פס''ד בעניין עזבון אריאל נוימן ז"ל נ' ייעוד מפעלים חינוכיים

תביעת נזיקין בטענה לרשלנות שגרמה למותו של אריאל ניומן ז"ל במהלך טיול.

תמצית המחלוקת

1. אריאל ניומן ז"ל נולד ביום 6.5.1996 להוריו, התובעים 3-2 (להלן – האב; האם; או ההורים). אריאל ז"ל נולד וגדל בארצות-הברית, שם מתגוררים הוריו גם כיום. ביום 2.9.2014, בהיותו כבן 18, הגיע אריאל ז"ל לישראל על מנת להשתלב בשנת לימודים במכינת ייעוד שנוהלה על ידי העמותה נתבעת 1 (להלן – המכינה או מכינת ייעוד), שהיא מכינה שנועדה ל"תלמידים יהודים אמריקאים... שבאים לשנה ללמוד ולהכיר את הארץ וחלקם מתגייסים לצבא" (פסקה 3 לתצהיר מר אטינגר). במסגרת זו, יצאו 13 משתתפי המכינה לטיול באזור מצדה. במהלך היום השני לטיול, 10.9.2014, התמוטט אריאל ז"ל, ולאחר מכן נפטר בבית החולים הדסה, אליו הובהל.

    

2. לטענת התובעים, אריאל ז"ל נפטר ממכת חום בעטיו של עומס החום הכבד ששרר במקום בשעת הטיול. לגישתם, הנתבעים חבים ברשלנות מחמת מותו הטראגי של אריאל ז"ל: נתבעת 1 כמפעילת המכינה; נתבע 2 כמדריך ומארגן הטיול וכרכז המכינה (להלן – מר אטינגר); נתבע 3 כראש מוסדות ייעוד (להלן – הרב שפירא); נתבע 4 כמי שנכח בטיול והיה מעורב בו (להלן – הרב רוטשטיין); ונתבעת 5 כחברת הביטוח שביטחה את הנתבעים בתקופה הרלוונטית.

    

3. מנגד, לטענת הנתבעים מותו הטראגי של אריאל ז"ל נגרם מסיבות שאינן תלויות בנתבעים (סיבות גנטיות-רפואיות), לא הייתה כל רשלנות בהתנהלותם ולעמדתם יש לדחות את התביעה. הנתבעים הפנו בהקשר זה גם להחלטת הפרקליטות לסגור את תיק החקירה שנפתח נגד נתבעים 3-2 ולפסק-דינו של בית המשפט העליון שדחה את עתירת התובעים בעניין (בג"ץ 3469/18). עוד טענו הנתבעים לשיהוי בהגשת התביעה, אולם ייאמר מיד שבטענה זו לא מצאתי ממש שכן אריאל ז"ל נפטר ביום 10.9.2014 והתביעה הוגשה בחלוף כשלוש שנים, ביום 6.9.2017, תקופה שהיא בוודאי סבירה ואין בה משום שיהוי.

    

4. להכרעה במחלוקות אלו אדרש להלן.

    

   מסלול הטיול

5. הטיול נמשך יומיים, בין התאריכים 9.9.2014 ועד 10.9.2014. היום הראשון של הטיול, 9.9.2014, כלל מסלול הליכה בן ארבע שעות בנחל דוד ונחל ערוגות ולאחריו נסיעה לים המלח, שחייה וארוחת ערב. לאחר ארוחת הערב הקבוצה לנה בחניון נחל משמר שמצפון למצדה (פסקאות 12-10 לתצהיר מר אטינגר). היום השני של הטיול, 10.9.2014, כלל מסלול הליכה מחניון נחל משמר בעלייה למעלה משמר ומשם בירידה דרומה לנחל צאלים ולמורדות מצדה. אריאל ז"ל התמוטט לקראת סוף המסלול, מרחק לא גדול ממורדות מצדה.

    

6. לעניין אורכו המדויק של מסלול הטיול מיום 10.9.2014 הוגשו שתי חוות דעת: מטעם התובעים חוות דעתו של מורה הדרך מר דולב ארבייטר; ומטעם הנתבעים חוות דעתו של מר דרור נויפלד, מי ששימש כמנהל הדרכה ארצי ברשות שמורות הטבע וכיום הוא בעל חברה העוסקת בהדרכת טיולי אתגר. לאחר שמיעת עדויות המומחים ראיתי להעדיף את חוות דעתו של מר נויפלד על זו של מר ארבייטר. זאת, לאחר שהוברר מהחקירות הנגדיות כי מר ארבייטר לא ביצע את המסלול בעצמו (ראו עמ' 283-282 לפרוטוקול), ולעומתו מר נויפלד ביצע את המסלול בעצמו, ביצע מדידות מדויקות של המסלול בשטח ומעדותו ניכרה היכרותו הקרובה והמעמיקה את המקום (ראו פסקה 6 לחוות הדעת; עמ' 321 לפרוטוקול). התובעים טענו אמנם כי אין ליתן אמון בעדותו של מר נויפלד משום שבחקירתו הנגדית התברר שהוא שוחח ארוכות עם מר אטינגר מספר פעמים אודות הטיול ומסלולו טרם כתיבת חוות דעתו (ראו עמ' 320-318 לפרוטוקול) ומשום שטען שמסלול הטיול מומלץ לאורך כל השנה על יסוד מפה של החברה להגנת הטבע כאשר העד מטעם החברה להגנת הטבע חלק על כך (ראו עמ' 53-52 לפרוטוקול), אולם לא ראיתי לקבל את טענות התובעים בסוגיית אמינותו של מר נויפלד.

    

7. מר נויפלד לאורך כל עדותו היה נאמן במובהק לאמת, והוא העיד לא פעם עדות שהיא לחובת הנתבעים כאשר הדבר התחייב מהאמת (ראו הדיון בהמשך בסוגיית עומס החום). כמו כן, מר נויפלד חשף בגילוי ובפירוט את תוכן שיחותיו עם מר אטינגר, שיחות שנועדו לאפשר למר נויפלד להבין אל נכון מה המסלול בו צעדו המטיילים בהינתן שהמסלול הורכב מחיבור של כמה מסלולי סימון שבילים. מכל מקום, לא התרשמתי כלל ועיקר שחילופי הדברים עם מר אטינגר השפיעו כהוא זה על אמינותו הברורה של מר נויפלד. וראו לדוגמא דבריו של מר נויפלד לפיהם המסלול לאחר ארוחת הצהריים נמשך כ- 7.5 ק"מ, אמירה שהתחייבה מהנאמנות לאמת וסתרה את הערכתו של מר אטינגר לפיה המסלול לאחר ארוחת הצהריים היה "כ- 3.5 ק"מ בערך עוד כשעה הליכה לערך" (פסקה 20 לתצהיר מר אטינגר). לעניין עמדתו של מר נויפלד לפיה הטיול מומלץ במהלך כל השנה, יש לראות עמדה זו בהקשרה המלא, כשמר נויפלד מבהיר שבמקביל יש לבדוק את תנאי מזג האוויר.

    

8. יצוין עוד שהתובעים מצאו טעם לפגם בכך שמר נויפלד לא חתם לכתחילה על חוות דעתו (הראיות הוגשו בתקופת הקורונה), ובחוות הדעת לא נכתב הנוסח הקבוע בדין לפיו המומחה מודע לכך שחוות דעתו תשמש כראיה והוא הוזהר כדין (ראו התוספת הראשונה לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א- 1971), אך לא ראיתי בטענה זו ממש לאחר שבפתח עדותו הוזהר מר נויפלד כדין (עמ' 310-309 לפרוטוקול).

    

9. לפי חוות דעתו של מר נויפלד אורך מסלול הטיול ומאפייני ההליכה בו היו כדלקמן (פסקה 5 והמפה שצורפה לחוות דעת מר נויפלד; עמ' 325 לפרוטוקול):

    

   • מחניון נחל משמר למעלה משמר (סימון שבילים אדום) – הטיול ביום 10.9.2014 החל מחניון נחל משמר מערבה לכיוון מעלה משמר. הקילומטר הראשון של המסלול הוא שביל רחב וההליכה היא בשטח מישורי. לאחר קילומטר מתחילה עלייה בדרגת קושי קלה עד בינונית שנמשכת כ- 2.5 ק"מ לערך עד למעלה משמר.

   • ממעלה משמר לחניון נחל צאלים (סימון שבילים שחור וכחול) – ממעלה משמר נמשך המסלול דרומה תוך התקדמות לכיוון מצדה. ההליכה בדרגת קושי קלה, תחילה בשטח מישורי על תשתית סלע חוואר רך (סימון שבילים שחור) ואחר-כך בירידה שמסתיימת בחניון נחל צאלים (סימון שבילים כחול). הירידה נמשכת כ- 3-3.5 ק"מ.

   • הפסקה בחניון נחל צאלים – בחניון נחל צאלים ערכו המטיילים הפסקה למנוחה ולאוכל.

   • מחניון נחל צאלים ועד למורדות מצדה (סימון שבילים ירוק ואדום) – לאחר ההפסקה המשיכו המטיילים דרומה במורדות נחל צאלים לכיוון מצדה. ההליכה בתחילה היא במסלול מישורי שנמשך כ- 1.5 ק"מ (סימון שבילים ירוק) ובהמשך כ- 6 ק"מ במגמת ירידה ומישור עד לחניון מצדה שבמורדות מצדה (סימון שבילים אדום).

      

10. סך כול המסלול הוא כ- 14 ק"מ ו- 44 מטר, מתוכם 569 מטר הם בעליה (פסקה 5 לחוות דעת מר נויפלד), וכך אני קובעת כממצא שבעובדה.

     

    שעות הטיול

11. המטיילים ישנו, כאמור, בחניון נחל משמר, התעוררו לערך בשעה 6:00, התפללו, אכלו ארוחת בוקר והחלו בטיול (פסקאות 10, 14 לתצהיר מר אטינגר). בשעה 10:30 לערך סיימו המטיילים את העלייה של מעלה משמר והצטלמו על רקע הנוף. במהלך העלייה המטיילים עצרו למנוחה פעמיים (פסקה 18 ונספח לתצהיר מר אטינגר).

     

12. ב- 10:30 לערך החלו המטיילים בירידה לחניון נחל צאלים תוך עשיית הפסקות כל 20-15 דקות. התובעים טענו כי ההפסקות נמשכו שתי דקות אולם נוכח העובדה שהטיעון נסמך על דברים שאמר במשטרה מי שלא העיד בהליך הנוכחי, אין לטיעון משקל (ראו פסקה 133 לסיכומי התובעים). בשעה 12:30 הגיעו לחניון נחל צאלים ועצרו שם למנוחה ולהפסקה (פסקה 19 לתצהיר מר אטינגר). ההפסקה נמשכה כ- 45 דקות. בהפסקה הגיע לחניון נחל צאלים הרב רוטשטיין עם רכבו (אשר כונה לעתים רכב חפ"ק), הביא עמו את ארוחת הצהריים למטיילים וכן מים להצטיידות (פסקה 19 לתצהיר מר אטינגר; פסקאות 6-5 לתצהיר הרב רוטשטיין).

     

13. לאחר ההפסקה המשיכו המטיילים בטיול דרומה לכיוון מצדה. בקטע זה של ההליכה לא היו הפסקות (ראו במשמע פסקאות 24-23 לתצהיר מר אטינגר; פסקה 142.8 לסיכומי התובעים). בשלב זה, המטיילים הלכו בשתי קבוצות: קבוצה אחת, שחבריה צעדו מהר, פסעה בראש עם נוח לרנר, עוזר המדריך שהיה תלמיד בוגר של המכינה; קבוצה שנייה, שחבריה צעדו לאט, פסעה מאחור עם מר אטינגר. אריאל ז"ל צעד בקבוצה השנייה, מאחור. בשלב מסוים, התקדם אריאל ז"ל לעבר הקבוצה שפסעה מהר יותר, אך לפתע כעבור זמן קצר התמוטט ונפל. כוחות ההצלה הוזעקו, ואריאל ז"ל פונה במסוק לבית החולים הדסה, שם נפטר (פסקאות 25-23 לתצהיר מר אטינגר). לפי הדיווח מיחידת החילוץ עין גדי הקריאה ממגן דוד אדום התקבלה בשעה 14:30 (מוצג 25 למוצגי הנתבעים).

     

    עומס החום

14. לפי תעודת עובד ציבור מטעם השירות המטאורולוגי קיימות שתי תחנות מטאורולוגיות רלוונטיות לענייננו: תחנת עין גדי הנמצאת בגובה של 415- מטר מתחת לפני הים ומתאימה לחלק התחתון של נחל צאלים; ותחנת מצוקי דרגות בגובה של 20+ מעל פני הים המתאימה לחלק העליון של נחל צאלים (נספח 26 למוצגי הנתבעים. וראו גם מוצג 5.6 למוצגי התובעים). כעולה מתיאור מסלול הטיול לעיל, במועד התמוטטותו של אריאל ז"ל המטיילים נמצאו בחלקו התחתון של נחל צאלים ולכן לעניין מועד ההתמוטטות נוגעים הנתונים של תחנת עין-גדי. מטעם זה לא ראיתי לקבל את טענת הנתבעים שביקשו להסתמך על הנתונים הנוגעים לתחנת מצוקי דרגות שכן נתונים אלו אינם רלוונטיים למקום ולמועד התמוטטותו של אריאל ז"ל. וראו גם דברי מר דרור נויפלד, המומחה מטעם הנתבעים עצמם, שאישר בעדותו את חוסר הרלוונטיות של נתוני תחנת מצוקי דרגות (עמ' 327 לפרוטוקול).

     

15. מנתוני השירות המטאורולוגי ביחס לתחנה בעין גדי עולה שנמדדו בתחנה ביום הטיול הטמפרטורות הבאות (במעלות צלזיוס): בשעה 08:00 – 31.1 מעלות; בשעה 10:00 – 32.5 מעלות; בשעה 12:00 – 33.3 מעלות; בשעה 14:00 – 34.9 מעלות; בשעה 15:00 – 35.1 מעלות (נספח 26 למוצגי הנתבעים). כלומר, בסמוך למועד התמוטטותו של אריאל ז"ל – שהתמוטט בשעה 14:30 לערך – הטמפרטורות בתחנת עין גדי הגיעו לכ- 35 מעלות.

     

16. לפי נתוני חברת מטאו-טק כפי שהועברו לחדר המצב של החברה להגנת הטבע (שהם הנתונים על-פיהם פועלים טיולי משרד החינוך, ראו בהמשך) ביום הטיול, 10.9.2014, שרר עומס חום כבד באזור הטיול בשעות הרלוונטיות. מסלול הטיול עבר במקומות שהוגדרו כאזור אקלימי ח' וכאזור אקלימי ח'1. נראה שחלקו הראשון של הטיול עד למעלה משמר היה באזור ח'1 וחלקו השני במורד נחל צאלים היה באזור ח' (עדות מר בלוט, עמ' 52-51 לפרוטוקול). לפי נתוני חברת מטאו-טק באזור אקלימי ח' היה עומס חום כבד בין השעות 20:00-10:00, ובאזור אקלימי ח'1 היה עומס חום כבד בין השעות 18:00-12:00 (נספח א1 להודעת מר יגאל בלוט, מוצג 5.1 למוצגי התובעים). נמצא כי בשעת התמוטטותו של אריאל ז"ל שרר במקום עומס חום כבד.

     

17. הנתבעים טענו כי לא ניתן לסמוך על נתוני חברת מטאו-טק באשר לעומס החום בהיותה חברה פרטית הנותנת תחזית, ונראה שלגישתם הנכון הוא לסמוך על נתוני עומס החום של השירות המטאורולוגי המשקפים את הנתונים בפועל. אולם נתוני השירות המטאורולוגי דווקא מתיישבים היטב עם נתוני חברת מטאו-טק. אלו נתוני השירות המטאורולוגי לגבי עומס החום בפועל בתחנת עין-גדי בשעות הרלוונטיות: בשעה 10:00 – 28.4 יחידות עומס חום; בשעה 12:00 – 28.7 יחידות עומס חום; בשעה 14:00 – 29.0 יחידות עומס חום; בשעה 15:00 – 29.1 יחידות עומס חום (נספח 26 למוצגי הנתבעים). כלומר, לפי נתוני השירות המטאורולוגי שרר במקום בפועל בין השעות 15:00-10:00 עומס חום בשיעור 29-28 יחידות. ככל שהנתבעים סבורים ש- 29-28 יחידות עומס חום כמוהן כביכול כ- 29-28 מעלות, הרי סברה זו שגויה. עומס החום מורכב משקלול של כמה נתונים, שטמפרטורה היא רק אחד מהם; הנתונים הרלוונטיים לשקלול הם טמפרטורה, לחות ורוח (עדות מר בלוט, עמ' 61 לפרוטוקול). על כן יחידות עומס חום שונות מיחידות הטמפרטורות, ואין כל סתירה בין נתוני השירות המטאורולוגי לנתוני חברת מטאו-טק לעניין עומס חום. וראו עמ' 104 למוצגי התובעים, נספח 9 לחוות דעת פרופ' בר-אילן, שם מופיעות הוראות צה"ליות רלוונטיות, ולפיהן עומס חום כבד מוגדר כנע בין 30-28.1 יחידות עומס חום.

     

18. עוד ביקשו הנתבעים לסמוך על מזכר משטרתי בו נכתב כי "מזג אוויר חודשי עבור מצדה... מראה על 30 מעלות ביום האירוע 10/09/2014" (נספח 28 למוצגי הנתבעים). מסמך זה נסמך על נתונים שהופקו מאתר במרשתת, אליו הפנה מר אטינגר את המשטרה (נספח 27 למוצגי הנתבעים). אולם הטמפרטורות על פי מזכר משטרתי שנסמך על נתונים שמפורסמים באתר במרשתת שלא הובהרה מהותו אינם יכולים לגבור על הנתונים הרשמיים של השירות המטאורולוגי. מה גם שלא ברור כלל שהנתונים בנוגע למצדה כמוהם כנתונים הנוגעים לחלקו התחתון של נחל צאלים, בו התמוטט אריאל ז"ל.

     

19. לפיכך, בהתאם לשילוב העולה מנתוני השירות המטאורולוגי ומנתוני חדר המצב (מחברת מטאו-טק), אני קובעת כממצא שבעובדה שבשעה 14:30 לערך, אז התמוטט אריאל ז"ל, שרר במסלול הטיול עומס חום כבד.

     

    המסמכים הרפואיים

20. עומס חום כבד יוצר חשש מפני מכת חום. המסמכים הרפואיים מעלים כי כלל הגורמים הרפואיים שהיו מעורבים בפינויו של אריאל ז"ל ובטיפול בו התרשמו כי מצבו ומותו נגרמו בשל "מכת חום". במסמכים הנוגעים לפינוי, ב"כרטיס טיפול ופינוי" נרשם: "אבחנות – Heat stroke. מצב הכרה: לא מגיב, דופק: 160, לחץ דם: 64/46, חסר סנסורי, חסר מוטורי..." (עמ' 153-150 למוצגי הנתבעים). וראו גם דו"ח יחידת חילוץ עין-גדי (מוצג 5.4 למוצגי התובעים).

     

21. בדו"ח הפינוי המוסק של צה"ל נרשם כי המסוק הוזנק בשעה 15:02, נחת בשטח בשעה 15:26; הגיע לפצוע בשעה 15:27; המריא בשעה 15:36; והגיע לבית החולים בשעה 15:50. עוד נרשם בדו"ח כי "מנגנון הפציעה: הליכה ממושכת באזור חם. חשד להתייבשות/ מכת חום" (מוצג 5.5 למוצגי התובעים).

     

22. לפי האמור בתיק הרפואי מבית-החולים הדסה, אריאל ז"ל הגיע לבית החולים הדסה עין-כרם ביום 10.9.2014 בשעה 15:59, לאחר שהובא על-ידי פיקוד העורף. בהגיעו, היה לאריאל ז"ל חום של 43 מעלות, דופק 170, ולחץ דם של 54/26 (עמ' 144 למוצגי הנתבעים). הקרדיולוג בהדסה כתב "בן 18, תייר מארה"ב, טייל היום במצדה, ללא תלונות מקדימות היום. בסוף הטיול חש ברע והתמוטט. לא ידוע על מחלות רקע. לא נוטל תרופות. הובא ע"י מסוק למיון ע"כ. במיון נמדד חום 43. בקבלתו מונשם, מחוסר הכרה... ברושם של מכת חום הוחל בקירור, מתן נוזלים בכמות רבה. למרות טיפול זה פיתח ברדיקרדיה קיצונית ואסיסטולה, הוחל בהחייאה. בוצעה החייאה במשך 50 דקות... מותו של החולה נקבע בשעה 1802". הקרדיולוג כתב אבחנות של Exitus; Heat Stroke and Sunstroke; Cardiopulmonary Resuscitation. כלומר, פטירה; מכת חום ומכת שמש; והחייאה (עמ' 145 למוצגי הנתבעים). הרופא במיון-פנימית בהדסה כתב "בחור צעיר שהובא על ידי מסוק... נמסר שמדובר בבחור [ת]ייר מטייל בדרום, הגיע עקב חום גבוה 43, שוק לחצי דם סביב 50 סיסטולי בקבלתו, טכיקרדיה משמעותית 170, מחוסר הכרה, מונשם... רושם בהתחלה שמדובר בheat stroke לאור אנמנזה של טיול בדרום, חום 43 בקבלתו למיון. הותחל זליפת נוזלים מסיבית בריצה... קיררנו אותו עם מגבות קרח... פריפריה חמה מאד... לציין שיש באבחנה מבדלת Heat Stroke או Intoxication [=הרעלה]. אמנם, לא הצלחנו לשלוח TOXIC SCREEN כיוון שהחולה לא נתן שתן או מחלה וויראלית או אבחנה אחרת" (עמ' 147-146 למוצגי הנתבעים). בגיליון הטיפול בהדסה רשמו הרופאים: "רושם – Heat Stroke... התייבשות" (עמ' 149-148 למוצגי הנתבעים).

