פס"ד בתביעה להפנות את הצדדים לבדיקה גנטית להוכחת אבהות

ההליך

בפניי תביעת אבהות אותה הגיש התובע, ובמסגרתה עתר להפנות את הצדדים לבדיקה גנטית להוכחת אבהותו ביחס לביתו, הנתבעת 3, ילידת XX.X.XX.

העובדות בתמצית

1. התובע הגיש התביעה ביום 10.11.21 כנגד הנתבעת 1 - אימה של הנתבעת 3.

    

2. במסגרת ההליכים בתיק התברר כי עסקינן במקרה בו התובע והנתבעת 1 התחתנו ביום XXX בעוד שהנתבעת 3 נולדה ביום XXX, דהיינו לאחר פחות משישה חודשים.

    

3. לטענת התובע, בעת שהתקיימו ההליכים הקודמים בין הצדדים במסגרת תיק תמ"ש 850/97 (שעסק בנושא המשמורת על הקטינים), ותיק תמ"ש 852/97 (שעסק בעניין החיוב במזונות הקטינים), וכן כפי שצוין בתסקיר שהוגש בשעתו בתיק תמ"ש 850/97, הוסכם על-ידי שני ההורים כי בדיקת הרקמות של הקטינה תערך "במועד מאוחר יותר", ולא במועד מתן פסק הדין.

    

4. מסיבות השמורות עם התובע, הוא לא ביקש לבצע את בדיקת הרקמות בעת שהנתבעת 3 היתה קטינה אלא רק בעת הגיעה לגיל XX ובהיותה כבר נשואה ואם לשתי קטינות.

    

5. הואיל ואין מחלוקת לכך שהנתבעת 1 נקלטה להריון בטרם התחתנה עם התובע, יוצא אפוא לענייננו שחוות דעת נשיא בית הדין הרבני הגדול מיום 20.7.22 שנערכה כאמור בהנחה המובלעת שהנתבעת 1 נקלטה להריון בעת שהיתה נשואה לנתבע, לא היתה רלוונטית כלל לענייננו.

    

6. לא בכדי הודיע ב"כ היועמ"ש בהודעה מטעמו 10.11.22 כי בנסיבות הוא סבור כי אין מניעה הלכתית לבצע את בדיקת הרקמות כמבוקש.

    

7. יחד עם זאת, במסגרת הדיון שהתקיים במעמד הצדדים ביום 1.3.23 ציין ב"כ היועמ"ש כי בשים לב לכך שאין בבדיקת הרקמות משום סכנה לפגיעה במעמד של ילדיה של הנתבעת 3, וכאשר כל הצדדים לסכסוך הינם בגירים, הרי שאין מקום להתערבות נוספת מצד ב"כ היועמ"ש.

    

8. מנגד, הנתבעת 1 הגישה ביום 8.12.21 בקשה לסילוק התביעה על הסף בטענה שהואיל והנתבעת 3 בגירה, הרי שאין לה כל מעמד כלפי ביתה, וכי אין כל ערך וצורך בבדיקה שלה עצמה מאחר ואין מחלוקת שהיא אימה של הנתבעת 3.

    

9. בנוסף טוענת הנתבע 1 כי הואיל והתובע עצמו טוען כי הספקות ביחס לאבהותו כלפי הנתבעת 3 החלה עם לידתה לפני כ- XX שנים , הרי שהתביעה התיישנה, ובכל מקרה היא אינה מגלה כל עילה משפטית כלפיה. מכאן שהמדובר בתביעה טרדנית וקנטרנית שיש למחוק עם הסף.

    

10. לטענת הנתבעת 3 בכתב ההגנה שהגישה, התובע תמיד הציג עצמו כאביה, ומכאן שהתביעה דנן אך נעשתה מתוך "מסע נקמה של אביה נגד אמה ותו לא". (ס' 1 לכתב ההגנה).

