פלוני נגד פלונית

פסק דין זה ניתן בתביעתה של התובעת למתן צו קיום צוואה מיום 2.2.2017 (להלן: הצוואה) והתנגדות הנתבע.

א' – העובדות:

1. התובעת והנתבע הם אחים, ילדיה של המנוחה ++++++ז"ל שהלכה לבית עולמה ביום 1.4.2019, והיא בת 93 שנים (להלן: המנוחה).

    

2. מלבד הצוואה מושא פסק דין זה, ערכה המנוחה בחייה מספר צוואות נוספות:

    

   • צוואה בכתב יד מיום 26.1.2017 הזהה בתוכנה לצוואה הנ"ל;

   • צוואה בעדים מיום 21.3.2005 בה ציוותה את רכושה לבנה של התובעת;

   • צוואה בכתב יד מיום 18.10.1995 בה ציוותה את עיקר רכושה (דירה ומחצית זכויות בחנות) לשני ילדיה בחלקים שווים;

   • צוואה בכתב יד 5.10.1994 בה ציוותה את רכושה לשני ילדיה בחלקים שווים;

      

3. בצוואה מושא פסק דין זה ציוותה המנוחה את זכויותיה בחנות +++++ לבתה התובעת (אשר מחזיקה במחצית השנייה של החנות), בעוד שאת יתרת רכושה ציוותה לתובעת ולנתבע בחלקים שווים.

    

4. טרם הגשת הבקשה נשוא פסק דין זה, הגיש בנה של התובעת בקשה לקיום צוואת המנוחה מיום 21.3.2005 והנתבע הגיש התנגדותו לבקשה ממספר טעמים (קיימות צוואות מאוחרות יותר; כי התובעת זייפה את צוואתה האחרונה של המנוחה ולכן היא מנועה מלרשת אותה; וכי יש לקיים את הצוואה 26.1.2017.

    

   במקביל, וחרף אמירתו הקודמת בדבר קיום הצוואה מיום 26.1.2017, הגיש הנתבע בקשה לקיום צוואת המנוחה מיום 18.10.1995 ואילו התובעת ובנה הגישו התנגדות לבקשה זו של הנתבע.

    

5. בהתאם להחלטת המותב הקודם בהליך (כב' השופטת רוסמן גליס) הגישה התובעת בקשה נשוא הליך זה לקיום הצוואה מיום 2.2.2017 ואילו הנתבע הגיש התנגדות לה.

    

6. בשים לב לטעמי התנגדותו של הנתבע מיניתי מומחית לכתבי יד. מסקנת המומחית היא כי שתי החתימות על הצוואה מיום 2.2.2017 אותנטיות ונכתבו על ידי המנוחה ואין כל זיוף. הנתבע לא הגיש למומחית שאלות הבהרה ואף לא ביקש לחקור אותה על חוות דעתה.

    

7. רק בדיון ההוכחות שהתקיים בפני ביום 8.11.2022 העלה הנתבע השגות ביחס לחוות דעתה של המומחית, כפי שיפורט בהמשך.

    

8. בשים לב למועד העלאת טענות הנתבע ביחס לחוות דעת המומחית ועל מנת שלא לעכב עוד את בירור ההליך, הוריתי על שמיעת הצדדים כמתוכנן וציינתי כי ככל והנתבע עומד על טענותיו אשר לחוות הדעת רשאי הוא להגיש בקשה מתאימה בכתב. בקשה, כאמור, לא הוגשה על ידי הנתבע עד לכתיבת פסק דין זה.

    

9. משהצדדים נשמעו ומשהוגשו סיכומים בכתב, בשלה העת ליתן פסק דין זה.

    

   ב' – טענות הצדדים:

    

10. להלן עיקר טענות הנתבע:

     

    • סממנים רבים בצוואה מלמדים כי הצוואה מזויפת וכי הצוואה לא נערכה על ידי המנוחה. התובעת הגישה ביודעין בקשה לקיום צוואה מזויפת. גרסת התובעת, לפיה המנוחה 'הורידה' את דוגמת הצוואה מהאינטרנט, השלימה את הפרטים החסרים ובכתב ידה הוסיפה תאריך וחתימה אינה מתקבלת על הדעת. המנוחה לא התמצאה במחשבים וחידושים טכנולוגים היו זרים לה. משכך לא ייתכן כי המנוחה גלשה באתרי אינטרנט שונים בחיפוש אחר דוגמאות צוואה. בנוסף כל פרטי היורשים היו מודפסים ורק שמה של המנוחה ותאריך מופיעים בכתב יד. לא יכול להיות כי המנוחה הקלידה את כל הוראות הצוואה בעצמה. לא זו אף זו למנוחה היו קשיי ראיה והיא הייתה כמעט עיוורת.