     

23. בהודעת הפטירה נרשם כי המוות אירע ביום 10.9.2014 בשעה 18:00. סיבת המוות נרשמה cardiopulmonary arrest [=דום לב ריאה]; heat stroke [=מכת חום] (עמ' 156 למוצגי הנתבעים).

     

24. בדו"ח המשטרה בדבר העברת הגופה למרכז הלאומי לרפואה משפטית מיום 10.9.2014 נכתב "מדובר בקבוצת תיירים מחו"ל שטיילו בנח"ל צאלים כאשר המנוח חש ברע והתמוטט במקום עקב התייבשות. הוסק לבית החולים הדסה עין כרם...". עוד צוין כי המשפחה מתנגדת לנתיחה ותפנה לבית המשפט כדי למנעה (נספח 12, עמ' 171-169 למוצגי הנתבעים). נתיחה לאחר המוות לא בוצעה, ובוצעה בדיקה פתולוגית בלבד. הבדיקה בוצעה ביום 11.9.2014 בשעה 9:30, ולא פורטה סיבת המוות (נספח 11, עמ' 167-163 למוצגי הנתבעים).

     

25. בתעודת הפטירה מיום 11.9.2014 נכתב בנוגע לסיבת הפטירה UNDETERMINED (מוצג 8.1 למוצגי התובעים).

     

    סיבת המוות

26. בין הצדדים מחלוקת באשר לסיבת המוות של אריאל ז"ל. המומחה מטעם התובעים, פרופ' מיכאל בר-אילן, חיווה דעתו כי המוות נגרם כתוצאה ממכת חום. מנגד, מומחה הנתבעים, ד"ר טובי רסין, חיווה דעתו כי "סיבת המוות הוודאית לא תיוודע ככל הנראה לעולם, שכן אין בידינו ממצאי ניתוח שלאחר המוות אלא בדיקה חיצונית בלבד שלא העלתה ממצאים חד משמעיים" (עמ' 2 לחוות הדעת).

     

27. פרופ' בר-אילן, מומחה התובעים, הדגיש את התמונה הקלינית לפיה טמפרטורת הגוף של אריאל ז"ל עם הגעתו לבית החולים הייתה 43 מעלות. לדבריו, חום הגוף אינו עולה אלא בנוכחות מחלת חום וגם אז אינו מגיע ל- 43 מעלות. קיימים רק שני מקרים בהם חום הגוף יגיע כדי 43 מעלות. האחד, מקרה נדיר שאינו נוגע לענייננו של תופעת לוואי לתרופה פסיכיאטרית. השני, מכת חום (עמ' 5 לחוות הדעת). לעניין מכת חום הסביר פרופ' בר-אילן שאדם יכול להיחשף לחום חיצוני כגון טמפרטורות סביבה גבוהות, או לחום פנימי כתוצאה מפעילות גופנית. לדבריו, כאשר אדם נחשף לחום ממקור כלשהו במידה העלולה להיות מסוכנת, הגוף מפעיל מנגנוני הגנה שונים. משלב מסוים, כשהמנגנונים כושלים וחום הגוף עצמו מתחיל לעלות, מתפתחת פגיעת חום העלולה לגרום למוות (עמ' 5 לחוות הדעת). תהליך הפגיעה ממכת חום הוא איטי והדרגתי ובדרך כלל הנפגע אינו מודע אליו, עד שבשלב מסוים הנפגע פשוט קורס (עמ' 6 לחוות הדעת). לדברי פרופ' בר-אילן זוהי סיבת המוות של אריאל ז"ל, כעולה מחום גופו עם הגעתו לבית החולים במשולב עם כלל נסיבות המקרה ובהעדר אבחנה מבדלת רלוונטית כלשהי. פרופ' בר-אילן הסביר שחשש ההרעלה (Intoxication) שנזכר כאפשרות שלא נשללה בחלק מהמסמכים הרפואיים בהדסה עניינו חשש לשימוש בסמים, שיש לבודקו על דרך השגרה בכגון דא ועל כן צוין במסמכים הרפואיים, אך החשש האמור אינו מתעורר כלל במקרה הנוכחי (ראו עמ' 210 לפרוטוקול. כן ראו עדותו של מר אטינגר ששלל בהגינות כל חשש לשימוש בסמים או באלכוהול, בעמ' 257 לפרוטוקול).

     

28. ד"ר רסין, מומחה הנתבעים, לא חלק על ההגדרה לפיה "עומס חום זה סיטואציה שבה נוצר דחק, עקה, סטרס מבחינת היכולת של הגוף להיפטר מחום בנסיבות שבהן מופעל עליו חום בין אם זה חום ממקור חיצוני (מטמפרטורת הסביבה) ובין אם זה החום שנוצר כתוצאה מהפעילות הגופנית" (עמ' 266 לפרוטוקול), אך הוא הדגיש שבמהלך הפינוי המוסק לבית החולים הדסה אריאל ז"ל הונשם, כשבדיעבד לאחר נחיתת המסוק התברר שצינור ההנשמה (הטובוס) לא היה בקנה כך שההנשמה לא הייתה יעילה (עמ' 2-1 לחוות הדעת). לדבריו, לא נמדד חום גופו של אריאל ז"ל בעת ההתמוטטות ולכן לא ברור מה היה אז חום גופו, והמדידה של חום הגוף שנעשתה עם הגעתו לבית החולים אינה משקפת בהכרח את המצב עם ההתמוטטות נוכח השימוש הלא-תקין בטובוס (עמ' 4-3 לחוות הדעת). עוד ציין ד"ר רסין כי אריאל ז"ל תואר כ"חיוור וחסר הכרה" בעת התמוטטותו, אך מכת חום מאופיינת במראה סמוק ואודם בפנים (עמ' 3 לחוות הדעת. אבל ראו עדותו של איש יחידת חילוץ עין-גדי, מר בועז ליימזיגר, לפיה כאשר הגיע אל אריאל ז"ל בשטח הוא היה אדום: עמ' 113 לפרוטוקול). לכן, ובהעדר נתיחה לאחר המוות, חיווה ד"ר רסין דעתו כי לא ניתן לקבוע את סיבת מותו של אריאל ז"ל.

     

29. במהלך החקירות הנגדיות של המומחים הצטמצמה המחלוקת ביניהם עד מאד. פרופ' בר-אילן, מומחה התובעים, אישר בחקירתו הנגדית כי נתונים רבים שהזכיר בחוות דעתו היו פרי עדויות שמיעה שלא הוכחו כלל ועיקר. כגון, סברתו השגויה כי מסלול הטיול היה בן 20 ק"מ, ועוד (עמ' 3 לחוות הדעת; עמ' 200 לפרוטוקול). פרופ' בר-אילן הבהיר בחקירתו הנגדית כי למעשה לוז חוות דעתו נוגע לטמפרטורת גופו של אריאל ז"ל עם הגעתו לבית-החולים, לטמפרטורות ששררו במקום בזמן הטיול ולהעדר אבחנה מבדלת. לדבריו, גם בנפול הנתונים השגויים, חוות דעתו לעניין סיבת המוות נותרת על כנה. כדבריו:

     

    "אני גם לא מתיימר לתת הסבר לכל פרט ופרט. יש את העיקר ואני חוזר עליו. נסיבות, טמפרטורה והיעדר אבחנה מבדלת. אני מנסה לפרוס את כל היריעה, חלקה הוא רלוונטי מבחינה אנושית, חלקה אולי לא רלוונטי משפטית. אתם תדעו לסנן את הדברים. חשוב לי המסר מה העיקר, מה מביא לביטחון בקביעות של מכת חום..." (עמ' 215 לפרוטוקול).

     

30. מומחה הנתבעים, ד"ר רסין, מסר בחקירתו הנגדית כי לכתחילה סירב ליתן חוות דעת בתיק הנוכחי משום שלאחר העיון במסמכים הרפואיים היה בטוח שאריאל ז"ל נפטר ממכת חום (עמ' 263 לפרוטוקול). רק לאחר עיון נוסף מצא פרכות כאלו ואחרות במסמכים הרפואיים שהביאוהו לכלל מסקנה כי קיים ספק באשר לסיבת המוות הוודאית. אולם, הוא הוסיף והבהיר שמבחינת מאזן ההסתברויות – שהיא מידת ההוכחה הרלוונטית בהליך אזרחי – אזי הכף נוטה לטובת הקביעה שאריאל ז"ל נפטר ממכת חום. כדברי ד"ר רסין:

     

    "ש. אני הבנתי שאתה חולק על המסקנה חד משמעית של פרופ' בר אילן

    ת. אני חולק על החד משמעיות שלו.

    ש. אני מבין שאתה חולק על החד משמעות של חוות דעתו של פרופ' בר אילן. אבל שאלתי אותך האם המסקנה שהמנוח נפטר ממכת חום יותר סבירה מכל סברה אחרת

    ת. יותר סבירה כן" (עמ' 269 לפרוטוקול).

     

31. במילים אחרות: מומחה הנתבעים, הוא עצמו, אישר שהמסקנה שאריאל ז"ל נפטר ממכת חום היא המסתברת יותר. מכאן שלפי עדותו שלו, התובעים עמדו בנטל ההוכחה הנדרש בהליך אזרחי על מנת להוכיח שהמנוח מת ממכת חום. נוכח עדותו זו של ד"ר רסין ממילא אין נפקות לכך שלא נערכה נתיחה לאחר המוות שכן מהעדות עלה שזוהי עמדתו של ד"ר רסין כשד"ר רסין מודע היטב לכך שלא נערכה נתיחה. אמנם, ב"כ הנתבעים ביקשה ליתן פירוש אחר לדבריו אלו של המומחה, תוך שהיא מדגישה שבהמשכם של דברים אמר ד"ר רסין כי "אבל עדיין קיימת אבחנה מבדלת כולל גורמים תורמים רפואיים משמעותיים שהביאו לכך שהמנוח היה היחיד שנפטר, אלמלא גורמים אלה ספק אם היה נגמר במוות" (עמ' 269 לפרוטוקול. וראו טיעוני ב"כ הנתבעים בעניין בעמ' 419 לפרוטוקול). אולם ניסיון פרשני זה של דברי ד"ר רסין אינו משקף את עדותו שהייתה ברורה ופשוטה ועלה ממנה שד"ר רסין סבור שסביר יותר מכל סברה אחרת שסיבת המוות של אריאל ז"ל היא מכת חום. וראו גם הפתעתו של ד"ר רסין במהלך חקירתו הנגדית, עת נודע לו כי בניגוד לסברתו לאמתו של דבר היה משתתף נוסף בטיול (מר מאיר הורוויץ) שלא חש בטוב במהלך הטיול ובסופו פנה למרפאה במצדה (וראו דבריו של הרב שפירא, שאישר בהגינות כי מר הורוויץ פנה לחדר עזרה ראשונה בסוף הטיול, בעמ' 137 לפרוטוקול. כן ראו דבריו הדומים של הרב רוטשטיין, בעמ' 172 לפרוטוקול). תגובתו של ד"ר רסין הייתה כי "ללא ספק המידע הזה אם הוא נכון תומך במסקנה של התייבשות ומכת חום" (עמ' 268 לפרוטוקול).

     

32. בנסיבות אלו, משמומחה הנתבעים עצמו אישר שסיבת המוות המסתברת יותר היא מכת חום, לא ראיתי להידרש למחלוקות קלות נוספות שהתגלעו בין המומחים בסוגיות המצויות בשוליים, כגון השאלה כיצד נמדד החום בהדסה (רקטלית או אחרת); בדיקות המעבדה בדבר הפרעה בנתוני הכבד; צבע העור של אריאל ז"ל (סמוק או חיוור); ועוד. לפיכך, אני קובעת כממצא שבעובדה כי אריאל ז"ל נפטר ממכת חום שאירעה מחמת עומס החום הכבד.

     

33. אמנם נתבעים 3-2, מר אטינגר והרב שפירא, טענו בעדותם כאילו הסיבה למותו של אריאל ז"ל היא סיבה גנטית. הם סמכו טענתם זו על דברים שאמרו להם הוריו בעת השבעה וכן על שיחה שלטענתם הרב שפירא קיים עם רופא שלא העיד מטעם הנתבעים. כדברי הרב שפירא, ראש מוסדות ייעוד (נתבע 3):

     

    "אחרי מותו של המנוח הוזמנתי לבוא ללוויית הנער בניו יורק על ידי הוריו. כשהגעתי לבית הוריו סיפרו לי ההורים האבלים כי רופאה מומחית לבעיות חום אשר הכירה את המנוח מילדותו טענה באוזניהם כי ככל הנראה הנער סבל מבעיה גנטית...

    ...ההורים סיפרו לכל המנחמים את אותו סיפור, הילד נפטר כתוצאה מבעיה גנטית ולא כתוצאה מרשלנות...

    הסיפור שסופר על ידי ההורים לכולם היה שהמנוח שהה פעמיים בחייו בארץ. בפעם הראשונה הוא הגיע בגיל 13 ש' וכששהה בכותל המערבי וזרחה עליו השמש, התמוטט. בפעם השנייה הייתה בטיול המדובר" (פסקה 11-9 לתצהירו).

     

34. וראו גם דברי המדריך מר ג'וש אטינגר (נתבע 2):

     

    "לאחר הטרגדיה נסעתי לניחום אבלים בבית המנוח בניו-יורק... ובמהלך השיחה האמא סיפרה לי כי כבר היה בעבר מקרה של עילפון, במהלך טיול הבר מצווה שלו בכותל התעלף ובאותו טיול משפחתי גם האמא עצמה התעלפה בירדן ושהם חזרו לארה"ב התייעצו עם רופא משפחה שהסביר להם שיש להם בעיה גנטית לשמש או רגישות יתר לתנאים במזרח התיכון" (פסקה 30 לתצהירו).

     

35. לא ניתן לקבל את הסברה האמורה. קביעת סיבת מוות היא עניין מובהק שברפואה ושבמומחיות. סברתם של ההורים בסמוך לאחר האירוע הטראגי באשר לסיבת המוות על בסיס תחושות או דיבורים כאלו ואחרים, אינה ראיה לכך שזו הייתה סיבת המוות. ההורים אינם מומחים, וחילופי דברים נטענים שקיימו עם רופאה כזו או אחרת שכלל לא העידה או חילופי דברים נטענים שהרב שפירא קיים עם רופא שכלל לא העיד, אינם ראיה. פרופ' בר-אילן העיד שמהמסמכים הרפואיים עולה שאריאל ז"ל לא סבל מבעיה קרדיולוגית-גנטית וסיבת המוות היא מכת חום (עמ' 202, 209 לפרוטוקול), וד"ר רסין, המומחה מטעם הנתבעים, אישר בחקירתו הנגדית שהסיבה המסתברת למוות היא מכת חום. לפיכך, קבעתי כי אריאל ז"ל נפטר ממכת חום.

     

     

    איסור יציאה לטיול בעומס חום כבד

36. נוכח הקביעה לפיה אריאל ז"ל נפטר ממכת חום שנגרמה מחמת עומס החום הכבד יש להידרש לשאלת התרשלות הנתבעים. מומחה התובעים, מר דולב ארבייטר, חיווה דעתו בדבר כשלים רבים שהיו לטענתו בטיול ואשר הביאו למותו של אריאל ז"ל ממכת חום. מנגד, מר דרור נויפלד, מומחה הנתבעים חיווה דעתו כי לא נפל כשל כאמור.

     

37. חוות דעתו של מר ארבייטר עוררה קשיים שכן נכללו בה שלל עובדות שלא הוכחו כלל ועיקר, עובדות שעל בסיסן טען מר ארבייטר להתרשלות. כגון, הסברה השגויה כי אורך המסלול הוא כ- 17 ק"מ עם טיפוס של 787 מ' (עמ' 2 לחוות הדעת), בשעה שמסלול הטיול היה כ- 14 ק"מ עם טיפוס של 569 מ'; הסברה השגויה כי לא נערך תדרוך למטיילים (עמ' 2 לחוות הדעת), בשעה שמעדויות עדי התובעים עצמם עלה כי ניתן תדרוך כאמור (עדות מר אברמסון, עמ' 342 לפרוטוקול; נספח B לתצהירו); הסברה השגויה כי אריאל ז"ל לא שתה די מים במהלך הטיול (עמ' 3 לחוות הדעת), בעוד שמעדויות עדי התובעים עצמם עלה כי אריאל ז"ל "שתה הרבה מים" (עדות מר הורוויץ, עמ' 87 לפרוטוקול); ועוד. לפיכך, לא ראיתי לסמוך על חוות דעתו של מר ארבייטר בסוגיית הכשלים הנטענים.

     

38. עם זאת, מעדות מר נויפלד, מומחה הנתבעים עצמם, עלה כי אסור היה לצאת לטיול בעומס חום כבד, וכי יציאה לטיול בעומס חום כבד היא בבחינת התרשלות. לכתחילה, בעת כתיבת חוות דעתו סבר מר נויפלד כי הטמפרטורות ביום הטיול היו 30 מעלות. בהתאם לכך, חיווה דעתו כי לא נפל בעניין זה כשל (חוות הדעת, עמ' 24 למוצגי הנתבעים). בחקירתו הנגדית, כשהוברר לו כי עומס החום היה כבד, השיב בהגינות כי:

     

    "אם היה עומס חום כבד, זה היה נקודה שהם היו צריכים לשנות כיוון.

    ...גם אם יש 24 מעלות אבל עומס חום כבד, אני לא מוציא את הטיול" (עמ' 323 לפרוטוקול).

    "ש. אני מציג לך את האזהרות של "מטאותק"... אתה רואה..., שבקעת הירדן, ים המלח, אילת... שוררו תנאי עומס חום כבד בין השעות 10:00 עד 20:00 במצב זה לשיטתך היה אסור להוציא את הטיול לשטח? אתה שם לב ליום, 10.9.2014. אתה מסכים איתי?

    ת. (העד שותק) אני אגיד לך מה, בעיקרון אני מסכים..." (עמ' 323 לפרוטוקול).

     

39. נמצא שבעדותו של מומחה הנתבעים מצויה הודאה בכך שהיציאה לטיול בשעת עומס חום כבד היא אסורה והיא בבחינת התרשלות. אמנם, לאחר שתיקתו והסכמתו דלעיל, העלה מר נויפלד השערות שונות בעניין, אולם לא היה בהן כדי לשנות מההתרשמות הברורה כי מר נויפלד סבור שאסור היה לצאת לטיול בשעת עומס חום כבד.

     

40. להודאה זו יש להוסיף את עדותו של מר יגאל בלוט, מי ששימש כמנהל חדר מצב טיולים ומוקד טבע בחברה להגנת הטבע (למהותם של "חדר מצב" ו"מוקד טבע" ראו בהמשך). מר בלוט מסר כי אילו המכינה הייתה פונה לחדר המצב או למוקד טבע לפני היציאה לטיול, מסלול הטיול לא היה מאושר מחמת עומס חום כבד. כדבריו:

     

    "ש.אם היו מעבירים את התכנית כפי שהתבצעה עם המסלול ואומרים לך שבערך עד 12 או עד 1 אנו נסיים, הייתם מאשרים?

    ת.לא... זה מסלול ארוך שלוקח יום עבודה שלם ואין שום סיכוי לעשותו עד עשר בבוקר ואפילו לא עד 12

    ...

    ש.אם היו אומרים לך אנו נצא בשעה שש בבוקר

    ת.הוא לא יסיים את המסלול הזה גם אם החברה' בכושר. אי אפשר לסיים משש. הוא לא מגיע לנקודת הסיום שהוא תכנן בלי לשהות בעומס חום כבד בשטח" (עמ' 58 לפרוטוקול).

     

41. ראיתי ליתן אמון בעדותו של מר בלוט, שהעיד כאיש מקצוע מנוסה ומובהק והיה ברור שאינו נוטה לטובת צד זה או אחר. ב"כ הנתבעים ביקשה אמנם למצוא קשיים בעדותו של מר בלוט מן הטעם שב"כ התובעים – שהזמין את מר בלוט לעדות – שוחח עמו קודם לעדות והציג לו (בין היתר) את חוות הדעת של מר ארבייטר ומר נויפלד, אולם לא ראיתי בטענות אלו ממש. ההתרשמות מעדותו של מר בלוט הייתה שמדובר בעד אובייקטיבי ונטול פניות. היו חלקים בעדותו שהיו לטובת התובעים, ובה במידה היו בעדותו חלקים שהיו לטובת הנתבעים, כגון כאשר הבהיר – בניגוד לעמדת התובעים ובהתאם לעמדת הנתבעים – שלא הייתה מוטלת על הנתבעים כל חובה לפנות לחדר המצב או למוקד טבע לפני היציאה לטיול.

     

42. אמנם כן, מר בלוט לא היה מעורב באירועי הטיול, והוא גם לא הגיש חוות דעת מומחה בתיק. הוא מסר אמרה במשטרה שנגעה לטענת התובעים לפיה על הנתבעים הייתה מוטלת החובה לפנות לחברה להגנת הטבע לפני הטיול, ובהקשר זה נאמרו דבריו בעדותו. בכל זאת, שני הצדדים ביקשו להסתמך על חלקים כאלו ואחרים בעדותו (ראו למשל פסקה 183 ואילך לסיכומי התובעים; פסקה 34 לסיכומי הנתבעים), ודבריו היו אמינים וברורים.

     

43. ב"כ הנתבעים ניסתה לטעון כאילו האיסור ליציאה לטיול בשעות עומס חום כבד חל רק כשהטיול הוא מאומץ וכולל עליות. מכיוון שהעלייה למעלה משמר הסתיימה בשעה 10:30 לערך, לפני שהחל עומס החום הכבד, ולאחריה הטיול היה במישור ובירידה, גרסה ב"כ הנתבעים שלא נפלה התרשלות ביציאה לטיול (ראו עמ' 415-414 לפרוטוקול). דין הטענה להידחות. מומחה הנתבעים עצמו, וכמוהו מר בלוט מטעם החברה להגנת הטבע, לא יצרו את ההבחנה הנטענת, והבהירו שבשעת עומס חום כבד אסור לחלוטין לצאת לטיול, בין אם הוא בעלייה ובין אם לאו. מה גם שלא ברור על מה מיוסדת הסברה לפיה הליכה בירידה או הליכה במישור אינן בבחינת פעילות גופנית המגבירה את עומס החום. וראו עדותו של ד"ר רסין, מומחה הנתבעים עצמם, שהעיד כי עומס חום נוצר גם מפעילות גופנית (עמ' 266 לפרוטוקול).