     

11. הנתבעת 3 גם טוענת כי הטענות לפיהן התובע אינו אביה הוטחו על-ידו והובאו לידיעתה חודשים ספורים בלבד לפני הגשת כתב ההגנה, ומכאן כי על התביעה להידחות על הסף גם מחמת השתק שיפוטי.

     

12. עוד ובנוסף טוענת הנתבעת 3 כי משיחה שניהל בעלה עם התובע עולה כי מטרתו בניהול ההליך הינו לאלץ את הנתבעת 1 לפצות אותו בפיצוי כספי נכבד בגין הנזקים שנגרמו לו, לשיטתו, לאורך השנים בעת שקיבל על עצמו את האבהות על הנתבעת 3.

     

13. מנגד, לדברי הנתבעת 3 התובע בכוונת מכוון לא צירף אותה מיוזמתו להליך כבר בראשיתו, ואף התייחס אליה בכתב התביעה כאל "קטינה", הגם שהמדובר הוא כאמור באישה בת XX, הנשואה ואם לשתי בנות, הואיל ועסקינן ב- "אסטרטגיה מתוכננת בקפידה שכל מטרתה הייתה להלך אימים על פלונית וזאת כדי שפלונית תבקש להשתיק את התביעה לפני שאלמונית נכנסת אל הקלחת". (ס' 18 לכתב ההגנה מטעמה).

     

14. הנתבעת 3 גם מפנה כלפי התסקיר משנת 1998 ותגובת ב"כ היועמ"ש מאותה שנה, שמהם עולה כי דרישת התובע לבצע בדיקת רקמות תוך כדי ההליכים הקודמים בעניינם של הצדדים, לא נבעה מהרצון לדעת את האמת אלא מתוך רגשי נקם בין בני זוג לשעבר או הרצון להשיג יתרון כספי כלשהו. (ס' 22 לכתב ההגנה מטעמה).

     

15. הנתבעת 3 גם ציינה, לגופם של דברים, כי התובע הציג עצמו בפניה כאביה מאז ומעולם, ולמעשה היא מתנגדת לבדיקה, על אף מורכבות היחסים שלה עם אביה, ולמרות שגדלה במרחק פיסי גדול מאביה, הרי שתמיד יחסיה עם אביה היו חשובים לה מאוד. (ס' 30 לכתב ההגנה מטעמה)

     

16. בנוסף, מפנה התובעת את תשומת לב בית המשפט לכך כי עצם הידיעה על הגשת התביעה גרמה לאלמונית "למשבר עצמי ונפשי עמוק מאוד בחודשים האחרונים, שאף מונע ממנה לתפקד כשם שתפקדה תמיד בעסקה בחיי משפחתה". (ס' 32 לכתב ההגנה מטעמה). יוער כי הנתבעת 3 ילדה בשעט"מ לפני מספר חודשים ואף ביקשה דחיה של הדיון שנקבע בשעתו במעמד הצדדים מפאת הסמיכות לתאריך הלידה.

     

17. עוד ובנוסף הנתבעת 3 גם מציינת כי קשה להמחיש את הכאב והעלבון שעלולים להיות מנת חלקה ככל שלדוגמא, כל אימת שתבקש לקבל טיפול רפואי ולציין את זהות אביה, לא תוכל להתמודד עם השאלה בדבר זהותה והסטאטוס שלה, ומכאן שהיא אך מבקשת כי אביה התובע יחזור בו מהתביעה ויניח לה לחיות את חייה בשלווה ומנוחה. (ס' 34 לכתב ההגנה מטעמה).

     

18. אחרון אחרון חשוב, הנתבעת 3 גם טוענת כי קורבנות הטלטלה שגרם התובע בעצם הגשת התביעה אינם רק היא אלא גם בני משפחה אחרים כגון אחיה שנדרש לתווך בין בני משפחתו הקרובים ביותר תוך שהוא לפתע נאלץ להתמודד עם טענות זהות קשות שלא הוטחו כנגדו מעולם. (ס' 35 לכתב ההגנה מטעמה).