    • מאחר וביום 26.1.2017 חתמה המנוחה על צוואה בכתב יד ולא היה כל צורך בצוואה נוספת, אין זה סביר כי המנוחה, אשר לא ידעה לעשות שימוש במחשב, ערכה צוואה נוספת בעדים תוך שימוש במחשב וחיפוש באינטרנט שבוע לאחר מכן.

    • התובעת היא זו אשר 'הורידה' את הצוואה מהאינטרנט וגרמה למנוחה לחתום עליה מבלי שהמנוחה הבינה על מה היא חותמת ולחלופין זייפה את חתימת המנוחה על הצוואה.

    • בנוסף, החתימה על הצוואה מיום 2.2.2017 איננה חתימתה של המנוחה והיא שונה באופן מובהק מחתימותיה של המנוחה בכלל ומחתימותיה על צוואות קודמות ואף מחתימתה על הצוואה מיום 26.1.2017.

    • לא בכדי מלכתחילה לא הגישה התובעת צוואה זו לקיום ובחרה להגיש בקשה לקיום צוואת המנוחה מיום 21.3.2005. החשש כי הזיוף יתגלה ליווה את התובעת מההתחלה ולכן ניסתה להעלים את הצוואות משנת 2017.

    • עוד ובנוסף, נפלה טעות בהליך הבדיקה של המומחית באשר המומחית השוותה רק בין שתי החתימות לכאורה שנמצאו על הצוואה מיום 2.2.2017 ומיום 26.1.2017 כאשר בעצם לא מדובר בהשוואה בין חתימות אלא בהשוואה בין כתב יד אחד למשנהו. על הצוואה מיום 2.2.2017 אין חתימה כלל ורק נרשם שמה של המנוחה, ואילו והחתימה על הצוואה מיום 26.1.2017. מזויפת. המומחית למעשה השוותה בין שמה של המנוחה שנרשם על הצוואה מיום 26.1.2017 לשמה של המנוחה שנרשם על הצוואה מיום 2.2.2017. אי לכך מסקנתה של המומחית שגויה. לטענת הנתבע על המומחית היה להשוות את החתימה על גבי הצוואה מיום 2.2.2017 למסמכים נוספים ולא רק לצוואה מיום 26.1.2017. כך ניתן לראות בבירור, ואף בעין בלתי מזוינת, הבדל בין חתימות המנוחה על הצוואות עד לשנת 2005 והחתימות על הצוואות משנת 2017 כאשר למעשה על הצוואה מיום 2.2.2017 אין חתימה של המנוחה אלא רישום שמה בכתב יד בלבד.

    • אשר למועד העלאת הטענה ציין ב"כ הנתבע בפתח דיון ההוכחות כי רק ערב דיון ההוכחות שם לב הנתבע לכך שהחתימה על הצוואה מיום 26.1.2017 אינה חתימתה של המנוחה. למעשה, המומחית לא השוותה בין חתימות המנוחה על הצוואות משנת 2017 אלא השוותה בין כתב יד אחד למשנהו הא ותו לא ולא ניתן להסתמך על חוות הדעת.

    • התובעת ניצלה את עובדת מגוריו של הנתבע בארה"ב, השפיעה על המנוחה לערוך צוואה לטובתה, בתחילה צוואה בכתב יד ולאחר מכן צוואה בעדים על מנת להוכיח כביכול כי זה היה רצונה החד משמעי של המנוחה. רק הצוואה משנת 1995 משקפת את רצונה האמיתי של המנוחה וגמירות דעתה.

    • התובעת, אשר לקחה חלק פעיל בעריכת הצוואה (וככל הנראה ערכה אותה בעצמה) וזייפה את צוואת המנוחה פסולה מלרשת את המנוחה ואי לכך הנתבע הוא היורש היחידי של המנוחה.