     

44. לפיכך, משעה שבעדותו של מומחה התובעים ישנה הודאה בכך שאסור היה להוציא את הטיול במסלול ובמועד המדוברים מחמת עומס חום כבד; ונוכח התימוכין לדבריו בעדותו של נציג החברה להגנת הטבע – אני קובעת כממצא שאסור היה להוציא את המטיילים לטיול במסלול ובמועד האמורים מחמת עומס החום הכבד ששרר במסלול בשעות הרלוונטיות. העובדה שהחלק הקשה של המסלול (העלייה למעלה משמר) הסתיים לפני שהחל עומס החום הכבד אינה מעלה ואינה מורידה. בשעות עומס חום כבד אין לטייל בשטח, גם אם רמת הקושי אינה גבוהה.

     

45. מטעם זה – האיסור על יציאה לטיול בשעת עומס חום כבד – אין נפקות לטענות הנתבעים שביקשו להסתמך על האישור הרפואי שהציג אריאל ז"ל טרם הצטרפותו למכינה, בו נכתב (נספח 8 למוצגי הנתבעים): "Ariel Newman is medically and physically fit for all activities including Krav Maga, Hikes, Army week, weekly runs and so forth". שכן אפילו נקבל שהאישור הרפואי משמעו שאריאל ז"ל יכול היה להשתתף במסלול הטיול עצמו, מבחינת דרגת הקושי של המסלול; ואפילו נקבל שמסלול הטיול לא היה בהכרח מסלול למיטיבי לכת כפי שטענו התובעים (וראו דבריו הברורים של מר בלוט בעמ' 60-59 לפרוטוקול לפיהם הטיול מתאים לתלמידי כיתה ט' ומעלה, דברים שאינם מתיישבים עם טענת התובעים בעניין); הרי גם מי שיכול עקרונית להשתתף במסעות ובפעילויות כגון הטיול המדובר, אינו אמור לעשות כן בזמן עומס חום כבד. איש אינו אמור לטייל בשטח בזמן עומס חום כבד. כפי שהבהיר מר בלוט וכפי שמתחייב מההיגיון: "אם יש עומס חום כבד אף אחד לא מטייל" (עמ' 3 שו' 11-10 למוצג 5.1 למוצגי התובעים). מטעם זה יש לומר כי מכל מקום סברתו הנזכרת של הרב שפירא כי "מוות כתוצאה ממכת חום הוא נדיר ונגרם בדרך כלל כתוצאה מפגם גנטי" (פסקה 13 לתצהירו) – גם לו הייתה מוכחת – לא היה בה כדי לשנות מן המסקנה דלעיל שכן האיסור החד-משמעי על טיול בעומס חום כבד נועד מסתמא כדי להגן גם על מי שיש להם רגישות לחום (מטעם גנטי או אחר), בבחינת "גולגולת דקה".

     

46. למען שלמות התמונה יצוין כי התובעים העלו טענות נוספות בהקשר זה וטענו שההשפעה של עומס חום כבד הייתה ניכרת במיוחד על אריאל ז"ל מחמת שסבל מעודף משקל; לא היה בכושר גופני; הגיע מחו"ל זמן קצר קודם לכן מבלי להספיק להסתגל למזג האוויר; לא ישן היטב בלילה שקדם לטיול מחמת שהלינה בשטח הייתה קשה ובמקום היו יתושים שהקשו על השינה; מחמת שלבש מכנסי אימונית ("טרנינג") שחורים; ומחמת שהיה ללא כובע במהלך הטיול. הנתבעים חלקו על טענות אלו. כך, למשל, לעניין חבישת הכובע העיד מר אטינגר כי כאשר נערך לחניכים מסדר לפני היציאה לטיול התברר שלאריאל ז"ל אין כובע, ולכן הוא דאג לכך שיהיה לו כובע (עמ' 258 לפרוטוקול). עדותו התאשרה בעדויות עדי התובעים עצמם (עדות מר סולומון שפירו, עמ' 74 לפרוטוקול; עדות מר מאיר הורוויץ, עמ' 88 לפרוטוקול). אין למחלוקות אלו נפקות שכן, כאמור, בשעת עומס חום כבד אסור לאיש לטייל בשטח, בין אם הוא סובל מעודף משקל ובין אם לאו; בין אם הוא בכושר גופני ובין אם לאו; וכל כיוצא באלו.

     

47. התובעים הלינו גם על כך שהטיול, שלכתחילה תוכנן לחודש ינואר 2015, הוקדם לחודש ספטמבר 2014. התובעים הדגישו שבינואר אין צפי לעומס חום (פסקה 24 לתצהיר מר ניומן). אולם, גם לטיעון זה אין נפקות שכן השאלה הרלוונטית אינה המועד המיועד לטיול אלא שאלת קיומו של עומס חום כבד במועד הטיול, כאשר לא תמיד קיים בספטמבר עומס חום כבד. וראו הסברו של מר אטינגר להקדמת הטיול, לפיו בחודש ינואר קיים חשש משיטפונות, והתכנון המקורי היה ממילא טנטטיבי כאשר הקדמת הטיול נועדה ליצור הפתעה חיובית בקרב החניכים, כפי שכך נהגה המכינה גם בשנים קודמות (עמ' 241 לפרוטוקול). וראו גם הכיתוב המודגש על גבי תכנית הפעילויות השנתית של המכינה לפיה התכנית ולוח הזמנים נתונים לשינויים (נספח 9, עמ' 140 למוצגי הנתבעים).

     

     

     

    סוגיית אי הפנייה לחברה להגנת הטבע

48. כאמור, אסור היה להוציא את הקבוצה לטיול בשעת עומס חום כבד. מר בלוט העיד שאילו הייתה נעשית פנייה לחדר המצב או למוקד טבע, לא היה מאושר מסלול הטיול במועד האמור מחמת עומס החום הכבד. התובעים טענו שהייתה מוטלת על המכינה החובה לפנות לחדר המצב או למוקד טבע טרם היציאה לטיול, וכי אילו המכינה הייתה עושה כן, היה הטיול נמנע ואריאל ז"ל לא היה נפטר. לטענתם, מכיוון שהמכינה לא עשתה כן – התרשלה. הנתבעים חלקו על קיומה של חובת פנייה לחברה להגנת הטבע, ובהקשר זה הדין עמם.

     

49. מר בלוט הסביר כי בחברה להגנת הטבע קיימים "חדר מצב" ו"מוקד טבע". "חדר מצב" מופעל על ידי החברה להגנת הטבע עבור משרד החינוך בעקבות מכרז בו זכתה החברה. בהתאם להנחיות משרד החינוך, כל טיול שיוצא מטעם גוף הכפוף למשרד החינוך, כגון טיולי בתי הספר, חייב לפנות לחדר המצב זמן מה לפני היציאה לטיול, שאז נבדק המסלול עקרונית ומובהרים התנאים הנדרשים לצורך האישור. בנוסף, בבוקר הטיול חייבת להיעשות פנייה נוספת לחדר המצב לוודא האם ניתן אישור קונקרטי לטיול בהתחשב בנתונים העדכניים לרבות נתוני מזג האוויר. "מוקד טבע" הוא מוקד הנותן שירותים כנ"ל לגופים פרטיים שהתקשרו בהסכם עם החברה להגנת הטבע (עמ' 46-45 לפרוטוקול).

     

50. מר בלוט הוסיף והבהיר שאין כל חובה שהוטלה על המכינה לפנות לחדר המצב בהיותה גוף פרטי לחלוטין שאינו כפוף למשרד החינוך, ובוודאי לא הייתה מוטלת על המכינה חובה להתקשר עם מוקד טבע, שכן ההתקשרות עם המוקד היא הסכמית-וולונטרית. מר בלוט אף ציין שאילו הייתה המכינה מבקשת להתקשר בהסכם עם החברה להגנת הטבע היא הייתה נתקלת בסירוב, שכן החברה מתקשרת רק עם גופים שמארגנים מספר טיולים בשנה ולא עם מדריכים פרטיים או עם גוף כגון המכינה שיוצא לטיולים בודדים. מר בלוט הסביר שביחס לטיולים בודדים, ניתן להתקשר עם החברה להגנת הטבע באמצעות ארגון גג, המאגד בתוכו מספר מדריכים וגופים פרטיים, אך בוודאי אין חובה לעשות כן (עמ' 51, 55, 56 לפרוטוקול).

     

51. התובעים טענו כי בכל זאת הייתה מוטלת על המכינה החובה להתקשר עם החברה להגנת הטבע. התובעים הפנו לתקנון "חברת מסע" וטענו כי התקנון חל על המכינה וכי התקנון חייב את המכינה להתקשר עם החברה להגנת הטבע. "חברת מסע" היא "חברה לתועלת הציבור האחראית לביצוע פרויקט [מסע]". "פרויקט מסע" הוא "יוזמה משותפת לממשלת ישראל והסוכנות היהודית לעידוד תכניות ארוכות בישראל לצעירים יהודים מהתפוצות" (סעיף 1.2 לתקנון "מסע", נספח 10.1 למוצגי התובעים). פעילות מכינת ייעוד הוכרה כחלק מפעילות חברת מסע ונתמכה על ידה ובמובן זה ניתן לקבל שתקנון חברת מסע חייב את המכינה. אולם, התקנון – לפי פשט לשונו – לא חייב בהכרח פנייה לחברה להגנת הטבע טרם יציאה לטיול. זו לשון סעיף 4.4.2 לתקנון חברת מסע:

     

    "ארגון טיול/ סיור

    מומלץ למארגן לפעול על פי ההנחיות המפורטות בחוזר מנכ"ל משרד החינוך לתיאום טיולים... טיול ו/או סיור יכול להיות מתואם עם המשרד לתיאום טיולים של החברה להגנת הטבע. על המארגן חלה חובת התיאום ועליו להיערך לכך ישירות מול משרדי התיאום או באמצעות ספקי משנה המורשים בתיאום טיולים" (ההדגשות הוספו).

     

52. הנה כי כן, התקנון המליץ על פנייה לחברה להגנת הטבע אך לא חייב לפנות אליה. אמנם הסיפא לסעיף 4.4.2 לתקנון יכולה להתפרש כמטילה חובה כאמור ("על המארגן חלה חובת התיאום"), אולם לא ברור כיצד הסיפא מתיישבת עם הרישא. במצב זה של עמימות לא ניתן לראות בתקנון חברת מסע ככזה שהטיל על המכינה חובת פנייה לחברה להגנת הטבע. העובדה שבדו"ח בדיקה של האירוע שערכה חברת מסע (מוצג 9.1) נטען שסעיף 4.4.2 הנ"ל הטיל חובת תיאום כאמור אין בה כדי לשנות ממסקנה זו, שכן לשון הסעיף מדברת בעד עצמה, והיא כוללת עמימות בסוגיה. נוכח מסקנתי זו לא ראיתי להידרש לטיעוני הנתבעים לפיהם אין לייחס כל משקל לדו"ח הבדיקה מאחר שנערך על ידי מנהלת הכספים ומנהלת הפיתוח של חברת מסע על יסוד החשש (כך לפי הטענה) מפני תביעת נזיקין של התובעים כלפי חברת מסע, כאשר לפי הטענה רק לאחר האירוע דאגה חברת מסע לאפשר התקשרות של המכינה עם מוקד טבע (ככל הנראה באמצעות התארגנות של מספר גופים) אך קודם לכן הדבר לא התאפשר. למען שלמות התמונה יוער כי הנתבעים הגישו הודעת צד ג' נגד "חברת מסע" ונגד הסוכנות היהודית, אך בהמשך ביקשו למחוק את ההודעה (ראו החלטה מיום 7.11.2018), ולטענת ב"כ הנתבעים בין המכינה לחברת מסע התנהלו הליכים משפטיים נוספים בעניין מחלוקות נוספות שהתגלעו בין הצדדים (ת.א. 24521-11-13, עמ' 412-411 לפרוטוקול).

     

53. לפיכך, אני קובעת כי על הנתבעים לא הייתה מוטלת החובה לפנות לחדר המצב או למוקד טבע טרם היציאה לטיול.

     

    בדיקת תנאי מזג האוויר

54. העובדה שלא הייתה מוטלת על המכינה החובה לפנות לחדר המצב או למוקד טבע אין פירושה שלא הייתה מוטלת על המכינה החובה לברר את תנאי מזג האוויר ועומס החום טרם היציאה לטיול. המכינה היא שארגנה את הטיול ועל כן היא שהייתה אחראית לשלומם של החניכים במהלך הטיול, לרבות שלומם המתחייב מחמת תנאי מזג האוויר. בירור תחזית מזג האוויר ועומסי החום הצפויים הם מהדברים הבסיסיים ביותר שמוטל על מארגן טיול לבדוק, בוודאי כשמדובר בטיול בחודש ספטמבר באזור מצדה. כדבריו הנכוחים והפשוטים של מר דולב ארבייטר, שבעניין זה ראיתי לקבל:

     

    "אין תחליף לשכל הישר. לא צריכים להיות מדריך מוסמך או טייל מקצועי ומנוסה כדי להבין שטיול במדבר בחודשי הקיץ הוא פעילות מסוכנת" (עמ' 5 לחוות הדעת. ההדגשה במקור).

     

55. נדמה שאין אדם בישראל שאינו מודע לכך. ואכן, המכינה לא טענה שלא הוטלה עליה חובה לבדוק את תנאי מזג האוויר או את נושא עומס החום, אלא הטענה הייתה שהעניין נבדק, והבדיקה העלתה שניתן לצאת לטיול, כשלטענת הנתבעים – שנדחתה לעיל – לא היה עומס חום כבד במהלך השעות הרלוונטיות לטיול.

     

56. מר אטינגר היה מדריך הטיול, מארגנו ורכז המכינה. בתוקף תפקידו זה, מר אטינגר היה זה שבדק מטעם המכינה את תנאי מזג האוויר. מר אטינגר הצהיר בתצהיר עדותו הראשית שבדק את תנאי מזג האוויר כדלקמן:

     

    "מדובר היה בחודש ספטמבר והיו קבוצות נוספות שטיילו במקום. אני אישית בדקתי את מזג האוויר באתר אינטרנט בימים שקדמו לטיול ומבדיקות שעשיתי כ- 3 ימים לפני הטיול לא היה מדובר במזג אוויר חריג והיה רשום שתהיה ירידה בטמפרטורות ובאותו יום של האירוע היה מזג אוויר קלאסי לטיול לאותו יום ובדקתי ולא היו אזהרות וכן שוחחתי עם פקח בנחל ערוגות אשר אישר את תנאי מזג האוויר לטיול באותה העת.

    מבדיקות שעשיתי יום לפני הטיול היה רשום שהולך להיות 30-31 מעלות מקסימום.

    לא היו כל אזהרות למזג אוויר קיצוני או חם במיוחד והאתרים הרשומים בהם טיילנו (והמסומנים על המפה) היו פתוחים למטיילים ללא כל איסור" (פסקה 6 לתצהירו).

     

57. בחקירתו הנגדית נשאל מר אטינגר בהרחבה אודות הבדיקות שעשה בנוגע למזג האוויר:

     

    "ש. ...האם בעיניך 35 מעלות זה סביר לצאת לטיול

    ת. אני לא מתייחס כל כך למספר אלא לאזהרה של מזג אויר קיצוני. אני ראיתי 30-31 וגם היה לי שיחה עם פקח ממדבר יהודה שאמר שהשבוע זה מזג אויר מצוין לטיולים. זה המידע שאני קיבלתי...

    ש. מלבד טמפרטורה היית בודק עוד משהו

    ת. ברור. אזהרות וחששות זה בנוסף.

    ש. היית בודק עומס חום

    ת. אין מדד עומס חום. זה המטרה של האזהרות ברדיו או במחשבים.

    ש. אתה אומר שברדיו לא אומרים עומס חום כבד

    ת. ודאי שאומרים. לזה התכוונתי

    ...

    ש. מה זה עומס חום

    ת. כשיש לחות" (עמ' 239-238 לפרוטוקול).

     

    "ש. איך בעצם בדקת את מזג האויר.

    ת. אתה יכול להכנס ולבדוק באינטרנט.

    ש. במקום הספציפי

    ת. גם חיפשתי התראות" (עמ' 241 לפרוטוקול).

     

58. דבריו של מר אטינגר לפיהם בדק את הנושא באתר במרשתת שלא הובהרה מהותו; שלא הוכח אם כלולות באתר אזהרות בדבר עומס חום; כשלא הובהר מדוע מר אטינגר הסתמך על הטמפרטורה במצדה כפי שנרשמה באתר האמור בשעה שהטיול כלל גם את מורדות נחל צאלים; כשלא הובהר מדוע לא פנה לשירות המטאורולוגי באופן רשמי והאם הייתה קיימת מניעה לכך; וכשדבריו לפיהם "אין מדד עומס חום" – הגם ששיקפו את סברתו הסובייקטיבית – אינם נכונים אובייקטיבית שכן כעולה מהעדויות שנשמעו ומנתוני השירות המטאורולוגי בוודאי קיים מדד כאמור (נספח 26 למוצגי הנתבעים) – כל אלו מעלים שהבדיקות שמר אטינגר ערך טרם היציאה לטיול בנושא מזג האוויר אינן מקיימות את המבחן האובייקטיבי הנדרש בענייננו. ויודגש: שוכנעתי שמר אטינגר לא היה מודע בפועל, סובייקטיבית, אודות הצפי לעומס חום כבד, והוא סבר סובייקטיבית שאין צפי לעומס חום כאמור, אולם מבחן ההתרשלות הוא, כאמור, מבחן אובייקטיבי ולא מבחן סובייקטיבי ומעדותו של מר אטינגר עצמה עלה, כמתואר, כי המבחן האובייקטיבי לא התקיים.

     

59. ועוד: שיחה עם פקח בנחל ערוגות – שם טיילה הקבוצה יום קודם – שלא ברור עד כמה היא רשמית ומחייבת ומה משמעותה, אם בכלל, אינה יכולה לבוא במקום הבדיקה המתחייבת. מה גם שמהראיות עלה, כנזכר, שיש לשוב ולבחון את מזג האוויר ביום הטיול עצמו ולא רק יום קודם (ראו עדות מר בלוט, לעיל). כך גם מתחייב מההיגיון.

     

60. ואכן, כפי שעלה מעדויות כלל המומחים לטיולים, נתוני עומס חום כבד הם כה בסיסיים, שלא ניתן לקבל שהוחמצו. ראו אישורה של ב"כ הנתבעים לעניין זה בעמ' 415 לפרוטוקול. וראו עדות מר נויפלד, מומחה הנתבעים עצמם, ששתק ולא ידע להשיב כשהוברר לו שהטיול נעשה בעומס חום כבד (עמ' 323 לפרוטוקול). העובדה שלא הייתה מוטלת, כנזכר, חובה לפנות לחדר המצב כתנאי ליציאה לטיול אין פירושה "צ'ק פתוח" להחמצת מצב של עומס חום כבד.

     

61. לפיכך, אני קובעת כי מר אטינגר התרשל בשעה שלא בדק כדבעי את הנתונים הנוגעים לצפי לעומס חום כבד, החמיץ את התחזית לעומס חום כבד וכתוצאה מכך התקיים הטיול בעומס חום כבד, חרף העובדה שאין לטייל בעומס חום כבד מחמת הסיכון הכרוך בכך לשלומם ולבריאותם של המטיילים ("מכת חום").

     

62. הנתבעים טענו שמכיוון שהפרקליטות סברה שלא הוכחה במקרה הנוכחי התרשלות המצדיקה הגשת כתב אישום אזי יש לומר כי מר אטינגר לא התרשל בבדיקותיו. דין הטענה להידחות. קיים פער ניכר בין מידת ההוכחה הנדרשת בפלילים למידת ההוכחה הנדרשת בהליך אזרחי. בעוד שמידת ההוכחה בפלילים היא "מעבר לספק סביר" (סעיף 34כב(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977) מידת ההוכחה בהליך אזרחי היא "מאזן ההסתברויות" (ראו לדוגמא ע"א 2775/19 מדינת ישראל נ' פלוני (3.1.2021)). על כן, יכול בהחלט שלא תהיה תשתית ראייתית לעניין הגשת כתב אישום, אך תהיה תשתית נדרשת לצורך משפט אזרחי. ואמנם, בית המשפט העליון בפסק-דינו, עת דחה את עתירת התובעים בעניין החלטת הפרקליטות לסגור את התיק נגד נתבעים 3-2, הבהיר שעניינה ההליך הפלילי בלבד. כדברי כב' השופט סולברג בבג"ץ 3469/18 הנ"ל:

     

    "עוד צוין בהחלטה [=של הפרקליטות], כי יתכן שאטינגר טעה בהחלטתו לצאת לטיול בתנאי מזג האוויר ששררו בשטח, אולם במכלול נסיבות העניין, 'אין בסיס לקבוע, כי ההחלטה לצאת לטיול עלתה כדי נטילה של 'סיכון בלתי סביר' כמשמעות מונח זה בחוק [העונשין – הבהרת כב' השופט סולברג]'..." (שם, בפסקה 4 לפסק-הדין).

     

63. על כן, משקבעתי שמר אטינגר התרשל – התרשלות אזרחית – כאשר לא בדק כדבעי את הנתונים הנוגעים לצפי לעומס חום כבד וכתוצאה מכך התקיים הטיול בעומס חום כבד; ומשעה שהוספתי וקבעתי שאריאל ז"ל נפטר מחמת מכת חום בעטיו של עומס החום הכבד, הרי המסקנה המתחייבת היא שהוכחו ההתרשלות, הקשר הסיבתי והנזק והוכחה חבותו של מר אטינגר (נתבע 2) כלפי התובעים. למותר לציין שהעובדה שמר אטינגר פעל כאורגן של המכינה אין בה כדי למעט מאחריותו הנזיקית האישית. ראו ע"א 407/89‏ ‎צוק אור בע"מ‎ ‎נ' קאר סקיוריטי בע"מ, פ''ד מח(5) 661, 697 (1994).