     

    דיון

     

19. במקרה דנן אין חולק כי מקרה זה אינו חוסה תחת המקרים החריגים, כמצוין בחוק מידע גנטי, התשס"א – 2001 (להלן: "החוק"), המעוררים סימני שאלה בדבר טובת הילד והאם הוא עולה בקנה אחד עם בירור זהות האב. מכאן שהכלל הוא, כי יש לוודאי כי התקיימו שני התנאים הנדרשים בהתאם לסעיף 28ו' לחוק:

     

    "28ו.(א)על אף האמור בסעיף 28ב, רשאי בית המשפט לצוות על עריכת בדיקה, למעט בדיקה לפי סעיף 28ד, גם בלא הסכמת הנבדק, אם נוכח כי התקיימו התנאים לעריכתה לפי סעיף 28א, 28ד או 28ה, ובלבד שהתקיימו כל אלה:

    1. בית המשפט שוכנע כי יש סיכוי סביר לנכונות טענות המבקש בדבר קשרי המשפחה הנטענים;

    2. ניתנה לנבדק הזדמנות להשמיע את התנגדותו למתן הצו."

        

        

20. זאת ועוד, השיקולים להעדפת בירור האמת ובירור האבהות על ילד בכלל, ככל שלא חלים החריגים, אמורים להיקבע בהתאם לפרמטרים של שיקולי "טובת הילד".

     

21. מכאן שכל מקרה שבפני בית המשפט, שבו נתבקשה בדיקה גנטית שלתוצאותיה השלכות על הילד, יש לבדוק את טובת הילד הספציפי ולבחון האם באמת ובתמים בירור התביעה וביצוע הבדיקה המבוקשים מתיישבים עם עיקרון "טובת הקטין".

     

    הזכות לבירור האבהות

     

22. מפסיקת בתי המשפט וזאת עוד בטרם חוקק חוק מידע גנטי, עולה כי זכותו של כל אדם לדעת מיהו אביו-מולידו, כוללת זכויות רבות שניתן לציין כי הן מתפצלות למספר מישורים:

     

23. ראשית, במישור האינדיווידואלי, ומכח זכותו של כל אדם להכיר או לדעת מוצאו המשפחתי ושורשיו; שנית, במישור הציבורי, לצורך קביעת סטאטוס והשלכותיה על חובות וזכויות של הורים, ירושה, חיוב המדינה לרבות באמצעות הביטוח הלאומי;

     

24. בנוסף, לאבהות השלכות גם זכויות מבחינה רפואי-בריאותית לעניין הייחוס הגנטי המועבר, לרבות מידע באשר למחלות ידועות במשפחה.

     

25. כפי שנקבע ע"י כבוד השופט שמגר:

     

    "לקטין גם כן הזכות לכבוד האדם... בין היתר רשאי הוא לשם שמירת כבודו האישי והאנושי ולשם הבטחת זכויותיו על פי הדין האישי ועל פי דיני הקניין שלא לרצות להיחשב לבן בלי אב ידוע, אלא לדרוש לדעת מיהו אביו."

     

    ראה:דברי הנשיא שמגר בע"א 5942/92 פלוני נ' אלמוני פ"ד מח(3) 837, 844- 843 (1994)

     

26. זאת ועוד, כפי שקבע לענייננו כבוד השופט חשין:

     

    "כבודו של אדם משמיע מעצמו רצון בחירה ... ואדם כי יבקש לדעת מי אביו, מי אמו, מניין בא – 'מי אני', יזעק – כבודו יחייב אותנו, את כולנו, להושיט יד לעזרו. אכן, זכות-יסוד כבוד האדם כוללת את "רצונו של הקטין כילוד אנוש לדעת מוצאו, כדי לשמור על זכויותיו הקנייניות, המשפחתיות והאנושיות" . . . מצווה הוא אדם שיידע מניין בא – דע מאין באת – וציווי זה משמיע מעצמו זכותו של אדם: זכותו שידע מניין בא. זה כבודו של אדם באשר הוא אדם: עימו נולד, ובאשר יילך יילך אף הוא. . . .