       

11. להלן עיקר טענות התובעת:

     

    • התובעת לא הייתה מעורבת בעריכת אף אחת מצוואות המנוחה. המנוחה הייתה אישה חזקה ועצמאית, בעלת דעה משלה והיא לא אפשרה לאיש לעמוד בדרכה. לא ניתן היה להתערב או להשפיע על המנוחה בשום דרך שהיא. לתובעת (ולבעלה) אין כל ידיעה כיצד ערכה המנוחה את צוואתה מיום 2.2.2017 וכל שנאמר לנתבע הוא כי ייתכן והמנוחה נעזרה באינטרנט לצורך הדפסת דוגמת צוואה.

    • למנוחה היו חברים ומכרים ובתקופה הרלוונטית התגוררה בדיור מוגן ויש להניח כי נעזרה במי במכריה או חבריה כדי להדפיס את הצוואה ואין התובעת יודעת כיצד ערכה המנוחה את הצוואה. כך גם הצוואה משנת 2005 הייתה מודפסת.

    • אשר לחתימת המנוחה על הצוואה – יש לזכור כי במועד עריכת הצוואה הייתה המנוחה בת 92 וכתב ידה מבטא את גילה המופלג. המנוחה אף חתמה על הצוואה בפני העדים לצוואה.

    • הצוואה הגיונית שכן המנוחה הורישה את זכויותיה בחנות לתובעת וזאת משני טעמים עיקריים. המנוחה והתובעת רכשו יחד את החנות והתובעת היא בעלת מחצית הזכויות בחנות. התובעת אף עבדה עם המנוחה בחנות משך עשור שנים. בנוסף, התובעת היא זו אשר הייתה לצדה של המנוחה כל חייה, הייתה איתה בקשר רציף וקרוב והמנוחה ביקשה להוקיר לה תודה.

    • עוד ובנוסף. יש להניח כי נפל בדבר בין המנוחה לנתבע אשר הותיר את המנוחה בתחושות כעס כלפיו. כך, משנת 2001 לא נסעה לבקרו והנתבע לא ביקר את המנוחה משנת 2010. לראיה בשנת 2005 ערכה המנוחה צוואה בה היא מצווה את כל רכושה לנכדה **********.

      זאת ועוד. בשנת 2014 רכשה המנוחה חלקת קבר והוסיפה הערה בטופס הרכישה לפיה היא מבקשת כי הנתבע לא יגיע ללווייתה. מכאן ניתן להסיק כי נפל דבר בין המנוחה לנתבע.

    • גם בגילה המופלג הייתה המנוחה דעתנית ועצמאית ובעלת כושר לקבלת החלטות ואף להוציאן אל הפועל. המנוחה החליטה וביצעה פעולות שונות מבלי ליידע או להיעזר בתובעת: המנוחה מכרה את ביתה כדי לעבור לדיור מוגן, סגרה את ההסכם מול הדיור המוגן בעצמה וללא סיוע מהתובעת, מכרה את רכבה ורכשה חלקת קבר. הכל לבדה מבלי להתייעץ או ליידע את בני משפחתה. זה היה אופייה של המנוחה, אשר בעת עריכת הצוואה הייתה המנוחה צלולה ועצמאית.

    • הנתבע בעצמו מודה כי השמיד את צוואותיה של המנוחה ודי בכך כדי להדירו ממעמד של יורש.

       

      ג' – דיון:

       

12. אקדים את המאוחר ואומר כי מצאתי לדחות מכל וכל את מלוא טענותיו של הנתבע במסגרת התנגדותו. כפי שאראה להלן, הנתבע אחז בכל טענה אפשרית ולא אפשרית ואף טען טענות שמבחינה עובדתית, לא יכולות לדור בכפיפה אחת, כגון: טענה לזיוף וכן טענה להשפעה בלתי הוגנת. לצערי הרב, הליך זה לימד על הקלות בה מרשה לעצמו בעל דין לגרור את יריבו להליך מיותר, אמנם רווי טענות אולם ללא כל תוכן ממשי מאחוריהן והכל רק כי סדרי הדין מאפשרים לו זאת.

