור לעיל, בעת עריכת הצוואה ואף לאחר מכן, המנוח היה כשיר מבחינה קוגניטיבית ויש בכך כדי לחזק את הטענה לפיה המנוח ידע לנהל את ענייניו הכספיים בתקופה זו. בנסיבות אלו, לא מצאתי בטענות שהעלה ב"כ הנתבע בנוגע למשיכות כספים כביכול שבוצעו ע"י התובעת 1 כדי לבסס ממצא כנגד תוקפה של הצוואה.

      

121. לסיכום – לאור כל האמור לעיל, עולה כי הנתבע לא הצליח להרים את הנטל להוכיח כי מי מהתובעים השפיעו על המנוחה השפעה בלתי הוגנת, ועל כן דין טענה זו להידחות.

      

     שאלת מעורבות התובעת 1 בעריכת הצוואה:

      

122. סעיף 35 לחוק הירושה קובע:

     "הוראת צוואה, פרט לצוואה בעל-פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה והוראת צוואה המזכה בן-זוגו של אחד מאלה – בטלה".

      

123. הסעיף קובע שלושה מצבים חלופיים בהם תיפסל הצוואה בגין מעורבות הזוכה בעריכתה, ואלו הם: הוראת הצוואה מזכה מי שערך אותה; הוראת צוואה מזכה מי שהיה עד לעשייתה; הוראת הצוואה מזכה את מי שלקח באופן אחר חלק בעריכתה.

      

124. מי שערך את הצוואה הוא מי שעסק בניסוחו או בכתיבתו של המסמך המתקרא צוואה. העריכה היא הפעולה הלשונית של המסמך, יצירתו מבחינת התוכן או הצורה, ובפרט ניסוחו המילולי והלשוני תוך שנקבע כי פעולות הזוכה, ככל שהיו קודם לעריכת הצוואה או לאחר עריכתה, לא יפלו בגדרה (ראו ע"א 6496/98 בוטו נ' בוטו, פ"ד נד (1) 19, 30).

      

125. עד לעשיית הצוואה הוא מי שהטביע את חותמו, בחתימתו, על כתב הצוואה עצמו (סעיף 20 לחוק הירושה), או מי שנוכחותו היא תנאי לקיומה, כגון עדים השומעים לשונו של העושה צוואה בעל פה (ע"א 6496/98 עניין בוטו, לעיל).

      

126. הביטוי "לקח חלק באופן אחר בעריכתה" של הצוואה הוא גמיש ומתמלא תוכן על פי נסיבות המקרה, והמבחן – אם פלוני לקח חלק בעריכת הצוואה אם לאו – הוא, בסופו של דבר, מבחן השכל הישר (ע"א 160/80 עניין בנדל לעיל). השאלה האם הזוכה נטל חלק בעריכת הצוואה, תיבחן לפי מידת המעורבות וחומרתה. בהתאם נקבע כי ככלל, פעילות הקודמת לעריכת הצוואה, למעט מקום בו ניכרים סימנים של "מעורבות יתר" לא תוכר כמעורבות אשר יש בה כדי לפסול את הצוואה (ש' שוחט, פגמים בצוואות, בעמ' 357-358).

      

     מן הכלל אל הפרט, לענייננו:

      

127. הנתבע טוען למעורבות פסולה של התובעת 1 בעריכת הצוואה שבאה לידי ביטוי בבחירת עו"ד שערכה את הצוואה, קיום פגישה מקדימה במשרדה של עורכת הצוואה, קבלת מסמך רפואי מאת רופאת המשפחה לצורך עריכת הצוואה, תיאום של עורכת הצוואה עם המנוח במועד החתימה על הצוואה ורישום הצ'ק בגין שכ"ט עורכת הצוואה (בעניין זה ר' גם בקשה מס' 32 לצירוף חוו"ד גרפולוגית, אשר נדחתה מהנימוקים שפורטו שם).

