1. הנאשם הורשע על פי הודאתו בביצוע עבירה של סחיטה באיומים- עבירה לפי סעיף 428 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.
זאת בשל כך, שביום 15.2.2010 התקשר הנאשם לטלפון שהחזיק ארז קצב, ששימש כסוכן (להלן: "הסוכן") בעסקו של אריה דורן (להלן: "המתלונן"), שהינו בעל עסק לייבוא צעצועים בשם "לי-גיא" הנמצא ביישוב כפר הנגיד (להלן: "העסק"), וביקש לשוחח עם המתלונן בטענה כוזבת שהוא עומד לפתוח עסק בבאר שבע. עוד באותו יום, שוחח הנאשם גם עם המתלונן וביקש לפגוש אותו.
הסוכן הציע לנאשם לפגוש אותו בבאר שבע, היות ובאותו יום הסוכן והמתלונן התכוונו לנסוע לשם, ובדרכם לבאר שבע התקשר הנאשם מספר פעמים לטלפון שהחזיק הסוכן והאיץ במתלונן ובסוכן שיפגשו אותו. באחת השיחות הביע המתלונן את מורת רוחו מהתנהלות הנאשם והודיעו כי יפגשו אותו בסוף יום העבודה. באותו היום, בשעות אחר הצהריים, או בסמוך לכך, פגשו המתלונן והסוכן בנאשם, בבית קפה "ארומה" במתחם "ביג" בבאר שבע, ומשניגש המתלונן להזמין לנאשם שתייה קרה, פנה הנאשם לסוכן ואמר לו שהוא מקווה מאוד שהמתלונן יעשה את מה שהוא יבקש שיעשה, ושהסיבה היחידה שלא פגע במתלונן עד כה, היא בגלל הבן הנכה שלו. משחזר המתלונן לשולחן, דרש ממנו הנאשם סכום של 2,500 יורו כדי שיוכל לטוס לצרפת ולהשיב משם את שני ילדיו שחברתו לשעבר, לטענתו, חטפה ממנו. באותו מעמד, איים הנאשם על המתלונן באומרו שיש לו נשק ואין לו בעיה להשתמש בו, ולזרוק רימון. כמו כן, הוסיף הנאשם ואמר, שהוא מכיר משפחות פשע. בהמשך, הבטיח הנאשם למתלונן לחתום לו על מסמך שבו יתחייב שלא להטרידו יותר, אם ייתן לו המתלונן את הכסף שדרש. המתלונן, אשר חשש מפני הנאשם, ביקש להחזיר לו תשובה ביום 18.2.2010, והנאשם נעתר לבקשתו.
למחרת היום, התקשר הנאשם בחיוג גוביינא, מספר רב של פעמים לטלפון של העסק ולטלפון של הסוכן, ולא נענה. בהמשך, משלא הצליח לדבר עם המתלונן, שלח הנאשם לטלפון הסוכן מספר מסרונים בהם איים וכתב: "אריה אין בעיה תתעלם ממני נתת בי אתמול תקווה והאמנתי שאתה תעזור לי אבל עכשיו אני מבין שאתה סתם נתת לי להאמין. אין בעיה אל תענה לי אני אמתין עוד חצי שעה לטלפון ממך ואז תיראה כמה אומץ יש לי רק על זה ששיקרת לי", וכן הוסיף ואיים "להוציא למתלונן ולסוכן את הכליות". בנוסף, רשם הנאשם מספר מסרונים נוספים אותם בחר לא לשלוח. בשלב זה פנה המתלונן למשטרה.
ביום 18.2.2010 בשעה 09:00 או בסמוך לכך, הגיע הנאשם לעסק במטרה לקחת כסף מהמתלונן, כאשר במקום שהו מספר שוטרים, לא במדים. הנאשם השיב לשאלת אחד השוטרים, כי הגיע למקום מאחר והמתלונן יודע שעליו להביא לו כסף וכי הוא רוצה "לגמור הכול בטוב". למשמע קולו של הנאשם, נבהל המתלונן, התמוטט ארצה והובהל לבית החולים באמצעות אמבולנס.
עוד עולה מכתב האישום, כי בשנת 1998 פוטר הנאשם על ידי המתלונן, לאחר שהועסק לפרק זמן קצר, וזאת על רקע משבר אמון.