     

    אחריות המכינה

64. כאמור, מר אטינגר פעל כאורגן של המכינה. לא הייתה בעניין זה מחלוקת. וראו דבריו של מר אטינגר לפיהם "עבדתי במכינת ייעוד בתפקיד רכז המכינה החל משנת 2010"; "במסגרת עבודתי... והייתי אחראי על החינוך הבלתי פורמלי של התלמידים, כמו התנדבויות וטיולים" (פסקאות 3-2 לתצהירו).

     

65. על כן, משעה שקבעתי שהוכחה חבותו של מר אטינגר בפעולתו כאורגן של המכינה, המסקנה המשפטית המתחייבת בהתאם לתורת האורגנים היא שהוכחה גם חבותה של המכינה. וראו לעניין חברה (לרבות חברה לתועלת הציבור הקרובה לעמותה) סעיף 53(א) לחוק החברות, התשנ"ט- 1999 שקובע כי "חברה חבה במישרין באחריות בנזיקין על עוולה שבוצעה בידי אורגן שלה"; לעניין אגודה שיתופית ראו ע"א 393/08 שגיא נ' כפר ביאליק, בפסקאות 15-14 לפסק-הדין (23.2.2010). כן השוו להוראת סעיף 367(ב) להצעת חוק דיני ממונות, התשע"א-2011 לפיה "תאגיד נושא באחריות אישית בנזיקין לעוולה שביצע אדם כאורגן של התאגיד".

     

66. הנתבעים טענו בסיכומיהם הכתובים כאילו יש לעכב את ההליכים נגד העמותה (נתבעת 1) מחמת שהיא בהליכי פירוק, ועל כן לטענתם העמותה אינה מיוצגת על ידי ב"כ נתבעים 5-2. לא ניתן לקבל את הטענה. הטענה הועלתה על ידי הנתבעים עוד בקדם המשפט הראשון והשני שהתקיימו בתיק (ראו פרוטוקול דיון מיום 27.5.2018 ומיום 18.10.2018), אז ביקשו הנתבעים כי יינתן אישור של המנהל המיוחד של העמותה כתנאי לניהול ההליך הנוכחי נגד העמותה. אישור כאמור ניתן (ראו הודעה מיום 18.11.2018, אליה צורפה החלטת בית משפט זה מיום 8.11.2018 בתיק הפירוק המתנהל נגד העמותה, במסגרתה התיר כב' השופט דורות לתובעים לנהל את ההליך הנוכחי נגד העמותה. ראו פר"ק 10746-01-16). ממועד זה ואילך ב"כ נתבעים 5-2 ייצגה גם את העמותה בהליך הנוכחי, ובכלל זה הגישה בשם העמותה, בין היתר, הודעת צד ג' נגד חברת מסע ונגד הסוכנות היהודית (ראו הודעת צד ג' מיום 30.7.2018, שם מצוינת העמותה במפורש כ"שולחת ההודעה 1"), וכן הגישה עמדה ביחס לבקשה שהגיש בעל תפקיד בתיק הפירוק, שביקש לקבל עדכון אודות התביעה הנוכחית (ראו תגובת העמותה כפי שהוגשה על ידי ב"כ הנתבעים ביום 9.2.2022). ואכן, בהשלמת הסיכומים בעל-פה הבהירה ב"כ הנתבעים בהגינות שנפלה בעניין זה שגגה בסיכומים הכתובים, וכי היא מייצגת גם את העמותה, כך שההליך התנהל נגד נתבעים 5-1 כולם (ראו החלטה מיום 2.3.2023).

     

67. לפיכך, אני קובעת שהוכחה חבותה של המכינה (נתבעת 1) כלפי התובעים. חבות זו היא יחד ולחוד עם חבותו של מר אטינגר.

     

    הטענות כלפי ראש המכינה

68. הרב שפירא (נתבע 3) ייסד את עמותת ייעוד, נשא בתואר "ראש המוסדות" (שהוא כעין ראש ישיבה), היה מורשה חתימה בעמותה והשתתף באספותיה הכלליות. הרב שפירא עבד כשכיר בעמותה, ולצדו עבד מנכ"ל העמותה שעסק בכל היבטי הניהול הכספי. הרב שפירא והמנכ"ל היו כפופים ליו"ר העמותה, שלא קיבל שכר (עמ' 119-118 לפרוטוקול). בתקופה הרלוונטית היו בעמותה חמש תכניות, כולן תחת ניהולו הרוחני של הרב שפירא: תכנית לבנות דוברות אנגלית; תכנית לבנות דוברות צרפתית; תכנית לבנות דוברות עברית; תכנית המשלבת יהדות ואומנות; והמכינה לבנים. בראש כל אחת מהתכניות עמד ראש תכנית. כאמור, בראש המכינה לבנים עמד מר אטינגר (פסקאות 2-1 לתצהיר הרב שפירא; עמ' 121 לפרוטוקול).

     

69. לעניין הטיול המדובר, מר אטינגר – כמי שעמד בראש המכינה – הוא שהיה אחראי על ארגונו (פסקאות 2, 4 לתצהיר הרב שפירא); הרב שפירא נמנע ממעורבות כלשהי בארגון הטיול. כדבריו של הרב שפירא בעדותו:

     

    "לא הייתי מפקח ברמה המעשית, אלא יותר ברמה הרוחנית. אני אינני בקי בהדרכת טיולים במדבר יהודה, אף פעם לא הדרכתי טיולים במדבר יהודה, אולי בכיתה י"א, לפני 40 שנה הדרכתי חניכים מבני עקיבא. במילים פשוטות, אינני מדריך טיולים, אין לי הכשרה לכך ואני לא מבין" (עמ' 120 לפרוטוקול).

     

70. עם זאת, הרב שפירא בוודאי תמך בעריכת טיולים במסגרת המכינה כחלק ממטרותיה הנזכרות של העמותה. כדבריו בעדותו:

     

    "כל מוסדות ייעוד, נועדו להביא בני נוער מהארץ ומחו"ל למצב של קשר עם התורה והציוניות על ידי חיבור אל הארץ. הטיולים היו חלק בלתי נפרד מהתכנית... התכנית זכתה להצלחה מאוד גדולה דווקא בגלל הגישה החינוכית הזו, לא רק שלומדים תורה בפנים, אלא גם יוצאים החוצה" (עמ' 125-124 לפרוטוקול).

     

71. כמו כן, הרב שפירא ביחד עם מנכ"ל העמותה הוא זה שקיבל את מר אטינגר לעבודה (עמ' 121 לפרוטוקול), והוא היה זה שהוזעק והגיע מידית לבית החולים הדסה אליו הוסק אריאל ז"ל (עמ' 135 לפרוטוקול).

     

72. התובעים ביקשו לחייב את הרב שפירא בנזיקין מחמת היותו אורגן בכיר של העמותה, "ראש מוסדות ייעוד". בית המשפט העליון נדרש לשאלת חבותו בנזיקין של אורגן בכיר בתאגיד בשל מעשי התאגיד או בשל מעשי עובד של התאגיד וקבע כי עצם העובדה שאדם משמש כבעל תפקיד בכיר בתאגיד אין בה כשלעצמה כדי להטיל עליו חבות בנזיקין אלא יש לבחון אם מתקיימת לגביו איזו מהזיקות הנוגעות לעניין הקבועות בפקודת הנזיקין: זיקה כמעביד לפי סעיף 13 לפקודת הנזיקין; זיקה כשולח לפי סעיף 14 לפקודת הנזיקין; וזיקה של משתף ומשדל לפי סעיף 12 לפקודת הנזיקין. ראו דברי כב' הנשיא שמגר ז"ל בע"א 725/78 בריטיש קנדיאן בילדרס בע"מ נ' אורן, פ''ד לה(4) 253, בפסקאות 5-4 לפסק-הדין (1981).

     

73. לעניין זיקה כמעביד לפי סעיף 13 לפקודת הנזיקין: הרב שפירא ומר אטינגר שניהם היו שכירים בעמותה; העמותה היא המעביד ולא הרב שפירא. וראו הגדרת "מעביד" בסעיף 2 לפקודת הנזיקין המבהירה כי "מי שהוא בשירות... של אדם אחר – לא יראוהו כמעביד או כעובד של זולתו". לעניין הגדרת "אדם אחר", ראו הגדרת "אדם" בסעיף 4 לחוק הפרשנות, התשמ"א- 1981 ככוללת גם תאגיד. בנסיבות אלו, לא התקיימה ברב שפירא הזיקה כמעביד הקבועה בסעיף 13 לפקודת הנזיקין ולא ניתן להטיל עליו חבות מכוחה. לעניין זיקה כשולח לפי סעיף 14 לפקודת הנזיקין: מר אטינגר פעל כאורגן וכעובד של העמותה ולא כשלוח של הרב שפירא. על כן אין מקום לחייב את הרב שפירא בנזיקין מכוח סעיף 14 לפקודה. וראו גם אהרן ברק "אחריות שילוחית למעשה של מורשה בפקודת הנזיקין" מבחר כתבים ב 1141 (התש"ס). לעניין זיקה כמשתף וכמשדל לפי סעיף 12 לפקודת הנזיקין: פסיקת בית המשפט העליון הבהירה כי החבות לפי סעיף זה לא תוטל כעניין שבשגרה, בפרט לא לגבי אורגנים של תאגיד שפעלו במסגרת תפקידם בתאגיד. ראו דברי כב' השופט ריבלין בע"א 313/08 נשאשיבי נ' רינראוי, פ''ד סד(1) 398 (2010). במקרה הנוכחי לא התקיימו התנאים הקפדניים שקבעה הפסיקה כתנאי לאחריות לפי סעיף 12 לפקודת הנזיקין. די אם אציין כאן שלא הוכח "קיומו של קשר סיבתי בין ההוראה שנתן השולח, לבין העוולה שבוצעה" (עניין נשאשיבי, בפסקה 6 לפסק-הדין) שכן לא הוכח – ואף לא נטען – שהרב שפירא נתן הוראה קונקרטית כלשהי בנוגע ליציאה לטיול זולת עידוד כללי ליציאה לטיולים במסגרת המכינה.

     

74. התובעים הוסיפו וטענו כי הרב שפירא חב בחבות נזיקית מחמת העדר פיקוח על הטיול ובשל עצם קבלתו של מר אטינגר לתפקיד ראש המכינה, כשלטענת התובעים לא התקיימו במר אטינגר תנאי הכשירות הרלוונטיים.

     

75. לעניין העדר פיקוח על הטיול ופרטיו: מעדותו של הרב שפירא עלה שאכן הוא לא נקט בכל פיקוח שהוא על הטיול ולא ביקש להיות מעורה בכל פרט שהוא שנגע לטיול, והרב שפירא אף העיד שכלל לא ידע על הטיול ועל פרטיו וייתכן שנודע לו על הטיול רק בדיעבד בעת שקיבל טלפון ממנכ"ל העמותה שהזעיקו לבית החולים הדסה (ראו עמ' 131-130, 136-135 לפרוטוקול). העדר פיקוח מוחלט כמתואר מעורר קושי. מוסד חינוכי אחראי על חניכיו. יציאה לטיול שהיא בוודאי פעילות מבורכת, יכולה להיות גם מסוכנת. אחת הסכנות הידועות הצפויות לעתים מטיולים נוגעת לפגעי מזג האוויר, כגון עומס חום, שיטפונות וכל כיוצא באלו. בנסיבות אלו מצופה ממי שעמד בראש מוסדות ייעוד לגלות התעניינות בטיול ובתנאיו ולוודא – ולו באופן בסיסי – שהטיול מתקיים בתנאים בטוחים. העובדה שמוסדות ייעוד כללו בתקופה הרלוונטית חמש תכניות, שהמכינה לבנים (שמנתה 13 חניכים) הייתה רק אחת מהן, אין בה כדי לשנות מהמסקנה האמורה. כשם שמנהל בית ספר שבו מספר כיתות אחראי לביטחונם של תלמידי בית הספר היוצאים לטיול, והוא אינו יכול להסתפק בבדיקות שעורך מחנך הכיתה, המורה לשל"ח, רכז השכבה וכו', ללא כל פיקוח שהוא מצידו על פעולתם, כך גם ראש מוסדות ייעוד לא יכול היה להטיל את כל האחריות לארגון הטיול על רכז המכינה מבלי לגלות כל מעורבות פיקוחית שהיא. מעורבות פיקוחית כנדרש הייתה מבטיחה בחינה של הנתון הבסיסי של מזג האוויר טרם היציאה לטיול, וכך יכול היה הטיול להימנע. והשוו בשינויים המחויבים לדברי כב' השופטת ברלינר לעניין חבותה של מנהלת בית ספר ביחס לחלון לא-בטיחותי בבית הספר ממנו נפלה אל מותה ילדה קטנה: "למי שעומד בראש הפירמידה, ולענייננו המנהל – אחריות רב מערכתית לכל מה שמתרחש בתחומי המוסד עליו הוא מופקד. הוא מהוה את עיניהם, אוזניהם כמו גם שכלם הישר ואפילו חרדותיהם של ההורים לענין השמירה על ילדיהם בזמן הלימודים" (רע"פ 1007/05 מדינת ישראל נ' בוחבוט, פ''ד סג(1) 63, 118 (2008)).

     

76. ואכן, בחקירתו הנגדית אישר הרב שפירא בהגינות כי ככל שקיימת אחריות למכינה או למר אטינגר לאירועים שאירעו, אזי גם הוא אחראי לדברים "אחריות מיניסטריאלית", כלשונו. אמנם, התרשמותי היא שהרב שפירא ללא ספק מאמין סובייקטיבית שאריאל ז"ל נפטר מחמת מום גנטי-לבבי ולכן הוא סבור שעקרונית אין חבות למכינה או למר אטינגר. כמו כן, בתשובתו בעניין "אחריותו המיניסטריאלית" הייתה מידה של ציניות כואבת. עדיין, חרף עמדתו בדבר העדר חבות של המכינה, הוא אישר כאמור בהגינות את חבותו ככל שתיקבע חבות של המכינה או של מר אטינגר. ואלו דבריו בחקירתו הנגדית:

     

    "ש. זה נכון שהעמותה, והמכינה בפרט, נשאו באחריות לשלומו?

    ת. בוודאי.

    ש. ברור לכולנו שג'וש [=מר אטינגר] היה אחראי לשלומו של אריאל ז"ל במהלך הטיול.

    ת. בוודאי.

    ש. גם אתה כראש המוסדות היית אחראי לשלומו?

    ת. גם ראש הממשלה, גם שר הביטחון, השאלה עד איזו היררכיה אתה מגיע. אני אומר שוב, לא הייתי בטיול, לא ארגנתי ולא ידעתי עליו. האם אני אחראי על מה שקורה בפעילות? כראש מלמעלה, כן, יש אחריות מיניסטריאלית.

    ש. אתה לא מקבל על עצמך אחריות על מקרה עצמו?

    ת. כאחריות מיניסטריאלית מלמעלה, אני אחראי על כל מה שקורה, אבל לא אחריות יום-יומית.

    ש. אני עומד על השאלה. אתה נושא באחריות לפטירתו של אריאל?

    ת. לא" (עמ' 125 לפרוטוקול).

     

77. לפיכך, מחמת שהרב שפירא לא פיקח כל פיקוח שהוא על היציאה לטיול, הגם שכמי שעמד בראש מוסדות ייעוד מוטלת הייתה עליו החובה לפקח, ולו פיקוח בסיסי, על הדברים; מחמת שמעורבות פיקוחית יכולה הייתה להבטיח בדיקה כדבעי של הנתון הבסיסי והמתחייב הנוגע למזג האוויר, שכן שאלת הטמפרטורות ועומס החום הצפויים בחודש ספטמבר במורדות מצדה, היא מהשאלות הבסיסיות שכל ישראלי מודע להן, ובכך יכולה הייתה להימנע היציאה לטיול; ונוכח הודאתו של הרב שפירא באחריותו בנסיבות אלו – אני קובעת כי הרב שפירא התרשל בשעה שלא פיקח כל פיקוח שהוא על נהלי הבטיחות של הטיול וכי הוכחו ההתרשלות, הקשר הסיבתי והנזק, היינו הוכחה הרשלנות. על כן הוכחה חבותו בנזיקין של הרב שפירא. חבותו של הרב שפירא היא ביחד ולחוד עם חבותם של המכינה ושל מר אטינגר.

     

78. נוכח מסקנתי זו, אין צורך להרחיב לעניין טענות התובעים לפיהן הרב שפירא התרשל כשקיבל – ביחד עם מנכ"ל העמותה – את מר אטינגר לעבודה. למעלה מהצורך ייאמר שלא ראיתי לקבל בהקשר זה את טענת התובעים שביקשו לייחס משקל לחובת הנתבעים לכך שלא העידו את מנכ"ל העמותה, שכן תפקידו של המנכ"ל התמקד בהיבטים הכספיים של ניהול העמותה החורגים מענייננו. עוד אומר בקצרה את הדברים הבאים: מר אטינגר הוא בעל תואר ראשון במדעי החברה מאוניברסיטת בר-אילן והוא עסק בליווי והדרכה של טיולים בארץ משנת 2008 (פסקה 1 לתצהיר מר אטינגר). מר אטינגר הציג שלוש תעודות הסמכה רלוונטיות שניתנו לו: תעודת הסמכה מדצמבר 2009 מאת משטרת ישראל לשמש כמאבטח מלווה טיולים; תעודת מגיש עזרה ראשונה מתקדם ממגן דוד אדום בהיקף של 88 שעות, שניתנה ביום 17.4.2008 ותקפה לשלוש שנים (עד ליום 17.4.2011); אישור ביצוע קורס תו תקן להדרכת טיולים במשרד החינוך. הקורס בוצע באיגוד המדרשות בשנת 2008 וכלל 450 שעות, ובנוסף 70 שעות בנוגע למדבר יהודה, ים המלח ובקעת הירדן (האישור מאיגוד המדרשות הודפס ביום 4.11.2014. מר אטינגר הסביר שמחמת שאיבד את כרטיס המדריך, ביקש אישור על לימודיו בשנת 2014 בעקבות האירוע. ראו עמ' 224-223 לפרוטוקול). במשך למעלה מעשור הדריך מר אטינגר למעלה מ- 150 טיולים באזור (פסקה 5 לתצהיר מר אטינגר) ובנוסף הוא מפקד בצה"ל שעבר הכשרות וניווטים רבים (פסקה 9 לתצהיר מר אטינגר). במובן זה, נראה שהיו בידי מר אטינגר הכישורים וההכשרה הנדרשים ומהעדויות – לרבות מעדויות עדי התובעים עצמם (החניכים בטיול) – עלתה בבירור דמותו המרשימה והכריזמטית, האכפתית והמסורה. וראו גם דברי ב"כ התובעים בהשלמת סיכומיו לפיהם מר אטינגר הוא בעל "אישיות מאד חזקה", "עושה רושם מצוין" (עמ' 384 לפרוטוקול).

     

    "מדריך טיולים" ולא "מורה דרך"

79. התובעים הלינו על כך שלמר אטינגר הייתה אמנם הסמכה כ"מדריך טיולים" מטעם משרד החינוך אך לא הייתה לו הסמכה כ"מורה דרך" מטעם משרד התיירות. מהראיות עלה שקיימת הבחנה בין השניים. פעילותו של "מורה דרך" שעניינה "מתן שירותי מורה דרך" מוגדרת בחוק שירותי תיירות, התשל"ו-1976. לעומת זאת, "מדריך טיולים" הוא מי שהוסמך מטעם משרד החינוך להדריך טיולים של תלמידי מערכת החינוך. קורס מורי דרך מטעם משרד התיירות הוא רחב היקף יותר מהקורס שעוברים מדריכי הטיולים (ראו עדות גב' פרבולוצקי בעמ' 103 לפרוטוקול).

     

80. התובעים טענו בהקשר זה שהנתבעים הפרו חובה חקוקה בשעה שהעסיקו את מר אטינגר כמי שידריך את הטיולים של תלמידי המכינה למרות שלמר אטינגר לא הייתה הסמכה של "מורה דרך". התובעים הפנו לתקנה 9ג לתקנות שירותי תיירות (מורי דרך), התשכ"ז-1967 שקובעת כי "לא ישמש אדם מורה דרך בתמורה... ולא יציע אדם שירותיו כמורה דרך בתמורה, אלא אם יש בידו רשיון". עוד הפנו התובעים לסעיף 2(5)(א) לחוק שירותי תיירות שמגדיר "שירותי תיירות" ככוללים "שירותי מורה דרך בתמורה... בידי מי שמשתתף בקבוצה של תיירי חוץ או מתלווה אליה, בכל אחד מאלה: ... סיור" (ההדגשה הוספה). לטענת התובעים, מכיוון שמר אטינגר העניק שירותי הדרכה בטיול לתלמידי המכינה, שהם תיירים, הוא יכול היה לעשות כן רק אילו היה בידיו רישיון "מורה דרך", ומכיוון שהדריכם ללא רישיון זה הפרו הנתבעים חובה חקוקה.