     

13. הנתבע הרבה לטעון 'טענות אווירה', הרבה בהשערות מבלי להביא להן ראיות טובות, ולמעשה, גרר את התובעת להליך מיותר בעליל, הכל כפי שיובא בהמשך.

     

14. להלן אתייחס לכל אחת מטענות הנתבע.

     

     

     

    ג.1. – האם הצוואה זוייפה?

     

15. כאמור, ביום 13.6.2022 מונתה הגב' קרן רווה כמומחית מטעם בית המשפט להשיב על השאלה האם החתימה שנחזית להיות חתימתה של המנוחה על הצוואה מיום 2.2.2017 היא אכן חתימת המנוחה. המומחית קבעה בחוות דעתה כי שתי החתימות על הצוואה הן אותנטיות ונכתבו על ידי המנוחה, וכי אין כאן כל זיוף.

     

16. לנתבע כאמור טענות רבות כנגד מסקנות המומחית. חרף זאת, הנתבע לא שלח למומחית שאלות הבהרה, לא ביקש לחקור את המומחית ואך לא ביקש לחקור את העדים לצוואה וזאת יש לזקוף לחובתו.

     

17. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובחוות דעת המומחית מצאתי לדחות טענת הנתבע ולקבל את חוות דעת המומחית כלשונה. ראשית כאמור, טענת הנתבע לפיה החתימה על הצוואה מיום 26.1.2017 אינה חתימתה של המנוחה עלתה לראשונה רק בדיון ההוכחות. שנית, עיון בחוות הדעת מלמד כי המומחית התייחסה למסמכים שונים בכתב ידה של המנוחה שעמדו בפניה וחוות דעתה מנומקת היטב ולא מצאתי כל הצדקה לסטות הימנה. שלישית, בהתנגדותו לבקשה לקיום צוואת המנוחה מיום 21.3.2005 ביקש הנתבע ליתן תוקף לצוואת המנוחה מיום 26.1.2017. כך שהטענה כי החתימה על גבי הצוואה מיום 26.1.2017 אינה חתימתה של המנוחה אינה מתיישבת – בלשון עדינה מאד – עם בקשתו זו. טענתו כי רק ערב דיון ההוכחות גילה לפתע כי החתימה על הצוואה מיום 26.1.2017 אינה חתימתה של המנוחה אינה מתקבלת על הדעת והיא עומדת בסתירה גם לשורת ההיגיון. רביעית, הנתבע טוען טענות סותרות; בעדותו הודה כי הוא מזהה את כתב ידה של המנוחה בצוואה מיום 26.1.2017 (עמ' 22, ש' 25-29) ובהמשך עדותו הודה ביחס לצוואה מיום 26.1.2017: "... אותו כתב יד הוא הוסיף כאילו את השם שלה מעל החתימה שלה שהיתה שבוע לפני זה" (עמ' 24, ש' 22-27; הדגשה לא במקור) ולאחר מכן מהין לטעון כי גם החתימה אינה חתימת המנוחה (עמ' 25, ש' 5-6).

     

18. בנוסף, טענת הנתבע בסעיף 33 לסיכומיו ("לא המנוחה כתבה את הצוואה המודפסת, ולא המנוחה כתבה את שמה מעל חתימתה") מלמדת כי גם לגישתו, המנוחה היא זו אשר חתמה על הצוואה מיום 2.2.2017 ולמעשה סותר במו פיו את טענותיו כי הצוואה מזויפת.

     

19. אשר לטענה כי התובעת סירבה להמציא למומחית כתבי יד נוספים – לא מצאתי לקבל טענה זו משכל בקשה כזו לא הוגשה על ידי הנתבע בזמן אמת.

     

20. אשר לטענה כי המנוחה הייתה עיוורת – הנתבע לא הוכיח טענה זו כלל וכלל. יתרה מכך, הנתבע בעצמו טוען כי המנוחה היא זו אשר כתבה את הצוואה מיום 26.1.2017 בעצמה וגרסה זו אינה עולה בקנה אחד עם הטענה שהמנוחה הייתה עיוורת.

     

21. אשר על כן, המסקנה כי הנתבע לא הוכיח כלל ועיקר את טענת הזיוף ואני דוחה אותה.

     

     

     

    ג.2. – האם הצוואה נחתמה תחת השפעה בלתי הוגנת?