     

    כללם של דברים: למיצער מאז חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וכפי שנראה להלן, גם לפני היותו- זכאי הוא אדם לדעת מי הוא אביו מולידו. זכותו זו של אדם נגזרת היא מכבודו, וממשפט הטבע שקומם כבודו של אדם".

     

    ראה: ע"א 3077/90 פלונית נ' פלוני פ"ד מט(2) 578, 593- 592 (1995)

     

27. כמו כן, כאמור לעיל, גם במישור הרפואי, הבריאותי והגנטי קיימת חשיבות רבה לקביעת האבהות:

     

    "... נודעה חשיבות רבה ואינטרס ציבורי גם מהטעם של מניעת נישואין בין קרובים... בנוסף המידע אודות אביו הביולוגי של הקטין הינו מידע חיוני בדבר מוצאו ושורשיו הגנטיים של הקטין, וכן ההיסטוריה הרפואית ומחלות תורשתיות-גנטיות של משפחת אביו. הידיעה מי אביו אם כן משרתת גם את טובתו של הקטין לבריאות הפיזית-גופנית שלו ושל צאצאיו."

     

    ראה: בע"מ (י-ם) 707/05 היועמ"ש נ' אב לא ידוע [פורסם בנבו] (עמ' 14)

     

28. לבסוף, ישנו גם האינטרס הכללי מאבני הדרך, היסוד והמסד של ההליכים המשפטים שהוא כמובן גילוי האמת.

     

    לפיכך, בדרך כלל, יש להעדיף את אינטרס בירור זהות האב על פני אינטרסים אחרים.

     

    הקיימת זכות לבירור מי הם "צאצאיו של אדם"?

     

29. יושם אל לב כי בנידון דידן לא עסקינן בשאלת זכותו של קטין לברר מי הוא אביו מולידו, שהיא שאלה הנגררת, מכוח זכותו של קטין למזונותיו, אלא השאלה היא האם נזקפת זכות לאדם לחייב אישה בגירה (בת XX לערך), נשואה ואם לשלושה ילדים, לבצע בדיקה שבמסגרתה תוכיח האם הינה אכן ביתו.

     

     

    יישום ההלכות בענייני דוקטרינות ההשתק, המניעות והשיהוי בנידון דידן

     

30. בניגוד לעמדת הנתבעות 1 ו – 3, ספק בעיני האם ניתן להפעיל בנידון דידן את ההלכות והדינים הנוגעים לדוקטרינות ההשתק שיפוטי ומניעות, ואסביר.

     

31. לעניין דוקטרינת ההשתק שיפוטי, הרי כידוע, ההשתק השיפוטי נגזר מחובת תום הלב הקבועה בסעיפים 12 ו-39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973. חובה זו הורחבה בסעיף 61(ב) לחוק הנ"ל ובפסיקת בתי המשפט אל כלל החיובים, וחלה אף על "חובתו של בעל דין להפעיל את כוחותיו המשפטיים-דיוניים בדרך מקובלת ובתום לב".

     

    ראו לעניין זה: בג"צ 566/81 עמרני נ' בית הדין הרבני הגדול ואח', פ"ד לז (2)1).

     

32. כמו כן, כדי שיחול ההשתק השיפוטי צריכים להתקיים התנאי בדבר העלאת טענה עובדתית או משפטית במסגרת הליך משפטי הסותרת טענה שנטענה על ידי אותו בעל דין בהליך קודם, כאשר הטענה שנטענה בהליך הקודם התקבלה.

     

33. בנידון דידן הטענה של הנתבעות 1 ו – 3 היתה שהתובע שקט על שמריו לאורך כל השנים והלא העלה את הטענות לפיהן אינו אביה של הנתבעת 3 לא יצרו מצג כלשהו שהנתבעת 3 הסתמכה עליו ובכך "שינתה מצבה לרעה" באופן המונע מהתובע מלחזור בו מאותו "מצג".