      

128. בעניין זה העידה כאמור עורכת הצוואה כי התובעת 1 הגיעה אליה כחודש ימים לפני הפגישה הראשונה עם המנוח, קרי בחודש יולי 2016 ואמרה לה שהיא פונה בשמו של אחיה שמבקש לעשות צוואה. גם התובעת 1 העידה כי כחודשיים לפני עריכת הצוואה המנוח שלח אותה למשרדה של עורכת הצוואה מאחר וביקש להגן על הנתבע. לדבריה הוא לא ישן בלילות כיוון שהמשפחה של אשתו רדפה אותו ובמיוחד אחותה של המנוחה (עמ' 116 ש' 29 – עמ' 117 ש' 7 לפרוט' 26.5.21). כשנשאלה על כך שאם וככל שהמנוח היה צלול מדוע לא דיבר עם עו"ד בטלפון, השיבה: "כי י' היה לו פרקינסון, היה מרותק על כיסא גלגלים, והיה בעיה לקחת אותו לא' י'" ובהמשך "הוא העדיף שאני אדבר איתה פנים אל פנים, אני לא ראיתי בזה משהו לא בסדר" (שם, בעמ' 120, ש' 15-31).

      

129. מהאמור לעיל, עולה כי התובעת 1 אכן סייעה למנוח לאתר עו"ד לצורך עריכת הצוואה ואף נפגשה עמה במשרדה בפגישה מקדימה. עם זאת, אין חולק כי המנוח היה מוגבל בתנועתו והתנייד בכיסא גלגלים ולכן היה קשה לו להגיע למשרדה של עורכת הצוואה. בנסיבות אלו, סביר בעיני שעל מנת להקל על המנוח ביקש המנוח להיעזר בתובעת 1 כדי למצוא לו עו"ד מתאימה וכדי ליצור את הקשר הראשוני לצורך עריכת הצוואה. על כן, לא מצאתי ביצירת קשר זה משום מעורבות בעריכת הצוואה העולה כדי פסילתה, אלא סיוע למנוח ליצור קשר עם עו"ד שתערוך עבורו צוואה.

      

130. בנוסף, כפי שפורט בהרחבה לעיל, עורכת הצוואה העידה כי לאחר אותה פגישה מקדימה היא נפגשה עם המנוח פעמיים ביחידות בביתו ללא נוכחות התובעת 1 וכי בפגישה שנערכה ביום 10.8.2016 היא ישבה עם המנוח כשעה, עברה עמו על טיוטת הצוואה, הקריאה לו כל סעיף וסעיף והסבירה לו את המנגנון שיצרה בצוואה. עוד העידה עורכת הצוואה כי אם היתה מתרשמת שהמנוח היה רוצה מנגנון אחר, היתה בונה מנגנון אחר שכן רצונו של המנוח היה "שהאחים שלו יירשו, כמו שהסברתי, אבל רצה שידאגו לי' ולנ'..." (עמ' 102 ש' 9-12 לפרוט' מיום 20.5.21). משמע, לא היתה כל מניעה לשנות את המנגנון ו/או הטיוטה ככל שהמנוח היה מביע רצון אחר במסגרת הפגישה בין עורכת הצוואה לבין המנוח.

      

131. אשר לקבלת אישור מרופאת המשפחה, העידה התובעת 1 כי עורכת הצוואה אמרה לה באופן מפורש שהיא צריכה לדאוג לאישור אודות מצבו הבריאותי של המנוח (עמ' 127 ש' 31 - עמ' 128 ש' 10 לפרוט' מיום 26.5.21). לדבריה, היא הלכה לרופאת המשפחה לבדה כדי לקבל אישור כאמור כאשר האישור ניתן על סמך התיעוד הרפואי בתיק (שם, בעמ' 163 ש' 9-12). בנסיבות אלו, קבלת האישור הרפואי מרופאת המשפחה נעשה לבקשת עורכת הצוואה ולא ביוזמת התובעת 1 ומשכך אינו יכול להוות ביטוי למעורבות פסולה בעריכת הצוואה.

      

132. בקשר לצ'ק שנמסר לעורכת הצוואה, העידה התובעת 1 כי לא מדובר בצ'ק שנערך בכתב ידה. יצוין, כי גם אם התובעת 1 סייעה למנוח לרשום את סכום שכ"ט עו"ד על גבי הצ'ק שנמסר לה, לא מצאתי בכך טעם לפגם משעלה כי התובעת 1 נהגה לסייע למנוח בעניינים כספיים שונים עוד לפני עריכת הצוואה וסיוע זה לא נוצר "יש מאין" במועד עריכת הצוואה. בע"א 760/86 רוזן נ' שולמן, פ"ג מג (3) 586 סירב ביהמ"ש להחיל את סעיף 35 לחוק הירושה אף על פי שעורך הדין שערך את הצוואה הוזמן על ידי הנהנה אשר מסר לו את תוכן הוראותיה והנהנה אף שילם לו את שכר טרחתו.