     

81. לא ניתן לקבל את הטענה. הנתבעים הוכיחו שלעתים בהתאם למדיניות משרד התיירות גם מי שאינו מורה דרך יכול להדריך קבוצות תיירים מחו"ל המסיירות בארץ, והחוק ומדיניות משרד התיירות בעניין מורכבים. גב' רות פרבולוצקי ששימשה במשך שנים רבות כאחראית על הכשרת מורי דרך מטעם משרד התיירות, ואשר העידה מטעם התובעים, מסרה אמנם בחקירתה הראשית כי רק "מורה דרך" שהוסמך מטעם משרד התיירות הוא שמוסמך להדריך תיירים (עמ' 103 לפרוטוקול), אולם בחקירתה הנגדית – במענה לשאלת ב"כ הנתבעים שטענה שמשרד התיירות מתיר בפועל הדרכת טיולים לתיירים שלא על ידי מורי דרך, כגון במקרים של רועה רוחני, טיולים קולינריים, טיולי ארכיטקטורה, טיולי גרפיטי ועוד – הבהירה גב' פרבולוצקי שהיא אינה בקיאה אל נכון בשאלה האם אכן רק מורה דרך יכול להדריך קבוצה קטנה של תיירים שכן תפקידה הוא רק בהכשרת מורי דרך ולא מעבר לכך. גב' פרבולוצקי גם אישרה שידועים לה מקרים שבהם אכן לא רק מורה דרך מדריך תיירים, כגון במקרה של רועה רוחני של צליינים (עמ' 105-104 לפרוטוקול). וראו גם דברי ההסבר להצעת חוק שירותי תיירות, התשע"ח-2018, ה"ח 246 לפיהם "חוק שירותי תיירות... מסדיר את תחום שירותי התיירות שבטיפולו של משרד התיירות. החוק הקיים הוא חוק מיושן... במהלך השנים, מאז חקיקתו, חלו שינויים רבים בענפי התיירות, אשר הצריכו אסדרה חדשה או שינויים באסדרה הקיימת, אך החוק לא תוקן והאסדרה בפועל נעשתה בחקיקת משנה או בהנחיות פנימיות, לרבות בחוזרים מאת המנהל הכללי של משרד התיירות... במקביל, בחלק מענפי התיירות בוטלה לאורך השנים האסדרה שנקבעה עם חקיקת החוק או שהאסדרה חדלה להיות רלוונטית לנוכח שינויי העתים". כן ראו עת"מ (י-ם) 7497-02-19 אי. פי. וי. טורס בע"מ נ' רשות האוכלוסין וההגירה (27.2.2019); עע"מ 2380/19 ‏אי.פי.וי. טורס בע"מ נ' רשות האוכלוסין וההגירה (25.11.2019); בג"ץ 441/87‏ ‎ ‎עמותת מורי הדרך לתיירות בישראל‎ ‎נ' שר התיירות, פ''ד מא(4) 460 (1987). לפיכך, לא הוכחה הפרתה של חובה חקוקה או התרשלות בהיבט זה של העסקתו של מר אטינגר חרף היותו "מדריך טיולים" ולא "מורה דרך".

     

82. התובעים הוסיפו וטענו שמר אטינגר הציג עצמו באתר המרשתת באנגלית של העמותה כ"מורה דרך" חרף העדר הסמכה לכך, אולם עניין אחרון זה לא הוכח שכן לא הוברר אל נכון מי אחראי לדברים שנכתבו באתר המרשתת ולא ברור שמא הדברים שנכתבו באתר אינם אלא תוצאה של תרגום לא מוצלח לאנגלית של הביטוי "מדריך טיולים" שכן השפה האנגלית אינה מבחינה בהכרח בין הביטוי "מורה דרך" ל"מדריך טיולים". ראו עדותו של מר אטינגר בעמ' 226 לפרוטוקול. אמנם, הרב שפירא העיד שמר אטינגר היה אחראי על הפרסום באתר (עמ' 122 לפרוטוקול) אולם מעדותו ניכר היה שתשובתו ניתנה על יסוד הערכה ולא על יסוד ידיעה.

     

    תעודת מע"ר שפג תוקפה

83. התובעים הלינו על כך שתעודת מגיש העזרה הראשונה (מע"ר) של מר אטינגר לא הייתה בתוקף בעת הטיול. אולם, לא הוכח שלפקיעת התעודה הייתה השלכה לעניין התוצאה הטראגית. טענות שהעלו התובעים בדבר כשלים בטיפול באריאל ז"ל בעת התמוטטותו לא הוכחו שכן לא הוגשה כל חוות דעת בעניין ומן הראיות עולה שמר אטינגר פעל במהירות וכנדרש עם התמוטטותו של אריאל ז"ל. ראו עדות מר בועז ליימזיגר, איש יחידת החילוץ עין-גדי, שהגיע לשטח והעיד כי כשהגיע למקום ראה שאריאל ז"ל היה רטוב, ומכאן ששפכו עליו מים כנדרש במקרה של מכת חום ובהתאם להוראותיו (עמ' 113 לפרוטוקול); וכי הפנייה למגן-דוד-אדום הייתה מיידית ומהירה (עמ' 114 לפרוטוקול). וראו עוד עדותו של מר הורוויץ, חניך במכינה שהעיד מטעם הנתבעים עצמם, שתיאר את תגובתו של מר אטינגר להתמוטטותו של אריאל ז"ל לאמור: "ואז שמעתי את ג'וש צועק 'הוא נפל' כשהכוונה לאריאל. הוא דפק ריצה לכיוונו... גם גבריאל היה שם, הם שפכו מים על הפרצוף של אריאל... ג'וש כבר היה בטלפון עם מד"א או עם מסוק..." (עמ' 91-90 לפרוטוקול). כן ראו עדות מר אטינגר לפיה מיד כשאריאל ז"ל התמוטט הוא רץ לעברו, הזעיק את מגן דוד אדום, ביצע פעולות ראשונות של החייאה, שפך עליו מים בעזרת אחד החניכים ושם עליו חולצה רטובה עד שהגיע צוות ההצלה למקום (פסקאות 25-24 לתצהירו). הנה כי כן, לא הוכח קשר סיבתי בין העדר תעודה תקפה של מדריך עזרה ראשונה לבין התוצאה הטראגית.

     

84. אמנם, מר ליימזיגר ציין כי היה קושי מסוים של 4-3 דקות באיתור המקום המדויק בשטח בו נמצאו המטיילים כשאריאל ז"ל התמוטט אולם מר ליימזיגר הבהיר שמתוך ההיכרות של יחידת חילוץ עין גדי את השטח עלה בידם להגיע למקום המדויק במהירות (עמ' 114 לפרוטוקול). כמו כן, אין נפקות לטיעוני התובעים לעניין רשלנות נטענת בכך שלמר אטינגר לא הייתה נקודת הציון (נ.צ.) מדויקת של המקום בו התמוטט אריאל ז"ל או מספרי טלפון זמינים של יחידת החילוץ עין-גדי, שכן מהראיות עולה שמר אטינגר הזעיק במהירות את מגן-דוד אדום; מגן דוד אדום הזעיק במהירות את יחידת החילוץ עין גדי; שמצידה הזעיקה במהירות מסוק של יחידה 669, ולא הוכח כל עיכוב בפינוי. אמנם, מר אטינגר העיד שהוא שהזעיק את המסוק, בעוד מר ליימזיגר העיד שהמסוק הוזנק על ידו, אך בין כך ובין כך המסוק הוזנק במהירות.

     

    הטענות כלפי הרב רוטשטיין

85. נותר עתה לדון בשאלת חבותו הנטענת של הרב רוטשטיין (נתבע 4). הרב רוטשטיין, שעבד במכינת ייעוד בתקופה הרלוונטית, היה כפוף בזמנו למר אטינגר ושימש כמורה במכינה (עמ' 160 לפרוטוקול). הרב רוטשטיין לא היה מעורב בתכנון הטיול, לא ארגן אותו ולא הדריך את התלמידים (פסקה 3 לתצהיר הרב רוטשטיין). תפקידו בטיול הצטמצם להבאת אוכל ושתייה למטיילים, לינה עמם והסעת הציוד: הרב רוטשטיין הגיע לפנות ערב לחניון נחל משמר שם ישנה הקבוצה, הביא את האוכל, אכל עם הקבוצה וישן עמה בשטח. למחרת בבוקר התפלל עם הקבוצה, אכל עמה ארוחת בוקר ושם את כל הציוד של חברי הקבוצה ברכבו על מנת להקל עליהם את ההליכה. כשכולם יצאו לטיול, הרב רוטשטיין לא יצא עמם. בשעת הפסקת הצהריים הגיע עם הרכב ועם אספקת אוכל ומים לחניון נחל צאלים, המתין שם לחברי הקבוצה עד שהגיעו, ושהה עמם בהפסקה. הרב רוטשטיין עזב את המקום עם הרכב בתום ההפסקה לאחר שחברי הקבוצה סיימו לאכול ולשתות והמשיכו בטיול (פסקה 4 לתצהיר הרב רוטשטיין).

     

86. התובעים טענו שבזמן הפסקת הצהריים אריאל ז"ל צעק והתחנן בפני מר אטינגר בנוכחות הרב רוטשטיין וביקש להפסיק את הטיול ולחזור עם הרב רוטשטיין ברכבו, אך נוכח סירובו של מר אטינגר נאלץ אריאל ז"ל להמשיך בטיול בו מצא את מותו. התובעים ביקשו לסמוך את טענתם זו על עדויות שלושה חניכים ממשתתפי הטיול שהעידו כעדים מטעמם: מר שלמה (סולומון) שפירו; מר מאיר הורוויץ; ומר רוס אברמסון, ואשר תיארו את האירועים כנטען.

     

87. הרב רוטשטיין ומר אטינגר הכחישו את הדברים מכול וכול. הרב רוטשטיין הצהיר כי "הדברים לא קרו מעולם... אני אומר זאת בצורה הברורה ביותר ושאינה משתמעת לשני פנים. הטענות אינן נכונות. אף אחד לא התלונן בפניי וביקש ממני כביכול להתפנות ברכב וממילא אין שחר לטענה כאילו ג'וש סירב לכך" (פסקה 11 לתצהירו). הרב רוטשטיין הוסיף וטען בתצהירו כי הוריו של אריאל ז"ל פנו אליו בפניות כאלו ואחרות כדי להביא לכך שגרסתו תעלה בקנה אחד עם הגרסה הנטענת על ידי התובעים, לרבות על דרך פנייה לדיקן בית הספר בו עובד הרב רוטשטיין (פסקאות 17-14 לתצהיר). מר אטינגר הצהיר אף הוא כי במהלך הפסקת הצהריים "אף אחד מבין חברי הקבוצה לא דיווח לי על בעיה או פנה אליי ולא התלונן על קושי" (פסקה 21 לתצהיר), וגם הוא תיאר בהרחבה תחושות קשות של רדיפה (פסקה 32 לתצהיר). תחושות דומות תיאר גם הרב שפירא (עמ' 141 לפרוטוקול).

     

88. לאחר שמיעת העדים וההתרשמות מחקירותיהם הנגדיות, לא ראיתי לקבל את גרסת עדי התובעים לאירועים, וראיתי לקבל את גרסת עדי הנתבעים. משמעות הדברים היא שדין התביעה נגד הרב רוטשטיין להידחות. הנימוקים לכך יובאו עתה.

     

    עדות מר סולומון שפירו

89. מר שפירו היה חברו של אריאל ז"ל מילדות (עמ' 68 לפרוטוקול). לאחר הטיול הטרגי מר שפירו המשיך לשהות במכינה במשך כחצי שנה נוספת עד לפברואר 2015, אז עזב את המכינה. בהמשך עלה מר שפירו לישראל והתגייס לצה"ל (עמ' 79 לפרוטוקול). זמן לא רב לאחר שעזב את המכינה, במרץ 2015 פנה אביו של מר שפירו למכינת ייעוד וציין שהם סיפרו לכולם שזה פשוט לא התאים, והם יאותו להמשיך ולומר את הדברים תמורת תשלום מתאים (עמ' 251 למוצגי הנתבעים). ביום 17.4.2015, פנה אביו של מר שפירו בפנייה נוספת למכינת ייעוד ודרש תמורת שתיקתו סך של 85,000 ₪ ("We would be willing to sign that release and sell our silence for 85,000 NIS ", עמ' 252 למוצגי הנתבעים). המכינה לא שילמה לאביו של מר שפירו את התשלום שדרש (פסקאות 18-16 לתצהיר הרב שפירא), וזמן לא רב לאחר מכן, ביום 17.5.2015, חתם מר סולומון שפירו בפני הנוטריון הציבורי בניו-יורק על תצהיר לעניין גרסתו לאירועים. זו הייתה גרסתו דאז של מר שפירו:

     

    "אחרי הארוחה... אריאל... ובחור נוסף בשם ג'וזף וולפסון הצטרפו אליי ליד הרכב [של הרב רוטשטיין]. ג'וזף התלונן שהרגליים הורגות אותו... אריאל התלונן שהרגיש מיובש ועם סימני חולשה אבל ג'וש אמר שמאחר והוא יכול היה לשתות ולאכול בזמן ארוחת הצהריים אז הוא לא מיובש והוא יהיה בסדר ויכול להמשיך... שאלתי אם שלושתנו נוכל לנסוע עם הרב נפתלי [רוטשטיין] ולהיפגש עם האוטובוס אבל ג'וש אמר שאין מספיק מקום ברכב ושגם ככה נהיה בסדר... אריאל היה במצב הגרוע ביותר מבין שלושתנו ובקושי היה מסוגל להישאר ער אבל ג'וש אמר שהוא יהיה מסוגל להמשיך.

    ממה שאני מסוגל לזכור אריאל חזר ואמר שהוא מרגיש מיובש ותשוש מהחום וג'וש המשיך לזלזל ולבטל את דבריו... אני זוכר בעיקרון את אריאל צועק על ג'וש שהוא לא מסוגל להמשיך ושהוא היה מיובש וכמו כן מרגיש תשישות וחום, ג'וש המשיך לדרבן אותו ולהגיד לו ש'הוא יהיה בסדר, הטיול הזה בטוח ושהוא יודע איך תשישות חום נראית ושלאריאל אין את זה'" (עמ' 4-3 לתרגום המשטרתי).

     

90. שלוש שנים לאחר מכן, ביום 10.6.2018, במסגרת העתירה שהגישו התובעים לבית המשפט הגבוה לצדק (בג"ץ 3469/18) הגיש מר שפירו תצהיר נוסף והוסיף לפתע רובד אחר לגרסתו, לאמור:

     

    "כל האינטראקציה שאני מתאר בין שלושת התלמידים שביקשו להפסיק את הטיול (אני, אריאל וג'ו וולפסון) לבין ג'וש אטינגר קרתה בנוכחות הרב נפתלי רוטשטיין כשהוא עמד שם ממש לידינו. ככל שזכור לי הרב נפתלי ראה את אריאל צועק על ג'וש כאמור בתצהירי הנ"ל" (פסקה 5 לתצהיר).

     

91. בחקירתו הנגדית, כשנשאל על חילופי הדברים בין אביו למכינה בסוגיית "רכישת השתיקה" עדותו של מר שפירו הייתה רוויית סתירות. תחילה טען כי "לא ידעתי על האימיילים"; בסמוך לאחר מכן טען כי "שמעתי על זה אבל לא ראיתי"; מיד אחר כך, כשהוקראו לו חילופי הדברים טען כי "עכשיו זאת פעם ראשונה שאני שומע את הדברים"; "מה שאמרת לי עכשיו זה באמת פעם ראשונה שאני שומע את הדברים" (עמ' 69 לפרוטוקול). בהמשך אמר לפתע כי "שמעתי על הכל רק ב-2018, כשהיה ראיון בטלוויזיה – שאז רק שמעתי שהיה משהו... הייתה כתבה ובה הראו את הוידאו שלי שבו דיברתי על התצהירים שלי, והיה גם ווידיאו של ג'וש שהוא אמר שאבא שלי היה לו רצון לסחוט את הנתבעת, ואחרי שראיתי את זה דיברתי עם אבי ושאלתי אותו מה זה אומר, מה היה" (עמ' 69 לפרוטוקול). כשהתבקש להסביר מדוע אמר תחילה שלא ידע על הדברים ולפתע שינה טעמו ניכר היה שאין בפיו הסבר של ממש (עמ' 69 לפרוטוקול).

     

92. מעבר לסתירות שעלו בעדותו של מר שפירו בסוגיית חילופי הדברים בין המכינה לאביו, נמצאו בעדותו קשיים נוספים. כך, למשל, לעניין התיקון שהוסיף בתצהיר לבית-המשפט-הגבוה-לצדק, עת עירב לראשונה את הרב רוטשטיין באירועים, לא ידע מר שפירו להסביר מה הביאו לפתע לתוספת האמורה (עמ' 65, 78 לפרוטוקול); הוא לא ידע להסביר מדוע חרף הביקורת החריפה שמתח על המכינה בתצהירו הוא נשאר במכינה חצי שנה נוספת לאחר הטיול ואף כתב בפייסבוק דברים בשבחה (עמ' 76 לפרוטוקול); הוא לא ידע להסביר הכיצד מר ג'וזף וולפסון – שלגישת מר שפירו נכח בעת חילופי הדברים הנטענים – מסר בחקירתו במשטרה לעניין חילופי הדברים בין מר אטינגר לאריאל ז"ל כי אריאל ז"ל "אמר שהוא קצת עייף שהוא רוצה לסיים אבל קצת קשה לו לכולנו היה קצת קשה וזה מה שעושה את הטיול לכיפי" (עמ' 73-72 לפרוטוקול; עמ' 249-248 למוצגי הנתבעים); ומר שפירו לא ידע ליתן הסבר מתקבל על הדעת לכך שבתיאוריו את תלונותיו של אריאל ז"ל הוא השתמש באופן מפתיע בביטויים רפואיים ("dehydrated and having symptoms of heat exhaustion") שכמו לקוחים מהמסמכים מבית החולים הדסה (עמ' 78 לפרוטוקול). מר שפירו אישר בחקירתו הנגדית כי "דיברנו על זה [=על הטיול הטרגי] המון בקהילה" (עמ' 67 לפרוטוקול).

     

93. ההתרשמות היא אפוא מעדות מרובת סתירות שהושפעה עד מאד מחילופי דברים שהתקיימו בנוגע לאירוע הטראגי, ולא ניתן לקבוע ממצא שבעובדה על פי עדות זו ככל שהעדות היא לחובת הנתבעים.

     

    עדות מר מאיר הורוויץ

94. מר הורוויץ היה חברו הטוב ביותר של אריאל ז"ל מתקופת התיכון (עמ' 85 לפרוטוקול). גם מר הורוויץ נשאר במכינה לאחר הטיול הטראגי, סיים את המכינה, חזר לארצות-הברית לזמן קצר ואז עלה לישראל והתגייס לצה"ל. מר הורוויץ הציג מספר גרסאות לאירועים. באמרתו הראשונה במשטרה מיום 13.5.2015 משעה 20:12 נשאל מר הורוויץ האם "הוא [אריאל ז"ל] אמר לך שקשה לו או שהוא התלונן על משהו?", ומר הורוויץ השיב "אני לא זוכר את האמת". עוד נשאל מר הורוויץ "אתה שמעת אותו מתלונן לג'וש המדריך שקשה לו ללכת", ומר הורוויץ השיב "לא זוכר" (שו' 39-27 לאמרה, עמ' 219 למוצגי הנתבעים).

     

95. לעומת זאת, בתצהיר שהגיש לבית-המשפט-הגבוה-לצדק כעבור כשלוש שנים, ביום 10.6.2018 טען מר הורוויץ כי בזמן הפסקת הצהריים "אריאל ישב עם גבו על הרכב [של הרב רוטשטיין] תשוש לחלוטין מבלי כל יכולת לקום... כמה שזכור לי אריאל אמר לג'וש וגם לרב נפתלי שהוא רוצה להפסיק את השתתפותו במסע ולחזור ברכב. כעיקרון, הרב נפתלי הביע נכונות איכשהו להכניס את אריאל לאוטו שלו אבל דווקא ג'וש התנגד". בהמשך התצהיר טען מר הורוויץ כי למעשה לא שמע את הדברים משום שנרדם ולא היה בסמוך לרכב. עוד טען מר הורוויץ בתצהירו כי "אני זוכר שכבר אז שפניו שאריאל היו אדומות מאד והוא אמר לי שהוא בספק אם יצליח לסיים את המסע כולו" (פסקאות 9, 14-12 לתצהיר, עמ' 223 למוצגי הנתבעים).

     

96. בעקבות התצהיר שהגיש לבית-המשפט-הגבוה-לצדק נגבתה ממר הורוויץ ביום 18.10.2018 בשעה 14:13 אמרה נוספת במשטרה. באמרה זו מסר מר הורוויץ מספר אמירות סותרות כשלעתים הוא חוזר על הגרסה בדבר חילופי דברים נטענים בין אריאל ז"ל למר אטינגר בנוכחות הרב רוטשטיין; לעתים הוא מציג גרסאות מרוככות לחילופי הדברים הנטענים; ולעתים הוא מציין שאינו זוכר (עמ' 225 למוצגי הנתבעים). כשנשאל מר הורוויץ על ידי החוקר לפשר הסתירה בין אמרתו הראשונה במשטרה לאמרתו השנייה, השיב מר הורוויץ תשובות שמהן עלה בבירור שלא ניתן לסמוך כלל על גרסתו והיא פרי של חילופי דברים רבים שקיים בקשר לאירוע. כדבריו:

     

    "ת. באמת אין לי מושג, זה היה לפני הרבה זמן, אפילו הייתי שם ושמעתי אלף סיפורים מה שקרה, אולי לא שמעתי נכון.

    ש. איך קרה שבשנת 2015 בעת מסירת עדותך במשטרה לא זכרת את המשפט של אריאל אבל כעבור 3 שנים כן זכרת אותו?

    ת. קראתי את התצהיר של שני הבחורים רוס אברמסון ושל סלמון אולי שפירא וגם שמעתי אלף סיפורים אחרים ואני כבר לא זוכר מה אמת ומה קיים ומה לא קיים.

    ש. כלומר יכול להיות שכתבת תצהיר לעורך דין מפי מה ששמעת מאנשים אחרים.

    ת. יש אפשרות, אני באמת לא יודע.

    ש. כלו[מ]ר ייתכן שלא שמעת מפיו של אריאל שהוא בספק יסיים את הטיול אלא זו הייתה השערה שלך כי שמעת מאנשים אחרים ולכן סיפרת על כך לעורך דין כאילו שמעת בעצמך מאריאל.