     

22. המונח "השפעה בלתי הוגנת" אינו מפורש בחוק, ולצורך בחינת משמעותו יש לפנות לפסיקה. בשורה ארוכה של פסקי דין נקבע, כי יש להבחין בין ההשפעה, כשאלה עובדתית, אם הייתה כזו אם לאו, לבין אי-ההגינות שבהשפעה, כשאלה ערכית-נורמטיבית, כשעל בית המשפט לקבוע אותה על פי מושגים של מוסר אישי ושל מוסר חברתי (ע"א 4902/91 גודמן נ' ישיבת בית מדרש גבוה לדיינות על שם הרב שלמה מוסאיוף זצ"ל בירושלים, פ"ד מט(2) 441).

     

23. עוד נפסק, כי לצורך פסילת צוואה מכוח השפעה בלתי הוגנת, אין די בהשפעה שגרתית, אלא על בית המשפט להשתכנע, מנסיבותיה של אותה השפעה, בקיומו של אותו מרכיב בלתי-הוגן בה, וכי הצוואה הייתה פועל יוצא של אותו מרכיב (ע"א 5185/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' מרום, פ"ד מט(1) 318, 331); ע"א 3828/98 מיכקשווילי נ' מחקשווילי, פ"ד נד(2) 337, 342; ע"מ (ת"א) פלוני נ' פלונית (פורסם בנבו, 6.4.09)).

     

24. הנחת המוצא של חוק הירושה היא שהצוואה כשרה. הנטל להוכיח שהמצווה עשה את צוואתו מחמת השפעה בלתי הוגנת, מוטל על הטוען לקיומה של השפעה בלתי הוגנת, וכל ספק בעניין זה פועל לטובת מבקש הקיום, כלשונו של בית המשפט העליון: "כל עוד אין ראיה מהימנה על מציאותה של השפעה בלתי הוגנת, הזוכה הוא מבקש הקיום ולא מבקש הביטול" (ע"א 190/68 סוטיצקי נ' קלינברוט, פ"ד כב(2) 138, 139). עוד נפסק כי אין די בחשש גרידא או בהעלאת סברות וחשדות בעלמא כדי להביא לבטלותה של צוואה מטעם זה (ע"א 53/88 מנלה נ' ברנדווין, פ"ד מו(1) 48, 51-49).

     

25. אקדים ואומר כי לא מצאתי כל דופי במעשי התובעת ולא הובאה בפני כל ראיה, לא כל שכן טובה, לטענה בדבר אותה 'השפעה בלתי הוגנת'שהשפיעה התובעת על המנוחה או למעורבות פסולה של התובעת בעריכת הצוואה האחרונה או בכלל.

     

26. טענת הנתבע להשפעה בלתי הוגנת נטענה בכתב ההתנגדות בעלמה, בשפה רפה וללא כל פירוט והסבר. התובע לא טען, וממילא לא הוכיח כי במועד הרלוונטי לתביעה הייתה המנוחה תלויה בזולת לביצוע פעולות היום היום וכי הייתה תלויה בזולת או בתובעת מבחינה שכלית והכרתית. 

     

27. בערוב ימיה התגוררה המנוחה בדיור מוגן ונעזרה במטפלת סיעודית. לא נטען וממילא לא הוכח כי המנוחה הייתה תלויה לחלוטין בצד ג' או בתובעת לביצוע פעולות היום יום או כי כי המנוחה הייתה תלויה בתובעת או במאן דהוא מבחינה שכלית הכרתית. התובעת העידה כי היא נהגה לבקר את המנוחה פעם בשבוע (עמ' 44, ש' 29; עמ' 45, ש' 1). לא נטען ולא הוכח כי המנוחה, שנזכיר התגוררה בדיור מוגן, הייתה מנותקת מבני משפחתה ואנשים אחרים ותלויה בתובעת ועצם מגוריה בדיור מוגן מלמד שלא רק שלא הייתה מנותקת מסביבתה אלא שאף לא הייתה תלויה בתובעת.