      

133. יוצא אפוא כי עיקר מעורבותה של התובעת 1 בעריכת הצוואה היה בשלבים המקדמיים של עשיית הצוואה ובכלל כך: איתור עורכת דין לעריכת צוואה, מתן פרטים אודות רצונו של המנוח לערוך צוואה, קבלת אישור רפואי מרופאת המשפחה, תיאום במועד בו התקיימה הפגישה של עורכת הצוואה עם המנוח. פעולות אלו הוכרו בפסיקה ככאלו שלא מקימות מעורבות פסולה המגיעה לכדי "נטילת חלק" בעריכת הצוואה כמשמעות מונח זה בסעיף 35 לחוק הירושה שכן במועדים המשמעותיים ביותר לעריכת הצוואה והחתימה עליה, התובעת 1 לא היתה נוכחת ביחד עם המנוח ונוצר קשר ישיר בין המנוח לבין עורכת הצוואה. בענייננו, עורכת הצוואה הגיעה פעמיים לביתו של המנוח בשני מועדים נפרדים ובכל אחת מהפגישות שוחחה עם המנוח והתרשמה ממנו ביחידות ובאופן בלתי אמצעי וכן ערכה תרשומת לגבי רצונו של המנוח כאשר התובעת 1 לא נכחה בביתו של המנוח לא בעת פגישתם הראשונה עם המנוח ולא בעת החתימה על הצוואה.

      

134. בע"א 2098/97 בוסקילה נ' בוסקילה פ"ד נה (3) 837 (20.4.2001) אשר נסיבותיו היו חמורות יותר מאשר בענייננו, לא ראה בית המשפט בעובדות שהזוכה ליווה את המנוחה למשרדו אל עורך הדין, ציין בפניו כי המנוחה מעוניינת להעביר אליו את כל רכושה, וזאת כאשר המנוחה עצמה מתקשה לבטא בפני עורך הדין את רצונה ובכך שהזוכה אף נכח עת הגיעו העדים לחתום על הצוואה משום מעורבות יתר פעילה כדי "נטילת חלק". באותו עניין בית המשפט הדגיש את העובדה כי עורך הדין שוחח עם המנוחה ביחידות וניסה להבין ממנה מה רצונה והזוכה יצא מן החדר בעת שנחתמה הצוואה בפני שני העדים. הטעם לכך הוא, שבשלבים המכריעים של עשיית הצוואה לא היה המערער מעורב. לדעת הנשיא ברק בפרשה זו, אין ליתן לסעיף 35 לא פירוש מרחיב ולא מצמצם, שכן אין הם אמות מידה לפרשנותו אלא תוצאת הפרשנות, ולכן יש לפרשו לפי תכליתו ועל פי נסיבות המקרה. כמו כן, בע"א 851/76 בעניין בנדל לעיל, נפסק כי אם המצווה נפגש עם עורך הדין ומוסר לו את הוראותיו, ניתן לרוב לגרוס, כי הפעלתנות הקודמת של הנהנה אצל המצווה אין בה משום נטילת חלק בעריכתה, שכן שיקול דעתו העצמאי של עורך הדין והקשר הישיר שנוצר בינו לבין המצווה, יש בהם כדי לנתק את הקשר בין אירוע העבר לבין פעולתו של עורך הדין ויש בהם כדי ליצור התחלה חדשה בכל הנוגע לעריכת הצוואה.

      

135. סיכומם של דברים, בנסיבות דנן מצאתי כי התובעת 1 אכן היתה מעורבת בתהליך עריכת הצוואה, אולם לא מצאתי כי מעורבות זו מגיעה לכדי "נטילת חלק" בעריכת הצוואה כמשמעות מונח זה בסעיף 35 לחוק הירושה. מסקנתי זו מתבססת על כך שבמועדים המשמעותיים לעריכת הצוואה התובעת 1 לא היתה נוכחת ביחד עם המנוח בקשר לעריכת הצוואה ובאותם מועדים נוצר קשר ישיר בין המנוחה לבין עורכת הצוואה בהם הביע המנוח את רצונו באופן ברור וחד משמעי בנוגע למה יעשה ברכושו לאחר פטירתו.