    ת. יכול להיות, אני באמת לא יודע. אני הייתי שם, עברו 4 שנים ואני כבר לא יודע מה אמת ומה לא..." (שו' 64-53).

     

97. עדותו של מר הורוויץ בחקירתו הנגדית התאפיינה גם היא בריבוי סתירות. תחילה דבק בגרסה שהוא זוכר היטב את האירוע זולת לוחות זמנים מדויקים (עמ' 81 לפרוטוקול). אחר כך נשאל על הסתירה בין האמור בתצהירו לבג"ץ בו טען כי "שתיתי את כל המים שהיו עליי ואף גמרתי את כל המים שהיו אצלו [=אצל ג'וש]" (פסקה 5 לתצהיר) לעומת דבריו בעדותו כי היה די והותר מים (עמ' 83 לפרוטוקול). תשובתו הייתה כי "יש סיכוי" שדבריו במשטרה בשנת 2015 לפיהם לא היה מחסור במים מדויקים יותר מאשר דבריו בתצהירו לבית-המשפט הגבוה לצדק משום שבסמוך לאירוע זכר את הדברים טוב יותר (עמ' 83 לפרוטוקול). מר הורוויץ גם אישר שקיים קשר שבועי עם אביו של אריאל ז"ל, הם שוחחו רבות על המקרה והאב נהג לשלוח לו כתבות עיתונאיות רלוונטיות (עמ' 86-85 לפרוטוקול); כי משום שלא רצה לפגוע באביו של אריאל ז"ל לא אמר לו את מלוא תחושותיו אך האמת היא שהופתע מהתמוטטותו של אריאל ז"ל שכן "ראיתי שהוא [אריאל ז"ל] שתה הרבה מים ולא הבנתי איך זה קרה" (עמ' 87 לפרוטוקול). וכן –

     

    "ש.הנפילה שלו הפתיעה גם אותך? כי אתה אומר שעד לאותה נקודה הכל היה בסדר

    ת. כן. כי ראיתי שהיה קשה לו עד ארוחת הצהריים אבל לאחריה הכל היה נראה בסדר. זה היה שוק" (עמ' 95-94 לפרוטוקול).

     

98. בהמשך שב מר הורוויץ וחזר על הגרסה לפיה אריאל ז"ל אמר לו שהוא בספק אם יוכל לסיים את המסלול (עמ' 90 לפרוטוקול), אך בניגוד לגרסתו של מר שפירו גרס מר הורוויץ שאריאל ז"ל לא טען שהוא סובל מהתייבשות או מכת חום (עמ' 91 לפרוטוקול). כאשר נשאל מר הורוויץ על יחסו למכינה ולמר אטינגר, מסר – בניגוד לאמור בתצהירו – כי מר אטינגר הוא אדם אחראי וכי שהותו במכינה תרמה לו תרומה לחיים ולכן הוא והוריו שלחו מכתבי תודה למכינה (עמ' 96 לפרוטוקול).

     

99. בנוסף לריבוי הסתירות, היו בעדותו של מר הורוויץ מאפיינים של גרסה מתפתחת שלעתים הגיעה כדי הפרזה יתרה. לדוגמא: באמרתו הראשונה במשטרה מיום 13.5.2015 ציין מר הורוויץ כי במהלך הטיול לאחר ארוחת הצהריים החל לחוש שלא בטוב, התקשה ללכת ובהגיעו לסוף המסלול ניגש עם חניך אחר למרפאה במצדה שם קיררו את גופו ונתנו לו לשתות הרבה מים (שו' 22-16 להודעה עמ' 219 למוצגי הנתבעים). לעומת זאת, בתצהיר שהגיש לבית-המשפט-הגבוה-לצדק התחושה הלא טובה כללה גם איבוד הכרה ורופא שהמתין במיוחד בשבילו כשהוא מקיא אצל הרופא (פסקאות 22-15 לתצהיר עמ' 223 למוצגי הנתבעים). באמרתו השנייה במשטרה מיום 18.10.2018 חזרו התיאורים של תחושה כללית רעה ולא מעבר לכך (עמ' 225 למוצגי הנתבעים). והנה, במהלך עדותו בהליך הנוכחי התיאורים בדבר תחושותיו כללו לפתע טענה לאיבוד הכרה פעמיים ועוד כהנה וכהנה תיאורים. כגון: "הרגשתי מאד מאד רע, שתיתי מים שלו, ואז הגענו לכביש, לאיזה שהוא רכב, נכנסנו לרכב, הגענו למצדה, איבדתי את ההכרה כמה פעמים בתוך הרכב, אז מישהו נדמה לי מהצלה הגיעו להגיד איפה המרפאה והדבר האחרון שאני זוכר זה שהיינו בתוך החניון, ממש מחוץ למרפאה" (עמ' 91 לפרוטוקול). בהמשך התברר שהדברים מופרזים ואינם מדויקים כל צורכם, ויכול שאיבוד ההכרה היה הירדמות כפשוטה ואולי הרופא היה אח, וכל כיוצא באלו:

     

    "ש.ואתה איבדת את ההכרה? אין תיעוד על כך.

    ת. בתוך האוטו כמה פעמים איבדתי את ההכרה

    ש. אולי נרדמת

    ת. כן, נרדמתי

    ש. מי אמר שאיבדת הכרה?

    ת. אני. כנראה אמרתי את זה.

    ש. אולי זה ענין של תרגום. למה התכוונת כשאמרת שאיבדת הכרה?

    ת. מה שקרה זה בעצם שפתאום נהיה שחור. זה כנראה סוג של איבוד הכרה. אני לא רופא ואני לא יודע מה בדיוק קרה. ברגע שהגעתי לרכב הייתי בהכרה במושב האחורי ואז אני לא זוכר שום דבר ואז קמתי עוד פעם. יש חסרים בזיכרון שלי ברגע שנכנסתי לתוך הרכב.

    ש. אושפזת בבית חולים?

    ת. לא.

    ש. אתה בטוח שנבדקת על ידי רופא?

    ת. היה מישהו עם חלוק לבן

    ש. הוא היה רופא?

    ת. לא יודע. זה היה באיזשהו מרפאה. אולי הוא היה אח..." (עמ' 94-93 לפרוטוקול).

     

100. מטעמים אלו, נוכח ריבוי הסתירות בעדותו של מר הורוויץ, נוכח ריבוי גרסאותיו והתפתחותן תוך הפרזה בדברים, ומשעה שברור שמר הורוויץ קיים אינספור חילופי דברים באשר למקרה, התרשמותי היא שלא ניתן לקבוע כל ממצא שבעובדה שהוא על סמך עדותו של מר הורוויץ ככל שהדברים הם לחובת הנתבעים.

      

     עדות מר רוס אברמסון

101. מר רוס אברמסון העיד (בהיוועדות חזותית מחו"ל) לאחר שהסתיימה פרשת ההוכחות, בעקבות בקשה שהגישו התובעים (ראו החלטה מיום 7.2.2022). התצהיר שהגיש מר אברמסון נחתם ביום 14.2.2022 (אחר-כך תוקן התאריך ליום 15.2.2022. ראו עמ' 350 לפרוטוקול), וצורפו לו רשומה ("פוסט") שכתב מר אברמסון ביום 28.2.2017 בפייסבוק (נספח א' לתצהיר) ו"הצהרה כתובה" (Written Statement), ללא חתימה (נספח ב' לתצהיר), שלפי הטענה נכתבה על ידי מר אברמסון ביום 5.3.2017 והועברה על ידו להוריו של אריאל ז"ל. ברשומה בפייסבוק כתב מר אברמסון, 3.5 שנים לאחר הטיול, כי במהלך הטיול אריאל ז"ל זעק כי הוא מרגיש כמי שעומד למות אך דבריו לא זכו למענה של ממש. ב"הצהרה הכתובה" (ללא חתימה) כתב מר אברמסון שאריאל ז"ל נשען במהלך הפסקת הצהריים על מכוניתו של הרב רוטשטיין וצעק בקול לעבר מר אטינגר כי הוא מרגיש כמי שעומד למות בשל מכת חום, אך מר אטינגר השיב שאין לו מכת חום, וזאת כשהמכונית הייתה עדיין במקום או מיד לאחר שהמכונית עזבה.

      

102. מעדותו של מר אברמסון עלה שהוא דיבר עם רבים אודות המקרה: מר אברמסון אישר שדיבר עם "חברים, משפחה" על המקרה; שקרא כתבה בג'רוזלם פוסט על המקרה לאחר שסולומון שפירו שיתף אותו בכתבה ושהכתבה שימשה עבורו השראה (עמ' 340 לפרוטוקול); ושבשיחה שקיים עם הוריו של אריאל ז"ל בקיץ 2020 הם מסרו לו פרטים רבים על המקרה (עמ' 338 לפרוטוקול). בתחילת עדותו טען מר אברמסון שלא נשאר בקשר עם חברים מהמכינה, אך אז לא ידע להסביר כיצד בכל זאת נשאר בקשר עם מר סלומון שפירו שהעביר לו כתבה כחברים בפייסבוק (עמ' 339 לפרוטוקול), ובהמשך לא ידע להסביר כיצד ידע שהמכינה נסגרה והסביר זאת בכך ששמע על כך מאנשים למרות שקודם לכן טען כאמור שלא היה בקשר עם אנשים מהמכינה (עמ' 341 לפרוטוקול).

      

103. מר אברמסון לא ידע ליתן הסבר של ממש מדוע פרסם רשומה בפייסבוק ובמקביל לא חתם על "ההצהרה הכתובה" ואף סירב בזמנו להעיד בבית המשפט או מדוע לפתע בחלוף מספר שנים שינה עמדתו וגילה נכונות להעיד, והוא ניסה בהקשר זה להעלות אמתלאות של סתם (עמ' 340, 349 לפרוטוקול). עוד התברר בחקירתו הנגדית כי כתב את ההצהרה הכתובה (נספח ב' לתצהירו) לבקשת הוריו של אריאל ז"ל ושלח להם זאת בדוא"ל, אך הדוא"ל לא נחשף על ידי התובעים ולכן לא ברור מהו תאריך הדוא"ל ועל יסוד מה נרשם בתצהירו של מר אברמסון כי ההצהרה הכתובה נשלחה להורים ביום 5.3.2017 (עמ' 341-340 לפרוטוקול). למרות שתצהירו של מר אברמסון נחתם ביום 15.2.2022, שמונה שנים לאחר האירוע, בתצהיר נכתב כאילו הוא נכתב שנתיים וחצי לאחר הטיול ("Even though 2.5 years had passed since the hike in the Judean Desert…"), היינו כאילו נכתב במועד בו כתב מר אברמסון את הרשומה בפייסבוק ואת ההצהרה בכתב, ללא חתימה (Written Statement).

      

104. כאשר נשאל מר אברמסון על כך שב"הצהרה בכתב" כתב שמר אטינגר והרב רוטשטיין ישנו בלילה שקדם לטיול בתוך הרכב של הרב רוטשטיין, בעוד כל החניכים ישנו בשטח מוקפים ביתושים (טענה שהוכחשה לחלוטין על ידי הרב רוטשטיין ועל ידי מר אטינגר) החל מר אברמסון לשנות טעמו מספר פעמים. ראו דבריו בעמ' 342 לפרוטוקול לפיהם: "יכול להיות שישנו באוטו ויכול להיות שישנו מחוץ לאוטו, בגינה... לאדמה, לא הובנתי נכון בתרגום, דרך הזום. אני חושב שהם ישנו באוטו, אני זוכר אותם באוטו. יכול להיות שהם ישנו מחוץ לאוטו, יכול להיות שהם ישנו קצת ברכב. אני זוכר אותם בתוך האוטו".

      

105. באשר לנוכחותו בקרבת המנוח במהלך הטיול, טען מר אברמסון כי היה עמו "בתחילת המסע, כאשר עצרנו לארוחת צהרים, וכאשר יצאנו להפסקות" ובהמשך ציין כי "זה היה בהתחלה, ברוב זמן המסע לא הייתי איתו", וכי לא ראה את הנפילה והפינוי (עמ' 342, 347 לפרוטוקול). אשר לדברים שלטענתו אריאל ז"ל אמר למר אטינגר לפיהם הוא מרגיש שהוא עומד למות, מר אברמסון לא ידע להסביר מדוע אם אכן הדברים נאמרו לא דרש ממר אטינגר לטפל במצב בדחיפות, ולהפך: נפרד מהמנוח והצטרף לקבוצה שהלכה מהר יותר (עמ' 345 לפרוטוקול). מר אברמסון גם אישר שקיים סכסוך כספי בינו או בין משפחתו לבין המכינה (עמ' 349-348 לפרוטוקול).

      

106. בנוסף, ניכר היה שגרסתו של מר אברמסון כוללת הפרזות ניכרות. כך, למשל, מר אברמסון גרס כאילו מסלול הטיול השתרע על 27 ק"מ וכי הפסקת הצהריים הייתה לאחר 20 ק"מ של הליכה (נספח ב' לתצהיר). זאת, למרות שמסלול הטיול השתרע על כ- 14 ק"מ ואפילו המומחה מטעם התובעים גרס שמסלול הטיול השתרע על 17 ק"מ ולא מעבר לכך.

      

107. הנה כי כן, ההתרשמות מעדותו של מר אברמסון הייתה שגם הוא דיבר עם אינספור אנשים אינספור פעמים בנוגע לאירועים הנטענים ושעדותו נוטה להפרזה ולחוסר דיוק. לא ניתן אפוא לייחס משקל לעדותו ככל שהעדות היא לחובת הנתבעים.

      

     עדות מר רענן בוטניק

108. מר רענן בוטניק היה בין החניכים שסיימו את מסלול הטיול והגיעו למורדות מצדה, אך שבו על עקבותיהם וחזרו לשטח בניסיון לסייע לאריאל ז"ל לאחר שהתמוטט. מר בוטניק ראה את אריאל ז"ל ברגעיו האחרונים לפני שפונה במסוק והוא נחקר במשטרה בסמוך לאחר האירועים (עמ' 186, 188 לפרוטוקול). מר בוטניק סיים את המכינה, עלה לישראל ושירת בצה"ל (עמ' 162 לפרוטוקול), והוא העיד כעד מטעם ההגנה. מר בוטניק תיאר טיול חווייתי ומהנה ובו הקפדה רבה על הפסקות למנוחה, על שתייה ועל חבישת כובע תוך שמר אטינגר מגלה אכפתיות, סבלנות ודאגה.

      

109. מחקירתו הנגדית של מר בוטניק התברר שבמובנים רבים עדותו אינה רלוונטית לשאלות השנויות במחלוקת. הנושאים שעלו בתצהירו של מר בוטניק – היינו, העובדה שהיו חניכים רבים שנהנו מהטיול וההקפדה הרבה שמר אטינגר הקפיד בנושא המים, הכובע, ההפסקות, התדרוך שערך לחניכים והעובדה שהחניכים לא סחבו את הציוד אלא הציוד הוסע ברכבו של הרב רוטשטיין – עלו מעדויות העדים כולם, לרבות עדי התביעה (ראו פירוט לעיל). ואילו לעניין השאלות שבאמת שנויות במחלוקת בנוגע למצבו של אריאל ז"ל ובנוגע לחילופי הדברים שנטען שקיים עם מר אטינגר בנוכחות הרב רוטשטיין, התברר שאין למר בוטניק כל ידיעה שכן הוא לא שהה בסמוך לאריאל ז"ל במועדים הרלוונטיים (עמ' 181, 186-185 לפרוטוקול).

      

110. מר בוטניק, כמו החניכים האחרים שהעידו בפניי, קיים חילופי דברים רבים ביחס לאירועים: מר בוטניק העיד אודות קבוצת וואטסאפ של החניכים בה החליפו הודעות ומסרים (עמ' 188 לפרוטוקול). כמו כן, מר בוטניק העיד שהוא נמצא בקשר מתמיד עם מר אטינגר ונראה שהשניים שוחחו על האירועים (עמ' 180-179, 182 לפרוטוקול). הנה כי כן, מר בוטניק, כמו החניכים האחרים שהשתתפו בטיול, קיים חילופי דברים רבים בנוגע לטיול, ועל כן התרשמותי היא שעדותו מעוררת קושי, ומכל מקום אינה רלוונטית.

      

111. למעשה, מעדויות החניכים שהעידו בפניי עלה הקושי הניכר בהסתמכות על עדות מי מהחניכים, שכן ניכר שכולם דיברו עם כולם אינספור פעמים וחלוף הזמן וחילופי הדברים יצרו ערבוביה שלמה. התרשמותי זו היא נימוק נוסף להחלטה שניתנה על ידי ביום 20.7.2022, לפיה לא ראיתי להיעתר לבקשת התובעים להעיד כעד מטעמם את מר ג'ייקוב זימבלי, חניך נוסף שהשתתף בטיול. בקשה זו הוגשה על ידי התובעים לאחר סיום פרשת ההוכחות ואף לאחר שהסתיימה עדותו של מר אברמסון, והטענות שהועלו בדבר רלוונטיות, כביכול, של עדותו של מר זימבלי לא התיישבו עם העובדה שעדי התובעים עצמם לא תיארו את מר זימבלי כעד רלוונטי.

      

112. למותר לציין שלא ראיתי לייחס משקל לאמרות של חניכים נוספים שלא העידו בהליך הנוכחי. אמרות אלו, שנגבו במסגרת חקירת המשטרה, נזכרו בסיכומי הצדדים משל היו הן ראיות קבילות (ראו לדוגמא פסקאות 138-128 לסיכומי התובעים; פסקאות 86-80 לסיכומי הנתבעים), חרף היותן עדויות שמיעה מובהקות וחרף הבהרת הצדדים, החוזרת ונשנית, שהם מתנגדים לעדויות שמיעה (ראו למשל בעמ' 15, 117, 146 לפרוטוקול). על כל פנים, נוכח התרשמותי לפיה החניכים קיימו ביניהם חילופי דברים בהיקף ניכר, לרבות קבוצת וואטסאפ, תקשורת בפייסבוק, הפצת כתבות עיתונאיות וכו', ברור בעיניי שלא ניתן לייחס משקל לאמרות של מי שלא העידו בפניי ולא נחקרו בחקירה נגדית.

      

     עדות הרב רוטשטיין

113. הרב רוטשטיין (שהעיד בהיוועדות חזותית מחו"ל) העיד עדות אמינה ובהירה. נתתי בעדותו אמון מלא. אמינותו בלטה כשלא היסס לכלול בעדותו אמירות ברורות שהן לחובת הנתבעים עצמם מקום שזו הייתה האמת. כגון, אישורו שבלילה שקדם לטיול היה קושי רב לישון בשטח בעטיים של יתושים (עמ' 168 לפרוטוקול); אישורו שמר אטינגר הציג עצמו כמורה דרך ולאו דווקא כמדריך טיולים (עמ' 161 לפרוטוקול, אבל ראו הבהרתו בעמ' 179-178 לפרוטוקול לפיה אינו יודע לאשורו את ההבדל בין מורה דרך למדריך טיולים); ואישורו שגם מאיר הורוויץ הרגיש שלא בטוב לאחר הטיול וניגש למרפאה במצדה (עמ' 172 לפרוטוקול). לא נמצאו בעדותו פכים או סתירות ובמהלך עדותו ניכרה מחויבותו העמוקה לאמת.

      

114. להלן תיאורו של הרב רוטשטיין באשר לאירועי הפסקת הצהריים, תיאור ממנו עולה כי איש לא פנה אליו ולא ביקש ממנו להפסיק את הטיול ולחזור עמו ברכבו והוא לא שמע כל חילופי דברים כנטען בין אריאל ז"ל למר אטינגר:

      

     "ש. ...האם היה ניכר או לא ניכר שאריאל היה במצוקה. אתה זוכר אם ראית איזה שהם סימני מצוקה אצל אריאל?

     ת. לא, לא משהו מיוחד.

     ש. אתה זוכר אם אריאל אמר משהו שהוא לא יכול להמשיך, הוא מרגיש רע, הוא מבקש לחזור באוטו, באוטובוס אבל לא להמשיך ברגל?

     ת. לא, אני זוכר שכולם המשיכו, רצו להמשיך, רצו לסיים את זה. למיטב זיכרוני הוא היה ביניהם.

     ...ש. באיזה שהוא שלב אחרי שאכלו חלק מהקבוצה ירד למטה להמשך המסלול, תחת איזה עץ, וחלק נשארו ליד האוטו, אתה זוכר את זה?

     ת. כן.

     ...ש. אני מדבר אחרי האוכל, כשסיימו לאכול, רוב הקבוצה כבר ירד ואריאל ועוד חבר'ה נשארו. למה אריאל נשאר ליד האוטו כשכבר גמר לאכול?

     ת. למיטב זיכרוני חלק מהחבר'ה נשארו שם לדבר, זה היה משהו חברתי. אני לא חושב שזה מעבר לזה.

     ...ש. יכול להיות שהיית בדיוק באותו רגע במקום אחר ולא שמעת?

     ת. יכול להיות. אני לא יודע, אני לא זוכר כזאת שיחה בכלל.

     ש. סולומון בתצהיר שלו מה-10.6.2018 מבהיר שהאירוע כולו התנהל בנוכחות הרב נפתלי רוטשטיין שעמד שם ממש לידינו. סולומון העיד בתיק הזה וחזר על כך שהוא זוכר שאריאל התלונן גם בפניך שהוא לא מרגיש טוב ורוצה לסיים את הטיול מיד. מה יש לך לומר על זה?

     ת. אני לא יודע בדיוק מה קרה בכל המקומות, אבל לי לא זכור כזה דבר...

     ...אני אומר שהשיחות האלה לא היו, וזו לא פעם ראשונה שאני שומע על זה, קראתי את העדות של הורוביץ, אבל הגרסה הזאת איננה נכונה. ככל שידוע לי, כשאני הייתי רוב הזמן ליד האוטו, קצת התרחקתי כדי לראות אם צריכים עוד משהו, לי לא ידוע על סיפור כזה" (עמ' 170-169 לפרוטוקול).