     

34. יתרה מזאת, קשה להלום שטענות לעניין השתק שיפוטי מקומם בתביעה לאבהות, שהרי כידוע המדובר הוא בעניין שאינו יכול כלל להיות נתון לחוזים והסכמות בין הצדדים.

     

35. אמת, נכון הדבר אבהות אינה מבחינה משפטית טהורה עניין של סטאטוס (ראו: בג"ץ 283/72 בוארון נ' ביה"ד הרבני האזורי בתל-אביב, פ"ד כו(2) 727.). אפס, המדובר הוא ב- "פסק חפצא", כלומר פסק דין המחייב ובעל נפקות כלפי כולי עלמא, לרבות המדינה.

     

36. שערו בנפשכם סיטואציה שבה הורים לילדים מגיעים "להסכמות" בעניין הנוגע לאבהות או מבקשים להביא את הנושא להכרעה בפני בורר חיצוני . פשיטא שעל בית המשפט להתערב לאלתר בסיטואציה שכזו ולא לתת יד לכך שהכרעה בעניין אבהות תהיה נתונה לפשרה כלשהי על חשבון טובת הקטין.

     

37. לא ברור האם ההלכות הנוגעות לדיני השיהוי מתאימות לענייננו. כידוע, דיני השיהוי שמקורם בדיני היושר, ימנעו היזקקותו של בית המשפט לתובענה או לבקשה, כאשר נעשה שימוש לא הולם בזכות להגשת התביעה או הבקשה ואירעה פגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבע (שלא להיתבע) או של המשיב (שלא להשיב), עד כדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי.

     

38. בפסיקה נקבע זה מכבר כי טענת השיהוי תתקבל אם וכאשר יוכח, כי התובע (או המבקש) זנח את זכות התביעה (או את הזכות להגיש בקשה) העומדת לו, כאשר הנתבע שינה את מצבו לרעה או כאשר התובע נהג בחוסר תום לב (וראה: רע"א 6558/11 פודמסקי נ' גלובינסקי (פורסם במאגרים); רע"א 5793/05 אגודת בית הכנסת הגדול "שונה הלכות" נ' עיריית נתניה (פורסם במאגרים)).

     

39. לא חלוף הזמן כשלעצמו הוא, אפוא, הבסיס לדחיית הבקשה מחמת שיהוי, אלא האיזון בין מידת הפגיעה באינטרסים של בעלי הדין השונים בעקבות קבלת הבקשה או דחייתה בנקודת הזמן הנבחנת (וראה: בג"ץ 7053/96 אמקור בע"מ נ' שר הפנים, פ"ד נג(1) 193, 202).

     

40. בהתאם לרציונל זה, עשויה בקשה להיות מוגשת באיחור ניכר ולא להיחשב לכזו שהוגשה תוך שיהוי, בעוד אחרת שהוגשה תוך פרק זמן קצר יותר תידחה על הסף בעילה זו. מדובר, אפוא, בשאלה נסיבתית שתוכרע לפי עובדותיו המשתנות של כל מקרה וכנגזרת של האינטרסים העומדים על הפרק.

     

    יישום הכלל: "ubi jus ibi remedium"

     

41. סבורני כי היסוד העיקרי לדחיית התביעה מעוגן בעיקרון הידוע "ubi jus ibi remedium", כלומר: "כאשר קיימת זכות ישנה גם תרופה".

     

42. בנידון דידן, התובע לא הצביע על כל זכות מכוח הדין המחייבת את הנתבעת 3 לעבור את בדיקת הרקמות.

     

43. אומנם, ככל שהיה נותר כנגד התובע חיוב כספי כלשהו בגין מזונותיה של הנתבעת 3 או וחוב כספי אחר הנוגע לקשר הביולוגי שלה כלפיו, או אז ייתכן ויכול היה לטעון כי מגיעה לו תרופה מבית המשפט, וניתן לאלץ את הנתבעת 3 לעבור בדיקה שאותה היא ממאנת לעבור.