      

     המנגנון הראוי לניהול העזבון עד אריכות ימיו ושנותיו של הנתבע:

      

136. כאמור, במסגרת הצוואה, מינה המנוח את עורכת הצוואה ביחד עם התובעת 1 ועם אחייניתו כמוציאות לפועל של צוואתו וכמנהלות עזבונו. כן קבע המנוח כי במקרה של מחלוקת בין מנהלות העזבון, תתקבל ההחלטה על פי דעת הרוב וכי בכל מקרה שיבצר ממי ממנהלות העזבון להמשיך בניהול העיזבון או שהיא תחדל מכך מכל סיבה שהיא יחליטו היורשים אם למנות מנהל אחר מבין האחים והאחיות היורשים או מבין צאצאיהם כמנהלי עזבון או שמא יסתפקו בשני מנהלי עזבון (סעיף 17 לצוואה).

      

137. למרות המנגנון שנקבע כאמור לעיל בדבר ניהול העזבון, הנני סבורה כי בנסיבות דנן, לאור הקונפילקט הגבוה בין הצדדים וחוסר האמון הקיים ביניהם וכן לנוכח הטענות שהועלו בהליך זה גם כלפי עורכת הצוואה ו/או התובעת 1 אשר לא התקבלו, יש לחתור למצב שבו ניהול העזבון ייעשה ע"י גורם אובייקטיבי חיצוני אשר יפעל לטובת הנתבע מבלי שיעלה כל חשש ולו קל שבקלים לניגוד עניינים.

      

138. יצוין, כי ביום 8.8.2019 מונה עו"ד יהונתן קניר כמנהל עזבון זמני לעזבון המנוח וזאת עד ליום 8.8.22 (החלטה מיום 13.2.2022) או עד למתן פסק דין. בנסיבות אלו, על מנת להמשיך את הרצף בניהול העזבון, אני רואה לנכון להמשיך את מינויו של עו"ד קניר כמנהל עזבון קבוע לעזבון המנוח וזאת עד למתן החלטה אחרת בכפוף להגשת תובענה מתאימה נפרדת למינוי מנהל עזבון קבוע. עו"ד יהונתן קניר יודיע בתוך 14 ימים האם הוא מקבל לידיו את המינוי וככל שכך יגיש תובענה מתאימה למינוי מנהל עזבון קבוע.

      

139. עם זאת, ככל שיש למי מהצדדים השגות בנוגע למינוי זה ו/או הצעה לקביעת מנגנון יעיל יותר, יהיה באפשרותם לעתור בבקשה מתאימה בתיק ניהול העזבון שיפתח וביהמ"ש יבחן בקשה זו לגופה.  

      

     סוף דבר:

      

140. בנסיבות העניין, מכל הטעמים שפורטו לעיל – אני מורה כדלקמן:

      

     • ההתנגדות שהוגשה לקיום צוואת המנוח – נדחית.

        

       • ניתן בזאת צו לקיום צוואת המנוח מיום 26.9.2016. תוגש פסיקתא לחתימתי.

          

       • מנגנון ניהול העזבון, נקבע כאמור בסעיפים 136-139 לפסק הדין.

          

       • האפוטרופוס על הנתבע ישלם לתובעים 1-5 הוצאות ההליך בסך 30,000 ₪ בתוך 30 ימים מהיום שאם לא כן יישא התשלום הפרשי הצמדה וריבית ממועד החיוב ועד התשלום בפועל.

          

         מובהר כי הוראה זו הינה בהתאם להתחייבות האפוטרופוס של הנתבע בעמ' 39 לפרוט' הדיון מיום 2.12.20 לפיה הוא יישא באופן אישי בהוצאות ההליך.

          

       • ניתן לפרסם בהשמטת פרטים מזהים.

          

141. המזכירות תמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים ותסגור את התיקים.

      

     ניתן היום, י"ח אב תשפ"ב, 15 אוגוסט 2022, בהעדר הצדדים.