      

115. נוכח האמון המלא שנתתי בעדותו הרב רוטשטיין ומנגד חוסר היכולת לקבוע ממצא שבעובדה על סמך עדותם של מי שהיו חניכים בטיול אני קובעת כממצא שבעובדה כי בשעת הפסקת הצהריים (או בכל מועד אחר) לא שמע הרב רוטשטיין כל חילופי דברים רלוונטיים שהם בין אריאל ז"ל למר אטינגר, והוא לא שמע כאילו אריאל ז"ל טען שהוא עומד למות או כאילו טען שהוא קיבל מכת חום או כאילו ביקש לחזור ברכבו של הרב רוטשטיין.

      

116. האם חילופי דברים מעין אלו התקיימו מבלי שהרב רוטשטיין שמע אותם?

      

117. אין בפניי כל ראיה שניתן לסמוך עליה, התומכת בקיומם של חילופי דברים אלו. מר אטינגר הכחיש לחלוטין שהדברים התרחשו, וטענות רבות שהעלו התובעים ביחס לאמינותו של מר אטינגר וביחס לסתירות נטענות בין עדותו לאמרותיו במשטרה ובין עדותו לעדותם של עדים אחרים, אינן יכולות לסייע לתובעים וליצור יש מאין, משעה שעדותם של החניכים שהעידו אודות חילופי הדברים הנטענים האמורים, הייתה בבירור כזו שלא ניתן לקבוע על פיה ממצא שבעובדה כלשהו, ככל שהוא לחובת הנתבעים.

      

118. ייתכן בהחלט שאריאל ז"ל אמר למר אטינגר מילים כלליות בדבר עייפות וקושי ואולי גם הזכיר רצון להגיע לאוטובוס (שהמתין לקבוצה באזור ים המלח, ראו עמ' 163 לפרוטוקול) אך לא הוכח כלל ועיקר שלדברים נלווה הנופך החמור, הדרמטי והחריג שביקשו עדי התובעים לטעון לו. וראו עדותו של מר נויפלד שהעיד שבשיחתו עם מר אטינגר אמר לו מר אטינגר את הדברים הבאים:

      

     "ש. האם הוא אמר שהיו כאלה שרצו להפסיק את הטיול באמצע ולחזור לאוטובוס לפינוי והוא אמר חבל יש עוד קטע קטן מישורי וקל, נגמור את הטיול ויהיה בסדר.

     ת. הוא אמר שזה קרה אבל אחרי ארוחת הצהריים כשהם היו באמצע הדרך אחרי שהם גרמו את ארוחת הצהריים המשיכו ללכת וכשהם היו באמצע הדרך בקטע אחרון של המסלול, אז מישהו אמר שקשה לו או משהו כזה ורצה לחזור חזרה. אבל אין שום דרך שרכב ייכנס לשם להוציא אותו. זאת אומרת, אין שביל מסודר שרכב יכול להיכנס פנימה בקטע הזה" (עמ' 319 לפרוטוקול).

      

119. לפיכך, הוכחה חבותם של המכינה, מר אטינגר והרב שפירא, אך לא הוכחה כל חבות שהיא של הרב רוטשטיין. על כן, התביעה נגד הרב רוטשטיין נדחית בזאת.

      

     הנזק

     נזקי העיזבון: הפסד השתכרות

120. אריאל ז"ל היה כבן 18 במותו. הוא הפך לבגיר זה לא מכבר ועדיין לא החל את סיפור חייו התעסוקתי. במובן זה, חל בעניינו הכלל לפיו הפסד השתכרותו יחושב לפי השכר הממוצע במשק. ראו ע"א 9980/06 עיזבון אטינגר ז"ל נ' עיריית ירושלים (26.1.2009). התובעים ביקשו לחרוג מן הכלל האמור משום שלטענתם במקרה הנוכחי התקיימו נסיבות מיוחדות המעלות כי אריאל ז"ל היה צפוי להשתכר שכר העולה במידה ניכרת על השכר הממוצע במשק נוכח כישוריו האינטלקטואליים ונוכח כוונתו להמשיך בלימודים אקדמיים, ומכל מקום לטענתם יש לחשב את השכר הממוצע במשק על פי הנתונים הרלוונטיים למדינת ניו-יורק בה התגורר אריאל ז"ל כל השנים.

      

121. לעניין הטענה לחריגה מהשכר הממוצע במשק: בעניין עיזבון אטינגר הנ"ל קבע בית המשפט העליון את כלל "הדבקות בשכר הממוצע במשק", לפיו גם אם ניתן מן הבחינה העקרונית לחרוג מהשכר הממוצע במשק, הרי נוכח טעמי המדיניות שבבסיס הכלל החריגה לא תיעשה על דרך השגרה. טעמי מדיניות אלו כוללים את עיקרון היסוד בדבר שוויון; את המודעות למורכבות חיי האדם שיכול לכתוב סיפורי חיים אינדיבידואליים רבים ושונים כחלק מן האוטונומיה הנתונה לכל אדם לכתוב את סיפור חייו בעצמו ואף בדרך שונה מהדרך שהוריו הלכו בה; ואת העובדה שהשכר הממוצע במשק משקלל בתוכו ממילא אינספור סיפורי חיים תעסוקתיים. על כן, השתייכות למשפחה ממעמד סוציו-אקונומי גבוה; השתכרות גבוהה של הורים ובני משפחה; ואף כושר אינטלקטואלי ונטיות וכישורים שגילה המנוח אינם יכולים להצדיק חריגה מחזקת השכר הממוצע במשק (ראו עניין עיזבון אטינגר, בפסקה 6 לפסק-הדין). פסיקה זו חלה הן על קטינים הן על צעירים בראשית דרכם (ראו ע"א 3751/17 המאגר הישראלי לביטוח רכב (הפול) נ' פלוני, בפסקה 9 לפסק-דינו של כב' השופט עמית (8.8.2019)).

      

122. בהתאם לאמות המידה הפסיקתיות הללו, יש לומר כי לא הוכח שהתקיימו במקרה הנוכחי הנסיבות המיוחדות המצדיקות חריגה מהשכר הממוצע במשק. שכן כפי שנקבע בפסיקה פרטים שהביאו הוריו של אריאל ז"ל בנוגע להשכלתם, מקום מגוריהם והכנסתם אינם יכולים להכריע את הכף. אמנם שני הוריו של אריאל ז"ל בעלי השכלה אקדמית (האב בעל תואר ראשון בכלכלה ומדעי המדינה, ותואר שני במדיניות בינלאומית; האם בעלת תואר ראשון במדעי המדינה ותואר ראשון נוסף באומנויות גבוהות עם התמחות בעיצוב פנים), והאב עבד שנים רבות ברשויות המס בארצות-הברית ומשכורתו כיום גבוהה, אך בהתאם לפסיקה אין באלו כדי להוות נימוק או ראיה לכך שיש מקום לחרוג בעניינו של אריאל ז"ל מהשכר הממוצע במשק.

      

123. הפרטים שהביאו ההורים בנוגע לאריאל ז"ל עצמו אף הם אינם משנים מן המסקנה דלעיל. לטענת ההורים, "אריאל התקדם מאד בלימודי יהדות, מדעי הרוח ומדעים... הוא חיבב מאד בעלי חיים ועבד אצל וטרינר בקיץ אחד. אריאל נהנה במיוחד ממקצועות מתמטיקה, ביולוגיה ואזרחות" (פסקה 11 לתצהירי ההורים). הוא סיים את התיכון לבנים של "ישיבה יוניברסיטי" וקיבל בסיום, ביום 12.6.2014, תעודת הצטיינות (פסקה 13 לתצהירי ההורים; מוצג 1.4 למוצגי התובעים). עוד קודם לכן, באפריל 2014 הודע לאריאל ז"ל על קבלתו ללימודים בקולג' באוניברסיטת בינגהמטון בניו-יורק וכן הודע לו על קבלתו ללימודים בישיבה יוניברסיטי (מוצג 1.4 למוצגי התובעים). אריאל ז"ל בחר שלא לממש את קבלתו למוסדות האקדמיים הללו ובמקום זאת להשתתף בשנת לימודים במכינת ייעוד שכללה לימודי קודש לצד היכרות עם ישראל, תושביה ותרבותה (פסקה 18 לתצהיר ההורים). התובעים טענו שהחלטתו של אריאל ז"ל להצטרף למכינת ייעוד הייתה עניין זמני, והוא עתיד היה לשוב לארצות הברית בסיום השנה, ללמוד לימודים אקדמיים ולהשתכר בהתאם (ראו עדות האב בעמ' 27 לפרוטוקול).

      

124. מנגד, הנתבעים טענו שההחלטה בדבר הצטרפות למכינה ביטאה שינוי עמוק שחל אצל אריאל ז"ל ולא בכדי חמישה חניכים – כ- 40% ממשתתפי המכינה – עלו לישראל בעקבות השתתפותם במכינה, ובהם שני חבריו הקרובים של אריאל ז"ל (עמ' 95 לפרוטוקול). וראו דבריו של מר מאיר הורוויץ, חברו הקרוב של אריאל ז"ל, שהעיד מטעם התובעים עצמם:

      

     "בהתחלה הוא רצה ללכת ללמוד באוניברסיטה בארה"ב. אחד מהדברים האחרונים שדיברנו עליו זה היה להתגייס לצבא ביחד. זה היה החלום שלי מגיל 6 בערך. במכינה שינו לו את המחשבה והוא רצה להתגייס. כלומר בהתחלה הוא רצה ללכת לאוניברסיטה אבל אחרי שבוע במכינה היה שינוי אצל כולנו שאולי כדאי להישאר פה ולעשות צבא" (עמ' 97 לפרוטוקול).

      

125. נראה אפוא שאריאל ז"ל בהחלט שקל לימודים אקדמיים במדינת ניו-יורק אך בה במידה נראה שהוא שקל דברים נוספים, ויכול שבאופן טבעי ככל צעיר בן 18 התחבט לגבי המשך דרכו, מאווייו וזהותו. ויוזכר: גם ביחס ללימודים האקדמיים בניו-יורק ניתן להבחין בהתחבטות, כאשר אריאל ז"ל נרשם הן לקולג' של אוניברסיטת בינגהמטון הן לישיבה יוניברסיטי, על מאפייניו הייחודיים של מוסד זה. כדברי כב' השופט ריבלין בעניין אטינגר הנ"ל:

      

     "הבחירה, למותר לציין, אינה בהכרח פועל יוצא של שכר בלבד ואדם בעל כישורים מיוחדים עשוי לנתב אותם למסלול שאין בצידו הכנסה גבוהה אלא הגשמת שאיפות אחרות" (שם, בפסקה 6 לפסק-הדין).

      

126. הוא שאמרתי: אריאל ז"ל עוד לא החל את סיפור חייו התעסוקתי ובנסיבות מעין אלו של התלבטות אין מקום לחרוג מכלל "הדבקות בשכר הממוצע". וכאן אנו באים לשאלה איזהו השכר הממוצע אליו יש להידרש במקרה הנוכחי: השכר הממוצע בארצות-הברית, השכר הממוצע בניו-יורק, השכר הממוצע בישראל או שמא משהו בתווך?

      

127. התובעים גרסו כאמור שיש לחרוג במקרה הנוכחי מחזקת הדבקות בשכר הממוצע, ועל כן הגישו חוות דעת אקטוארית של מומחה מטעמם לפיה נבחנה על ידי האקטואר השאלה "מהו השכר הממוצע של בוגרי תואר ראשון במדינת ניו-יורק, ארה"ב" (פסקה 4.2 לחוות הדעת. ההדגשה הוספה). מעבר לכך שחוות דעת זו אינה מתיישבת עם מסקנתי לפיה אין מקום במקרה הנוכחי לחרוג מהשכר הממוצע במשק ואין מקום לחישוב הפסד השתכרות על יסוד תחשיב הנוגע לשכר הממוצע לבעלי תואר ראשון דווקא, התגלו בחוות הדעת קשיים, ולאחר חקירתו הנגדית של המומחה התרשמותי היא שלא ניתן לקבוע ממצא שבעובדה על יסוד האמור בחוות הדעת. הטעמים לכך יפורטו לקמן.

      

128. המומחה – שאינו תושב ארצות הברית – הסביר שהוא נסמך על נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בארצות-הברית מהם עולה כי השכר הממוצע משתנה ממדינה למדינה וממחוז למחוז. לדוגמא: ברבעון הראשון של שנת 2018 השכר הממוצע בארצות-הברית היה 1,055$ לשבוע ובמדינת ניו-יורק השכר הממוצע היה 1,297 $ לשבוע (פסקה 5 לחוות הדעת). לעמדת המומחה יש לילך לפי השכר הגבוה יותר הנהוג בניו-יורק ולא לפי השכר הנהוג בארצות-הברית כולה. המומחה הוסיף וטען שלפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה השכר החציוני בארצות-הברית כולה נכון לשנת 2017 לבעלי תואר ראשון גבוה ב- 29.3% מהשכר החציוני באוכלוסייה. המומחה נטל נתון זה – הלקוח מכלל האוכלוסייה בארצות-הברית – והרכיבו על הנתונים הנוגעים לשכר הממוצע הספציפי (והגבוה) במדינת ניו-יורק והסיק ממנו שבעלי תואר ראשון במדינת ניו-יורק מרוויחים שכר הגבוה ב- 29.3% מהשכר הממוצע במדינת ניו-יורק (פסקה 6 לחוות הדעת). המומחה לא נתן הסבר של ממש להרכבה שביצע. המומחה טען שכדי לוודא את נכונות המהלך המורכב בו נקט הוא עיין במסמך שפרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בארצות-הברית בעניין השכר הממוצע בניו-יורק בשנת 2018 ב- 796 מקצועות בניו-יורק, מקצועות שרק חלקם מצריכים לימודי תואר ראשון. לפי תחשיביו של המומחה על יסוד הנתונים דלעיל עלה שהשכר הממוצע במדינת ניו-יורק לבעלי תואר ראשון הוא 83,644$ לשנה (פסקה 7 לחוות הדעת). דא עקא, בחקירתו הנגדית של המומחה התברר שהוא בחר להשמיט מחישוביו רבים מהמקצועות הלא-רווחיים ובה בעת הוא כלל בחישובים מקצועות כמו טייס וצוללן, מספר סוגים של רופאים, ועוד, למרות שלא ברורה ההצדקה העניינית לכך זולת העובדה שמדובר במי ששכרם גבוה במיוחד. בנוסף, המומחה לא בדק אם המקצועות הרווחיים שבחר לכלול בתחשיביו נלמדים באיזה מהקולג'ים אליהם התקבל אריאל ז"ל. ראו למשל דברי המומחה בחקירתו הנגדית:

      

     "ש. קל להשאיר מקצועות אוטופיים כמו טייסים לרבות טייס ימי, צוללנים מקצועיים, פסיכולוגיים, לימודי אקטואריה – הכל היה יכול להיות: רפואה, אורתודנטיה. אני רוצה לשאול, האם בדקת בקולג' שאליו הוא התקבל, האם לומדים שם רפואה, טייס, צלילה, הנדסה?

     ת. הושארו במדגם הרבה מאוד מקצועות שהשכר הממוצע הוא נמוך יחסית לאותם 83,000 דולר, ולכן כמו שהשארתי מקצועות עם שכר גבוה, השארתי מקצועות עם שכר נמוך אנחנו לא יודעים בסופו של דבר איזה מקצוע הוא היה עובד. לכן, מן ההיגיון להשאיר מדגם של 796 פחות 313 – זה הממוצע...

     ש. בין המקצועות שציינת כאן, אחרי שהורדת מהמדגם, יש כאן מקצועות שבאמת אין שום צל צילו של ספק שהמנוח לא היה משתלב בהם ובמשכורות שמושלמות בגינם הוא עצום ולא פונקציונלי. אתן דוגמא: מגישי טלוויזיה; טייסי תעופה שנוחתים במים ושאין אותם בארץ בכלל; מנכ"ל;

     ת. ...השארתי כאן הרבה מאוד ממוצע שהשכר הממוצע הוא יותר גבוה, כמו למשל מנהל חשבונות, בעמ' 2. גם יש פה בעמ' 2 ברמן. אני לא יודע לומר למה השארתי ברמן למרות שלכאורה, לא בהכרח יש לו השכלה אקדמית..." (עמ' 306-305 לפרוטוקול).

      

129. הנה כי כן, חוות דעתו של המומחה מטעם התובעים עוררה קשיים: החלופה החישובית הראשונה שנעשתה על דרך "ההרכבה" של נתונים הנוגעים לארצות-הברית כולה (שבה השכר הממוצע נמוך יותר) על נתוני מדינת ניו-יורק (שבה השכר הממוצע גבוה) יוצרת כעין שעטנז שלא הוברר הצידוק לו. החלופה החישובית השנייה מייסדת עצמה על בחירה לא ברורה של מקצועות תוך התמקדות במקצועות רווחיים במיוחד והתעלמות משמעותית ממקצועות שאינם רווחיים. לא ניתן אפוא לסמוך על חוות הדעת האמורה כראיה לשכר הממוצע במשק לבעלי תואר ראשון בניו-יורק, ולא ניתן לקבוע על פיה ממצא שבעובדה בהקשר זה. על כן, גם לו הייתי סבורה שהתובעים הוכיחו שיש לחרוג בעניינו של אריאל ז"ל מעיקרון הדבקות בשכר הממוצע במשק, התובעים ממילא לא עמדו בנטל ההוכחה הנדרש לעניין גובה השכר החורג הנטען.

      

130. עם זאת, בחוות הדעת נכללו שני נתונים שביחס אליהם לא הובאה ראיה לסתור, והם השכר הממוצע בארצות-הברית בשנת 2018 שעמד על 1,055 $ לשבוע והשכר הממוצע במדינת ניו-יורק שעמד על 1,297 $ לשבוע. בחישוב חודשי מדובר על שכר ממוצע של 4,220 $ בארצות-הברית ועל שכר ממוצע של 5,188 $ במדינת ניו-יורק. אמנם, ב"כ הנתבעים טענה שמכיוון שניו-יורק נחלקת למחוזות, לא ניתן להסתפק בהפניה לשכר הממוצע במדינת ניו-יורק כולה (עמ' 428 לפרוטוקול), אולם לא הוברר מה היסוד שבדין לטענה זו . השאלה היא אפוא איזהו השכר הממוצע על-פיו יש לילך.

      

131. כב' השופט ריבלין הבהיר בספרו כי "את השכר הממוצע הרלוונטי יש לאמוד על פי השכר במקום המשמש מרכז חייו של הנפגע" (אליעזר ריבלין, תאונת הדרכים – תחולת החוק, סדרי הדין וחישוב הפיצויים 844 (מהדורה חמישית, 2020)). לעניין קביעת "מרכז החיים" ראוי לעיין בע"א 750/79 קלאוזנר נ' ברקוביץ, פ"ד לז(4) 449 (1983). דובר שם בצעיר יליד ארצות-הברית שאמו ילידת ישראל, ואשר הגיע לישראל כתייר ותכנן ללמוד במשך שנה בבית ספר אמריקאי בישראל. בעת הגעתו לישראל אמו שהתה בישראל. כעבור כחודשיים קיבל לבקשתו אשרת שהייה מסוג א-1 הניתנת למי שמעוניין לעלות לישראל אך מבקש שהות של תקופה מוגדרת לבדיקת תנאי הארץ בטרם יחליט סופית. שמונה חודשים לאחר הגעתו לישראל נפצע בתאונת דרכים. ביחס למערער שם נקבע כי הייתה לו "כוונה רצינית להשתקע כאן", ולצידה "זכות לתהות ולהתלבט, בטרם יחליט בדבר סופית" (שם, בעמ' 462). על יסוד ממצאים אלו נקבע שם בסוגיית הפסד ההשתכרות ו"מרכז החיים" כי כאשר "הסיכויים בדבר מקום עבודתו – ישראל או ארצות-הברית – הם לערך שקולים... זהו מקרה מתאים לפסוק פיצויים בסכום המצוי בין המקובל בארצות הללו, היינו יותר מישראל ופחות מארצות-הברית" (שם, בעמ' 463).

      

132. הראיות במקרה הנוכחי העלו שאריאל ז"ל נולד וגדל כל חייו בארצות-הברית. הוא הגיע לישראל ביום 2.9.2014 בהיותו כבן 18, כשהוא מתכוון לשהות בישראל תקופה של כשנה במכינה ולא ברורות כוונותיו לגבי המשך דרכו. אריאל ז"ל נפטר בחלוף כשבוע בלבד, ביום 10.9.2014. נוכח נתונים אלו, ובהסתמך על הלכת קלאוזנר לא ניתן לקבל שבמקרה הנוכחי "מרכז חייו" של אריאל ז"ל היה בישראל (כטענת הנתבעים) ואין מקום לחשב את הפסד ההשתכרות על פי השכר הממוצע במשק בישראל או כסכום ביניים בין השכר בישראל לשכר בחו"ל אלא יש לחשב זאת על פי השכר הממוצע בחו"ל.

      

133. האם לענייננו רלוונטי השכר הממוצע בארצות-הברית כולה או השכר הממוצע במדינת ניו-יורק? בעניין קלאוזנר דובר על התחשבות בשכר הממוצע בארצות-הברית אך נראה שהסוגיה לא נדונה ולא התלבנה בפסק-הדין. במקרה הנוכחי שני הוריו של אריאל ז"ל התגוררו שנים רבות במדינת ניו-יורק והשתייכו לקהילה שם. שני ההורים עדיין מתגוררים בניו-יורק. אריאל ז"ל עצמו גדל ולמד בניו-יורק בישיבה יוניברסיטי. חבריו הקרובים, מר הורוויץ ומר שפירו היו שניהם (קודם לעלייתם לישראל) תושבי מדינת ניו-יורק (עדות מר שפירו בעמ' 66 לפרוטוקול; עדות מר הורוויץ בעמ' 85 לפרוטוקול). אין מדובר במי שנדדו בין מדינות שונות בארצות-הברית או שינו את מקום מגוריהם, אלא במי ששמרו במשך שנים רבות על קביעות ויציבות במדינת ניו-יורק. תשתית ראייתית זו, בצירוף חזקת ההמשכיות ש"מבטאת הנחה שלפיה מה שהיה במשך זמן הוא שיהיה" (דברי כב' השופט ריבלין בע"א 8673/02‏ פורמן נ' גיל, פ''ד נח(2) 375, 382 (2004)), מעלים כי השכר הממוצע במשק הנוגע לענייננו הוא השכר במדינת ניו-יורק העומד על 5,188 $ לחודש, וכך אני קובעת.