     

28. הנתבע אף לא הסביר, לא בכתב ההתנגדות ולא בתצהירו, כיצד השפיעה התובעת על המנוחה, השפעה בלתי הוגנת. במסגרת חקירתו הנגדית כאשר נשאל הנתבע במה התבטאה ההשפעה הבלתי הוגנת לטענתו, טען כי התובעת איימה על המנוחה כי במידה ולא תערוך צוואה לטובתה, לא תסייע לה ותיקח אותה לרופאים. טענה זו עלתה לראשונה רק במסגרת חקירתו הנגדית ולא הוכחה ולו בבדל ראיה. הנתבע לא הציג הסבר המניח את הדעת לכך מדוע טענה זו עלתה לראשונה רק בחקירתו, ואמר כי לא חשב שיש לכתוב את זה או לספר את זה כי זה עניין אישי (ר' עמ' 29, ש' 1). כאשר נשאל בהמשך האם יש לו עוד ראיות להשפעה בלתי הוגנת ענה: "הראיות נמצאות בבית חולים איכילוב. אני מבקש להביא אותן" (עמ' 35 ש' 29-30). לא למותר לציין כי בקשה לחשיפת "הראיות" מעולם לא הוגשה ופשיטא אותן "ראיות" נותרו עלומות.

     

29. הנתבע אף לא הוכיח כי התובעת הייתה מעורבת בעריכת צוואתה של המנוחה וכל טענותיו הינן בגדר השערות בלבד. התובעת העידה כי לא הייתה מעורבת בעריכת צוואותיה של המנוחה (' סעיף 71 לתצהירה) וכן השיבה בחקירתה הנגדית: "... לא התעסקתי עם צוואות. התעסקתי עם שאמא שלי תהיה בסדר" (עמ' 46 ש' 6-8), ולאחר מכן: "לא התעסקתי עם הדברים. התעסקתי עם היום יום של אמא שלי, לדאוג לה. זה מה שהיה חשוב לי ולא כל השטויות של הצוואות" (עמ' 47 ש' 10-14). ב"כ הנתבע לא הרפה מהתובעת, כך שאל וכך היא השיבה:

     

    "ש:את אומרת ככה, שמעולם לא התערבת, לא התערבת כן? בשום צורה, בכתיבת שתי הצוואות האחרונות.

    ת:אמת.

    ש:כתב ידך מופיע באיזושהי צורה על הצוואה מינואר 2017?

    ת:שום כתב יד, לא הייתי, לא ראיתי, אין לי שום נגיעה לעסק הזה.

    ש:כתב ידך האם מופיע על הצוואה מפברואר 2017?

    ת:לא. ממש לא.

    ש:לא מופיע? שום דבר?

    ת:לא.

    ש:את בטוחה בזה?

    ת:100%.

    ש:לא הנחית את האמא בשום צורה מה לכתוב איך לכתוב?

    ת:לא הנחיתי אותה שום דבר, היא הייתה עצמאית, היא הייתה אישה שאתה לא יכול להגיד לה מה לעשות. היא הייתה, היא ידעה מה היא רוצה לעשות וזה היה הרצון שלה. אני לא מתווכחת עם הרצון שלה, לא יצא לי שום דבר מיוחד מהדבר הזה" (ר' עמ' 47, ש' 12-27; הדגשות לא במקור).

     

    אם לא היה די בכל תשובותיה של התובעת, היש שבה ונשאלה באותו עניין וגם כאן השיבה באופן זהה, לאמור: "זה היה רצון של אמא שלי. אני לא לחצתי עליה, לא ביקשתי ממנה, לא אמרתי שום דבר בנושא הזה. כלום, פשוט כלום" (ר' עמ' 53, ש' 12-14).

30. גרסתה ועדותה של התובעת לא נסתרו ולא הופרכו. התובעת השיבה לכל השאלות שנשאלה, לא התרשמתי כי היא מנסה להסתיר דבר מה ולאחר שמיעת עדותה אני מוצא לקבוע כי זו הייתה אמינה ומהימנה.

     

31. כאמור, כל טענות הנתבע לעניין השפעה בלתי הוגנת ומעורבות בעריכת הצוואה ספקולטיביות בלבד. בנסיבות אלו, ומשאין כל ראיה כי התובעת הייתה מעורבת בעריכת הצוואה אלא השערות בלבד אני דוחה אף את טענת הנתבע למוערבותה של התובעת. למעלה מן הצורך, אף אם המנוחה לא התמצאה במחשבים (ולא הובאה על כך ראיה טובה!), משין חולק כי המנוחה התגוררה בבית אבות, לא מן הנמנע כי היו בבית האבות אנשים שיכלו לסייע לה בעניין ובכל אופן, כאמור, לא התרשמתי כי ידה של התובעת היה במעש.