     

44. אפס, לא זה המצב בענייננו. אדרבה, חובת המזונות של התובע כלפי הנתבעת 1 פקעה לפני שנים רבות, ותקופת ההתיישנות שבמסגרתה נתאפשר לו לבוא ולדרוש החזר בגין תשלום מזונות אותו שילם, לטענתו כמובן –אולי שלא כדין, פסה וחלפה אף היא מזה מספר שנים.

     

45. יוצא אפוא לענייננו כי הנתבע לא הצביע על זכות כלשהי הנזקפת לו שבעתיה על בית המשפט לאלץ את ביתו הנתבעת 3 לעבור את בדיקת הרקמות כנגד רצונה, למעט הרצון לדעת מי הם צאצאיו. עסקינן ברצון החוסה, אולי, תחת המטריה הרחבה של עיקרון כבוד הבריות, כפי שראינו מפסיקת בית המשפט העליון לעיל. מנגד, גם אם זה הצידוק והבסיס למתן הסעד עדיין יש לאזן זכות זו עם זכויות אחרות כגון זכותה של הנתבעת 3 לפרטיות, ובפרט כאשר התובע השתהה במשך שנים רבות והגיש התביעה רק עם הגיעה של הנתבעת 3 לגיל מבוגר יחסית, כשהיא כבר נשואה וחובקת ילדים משלה.

     

46. אין מקום גם להתעלם מכך שהנתבעת 3 איננה קטינה מזה שנים רבות, ואין גם כל סיבה מדוע ולמה בית המשפט יידרש להחליט עבור הנתבעת 3 – אישה חכמה ונורמטיבית, מה טוב עבורה במקומה.

     

47. אומנם, במקרים רגילים של בדיקת אבהות על בית המשפט לבחון בכל מקרה ומקרה את טובת הקטין בביצוע הבדיקה, וככל שמדובר בילד גדול, מן הראוי הוא, בדרך כלל, גם לבקש תסקיר שיבחון את נושא טובת אותו הקטין בביצוע הבדיקה.

     

48. יחד עם זאת, בנידון דידן לא עסקינן ב- "טובת קטין", אלא כאמור ב- "טובתו של בגיר", ויש גבול למידת האפוטרופסות של בית המשפט ובוודאי כאשר מדובר בהערכת טובתם של בגירים המסוגלים להחליט מה טוב עבורם בלי כל סיוע של בית המשפט .

     

49. לא למותר להוסיף כי למעשה התובע לא ניפק הסבר של ממש, מדוע המתין שנים כה רבות עד שהחליט בסופו של דבר, בעיתוי שכזה, לבקש כי בית המשפט יורה לחייב את הנתבעת 3, אישה המפרנסת בכבוד את משפחתה ומטפלת בשלושה ילדים קטנים, לעבור ניסיון כה פוגעני כדוגמת בדיקת רקמות שיש בו, לטענתה, כדי לטלטל לפתע פתאום, בלי כל התראה, את אמות הסיפים של עולמה ומעמדה הן בקרב בני משפחתה והן בקרב החברה שבה היא חייה.

     

50. אוסיף ואציין כי במסגרת הדיון בעמ' 3 ש' 12 ואילך לפרוטוקול ציינה הנתבעת 3 את דברים כדלהלן:

     

    "הנתבעת אלמונית: התינוקת שלי והילדות שלי יקבלו אמא חדשה וטובה יותר שהתיק יגמר. אני לא חושבת שיש סיבה משמעותית להמשיך להתעלל בנפש שלנו ואז בגיל XX לגלות דברים שזה לא אתה.

     

    אני רוצה להיות כמו שהייתי תמיד. אני XXX זו הסביבה בה גדלתי ואני לא רוצה שייקחו לי את זה.