2. דומה שאין צורך להכביר מילים לעניין החומרה של התנהגות הנאשם. ויחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מחומרת הנסיבות שבהן לא זו בלבד שהנאשם בחר לבצע את העבירה כלפי מי שהיה בעבר מעבידו, אלא שהוא בחר לשגר לו מסר שאינו משתמע לשתי פנים בדבר הפגיעה בו שתשפיע גם על משפחתו ובכלל זה גם על בנו הנכה. הדרך שבה בחר הנאשם לפעול הינה דרך עבריינית מובהקת - אין לה שום הגדרה אחרת ולא יכולה להיות לה שום הגדרה אחרת - דרך שאותה יש להוקיע ולעקור מן השורש. זאת ועוד, שני הצדדים מתייחסים לכך שהנאשם כתב טקסטים נוספים של מסרונים ואמנם לא שיגר אותם, אך עצם כתיבתם מלמדת על דבקותו של הנאשם במטרה, ולא מן הנמנע שרק מעצרו הוביל לכך שהמסרונים לא נשלחו בסופו של יום. הטענה של הנאשם לפיה בחר לפנות אל המתלונן בשל מצבו הכלכלי והיותו חסר כול - אין בה כדי לסבר את האוזן ולא כל שכן אין בה כדי להצדיק את מעשיו. לא זו הדרך לפתור בעיות כלכליות, שכן גם מי שאיננו עובד או אינו כשיר לעבוד יכול להסתייע בגורמי הרווחה מבלי הצורך לסחוט כספים מאחרים באיומים ובדרך נלוזה, כפי שבחר הנאשם לילך בה.
3. לנאשם יש עבר פלילי מכביד, כאשר העבירות שביצע הנאשם הן עבירות מתחומים שונים, לרבות עבירה של סחיטה באיומים. התובעת צירפה את גזר הדין שניתן נגד הנאשם, בין היתר, בגין הרשעה בעבירה של סחיטה באיומים, גזר דין שניתן עוד בשנת 2002. גזר הדין, כמו גם העונש שהושת באותו מקרה - שלוש שנות מאסר בפועל - לא היה בהם כדי לגרום לנאשם לסור מדרכו הרעה, ומכאן שעסקינן בנאשם שאינו מפנים את חומרת מעשיו ואשר אין עליו אימת הדין.
4. כפי שציינתי לעיל, נסיבות חייו הקשות של הנאשם אשר פורטו בהרחבה הן בטיעוני הסנגור, הן בתסקיר שירות המבחן, והן בדברי הנאשם - אין בהן כדי לשמש עילה להקלה בעונשו.
גם הטענה שהנאשם מתחרט על מעשיו, ובגדר חרטה זו גם כתב מכתב למתלונן - לאחר מעצרו - הגם שלכאורה היא שובה את הלב, אין בה ממש. שכן, הלכה למעשה לא ניתן להתעלם מהאמור בתסקיר שירות המבחן, לפיו הנאשם לוקח רק אחריות חלקית על ביצוע העבירה ומפחית מעוצמתה, תוך שהוא מכיר באופן חלקי בהתנהגותו הבעייתית. דברים אלו מעידים כאלף עדים על יחסו של הנאשם לעבירות אותן הוא מבצע, ושאין הוא מהסס לחזור ולבצען.
גם העובדה שהנאשם שולל נזקקות טיפולית, מלמדת על כך שהנאשם לא באמת מפנים את חומרת התנהגותו.
5. יחד עם זאת, אינני מתעלמת מהעובדה שהודאת הנאשם חוסכת מזמנו של בית המשפט, מזמנה של התביעה ועדיה, ובכלל זה המתלונן, שבוודאי לא חפץ לפגוש שוב בנאשם. עוד אינני מתעלמת, מהעובדה שהנאשם עצור מיום 18.2.2010.
6. כאשר אני שוקלת את השיקולים לחומרה מחד, ולקולא מאידך, אני משיתה על הנאשם את העונשים הבאים:
36 חודשי מאסר בפועל (מהם ינוכו ימי המעצר - מיום 18.2.2010).
12 חודשי מאסר על תנאי לתקופה של 36 חודשים מיום השחרור מבית הסוהר, והתנאי הוא שהנאשם לא יעבור בתקופה זו את העבירה בה הורשע בתיק זה או עבירת איומים, והכול לרבות ניסיון או סיוע לעבור עבירה כנ"ל.
זכות ערעור תוך 45 יום.
<#4#>
ניתנה והודעה היום כ"ט תמוז תש"ע, 11/07/2010 במעמד הנוכחים.