      

134. חישובו של הפסד ההשתכרות יתחיל מיום 1.9.2015, היינו בחלוף שנה מיום הגעתו של אריאל ז"ל לישראל בהינתן שאריאל ז"ל צפוי היה להשתתף במכינת ייעוד במשך קרוב לשנה, ועל יסוד ההנחה שגיל הפרישה הוא 67 שנים. יצוין שלפי חוות דעתו של מומחה התובעים (שניתנה על סמך עיון באתר המוסד לביטוח לאומי בארצות-הברית) גיל הפרישה בארצות-הברית ביחס למי שנולד לאחר שנת 1960 כמו אריאל ז"ל, הוא 67 שנים, וזהו גם גיל הפרישה בישראל. לכן, מכיוון שלא הוכח כל נתון אחר ולא נטען על ידי הנתבעים לגיל פרישה שונה, התחשיב ייערך, כאמור, על יסוד ההנחה שגיל 67 הוא גיל הפרישה.

      

135. התובעים לא הגישו כל חוות דעת לעניין ההפרשות לפנסיה ולזכויות סוציאליות הנהוגות (אם בכלל) בארצות-הברית. אביו של אריאל ז"ל, שהוא עובד מדינה בארצות-הברית, הצהיר כי ביחס אליו "המעסיק מפקיד למעני עוד 5% משכורת ברוטו בתכנית חיסכון פדרלית" (פסקה 4 לתצהירו), אך לא הוכח שזהו המצב הנוהג הטיפוסי בניו-יורק. אמו של אריאל ז"ל לא הזכירה בתצהירה (בו פורטו הכנסותיה) כל הפרשות שהן. בנסיבות אלו, לא הוכח שבמדינת ניו-יורק קיימות הפרשות לזכויות פנסיוניות וסוציאליות ובוודאי לא הוכח שיעורן של הפרשות כאמור, ומכל מקום נראה שבניו-יורק לא חל הדין הנוהג בישראל (של 12.5% הפרשות פנסיוניות) ולכן גם אין מקום להסתייע בחזקת שוויון הדינים. על כן, נוכח התשתית הראייתית המתוארת לא ייכללו הפרשות פנסיוניות בתחשיב הפסד ההשתכרות.

      

136. ההיוון ייעשה על בסיס ריבית של 3% לשנה בהתאם למקובל בישראל. ראו ע"א 3751/17 הנ"ל. וראו גם עניין קלאוזנר לעיל, שם נפסק כי כך יש לנהוג במקרה בו תביעת הנזיקין מתבררת בישראל על פי הדין הישראלי. זאת, גם כאשר בחישוב הפסד ההשתכרות נכללו רכיבים הנוגעים לשכר הממוצע בארצות-הברית. על כל פנים, לא הונח כל בסיס ראייתי לחישוב על פי ריבית היוון שונה, הנוהגת בניו-יורק (ככל שנוהגת).

      

137. עוד יובהר כי התחשיב ייעשה בהתאם להלכת פינץ שקבעה כי לגבי ניזוק חסר תלויים סכום הפיצוי עבור הפסדי השתכרות ב"שנים האבודות" עומד על 30% מההכנסה (ע"א 10990/05 פינץ נ' הראל, פ"ד סא(1) 325 (2006)). התובעים טענו אמנם שבמקרה הנוכחי יש לחרוג מהלכת פינץ ולהכיר ביותר מ- 30% מההכנסה כבסיס לישוב הפסדי ההשתכרות, אולם הטענה נטענה על ידם בעלמא ללא נימוק של ממש (ראו עמ' 400 לפרוטוקול, ולכן דינה להידחות). לעניין חריגותה של החריגה מ- 30% ראו גם ע"א 5368/06‏ הדר חברה לביטוח בע"מ נ' עז' המנוח תאבת ז"ל (10.5.2007).

      

138. בהתאם למפורט לעיל התחשיב מעלה שנזקו של העיזבון בגין הפסד השתכרות לעבר ולעתיד עומד על 589,423 $, כערכו בשקלים נכון להיום.

      

     נזקי העיזבון: נזק לא ממוני

139. כעולה מן העובדות שהוכחו, הטיול החל בשעות הבוקר המוקדמות. עומס החום הכבד באזור הטיול היה לכל הפחות בין השעות 18:00-12:00. הפסקת הצהריים החלה בשעה 12:30 והסתיימה בשעה 13:15. לאחר מכן, נמשך הטיול וכעבור כשעה-שעה ורבע לערך התמוטט אריאל ז"ל. הקריאה למגן דוד אדום הגיעה בשעה 14:30. קודם להתמוטטותו הלך אריאל ז"ל מאחור עם מר אטינגר ועם הקבוצה שהלכה בהליכה איטית והתקשתה יותר בהליכה. בשלב מסוים אריאל ז"ל התקדם קדימה לכיוון הקבוצה שהלכה במהירות, ואזי התמוטט. מר אטינגר רץ אליו ותיאר כי לפחות בתחילה אריאל ז"ל היה עדיין בהכרה מסוימת. כדבריו:

      

     "רצתי לכיוונו, הרמתי אותו על הרגליים והתחלתי לתשאל אותו, הוא ענה לי בצורה לא ברורה ולא הבין מה קרה לו. קלטתי שוב שהוא הולך ליפול, עזרתי לו לשכב במקום שאין קוצים תוך כדי שאני מנסה לדובב אותו ומחייג למד"א וכן מזעיק מסוק לפינוי.

     בשלב מסוים המנוח הפסיק לענות. ביצענו פעולות ראשונות של החייאה, אני ועוד חניך שפכנו עליו מים ושמנו עליו חולצה רטובה, כשבכל הזמן הזה אני עם מוקדנית מד"א בטלפון עד ההגעה של המסוק אשר פינה את אריאל ז"ל כשהוא נושם ועם דופק לאחר שהכניסו לו אינפוזיה וחמצן" (פסקאות 25-24 לתצהירו).

      

140. ממועד זה, לא שבה לאריאל ז"ל ההכרה. הוא נפטר כעבור כשלוש וחצי שעות בבית החולים הדסה – אליו הגיע מחוסר הכרה – בשעה 18:02.

      

141. ראיות אלו והעיון בפסיקה מעלים כי יש לפסוק במקרה הנוכחי פיצוי בגין נזק לא ממוני בסך כולל של 500,000 ₪. לעניין פסיקת סכום כולל בגין נזק לא-ממוני, ראו ע"א 2278/16 פלונית נ' מדינת ישראל (2018). והשוו ע"א 1423/19 עזבון המנוחה פלונית נ. שרותי בריאות כללית (2020) שם אישר בית המשפט העליון פיצוי בסך 600,000 ₪ בגין נזק לא-ממוני ביחס לתינוקת כבת 4 חודשים שנפטרה מחמת התייבשות והלם בחלוף כ- 8 ימי אשפוז.

      

142. יובהר כי לא ראיתי לקבל את טענת התובעים לפיה יש לפסוק במקרה הנוכחי פיצויים בגין נזק לא ממוני בהתאם לנורמות המקובלות בארצות-הברית, שלטענתם גבוהות יותר מהנהוג בישראל (עמ' 402 לפרוטוקול). מקום בו האירוע הנזיקי אירע בישראל, הנתבעים הם תושבי ישראל וההליך כולו התברר בישראל, יש להחיל על המקרה את הנורמות המקובלות בדין הישראלי. לכללי ברירת הדין בנזיקין ראו ע"א 3299/06 יובינר נ' סקלאר (26.4.2009). מכל מקום, התובעים ממילא לא הוכיחו בכל אסמכתא שהיא את הדין הנוהג בארצות-הברית בעניין, ולכן גם בהתאם לחזקת שוויון הדינים יש לנהוג לפי הדין בישראל. לחזקת שוויון הדינים ראו רע"א 2401/21 ג'אעוני נ' נחלת שמעון בע"מ, בפסקה 14 לפסק-דינו של כב' השופט עמית (1.3.2022).

      

143. התובעים הוסיפו וטענו כי יש לחייב את הנתבעים בפיצויים עונשיים. הנתבעים התנגדו והדגישו שהפרקליטות החליטה לסגור את התיק הפלילי ובית המשפט הגבוה לצדק דחה את עתירת התובעים בעניין. לא ראיתי לקבל את טענת התובעים ולא סברתי שהתקיימו במקרה הנוכחי התנאים הקבועים בדין לפסיקת פיצויים עונשיים. לתנאים אלו ראו ע"א 2144/13 עזבון מנטין ז"ל נ' הרש"פ, בפסקאות 149-141 לפסק-הדין (2017). טענת התובעים ייסדה עצמה בעיקרה על האמירות הדרמטיות שנטען שאריאל ז"ל אמר למר אטינגר במהלך הפסקת הצהריים. אולם, כאמור, אמירות אלו לא הוכחו כלל ועיקר, ועל כן אין בענייננו מקום לפסיקת פיצויים עונשיים.

      

     הוצאות הלוויה וקבורה

144. גופתו של אריאל ז"ל הוטסה לניו-יורק, בה נקבר ביום 12.9.2010 (פסקה 33 לתצהירי ההורים). התובעים טענו להוצאות הלוויה וקבורה בסך 14,671 $, המורכבות מחלקת קבר (2,200 $); מצבה (2,650 $); צמחייה מסביב לקבר (308$); דמי טיפול בחלקת הקבר (2,700 $); דמי מינוי שנתיים לבית הקברות (144$); הוצאות ההלוויה (6,669$) (פסקה 33 לתצהיר התובעים). התובעים תמכו טיעוניהם בראיות וחשבוניות כנדרש, ובהן חשבונית וקבלות עבור המצבה; קבלה עבור רכישת חלקת הקבר; וכיו"ב (מוצג 6.2 לראיות התובעים).

      

145. עילת תביעה זו הוכחה אפוא במלואה. לפיכך, אני קובעת כי יש לפסוק במקרה הנוכחי פיצוי בגין הוצאות ההלוויה והקבורה בסך 14,671$ כערכם בשקלים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום ההוצאה (בהתאם לקבלות שצורפו) ועד לביצוע התשלום בפועל.

      

      

      

     נזקי ההורים

146. ההורים טענו לנזקים שנגרמו להם מחמת הצער העמוק על האובדן; בשל העלויות של ההליכים המשפטיים שניהלו בניסיון לגרום לרשויות להעמיד את הנתבעים לדין פלילי; וכן טענו לנזקים כתלויים. מבלי שיהיה בכך כדי למעט כהוא זה מהצער העמוק והמטלטל שחוו ההורים בשל מותו הטראגי בטרם עת של בנם היחיד והאהוב, מן הבחינה המשפטית דין תביעת ההורים להידחות.

      

147. לעניין נזקי ההורים מחמת הצער על האובדן (לרבות טיפולים פסיכולוגיים, פסיכיאטריים וטיפול בצמחי מרפא) כמצויים ב"מעגל הסיכון המשני", בהינתן שההורים לא נכחו בטיול ולא חזו בהתמוטטותו של אריאל ז"ל: במקרה הנוכחי לא התקיימו תנאי הלכת אלסוחה (רע"א 444/87, פ"ד מד(3) 397 (1990)) ואף לא תנאי הלכת לבנה לוי (ע"א 754/05, פ''ד סב(2) 218 (2007)), שהן ההלכות החולשות בסוגייתנו. לא הוגשה כל חוות דעת רפואית רלוונטית וב"כ התובעים אישר בסיכומיו שאין במקרה הנוכחי טענה לנכות נפשית של ההורים (עמ' 441 לפרוטוקול). הגם שהאב תיאר את קשייו בעבודה בעקבות הטרגדיה, את הדיכאון ממנו סבל וטען כי עבר טיפול פסיכולוגי ותרפויטי בגין צער (grief therapy) וכן טיפול פסיכיאטרי במשך למעלה משנתיים (פסקה 54 לתצהירו), לא הוצג על ידי התובעים כל מסמך שהוא בנוגע לטיפולים עצמם, והוצגו קבלות מעטות עד מאד, כגון קבלה בסך 4.87$ עבור תרופה שלא בואר מהי (מוצג 7.1 למוצגי התובעים). בהמשך ניתנה לאב האפשרות להשלים ראיותיו לעניין זה אולם גם אז כל שביקש להגיש הוא רשימה טכנית של מועדי מפגשים וקבלות שלא ברורה מהותם (עמ' 44-43 לפרוטוקול).

      

148. האם טענה אף היא כי פנתה לתרפיה בשל צער (grief therapy) במשך שנה (פסקה 56 לתצהירה), אך גם היא לא צירפה כל מסמך הנוגע למהותו של הטיפול המדובר, והוצגו על ידה בעיקר קבלות על טיפול באקופונטורה (מוצג 7.1 למוצגי התובעים). גם לאם ניתנה האפשרות להשלים ראיותיה אך אף היא ביקשה להגיש רשימה טכנית של מועדי מפגשים וקבלות שלא הובהרה מהותם ולא מעבר לכך (עמ' 44-43 לפרוטוקול).

      

149. בנסיבות אלו, בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון על טעמי המדיניות שבבסיסה; משעה שאין בפניי ראיות בסוגיית הנזק הנפשי או הנכות הנפשית, כנדרש לפי המבחנים הקבועים בפסיקה – לא הוכחו התנאים הקבועים בדין להכרה בהורים כנפגעים המצויים ב"מעגל הסיכון המשני" ודין תביעתם בעילה זו להידחות. וראו גם רע"א 5803/95‏ ציון נ' צח, פ''ד נא(2) 267, 278 (1997).

      

150. לעניין העלויות של ההליכים המשפטיים שניהלו ההורים בניסיון לגרום לרשויות להעמיד את הנתבעים לדין פלילי: ההורים לא הצביעו על מסגרת משפטית שבדין מכוחה נתבעו על ידם העלויות האמורות, ועל כן דין התביעה בעילה זו להידחות.

      

151. לעניין נזקי ההורים כתלויים: סעיף 78 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובע שעקרונית הוריו של אדם שנפטר יכולים להיחשב לתלויים הזכאים לפיצויים בשל אובדן התמיכה הכספית מחמת מות האדם. עם זאת, הפסיקה הבהירה כי זכותם של התלויים לפיצויים קמה להם רק כאשר הייתה קיימת תלות כספית בפועל או כדי אובדן הסיכוי לתמיכה בעתיד. ראו ע"א 2000/97‏ לינדורן נ' קרנית ‏, פ''ד נה(1) 12, 27-26 (1999). ביחס לקטינים קובע הדין חזקה לפיה הם היו תלויים בהוריהם. חזקה זו שולחת פֹּארוֹת גם מעבר לגיל הקטינות. ראו ע"א 8961/16 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוח חובה (14.6.2017). חזקה מעין זו אינה קיימת לעניין הורים, ועל הורים הטוענים לתלות בילדיהם להוכיח זאת בראיות. והשוו ע"א 339/82עיזבון מיכאלי ז"ל נ' נתנאל, פ''ד לז(4) 497 (1983). במקרה הנוכחי לא הוצגו ראיות ביחס לתלות כאמור.

      

152. אריאל ז"ל נפטר בהיותו כבן 18 ולא הייתה מחלוקת שבמועד זה אריאל ז"ל לא תמך כלכלית בהוריו. להפך, הוריו הם שתמכו בו כלכלית ומימנו את שהותו בישראל במכינת ייעוד. ההורים אף הצהירו שהתעתדו לממן את לימודיו האקדמיים של אריאל ז"ל (פסקאות 16, 23 לתצהיר ההורים). השאלה היא אפוא האם הוכח אובדן סיכוי לתמיכה בעתיד במידה הנדרשת בפסיקה לצורך הוכחת אובדן סיכוי כאמור. התשובה על שאלה זו שלילית.

      

153. בחקירתו הנגדית השיב האב תשובות מהן עלה שציפייתו לתמיכה מאריאל ז"ל לא חרגה מגדר ציפייה כללית ומעורפלת, ולא עלה בידו להבהיר הכיצד ציפייה זו מתיישבת עם משכורתו הגבוהה של האב ועם כוונת ההורים לסייע לאריאל ז"ל במימון לימודיו ובהמשך דרכו. ראו למשל דבריו הבאים:

      

     "ש. כוונתך היא שאתה התכוונת להשקיע באריאל כדי שילמד, ואחרי זה שהוא יעזור לכם כלכלית?

     ת. זו בוודאי אחת הכוונות שלנו.

     ש. זו הייתה התכנית שלכם שהוא היה מתחתן, והיו לו ילדים ומשפחה, הוא היה צריך לעזור לכם כלכלית?

     ת. כן.

     ש. וכמה הייתם צריכים להשקיע כלכלית על מנת שיגיע למצב הזה? לממן לו את הלימודים?

     ת. זה תלוי מה הוא יעשה בסוף.

     ש. ז"א שבכל עבודה שהיא, הוא היה צריך לעזור לכם גם אם לא היה מצליח לפרנס את עצמו, כי מימנתם לא את הלימודים.

     ת. לא, לא היה חוזה מחייב משפטית.

     ש. למה אתם צריכים שאריאל יעזור לכם? המשכורת הגבוהה שלך מצריכה עזרה?

     ת. דבר אחד שההריגה הרשלנית של הבן היחיד שלי לימדה אותי זה שכל דבר גרוע יכול לקרות בכל זמן. לכן, למרות שברגע זה אולי אנחנו מתפרנסים היטב, זה יכול להשתנות בן לילה והוא היה הילד היחיד שלנו, אז לא היה לנו אף אחד אחר" (עמ' 28 לפרוטוקול).

      

154. הנתבעים טענו לקשיים כאלו ואחרים בעדותם של ההורים, שהעידו בהיוועדות חזותית מחו"ל. כך, למשל, הצביעו הנתבעים על כך שבמהלך עדותו של האב היו מקרים שהאם התערבה בעדות וסייעה לאב במתן תשובות (ראו למשל עמ' 24 לפרוטוקול. כן ראו ההערה בעמ' 26 לפרוטוקול). עוד הצביעו הנתבעים על כך שתצהיריהם של ההורים היו כמעט זהים לחלוטין, מילה במילה, ובכל זאת טענה האם בחקירתה הנגדית שהדבר נובע מכך ש"אנחנו נשואים כבר 29 שנים ואני מצפה שיהיו לנו רגשות דומים לגבי האירוע" (עמ' 147 לפרוטוקול. וראו תשובותיה הנוספות, שם). זאת, לעומת עדותו של האב שאישר ביחס למצב של תצהירים זהים: "אם זה המצב זה באמת יוצא דופן" (עמ' 18 לפרוטוקול). וראו עוד הסתירות שהעלו הנתבעים בין עדותו של האב לעדותה של האם בנוגע להכנסותיה של האם (עדות האב בעמ' 27 לפרוטוקול; לעומת עדות האם בעמ' 148 לפרוטוקול). לא ראיתי להידרש לטענות הנתבעים בדבר קשיים בעדויות ההורים שכן גם אם נתעלם מהקשיים להם טענו הנתבעים, עדות ההורים היא גופה מעלה שלא הוכח כנדרש אובדן סיכוי לתמיכה בעתיד. המדובר, כמתואר, בציפיות, תקוות וסברות כלליות ביותר, שאין בהן כדי להוכיח במידה הנדרשת את היותם של ההורים בבחינת "תלויים".

      

155. בנסיבות אלו, דין תביעת ההורים כתלויים להידחות.

      

     התוצאה

156. תביעת העיזבון (תובע 1) נגד נתבעים 1-3 ו- 5 (המכינה; מר אטינגר; הרב שפירא; חברת הביטוח) – מתקבלת. החבות היא ביחד ולחוד. יוער כי נתבעת 5 לא העלתה טענות הנוגעות לחבותה כחברת ביטוח ככל שתיקבע חבות למי מנתבעים 4-1 (ראו סעיף 4 לכתב ההגנה). הנתבעים 3-1, 5 ישלמו לתובעים את הסך להלן:

      

     • נזקי העיזבון בגין הפסד השתכרות בסך 589,423$, כערכם בשקלים נכון להיום.

        

     • נזק לא ממוני של העיזבון בסך 500,000 ₪.

        

     • הוצאות הלוויה וקבורה בסך 14,671$ כערכם בשקלים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום ההוצאה (בהתאם לקבלות שצורפו) ועד לביצוע התשלום בפועל.

        

     • שכר טרחת עורך-דין בסך 23.4% והוצאות משפט כפי שתוכחנה (ובפרט אגרה, שכר טרחת מומחים ועדים, וכיו"ב).

        

157. תביעת תובעים 3-2 (בעילות שפורטו לעיל) – נדחית.

      

158. התביעה נגד נתבע 4 (הרב רוטשטיין) – נדחית. חרף דחיית התביעה נגד הרב רוטשטיין ולמרות תחושותיו הקשות בגין עצם הגשת התביעה נגדו, לא ראיתי לעשות צו להוצאות. זאת, נוכח הנסיבות הטראגיות של המקרה. חֲבָל עַל דְּאָבְדִין וְלָא מִשְׁתַּכְּחִין (סנהדרין קיא, א).

      

159. פסק-הדין ניתן בדלתיים סגורות משום שנכללו בו פרטים מזהים בנוגע למנוח ומצבו הבריאותי וכן בנוגע למצבם הבריאותי הנטען של הוריו. הצדדים יוכלו להגיש בקשה מתאימה בעניין.

      

      

     ניתן היום, כ"ו אדר תשפ"ג, 19 מרץ 2023, בהעדר הצדדים.