     

    כל המשפט כאן ולהביא דודים וסבא מסכן שאיבד את אשתו לאחר המון שנות נישואין, להביא את כולם להעיד ולנתק אותי ממה שעוד נשאר לי? אני לא רוצה את זה. הילדות שלי אוהבות את הסבא ומבקשות להיפגש איתו אבל אני לא מסוגלת."

     

    יוסף כי דבריה דלעיל של הנתבעת 3 בדיון האחרון נאמרו בדמעות ובכאב רב וניכר היה בעליל כי עצם הניסיון לכפות עליה בדיקה שהיא סבורה שאך נועדה לטלטל את עולמה בלי כל צידוק של ממש ותוך חדירה בוטה לפרטיותה, אך גרם לה לעוגמת נפש, תוגה ומצוקה.

     

     

     

    חדירה לצנעת הפרט לצורך ראייתי בראי המשפט העברי

     

51. אחרון אחרון חשוב ולסיום, נבקש להתייחס לנידון דידן באספקלריה של המשפט העברי ובפרט לעניין סוגיית החדירה לצנעת הפרט לצורך ראייתי.

     

52. בספר החסידים (ראה: ספר החסידים, (ירושלים, מוסד הרב קוק, תשל"ג) סימן רל"ב, עמ' רז) מסופר על מקרה מקדמת דנא, אולי אף ראשון מסוגו, של שימוש בבדיקת דם לצורך ראייתי:

     

    "כי הנה במעשה ברב סעדיה בן יוסף החכם באחד שהלך למדינת הים עם עבדו והוליך עמו ממון גדול ואשתו היתה מעוברת. לימים מת האדון והניח כל ממון והלך העבד והחזיק בנכסיו ויאמר העבד אני בנו. כשגדל הבן שהולידה שמע שמת אביו והלך לתבוע נכסיו שהחזיק בהם העבד ונתחתן בגדולי הדור והיה ירא הבן לפתוח את פיו פן יהרגוהו ונתאכסן בבית רב סעדיה והניח לפניו לאכול ולא אכל עד ששם לפניו אלו הדברים. נתן לו עצה לדבר אל המלך וכן עשה. שלח המלך אחר רב סעדיה לדון דין זה וצווה רב סעדיה להקיז דם זה בספל אחד ודם זה בספל אחר ולקח עצם של אבי הבן והניח בספל העבד ולא נבלע הדם ולקח העצם ושם אותו בספל הבן ונבלע הדם בעצם כי הוא גוף אחד ולקח רב סעדיה הממון ונתנו לבנו שבא. . . "

     

53. לאור העובדה שהאחרונים רואים בהתנהגותו של הרב סעדיה מעשה התואם את ההלכה, ניתן אולי לטעון שיש למצוא גם בהוראה זו תקדים במסגרת ההלכה. (ראה הרב אהרון פרייס בפירושו משנת אברהם (טארנטו, שתט"ו) חלק א' סי' רצא עמ' קמ"ד). מסיפור זה נראה לכאורה כי לביה"ד סמכות להורות לצדדים להיחקר באופן החודר לצנעת הפרט.

     

54. ברם, לדברי פרופ' פרימר במאמר שכתב, אין להסיק ראיה מכאן, שכן יתכן שסמכות זו של הרב סעדיה לא באה מכוח דין תורה אלא לנוכח כוחו כנציג המלך. (ד"ר פרימר, קביעת אבהות על ידי בדיקת דם במשפט הישראלי ובמשפט העברי, שנתון במשפט העברי, כרך ה, עמ' 240, הערה 109.)

     

55. נוסיף ונציין כי במספר שו"תים (=שאלות ותשובות של חכמי ההלכה) לדוגמא, קיימת התייחסות באשר לרשות שיש לבית הדין לעשות שימוש בכלי חקירה כגון בדיקת פוליגרף או בדיקת דם במסגרת חקירת בית הדין. ואולם תופעה מעניינת מבצבצת בין השיטין מעיון באותם תשובות. נושא צנעת הפרט – הס מלהזכיר, במכלול השיקולים האם להתיר או לאסור הראיות שהושגו באמצעות אותם כלים טכנולוגיים.