     

32. בענייין זה, לא אוכל שלא להביע פליאתי שחרף טענותיו החמורות של הנתבע, הוא לא טרח לבקש לזמן לעדות את העדים לצוואה ומחדלו זה זועק דרשני.

     

33. הנה כי כן, הנתבע לא השכיל להוכיח השפעת התובעת על המנוחה, קל וחומר השפעה בלתי הוגנת או מעורבות בעריכת הצוואה ונחה דעתי כי הצוואה מיום 2.2.2017 משקפת את רצונה החופשי של המנוחה, ולמצער, לא הוכח אחרת.

     

34. מעבר לצורך נזכיר כי הצוואה מיום 2.2.2017 זהה בתוכנה לצוואה מיום 26.1.2017, שאף לגרסת הנתבע נכתבה על ידי המנוחה ויש בכך להעיד כי המנוחה ביקשה להוריש לתובעת את חלקה בחנות.

     

35. באשר לטענה כי התובעת הסתירה את צוואותיה האחרונות של המנוחה – בבקשה לצו קיום הצוואה מיום 21.3.2005 שהגיש בנה של התובעת צורף תצהיר בו הסבירה התובעת שהיא אינה מגישה לקיום את צוואותיה של המנוחה משנת 2017 נוכח טענות המבקש לאי כשירותה של המנוחה בתקופה זו ועל מנת לחסוך לצדדים הליכים משפטיים מיותרים. בכל אופן, לא התרשמתי כי התובעת פעלה כך בחוסר תום לב, אלא מתוך מטרה להקל בהליכים ומכל מקום, אין בהתנהלות כדי לאיין את צוואתה האחרונה של המנוחה.

     

36. לאחר כל זאת, ובבחינת הגיונה של צוואה, אני מוצא אותה הגיונית בהחלט. כידוע, המנוחה והתובעת חלקו זכויות בחנות, מחצית לכל אחת. בנסיבות אלה, לא כל שכן, לנוכח היחסים הלא טובים שבין התובעת לבין הנתבע, אך הגיוני שהמנוחה ביקשה למנוע חיכוכים מיותרים בין שני ילדים לאחר פטירתה ולכן ביקשה שלא לכפות עליהם שותפות באותה החנות. המנוחה כלל לא הדירה את הנתבע מעיזבונה, אלא הורישה לו מחצית מכל יתרת עיזבונה למעט זכויותיה בחנות.

     

     

37. ככל שהתובעת הייתה חפצה להשפיע השפעה בלתי הוגנת על האם או לפעול בדרך-לא-דרך על תוצאת הצוואה, סביר להניח שהצוואה הייתה מצביעה על התובעת כיורשת יחידה. כך או כך, הדברים הובאו רק כדי לסבר את האוזן ואין להם משמעות לעצם דחיית ההתנגדות.

     

    ד' – סיכומם של דברים:

     

38. בשים לב לכל האמור לעיל, מצאתי כי דין ההתנגדות להידחות וכך אני מורה. עוד ובנוסף, וגם לנוכח ההתנהלות, מצאתי לחייב את הנתבע בתשלום שכ"ט ב"כ התובעת בסך כולל של 50,000 ₪.

     

39. אשר על כן ומכל המקובץ לעיל, הריני להורות:

     

    • התנגדות נדחית וכפועל יוצא, ניתן צו קיום צוואת המנוחה מיום 2.2.2017. לא מונה מנהל עיזבון.

    • הנתבע ישלם שכ"ט ב"כ התובע בסך כולל של 50,000 ₪. הסך ישולם בתוך 15 ימים, אחרת יישא הפרשי הצמדה וריבית פיגורים מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

    • פסק הדין ניתן לפרסום בהשמטת פרטים מזהים.

    • התיקים ייסגרו.

       

      ניתן היום, ט"ו אדר תשפ"ג, 08 מרץ 2023, בהעדר הצדדים.