     

56. סבורני כי אותה התעלמות רבתי מצד חכמי המשפט העברי מנושא הפגיעה בצנעת הפרט בקיום בדיקה תוך שימוש באמצעים טכנולוגיים נעוצה, בין השאר, בכך שמאחר ומשפט צדק נמנה עם אושיות החברה, הרי שהחובה לסייע בקיומו ולהימנע מהכשלתו רובצת על כלל הציבור. אך בעיקר רובצת על הדיינים החובה לרדת לפרטי המקרה ולברר העובדות לאשורן, וזאת, בין השאר, לאור הציווי "ודרשת וחקרת ושאלת היטב" (דברים יג, טו). מכאן שבעיקרו של דבר ההליכים בבית הדין שמטרתם להוציא לאור משפט צדק, גוברים על זכותו של אדם לפרטיות. מכאן שבעיקרו של דבר נראה כי פוסקי ההלכה לא מוצאים כל דופי בשימוש במכשיר, וזאת כסיוע לעדות המוצגת בפניהם.

     

57. כך לדוגמא הרב משה שטרן בשו"ת באר משה (ראה: שו"ת באר משה (ברוקלין, תשמ"ג) חלק ז, אות ב' סימן עט) סבור כי אין מקום למנוע קבלת ראיות המבוססות על בדיקת הפוליגרף. לדבריו:

     

    ". . . בדין מרומה שמצוה לעשות דרישה וחקירה גם בדיני ממונות כמבואר בסנהדרין (לב, א) ועיין רמ"א (חו"מ סי' טו) וסמ"ע (סי' ל' סק"ג) בודאי שרי [מותר]לבדוק העדים בהליי דעדעקטער [:=הפוליגרף] לברר האמת, ומכונה זו הוא קיום הדין של החקירה ודרישה כפי היכולת שבידינו. . . "

     

58. והנה, סנונית ראשונה להוגי דעות בתחום ההלכה שרואים בצנעת הפרט בסיס ראוי להגבלת זכות החקירה לצורך ראייתי מופיעה בתשובה של הרב נחום לאם, בדונו בשימוש בפוליגרף לאור ההלכה, מתנגד נמרצות למתן סמכות לבתי המשפט להורות בדיקה במכונה זו, כאשר היא בניגוד לרצון הנתבע. לדבריו:

     

    “. . . even under the best of conditions and with all safeguards now available, one can sympathize with senator Long’s reference to the polygraph as a ‘psychological blackjack’ and a dubious instrument of Inquisition.’ This is more than an invasion of one’s home ot speech; it is an intrusion into the very heart and mind.”

     

59. מכאן שהתנגדותו של הרב לאם לשימוש בפוליגרף מבוססת על כך שהשימוש בה מהווה פגיעה בצנעת הפרט. (ראה: N. Lamm, “The Fourth Amendment and its equivalent in the Halacha”; Judaism, Vol. 16 (1967), p. 300, 306.).

     

    אולי מותר לשער, שעם "עליית המניות" של צנעת הפרט בחברה בכלל, גם פוסקי ההלכה יתייחסו לנושא וישקלו אותו בהתאם לנסיבות.

     

     

     

     

    סוף דבר

     

60. אני מורה בזאת על דחיית התביעה.

     

    בשים לשלב המוקדם יחסית בו הסתיימו ההליכים בתיק, אני מורה בזאת לתובע לפצות את הנתבעות 1 ו – 3 בסכום בסך 5,000 ₪ בתוספת מע"מ כל אחת, כאשר סכום זה ישולם תוך 30 יום שאם לא כן ישא ריבית והצמדה כדין.

     

    המזכירות תמציא עותק פסק הדין לב"כ הצדדים ותסגור את התיק.

     

    ניתן לפרסם פסק הדין ללא פרטים מזהים.

     

    ניתן היום, כ"ז ניסן תשפ"ג, 18 אפריל 2023, בהעדר הצדדים.